פתיחת התפריט הראשי
דף הבית
אקראי
כניסה לחשבון
הגדרות
אודות אוצר הספרים היהודי השיתופי
הבהרות משפטיות
אוצר הספרים היהודי השיתופי
חיפוש
עריכת הדף "
אבן האזל/אישות/טז
" (פסקה)
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== יד == '''הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד הוציאה שטר כתובה שיש בו אלף זוז הבעל אומר נתקבלת הכל והיא אומרת לא נתקבלתי אלא כך וכך, ואפילו יש עלי' עדים במקצת שנטלה ואפילו דקדקה בחשבון מה שנטלה בחצי פרוטה לא תטול השאר אלא בשבועה.''' ''' הפוגמת, ''' בריש אע"פ בהא דאמרי' תנאי כתובה ככתובה נ"מ וכו' ולפוגמת, כתבו התוס' איצטריך דאם פגמה כתובתה לא תיגבי גם התוספת אלא בשבועה אפי' היתה הכתובה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר, והנה בדברי הרמב"ם מפורש בשטר אחד ומשמע דאם חלוק באמת בשני שטרות לא מהני פגימת אחד על השני, וצריך להבין דהא באופן זה שאר בע"ח נמי, והנה הי' אפשר לומר דקמ"ל אף דכתובה הוי תו"ז וגבי לשבועה כ' הראשונים כן אלא דדחו שם משום דשעת מיתה זמנו הוא, אבל הכא בפוגמת איירי אפי' מחיים, ומצאתי שכתב כן הפנ"י, אכן הוא כתב כן ליישב שיטת רש"י ולפלא דהא מפורש להדיא ברש"י דקי"ל דאם פגמה התוספת הוי כאילו פגמה הכתובה, ובאמת ד' רש"י נכונים לשיטתו דא"א לומר כמש"כ, דהא בלשבועה לפרש"י נכלל גם נפרע שלא בפניו דהוא מחיים, דבנפרע שלא בפניו אפי' אם יהיו עדים שלא זזה ידם מתוך ידם ויודעים שאחר הגירושין לא פרע לה כלום דמשכחת לה דגובה שלא בפניו ביום הגירושין כגון שזרק לה גט והלך לו והיא באה לב"ד לגבות מנכסיו, ומ"מ בודאי צריכה שבועה וחזינן דגם מחיים חיישינן שמא פרע לגבי כתובה, ולכן שפיר כתב רש"י דנ"מ דאם פגמה התוספת שצריכה לישבע על הכתובה, ובמה שדחק רש"י עצמו לומר דנ"מ אם פגמה התוספת דהיינו שקבלה על התוס' ובאה לתבוע עיקר כתובה נראה דסובר רש"י דבודאי תוספת טפל לכתובה לענין שתחשב פגימת כתובה כמו פגימת תוספת והחידוש הוא להיפוך. ''' אכן ''' המהר"ם שיף פי' בדברי התוס' דסוברים דדוקא באופן שפגמה כתובה אבל פגמה התוספת לא פגמה כתובה וכתב ראי' ממוכרת תוס' לא מכרה הכתובה, ואי מזה בודאי אין שום ראי' כמובן ויתכן שגם הוא לא כיון לראי' אלא דעכ"פ כמו דמיירי שם כן ה"נ הא דלפוגמת כן, אבל באמת אין זה ראי' אלא דמכיון דצריך לאוקמי בב' שטרות כתבו התוס' דזהו רבותא גם בפגמה כתובה והסברא אינה מוכרחה דכיון דתוספת הוי טפל לכתובה א"כ נפרעה מקצתו, ואפשר לומר להיפוך דרש"י סובר דבב' שטרות לא מהני הא דתנאי כתובה ככתובה, אלא דמצי