פתיחת התפריט הראשי
דף הבית
אקראי
כניסה לחשבון
הגדרות
אודות אוצר הספרים היהודי השיתופי
הבהרות משפטיות
אוצר הספרים היהודי השיתופי
חיפוש
עריכת הדף "
ברכת רצ"ה/יט
"
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> {{מרכז|'''סימן יט'''}} '''{{עוגן1|ע"ד}}''' הגט הניתן בע"כ מאת נח בן יהודה לאשתו רוזא רבקה ובהגט יש כמה פסולים ועתה בעלה רוצה להחזירה ואך הוא כהן ופרטי השאלה יובנו מתוך התשוב' וזה החלי בעזה"י אשר מאתו ית' אשאלה כ"כ עזרה לבל אכשל בדבר הלכה. ותחלה נבאר אם הגט הזה בטל מה"ת או אינו רק פסול. הנה מ"ש שרה רבקה ומחק שם שרה ותלה בין השיטין שם רוזא אינו לכל היותר רק פסול דרבנן אחר שמסר לה הגט בפני עידי מסירה. גם מה שכתב שם אביה אורע ולא אורי פשיטא דאינו רק פסול דרבנן דגם בשינה שם אביו אינו פסול רק מחשש לעז ויש רצת מכשירין עיין בעל העיטור ז"ל וביחוד בשינוי שם אבי האשה דיש להקל יותר משום דאשה נקראת על שם בעלה ולא ע"ש אביה עיין ג"פ ז"ל. גם משום זה שנתברר דהסופר חתם עצמו וגם את העד השני אשר בן משה אינו רק פסול דרבנן כשנמסר בעדי מסירה לדידן דקיי"ל דע"מ כרתי כר"א דאף דמודה ר"א במזויף מתוכו. מ"מ אינו בטל בשביל זה מה"ת וכמ"ש הרמב"ם והקדמונים ז"ל. ומה שלא נכתב ודן כו' הנה לדעת הרמב"ם ז"ל אין זה מעכב וגם לדעת רבים מהקדמונים ז"ל החולקים עליו עיין ר"ן ז"ל שילהי גיטין ל"ה רק אבעי' דל"א ול"ה רק ספק מגורשת ע"ע. אך מה שיש לדון הוא מה שהעיד משה בן יעקב אהרן אחי חורגו של המגרש שאחי חורגו נח המגרש צוה עליו שילך לק' פרעמישלא לבקש שמה איש אחד שיכתוב לו גט כזה. והוא א"כ אומר אמרו ובזה דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל דאינו גט כלל מה"ת ולפ"ז אם נחליט דכל שאינו גט מה"ת ומותרת לכהן תוכל לחזור אליו ולקמן נדבר עוד מזה. אולם גם לדעתם ז"ל יש לעורר עדיין אחר שאין לנו ע"ז רק ע"א הנ"ל ואף שגם הסופר יהושע בן דוד העיד שהוא לא ראה את המגרש ורק שזה האיש משה צוה ואמר לו בשם אחיו חורגו לכתוב גט מ"מ הר"ז הסופר א"י אם המגרש א"ל שהוא יבקש סופר שיכתוב לו או שהוא עשאו לזה הסופר שליח שלא בפניו. ובזה האופן האחרון דעת הר"ן ז"ל והרא"ה ז"ל דאין כלל בכלל אומר אמרו ואך הרמב"ן ודעמי' ז"ל ס"ל דגם בכה"ג הוי אומר אמרו דאינו כותב לשמה ועיין כ"ז בדברי הקדמוני' ז"ל. והנה לכאור' עלה על לבי לחלק דדוקא באמרו לו שנים שיכתוב שהבעל מינה אותו לשליח שלא בפניו ס"ל להר"ן והרא"ה ז"ל דכשר ומשום דכיון ששומע מפי שני עדים שנאמנים לכל דבר כותב לשמה אבל בע"א גם בכה"ג כ"ע מודו דל"ח לשמה דכיון שאינו שומע