לאשכוחי במקום שאין כותבין כלל ובתוספת כ' ואוסיפית על כתובתך ובזה סבר רש"י דתוס' נעשה בודאי טפל לכתובה וגם בלא הא דתנאי כתובה ככתובה פגם דכתובה הוי פגם לתוספת, אבל פגם דתוספת הוי חידוש דהוי פגם לכתובה. ''' והנה ''' בשי' הרמב"ם אי אפשר ליישב לא כתי' רש"י ולא כתי' התוס' שהרי סתם ולא פירש, ומוכרחין אנו לפרש דהחדוש הוא משום דהוי תוך זמנו, ולשבועה מפרש הרמב"ם דהוא על מדירין אותה בב"ד במקום שבועה כמו שפי' הרא"ה והרשב"א [אלא דיש לעיין אם הוא קולא דהרמב"ם העמיד זה בקולי כתובה עי' בהל' ד'] וממילא אין לנו מקור אחר על תוך זמנו והוי חדושא דפוגמת, אכן הראשונים דלא הזכירו כלל גבי פוגמת סברא דתו"ז נראה כספיקו של המ"מ דהרמב"ם בפי"ד ממו"ל הל' א' בדין פוגם שטרו כתב הי' החוב לזמן ותבע בזמנו יפרע שלא בשבועה, וכתב המ"מ אבל אני חוכך בדין פוגם את שטרו דהא איבטלא לה חזקה דאין אדם פורע לגבי האי שהרי פרע והלה מודה לו במקצת, וכתב המל"מ ע"ז וז"ל אם פסקו של ה"ה לחייב שבועה למלוה ניחא, ואם לפטרו במלוה ע"פ ללוה בשבועתו קשיא לי' פוגם שטרו אמאי נשבע ונוטל הא איבטיל חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא פרע ולא כתב, ואפשר לדחות דהתם גוף הפרעון מבטל החזקה דאין אדם פורע בתו"ז דהא פרע, אבל גבי פוגם אפשר דפרע אדעתא לכתוב מיד שובר ונטרפה השעה מאיזה סבה ולא כתב והמשכיל יבין, והנה לכאורה דבריו אינם מובנים דכיון דגבי פוגם אפשר דפרע מקצתו ונטרפה השעה ולא כתב שובר ה"נ אפשר דפרע כולו, אכן כונתו נראה פשוט, דזה דפרע ואירע סבה שלא כתבו שובר אפשר דאינו אלא סבה, ובשביל שהיתה סבה פעם א' לא נימא דהי' כן גם בפעם ב', אבל אין אדם פורע תו"ז הוא ראי' שיצא מן הרוב ואינו מקפיד וממילא מרע להחזקה. ''' ואיברא ''' דלפי"ז נמצא דדין פוגמת אינו אלא באופן זה שהלוה טוען פרעתיך את השאר בפעם ב' ובפשוטו משמע דגם אם יחלקו בשיעור הפרעון בפעם א' ג"כ יהי' דין פוגמת וישבע המלוה ויטול ואף דבטל בזה חזקה דשטרך בידי מאי בעי, ולכאורה אמרתי דעיקר דין פוגמת הוא אמנם באופן א', ואופן הב' שכתבנו הא יש לו מיגו דהרי בטוען פרעתיך הכל בפעם א' נאמן לפ"ד המ"מ דבטלה חזקה דשבמ"ב וא"כ גם כשחלוקים בשיעור הפרעון בפ"א נאמן הלוה במיגו ואף דגם להמלוה יש מיגו דלא פגם כלל אך לגבי' לא מהני המיגו דהוא לאפטורי משבועת פוגמת אלא דאינו מבורר דכיון דאין כוחו אלא במיגו לא אלים המיגו כיון דגם לשכנגדו יש מיגו, וכן משמע כמדומה בהגרעק"א בדף פ"ז. (ועי' בקצוה"ח סי' פ"ו סק"א דכתב בד' המל"מ דלא כהנ"ל דבאמת ל"מ הריעותא דפגימה לענין