רק מפי ע"א {{עוגן|כה־ד}}לא סמיך עליו כ"כ ואינו כותב לשמה. ולפ"ז עלה על לבי להוסיף ולומר דאף לדעת החולקים על הרי"ף והרא"ש ז"ל דבאומר אמרו ל"ה רק ספק מגורשת ז"א רק באמרו לו שנים דבזה י"ל ולהסתפק שכתב לשמה משא"כ בנאמר לו מפי ע"א דבזה י"ל דודאי ל"ח לשמה. אולם אחרי בינותי אין זה נכון. דבאמת ע"א נאמן באיסורים ולא חשדינן לי' למשקר וא"כ אף דבדשב"ע קיי"ל דאין דשב"ע פחות משנים ז"א רק מטעם גזה"כ. ובזה אמרתי לישב בחידושי שיטת רש"י ז"ל בשבת דף קמ"ה דעד מיתה אינו נאמן רק מדרבנן ואף דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע אפקיענהו רבנן לקידושין מיני'. ולכאורה יקשה לפ"ז דא"כ אמאי כשבא בעלה אח"כ תצא מזה ומזה. ואמרתי דאחר דלא האמינו חז"ל רק בצירוף דייקא ומינסבא משום חומר שהחמרת עליה בסופה לא הפקיעו הקידושין רק באופן כשלא יתוודע שלא תהיה באיסור א"א אבל כשיוודע שבעלה חי לא הפקיעו הקידושין דאל"כ לא יהי' חומר בסופה ולא תידוק. והא דלא חיישינן שמא יתוודע אח"כ והי' א"כ עלי' איסור א"א היינו דבאמת אנן ל"ח בע"א שמשקר בדבר איסור דמה"ט נאמן באיסורין ורק דבדשב"ע גזה"כ היא דבעינן שנים. והיינו כשאנו רוצין לדון בדשב"ע אבל אחר שהפקיעו חז"ל הקידושין ורק שאתה אומר דניחוש שמא יתוודע שבעלה חי דבזה לא הפקיעו הקידושין לזה ל"ח כיון דבאמת ל"ח שמשקר העד. ומעתה כ"כ הכא לענין הסופר אין לחלק בין נאמר לו מפי שנים לנאמר מאחד לענין לשמה דגם ע"א ל"ח שמשקר וכנ"ל והבן כי קצרתי. ועלה ע"ד לומר עוד דכיון דהעד אחי חורגו הוא ג"כ אחד מהעדי מסירה שפיר נאמן לומר שהוא בטל והי' חספא שנכתב ע"י אומר אמרו וכדקיי"ל בעד אומר תנאי דלמעקר סהדותא קאתי. אולם אחר העיון גם ז"א דכיון דאינו נאמן רק דעוקר עדותו הרי מ"מ כיון שהבעל אומר שמסרו בפני ב' עדי מסירה גם אם היו מכחישים אותו לגמרי הי' אסור בה מטעם שאחד"א. והנה א"נ כדעת הסוברים דענין פסולי והכשרי כהונה ל"ח דבשב"ע שפיר נאמן ע"א בנ"ד שאנו דנין אם מותר להחזירה והעד מעיד לפ"ז דהגט בטל ומותר להחזירה ואף שהוחזקה קודם העדתו בגרושה לפנינו הנה כבר נודע דעת רבים מהקדמונים ז"ל דכל דל"ה דבש"ע ע"א נאמן אף באיתחזק איסורא וביחוד כ"כ בהגהמ"מ ז"ל דלא מקרי איתחזיק איסורא רק היכי שגם לפי דעתו העד הי' עד עתה בחזקת איסור אבל היכי שלפי עדותו ל"ה בחזקת איסור דבטעותה חזקנו ל"ח איתחזיק וע"א נאמן עיין בדבריו ז"ל: גם א"נ ויבואר בדברינו להלן דהיכי דהעדות נוגע גם לדשב"ע אינו נאמן כלל והכא העדות דהגט בטל נוגע לדשב"ע דאף דבל"ז הגט פסול או דהוי ספק מגורשת משום דלא כ' ודן לדעת הסוברי' הכי מ"מ נ"מ בעדותו לענין שאם אחד יבא ויקדשנה לא יחולו הקידושין שפיר נאמן בנ"ד דאחר שהוא אחד מעדי המסירה ועקר סהדותי' אין נ"מ לדשב"ע ורק לענין אם מותר להחזירה מטעם שאחד"א. אמנם באמת גוף הדבר דפסולי כהונה ל"ח דשב"ע לאו ד"ה היא דלדעת התוס' רי"ד ודעמי' ז"ל גם זה חשוב דשב"ע ואין ע"א נאמן וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל: '''{{עוגן1|והנה}}''' שמעתי בשם הגאון מליסא ז"ל שאמר דהיכי דאינו רק משום שאחד"א ל"ח דבשב"ע אולם אני לעצמי אמינא דהשומע שמע וטעה ולא אמר הגאון ז"ל כן רק לפי הטעם של המהר"י באסאן ז"ל דענין שאחד"א הוא מטעם נדר דלפ"ז צדקו הדברים דל"ח דשב"ע משא"כ לפי טעמם של רוב הפוסקים ז"ל דמטעם דאדם נאמן ע"ע קאתינן עלה פשיטא דאין לחלק בהכי דהרי נאמן בהודאתו כמאה עדים לגבי עצמו דהוי דשב"ע וזה ברור אצלי. ולפ"ז בנ"ד אם ל"ה רק הודאת הבעל שמסרו לה בע"מ דאין לדון {{עוגן|כו.}}{{עוגן|כו־א}}אחר חדרגמ"ה ז"ל דמשועבד לה מטעם הודאת בע"ד כו' ורק מטעם נדר שפיר ע"א נאמן אמנם אחרי דגם האשה מודית לזה דיש לדון מטעם הודאת בע"ד בדשב"ע וכמובן אין ע"א נאמן. והנה מעדות הסופר יהושע בן דוד נראה בעליל שכתב הגט שלא לשמה שאמר שבא אליו אחיו חורגו של המגרש שיכתוב פעשקיוועל ובכיון עשה השינויים הנ"ל בגט אולם גם אם השערתי נכונה מה שצריך עוד להתברר ממנו שיאמר בפי' שכתב שלא לשמה וכמובן הנה הא הוא רק ע"א דאינו נאמן בדשב"ע ואף לדעת הסוברי' דפסולי כהונה ל"ח דשב"ע מ"מ הרי עדותו דהגט בטל מה"ת הוא גם לדשב"ע שאם יקדשנה אחר לא יתפסו הקידושין וכנ"ל ואף א"נ דמ"מ נהי דאינו נאמן לענין הנוגע לדשב"ע מהני עכ"פ לענין שאינו דבשב"ע מה שאין דעתי מסכמת באמת אחר דהכל היא עדות אחת והא בהא תליא הנה אף א"נ דהיכא שעדות העד הוא נוגע לדשב"ע ולענין שאר איסורין דע"א נאמן מהני עדותו לענין האיסור שאינו דשב"ע פסולה לכהונ' בנ"ד אף א"נ דזה ל"ח דבשב"ע דכיון דלגבי דשב"ע דהיא ענין אישות ל"מ עדותן ואין הגט בטל לגמרי ממילא פסולה לכהונה דאין לך ריח הגט יותר מזה אחר שאין הגט בטל ודאי ואם יקדשנה אחר תהי' צריכ' מהשני גט וז"ב. אמנם יש לדון כשיברר הסופר עדותו שלא כתב לשמה להצטרף עדותן ששניהם מעידין על הגט שהוא בטל הסופר שלא כ' לשמה ואחי חורגו משה שאמר אמור לסופר כו' והבעל לא עשאו שליח להסופר שלא בפניו דהוי אומר אמרו לכ"ע והגט בטל לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל וכיון דאיתא ב' עדים מצטרפין גם בדשב"ע וכמבואר בפוסקים ז"ל. האמנם כי דעת הר"ן דבקידושין ל"מ עדות מיוחדת דבקידושין פתיך בי' ד"נ שאם נתקדש' הבא