ממון). ''' אלא ''' דבאמת עיקר הקושיא של המ"מ לצד הב' של המל"מ לא קשה דמה דל"מ מיגו לאשה בפוגמת כשאין עדים על הפגימה היינו דלא מהני לאיפטורי מחיוב שבועה, אבל בעיקר הממון הוי מיגו לאוקמי שטרא, וא"כ בעיקר הממון שפיר נאמן המלוה במיגו דלא פגם ורק דמשבועה אין המיגו פוטרו, וכל הקושיא אינה אלא היכי שיש עדים על הפגימה וא"כ העדים יודעים מה פרע לו, ואין להקשות היכי דינא אם פרע בפני עדים שראו שנתן לו מעות על הפרעון ואין יודעים כמה, דאפשר דזה באמת לא שייך לדינא דפוגמת אלא דאיתרע שטרא דיש עדים על פרעון ואין יודעים כמה וצ"ע בזה. ''' אלא ''' דלפ"ז יש לעיין דבשלמא להרמב"ם דפירשנו דחדושא דפוגמת הוי תו"ז וממילא נילף שבועה לנפרע שלא בפניו, אבל להראשונים ובעיקר הרא"ה דפירשו דמיירי הא דלשבועה לענינים אחרים וא"כ מנין להו שבועה לנפרע שלא בפניו אף היכי דיש עדים שלא פרע אחר הגירושין, ומפוגמת לא מצי למילף דהוא תו"ז משום דע"כ סוברים דתו"ז גבי פוגמת לא מהני דע"כ מרע לחזקה כיון שהודית שפרע תו"ז, דאילא"ה למה להו לדחוקי גבי פוגמת, אבל בנפרע שלא בפניו מנלן שבועה אם איתרע חזקה דתו"ז, ונראה דבאמת יש נ"מ דאי אינו גובה כתובה אלא מן הקרקע אפי' מיני' לא מצית לאשכוחי שיהיו עדים שלא זזה ידם מתוך ידה דקרקע צריכה הכרזה ל' יום וא"כ לא שמרו אותה כל השלשים יום ביום ובלילה, ואפשר שלח לה הכתובה ע"י שליח אחר הגירושין ואפי' יודעים שאינו במדינה, אבל אי כתובה גובה ממטלטלי א"כ מצי לאשכוחי ברוחא ביום שזרק לה הגט וכספו בידו כיון שא"צ הכרזה ואפשר לגבות תיכף, ולכן להרמב"ם אי מפרש כהרא"ה ע"כ דמפרש דחידושא דפוגמת הוא תו"ז וכשיטתו דתו"ז מהני גבי פוגמת ומינה גמרינן לנפרע שלא בפניו, דהרמב"ם הא סובר לפי הגי' שלפנינו דמיני' דידי' גובה אף ממטלטלי, ומ"מ חייבת שבועה בנפרעת שלא בפניו ואף דיש עדים שלא זזה ידם מתוך ידה וע"כ דנלמד מנפרע שלא בפניו, אכן להראשונים הנ"ל דסברי דאינה נגבית אלא מן הקרקע גם כשהגבי' מיני' א"כ אפשר שיפרע לה אחר הגרושין כיון דקרקע צריכה הכרזה ל' יום. ''' אלא ''' דבאמת קשה טובא מש"כ המ"מ בהל' זו ודין נכסי צ"ב בזה כדין כתובה שהרי אף כל חוב הוא כן כנזכר פי"ד מהל' מלוה ולוה, והיינו דאף דנדוניא לשי' הרמב"ם אינה ככתובה מ"מ פוגמת צריכה לישבע דלא גרע מחוב, ודבריו תמוהים טובא דהא הוי תו"ז והרמב"ם סובר דפוגם שטרו תו"ז אינו נשבע ובשלמא בנפרעת מיתומים אפשר לומר משום סברא דשעת מיתה זמנו הוא אבל בפוגמת דהוא מחיים קשה כנ"ל. ''' ונראה ''' כיון דקיי"ל דמטלטלי ואיתנייהו בעינייהו בלא שבועה והכי איפסיקא אפי' באלמנה, א"כ אפי' בפוגמת א"צ שבועה כיון שהם בעין, וע"כ מש"כ המ"מ דבפוגמת כתובתה נשבעת אפי' בנצ"ב היינו בליתנייהו, א"כ אפשר דלא שייך תו"ז למיחש שמא החזיר לה, כיון דעפ"י דין דידה הוי משום שבח בית אבי', ולכתחלה לא ימכור אפי' במטלטלי אלא דבדיעבד אם מכר סובר הרמב"ם בפרק כ"ב ובפרק ל' ממכירה דקנו הלקוחות, אבל עכ"פ בעיקרן עומדים לחזור לה, וא"כ אפשר דבחזרה ליכא דררא דתו"ז ול"ד לחוב שאינו מוצא מעות מקודם, אבל מטלטלין שלה אפשר שהחזירם לה קודם, ואי משום שטר שבידה הא פוגם מרע לשטרא והפוגם שטרו נשבע, ואיברא דמשכחת אם נשרפו בעדים דאז יש לדון אי הוי דין פוגמת בנצ"ב דצריך לשלם מעות, לא נחית המ"מ לזה כיון דלא נזכר בגמ', ולעולם מודה דבזה א"צ לישבע נמצא דסובר המ"מ דגבי נצ"ב ליכא כלל דררא דתו"ז ולכן כתב שפיר דשייך כל גדרי שבועה גבי נצ"ב וכנ"ל. ''' אכן ''' אכתי אינו מיושב דהמ"מ סתם דבריו ומשמע אפי' טוען פרעתיך, והי' אפשר לומר משום דיש לו מיגו דהחזרתי בעין, אכן הב"ש בסי' צ"ו הביא תשו' הרי"ף דבטוען לגרושה השבע לי שלא פרעתיך א"צ לישבע ואם טען פרעתיך אחר גירושין טענתו טענה ותשבע ותטול, וכתב הב"ש דמשמע דאפי' טוען לאחר גירושין שפרע קודם גירושין א"י להשביעה דאין אומרים מיגו להשביע, וכ"כ הכנה"ג בקיצור כללי מיגו מהגד"ת והסכים עמו התומים, אכן מד' הרמב"ם פי"ד מהל' מלוה שכתב עבר זמנו לא יגבה אלא בשבועה ומוכח דבכל גווני שטוען צריך לישבע, ומוכח דמהני מגו להשביע ותמיהני שלא הביאו כן דמד' הרמב"ם אלו מוכח להיפוך. ''' ונראה ''' דמחלוקת הרי"ף והרמב"ם אי שייך מיגו להשביע תליא בדינא דפוגם שטרו שהי' חשוד דסובר הרמב"ם בפ"ב מטוען דנתבע נשבע היסת ויפטר מן השטר, וע"ז השיג הראב"ד וכתב איני מודה בזה, אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שטר מקויים מפני שבועה דרבנן וא"ת הא דרב ושמואל הא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה, וכבר כתבתי שם בעזה"י לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה, אך בפשוטו י"ל דתלוי אם הדין הוא דוקא ביתומים והיינו דלעולם אין מפסידין בשביל שבועה דרבנן ורק ביתומים החמירו שלא יפרעו מהם כיון שאין יכולין לישבע, וכן כ' באמת הר"ן בשבועות לשיטת ראשונים, אלא שהר"ן כתב דהעיקר תלוי אם חל שבועה ועל חשוד לא חל שבועה וביתומים כבר חל שבועה על אביהם, אכן הרמב"ם יסבור דעל חשוד חל שפיר שבועה [ויש קצת לדייק שיטתו מזה דכתב בפ"ב מטוען דאינו נעשה חשוד עפ"י עצמו דאעפ"י שאנו חוששין לו, אם נתחייב שבועה משביעין אותו, שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר השבע ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להשבע באמת, ואם נימא דבחשוד לא שייך כלל שבועה א"כ כיון שאנו חוששין לו מה שייך לומר ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להשבע באמת, ואינו מוכרח]. ולכן בפוגם שהוא חשוד מפסיד כיון שאינו יכול לישבע, וא"כ לשיטת הרמב"ם דשבועה דרבנן אם אינו נשבע מפסיד שייך שפיר מיגו, ולא הוי מיגו להוציא שבועה אלא להחזיק ממון, כיון דאם לא ישבע יפסיד, אבל הרי"ף יסבור כשיטת הראשונים דדוקא גבי יתומים מפסיד אבל בל"ז אינו מפסיד בשביל שבועה דרבנן ולכן ל"מ מיגו להשביע. ''' והנה ''' הפנ"י הקשה על הרא"ה במה שדחה דברי היש מתרצים דלהכי איצטריך לשבועה משום דהוי תו"ז, ודחה הרא"ה משום דשעת מיתה זמנו הוא, והבין הפנ"י דכונתו הוא כד' הרא"ש ריש ב"ב והתוס' בפ' מי שמת דאורחי' להתפיסה צררי סמוך למיתה, עכ"פ הוא משום חשש צררי וא"כ איצטריך שפיר הא דתנאי כתובה ככתובה דהא חשש צררי לא אמרינן אלא בכתובה, וגבי בע"ח לא אשכחן חששא דצררי אלא אצל קטנים, אך באמת כונת הרא"ה במש"כ דשעת מיתה זמנו הוא על גוביינא דכתב על מה שכ' הראב"ד על מטלטלי ואיתנהו בעינייהו דבלא שבועה דדוקא בכתובה דהוא משום צררי אבל חוב צריך שבועה משום פרעון, וע"ז כ' הרא"ה ומיהו לא נהיר דהא כתובה בת גוביינא היא בשעת מיתה וזמנה היא, הרי להדיא דלענין פרעון הוא דלצררי בתורת שעבוד לא שייך כיון דכבר יש לה שעבוד מיוחד על המטלטלין וגם אצל בע"ח כתב כאן הרא"ה הל' דמתפיס לי' צררי וכונתו לענין גוביינא או שמגבהו ממש לשם פרעון, וכן בכתובה, וא"כ מיושב ד' הרא"ה שדחה דברי הי"מ דלשבועה איצטריך משום דהוא תו"ז כיון דאין חידוש בכתובה מבחוב, ודברי הפנ"י הם לשי' התוס' בגיטין שהביא דהחשש הוא משום צררי, אבל הרמב"ן בס' הזכות הוכיח להדיא מד' הגמ' שם דמקשה מאי איריא אלמנה אפי' כו"ע נמי דהא קיי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו' ומשני דס"ד משום חינא וע"כ דהחשש משום פרעון, וכן מוכח מד' הרא"ה בעצמו שהבאנו, ולכן מיושבים ד' הרא"ה. ''' והנה ''' המ"מ בפי"ד ממו"ל כ' ע"ד הרמב"ם הנ"ל דהפוגם שטרו תו"ז אינו נשבע וכ' וראיתי מי שחולק בדין הבא ליפרע מן הלקוחות שאפי' תו"ז אינו נפרע אלא בשבועה, דהא היכי דאודי בשעת מיתה דלא פרעי' גבי מיהא בלא שבועה וממשועבדים צריך שבועה, ה"נ לא שנא, וכן מצוי בתשו' לרבינו האי גאון ע"כ דבריהם, ואני אומר שאין הנדון דומה לראיה, דהתם בדין הוא שלא תועיל הודאה אצל לקוחות משום חשש קנוניא ואין בידו להפקיע הלקוחות, אבל גבי יורשים