עלי' במיתה ולדעתו ז"ל ה"ה א"כ לענין עדות שהגט בטל והיא א"א ל"מ צירוף אולם באמת רבו החולקים עליו ז"ל בזה וכמעט יחידאי הוא הר"ן ז"ל בזה ועיין כ"ז בפוסקים ז"ל הראשונים ואף גם האחרונים ז"ל גם אנכי הבאתי ראיות הרבה דבשביל שיוכל להתגלגל שיבא לידי ד"נ ל"ח עדותן עדות ד"נ ואכמ"ל: '''{{עוגן1|ואך}}''' ראי' אחת אציג מהא דקאמרינן בש"ס דקידושין דף ס"ה דבעינן ב' עדים בקידושין משום דילפינן דבר דבר מממון וא"נ דבכה"ג חשוב ד"נ פשיטא דצריך שנים ודו"ק. ועדיין יש לעורר דרגמ"ה ז"ל פשט מכמורת חרמו גם על הסופר והעדים וי"ל דהיכי דהגט אינו גט ליכא חרם דחספא בעלמא הוא וא"כ הוי הסופר שאומר דלא כתב לשמה נוגע בעדותו זה שלא יהא נקרא עבריין שעבר על חדרגמ"ה ז"ל ואף א"נ לפ"ז דגם כשהוא פסול לא עבר אחדרגמ"ה ז"ל וגם אם כתב לשמה א"כ לא עבר דהגט הזה יש בו פסולי' רבים לפנינו מ"מ כיון דבנ"ד דהמגרש הוא כהן אם ל"ה רק פסול הועילו מעשיו דע"כ צריכ' לקבל גט דנאסר' עליו ועבר א"כ אחדרגמ"ה ז"ל משא"כ אם הי' שלא לשמה דהגט בטל מה"ת והוי א"כ נוגע אולם כבר העלה המהרי"ט ז"ל והחזיקו בדעתו האחרונים ז"ל דל"ח נוגע רק בשביל נגיעת ממון דחשוב כבע"ד לא זולת ולכאור' עלה על לבי לומר לפ"ז דבגט בטל ליכא חדרגמ"ה ז"ל די"ל דבגט בע"כ הגט בטל מטעם דאי עבד ל"מ דעבר אחרם דהוא דברי קבלה ועיין בפוסקים ז"ל דגם באיסור דרבנן אמרינן אי עביד ל"מ דעי"ז יתוקן האיסור לפ"ז אולם באמת כבר כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל בתמור' דף ה' דבגירושין ל"ש אי עביד לא מהני דגירושין איתקש למיתה עיי"ש]: אמנם כל המו"מ הזה הוא רק לשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל דבאומר אמרו ל"ה גט כלל מה"ת אולם רבים מגדולי המורים ז"ל חלקו עליהם בזה וס"ל דל"ה רק ספק מגורשת עיין ב"י ז"ל שמונה והולך דעת החולקי' אלו ז"ל הר"י והרמב"ם הר"ן והמרדכי ובעה"ת סמ"ג וסמ"ק והרמ"ה והכלבו ז"ל ומי ירום ראש להקל נגד כל {{עוגן|כו־ב}}הני רבוותא להתירה לכהונ' ומלבד זה גם לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל דבאומר אמרו הגט בטל מה"ת יש לעורר דאין ההיתר לכהונה ברור כ"כ דבאמת הך כללא דכייל הרמב"ם ז"ל דכ"מ שהגט בטל מה"ת כשרה לכהונ' חוץ מחוץ לפלוני דהגט בטל ומ"מ פסולה לכהונ' לאו ד"ה הוא עיין רש"י ז"ל גיטין דף כ"ה בהך דזעירי אמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון שכתב וז"ל חוץ מן האחרון דלחומרא אמרינן יש ברירה ופסולה לכהונ' אבל אינך כולהו אפי' ריח הגט אין בהם ול"ד למגורשת מאישה ולא התירה לכל אדם דההיא לההיא מילתא מיהא לשמו ולשמה נכתב עכ"ל מדבריו נראה בעליל דדוקא בהנך דלא נכתב לשמן ל"ח ריח הגט הא בשאר פסולי תור' דנכתב לשמן והפסול ממק"א שפיר דמי להך דגרוש' מאישה דפסולה לכהונ' וכבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל והנה כבר הבאתי מחלוקת הקדמונים ז"ל דלדעת הרמב"ן ודעמי' ז"ל כל שלא שמע מפי המגרש ל"ח לשמה ולדעתם ז"ל א"נ דזה ביטול מה"ת לא נפסלה גם מהכהונ' גם לשיטת רש"י ז"ל אולם לדעת החולקים ז"ל דזה חשוב לשמה ורק דאומר אמרו היינו מדעתכם ומשום דאין כאן שליחות דמילי לא מימסרי לשליח אף לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל דבטל מה"ת נפסלה מ"מ מהכהונ' לפ"ז דהביטול הזה הוא מצד אחר וכנ"ל: '''{{עוגן1|והנה}}''' בענין אי בעינן שליחות בכתיבה נחלקו הקדמוני' דדעת הטור ודעמי' וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל דוכתב אבעל קאי והסופר כותב בשליחות הבעל דשלוחו של אדם כמותו אמנם התוס' ועוד רבים מהקדמונים ז"ל ס"ל דל"ב כלל שליחות בכתיבה דוכתב אסופר קאי והא דבעינן שיצוה הבעל לכתוב הוא משום דבלי צווי הבעל ל"ח לשמה ולפי הנ"ל היכי דנתבטל השליחות כגון בהך דמילי לדעת הסוברים דהא דבעינן שליחות הוא מטעם לסמה כשרה לכהונה אולם א"נ דמטעם דאין כאן שליחות הגט בטל פסולה מ"מ לכהונה כיון דהביטול הוא מצד אחר: ולכאורה עלה על לבי דזה בעצמו פלוגתת הרמב"ן והחולקים ז"ל במינה בעצמו להסופר ורק שאמר להם אמרו לו דלהחולקים ז"ל צ"ל דס"ל דבעינן שליחות בכתיבה ולכך פסול אומר אמרו מדעתכם דכיון דמילי לא ממסרי לשליח ליכא שליחות דמטעם לשמה אין לפסול גם בכה"ג כיון דהי' מ"מ ציווי הבעל ורק דאין כאן שליחות ואף שלא שמע הציווי מפי הבעל חשוב לשמה לדעתם ז"ל דמה"ט מכשרי במינה בעצמו להסופר שלא בפניו. אמנם לדעת הרמב"ן ז"ל י"ל דבאמת ל"ב שליחות בכתיבה ואומר אמרו פסול משום דל"ח לשמה כיון שלא שמע מפי הבעל. אמנם אחרי בינותי ראיתי דא"א לומר כן דהרי הר"ן ז"ל הוא מהחולקים על הרמב"ן ז"ל בהך דמינה בעצמו שליח להסופר שלא בפניו והוא ז"ל בעצמו מלהקת הסוברים דל"ב שליחות כלל בכתיבה. ובאמת צריך להתבונן הטעם דפסול באומר אמרו מדעתכם לדעתו ז"ל דמה בכך דמילי לא מימסרי לשליח הרי ל"ב שליחות כלל והרי הי' ציווי הבעל והוי שפיר לשמה דלדעתו ז"ל אין חילוק לענין לשמה בין שמע הציווי מפי הבעל ובין צוה עליו שלא בפניו וזה דבר שראוי לעורר עליו. ורציתי לישב זה עם מ"ש התוס' ז"ל בסוגיא דאומר אמרו שם דאף דלר"מ אפי' מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר הכא פסול דכיון דעשאן שליח גלי דעתי' דקפיד שיכתוב בשליחות דוקא וכיון דמילי לא מימסרי לשליח ואין כאן שליחות ל"מ עיין בדבריהם ז"ל. אולם באמת ז"א דהתוס' ז"ל לא כתבו כן רק לר"מ דל"ה צריך לצוות על הכתיבה כלל וכיון שאמר אמרו לסופר חזינן שקפיד בשליחות משא"כ לדידן דע"כ הי' צריך לצוות על הכתיבה מהכ"ת נימא דמקפיד שיהי' בשליחות דוקא וז"ב: '''{{עוגן1|ועלה}}''' על לבי לומר דס"ל להר"ן ז"ל דאף דכתיבה ל"ב שליחות מצד עצמו מ"מ משום לשמה בעי {{עוגן|כו:}}{{עוגן|כו־ג}}שליחות דוקא דאי ל"ה כמותו ל"מ כלל כוונתו שמכוין לשמה. אמנם זה א"א להאמר כלל דעיקר ראית הפוסקים ז"ל אלו דל"ב שליחות הוא מהא דמהני כתיבת חש"ו בגדול עומד ע"ג אף דלאו בני שליחות נינהו וא"נ דכל שאינו שליחו ל"מ מה שמכוין לשמה הדק"ל ומה חילוק בין הך דחש"ו דהחסרון הוא משום דאינם בני שליחות ובין הך דאומר אמרו דהחסרון בהשליחות משום דהוי מילי. ועכצ"ל דת"ל להר"ן ז"ל דל"ח לשמה רק היכי שהבעל צוה עליו לכתוב ואף שעשאו שליח שלא בפניו ובזה חולק על הרמב"ן ז"ל ואך באומר אמרו מדעתכם שלא צוה עליו כלל ורק שנתן להם הכח לעשות מי שירצו שליח לכתוב ל"ח לשמה רק דכיון דל"מ השליחות משום דהוי מילי ל"ח לשמה. אבל חי הי' מהני שליחות כזה הי' שפיר חשוב לשמה כיון שצוה עליו שליח הבעל שהוא כמותו. ולפי הנ"ל אם נתפוס במושלם כדעת הרי"ף והרא"ש דאומר אמרו בטל הגט ודאי מה"ת היה בידינו להקל להכשירה לכהונ' דהי' לנו צדדי היתר הרבה דעת הרמב"ם דכל היכי דהגט בטל מה"ת מותרת לכהונה חוץ מחוץ מפלוני גם לדעת רש"י ז"ל דרק בשלא לשמה לא נפסל' מכהונ' כבר העליתי דל"מ לדעת הרמב"ן ז"ל אלא גם להר"ן ודעמי' ז"ל עיקר הפסול דאומר אמרו הוא משום דל"ח לשמה. ואין לחוכך להחמיר רק לדעת הסוברים דבעינן שליחות בכתיבה דלדעתם ז"ל י"ל דבאמת זה חשוב לשמה והטעם דאומר אמרו הוא רק דכיון דהוי מילי ליכא שליחות ואנן שליחות בעינן בכתיב' וביטול הגט א"כ מצד אחר. וכיון דיש לנו צדדים הרבה להקל וגם לדעת הפוסקים אלו אין הוכחה דזה חשוב לשמה ורק דאין לנו הוכח' להיפך הי' מקום להתיר' לכהונ' לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל. אולם כבר הבאתי למעל' דעת רבים מגדולי המורים ז"ל שחלקו בזה וס"ל דבאומר אמרו הוי רק ספק מגורשת וצ"ל לדעתם דאין זה חשוב ודאי שלא לשמה ול"ה רק ספיקא וגם א"נ דבעינן שליחות בכתיב' הא דמילי לא מימסרי לשליח אינו ודאי מה"ת ומי ירום איפוא ראש להקל בזה וכנ"ל ודו"ק: והנה יש מקום בראש לדון מצד אחר דכיון דיש בגט הזה פסולי דרבנן אף אם הי' מצוה בעצמו לכתוב הגט בטל דהו"ל שינוי בשליחות ולאו דוקא שאין כאן שליחות ורק דחשוב שלא לשמה דכיון ששינה שהגט לא יועיל נתבטל הציווי שע"ד זה לא צוהו ובזה נרא' דגם הסוברים דבעינן שליחות בכתיב' יודו דהיכי שנתבטל הציווי חשוב ודאי שלא לשמה ורק באומר אמרו י"ל לדעתם ז"ל דחשוב לשמה כיון שלא נתבטל הציווי ולדעת החולקים על הרי"ף והרא"ש ז"ל ל"ח רק ספיקא דזה או מחמת שלא צוה עליו או מחמת שלא שמע מפי הבעל חשוב שלא לשמה וכנ"ל ס"ל דאינו ודאי מה"ת משא"כ דכשנתבטל הציווי ע"י השינוי והיכי דהגט בטל משום שלא לשמה לכ"ע לא נפסלה מכהונ' וכנ"ל: '''{{עוגן1|אמנם}}''' מלבד שהדבר צריך עדיין תלמוד אצלי הנה בנ"ד שכוונתו הי' לזרוק לה גט בע"כ והוא כהן לא איכפת לי' בהפסול דרבנן שעשה הסופר בהגט דהוא בלא"ה אסור לישא אחרת עלי' אף אם הי' גט כשר דלגבי דידי' לכ"ע אין הגט כלום ואך דכיון שנאסר' עליו תהי' צריכ' לקבל ממנו גט ברצונ' אחרי שא"י לחזור עליו והרי גם אם הגט פסול נאסר' עליו ואין לו נ"מ רק שאם הי' הגט כשר והיתה יכולה להנשא הי' גם הוא אח"כ יכול לישא אחרת לדעת הכלבו והרמ"א ז"ל וזה פשיטא דבשביל זה לא חשוב שינוי בציווי ושליחות שיתבטל הגט מה"ת בהביל זה דאומדנא דמוכח טובא פשיטא דל"ח בכה"ג וביחוד בנ"ד הרי צוה ע"י אומר אמרו ובלא"ה אינו גט המועיל דלכ"ע הוי ספק מגורשת מה"ת ולא שינה א"כ הסופר במה שעשה בו פסול וכמובן וז"ב. סוף דבר אין מקום להתיר' לחזור לבעלה הכהן וכאשר בררתי בעזה"י {{עוגן|כו־ד}}והנלפע"ד כתבתי. פה"ק '''לבוב''' יום ב' ו' אלול מאסף לחדשי השנה תרל"ה לפ"ק: <noinclude>{{דיקטה}} {{ניווט כללי תחתון}} [[קטגוריה:תשובות מתאריך ו' אלול ה'תרל"ה]]</noinclude>
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:Plainlinks
(
עריכה
)
תבנית:אות למספר
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:גופן
(
עריכה
)
תבנית:דיקטה
(
עריכה
)
תבנית:דף הבא
(
עריכה
)
תבנית:דף קודם
(
עריכה
)
תבנית:היררכיה
(
עריכה
)
תבנית:זי
(
עריכה
)
תבנית:חלונית
(
עריכה
)
תבנית:חץ משולש
(
עריכה
)
תבנית:מסגרת2
(
עריכה
)
תבנית:מספר לאות
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:מרכז
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי עליון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי תחתון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:סרגל כללי
(
עריכה
)
תבנית:סרגל כללי/פנים
(
עריכה
)
תבנית:עוגן
(
עריכה
)
תבנית:עוגן1
(
עריכה
)
תבנית:ש
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מסכתות תחתון
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מפרשים כללי
(
עריכה
)