אין לחוש לקנוניא שהרי בידם להפקיע ירושתם בלא"ה, אבל בתו"ז משום חזקה הוא שאין אדם פורע תוך זמנו הלכך לקוחות ויתומים שוים. ''' והנה ''' הרא"ש בב"ב כ' בטעמא דחיישינן לפרעון לגבי לקוחות אף דלגבי יתמי גובה בלא שבועה משום דאי איתא דפרע הוי פקיד בעידן דמית, ולגבי לקוחות לא אמרינן כן, והנה בטור איתא דברי רב האי במת תו"ז ובא לגבות מלקוחות והיינו דגם בחוב אמרינן דרגיל לפרוע בשעת מיתה רק דביתומים אמרינן דאם איתא דפרע הוי פקיד, ומיושב קושית התומים שהקשה על סברת הרא"ש דאם איתא דפרע הוי פקיד וא"כ איך יהי' אם מת פתאום דלא שייך סברא זו, אך לדברינו מיושב שפיר דכל החשש שמא פרע בשעת מיתה ובזה אנו אומרים דאם איתא דפרע הוי פקיד, וממילא שפיר דבמת פתאום לא שייך זה, ומיושב ראיתו של רה"ג דמדלא מהני הודאתו לגבי לקוחות אע"פ שהודה בפירוש דלא פרעי' א"כ ה"ה בתו"ז כשמת כיון דרגיל לפרוע בשעת מיתה. ''' אלא ''' דלפ"ז יקשה דאם כן במת תו"ז איך גובין מיתומים דהא לענין פרעון אפי' יטענו היתומים להדיא דפרע לא מהני, ואיברא דכתב הש"ך דהפירוש הוא דהוי פקיד ומברר דבריו, ומשום דסובר הש"ך דגם לענין חיוב שבועה לא מהני אפי' טענה מפורשת כך צוה לנו אבא, וא"כ מש"כ הרא"ש דאם איתא דפרע הוי פקיד ע"כ היינו דהי' מברר דבריו, ולענין לקוחות אמרינן דאינו חש לטובת הלקוחות, רק דבאמת ד' הש"ך אינם מוכרחים לכאורה, דלענין שלא לפרוע בלא שטר שובר הא אין זה מגרע לדין שבועה דהא תמיד בשטר איכא חזקה ומ"מ צריך לישבע, ואפשר דשם הסברא משום דשמא הי' לו שובר והיתומים אין יודעים מזה, אבל אי איתא דפרע לו בשעת מיתה הי' מברר דבריו והי' מודיע מקום השובר. ''' אכן ''' אם נפרש כן כמוש"כ בד' הש"ך, עומדים לנגדנו ד' התוס' בב"ב דף ה' שכתבו דחזקה דשטרך בידי מאי בעי גרע מחזקה דתו"ז, משום דחזקה דשטרך בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה, ותו"ז אמרי' בגמ' דמהני, ואי נימא דהפי' הוא דשמא הי' לו שובר ואבד א"כ לא גרע שטרך בידי מאי בעי וע"כ דאצל יתומים לא אמרינן דהי' לו שובר דמסתמא היו מוצאין השובר, וא"כ מוכח דלענין שבועה חיישינן שפרע אפי' בלא ראי', אכן התומים פי' דברי הש"ך דדוקא כאן בתו"ז כיון דלא יאמינו לו לא הי' פורע בלא ראי', ודבריו אינם מבוררים דהא גם במקום שטר לא יאמינו לו, ואולי אפשר לומר דכיון דאלים כ"כ חזקה דתו"ז דלא יוכל לומר אשתבע לי דלא פרעתיך רק אחר הפרעון אפשר בשבועת היסת לד' הש"ך שם, לכן אלימא הסברא לומר שלא הי' פורע בלי ראי' ומ"מ הוא דוחק (חסר).
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם