https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%A4%D7%9C%D7%90%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99 2026-06-04T19:08:41Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.43.6 https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%92%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9F&diff=553743 2026-06-04T19:07:51Z

<p>פלאלמוני: added Category:גט using HotCat</p> <hr /> <div>[[קטגוריה:קטגוריות לפי נושא בהלכה|גט, שמות גיטין]]<br /> [[קטגוריה:גט]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9E%D7%98&diff=553742 2026-06-04T19:06:58Z

<p>פלאלמוני: added Category:תשובות מתאריך י&quot;ג אייר ה&#039;תרנ&quot;א using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> '''וע&quot;ד''' העובדא דאתא לקמך בראובן שקנה בחצר אחד מאת הממונה בכח הבאנק הנקרא סעקוועסטער ערמת שחת לערך תשעה קלאפטער והבטיחו בהאססעקוראנץ על שמו אח&quot;כ שלח את שמעון שהי' סגן הסעקוועסטער הנ&quot;ל לשכור עבורו מערל א' תושב הכפר ההוא מקום להניח שם השחת למען לא יגבהו איזה בע&quot;ח מהמאסע בחובו וראובן נתן ביד השליח שמעון מעות עבור שכירות המקום ושכר העגלות להוביל השחת למקום המושכר ואחר עבור ירחי מספר ושמעון כבר עקר משכני' וסיכי' מהכפר הלז בא לוי בע&quot;ח של שמעון לעבוט עבוטו בכח הערכאות והראו לו הערלים מהכפר ההוא על השחת לאשר שמעו מפי שמעון שהשחת הלז הוא קנין כספו ובאמת הגיד שמעון כן שרצה להתפאר בפני הערלים שהשחת הוא שלו וראובן העריך משפטו בערכאותיהם נגד לוי שהשחת הוא שלו והראה הכתב מהאססעקוראנץ וכן הודה שמעון שהשחת הוא של ראובן וביני וביני נמכר השחת בהגעריכט וכסף הפדיון מונח שם עד אשר יתברר הדבר עם מי הצדק וכבר נגוזו ועברו כשלש שנים ועוד לא נחרץ המשפט בהערכאות וקבלו ע&quot;ע להגיש עצומותיהם בד&quot;ת ועד האלהי' יבא דבר שניהם וקרבו למשפט לפניך ודרוש תדרוש מעמי לחות דעי איך לידייני' להאי דינא:<br /> <br /> '''הנה''' לא נכחד ממך דברי הש&quot;ך בח&quot;מ סי' צ&quot;ט סק&quot;ד שפוסק שאין הלוה נאמן לומר שהוא של אחרים עד שיביא ראי' שכן הוא דחיישי' לקנוניא ול&quot;מ הודאתו לחוב לאחרים אף שיש לו מיגו דהוי מיגו במקום חזקה שכל מה שת&quot;י האדם הוא שלו ואף שישבע אותו האחר שהוא שלו אינו נאמן אכן בתומים שם העלה דאמרי' מיגו וכ' דכן יש להורות אפס בשכבר ראהו בידו דנימא מיגו דיהיב לי' במתנה כ' דיש לפקפק כמ&quot;ש הראשונים בפ&quot;ב דכתובות גבי שטר אמנה דנוח לו לומר שהוא של אחר דמובטח בו שלא ירצה לגזול את שלו אבל ליתן לו במתנה ירא ממנו שיעכבו חבירו לעצמו ויפשוט לו את הרגל ע&quot;ש אמנם בנ&quot;ד הלא כתב האססעקוראנץ נכתב ע&quot;ש ראובן וחזינין שאינו ירא ממנו א&quot;כ אית לי' שפיר המיגו דהי' נותן לו במתנה וא&quot;כ נראה דאחרי שראובן ישבע שהשחת שלו מחויב לוי להחזירו לו וכדהביא שם בתומים דשבועה עכ&quot;פ בעי כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים דלא יפרע אלא בשבועה. וה&quot;נ הבע&quot;ח הזה דינו כדין לוקח ע&quot;ש סק&quot;ד. ומלבד זה כיון ששמעון הי' סגן הסעקיועסטר והי' רגיל להתעסק בהסחורות של החצר ההוא בודאי אין ראי' ממה ששכר הוא המקום על השחת לשנאמר בו חזקה שהוא שלו כמבואר בש&quot;ע שם ס&quot;ג גבי סרסור דאין החפצים הנמצאים בביתו שהוא רגיל למוכרם בחזקת שלו שימשכנם בע&quot;ח ולבר מן כל דין כיון שזאת ידוע שראובן קנה מעיקרא השחת והרי כתב האססעקוראנץ מוכיח על זה א&quot;כ לענין דנימא ששמעון קנאו אח&quot;כ ממנו מדשכר את המקום על השחת עכ&quot;פ הלא בכה&quot;ג ל&quot;ש החזקה כ&quot;מ שנמצא ת&quot;י אדם הוא שלו כמבואר בסי' רמ&quot;ה ס&quot;ז מקבל מתנה שבא בע&quot;ח לגבות ממנו ואמר אינו מתנה בידי אלא אני שומר עליו נשבע היסת ותחזור לבעלי' ואפי' לפמ&quot;ש בס' שע&quot;מ סי' צ&quot;ט ליישב שלא תקשי מזה על שי' הסמ&quot;ע והש&quot;ך שם דהיכי שכבר תפס המלוה המטלטלין עבור חובו כיון שיכול אדם לתפוס עבור חובו הוי כלוקח וטענינין ללוקח ולא מפקינין מיני' והך דסי' רמ&quot;ה מיירי היכ' שהמלוה בא לגבות מהם חובו בכה&quot;ג לא טענינין לבע&quot;ח שקנאם הלוה ע&quot;ש בכ&quot;ז בנ&quot;ד הלא הי' התפיסה ע&quot;י עכו&quot;ם ול&quot;מ כלום כמבואר בתשו' מהרי&quot;ק הובא בד&quot;מ ח&quot;מ סי' כ&quot;ו דתפיסה ע&quot;י ערכאות ל&quot;מ וענובי&quot;ת ח&quot;מ סי' ל'. וגם מה שחילק השע&quot;מ שם אח&quot;כ בין קרקע למטלטלין דבמטלטלין א&quot;נ לחוב לאחרים בהודאתו ומחזקינן שהם שלו דתפיסתו מוכחת עלי' הדבר ברור דבנ&quot;ד ל&quot;ש תפיסתו מוכחת עלי' כיון דלא נמצא באמת השחת אצלו בביתו רק שהוא שכר המקום של השחת והרי אומר ששכרו בממון של ראובן וכתב האססעקוראנץ מוכיח ומרע לי' להחזקה דכ&quot;מ שנמצא ביד האדם הוא שלו. גם הרי בכנה&quot;ג ח&quot;מ סי' צ&quot;ט בהגהות הטור אות ט' כ' בשם הר&quot;י הלוי דהא דא' כ&quot;מ שנמצא ת&quot;י האדם הוא שלו היי&quot;ד חפץ או מעות אבל בסחורות ל&quot;ש הך חזקה. וכי&quot;ב כ' בתשו' מהרי&quot;ט ח&quot;א סי' קכ&quot;ח הובא בנתה&quot;מ סי' ס' ס&quot;ק י&quot;ד לענין חזקת כנכ&quot;ה לחלק בין סחורות לשאר מטלטלין ע&quot;ש שע&quot;כ מכל הלין טעמי נראה ברור שראובן נאמן בשבועה שהשחת הוא שלו:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך י&quot;ג אייר ה'תרנ&quot;א]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9E%D7%97&diff=553741 2026-06-04T19:06:24Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:תשובות מתאריך י&quot;ג אייר ה&#039;תרנ&quot;א; +קטגוריה:טרפות using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> '''וזה''' שנתים שנשאלתי מק&quot;ק מעדיניטש בפרה שהיתה רועה עם שאר בהמות באגם ונגחו אותה בקרן במקום כרס החיצונה עד שיצאה בליטה גדולה שם תחת הצלעות נגד הכרס הפנימי ונעשה לה רפואה ואחר עבור ששה שבועות נתרפאה הבליטה עד של&quot;ה ניכר שום רושם כלל ובשעת הנגיחה היתה הפרה מעוברת וילדה ולד ונשאלתי על החלב מפרה זו אם מותרת:<br /> <br /> '''ודנתי''' אז מכח ד' הב&quot;ח שהובא בפמ&quot;ג הנ&quot;ל שכ' בטעם טריפות דכרס החיצונה משום סוף הפנימי לנקוב וכתב שם הלכך אי העור שלם מבחוץ רק הבשר נקרע לב' מחמת נגיחות השורים כשרה ואח&quot;כ מביא בשם הדמש&quot;א דבעינין קצת בשר קיים לצד העור. והנה ראיתי מקשין ע&quot;ז מש&quot;ס חולין ע&quot;ז. גבי נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר ובעי רבינא מיני' דרבא מתמסמס מהו וכ' התוס' וז&quot;ל הא דא' בא&quot;ט נתמסמס הבשר רואין אותו כאלו הוא אינו היינו כגון בריאה ובגידין שהטריפות תלוי בהן אבל הכא שהטריפות תלוי בעצם אע&quot;ג דנתמסמס הבשר שמא עדיין מגין עכ&quot;ל והקשו למ&quot;ש הר&quot;א הובא ברא&quot;ש פא&quot;ט שם דהאי דנתמסמס קאי לענין בשר החופה את רוב הכרס נתמסמס כאלו נטל וא&quot;כ לד' הב&quot;ח הנ&quot;ל דאינו טריפות מחמת עצמו הדר&quot;ק התוס' לדוכתה אמנם לפענ&quot;ד לק&quot;מ דבשלמא התם הא הטריפות שבירת עצם הוא רק ביצא לחוץ וכשעור ובשר חופין את רובו אמרי' דהבשר מתרפא וקבעי שפיר אם נתמסמס החיפוי אי מיקרי הגנה דנהי דנתמסמס סופו לינטל דאפס קצת חום הטבעי והוי כבשר המת בכ&quot;ז אפשר דעל זמן מועט מגין עד שהעצם יעלה ארוכה משא&quot;כ לענין בשר החופה את רוב הכרס שפיר קא' דאם נתמסמס הו&quot;ל כאלו אינו דמה לנו אם יתקיים עוד זמן מועט עכ&quot;פ הרי כיון דנתמסמס כלה קצת חיותו הטבעי וסופו לינטל לגמרי וינקוב הכרס הפנימי. והנה בנ&quot;ד הלא א&quot;א לידע אם הגיע הקרע לשיעור טפח ואפשר שגם מקצת הבשר שתחת העור יציל בצירוף העור דנהי דעור לבדו אינו מציל כדהשיג בשו&quot;ת בית יעקב הנ&quot;ל על הב&quot;ח מהא דקיי&quot;ל בסי' נ&quot;ה דעור לבדו אינו מציל כ&quot;א סמוך ממש לארכובה שאין שם לעולם בשר כדא' בחולין ע&quot;ז: דקנה משכא דידי' ע&quot;ש בכ&quot;ז היכי דאיכא תחת העור בשר אלא שנתמסמס קצת מחמת נגיחת הקרן אפי' הגיע לשיעור מסמוס דנהי דנתמסמס הו&quot;ל כניטל זהו דוקא היכי שאין עליו עור דשלטא בי' אוירא והולך וכלה לגמרי אבל אם העור קיים שפיר הדרא בריא כדמצינו בחולין מ&quot;ו: גבי יבשה הריאה דהוי שיעורא כדי שתפרך בצפורן וקא' דאף לרבנן דס&quot;ל גבי אזן בכור דשיעור היובש הוא שאם תינקב אינה מוציאה דם גבי אזן בכור לא הדרא בריא אבל ריאה דלא קא שלט בה אוירא הדרא בריא ופירש&quot;י דהרוח מקלקל את המכה ובמק&quot;א העירותי לפמ&quot;ש בתוס' כתובות ל&quot;ג: ד&quot;ה דילמא בהא דקא' התם אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי תעלה ע&quot;ד שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו ואי מית קטלינין לי' כו' ממאי דבמזיד ונקה מקטלא דילמא בשוגג ונקה מגלות והק' התוס' איך שייך גלות אם מת אחר שחבשוהו ב' או ג&quot;י הרי א' במי שאחזו שחט בו שנים או רוב שנים ה&quot;ז אינו גולה דחיישינן שמא הרוח בלבלתו ותי' דדוקא בשחט בו רוב שנים חיישי' לבלבול הרוח אבל בשאר חבלות אין הרוח מזיק כ&quot;כ שיכולין לשמור יפה מבלבול רוח לכרוך על המכה שום דבר ע&quot;ש והנה בתוס' זבחים י&quot;ב: הקשו דאמאי אצטריך לר&quot;י מום בם הני הוא דכי עבר מומם ירצו הא כל הדחויים אם עבר מומם לא ירצו הואיל ונדחו אידחו הא מום עובר לא ילפי' דלדחי דל&quot;ה דחוי דהתם ממילא הוי ותי' דאיכא מום דאינו עובר אלא ע&quot;י רפואה ולפי&quot;ז קשה היכי שרי רבנן לשחוט ביבשה האזן בשיעור שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם הרי חזינן דבריאה כה&quot;ג כשרה דהדרא בריא ורק דבאזן שליט בי' זיקא ולא הדרא בריא הרי לפ&quot;ד התוס' הנ&quot;ל דהיכי דאפשר לכרוך שום דבר שלא ישלוט בו הרוח ל&quot;ח לבלבול הרוח שיפסיד החבלה וא&quot;כ ה&quot;נ כיון דאפשר לכרוך על מקום זה של האזן שלא יפסידנו הרוח ויחזור לברייתו הלא גם היכי ואינו עובר כ&quot;א ע&quot;י רפואה ג&quot;כ הו&quot;ל מום עובר ומכ&quot;ש בכגון זה שא&quot;צ לרפואה רק לשמירה משליטת הרוח בודאי הו&quot;ל מום עובר ואין שוחטין עליו ואפשר דהתוס' בכתובות הנ&quot;ל דכ' דל&quot;ח לבלבול הרוח אם אפשר לכרוך שום דבר זהו דוקא לענין שהרוח יגרום מיתה אבל מ&quot;מ אינו מועיל לענין שיחזור לברייתו דאפי' אם כורך שום דבר כיון דהוא באבר חיצוני שליט בי' זיקא ולא הדרא בריא אמנם ילה&quot;ק מברייתא דחולין נ&quot;ז: דקא' ובגלגולת שי&quot;ב נקב ארוך אפי' נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח אר&quot;י בן המשולם מעשה בענבול בא' שנפחתה גלגלתו ועשו לו חידוק של קרוי' וחי' א&quot;ל רשב&quot;א משם ראי' ימות החמה הי' וכיון שעברו עליו ימות הצנה מיד מת וקשה דהרי בלא&quot;ה י&quot;ל דאין ראי' משם דכיון דעשו לו חידוק של קרוי' ונסתם הנקב לא שליט בי' אוירא ולכך הי' חי אבל אי ל&quot;ה סותמין הנקב באמת ל&quot;ה חי ואין ראי' משם דטריפה חי' דאפשר דחי משום דלא שלט בי' אוירא שימות ע&quot;י הנקב שבגלגולת דהרי לענין שלא ימות ע&quot;י שליטת הרוח מהני סתימת איזה דבר כנ&quot;ל וצע&quot;כ] וע' בסוכה ל&quot;ו. בעי רבא נולדו באתרוג סימני טריפה מהו כו' דילמא התם הוא דלא שליט בה אוירא הדר בריא אבל הכא דשליט בה אוירא סרוחי מסרחא כו' וכן בנדה נ&quot;ה. קא' דטעמא דחכמים דפוסלין בגלודה משום דאהכי והכי שליט בה אוירא ומתה ע&quot;ש וא&quot;כ ה&quot;ה די&quot;ל בנ&quot;ד דאפי' החולקים ע&quot;ד הב&quot;ח וס&quot;ל דעור לבדו אינו מציל בכ&quot;ז היכי דיש תחתיו בשר אלא שנתמסמס אמרינן דמגין עכ&quot;פ לענין דנימא דהדרא בריא כיון דלא שליט בי' אוירא. ובפרט דבנידוננו הלא נתרפא ונסתם באופן שאינו ניכר כלל וגם לפמ&quot;ש האו&quot;ה שהובא בט&quot;ז וש&quot;ך רסי' מ&quot;ו דבכל דבר שיש שיעור לחסרונו ל&quot;מ סתימה מ&quot;מ מלבד דלכמה פוסקים צריך להיות מפולש וכ&quot;פ בתב&quot;ש להכשיר בהפ&quot;מ כשאינו מפולש חוץ לזה הרי הטעם דל&quot;מ סתימה ביש שיעור לחסרונו הוא משום דמה בכך דסותם סוף כל סוף חסר הוא כמ&quot;ש בכו&quot;פ סי' ל&quot;ו ס&quot;ק י&quot;ב לענין יבשה הריאה וכ&quot;ה בפמ&quot;ג בפתיחה לה' טריפות הריאה וזה תינח בסתימה מבשר או מחלב אבל בחזר ונתרפא יפה דנתמלא החסרון הלא אין כאן חסרון כלום אפס די&quot;ל דהוי סתימה דסלקא לאח&quot;ז דל&quot;מ אמנם הרי לשי' הב&quot;ח הנ&quot;ל דטריפות דכרס החיצונה ל&quot;ה טריפות מחמת עצמו רק מחמת שסוף הכרס הפנימי לינקב ונראה מד' הפמ&quot;ג במש&quot;ז סי' מ&quot;ט סק&quot;ג שהביאו ולא השיג עליו דפוסק כוותי' ובאמת נראה כדבריו מהא דקיי&quot;ל בטריפות דכרס החיצונה בגדולה הוי השיעור טפח ובקטנה ברובא ואמאי ל&quot;א הגדול לפי גדלו ובקטנה הוי לפי ערך שיעור טפח בגדולה כדקיי&quot;ל בשאר טריפות בכ&quot;ד וע&quot;כ דהטריפות הוא רק משום שסוף לינקב הכרס הפנימי וקים להו לחז&quot;ל דלא יזיק לכרס הפנימי רק בקרע טפח או רובא דהוי ככולו] א&quot;כ בכה&quot;ג הא מהני גם סתימה שלאח&quot;כ כמ&quot;ש ביו&quot;ד סי' מ&quot;א לענין חצר הכבד. ולבר מן דין יש להקל בנ&quot;ד כיון שנתרפא באופן שאין שום רושם ניכר כלל זהו עד מוכיח של&quot;ה הלקותא באופן המטריף דאלו הי' בדרך שנטרף ל&quot;ה חוזר כבראשונה והי' ניכר איזה רושם עכ&quot;פ כדמצינו בנדה נ&quot;ה. והרי בשר דגזעו מחליף וטמא אמר מר בר ר&quot;א בשר נעשה מקומו צלקת ופירש&quot;י כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא ואין כולו חוזר עתוס' שם ובחולין קכ&quot;ח. ד&quot;ה כוליא שכ' דעצם הוי אין גזעו מחליף דאף שמתרפא קצת אבל אין מתרפא כבתחלה שניכר רושם אחרי הרפואה וכן בבשר נעשה צלקת ע&quot;ש וע' גיטין ס&quot;ח. חיורא באוכמא לקותא הוא ופירש&quot;י לקותא הי' שם בבשר ונהפך העור ללבן ע&quot;ש ונראה מכ&quot;ז דאם לא ניכר שום רושם הוא הוכחה של&quot;ה בו לקותא גמורה וע' בס' דעת קדושים מהגה&quot;צ מבוטשאטש זצוקללה&quot;ה סי' מ&quot;ב סק&quot;ב שהאריך להוכיח דע&quot;י נגיחה בקרן אין חשש לנקיבת הכרס הפנימי כל שהעור שלם [איברא דמה שמבואר בתוך דבריו שם דע&quot;י נגיחת קרן א&quot;צ לבדוק כנגדו באברים הפנימיים דכח לנקוב אין בקרן רק שע&quot;י מתיחה נקרע ע&quot;ש באורך. הנה באמת מבואר איפכא מדברי שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;א סי' שפ&quot;ג שכ' וז&quot;ל כל שנקבו הדקין בין בנקב שוה בין בנקב משופע טריפה ואותן קצת אנשים שאמרו לך שדרך רוב הבהמות כן אין שומעין להם שמא שותפים היו או הקצבים שותפים של עמלק שאנו לא ראינו כן להבהמות כלל כ&quot;ש לרובן ושאלתי לבקיאין הקצבים ואמרו לי כי זה מנגיחת בהמה אחרת שכן דרכן ולפיכך עובר מכח הנגיחה הנקב למעלה בשפוע כו' ע&quot;ש וכ&quot;כ בתשו' פנ&quot;י ח&quot;א סי' י&quot;ב שכל שהוא מחמת נגיחת קרן צריך בדיקה כנגדו ע&quot;ש ואפשר שהם מיירי באופן שאין העור שלם אבל כשהעור שלם ל&quot;ב בדיקה כנגדו] ובפרט דיש לצדד ג&quot;כ דהוי ס&quot;ס כיון דבחולין נ&quot;ב: הוא איבעיא דלא איפשטא אי ברוב קרוע או ברוב ניטל וא&quot;כ נהי דקיי&quot;ל להטריף גם בנקרע משום דסד&quot;א לחומרא ערא&quot;ש שם סי' ל&quot;ט מ&quot;מ הוי ס&quot;ס ספק שמא רוב קרוע כשר ואת&quot;ל רוב קרוע טריפה שמא כהב&quot;ח דל&quot;ה טריפות מצ&quot;ע ומועיל סתימת העור שעל כן אף דבעובדא דידן כבר היתה הפרה מעוברת אז ולידה לחוד ל&quot;מ להוציא מס' טריפה בכ&quot;ז החלב שריא מטעמי דאמרן:<br /> <br /> '''ובדרך''' אגב אומר במה שראיתי בספר מנחת חינוך מצוה ל&quot;ד שכ' להסתפק באם עשה חבירו טריפה אם נהרג עליו וכ' שם דלשי' הרש&quot;ל דרק רוב טריפות אינן חיים אבל מיעוטן חיים א&quot;כ הוי דין זה כמו עשאו גוסס שכ' בתוס' סנהדרין ע&quot;ח. דאינו נהרג עליו אף שרובן למיתה ובד&quot;נ אזלי' ב&quot;ר בכ&quot;ז כיון דחזינן דהקילה תורה דחובשין אותו אעפ&quot;י דאמדוהו למיתה אין הורגין אותו כ&quot;ז שהוא חי וה&quot;ה בעשאו טריפה אך להסוברים דאפי' מיעוט טריפה ליכא דחי אפשר דהורגין אותו ושוב הביא הא דא' בגיטין מ&quot;ג. גבי הבעיא דמי שח&quot;ע וחב&quot;ח שקידש מהו ת&quot;ש המית מי שח&quot;ע וחב&quot;ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו וא&quot;א קידושיו לאו קידושין יורשין מנ&quot;ל אראב&quot;א כשעשאו טריפה ופריך כופר הוא ואר&quot;ל כופר אינו משתלם אלא לאח&quot;מ ופרש&quot;י כיון דבכופר כתיב והמית איש או אשה א&quot;כ כאן דכתיב מכה איש ומת ג&quot;כ דוקא במת אבל טריפה לא ע&quot;ש ובמחכת&quot;ה אשתמיט מיני' דברי הש&quot;ס ב&quot;ק מ&quot;ב: דדריש ר&quot;ע התם והמית איש או אשה מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקי' ליורשי' ופריך והתניא וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו ואר&quot;ל ל&quot;א אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאח&quot;מ והו&quot;ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וקא' מ&quot;ט ופירש&quot;י מ&quot;ט אין כופר משתלם אלא לאח&quot;מ אע&quot;ג דכתיב והמית נימא דכיון דאמדוהו לישתלם מחיים א&quot;ק והמית איש או אשה השור יסקל וכ' באס&quot;ז שם בשם הר&quot;א מגרמיזא ז&quot;ל דמוכיח מהשור יסקל כו' דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ורוצח אינו נהרג עד שימות הנרצח לגמרי ע&quot;ש הרי דברוצח פשיטא לי' דבעי' שיומת הנרצח לגמרי וכופר דאינו משתלם רק לאח&quot;מ מיני' ילפי' ואפשר דברוצח פשיטא לי' כיון דילפי' בסנהדרין ע&quot;ח: מקרא דאע&quot;ג דאמדוהו למיתה חובשין אותו עד לאחר מיתת הנרצח אבל בעשאו טריפה ונהרג בינתים ע&quot;י אחר אפשר שמי שעשאו טריפה נהרג עליו דמלשון ומת לא מוכח כלום. והנה אין להוכיח מד' התוס' חולין מ&quot;ב: ד&quot;ה אר&quot;י א&quot;ש וכן לטרפה כו' א&quot;נ לענין טרפות אדם קאי וכן לטרפה נמי אגלגולת דמשכחת בי' חומרא וקולא חומרא לענין הורג את הנפש וקולא לענין פדיון בכור כו' ולענין עשה חבירו טרפה ע&quot;ש הרי שכ' התוס' דנהרג עליו אם עשאו טריפה ז&quot;א די&quot;ל דנהרג עליו אם מת אח&quot;כ כמו באמדוהו למיתה דחובשין אותו עד שימות הנרצח והורגין אותו אח&quot;כ ואפשר דאם נהרג בינתים ע&quot;י אחר א&quot;ח עליו מיתה מי שעשאו טריפה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך י&quot;ג אייר ה'תרנ&quot;א]]<br /> [[קטגוריה:טרפות]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%99%22%D7%92_%D7%90%D7%99%D7%99%D7%A8_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%90&diff=553740 2026-06-04T19:05:42Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9E%D7%96&diff=553739 2026-06-04T19:04:15Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:תשובות מתאריך י&quot;ג אייר ה&#039;תרנ&quot;א; +קטגוריה:טרפות using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום ה' כ&quot;ח למב&quot;י שנת תרנ&quot;א לפ&quot;ק סטרי<br /> <br /> ::שלום ורב טוב לכבוד גיסי ידידי הרב הגדול חריף ובקי חכם ושלם כש&quot;מ פינחס הלוי איש הורוויץ נ&quot;י אבד&quot;ק זוראוונא יצ&quot;ו&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבך''' הגיעני והנני לתשובתך ע&quot;ד השאלה שבאה לפניך בפרה שדקרו אותה במתכת תחת הצלעות נגד הכרס לרפואה ע&quot;י שנתנפחה מחמת ריבוי אכילה ושתיי' ונפשך בשאלתך להודיעך חות דעתי העני' אם החלב מפרה זו שריא:<br /> <br /> '''הן''' כבר ראתה עינך מה שצדדו האחרונים להתיר החלב בזה מכח ס&quot;ס דילמא הלכה כד' י&quot;א בטיו&quot;ד סי' מ&quot;ח דהכרס הפנימי הוא היכי דפרעי טבחי לבד ושמא לא ניקב הכרס כלל. והנה בפמ&quot;ג שם בשפ&quot;ד סק&quot;ד כ' לענין דינא נראה דכל הפוסקים פסקו כריב&quot;ח אין לעשות מזה ספק וכל הכרס כולו בכ&quot;מ שניקב טריפה אכן בפר&quot;ת סק&quot;ב הביא מד' רש&quot;י ורמב&quot;ם והרי&quot;ף ובעל העיטור דאינו רק ספק טריפה דשמא הלכה כרבה בר ר&quot;ה ע&quot;ש ובספר האשכול מרבו של הראב&quot;ד ה&quot;ר לפסוק כרבה דכרס הפנימי מפרעתא וחיצונה הנחבא ממנו בין הצלעות וגם בס' אור זרוע הגדול ה' טריפות סוסי' תי&quot;ד מביא ד' רבינו חננאל דפסק כרבה משום דאמימר דהוא בתרא דריש כולהי שיעורי דתנאי ואמוראי בכלל מפרעתא לבר מההוא דרב וריב&quot;ח והוי ריב&quot;ח יחיד נגד רבים ומדהביא שי' ר&quot;ח באחרונה מוכח דגם איהו דעתו לפסוק הכי וערשב&quot;א בתה&quot;א בית שני שער ג'. והנה אף אי האוסרין הם הרוב ול&quot;ה הספק דפלוגתא ס' השקול כבר כ' בס' סד&quot;ט סי' קפ&quot;ג סק&quot;ב ובכ&quot;ד דאף אם ס' א' אינו שקול ג&quot;כ הוי ס&quot;ס דסמוך מיעוטא לפלגא והו&quot;ל רובא ע' יבמות קי&quot;ט. וחולין ע&quot;ז: סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות ובפירש&quot;י שם ועתוס' נדה י&quot;ח. ד&quot;ה שליא והנה אף להפוסקים שהובאו בט&quot;ז וש&quot;ך סי' ק&quot;י דס&quot;ל דס&quot;ס ל&quot;מ במקום חזקה והרי קיי&quot;ל בהמה בחיי' בחז&quot;א עומדת ולד' רבים מהפוסקים אמרינן הכי בכל ריעותא מחיים ולכאורה למ&quot;ש המ&quot;ל בפ&quot;ב מט&quot;צ ה&quot;א דהיכי דאיכא גם ספק במציאות ל&quot;ש לומר בשביל החזקה לא ישתנה הדין [ער&quot;ן פ&quot;ק דקידושין גבי נתן הוא כו' ועפמ&quot;ג סי' ל'] וא&quot;כ ל&quot;מ הס&quot;ס הנ&quot;ל. אמנם לא מיבעיא למ&quot;ש הפנ&quot;י בכתובות ס&quot;פ המדיר דבמקום חשש נקב שע&quot;י קוץ או מחט איכא חזקה טובה להתיר יען דבשעה שנולדה לא נולדה עם קוץ או מחט והוי חזקה מבוררת ולכן מוקמינין אחזקה גם בנולדה הריעותא מחיים ורק בס' נקב שע&quot;י חולי שיכול להיות שנולדה עם הנקב ל&quot;ה חזקה ע&quot;ש א&quot;כ איכא בנ&quot;ד חזקה להיתרא אולם מד' הרמ&quot;א בסי' נון באמת לא נראה הכי אלא בדאיכא ריעותא מחיים בכ&quot;ע איכא חז&quot;א אולם זהו רק לענין הבהמה גופה אמרינין דבהמה בחיי' בחז&quot;א אבמ&quot;ה או שא&quot;ז עומדת ומחזיקין מאיסור זה לאיסור טריפה אבל ל&quot;מ חז&quot;א דידה לגבי החלב ועד כאן ל&quot;א בכתובות י&quot;ג. לד' המכשיר בה מכשיר בבתה דמהני חזקת האם לגבי הבת אלא משום דתלויין זב&quot;ז וממשיכין חזקת האם על הבת אבל בנ&quot;ד אף אם הבהמה אסורה משום אבמ&quot;ה או א&quot;ז בכ&quot;ז על החלב הא ל&quot;ה מעולם לא איסור אבמ&quot;ה ולא א&quot;ז ואף דאיכא מ&quot;ד דם נעכר ונעשה חלב וא&quot;כ הי' על החלב מעיקרא איסור דם בכ&quot;ז מלבד דלא קיי&quot;ל כוותי' אלא כמ&quot;ד אברי' מתפרקין כמ&quot;ש בסוסי' קפ&quot;ט חוץ לזה הא ל&quot;ש בזה מחזיקין מאל&quot;א כיון דבשעה שהי' דם הא ל&quot;ה אסור משום דדם שלא פירש מותר ואחר שנפרש הא נתהו' לחלב שהוא היתר. גם הא נשתנה אז לגוף אחר ול&quot;ש בי' מחזיקין מאל&quot;א כהא דא' ביבמות כ&quot;ג. לכי מגיירה גופא אחרינא הוא. וכעין מ&quot;ש במג&quot;א סי' רט&quot;ז לענין מוסק וא&quot;כ שפיר יש לדון בנ&quot;ד להתיר החלב מכח ס&quot;ס דאף דאיכא לברורי ע&quot;י בדיקה אחר השחיטה אם ניקב הכרס הפנימי בכ&quot;ז דעת הנוב&quot;י במהד&quot;ק חיו&quot;ד סי' נ&quot;ז דבחיי הבהמה לא מיקרי איכא לברורי מה שיכולין לבדוק אחר שחיטה. והן אמת דממאי דמהרא&quot;י בפסקיו הובא בש&quot;ך סוסי' ק&quot;י מביא ראי' לדעתו דמהני ס&quot;ס אפי' באיכא לברורי מהא דס&quot;ל לר&quot;ת בס' דרוסה שנתערבה באחרים הו&quot;ל ס&quot;ס אעפ&quot;י שיכולין לברר ע&quot;י בדיקה הלא מבואר דפשיטא לי' דמה שיכולין לברר ע&quot;י בדיקה אחה&quot;ש ג&quot;כ מיקרי איכא לברורי אמנם הרי באמת ברמ&quot;א סי' ק&quot;י ס&quot;ט פוסק דס&quot;ס מהני אפי' באיכא לברורי וכ&quot;פ הש&quot;ך בכללי ס&quot;ס אות ל&quot;ד ועשעה&quot;מ ה' ט&quot;מ בכללי ספקות כלל ג' שכ' דהסכימו כל הפוסקים דא&quot;צ לברורי ואף דהרשב&quot;א בחי' חולין נ&quot;ג. כ' דצריך לברר בכ&quot;ז בתה&quot;ב חזר בו וכתב דא&quot;צ לברורי ועכ&quot;פ בדאיכא טירחא העלו הפוסקים דא&quot;צ לברר ערא&quot;ש פ&quot;ב דע&quot;ז סי' ל&quot;ה ועט&quot;ז סי' פ&quot;ד ס&quot;ק י&quot;א ובפמ&quot;ג שם ובמג&quot;א סי' תל&quot;ז וכן התיר בתשו' ג&quot;ש סי' ו' החלב מפרע צולעת משום ס&quot;ס שמא לא שף ושמא לא איעכל ניבי' וכ' שם דל&quot;ה במקום חז&quot;א משום דלגבי החלב ליכא. חז&quot;א וכ&quot;כ בתשו' ברית אברהם סי' כ&quot;ב:<br /> <br /> '''והנה''' ראיתי בס' בינת אדם שער הקבוע סי' נ&quot;ד שכ' בבהמה צולעת לאסור החלב אף דאיכא ס&quot;ס דאפי' את&quot;ל דא&quot;צ לבדוק הא איפשר שאפי' בלא בדיקה יראה שנשמט הירך ויתברר למפרע שאכל חלב טריפה ומצינו כי&quot;ב בשומרת יום וזבה דטבילתן ביום ובעילתן תלוי' דשמא תראה ותסתור אע&quot;ג דמותר לבעול ה&quot;ז גרגרן וה&quot;ה הכא החלב אסור מה&quot;ט. אמנם בשער או&quot;ה סי' כ&quot;ה חזר בו וה&quot;ר להתיר מחולין ע'. דקא' לא מחתך ומשליך ופירש&quot;י ואיסורא ליכא דהא כי שדא קמא חולין הוי וזה למ&quot;ד למפרע הוא קדוש הרי דאע&quot;ג דכשיצא רובא למפרע קדוש מ&quot;מ ליכא איסורא וה&quot;ה בחלב אע&quot;ג דכשימצא טריפה הי' אסור למפרע מ&quot;מ בשעת היתרו מותר והא דגזרו רבנן בזבה היינו לפי שהוא איסור כרת וכשאינו עומד להתברר בודאי אפי' באיסור כרת ל&quot;ג כדמצינו בפ&quot;ה דטהרות בס&quot;ט ברה&quot;ר דהלכה כחכמים דפליגי על ר&quot;ע ומטהרין אפי' בגברא אע&quot;ג דאיפשר שיתברר אמנם באיסור לאו אפי' עומד להתברר בודאי כמו בבכור ג&quot;כ שרי וה&quot;ה בחלב עכ&quot;ד. והנה אף דבאיסור שאינו להרחקה אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת כביבמות קי&quot;ט. ובפרש&quot;י שם בכ&quot;ז הרי כ' במ&quot;ל פ&quot;א מה' יו&quot;ט ובנובי&quot;ק חא&quot;ח סי' כ&quot;א דזהו רק בלאו שחייבין עליו מלקות אבל באיסור שא&quot;ב מלקות ל&quot;ש מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וא&quot;כ הרי ידוע מ&quot;ש הרמב&quot;ם פ&quot;ה ממא&quot;ס והובא בב&quot;י רסי' פ&quot;א דאיסור חלב טריפה אינו רק כח&quot;ש וא&quot;ב מלקות א&quot;כ ל&quot;ש מה לי איסור לאו כו' ובאמת ל&quot;ה צריך לזה דבלא&quot;ה אינו דומה להך דנדה דהתם אם תראה תסתור למפרע ועשה איסור בודאי משא&quot;כ בנ&quot;ד אף אם ימצא אח&quot;ש הכרס הפנימי נקוב הלא נוכל לתלות שבשעה שנחלבה ל&quot;ה נקוב עדיין ולא יתברר בודאי שהי' אז חלב טריפה ולבר מן דין נראה דהיכי דעכשיו הוא שרי מדינא משום ס&quot;ס אין אנו חוששין למה שאיפשר שיתברר אח&quot;כ שאינו כן כדמצינו ביבמות ס&quot;ז. באשת כהן שמת בעלה והניחה מעוברת כולן זכרים יאכלו העבדים בתרומה ופירש&quot;י דל&quot;ח לחלקו של עובר משום דהוי ס&quot;ס שמא נקבה ושמא תפיל ול&quot;ח שמא תלד זכר ויתברר דבאיסורא קאכיל. וכ&quot;מ מגיטין כ&quot;ח. במשנה המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים והאשה מותרת לינשא לשוק ואף שעומד להתברר בודאי ואיפשר שיבורר שבאותה שעה הי' מת ונמצא שנשאת למפרע באיסור. והכי מבואר בתוס' קידושין מ&quot;ה: ד&quot;ה בפירוש בשם ר&quot;ת לענין קידושי קטנה. ואפי' לד' הר&quot;מ מיוני שם נ&quot;ח אלא שמא יקדשנה אבי' אחר זמן והבעל לא ידע ויהי' עמה באיסור אבל לחוש לשמא כבר קידשה ויתגלה אח&quot;כ שקידשה לכ&quot;ע ל&quot;ח אלא מוקמינין לה עתה בחזקת פנוי' שלא נתקדשה עדיין והך דזבה דבעילתה תלוי' דמי לשמא ימות וכהא דא' התם בגיטין בגמ' שם בכהן שאמר לאשתו ה&quot;ז גיטך שעה א' קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד וא' התם שמא מת ל&quot;ח שמא ימות חיישי' דעל להבא ל&quot;ש לאוקמי אחזקה ובכל שעתא איכא לספוקי שמא ימות תוך אותה השעה ונמצא שאוכלת מיד עתה באיסור וה&quot;ה בזבה שמא תראה אח&quot;כ ועביד למפרע בעת הבעילה איסור משא&quot;כ לענין אכילת החלב בחיי הבהמה שיש היתר ס&quot;ס או חזקת כשרות ל&quot;ח כלל שמא יתברר אח&quot;כ שעתה הוא טריפה דזה דמי לשמא מת דל&quot;ח אף אי בודאי יתברר אח&quot;כ אלמפרע והנה ראיתי לש&quot;ב הגאון מלבוב ז&quot;ל בס' שו&quot;מ מהד&quot;ק ח&quot;ב סי' פ&quot;ב שכ' דליכא כאן ס&quot;ס כיון דהוי משם א' וגם אינו מתהפך ע&quot;ש ובאמת הלא דעת הרמב&quot;ם דל&quot;ב בס&quot;ס מב' שמות ופוסק הכי בפר&quot;ח סי' ק&quot;י עחו&quot;ד שם וע' מג&quot;א סי' תל&quot;ט סק&quot;ג מש&quot;כ בשם הד&quot;מ ועתשו' ח&quot;ס סי' קמ&quot;ד ובפרט לפ&quot;מ שהעלינו דהחלב אית לה חזקת היתר ובכה&quot;ג בודאי מהני לכ&quot;ע אף שהוא מש&quot;א כמ&quot;ש בתוס' כתובות ט' וגם ל&quot;ב מתהפך בכה&quot;ג ע' פלתי סי' קפ&quot;ז וק&quot;צ. אמנם בנ&quot;ד י&quot;ל דבלא&quot;ה ל&quot;ה ס&quot;ס כיון דהך דיעה דל&quot;ה כרס הפנימי רק היכי דפרעי טבחי לא הובאה בש&quot;ע אין לצרפה לס&quot;ס כמ&quot;ש בס' עין זוכר מהג' חיד&quot;א במערכת הס' אות ל&quot;ב בשם ס' בעי חיי ועפמ&quot;ג בכללי הס&quot;ס במחודשים ג'. וגם הלא עכ&quot;פ רבו האוסרין [ [ועתבו&quot;ש סי' מ&quot;ח סק&quot;ג שקרא תגר על המדפיסים שקבעו הג&quot;ה בטור שם לה&quot;ר להמתירים ניקב הכרס שלא במקום דפרעי טבחי לסתור ד' חכמי הש&quot;ס ע&quot;ש ובב&quot;ח] ורבים מהפוסקים כתבו דאם ס' א' אינו שקול ל&quot;ה ס&quot;ס עב&quot;י אה&quot;ע סי' ו' ובש&quot;ך יו&quot;ד סי' נ&quot;ג ס&quot;ק י&quot;ד ובכללי ס&quot;ס דין ל&quot;ג ובט&quot;ז סי' ק&quot;צ סק&quot;א:<br /> <br /> '''והנה''' במרדכי בחולין פג&quot;ה אות תרע&quot;ה מביא בשם מהר&quot;ם מר&quot;ב דציר נבילה וטריפה אינו אסור רק מדרבנן דזיעה בעלמא הוא ורק ציר טמאה הוי דאוריי' מקרא דהטמאים ומבואר בתוס' בכורות ו': ד&quot;ה רוטב וקיפה דחלב הוי כמו ציר ועתוס' חולין צ&quot;ט: ד&quot;ה שאני ע' פלתי סי' ס&quot;ב ופ&quot;א ובשפ&quot;ד סי' פ&quot;א ס&quot;ק י&quot;ב וכ&quot;נ דעת רבותיו של רש&quot;י שהובא ברשב&quot;א חולין ט'. ולדידהו ע&quot;כ הא דא' חולין קי&quot;ז. דחלב טריפה אסור אינו אלא מדרבנן וי&quot;ל עוד דהרי בגמ' בכורות שם מייתי קרא לאסור חלב טמא מגמל גמל וקא' דאצטריך קרא דסד&quot;א חלב חידוש הוא כו' וי&quot;ל דבטריפה דליכא קרא שריא החלב מדאורייתא וליכא רק איסור דרבנן א&quot;כ לפי&quot;ז לכאורה גם בספק א' יש להתיר החלב משום סד&quot;ר לקולא אמנם באמת כל הראשונים ז&quot;ל החליטו בפשיטות דחלב טריפה אסור מה&quot;ת ובפר&quot;ח סי' ע' ס&quot;ק י&quot;ח כ' דהדיעה הנ&quot;ל היא דחוי' מהלכה. ויש ג&quot;כ לה&quot;ר כנגד זה מש&quot;ס ע&quot;ז ל&quot;ה דקא' שמואל דגבינות נכרים אסורין מפני שמעמידין אותן בעור קיבת נבילה הא קיבה גופה שריא ומי אמר שמואל הכי והתנן קיבת נכרים ושל נבילה ה&quot;ז אסורה והוינן בה אטו דנכרי לאו נבילה היא ואמר שמואל חדא קתני קיבת שחיטת נכרי נבילה ולד' המהר&quot;ם הנ&quot;ל מ&quot;פ דהרי בתוס' שם כ' דלהכי ל&quot;ק בעור קיבת שחוטה ומשום בב&quot;ח דדוקא נקט נבילה דאיכא איסור דאוריי' משא&quot;כ משום בב&quot;ח כיון דל&quot;ה דרך בישול אינו אלא מדרבנן וא&quot;כ י&quot;ל דלעולם חלב הקיבה גופה ג&quot;כ אסורה מטעם חלב נבילה אפס דל&quot;ה רק מדרבנן ולהכי קא' בעור קיבת נבילה דהוא דאיריי' וע&quot;כ דחלב טריפה ונבילה ג&quot;כ אסור מדאוריי'. וגם במ&quot;ש למעלה דליכא חז&quot;א על החלב יש לפקפק טובא דכיון דאנו מסתפקין לאסור החלב משום חלב שיצא מטריפה וכיון דלגבי הפרה איכא חז&quot;א ממילא הוא נמשך גם על החלב דלעולם אנו דנין על הדבר שנצמח ממנו הספק כמ&quot;ש בחי' הריטב&quot;א עירובין ל&quot;ו. וברמב&quot;ן והר&quot;ן בנדה י&quot;ח. ובתוס' יבמות פ&quot;ב. ד&quot;ה ב' קופות ע&quot;ש. והנה בס' שו&quot;ת תפארת צבי חיו&quot;ד סי' ס&quot;ט וכן בשו&quot;ת חס&quot;ל חיו&quot;ד סי' כ&quot;ה מביא בשם א&quot;ז הגאון מליסא להתיר בזה מטעם דאומן לא מרע אומנותי'. ולפענ&quot;ד יש לגמגם בזה כיון דע&quot;כ עושה זאת כשהבהמה מתנפחת להוציא הרוח מבטן המלאה שלא תמות לא איכפת לי' אם תהי' נטרפת בכך אחרי שכונתו רק להצילה ממיתה לפי שעה ול&quot;ד זה למ&quot;ש בפמ&quot;ג סי' מ&quot;ו בשם הכנה&quot;ג לענין התרנגולים המסורסין דשרי משום דאומן לא מרע אומנותי' וכן בש&quot;ת חת&quot;ס חיו&quot;ד סי' כ&quot;א דבנ&quot;ד כיון שהבהמה מסוכנת ועושין לה רפואה זו כדי שתשאר חי' אינו מקפיד אם תהי' טריפה:<br /> <br /> '''והנה''' להפוסקים שהבאנו למעלה דנ&quot;ד ל&quot;ה רק ס' טריפה משום הדיעה שהובאה בטור דכרס הפנימי הוא מפרעתה היינו למטה הרואה את הקרקע אבל למעלה ממנו במקום הצלעות לא מיטרפה אם ניקב הכרס הפנימי אלא ברובו או טפח. לכאורה לפמ&quot;ש בש&quot;ך יו&quot;ד סי' נ&quot;ז ס&quot;ק מ&quot;ח דבדבר שיש פלוגתא בין הפוסקים אי חזינן דחי' יב&quot;ח כשירה א&quot;כ יש להתיר החלב עכ&quot;פ לאחר י&quot;ב חודש. ברם איכא לעיוני דהרי בפמ&quot;ג במש&quot;ז סי' ח' סק&quot;ה מביא בשם הב&quot;ח שכ' בטעם הטריפות דנקרע כרס החיצונה משום דסוף הפנימי לינקב והרי האחרונים מסתפקים לומר דבטריפות שאינו מצ&quot;ע ל&quot;מ בספקו שהיית יב&quot;ח עפמ&quot;ג סי' ל'. אמנם כן ראיתי בדף האחרון להט&quot;ז שכ' להשיג ע&quot;ד הב&quot;ח דמוכח ממתני' דהטריפות הוא מחמת עצמו מדחשבי' לתרתי דהא תנן ניקב כרס הפנימי או שנקרע רוב החיצונה והם במנין שנים בטריפות ע&quot;ש וראיתי בשו&quot;ת בית יעקב סי' י&quot;ג שתי' דלכך חשיב במתני' כרס החיצונה בפ&quot;ע משום דבעי לאשמועינן הא דר&quot;י אומר הגדולה טפח והקטנה ברובה אכן לא הועיל כלום בזה דהרי בתוס' במשנה שם כ' דטעמא דדרוסה אינו משום דסופו לינקב דא&quot;כ בכלל נקובה היא ול&quot;ל למתניי' ולד' הבי&quot;ע קשה דהרי אכתי אצטריך למתניי' בכדי למינקט הא דר&quot;י אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה כו' ובדף נ&quot;ב: איכא מ&quot;ד דר&quot;י מיפלג פליג ואף למ&quot;ד דר&quot;י מפרש לת&quot;ק הלא בכרס החיצונה ג&quot;כ דעת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם דר&quot;י מפרש לת&quot;ק כמ&quot;ש בסי' מ&quot;ח ע&quot;ש ועתוס' שם מ&quot;ג. ד&quot;ה הנך שכ' דאיכא מ&quot;ד דלא ס&quot;ל ח&quot;י טריפות נאמרו למשה מסיני ובמתני' איכא למימר שפיר כנ&quot;ל. וא&quot;כ יפה הקשה הט&quot;ז דמדחשבי' בתרתי ע&quot;כ דטריפות הכרס החיצונה מצ&quot;ע הוא. אמנם הא דבכה&quot;ג אין למנותו בתרתי הוא מד' התוס' שם שכ' לענין דרוסה דאינו משום דסוף אברים פנימיים לינקב דא&quot;כ לא ליתני בפ&quot;ע כדלא תני דמיא לדיותא כו' [ובחי' העליתי בענין מה שדקדק המהר&quot;ם שיף שם במשנה דקתני הריאה שניקבה דלמה לא קתני ניקב קרום הריאה כדקתני ניקב קרום של מוח וכתבתי דיהי' מזה ראי' לד' המ&quot;כ שהובא בט&quot;ז סוסי' ל&quot;ח קבלה על מראה שחור שאינה לקותא עד שיכנס לתוך שני הקרומים ונכנס בבשר ולפי&quot;ז אחרי דכ' התוס' הנ&quot;ל דלא קתני דמיא לדיותא ודמיא לבישרא משום שהוא בכלל ניקבה הריאה וא&quot;כ אי הוי קתני ניקב קרום הריאה ויהי' בכלל זה דמיא לדיותא הו&quot;א דפוסל אפי' כשאין המראה רק בקרומים ולא בבשר ולהכי קתני ניקבה הריאה משום שבכלל זה הוא המראות הפסולות שאין פוסלות עד שיכנס לבשר הריאה] וכן בחולין מ&quot;ב: ד&quot;ה ואר&quot;י כ' דהא דלא נמנה חסרון הגלגולת בח&quot;י טריפות משום דטריפותו הוא משום סוף קרום של מוח לינקב והו&quot;ל בכלל ניקב קרום המוח וחסרון בשדרה דנמנה כיון דאינו משום סוף החוט לפסק דטריפה אף למטה מהחוט ע&quot;ש וכ&quot;כ בדף מ&quot;ג. ד&quot;ה הנך לענין חסרון בגרגרת וכ&quot;ה בדף ע&quot;ו: לענין צוה&quot;ג בעופות דקא' שיתסר חוטי הוו אי פסיק חד מינייהו טריפה וכ' בתוס' דל&quot;ש למיתני ביתר עליהן עוף משום דהטעם דכשנפסק א' מהן סוף כולן ליפסק ע&quot;ש ועפי&quot;ז כ' הט&quot;ז דאי איתא דטעם דכרס החיצונה שניקב טריפה משום דסוף הפנימי לינקב לא הי&quot;ל להתנא לחושבן בתרתי. אמנם בהעיטור ה' טריפות כ' דחסרון בגלגולת כשר מדלא נמנה בח&quot;י טריפות ואי משום דהטריפות הוא בשביל שסוף לינקב הקרום לא מחשבה א&quot;כ חסרון בשדרה נמי לא ליחשב דהוא משום סופו ליפסק החוט ובאמת בחי' הרמב&quot;ן בחולין שם כ' ג&quot;כ תי' אחר דלא כתוס' וע&quot;כ דס&quot;ל דבכה&quot;ג נמנה בפ&quot;ע כיון דעכ&quot;פ מטריפין השתא אף דאין רואין שום ריעותא ולקותא בקרום ובחוט וכי&quot;ב כ' בתב&quot;כ סי' מ&quot;א ס&quot;ק י&quot;ד בד' הרשב&quot;א שכ' דניטל הכבד טריפה משום דסוף מרה לינטל דאפ&quot;ה נמנה בפ&quot;ע כיון דטריפה מיד בעוד שאין שום ריעותא במרה ע&quot;ש ומיושב לפי&quot;ז מה שהקשה בפמ&quot;ג סי' מ&quot;א אהרשב&quot;א הנ&quot;ל דאמאי אוסר בב' כבדים משום כל יתר כנטול דמי הרי לפי דעתו דטריפות דכבד הוא רק מטעם ניטל המרה הא הו&quot;ל תרי רואין דל&quot;א כמ&quot;ש המ&quot;ב ביתיר כיס של ורדא. ולהאמור נכון דכיון דטריפה אף באין שום ריעותא במרה הו&quot;ל כמו שהחיות תלוי בעצמותו והוי כמו באבר א' שהטריפות הוא ע&quot;ש סופו דחשיב הטריפות מחמת עצמו וה&quot;ה כשהוא משום אבר אחר כל שהוא טריפה אף בשאין רואין ריעותא באבר האחר חשיב כטריפות מחמת עצמו וע' בספר יהושע חיו&quot;ד סי' י&quot;ב. וכן אנו מוכרחין לומר בשי' רש&quot;י ז&quot;ל שכ' בדף נ&quot;ג: בטעמא דדרוסה משום שסופו לינקב הבנ&quot;מ ולענין נשבר העצם בדף נ&quot;ו: ד&quot;ה וקרומו רך הלכך כי נשבר העצם תו לא קאי קרום הרי דס&quot;ל דטעם נשבר העצם משום שסוף לינקב הקרום ואפ&quot;ה תני לה ביתר עליהן עוף ועכצ&quot;ל כיון דגם השתא מטרפינין בעוד שלא נראה ריעותא בקרום הוי טריפות בפ&quot;ע וא&quot;כ י&quot;ל הכי גם בשי' הב&quot;ח לענין בשר החופה את רוב הכרס דכיון שאנו מטריפין גם השתא בעוד שלא נראה ריעותא בכרס הפנימי לכך הו&quot;ל טריפות בפ&quot;ע. וכדי שלא תקשי קושי' הנ&quot;ל דלא חשיב דמיא לדיותא וכדומה ע&quot;כ אנו מוכרחין לומר מכח סברא הנ&quot;ל דחשבינן לה עי&quot;ז כטריפות בפ&quot;ע ה&quot;ה משום זה דבכה&quot;ג הוי חיותו תלוי בעצמותו ואמרינן בי' טריפה אינה חי' יב&quot;ח כמו כל טריפות שהוא מיד ובלא&quot;ה עכצ&quot;ל כן בשי' הרשב&quot;א הנ&quot;ל דהרי א' בנזיר כ&quot;א: ידי נזירה רגלי נזירה ל&quot;א כלום ראשי נזירה כבדי נזירה ה&quot;ז נזיר זה הכלל דבר שהנשמה תלוי' בו ה&quot;ז נזיר הרי דחשבינן הכבד לאבר שהנשמה תלוי' בה אף דלד' הרשב&quot;א הא טריפותו רק מחמת המרה וכן בתמורה י&quot;א: אמרי' הכי לענין פשטה קדושה בכולה. גם בש&quot;ס ב&quot;ק ע&quot;ח: דקא' רבי מכרו חוץ מדבר המעכב ששחיטה אינו משלם תשלומי דו&quot;ה ופרש&quot;י שם כגון הכבד או אחד מבנ&quot;מ כו' והרי באס&quot;ז שם מביא מד' התוספתא והירושלמי דגרסי בדברי רבי חוץ מדבר שהנשמה תלוי' בו כיון דטריפה אינה חי'. ובש&quot;ס תמורה הנ&quot;ל הוא פלוגתא דאמוראי וא&quot;כ מדכ' רש&quot;י דבכלל זה הוא כבד ע&quot;כ דשייך למימר בי' נמי טריפה אינה חי'] ולפי&quot;ז הרי א' בגמ' חולין התם דתנא דידן מאי דתנא תנא ומאי דשייר אתיא בזה הכלל שאין כמוה חי' טריפה וא&quot;כ גם מראות הפסולות אף שהטריפות הוא ע&quot;ש סופו אתיא בזה הכלל שאין כמוה חיה וכמו כן בטריפות שהוא מחמת אבר אחר כיון דמטרפינן לי' אפי' לא נראה שום ריעותא באבר האחר אמרינן בי' טריפה אינה חי' יב&quot;ח וה&quot;ה בטריפות דכרס החיצונה גם לד' הב&quot;ח מהני שהיית יב&quot;ח. ובאמת כבר כתבתי להוכיח מכ&quot;ד דגם בטריפות ע&quot;ש סופו מהני שהיית יב&quot;ח וכמ&quot;ש בלב&quot;ש סי' ל&quot;ה סק&quot;א ובנא&quot;ד סי' ע&quot;ה. וכן ראיתי בס' בינת אדם שער או&quot;ה סי' כ&quot;ו שהעלה להכשיר בנידן שאלתינו היכי שנתעברה וילדה אח&quot;כ כמו בכל ספק טריפה. אפס דיש לעיין לפ&quot;מ שכ' להסתפק בפמ&quot;ג בשפ&quot;ד סי' נ&quot;ז ס&quot;ק מ&quot;ח בפלוגתא דרבוותי שרובא מטריפין ומיעוט מכשירין וחי' יב&quot;ח דאפשר דאמרינן מאי חזית דאזלי' ב&quot;ר דאינן חיות זיל בתר רוב המטריפין ובתשו' נא&quot;ד סי' י&quot;ד חוכך להחמיר בזה מכח ד' הש&quot;ך בסי' פ&quot;א ע&quot;ש וא&quot;כ הה&quot;נ הלא רוה&quot;פ מטריפין. אמנם נראה דעכ&quot;פ אחרי שהיית יב&quot;ח וגם שיהי' עיבור ולידה דאיכא תרי רובי חשיב כודאי ול&quot;ש טעם הפמ&quot;ג הנ&quot;ל ובודאי יש להכשיר אז החלב אש לא כשראו שיצא פרש דאז הו&quot;ל כודאי טריפה ול&quot;מ שהיית יב&quot;ח ולידה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך י&quot;ג אייר ה'תרנ&quot;א]]<br /> [[קטגוריה:טרפות]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%90%D7%91_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%92&diff=553738 2026-06-04T19:03:43Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך|}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%94%27_%D7%90%D7%91_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%92&diff=553737 2026-06-04T19:02:21Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9E%D7%95&diff=553736 2026-06-04T19:02:00Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:תשובות מתאריך ה&#039; אב ה&#039;תרנ&quot;ג; +קטגוריה:ריבית using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום ה' לחודש מנ&quot;א שנת תרנ&quot;ג לפ&quot;ק סטרי<br /> <br /> ::יראה בנחמה בעיר ה' שמה. בניות ברמה. ידידי הרב החריף ובקי ירו&quot;ש מוה' '''יעקב שלום הערציג''' נ&quot;י כעת אבד&quot;ק '''ניזאנקאוויטץ''' יצ&quot;ו&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבו''' הגיעני והנני לתשובתו על שאלתו בעובדא דאתא לקמי' באחד שמכר לחבירו סחורה מכירה גמורה אפס שהתנה הלוקח שאם אחר עבור ששה חדשים לא ימצא קונים להרויח בה אזי יהי' המוכר מחויב לחזור ולקנותה ממנו וליתן לו ריוח ב' מאות ר&quot;כ ומסתפק ושואל אם אריך למיעבד הכי מחשש איסור צ&quot;א בריבית א&quot;ד כיון דעל משך ששה חדשים הוי מכירה גמורה שיש רשות ביד הלוקח למוכרה למי שירצה וגם אח&quot;כ הוא תלוי ברצון הלוקח רק שבידו לכוף את המוכר אחר ו&quot;ח שיחזור ויקנה ממנו מכח התנאי שהתנה עמו א&quot;כ הוי לאחר ששה חדשים מכירה חדשה מהלוקח להמוכר ולית בי' משום ריבית זת&quot;ש:<br /> <br /> '''הנה''' שורש דין זה פתוח אלי ים התלמוד בב&quot;מ ס&quot;ה: מכר לו בית מכר לו שדה וא&quot;ל לכשיהי' לי מעות החזירם לי אסור לכשיהי' לך מעות אחזירם לך מותר מ&quot;ש רישא ומ&quot;ש סיפא סיפא דא&quot;ל מדעתי' ופירש&quot;י דא&quot;ל מדעתי' אם ארצה אחזירם ולא שתתבענו בדין הלכך מותר דאי נמי חזר וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו אבל רישא שע&quot;כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא ע&quot;כ ונראה לכאורה מזה דה&quot;ה אם התנה הלוקח שמחויב המוכר לקבלה בחזרה אסור אמנם בש&quot;ע ח&quot;מ סי' ר&quot;ז ס&quot;ה כ' וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח בזמן פ' או כשיתן המעות הרי המכר קיים ויחזיר כמו שהתנה וכ' בסמ&quot;ע שם ס&quot;ק י&quot;א וז&quot;ל נראה דהאי או כשיתן המעות קאי אמ&quot;ש לפניו בזמן פ' וה&quot;ק הן שהתנה שיתן לו המקח במתנה בזמן פ' או שיתנה במכירה כשיחזירנו לו בזמן פ' ועד אותו הזמן יהי' השדה בידו בקנין גמור ומש&quot;ה מותר לאכול הפירות וליהנות ממה שקנו כו' ולא גרע ממתנה עמ&quot;ל בזמן פ' מש&quot;ה סתם וכתב בזה דהמכר קיים ויחזיר כמו שהתנה משא&quot;כ כשלא קבע לו זמן אלא מכר לו השדה והתנה עם הלוקח דיחזיר לו השדה כ&quot;ז שיביא לו מעותיו דזה אין שם מקח עליו כלל אלא הלואה הוא לכך אסור להלוקח לאכול הפירות מהשדה עכ&quot;ד וא&quot;כ ה&quot;ה בנ&quot;ד שהתנה הלוקח שמחויב המוכר לקבלו בחזרה אחר ו&quot;ח דוקא ולא קודם לכן הו&quot;ל כמתנה ע&quot;מ להחזיר דהוי עד שעת החזרה קנין גמור ביד הלוקח. והנה א&quot;ז הגאון בחו&quot;ד סי' קע&quot;ד תמה על הסמ&quot;ע דאי דמי למתנה ע&quot;מ להחזיר אפי' לא קבע זמן נמי כמבואר בסי' רמ&quot;א ס&quot;ו דמתנה ע&quot;מ להחזיר בין לזמן קצוב בין מיד הוי מתנה. ולפענד&quot;נ דהרי באמת ל&quot;ד מכירה עמ&quot;ל למתנה עמ&quot;ל דבמתנה עמ&quot;ל קיי&quot;ל דיכול להחזיר גם דמיו כמ&quot;ש הרא&quot;ש בסוכה פ' לולב הגזול ועש&quot;ך סי' רמ&quot;א סק&quot;י א&quot;כ שפיר אמרינן דהוי מתנה עולמית והתנאי דחזרה הוי מילתא בפ&quot;ע כיון שהברירה בידו להחזיר דמיו משא&quot;כ במכירה עמ&quot;ל הא ע&quot;כ כונתו להחזיר לו גוף החפץ באותן דמים שמתנה וא&quot;כ ל&quot;ה רק קנין לזמן ומבואר בר&quot;ן נדרים כ&quot;ט. דכל קנין שאינו עולמית הוי רק קנין פירות ונהי דנימא דלענין להתיר איסור ריבית אמרינן קנין פירות כקה&quot;ג דמי כיון דמ&quot;מ אין שם הלואה עליו בכ&quot;ז ל&quot;ה קנין פירות רק היכי שקבע לו זמן שלאחר אותו זמן אם יביא מעות יחזיר לו א&quot;כ כיון דעכ&quot;פ עד אותו זמן יש לו הגוף בכה&quot;ג שפיר אמרינן דחשיב הק&quot;פ כקה&quot;ג משא&quot;כ אם לא קבע לו זמן רק שיחזיר לו בכל עת שיביא מעות א&quot;כ הא יכול להביא מעות תיכף ויוחזר לו המקח בכה&quot;ג לא חשיב קנין פירות כלל דומה לזה כ' בתוס' ב&quot;ב כ&quot;ז. ד&quot;ה לא וז&quot;ל וא&quot;ת קונה אילן א' אמאי אינו מביא וקורא למ&quot;ד ק&quot;פ כקה&quot;ג דמי ומ&quot;ש ממוכר שדהו לפירות דמביא וקורא לדידי' כו' וי&quot;ל דשא&quot;ה שהקרקע קנוי לו עד זמן קבוע אבל הכא אם יתייבש האילן מיד אין לו בקרקע כלום עכ&quot;ל והה&quot;נ אי לא קבע זמן הא יכול להיות שיביא מיד המעות ולא יהי' לו בשדה כלום א&quot;כ בכה&quot;ג לא חשיב קנין פירות כלל ול&quot;מ גם להתיר איסור ריבית:<br /> <br /> '''והנה''' בחו&quot;ד כ' שם בזה עפי&quot;ד הרמ&quot;א ביו&quot;ד סי' ש&quot;ה שכ' לענין פה&quot;ב דבאמר ע&quot;מ להחזיר מהני ואם אמר ותחזירם לי ל&quot;מ ומובן עפי&quot;ד הרא&quot;ש הנ&quot;ל שכ' דבמתנה עמ&quot;ל בעינין חזרת הקנאה וא&quot;כ באמר ע&quot;מ מתנה גמורה היא רק שעל המקבל רמי קיום התנאי ובעי קנין מחדש משא&quot;כ באמר ותחזירם לי לא דרך תנאי ל&quot;ה מתנה כלל. ולפי&quot;ז יש חילוק בין אמר ע&quot;מ שתחזיר כשיהי' לי מעות דהוי כמכירה ע&quot;ת א&quot;כ כשמחזיר הוי כמוכר מחדש ומכירה הראשונה מכירה גמורה הי' ומש&quot;ה מותר הלוקח לאכול הפירות אבל באמר סתם לכשיהי' לי מעות תחזיר לי דמי לאומר ותחזירם לי דל&quot;ה מקח כלל והמעות הלואה ואסור לאכול הפירות. ולדעתי העני' יש לעיין בזה טובא לכאורה דבמ&quot;ש להעמיס בד' הרמ&quot;א סי' ש&quot;ה הנ&quot;ל החילוק בין שאמר ע&quot;מ דאז מועיל כיון דבשעת חזרה צריך להקנות מחדש הנה דינו של הרמ&quot;א הנ&quot;ל הוא מתשו' הרשב&quot;א והרשב&quot;א הא ס&quot;ל בחי' סוכה מ&quot;א דבמתנה עמ&quot;ל ל&quot;ב חזרת הקנאה ועשעה&quot;מ פ&quot;ג מה' זכיי' שהביא גם דברי הר' ישעי' שברא&quot;ש סוכה שם ובריטב&quot;א שם בשם י&quot;א דל&quot;ב חזרת הקנאה ובאב&quot;מ סי' כ&quot;ח וקצוה&quot;ח סי' רמ&quot;א מובא תשו' הרא&quot;ש בשם הר' אביגדור כ&quot;ץ ותשו' מהר&quot;ם בר ברוך דס&quot;ל ג&quot;כ דמתנה עמ&quot;ל אינו רק קנין הגוף לשעה ואחר שעה חוזר ממילא לבעלים ועתוס' ערכין ל'. אמנם באמת אפי' אי נימא דא&quot;צ חזרת הקנאה בכ&quot;ז א&quot;א לומר במתנה דכשמחזירו הי' למפרע שלו דהרי כיון דהי' יכול המקבל ליתן דמיו כנ&quot;ל א&quot;כ כשמחזיר לו גוף החפץ בודאי לא מיחשב של הנותן רק מכאן ולהבא משא&quot;כ במכירה כשהוא בלי קביעות זמן כיון דמתנה שיחזור וימכור לו ע&quot;כ כונתו רק על גוף החפץ לא על הדמים דעל הדמים ל&quot;ש מכירה א&quot;כ איפשר דכי חוזר אליו המכירה הוי של המוכר למפרע דומיא דכ' בתוס' גיטין מ': גבי איצטלא דפרסוה אמיתנא דכיון דיכולה לומר כלי אני נוטל משום שבח בית אביה ול&quot;מ לסלוקי לה בזוזי גם רבא מודה דאמרינן למפרע הוא גובה ע&quot;ש אמנם בקובע זמן א&quot;א לומר דהוי של המוכר למפרע כיון דעכ&quot;פ על משך הזמן שנקבע הי' בודאי של הלוקח ונהי דל&quot;ב חזרת הקנאה דאמרי' דכשנשלם הזמן כלה קנינו של הלוקח וכמ&quot;ש הר&quot;ן בנדרים כ&quot;ט. דזכי' דממונא ודאי פקעה בכדי אבל עכ&quot;פ במשך הזמן שהוגבל הי' בודאי של הלוקח וכנ&quot;ל ולכך ליכא בכה&quot;ג איסור ריבית וגדולה מזו כ' בב&quot;י יו&quot;ד סי' קע&quot;ב בשם תשו' הרשב&quot;א שהקשה בהא דקיי&quot;ל משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתו ה&quot;ד. אי בגו זימני' אע&quot;ג דלוה מסלק למלוה מ&quot;מ המלוה א&quot;י לנגוש את הלוה לפרעו תוך הזמן וא&quot;כ הוי כלוה לעשר שנים דאין שביעית משמטתו דאינו בכלל לא יגוש ואי לאחר זימני' אפי' באתרא דלא מסלקי הא יכול לסלקו ותי' דכיון שהי' זמן של&quot;ה יכול לסלקו ה&quot;ה כמוכר ואף לאחר כלות הזמן דיני' כאתרא דלא מסלקי ע&quot;ש וא&quot;כ מכ&quot;ש בנ&quot;ד דבאמת הי' מכר רק שהי' תנאי שהמוכר יוכל לסלק להלוקח אחר זמן המוגבל מ&quot;מ כיון דעד הזמן הלז ל&quot;ה יכול לסלקו הוי מכר מעליא:<br /> <br /> '''ועפ&quot;י''' דרכנו זה אמרתי ליישב קושי' הרשב&quot;א בחי' למגילה כ&quot;ו: אמר רבא האי בי כנישתא חלופה וזבינא שריא אוגורה ומשכונה אסור מ&quot;ט בקדושתה קאי והקשו בתוס' שם דהרי ר&quot;מ לא אסר במתני' אלא ממכר עולם אבל ע&quot;ת שרי ומ&quot;ש שכירות דאסור ומובא ברשב&quot;א שם בשם התוס' שכ' דבאמת ר&quot;מ חולק ע&quot;ז ומתיר שכירות ג&quot;כ והקשה הרשב&quot;א דהרי משמע התם דגם רבנן לא פליגי על ר&quot;מ רק דשרי גם ממכר עולם אבל מ&quot;מ מודו דמכר ע&quot;ת ג&quot;כ שרי ותקשי מ&quot;ש משכירות דאסור ונלפענד&quot;ל דהנה בגמ' התם כ&quot;ז: פריך על הא דקתני אין מוכרין ביהכ&quot;נ אלא ע&quot;ת שאם ירצו יחזירוהו ולר&quot;מ היכי דיירי בי' הא הו&quot;ל ריבית וקא&quot;ר יוחנן ר&quot;מ בשיטת ר&quot;י אמרה דאמר צד א' בריבית מותר והקשו המפורשים דאכתי תקשי לרבנן דאמרי מוכרין אותו ממכר עולם ומשמע דה&quot;ה על תנאי והרי קיי&quot;ל צד א' בריבית אסור ולדברינו י&quot;ל דפירכת הש&quot;ס היא על מאי דקא' ע&quot;ת שאם ירצו יחזירוהו דתולה הדבר רק ברצונם בלי קביעת זמן רק בכל עת שירצו יחזירוהו ולהכי פריך שפיר דהו&quot;ל ריבית ומוכרח לשנויי דר&quot;מ בשי' ר&quot;י אמרה דצ&quot;א בריבית שרי משא&quot;כ לרבנן שפיר נוכל לומר דשרי ממכר עולם וה&quot;ה מכר על תנאי היינו שיגבילו זמן שלאחר הזמן הלז יחזירוהו וקודם הזמן לא יוכלו לסלקו ובכה&quot;ג הוי מכירה מעליא ול&quot;ה צ&quot;א בריבית ומעתה תתיישב קושי' הרשב&quot;א הנ&quot;ל דלכאורה צריך להבין קושי' התוס' מאי הקשו ממכירה ע&quot;מ להחזיר לשכירות הרי הר&quot;ן כ' בפ' בני העיר דמאי דמהני בבהכ&quot;נ מכירת זט&quot;ה משום דמיפקע הקדושה מהבהכ&quot;נ וחלה על הדמים ואח&quot;כ כיון דהדמים הוי' קדושה שני' קלישא קדושתי' ויכולין זט&quot;ה להתנות להוציאן לחולין ע&quot;ש וא&quot;כ בשלמא במכירה כיון דהשתא מכירה גמורה היא פקעה הקדושה מהביהכ&quot;נ וחלה על הדמים ואח&quot;כ חוזרת וחלה הקדושה על הבהכ&quot;נ ול&quot;ד להא דקיי&quot;ל בגיטין פ&quot;ג. גבי היום אי את אשתי ולמחר את אשתי דאמרי' כיון דפסקה פסקה דהתם ודאי פסקה דבמה יחולו קידושין שניים כיון דכבר פטרה משא&quot;כ הכא מתחללת הקדושה מהבהכ&quot;נ לזמן ואח&quot;כ חוזרת הקדושה הראשונה על הבהכ&quot;נ ער&quot;ן נדרים כ&quot;ח: וגם אפשר דכי חוזרין ומוכרין להם מקדישים אותו מחדש משא&quot;כ בשכירות הלא אין להקדושה על מה לחול ולא נפקעה הקדושה מהביהכ&quot;נ מעולם וכן הרגיש בזה בס' ישיע&quot;ק א&quot;ח סי' קנ&quot;ג. אמנם י&quot;ל דהתוס' הקשו שפיר מדקא' ר&quot;מ ע&quot;מ שאם ירצו יחזירוהו בלי קביעות זמן וזה הא ל&quot;ה מכירה לזמן כלל כיון דבידם לחזור ולקנותו מיד וכנ&quot;ל ועדיין בקדושתי' קאי ואפ&quot;ה מתיר ר&quot;מ כיון שאינה מכירה לחלוטין א&quot;כ גם שכירות היל&quot;ל דשרי ולכך הוכרחו ע&quot;כ לומר דלר&quot;מ שרי באמת שכירות ג&quot;כ וא&quot;כ ממילא ל&quot;ק קושי' הרשב&quot;א הנ&quot;ל לרבנן היכי שרי ע&quot;ת דהרי לרבנן ע&quot;כ לא שרי ע&quot;ת רק בקובע זמן שעד הזמן הלז לא יוכלו לסלק להלוקח דאל&quot;ה הא הוי צ&quot;א בריבית דאסור לרבנן וא&quot;כ שפיר חלוק מכירה לזמן כזו משכירות דבמכירה נפקע הקדושה מהבהכ&quot;נ לזמן וחלה על הדמים משא&quot;כ בשכירות אין להקדושה על מה לחול ובקדושתה קאי ולכך אסור וא&quot;ש ע&quot;נ:<br /> <br /> '''והנה''' ראיתי בנוב&quot;י מהד&quot;ת חיו&quot;ד סי' ע&quot;ה שכתב דהא דאמרי' לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור היינו בלשון זה שהוא משמע שכשיחזיר לו המעות יבוטל המקח למפרע ונמצא שהי' המעות למפרע הלואה בידו אבל אם אמר לכשיהי' לי מעות תחזור ותמכור לי נמצא אף בשעת חזרת המעות אין כאן ביטול מקח למפרע ועד עתה מכירה גמורה היתה אלא שעתה הוא חוזר ומוכרה לו מכאן ולהבא ואין כאן שום צד הלואה אפי' צד א' בריבית ליכא ולפי&quot;ז אפי' מטלטלין מותר כה&quot;ג למכור ראובן) סחורה לשמעון במנה ושמעון יתחייב כשיהי' מעות לראובן לזמן פ' לחזור ולמכור לו במאה ועשרים ובמטלטלי איכא היתר יותר שהרי יש אחריות יותר מבתים ושדות עכ&quot;ד הנה מכותלי דברי הנוב&quot;י ניכר שגם הוא לא התיר רק בקובע זמן לחזרת המכירה אפס דהנוב&quot;י אתי עלה מטעם דבעינין בחזרת המכירה הקנאה חדשה ושעל כן כ' שם דלא תקשי מבתי ערי חומה שאמרו בערכין ל&quot;א. דהוא ריבית והתורה התירה אע&quot;ג דג&quot;כ מכר הוא משום דשאני התם שא&quot;צ לחזור ולקנות שהרי אפי' נתן בע&quot;כ מהני. ולפענ&quot;ד מהא דמהני בע&quot;כ של הלוקח אין ראי' דל&quot;ב קנין דאיפשר דצריך קנין ובכסף הגאולה נקנה בחזרה להמוכר והכי משמע באמת מד' הש&quot;ס בקידושין כ': דגאולת ע&quot;ע ושדה אחוזה וכי&quot;ב בעינין קנין בשעת הגאולה מדא' התם גבי ע&quot;ע הנמכר לנכרי וא&quot;א אין נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו גבי' יהיב להו ניהלי' ונפיק וכ' בספר המקנה שם דהנך זוזי למלוה דמי דלהוצאה ניתנו וכיון דמלוה אינו קונה בהכר להכי צריך ליקח המעות ולחזור וליתן לו בתורת קנין ע&quot;ש וה&quot;ה גבי גאולת בתי ע&quot;ח איפשר דבעי קנין אלא דכך גזרה התורה דמועיל הקנין אפי' בע&quot;כ של הלוקח ועש&quot;ך ח&quot;מ סי' ר&quot;ז סק&quot;ח כפי שהבין בדבריו הנתה&quot;מ שם בהתנה המוכר שיחזיר לו המקח כשיתן לו המעות מהני הקנין אפי' אם נתן המוכר המעות בע&quot;כ של הלוקח ומחויב למכור לו דנתינת המוכר המעות להלוקח דמי לפירעון חוב דלכ&quot;ע הוי נתינה ע&quot;ש אכן י&quot;ל עפמ&quot;ש הרשב&quot;א והריטב&quot;א בחי' יבמות ע'. בהא דקא' התם והא קיי&quot;ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני לי' רבי' והקשו בתוס' דהא א' פ&quot;ק דקידושין ע&quot;ע גופו קנוי ותי' דכיון דיוצא בגירעון כסף בע&quot;כ של אדון לא חשיב קנין ע&quot;ש וה&quot;ה די&quot;ל בבתי ע&quot;ח כיון דהמוכר יכול לגאול בע&quot;כ של הלוקח לא מיקרי קנין וע' במקנה קידושין ה'. ובק&quot;א סי' כ&quot;ז] אמנם לפענ&quot;ד לא תליא כלל בזה דהרי אפי' אי אמרינן דא&quot;צ קנין והיינו דגזה&quot;כ הוא דנפקע קנינו של הלוקח ע&quot;י פדיונו של המוכר וחוזר ממילא להמוכר ולא בתורת קנין אבל בכ&quot;ז מכר הוא כדא' בב&quot;מ ק&quot;ט. התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא הוא והטעם דא' דבתי ע&quot;ח הוי ריבית כיון דלא נקבע זמן לגאולת המוכר ותיכף משעת המכירה בידו לפדותו עד שנה תמימה וליכא זמן שתחול בו המכירה בהחלט לכך דמיא להלואה והוי ריבית ומדוקדק לפי&quot;ז לשון המשנה דקתני המוכר בית בבתי ע&quot;ח ה&quot;ז גואל מיד וגואל כל שנים עשר חודש ה&quot;ז כמין ריבית כו' והיינו כיון דגואל מיד וליכא קביעת זמן לכך הוא דמיא להלואה. ותדע לך שכן הוא דהרי במוכר שדה אחוזה ל&quot;א דהוי ריבית והתורה התירה אף דקיי&quot;ל במכרה בק' והשביחה ועמדה במאתים שייך השבח להמוכר כשפודה אותה לאחר ב' שנים כדילפינין בערכין ל'. מקרא ול&quot;א דהוי ריבית לגבי המוכר כמו בבתי ע&quot;ח וע&quot;כ משום דבשדה אחוזה הוקבע זמן דאין יכול לגואלה לפני ב' שנים לכך הוי מכירה גמורה עד הזמן הלז וליכא צד ריבית:<br /> <br /> '''שוב''' ראיתי בספר קצוה&quot;ח סי' נ&quot;ה שכ' שם לדחות דברי האגודה המובא ביו&quot;ד סי' רל&quot;ב שכ' דאם אירע אונס ביומא דמישלם זימני' ל&quot;ה אונס וה&quot;ר מגיטין ע&quot;ד: בראשונה הי' נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל הזקן שיהא חולש מעותיו ללשכה כו' והרי נאנס ביום האחרון ול&quot;ל להלל לתקוני וע&quot;כ דל&quot;ה אונס כיון שהי' לו לפדותו מקודם וכ' ע&quot;ז הקצוה&quot;ח דאין ראי' מזה דבבית עיר חומה אפי' אם אירע אונס של&quot;ה יכול לפדותו כל השנה ג&quot;כ ל&quot;מ כיון דהבית נקנה תיכף להלוקח אלא שנתנה תורה רשות למוכר לפדותה תוך י&quot;ב חודש וכל שלא פדאו אפי' ע&quot;י אונס אין הבית חוזר ללוקח והו&quot;ל כמו אונס רחמנא חייבי' דל&quot;א ע&quot;ש ובאמת כבר קדמו בזה המג&quot;א בסי' ק&quot;ח ס&quot;ק י&quot;א ואא&quot;ז בנתה&quot;מ שם דחה דבר זה דבית בבתי ע&quot;ח הוי כמו הלואה כדאמרי' דריבית גמורה היא והתורה התירה והוי אונס רחמנא פטרי'. ולפענ&quot;ד ד&quot;ז תליא בתרי לישני דרבא בגיטין שם דלל&quot;ק שם דס&quot;ל דתקנתו של הלל במוכר בבתי ע&quot;ח שיהי' חולש מעותיו ללשכה הי' בפניו וא&quot;כ אי איתא דמוכר בית בע&quot;ח הו&quot;ל הלואה א&quot;כ הרי קיי&quot;ל דבחוב פירעון בע&quot;כ שמי' פירעון ולמה הי' צריך לתקוני כמו שהקשו באמת בתוס' שם וע&quot;כ כתי' הרשב&quot;א דשאני בחוב דלא מפסיד המלוה מידי במה שישלם לו החוב משא&quot;כ במוכר בית בע&quot;ח הא הבית מכור הוא להלוקח ומה דזכי לי' רחמנא לגאול תוך שנה אינו אלא תנאי מבחוץ וכה&quot;ג שמפסיר המקבל בכך מה שהוא שלו נתינה בע&quot;כ ל&quot;ה נתינה וא&quot;כ ללשון זה ע&quot;כ הוי מכר גמור משא&quot;כ לל&quot;ב דרבא דס&quot;ל דהלל לא תקין רק שלא בפניו אבל בפניו לא אצטריך לתקוני משום דנתינה בע&quot;כ שמי' נתינה וע&quot;כ להך לישנא הוי כפריעת חוב וכיון דקיי&quot;ל כל&quot;ב דרבא כמו שפסק הרשב&quot;א שם לכך שפיר כ' הנתה&quot;מ דל&quot;ה רק הלואה והוי אונס רחמנא פטרי' ומוכח הכי ג&quot;כ מש&quot;ס קידושין כ': דא' התם דבתי ע&quot;ח אין נגאל לחצאין דילפינין גאולה גאולה משדה אחוזה ומבואר בחי' הרשב&quot;א שם ובהרא&quot;ש והעיטור הובאו בב&quot;י ח&quot;מ סי' ע&quot;ד וביו&quot;ד סי' קע&quot;ב דלכך אצטריך למיגמר משדה אחוזה דאין נגאל לחצאין משום דקיי&quot;ל בב&quot;מ ע&quot;ז: האי מאן דאוזפי' מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזא זוזא פירעון הוי וכ&quot;כ בחי' מהרי&quot;ט בקידושין שם ואי איתא דגאולת בתי ע&quot;ח מכירה הוי א&quot;כ בלא&quot;ה לא הי' סברא שיגאל לחצאין דהא דא' התם בב&quot;מ מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ה' מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפי' לאחר כמה שנים התם מיירי כשקיבלם המוכר מרצונו ולא עייל ונפיק אזוזא אמרי' דבשתיקה נתרצה להקנות גם במקצת דמים אבל פשיטא דא&quot;י הלוקח לכוף את המוכר לקבל דמי המקח זוזא זוזא דהרי בעייל ונפיק אזוזי ל&quot;ק וא&quot;כ ממילא הוי ידעינן דאינו נגאל לחצאין ול&quot;ל הגז&quot;ש דגאולה גאולה וע&quot;כ דמכירת בתי ע&quot;ח הלואה הוא. ואיפשר להעמיס זאת ע&quot;ד החידוד בכונת ד' הש&quot;ס בקידושין שם דקא' מה לשדה אחוזה שכן הורע כחו לגאול מיד לכך אין נגאל לחצאין והיינו כיון דא&quot;י לגאול קודם ב' שנים ויש קביעות זמן להגאולה א&quot;כ בכה&quot;ג הא הוי זביני מעליא כנ&quot;ל ולכך אין נגאל לחצאין דלאו הלואה הוא וע&quot;ז אמר מוכר בית בבתי ע&quot;ח יוכיח שיפה כחו ליגאל מיד א&quot;כ כיון שלא נקבע זמן ויכול לפדותו מיד עד יב&quot;ח הא בכה&quot;ג ל&quot;ה מכר רק הלואה כנ&quot;ל וא&quot;כ הול&quot;ל דנגאל לחצאין כמו דמהני בפירעון הלואה זוזא זוזא ואפ&quot;ה אין נגאל לחצאין והבן:<br /> <br /> '''והנה''' עוד רצה הנוב&quot;י שם להוכיח מהא דקיי&quot;ל שומא הדרא ללוה והרי המלוה אוכל פירות בינתים ולד' הרא&quot;ש הובא ברמ&quot;א סי' ק&quot;ג אפי' נתיקרה צריך הלוה ליתן כשעת היוקר משום דמכר גמור הוא ה&quot;ה בנ&quot;ד הוי מכר גמור ודחה ראי' זו דהתם הלא הברירה ביד המלוה למכור השדה על כרחו של הלוה ושוב לא תיהדר דזבנה או אורתה או יהבה במתנה לא הדרא ללוה לכך הוי שפיר מכירה חלוטה משא&quot;כ כשא&quot;ל לכשיהי' לי מעות תחזור ותמכור לי הא אין בידו למוכרה לאחר ע&quot;ש וא&quot;כ ה&quot;ה בנ&quot;ד הרי קודם הששה חדשים הרשות ביד הלוקח למכור הסחורה וגם אח&quot;כ רק ברצון הלוקח תליא מילתא בודאי הוי מכר גמור ובפרט לפ&quot;מ שהוכחנו למעלה דהיכי דאיכא זמן של&quot;ה יכול לכופו על חזרת המכירה הוי מכירה מעליא בכה&quot;ג אף שלאחר זמן שנקבע יכול המוכר לפדותה גם אי מכרה לאחר בכ&quot;ז הוי מכירה מעליא ושדה אחוזה יוכיח דהרי אפי' מכרה הלוקח הראשון עדיין יכול המוכר לגאלה לאחר ב' שנים כדא' בערכין ל'. ואפ&quot;ה הוי מכירה מעליא וכנ&quot;ל. ומ&quot;ש כ&quot;ת מד' האס&quot;ז ב&quot;מ ס&quot;ג שפי' הא דקא' התם ריבית ע&quot;מ להחזיר א&quot;ב דהיינו בשהתנה שיהי' המכר קיים עד אותה שעה ויחזור הלוקח וימכרנה להמוכר באותן דמים דאפ&quot;ה אסור לרבנן דר&quot;י כיון דאין דרך לוקח לעשות כן ירדה תורה לסוף דעתם דלהלואה גמורה נעשה ולפיכך אה&quot;כ את כספך לא תתן וגו' ול&quot;א את כספך לא תלוה לו לרבות מכר כי&quot;ב שיהי' דינו כמלוה. הנה מלבד שהאס&quot;ז הוא יחיד בפירוש זה וכל הראשונים לא שערוהו הנה היטב אשר דבר בזה מעלתו דרק היכי שתלוי ביד המוכר לבטל המכירה בכל עת שירצה והלוקח תלוי בדעת המוכר בזה שפיר שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתם שלא נתכונו רק להלואה אבל בכנ&quot;ד הלא הכל תלוי ביד הלוקח ועד ו' חדשים היא מכירה פסוקה בודאי דרך החגרים הוא זה ועמח&quot;א ה' ריבית סי' י&quot;ג מ&quot;ש בזה. מעתה נחזור לנידן הנשאל לפנינו לענין דינא הנה באמת כפי התנאי הזה שהתנה הלוקח הרי לא יהי' בטוח בהריוח שהתנה עמו שהרי בכלות הששה חדשים כשיבא הלוקח להכריח את המוכר שיקנה ממנו בחזרה הסחורה וליתן לו ריוח המדובר סך ב' מאות ר&quot;כ כשיאמר המוכר שאינו רוצה לקיים התנאי הלא תתבטל המכירה למפרע ויהיו המעות הלואה ביד המוכר ושוב לא יוכל הלוקח לתבוע ממנו הרווחים שיהי' ריבית וע&quot;כ א&quot;א לעשות כ&quot;א בדרך זה שמלבד הקנין שעושה עמו על המקח יעשה קנין מהמוכר על התנאי הנ&quot;ל באופן שלא תתבטל המכירה אף כשלא יקיים התנאי רק שיהי' חיוב בפ&quot;ע שיתחייב המוכר בקיום תנאי זה מכח הקנין. והן אמת דכפי המבואר מד' הש&quot;ך יו&quot;ד סי' קס&quot;ט ס&quot;ק נ&quot;ז נראה דס&quot;ל דאין להתיר עפ&quot;י תנאי של חזרת קניי' בשעת המכירה רק שיהי' בדרך הבטחה שיחזור ויקנה ממנו וכן פוסק בקונטרס הסמ&quot;ע על דיני ריבית שכ' שם שאין לך הערמת ריבית גדולה מזו כיון שתחלת קנינו הי' אדעתא דהכי ע&quot;ש ובשו&quot;ת פנ&quot;י מהמג&quot;ש ח&quot;ב סי' כ&quot;ז כ' לעשות קודם שטר מכירה סתם בלי שום תנאי ואחר החתימה יכתבו שנתרצה הלוקח לחזור ולמכור להמוכר בקצבת ריוח כו&quot;כ ע&quot;ש. אמנם באמת במכירה עפ&quot;י תנאי לזמן כבנ&quot;ד איפשר דגם הסמ&quot;ע והש&quot;ך יודו דשרי וענתה&quot;מ סי' ר&quot;ז שמביא בשם המח&quot;א דבמכירה עפ&quot;י תנאי שרי וליכא לתא דאיסור ריבית כ&quot;א כשאומר סתם כשאתן לך מעות תחזיר לי ע&quot;ש ועתשו' עטרת חכמים מהגאון רב&quot;פ ז&quot;ל חיו&quot;ד סי' י&quot;ד שכ' שמעיקר הדין ליכא איסור ריבית כ&quot;א כפי המוזכר בגמ' לכשיהי' לי מעות אחזירם לו שלשון זה יש לפרש ביטול המכירה מעיקרא והי' כלא הי' וז&quot;ש בפרש&quot;י שם בזה&quot;ל ע&quot;מ אני מוכר לך לכשיהיו לי מעות החזירם לי וטול מעותיך ע&quot;כ שלשון וטול מעותיך מורה הכונה שהמכירה בטלה אבל היכי דליכא ביטול מכירה ליכא איסור ריבית כלל ע&quot;ש ולכן באופן שכתבנו לפענ&quot;ד אין בזה שום איסור ריבית. דברי ידידו דור&quot;ש באהבה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך ה' אב ה'תרנ&quot;ג]]<br /> [[קטגוריה:ריבית]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%94%27_%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9C_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%92&diff=553735 2026-06-04T19:00:51Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9E%D7%94&diff=553734 2026-06-04T19:00:22Z

<p>פלאלמוני: added Category:תשובות מתאריך ה&#039; אלול ה&#039;תרנ&quot;ג using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום ה' אלול שנת תרנ&quot;ג לפ&quot;ק סטרי.<br /> <br /> ::שלום רב וברכת כוח&quot;ט לכבוד ידידי הרב החריף המופלג בתורה מוה' הלל לאנגערמאן נ&quot;י דומ&quot;ץ דק&quot;ק העליטש יצ&quot;ו&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבך''' הגיעני והנני לתשובתך עד&quot;ש באיש א' שכתב לעצמו ס&quot;ת ולאשר לא הי' לו מקום מוצנע ומשומר כראוי להחזיק הס&quot;ת אצלו בביתו ע&quot;כ הי' מעמידה בביהכנ&quot;ס ולא הי' מקדישה רק אדרבא הי' מתנהג עם הס&quot;ת כאדם העושה בשלו והי' משאילה כמה פעמים לאיזה חבורה שהי' רוצה וכעת שבק לן ולכי&quot;ח ובאו היורשים לקחת את הס&quot;ת מהביהכנ&quot;ס בתורת ירושה ואנשי הביהכנ&quot;ס טוענים שאחרי שעמדה הס&quot;ת בביהכנ&quot;ס שלהם אין להיורשים משפט נחלה וזכות בהס&quot;ת וקרבו למשפט לפניך ונפשך בשאלתך לחוות דעתי הקלושה איך לידייני' להאי דינא ואענה חלקי אמרה נפשי בזה בעזה&quot;י:<br /> <br /> '''הנה''' לא נכחד ממך מ&quot;ש המחבר בא&quot;ח סי' קנ&quot;ג ס&quot;כ והוא מד' מהרי&quot;ק בס&quot;ת שהוחזק שהי' של אבותיו של ראובן אין הצבור יכולין להחזיק בה ובט&quot;ז שם ס&quot;ק ט&quot;ו מביא תשו' רש&quot;ל שכ' דאין יכול להוציאה מיד הצבור ואפי' אם בעל הס&quot;ת חי ורוצה ללוקחה אין שומעין לו כי אם בשהתנה בפירוש בשעת נתינה שאינו מקדישה להביהכנ&quot;ס אמנם הט&quot;ז חולק עליו וכתב דכיון שידוע שהיתה שלו מתחלה איך יחזיקו הקהל מספק להוציאה מחזקתו שהיתה ודאי שלו והנה הפמ&quot;ג במש&quot;ז שם הביא ד' ס' אלי' רבה שכ' דהש&quot;ע ג&quot;כ ס&quot;ל כד' הרש&quot;ל רק דהש&quot;ע מיירי בשהתנה בפירוש שאינו מקדישה ומביא ראי' דאל&quot;ה קשיין דברי הש&quot;ע אהדדי דבסעיף י&quot;ח כ' בכלי קודש של יחיד יכולין הצבור להחזיק בהן וע&quot;כ דהתם מיירי בסתם שלא התנה בפירוש שאינו מקדישם לכך הם בחזקת הצבור ובס&quot;ת מיירי שהתנה בפירוש שאינו מקדישה וא&quot;כ לפי&quot;ז בנ&quot;ד כיון שלא התנה בפירוש שאינו מקדישה יכולין הצבור להחזיק בה אמנם באמת תי' האלי' רבה שינויא דחיקא הוא מאד דמאן פסק להו להשני סעיפים הללו לומר דהא' מיירי בסתם והב' מיירי בהתנה. ולפענ&quot;ד י&quot;ל בקושי' הא&quot;ר הנ&quot;ל עפמ&quot;ש בס' ת&quot;ח בחי' לסנהדרין כ&quot;א. דיחיד הכותב לעצמו ס&quot;ת כשנותנה לביהכנ&quot;ס ומקדישה הוא מבטל המ&quot;ע של ועתה כתבו לכם משלכם ואם הוא מקדישה אינה שלו ע&quot;ש ולפי&quot;ז י&quot;ל עפי&quot;ד מהריב&quot;ל שהובא במ&quot;ל פ&quot;א מה' מכירה לענין אם התנה בפירוש שיקנה בכסף קונה בכסף בלבד אפי' באתרי דנהיגי לכתוב שטרי וכ' דהיכי דאיכא איסורא הו&quot;ל כאלו התנה בפירוש: ובחי' כתבתי לה&quot;ר לזה מהא דקא' בע&quot;ז ס&quot;ה. רבא אמר הא דא&quot;ל העבר לי ק' חביות בק' פרוטות הא דא&quot;ל העבר לי חבית חבית בפרוטה וכ' בתוס' ד&quot;ה הא כו' וז&quot;ל לכ&quot;נ לפרש ולעיתותי ערב אחר שהשלים קבלנותו א&quot;ל כן ואשמעינין שאעפ&quot;י שלא עשה עמו תנאי חדש אלא עפ&quot;י תנאי הראשון הוא מעביר בפרוטה לפי חשבון מאה במאה פרוטות וס&quot;ד שהכל שכר אחד הוא ונמצא בשכרו מעורב שכר יי&quot;נ קמ&quot;ל דשרי ע&quot;כ ולכאורה אמאי באמת לא נימא דהוי ע&quot;ת הראשון דהרי קיי&quot;ל בכ&quot;מ דבסתמא הוא על תנאי הראשון ערמ&quot;א ח&quot;מ סי' של&quot;ג ס&quot;ח ועב&quot;ש אה&quot;ע סי' קי&quot;ד ס&quot;ק ט&quot;ו ועכצ&quot;ל דכיון דאיכא איסורא לא חשיב כסתמא והו&quot;ל כהתנה בפירוש שלא יהי' ע&quot;ת הראשון. ונכון לבאר עפי&quot;ז דברי הש&quot;ס חגיגה ח': אמר עולא אר&quot;ל הפריש עשר בהמות לחגיגתו הקריב חמש ביו&quot;ט ראשון חוזר ומקריב חמש ביו&quot;ט שני ר' יוחנן אמר כיון שפסק שוב אינו מקריב א&quot;ר אבא ולא פליגי כאן בסתם כאן במפרש האי סתם ה&quot;ד אילימא דליכא שהות ביום לקרב האי דלא אקרבינהו דליכא שהות ביום ואלא דלית לי' אוכלין האי דלא אקרבינהו דל&quot;ל אוכלין לא צריכא דאיכא שהות ביום ואית לי' אוכלין מדבקמא לא אקרבינהו ש&quot;מ שיורי שיירינהו וה&quot;נ מסתברא דכי אתא רבין א&quot;ר יוחנן הפריש עשר בהמות לחגיגתו הקריב חמש ביו&quot;ט ראשון חוזר ומקריב חמש ביוט&quot;ש קשיין אהדדי אלא לאו ש&quot;מ כאן בסתם כאן במפרש ש&quot;מ איתמר נמי אמר רב שמן בר אבא א&quot;ר יוחנן ל&quot;ש אלא שלא גמר כו' אלא שלא גמר היום אבל גמר היום חוזר ומקריב ולכאורה סוגיא זו תמוה דמחלק בין סתם למפרש וקא' עלה אתמר נמי הא דרב שמן ב&quot;א דקא' אבל גמר היום חוזר ומקרב והיינו דמחלק בין יש שהות לאין שהות ולא בין סתם למפרש ובס' ט&quot;א תמה דל&quot;ל לפלוגי דר' יוחנן מיירי בסתמא ור&quot;ל במפרש הי&quot;ל לאוקמי שניהם בסתם רק מיירי ביש שהות ואיכא גילוי דעת שהי' בדעתו לחוג שני ימים לכך אינו מקריב ור&quot;ל מיירי בדליכא שהות לכך אמרינן דהאי דלא אקרבינהו דליכא שהות ע&quot;ש שדחק בזה ולהאמור י&quot;ל דבאמת עיקר החילוק הוא בין סתם למפרש ולכך בדליכא שהות וליכא ג&quot;ד שהי' בדעתו לחוג שני ימים אמרינן דבודאי ל&quot;ה בדעתו לחוג שני ימים דא&quot;כ הי' עובר על בל תוסיף כפירש&quot;י שם וכיון דאיכא איסורא אמרי' דהוי כפריש שיקרב כולן בראשון והא דלא אקרבינהו משום דל&quot;ה שהות משא&quot;כ בשהי' שהות ליקרב א&quot;כ לא נוכל לומר דסתמא הוי כפריש ליום ראשון משום האיסור דב&quot;ת כיון דאיכא ג&quot;כ ג&quot;ד על להיפוך מדבקמא לא אקרבינהו שיורי שיירינהו והי' בדעתו לחוג שני ימים ולכך שוב אינו מקריב והשתא מייתי שפיר איתמר נמי דמחלקינין בין איכא שהות לליכא שהות וזהו גופא החילוק בין סתם למפרש והיינו דתרווייהו מיירי בסתמא רק בליכא שהות כיון דליכא ג&quot;ד להיפוך הוי סתמא כפירושו משום האיסור דבל תוסיף והוי כהתנה בפירוש שיקריב כולן בראשון משא&quot;כ באיכא שהות כיון דאיכא ג&quot;ד להיפך מדבקמא לא אקרבינהו דהי' בדעתו לחוג שני ימים ולכך שוב אינו מקריב. וכי&quot;ב מצינו ג&quot;כ לענין היכי דאיכא ביטול קיום מ&quot;ע הוי סתמא כהתנה והוא בתוס' סוכה מ&quot;א: ד&quot;ה אא&quot;כ נתן לו במתנה שכ' שם דמה שנהגו הקהל לקנות אתרוג בשותפות אע&quot;ג דא&quot;י באתרוג השותפין כיון דאין מיוחד שלו ולא קרינין בי' לכם דמשום דקנאוהו ע&quot;מ לצאת בו הוי גם בסתמא כאלו התנו כל א' בפירוש שמקנה לחבירו חלקו במתנה ע&quot;מ להחזיר דבענין אחר אין יכולין לצאת בו ע&quot;ש וא&quot;כ ה&quot;ה בנ&quot;ד אף שנתן הס&quot;ת להביהכנ&quot;ס בסתמא הו&quot;ל כאלו התנה בפירוש שאינו מקדישה דאל&quot;ה הא מבטל המ&quot;ע דועתה כתבו לכם כנ&quot;ל ולכך שפיר פוסק הש&quot;ע לענין ס&quot;ת דאין הצבור יכולין להחזיק בה אף בסתמא דהו&quot;ל כהתנה בפירוש שאינו מקדישה כי היכי דלא לבטל המ&quot;ע דועתה כתבו לכם משא&quot;כ בכלי קודש בסתמא שפיר הצבור מחזיקין בהם כיון שלא התנה. ושני הדינים צדקו יחדיו:<br /> <br /> '''והנה''' לכאורה יש להעיר מדברי הירושלמי פ&quot;ה דנדרים הלכה ה' חד בר נש קידש בס&quot;ת ר' שבתי ור' חסידא עאלון עובדא קומיי ר' יוסה ואמר אינה מקודשת כו' אתא מימר לך אפי' בס&quot;ת של יחיד קידש אינה מקודשת ולכאורה קשה מזה להך דיעה שבש&quot;ע א&quot;ח סי' קנ&quot;ג סי' וביו&quot;ד סי' רפ&quot;ב סח&quot;י דיחיד בס&quot;ת שלו יכול למוכרה ולעשות בדמי' מה שירצה א&quot;כ אמאי אינה מקודשת ואי מיירי שהקדישה להביהכ&quot;נ בפירוש א&quot;כ שוב ל&quot;ה ס&quot;ת של יחיד וע&quot;כ מיירי שמסרה להבהכ&quot;נ סתם ולא הקדישה בפירוש ואשמעינין דאינה מקודשת משום דאפי' בסתמא אמרי' דהרי הוא של צבור אמנם באמת לאו ראי' היא לפמ&quot;ש במג&quot;א שם ס&quot;ק כ&quot;ב דהיכי שמסרה להביהכ&quot;נ לקרות בה אף שלא הקדישה לביהכ&quot;נ חל עלה קדושת רבים ואסור למוכרה לכ&quot;ע א&quot;כ י&quot;ל דמיירי הירושלמי בכה&quot;ג שמסרה להביהכ&quot;נ לקרות בה והו&quot;א דכיון דאינה של הצבור דלא הקדישה להביהכ&quot;נ יכול לקדש בה ואשמעי' דאפ&quot;ה אינה מקודשת כיון דחל עלה קדושת רבים ואסור למוכרה. וע' בש&quot;ך יו&quot;ד סי' רנ&quot;ט סק&quot;ו מ&quot;ש בשם תשו' מהר&quot;י כהן לחלק בענין אחר בין ס&quot;ת לכלי קודש ונראה מד' הש&quot;ך שם דס&quot;ל ג&quot;כ הכי דבעל הס&quot;ת יוכל לחזור וליקח לעצמו הס&quot;ת מהביהכנ&quot;נ אפי' בסתמא שעל כן א&quot;י הצבור ג&quot;כ לטעון קים לנו כמהרש&quot;ל כיון דמבואר בתשו' חות יאיר דבמקום שהמחבר והרב בהג&quot;ה סתמו דבריהם והסמ&quot;ע והש&quot;ך אין חולקין עליהם א&quot;י לומר קים לי ובפרט דהמעיין בתשו' מהרש&quot;ל שם יראה דמיירי שהי' אומדנות והוכחות שהבעלים הקדישו הס&quot;ת ע&quot;ש ואין לדון מדבריו למקום דליכא שום אומדנא וג&quot;ד ולבר מן דין הרי האידנא המנהג כן הוא שכשאדם מניח ס&quot;ת בביהכנ&quot;ס חוזר ולוקחה לפי רצונו וחפצו וכשיורד מנכסיו מוכרה לאחרים א&quot;כ במקום שידוע המנהג בודאי גם הרש&quot;ל יודה דכל המקדיש אדעתא דמנהג הוא מקדיש כמבואר ברמ&quot;א סי' רנ&quot;ט וכ&quot;כ להדיא במג&quot;א הנ&quot;ל דכל שהמנהג כן הוא הו&quot;ל כאלו התנה בתחלה שלא תחול עליו קדושת רבים ע&quot;ש כי על כן נלפענ&quot;ד ברור דהדין עם היורשים ויכולין להוציא הס&quot;ת לכל ביהכנ&quot;ס שירצו דברי ידידך דור&quot;ש באהבה מברכך בכוח&quot;ט:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך ה' אלול ה'תרנ&quot;ג]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9E%D7%93&diff=553733 2026-06-04T18:59:29Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:רבי דוד צבי זעהמאן: תשובות אליו; +קטגוריה:תשובות מתאריך ג&#039; תמוז ה&#039;תרנ&quot;ו; +קטגוריה:בשר בחלב using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> '''וע&quot;ד''' שאלתך בכ&quot;ח חדש שבישלו בו בשר פעם אחת ועירו לתוכו חלב צונן ונשתהא בתוכו לערך ב' או ג' שעות אח&quot;כ שפכו החלב ממנו ובשלו בו בשר:<br /> <br /> '''הנה''' בט&quot;ז סי' צ&quot;ג סק&quot;ב הביא בשם הר&quot;י הלבן שכ' דבכ&quot;ח חדשים כיון שהן רכין בולעים אפי' בצונן אם לא שהם שבעים מלבלוע שנשתמש בהם היתר תחלה כגון שהי' בהם ג&quot;פ מים תחלה אח&quot;כ אין בולעין בצונן. ומקור דין זה הוא מש&quot;ס ע&quot;ז ל&quot;ג: כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי אי שתי בהן נכרי פעם ראשון כ&quot;ע ל&quot;פ דאסור כו' והלכתא פעם ראשון ושני אסור ג' מותר ופירש&quot;י שם דבפעם ראשון ושני כיון דרכיכי בלעי יי&quot;נ ואסירי עד שימלאם מים ג&quot;י ובתוס' שם כ' בשם ר&quot;ת דחולק בזה על רש&quot;י ופירש הא דפעם ראשון ושני קאי אהדחות דב' הדחות ל&quot;מ להכשירו רק שלשה ובש&quot;ע יו&quot;ד סי' קל&quot;ה ס&quot;ד פסקינין שם כשי' רש&quot;י ז&quot;ל ולמד הר&quot;י הלבן מזה דה&quot;ה בשאר איסורים בכ&quot;ח בולע מיד אפי' בצונן ובפמ&quot;ג בסי' צ&quot;ג כ' להקל בזה בהפ&quot;מ שאין ללמוד מיי&quot;נ אכן ברסי' ק&quot;ה כ' דאף בהפ&quot;מ אין להורות היתר וכ' דהחוש יעיד דכ&quot;ח חדש בולע ע&quot;ש ודברים אלו למדין אנו מתורתו של הרשב&quot;א ז&quot;ל במה&quot;ב בית ד' ש&quot;ד ד&quot;ה כתב החכם וז&quot;ל וקנקנים חדשים כשאדם ממלאן אפי' מים לשעה יחסרו המים לפי שהן נבלעין בדופני הקנקנים ע&quot;כ ועש&quot;ך סי' קל&quot;ה ס&quot;ק י&quot;ד שכ' בד' המחבר שם לחלק בין מים ליין דביין אפי' נשתמש בהם ב&quot;פ הם שבעין מלבלוע אבל במים בעינן ג&quot;פ לענין שיהי' שבע מלבלוע ע&quot;ש ואף דאמרינן בסוכה מ&quot;ח: חמרא סמיך יין קליש ע' יומא נ&quot;ח. וא&quot;כ היל&quot;ל דמים ממהרין יותר לבלוע מיין בכ&quot;ז יין הוא תקיף וחזק ונקלט יותר בתוך החרס ובאמת הרמב&quot;ן במלחמות פסחים פכ&quot;ש וכן בר&quot;ן שם כתבו דדוקא יין בולע כ&quot;ח חדש לפי שהוא תקיף ואית לי' חורפא וכ&quot;כ בריטב&quot;א בחי' ע&quot;ז ל&quot;ג. בשם רבו. ושעל כן נראה דשאר משקין כגון שמן וחלב שהם עבים יותר ממים ויין כמבואר בפ&quot;ג דמכשירין מ&quot;ב ע&quot;ש בר&quot;ע מברטנורה אין נבלעין בכ&quot;ח חדש רק מעט באופן דאיכא לעולם בתבשיל ס' נגדו. ושכן נראה מהמשנה דב&quot;מ מ'. שהובאה בט&quot;ז הנ&quot;ל דביין מוציא לו שתות בלע ובשמן לוג ומחצה למאה דהוא חלק פחות מס' ונהי דלענין כבוש אין ראי' מהתם כמ&quot;ש הפוסקים משום דנהי דבעין אינו בולע כ&quot;כ אבל הטעם בולע זהו רק בכבוש שהוא כמבושל משא&quot;כ בכ&quot;ח חדש בצונן פחות משיעור כבישה שאינו מבליע הטעם רק משום דרכיכי נבלע הבעין בתוכו שפיר אמרינן דעכ&quot;פ אינו נבלע רק בשיעור הנ&quot;ל שהוא פחות מכדי שיעור ס' ואף שמדברי הר&quot;י הלבן שבט&quot;ז הנ&quot;ל נראה דאם הי' חדש הי' נאסר התבשיל והרי סתם קדירה יש במה שבתוכה ס' נגד קליפתה בכ&quot;ז כיון שגם לענין יי&quot;נ הרבה קדמונים חולקים על רש&quot;י ז&quot;ל בפירושא דכסי וגם אפי' לשי' רש&quot;י ז&quot;ל כ' בנקוה&quot;כ דאין ללמוד מיי&quot;נ דחמור בכמה ענינים נראה דיש לסמוך להתיר התבשיל מפאת דיש ס' נגד קליפת הכלי וכן ראיתי להגאון מהרש&quot;ק ז&quot;ל מבראד בהגהותיו על הפמ&quot;ג סי' ק&quot;ה שפוסק להלכה למעשה דכ&quot;ח חדש בצונן אינו אוסר רק כ&quot;ק כמו עירוי ויש לה&quot;ר לזה מש&quot;ס חולין קי&quot;א: כי אתא רבין אר&quot;י מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל אמר אביי הא דרבין ליתא דההוא פינכא דהוי בי רב אמי דמלח בי' בשרא ותברי' [פירש&quot;י קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה] מכדי ר&quot;א תלמיד דר&quot;י הוי מ&quot;ט תברי' לאו משום דשמוע לי' מיני' דר&quot;י דאמר מליח ה&quot;ה כרותח ולכאורה קשה דהרי ע&quot;כ מיירי בכ&quot;ח חדש דאי בישן הא שבע מלבלוע ולא נאסרה מכח המליחה דהרי בבישול כ' הט&quot;ז הטעם דמבליע אפי' בישן משום דע&quot;י הבישול מפליט הבלוע מכבר ונכנס אחר במקומו וא&quot;כ במליחה הרי קיי&quot;ל דאין מליחה לכלים להפליט וכוון שאין לו כח להפליט הא א&quot;י לבלוע משום דשבע מלבלוע ובפמ&quot;ג דחה דברי החכם שאמר להתיר בזה למעשה משום דבכסי איכא פר&quot;ת ולכך אין להורות בזה היתר למעשה אבל אליבא דרש&quot;י ע&quot;כ בכלי חרס ישן אין נאסר מכח מליחה וע&quot;כ מיירי בפינכא חדשה וא&quot;כ מנ&quot;ל להוכיח מדתברה דס&quot;ל מליח ה&quot;ה כרותח דילמא לעולם ס&quot;ל מליח אינו כרותח ואפ&quot;ה תברה משום דכ&quot;ח חדש בולע גם בצונן ולדברינו הנ&quot;ל מיושב שפיר דע&quot;כ מוכח דס&quot;ל מליח ה&quot;ה כרותח דאל&quot;ה אמאי תברה הא הוי יכול לאשתמושי בה בצונן ואי דדילמא אשתלי וישמש בה בחמין ז&quot;א דהרי כ' הב&quot;י ביו&quot;ד סי' ב' דבכ&quot;מ דבדיעבד מותר ל&quot;ח שמא ישכח וא&quot;כ ה&quot;נ אפי' אי ישכח וישתמש בה בחמין כיון דלא נאסרה רק מכח דכ&quot;ח חדש בולע בצונן א&quot;כ לא נבלע רק כדי קליפה וקיי&quot;ל דסתם כלי יש במה שבתוכו ס' נגד הקליפה א&quot;כ נהי דלכתחלה אסור להשתמש בה בחמין דאין מבטלין איסור לכתחלה אבל עכ&quot;פ בדיעבד יהי' מותר והיכי דבדיעבד שרי הא ל&quot;ח שמא ישכח וא&quot;כ ל&quot;ה צריך לשוברה והי' יכול לקיימה להשתמש בה בצונן וע&quot;כ מוכח דמליח ה&quot;ה כרותח וא&quot;ש דמוכיח מדתברה דע&quot;כ ס&quot;ל מליח ה&quot;ה כרותח:<br /> <br /> '''ולענין''' אם נתבשל פעם א' אי מיחשב ישן הדבר פשוט דע&quot;י בישול גם בפעם א' שבע מלבלוע דבשלמא לענין אם נשתמש בצונן בעינין ב' או ג' פעמים לפי שבתחלתו החרס רכיך ובלע וכל מה שמשתמשין יותר נבלע יותר ומתקשה טפי כמבואר בע&quot;ז ל&quot;ג: בפירש&quot;י ועתוס' שם ל&quot;ב: ד&quot;ה כך היא גירסת הספרים משא&quot;כ ע&quot;י בישול מה יוסיף תת כח הבישול השני יותר מן הראשון וכמו דבחתיכה אין פועל בישול הב' יותר מן הא' לענין דנימא דשני בישולים פועלים בליעה יותר דאין בישול אחר בישול ה&quot;ה בכלי. וגם צדקת בדבריך מ&quot;ש דהרי חזינן דע&quot;י שימוש בצונן רביע היום הוי שבע מלבלוע כמבואר בסי' קל&quot;ה והרי שהיי' ו' שעות ל&quot;ה אפי' כבוש מכ&quot;ש בישול שהוא עדיף אפי' מכבישה בודאי אמרינן דע&quot;י בישול פעם א' הוי שבע מלבלוע ותמה אני על בעל לבושי שרד בחידושי דינים סעיף נ&quot;א שכ' דבבישול ג&quot;כ בעינין שני פעמים ולפענ&quot;ד הדבר ברור כמ&quot;ש. ובדרך העברה עלה במחשבה לפני בהא דדרשינן בת&quot;כ פ' מצורע האחת אל כלי חרש ואין שתים אל כלי חרש ר&quot;ל דאין לשחוט צפור של מצורע אחר בכלי שכבר נשחט בו צפור של מצורע ולכאורה ל&quot;ל קרא ע&quot;ז תיפוק לי' דהרי שנינו בפי&quot;ד דנגעים משנה א' פיילי של חרש חדשה והלא דרשינן בסוטה ט&quot;ו: כלי דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה ע&quot;ש וא&quot;כ כיון דכבר בלע הכלי מהמים ודם של צפור הראשון דכ&quot;ח חדש הא בולע בצונן וא&quot;כ כבר נשתנה ובלא&quot;ה פסול לטהרת המצורע הב'. אמנם לק&quot;מ דע&quot;י בליעה שהכלי מקבל ל&quot;ח נשתנה כיון דאיפשר לצאת ע&quot;י גיעול ל&quot;ח נשתנה והרי מצינו ר&quot;פ דם הנדה דשרצים אין מטמאין יבשים משום דכתיב במותם כעין מותם ולא כשנשתנה ואפ&quot;ה קיי&quot;ל במשנה שם דאם אפשר להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין גם יבשין הרי דבכה&quot;ג ל&quot;ח שינוי ועד כאן לא מצינו דחשיב שינוי לפסול אלא בשינוי שאינו חוזר ע' בכורות י&quot;ז. מה זבח שלא נשתנה כו' וכי&quot;ב ולא בשינוי דהדרא וז&quot;פ וברור:<br /> <br /> '''ומה''' שנתקשית בספרי שו&quot;ת הרי בשמים ח&quot;א סי' ז' במ&quot;ש בסוגיא דפסחים מ&quot;ו: בזה&quot;ל דה&quot;פ הש&quot;ס דא&quot;א מדאוריי' צרכי שבת נעשין ביו&quot;ט א&quot;כ האפיי' תוכל שפיר להיות ביו&quot;ט משום דא&quot;ש במקדש דהאפיי' היתה בפנים ואי דהלישה ל&quot;ה יכולה להיות ביו&quot;ט כנ&quot;ל ז&quot;א דלגבי הלישה שייך שפיר הואיל וא&quot;ב פריק כו' וע&quot;ז תמהת דהרי עיקר הפירכא הוא לר&quot;ח ואיהו הא ל&quot;ל הואיל הנה ידעתי בני ידעתי מזה אפס דבחידושי העליתי דהא דל&quot;ל לר&quot;ח הואיל היינו רק הואיל ואי מיקלעי אורחים שאינו בידו אבל הואיל שבידו כגון הואיל וא&quot;ב מיתשל והואיל וא&quot;ב פריק ס&quot;ל גם לר&quot;ח וכן העלה בס' מלא הרועים במערכת ה'. ואנכי תקעתי מסמרות בסברא זו וצדקו דברי בעזה&quot;י ומה שהקשית בדברי שם שכתבתי בדרך פלפול דלזעירי במנחות ע&quot;ט. דנסכים הבאין עם הזבח אין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח ופירש&quot;י שם לענין פסול לינה א&quot;כ בלחה&quot;פ דיש לו מתירין הבזיכין הוי כנסכים הבאין עם הזבח ואין נפסלין בלינה קודם הקטרת הבזיכין וע&quot;ז קשיא לך ממשנה מנחות ק'. דמשמע שם דאיכא פסול לינה קודם הקטרת הבזיכין עתויו&quot;ט שם וברמב&quot;ם פ&quot;ה מתוס' הי&quot;ג ובכ&quot;מ ובלח&quot;מ שלפי גי' הרמב&quot;ם ז&quot;ל במשנה שם ליכא פסול לינה ואיכא למימר שפיר מטעמא דילן. ומה שהקשה לך בספרי סי' כ&quot;ה במש&quot;ש די&quot;ל דבג&quot;ש כיון דכתיב או חופשה לא ניתן לה ומינה דרשינן דבעי לשמה י&quot;ל דל&quot;ב בג&quot;ש רק הנתינה לשמה ולא הכתיבה וע&quot;ז הקשית מהא דתנן בגיטין ט'. דשוו ג&quot;נ לשחרורי עבדים למוליך ולמביא. הנה מהא דשוו למוליך ולמביא לא שמעינין דבעי לשמה רק לרבה דקא' דבפנ&quot;כ ובפנ&quot;ח היא משום לשמה משא&quot;כ לרבא הא ס&quot;ל הטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו והא דקפריך שם בגמ' ע&quot;ב האיכא לשמה וקא' לרבה ניחא אלא לרבא קשיא וקמשני פסולא דאוריי' לא קתני י&quot;ל דהפירכא הוא לרבא דליתני פסול דלשמה דגבי הנתינה דהא הנתינה שפיר מידרש מקרא דבעי' לשמה, ועוי&quot;ל דעכ&quot;פ מדאוריי' לא שמעינין בג&quot;ש דניבעי בכתיבה לשמה אבל מדרבנן בעינין לשמה גם בג&quot;ש דומיא דא' בגיטין ג': נהי דמדאוריי' ל&quot;ב מדרבנן בעי ושם ביבמות הא אקרא קאי ושפיר י&quot;ל דל&quot;ב מדאוריי' הכתיבה לשמה בג&quot;ש ולפי&quot;ז י&quot;ל דבגיטין ט'. קאי גם אכתיבה לשמה והא דמשני שם פסולא דאוריי' לא קתני ר&quot;ל דלא קחשיב רק פסולים שבשניהם הם דרבנן משא&quot;כ פסול דכתיבה של&quot;ש נהי דבג&quot;ש הוי דרבנן אבל בג&quot;ש הא הוי דאורייתא. ומה שהקשה לך א' בספרי סי' נ' שהעליתי שם בישוב קושי' העולם דאיך ילפינן טכ&quot;ע מגיעולי נכרים דילמא אצטריך להגעיל משום בב&quot;ח והחילותי לומר דלענין דניחוש שמא עכו&quot;ם בשלו בשר ואנן חלב ליכא למיחש כיון דבשר עכו&quot;ם נבילה ואין איסור בב&quot;ח חל על איסור נבילה לר&quot;ע כו' וע&quot;ז תקשה דהרי השתא דס&quot;ד דבשאר איסורין טעם אינו כעיקר א&quot;כ ליכא איסור נבילה הנה יפה השבת דהרי עכ&quot;פ ליכא למימר דהטעם יהי' חשיב יותר מעיקר דהא הבשר הבעין קודם שנבלע בקדירה אי הי' נתבשל בחלב הא ל&quot;ה חל עליו איסור בב&quot;ח ואיך נימא דהשתא כשנבלע בקדירה כיון דלגבי בב&quot;ח הוי טכ&quot;ע יחול איסור בב&quot;ח והרי ל&quot;א רק טעם כעיקר ולא יותר מעיקר וכי&quot;ב כ' בפנ&quot;י פסחים מ&quot;ד ובשעה&quot;מ ה' חו&quot;מ לענין תערובת חמץ דאפי' למ&quot;ד טכ&quot;ע דאוריי' מ&quot;מ בליכא כזית בכא&quot;פ אינו עובר שלא יהי' הטעם חמור מעיקר וע' זבחים מ&quot;ח: כלום מצינו טפל חמור מעיקר ובתוס' ב&quot;ק ק&quot;א. ד&quot;ה ולא יצבע ועתוס' ע&quot;ז ס&quot;ו. ד&quot;ה מכלל דרישא כו' שכ' ג&quot;כ לענין נטל&quot;פ בפסח דאין לאסור משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר כיון דא&quot;מ גזרינן אטו מינו ול&quot;ש לומר דא&quot;מ יהי' חמור ממינו ע&quot;ש וע' בתשו' ח&quot;צ סי' ע&quot;ז לענין כל יתר כנטול דמי וז&quot;ל וטבע כ&quot;ף הדמיון כך הוא שאינו שוה ממש כמ&quot;ש אצלי במק&quot;א: וזה מבואר מאד בכ&quot;מ בתלמוד ובזוהר ע&quot;פ דמות כמראה אדם ועוד פסוקים אחרים רבים וכן באיכה רבתי ע&quot;פ היתה כאלמנה מייתי טובא עכ&quot;ל וע' פרישה יו&quot;ד סי' רמ&quot;ב דכל המוקש אינו שוה לגמרי אל אשר ניקש לו ומכ&quot;ש דא&quot;א למימר דהמוקש יהי' עדיף מהמקיש. ועוי&quot;ל עפמ&quot;ש בתשו' הרשב&quot;א בענין הא דפסק הרמב&quot;ם אכל ג&quot;ה של עולה חייב שתים דאף דס&quot;ל דאין בגידין בנ&quot;ט מ&quot;מ כיון דאחשבי' לענין איסור גיד אחשבי' נמי לענין איסור בשר עולה והה&quot;נ אף דבעלמא טעם אינו כעיקר מ&quot;מ הכא בבב&quot;ח כיון דחשבת לי' להטעם לגבי איסור בב&quot;ח מיחשב נמי לענין איסור בשר נבלה. ועולים דברי יפה תל&quot;י דברי ידידו דור&quot;ש באהבה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:רבי דוד צבי זעהמאן: תשובות אליו]]<br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך ג' תמוז ה'תרנ&quot;ו]]<br /> [[קטגוריה:בשר בחלב]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%92%27_%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%96_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%95&diff=553732 2026-06-04T18:58:23Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9E%D7%92&diff=553731 2026-06-04T18:58:05Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:רבי דוד צבי זעהמאן: תשובות אליו; +קטגוריה:תשובות מתאריך ג&#039; תמוז ה&#039;תרנ&quot;ו using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום א' ג' תמוז שנת תרנ&quot;ו לפ&quot;ק סטרי.<br /> <br /> ::שלום ורב טוב לכבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי בחדר&quot;ת כש&quot;מ '''דוד צבי זעהמאן''' נ&quot;י ראב&quot;ד ומו&quot;ץ דק&quot;ק '''דוקלא''' יצ&quot;ו.&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבך''' הגיעני עד&quot;ש בעובדא דאתא לקמך באשת ראובן שלותה זה איזה שנים משמעון בידיעת בעלה ורשותו איזה סכום מעות ע&quot;צ היתר עיסקא ולא עסקו כלל בהמעות רק שהאכילו ממנו לבניהם וב&quot;ב וכעת תובע שמעון מראובן וזוגתו המעות וגם העיסקא עד היום ומשיב ראובן כנגדו א' שלא עסק בהמעות ולא הרויח א&quot;צ לשלם עיסקא ב'. הוא לא לוה ממנו רק אשתו וא&quot;צ לשלם עיסקא עבורה גם נזכר במכתבך שראובן יש לו חלק נחלה שנפל לאשתו בירושה מאביה הוא עלית ביתו של שמעון ודר שם עם אשתו זה זמן רב והבית כולו הוא אינטאבולירט ע&quot;ש שמעון ולא נזכר כלל בהטאבעלע שם אשת ראובן רק ידוע ומפורסם לכל שכן הוא ונעשה זה מטעם איזה הברחה זהו תוכן הענין:<br /> <br /> '''הנה''' בראש דברך כתבת שזה פשוט לכל בתי דינים שבישראל שאפי' אם הלוה לא הרויח כלום בעסקים שעשה אחר ההלואה בכ&quot;ז אם הרויח בהעסק שהי' לו קודם שלוה מחויב ליתן עיסקא להמלוה משום שהמלוה נעשה שותף עמו בכל מה שיש לו והו&quot;ל כמוכר להמלוה כל העסקים שיש לו ואם הרויח בא' מהן צריך לשלם ריוח להמלוה ושכן מבואר בחו&quot;ד סי' קע&quot;ז סק&quot;ו עמ&quot;ש הש&quot;ך שאם הי' תחלה מלוה א&quot;י לעשות עיסקא עז&quot;כ דהיינו רק על העסקים שמכבר ומטעם דמלוה אינו קונה משמע הא אם נותנן מתחלה בתורת עיסקא מועיל אפי' על העסקים הקודמין עכ&quot;ד. הנה מאי דפשיטא לך מיבעיא לי טובא דהנה בעיקר דברי החו&quot;ד הנ&quot;ל יש לעיין לפענ&quot;ד במ&quot;ש דדברי הש&quot;ך בשם המרדכי פ' החובל שהובא בש&quot;ך שם קאי על העסקים שיש לו מכבר הלא באמת מבואר ביש&quot;ש פ' החובל סי' ע' דקאי גם על העסקים שיקנה אח&quot;כ דגם אם נתעסק הלוה בהן ונאנסו חייב באונסין כאשר מתחלה כי אין המעשה משתנה בחליפת דברים וראיתו מהא דא' התם בא&quot;ל קרע כסותי באתא לידי' בתורת שמירה אע&quot;ג דהדר א&quot;ל קרע לאו כלום הוא ה&quot;נ בתורת מלוה קאי ולא משתנה לעסקיו ע&quot;ש ובש&quot;ך סי' קע&quot;ז ס&quot;ק מ&quot;א הביאו בקיצור ועפי&quot;ז צדקו מאוד דברי הדג&quot;מ שכתב ע&quot;ד הש&quot;ך שם וז&quot;ל והיינו שהתנו כך בדברים בעלמא אבל אם קנו ממנו או שעשו שטר עיסקא משתעבד אפי' אחר ההלואה עכ&quot;ל והיינו דכיון דהטעם דל&quot;מ מה שאמר אחר ההלואה למחצית שכר כיון דל&quot;ה רק פטומי מילי כמו בקרע כסותי א&quot;כ היכי דכתב שטר הרי כתבו בתוס' כתובות ק&quot;ב. ד&quot;ה אליבא דב&quot;נ דהואיל וטרח לכתוב שטרא גמר ומשעבד נפשי' ע&quot;ש והנה באמת דברי המרדכי דפ' החובל הנ&quot;ל. הובאו גם ברמ&quot;א ח&quot;מ סי' קע&quot;ו ס&quot;א ובנתה&quot;מ שם הקשה דנהי דא&quot;ל אחר ההלואה בכ&quot;ז הרי כיון דא&quot;ל קנה בהמעות שאתה חייב לי סחורה לשותפות לא גרע משליח דעלמא דקנה לשותפות ואין המשלח יכול לחזור בו כמבואר בסי' קפ&quot;ג ותי' דמיירי שנאנסו המעות בידו טרם שקנה דאז חייב כיון דלא זכה המלוה בהמעות עדיין אבל אם קנה הלוה כבר לצורך שותפות איזה סחורה נקנה להמלוה ע&quot;ש ובמחכת&quot;ה אשתמיט מיני' דברי היש&quot;ש הנ&quot;ל אבל עכ&quot;פ הלא הנתה&quot;מ מפרש דברי המרדכי לענין אם נאנסו המעות מידו קודם שקנה וע&quot;ז סובבים הולכים ג&quot;כ דבריו בחו&quot;ד הנ&quot;ל דעיקר דינו של המרדכי הוא דל&quot;מ מ&quot;ש שיהיו למחצית שכר לענין שאם נאנסו המעות מידו קודם שקנה והחו&quot;ד מוסיף והולך דל&quot;מ גם לענין העסקים שכבר קנה כיון דמלוה אינו קונה והיינו אפי' לד' הרמ&quot;א שכ' בח&quot;מ סי' קצ&quot;ח דאם התנה שיקנה בכסף בלחוד מהני נהי דהש&quot;ך גופי' שם חולק עליו אבל הא הב&quot;ח שם פוסק כוותי' וכ&quot;פ במח&quot;א ה' קנין מעות סי' א' וא&quot;כ לדידהו אי הי' מתנה מתחלה שיהי' למחצית שכר הו&quot;ל כאלו התנה שיקנה בכסף לבד והי' מועיל גם לענין העסקים שכבר קנה אם הי' מתנה בפירוש שיהיו העסקים האלו למחצית שכר מ&quot;מ לאחר ההלואה ל&quot;מ גם לדידהו כיון דמלוה לא קני אבל אליבא דהלכתא ל&quot;מ באמת גם בתחלת ההלואה לענין העסקים שכבר קנה למ&quot;ש הש&quot;ך דל&quot;מ תנאי שיקנה בכסף לחוד וכן מפורש יוצא מדברי הק&quot;א מבעל לחה&quot;פ להלכות ריבית שהעתיק מפנקס הארצות שנכתבו בכת&quot;י הגאון הסמ&quot;ע באות ח' וז&quot;ל והסוחרים בירידים שכבר קנו הסחורה ואח&quot;כ לוקחין מעות לא יפה הם עושים וכשאירע כן צריך להקנות להם הסחורה בק&quot;ס או במשיכה או בהגבהה או בדרך התגרים לפי הזמן לאחר שקנו ממכם הסחורה יתנו להם בעיסקא אבל נתינת המעות ל&quot;מ לקנות הסחורה כי המעות אינם קונות עכ&quot;ל:<br /> <br /> '''הן''' אמת דיש מקום לומר דשפיר נקנה הסחורה להנותן בעיסקא כיון דעושה כן להפקיע איסור ריבית אנן סהדי דגמר ומקנה בלא שום קנין כענין שמצינו בתוס' בכורות י&quot;ח: ובע&quot;ז דף ע&quot;א. לענין הפקעת בכורה עי' תוס' עירובין פ'. ד&quot;ה רב אמר ובאס&quot;ז ב&quot;מ ר&quot;פ המפקיד ואף למ&quot;ש בנובי&quot;ק ח&quot;מ סי' כ&quot;ח דלא מצינו בשום מקום דגמר קנין יהי' חשוב קנין בכ&quot;ז י&quot;ל בנותן עיסקא לחבירו וכיוצא דמקרבי דעתייהו מועיל גם לדידי' גמר ומקני כעין שכ' בתוס' עירובין מ&quot;ט. ד&quot;ה זו דמפני הקירוב דעת שביניהן עשאו חכמים כאלו הקנו זה לזה ע&quot;ש או כמ&quot;ש מעלתו דכיון שמנהג נותני בעיסקא כן הוא הו&quot;ל קנין סטימותא אמנם באמת המעיין בדברי האחרונים ז&quot;ל נראה שההיתר עיסקא של תקנת מהר&quot;ם ז&quot;ל ל&quot;ה רק במה שיתעסק הלוה אח&quot;כ ע&quot;ד המבואר ביו&quot;ד סי' קס&quot;ז וזה הא לא יוכל להיות על העסקים הקודמין ע' בס' נחלת שבעה ובשו&quot;ת אמרי אש חיו&quot;ד סי' נ&quot;ו וע' נתה&quot;מ סי' קע&quot;ו סי&quot;ט. ובפרט במה שראיתי לקצת אחרונים שרוצים לומר דאפי' לא הי' להלוה שום עסק והוציא המעות למזונותיו דכיון דע&quot;י שהיו לו מעות מזומנים הוו מוזלי המזונות גבי' זה גופי' חשיב ריוח וכן ראיתי לש&quot;ב הגאון מלבוב ז&quot;ל בס' שו&quot;מ מהד&quot;ק ח&quot;ג סי' ק&quot;ס לענין מלמד שלוה ע&quot;צ היתר עיסקא להשיא בנו שכתב דענין היתר עיסקא הוא כל מה שירויח ואף אם אינו בעסק זה מ&quot;מ אי לאו שהי' לו עסק זה הי' מוכרח ליטול מעות אחר לצורך עסק זה וא&quot;כ מלמד שפרנסתו מהמלמדות ואם לא יהי' לו מה לאכול לא יוכל לעבוד עבודת המלמדות ולא ירויח פרנסתו ושפיר מיקרי עיסקא עכ&quot;ד והנה אף שכדבריו ראיתי ג&quot;כ בשו&quot;ת חת&quot;ס חיו&quot;ד סי' קל&quot;ד לענין קהל שקבלו מעות בעיסקא וז&quot;ל ואע&quot;ג שאין להקהל שום עיסקא מ&quot;מ הדבר ידוע אילו לא באו הני זוזי לידם היו צריכים להוציא כסך ההוא מבעלי בתים להוצאות וצרכי הקהלה ועכשיו שבאו לידם הני זוזי דיתמי וכדומה משלמים הרווחים ג&quot;כ מהכנסת בע&quot;ב כ&quot;א לפי עשרו וסכומו ונעשה כאלו מעיקרא חלקו המעות של יתומים בין כל אנשי הקהלה והגיע לפ' סך כך ול&quot;פ סך כך בתורת הלואה בהיתר עיסקא עכ&quot;ד. ואני שמעתי ולא אבין דאיך יקרא לזה עיסקא אם הלוה מוציא מעות לצרכי מזונותיו או לנישואי בנו וכדומה והרי א' בב&quot;מ ק&quot;ד: להכי קרו לי' עיסקא דא&quot;ל כי יהיבנא לך לאיעסוקי בי' ולא למשתי בי' שיכרא עפירש&quot;י ותוס' שם ומשמע דגם חלק המלוה צריך להיות בעינא תמיד בסחורה דהרי בתוס' ב&quot;ק דף ע'. ד' אמטלטלין הקשו בהא דא' בב&quot;ק ק&quot;ד: ר&quot;פ הוי מסיק זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר ר&quot;י אגב אסיפי דביתי' ומסיק משמע לשון הלואה והאיך מצי להקנות מלוה הא הוי דבר שא&quot;ב ותי' דמיירי בעיסקא ע&quot;ש ומשמע דגם חלק המלוה מהעיסקא יכול להקנות משום שהוא ברשות הנותן כיון דצריך להיות תמיד בעינא בסחורה וכדומה והרי בשו&quot;ת שבו&quot;י ח&quot;א סי' קע&quot;ב העלה דמה&quot;ט בכור נוטל פ&quot;ש בשטרי עיסקא אף בחלק המלוה ע&quot;ש ועתשו' פנ&quot;י מהמג&quot;ש ח&quot;ב ח&quot;מ סי' ק&quot;ד שמסתפק בזה וע&quot;ש מ&quot;ש דאף דהאידנא נהגו שהמקבל עושה בו כל חפצו אפי' לצורכו ואין מכלים היינו כיון דנהיגי כך הו&quot;ל כהתנו אבל מ&quot;מ אין שם מלוה עליו דאי אין חוזר ומניחו בסחורה ולית לי' רווחא אסור ליתן ריבית ע&quot;ש וגם נראה דאין ליתן עליו שם ריוח היכי שהמעות גופי' אינו נושא פירות רק שגרם לו רווח ביתא דכי היכי דקיי&quot;ל המבטל כיסו ש&quot;ח פטור משום דמניעת הריוח שהוא גרם היזק לא מיקרי פסידא עתוס' מ&quot;ק ד&quot;י: ד&quot;ה ובדבר ה&quot;ה גרם ריוח לא מיקרי ריוח. ונהי דנימא דאם יודע המלוה שהלוה אינו מקבלו לעשות בו סחורה כגון מלוה לקהל דתשו' חת&quot;ס הנ&quot;ל או שמלוה למלמד דתשו' שו&quot;מ הנ&quot;ל דכיון שיודע המלוה שהלוה מקבלו להרויח פרנסתו הוי זה עסק שלו ונחית אדעתא דהכי וכיון דאית לי' ריוח זה א&quot;ב איסור ריבית [והא דמצינו בש&quot;ע סי' קע&quot;ז ס&quot;מ הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ואומר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת הרי דפטור מליתן לו ריוח אף שהי' לו ריוח ממק&quot;א ע&quot;י מעות הללו שא&quot;ה שהתנה בפירוש ליקח בהן פירות אבל בנותן בעיסקא סתם לאדם פרטי שאינו ברור להמלוה שהלוה לא יעשה בהמעות סחורה כי מקבל הלוה המעות אח&quot;כ לצורכי ביתו וכדומה אף שהמעות הללו גרמו לו רווח ביתא בכ&quot;ז אין זה בכלל היתר עיסקא דהמלוה כי יהיב זוזי לעיסקא אדעתא דרווחא הבא מגוף המעות יהיב ולא על גרם ריוח ולהכי כי נותן לו הלוה רווחים י&quot;ב משום איסור ריבית ולפענ&quot;ד היכי שהלוה הוציא המעות לצורכו אפי' הי' המלוה יודע שהמלוה יעשה כן אין זה סברא לומר דכיון דהוי ריוח פרנסתו שהרויח במה דקא אוזלי גבי' משום שהי&quot;ל מעות מזומנים יהי' נקרא זה עסק ויהי' שרי ליתן רווחא ואפי' עפ&quot;י אומד הדעת עלה באמת חצי מהריוח שהי' לו להדמים שנותן להמלוה כדמשמע באמת מדברי הרמ&quot;א בסי' קע&quot;ז ס&quot;ה שכתב שיתנה הנותן תחלה שאם יטול לפעמים קצת מן העסק לצורכו שלא יהא מיקרי שולח יד בפקדון בכך דאז הוי כגזלן וכל הריוח שלו והמעות מלוה עליו ואסור ליטול אח&quot;כ ריבית ומשמע דכי מתנה הנותן תנאי זה ל&quot;מ רק לענין כשחוזר ומתעסק בו שיוכל ליטול אח&quot;כ מהריוח דאי לא התנה כן מכי שלח יד והוציא נעשה גזלן ול&quot;מ גם כשחוזר ומתעסק אח&quot;כ רק אם חזר המקבל וזיכה המעות ע&quot;י אחר לצורך הנותן כמ&quot;ש במרדכי פ' הגוזל קמא אות קי&quot;ז דנהי דקיי&quot;ל בב&quot;ק קי&quot;ח. כמ&quot;ד שלא לדעת א&quot;צ דעת זהו דוקא בדבר שמחזירו בעינא אבל לא במעות ועוד הלא כ' בחי' אנשי שם שסביב המרדכי שם דהא דקיי&quot;ל דא&quot;צ דעת הוא רק בגנב דעלמא דכי מחזיר עביד לי' השבה אבל בשומר שגנב הא קיי&quot;ל התם כר&quot;ע דצריך דעת ע&quot;ש ומשמע דגם כי מתנה הכי ל&quot;מ רק לענין שיוכל ליטול אח&quot;כ ריוח כשמתעסק ומרויח אבל לא מהריוח שנגרם לו בההוצאות לצורכו:<br /> <br /> '''ויש''' להכריח עוד ד&quot;ז מדברי המחבר בסי' הנ&quot;ל ס&quot;ז הנותן מעות לחבירו למחצית שכר שנתים ושלש ושוב נמלכו ועשו קצבה ביניהם לתת לו כך לשנה אם הלוה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי ריבית אבל אם הי' מתעסק והולך ופרע מריוח שהרויחו הנכסים כיון דמעיקרא לאו בתורת איסורא אתא לידי' אם חצי ריוח שהרויחו המעות עלה למה שנתן לו מותר עכ&quot;ל ולכאורה יש להתבונן דכי הוציא הלוה המעות לצורכו מאי איריא כי נמלכו ועשו קצבה ביניהם הוי ריבית הרי אפי' לא עשו קצבה ביניהם ג&quot;כ הוי ריבית אם לא חזר וזיכה המעות להנותן ע&quot;י אחר שיהי' למחצית שכר וע&quot;כ דמיירי במקום שנהגו שלא להקפיד שיוציא הלוה המעות לפעמים לצורכו דאז בודאי נתן לו ע&quot;ד המנהג כמ&quot;ש ברמ&quot;א ס&quot;ה הנ&quot;ל וערמ&quot;א סי' קע&quot;ד ס&quot;א וא&quot;כ אמאי כי הוציא המעות לצורכו הוי ריבית הרי כמו דאמרינן דאם מתעסק והולך לא איכפת לן מה שעשו קצבה ביניהם דתנאי זה בטל כיון דאיסורא הוא ונשאר על תנאי הראשון וכמבואר בדברי הש&quot;ך שם ס&quot;ק כ&quot;ב דגם השתא חצי האחריות של פלגא פקדון על הנותן א&quot;כ גם כי הוציא המעות ביציאותיו כיון דהו&quot;ל ריוח דקמוזלי גבי' ואיכא רווח ביתא שרי ליתן לו ריבית אם עולה חצי מהגרם ריוח למה שנותן להמלוה א&quot;ו דסתם עיסקא ל&quot;ה רק היכי דאיכא ריוח מקניית סחורה וכדומה לא זולת וכמו שמבואר במרדכי פ' הגוזל הנ&quot;ל דאם לא היו המעות תמיד בחובות או בסחורה האיך יתן הריבית על מה שהוציא הרי משלו נותן ע&quot;ש. אפס בהא מודינא דאם אין ידוע אם המלוה עשה מסחר עם המעות או הוציאן לצורכו אינו נאמן לומר שהוציאן לצורכו כדי לפטור א&quot;ע מן הריבית דכיון דהוי גזלן אם עושה כן כנ&quot;ל ע' במחבר שם סעיף למד ולהכי אינו נאמן כמ&quot;ש בט&quot;ז שם ס&quot;ק י&quot;א דמוקמינין לי' בחזקת כשרות דבודאי עשה עיסקא וגם אי לאו בר הכי הוא אמרינן דנתן המעות לאחר ועשה מסחר עבורו:<br /> <br /> '''והנה''' הבאת במכתבך דברי א&quot;ז הגאון האדיר רבינו משולם איגרא זצוקללה&quot;ה בתשו' חיו&quot;ד סי' כ&quot;ד שכתב דאם לוה מעות עצה&quot;ע ובנה דירה על קרקע שלו בעד המעות שלוה לא חשיב זה ריוח שיהי' מותר ליתן ריבית כיון דהשבח של הדירה לא נחשב מהמעות רק מקרקע שלו והו&quot;ל כלא הרויח וה&quot;ר לזה מהא דכתב בש&quot;ך יו&quot;ד סי' קס&quot;ו ס&quot;ק י&quot;ג דאם בנה על חורבתו של חבירו צריך לשלם לו שכר דירה דאל&quot;ה הוא דר בשכר המתנת מעותיו ואסור משום ריבית וקשה דהא הדירה הוא שבח מעותיו של המלוה ודידי' קא שקיל דומיא דכ' הרמ&quot;א בסי' קע&quot;ג סט&quot;ז ויש מתירין בפירות אפי' אחריות הדרך על התגר המביאם כיון דהוי בעד מעותיו וע&quot;כ דלא חשבינין שריוח הדירה הוא מהמעות רק מהקרקע והקרקע הא הוא של הלוה ואסור עכ&quot;ד והארכת לתמוה על דבריו ואני הנני מוסיף להפליא הפלא ופלא דהרי בסי' קע&quot;ג בחמרים שמעלים במקום היוקר כבמקום הזול הלא כ' בהה&quot;מ פ&quot;ט מה' מלוה הובא בב&quot;י שם דהטעם הוא משום דאף דהאחריות אונסין הוא על המקבל מ&quot;מ אלו הוזלו פירות בינתים במקום היוקר יותר ממה שלקחם במקום הזול יקבלום הבע&quot;ב בסך זה שם בע&quot;כ הרי הם כשלוחים שלהם ע&quot;ש וא&quot;כ ההיתר הוא רק משום דאין כאן הלואה כלל ובאס&quot;ז ב&quot;מ ע&quot;ג. מובא בשם הירושלמי דהקבלת אחריות של התגר לא דיינינין לי' דעביד לי' מפני שכר מעותיו של זה אלא מפני הנאה דאית לי' דמגלי לי' תרעא ומוזלי גבי' וע&quot;ש מש&quot;כ בשם הרמ&quot;ר משא&quot;כ כשבונה בית על חורבתו של חבירו לצורך בעל הקרקע הלא מיד כשגמר הבנין נתחייב לשלם לו ונעשה לוה דהו&quot;ל כאלו זקף עליו המעות במלוה וכיון שדר בו בחנם אגר נטר קא שקיל ולהכי באמת כ' ברמ&quot;א שם דכשאינו צריך ללות מעות רק לטובת המלוה א&quot;ל בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא ע&quot;ז עלי לשלם לך וכ&quot;ז שאיני משלם לך דור בה בחנם שרי משום דאין כאן הלואה רק עשה לטובת המלוה והוא משום דכל שעשה זאת לטובת המלוה הלא אם הי' נשרף ל&quot;ה צריך לשלם לו יציאותיו כיון דלא הרשהו לבנות רק לטובתו שיהי' לו דירה לדור בה ולא נתחייב עוד בגמר הבנין לשלם לו יציאותיו ול&quot;ה הבנין של בעל הקרקע עד אחר שדר בה הבונה איזה שנים ואם בינתים נשרף הבנין בודאי אינו מחויב לשלם לו יציאותיו א&quot;כ אין כאן הלואה כלל וכמבואר כי&quot;ב בתוס' ב&quot;מ קי&quot;ז. ד&quot;ה רי&quot;א לדחות פירש&quot;י שם שפי' הא דאר&quot;י במתני' התם דאף הדר בתוך ש&quot;ח צריך להעלות לו שכר משום דאם אינו נותן לו שכר מיחזי כריבית וכ' התוס' דמה ריבית שייך הכא דלא הלוהו כלום שהרי אם הבית נשרף ל&quot;ה נותן לו יציאותיו ע&quot;ש ומיושב ממילא לפי&quot;ז הך דב&quot;ק כ&quot;א. ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי אגבי' ר&quot;נ לאפדנא מיני' וקא' לימא קסבר ר&quot;נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ולכאורה היכי מוכח דס&quot;ל הדר בחצר חבירו של&quot;מ צריך להעלות לו שכר הרי ר&quot;נ א' בב&quot;מ ס&quot;ד: דאע&quot;ג דהדר בחצר חבירו של&quot;מ א&quot;צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר משום איסור ריבית א&quot;כ דילמא להכי אגבי' ר&quot;נ לאפדני' מיני' ולהאמור נכון דהרי בחי' הרשב&quot;א שם הקשה דאי עדיין לא גבה ההוא גברא יציאותיו מיתמי מאי קא' זיל פייסינהו לימא זיל גבי להו ותי' דכיון שירד לקרקע יתומים ובנאה מדעתו אעפ&quot;י שהיא עשוי' לבנות כל שהן קטנים א&quot;א לומר לגבות יציאותיו מהן עד שיגדלו ושמא אפי' לכשיגדלו יאמרו לו טול עציך ואבניך לפיכך אומרים לו זה שיפייס את היתומים מחמת שכירות הבתים מעתה שלא יהיו היתומים נפסדים וכשיגדלו יגבה יציאותיו ע&quot;ש ולפי&quot;ז הלא עדיין הדבר תלוי ועומד שאיפשר שכשיגדלו היתומים יאמרו טול עציך ואבניך וא&quot;כ אם בין כך נשרף הבית הוא פסידא דהבונה א&quot;כ עדיין ליכא הלואה כלל ואי דייר בי' בשלו הוא משתמש וליכא איסור ריבית. [וצל&quot;ע בהא דא' בערכין ל&quot;א. במוכר בית בבתי ע&quot;ח ריבית גמורה היא אלא שהתורה התירה ועתוס' כתובות מ&quot;ו. מ&quot;ש לענין אי יש ריבית בקרקע וע' ב&quot;ב ס&quot;ז. דר&quot;כ אגבה עישור נכסי אפי' מעמלא דבתי ובתוס' שם וכן בתוס' ד&quot;ל. ד&quot;ה לאו] אמנם אף דדברי א&quot;ז הגאון זצ&quot;ל הם תמוהים לעינינו בכ&quot;ז הלא ידוע דרכו בקודש לכתוב ברמז לרוב חריפותו ומה מאד עמקו מחשבותיו שעל כן עלינו לתלות זה בחסרון ידיעתינו שלעומק המושג קצרה יד שכלינו מהבין דבריו הקדושים ולא זכינו לעמוד על דעתו הטהורה. ובגוף הדין נראה גם לדעתי הקלושה דאם הלוה בנה בהמעות בית ויש בתוכו דירות וחניות להשכירם בודאי הו&quot;ל בכלל רווחים מהמעות. אמנם בנ&quot;ד אף דהטענה השני' של ראובן אינה כלום כמבואר באה&quot;ע סי' צ' ס&quot;י דכל דאיכא עדים דברשות בעלה עשתה האשה הו&quot;ל כשלוחו של הבעל בכ&quot;ז אם ל&quot;ה יכול ראובן לברר שהוציא המעות לצורכו ל&quot;ה נאמן לטעון כך כיון דמאחר שקיבל המעות בעיסקא הא הו&quot;ל כגזלן אם הוציאם לצורכו ומוקמינין לי' אחז&quot;כ דבודאי לא עשה כן ואף דהוא בעצמו לא עסק במסחר מלאכתו נעשית ע&quot;י אחרים אולם אם יודע שמעון בבירור שלא עסק ראובן כלל בהמעות לא בעצמו ולא ע&quot;י שליח אינו רשאי לקבל ריבית ומכ&quot;ש שאין לנו לפסוק עליו שיתן רווחים:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:רבי דוד צבי זעהמאן: תשובות אליו]]<br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך ג' תמוז ה'תרנ&quot;ו]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9C_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%9E%22%D7%98&diff=553730 2026-06-04T18:56:43Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%95%27_%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9C_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%9E%22%D7%98&diff=553729 2026-06-04T18:56:26Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9E%D7%91&diff=553728 2026-06-04T18:55:56Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:תשובות מתאריך ו&#039; אלול ה&#039;תרמ&quot;ט; +קטגוריה:ספר תורה using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום ב' ו' אלול שנת תרמ&quot;ט לפ&quot;ק סטרי<br /> <br /> ::רב שלום וברכת כוח&quot;ט לכבוד הרב כו' כש&quot;מ '''אלעזר רוקח''' נ&quot;י אבד&quot;ק '''מעדיניטש''' יצ&quot;ו.&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבו''' עם היריעה מס&quot;ת הגיעני וחשתי להשיב לו על אתר כמבוקשו בנידן שקודם שנתיבש הכתיבה היטב שפך תינוק על היריעה מעט מים ומחמת זה נטשטש מעט הה&quot;א הראשונה שבשם הוי' ב&quot;ה עד שנראה רגל השמאל מהה&quot;א נוגע בהגג רק שכתיבת האותיות נראה היטב שהם שחורים עד שאם תופסים היריעה כנגד השמש לא נראה שום נגיעה כלל ורק כשמונח על השלחן נראה הטשטוש כמו כתם שחור וגם בשם אלקיך נטשטש עד שנראה שהאלף נוגע בהלמ&quot;ד ג&quot;כ כנ&quot;ל ונפשו בשאלתו איך לנהוג בזה:<br /> <br /> '''הנה''' עיניו שפיר חזו בנובי&quot;ק חאה&quot;ע סי' פ&quot;ה שכתב דכיון שכתב האותיות ניכר ומשחיר טפי לא איכפת לן בהשחרורית שמדובק בין אות לאות כמו שהוכיח שם מדברי רש&quot;י בגיטין י&quot;ט. ד&quot;ה הא דאפיצן דמי מילין ל&quot;ה כתב שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר הלכך אין מי מילין ע&quot;ג מי מילין עכ&quot;ל וא&quot;כ משמע דמשום דלא ניכר הוא דלא מיחשב כתב משמע דאם הי' ניכר שפיר מיחשב כתב ובמה שרוצה הנוב&quot;י שם לתלות זה בפלוגתא דרש&quot;י ור&quot;ת משום שהובא בתוס' שם ד&quot;ה דיו בשם ר&quot;ת דדיו אינו אותו שעושין מעפצים דאל&quot;כ היכי כתבינין בדיו של עפצים על קלף של ס&quot;ת שהוא מעופץ והא אין מי מילין ע&quot;ג מי מילין וקשה הא הדיו משחיר טפי מהקלף וע&quot;כ דס&quot;ל דאף שמשתיר טפי ל&quot;מ. לפענ&quot;ד גם לד' ר&quot;ת אין ראי' לפסול בנ&quot;ד דר&quot;ת אתי עלה מכח דאין מי מילין ע&quot;ג מי מילין כמו דיו ע&quot;ג דיו ונהי דהוי כתב אם משחיר טפי אבל עכ&quot;פ אינו נכתב על הקלף גופי' דהדיו שתחתיו הא מפסיק בין הכתיבה להקלף ואנן בעינין וכתבתם על מזוזות וכן ואני כותב על הספר [ע' מנחות ל&quot;ד.] שלא יהי' דבר חוצץ בין האותיות להקלף כדמצינו בזבחים י&quot;ט. נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינין והא ליכא כו' ע&quot;ש [ע&quot;ל סי' ז'] ובדיו ע&quot;ג סקרא באמת פסול אף דהוי כתב לענין שבת אבל לענין גט פסול כדא' התם בגיטין וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וי&quot;ל דכתב הוי באמת ולכך בשבת חייב אבל לא קרינין בי' על ספר ומ&quot;ש בתוס' שם דהיכי דכתב השני מתקן מהני כתב ע&quot;ג כתב לר' יהודא היינו התם דגם הכתב התחתון נמי הוי כתיבה יפה אפס שלא נתקדש מהני העברת הקולמס לקדשו ול&quot;ש לומר דהוי הפסק כיון דגם בכתב התחתון האותיות הם כהלכתן אפס שלא נתקדשו אבל רבנן פליגי עלי' וס&quot;ל דל&quot;מ העברת הקולמס משום דהכתב התחתון שלא נתקדש הוי הפסק ולפי&quot;ז עכצ&quot;ל דמאי דפליגי במנחות ל': אי כותבין השם על המחק אבל שאר התורה לכ&quot;ע כותבין על המחק ואנן קיי&quot;ל דאפי' השם כותבין על המחק אף דעל המחק היינו שנמחק בעודו לח כפירש&quot;י שם וא&quot;כ ניכר הדיו והוי הפסק בין האותיות להקלף ועכצ&quot;ל כמ&quot;ש הנוב&quot;י שם דדיו שלהם ל&quot;ה רישומו ניכר כלל בנמחק לח וליכא הפסק ואזדא בזה מה שהעיר בפמ&quot;ג א&quot;ח סי' ל&quot;ב בא&quot;א ס&quot;ק ל&quot;ד לדידן דפסלינין כתב ע&quot;ג כתב איך רשאי לכתוב על המחק ולהאמור ליתא דכוון דע&quot;כ דיו שלהם ל&quot;ה רישומו ניכר כלל בנמחק לח ול&quot;ה כתב עג&quot;כ עכ&quot;פ בנ&quot;ד שאינו תחת האותיות אלא בין האותיות בודאי כשר כיון שלא נשתנה צורת האותיות ולפי&quot;ז מ&quot;ש הרמ&quot;א באה&quot;ע סי' קכ&quot;ה סט&quot;ז נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו שקורין גיפלאסי&quot;ן עד שנראין כדבוקין מ&quot;מ נראה שאין האותיות נוגעין כשר שלכאורה אם הם דבוקין הא נוגעין אהדדי ולהאמור י&quot;ל דאע&quot;ג דע&quot;י הגיפלאסין האותיות דבוקין בכ&quot;ז כיון שאינו משחיר כמו הדיו כמו בנידן שלנו ולא נשתנה צורת האותיות לכך כשר:<br /> <br /> '''ומה''' שרצה מעלתו לדמות זה למ&quot;ש הט&quot;ז בסי' ל&quot;ב סק&quot;ז לענין נקב באות שאם הנקב ניכר נגד השמש פסול וה&quot;ה בנ&quot;ד שאם תופסין היריעה כנגד השמש לא ניכר שום נגיעה כלל כשר במח&quot;כ ל&quot;ד כי עוכלא לדנא דשם כ' הט&quot;ז להחמיר שאף שלעינינו לא ניכר הנקב להדיא רק אם מעמידין אותו נגד השמש ג&quot;כ מיקרי נחלק לשתים וגם בזה חולק במג&quot;א שם ס&quot;ק ט&quot;ו ומכשיר אפי' ניכר הנקב נגד השמש ומוכח באמת הכי מדברי הש&quot;ס מנחות ל&quot;ה. ואמר אביי הא קילפא דתפילין צריך למיבדקי' דדלמא אית בי' ריעותא ופירש&quot;י נקב ובעינין כתיבה תמה וליכא ר&quot;ד מנהרדעא אמר לא צריך קולמוסא בדיק לה ופי' בתוס' שם דהקולמוס בדיק לה משום דכל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב ולכאורה צריך להבין הרי אביי גופי' מוקי בשבת ק&quot;ה. הא דאר&quot;ה כותבין תפילין ע&quot;ג עור של עוף דאשמעינן דהו&quot;א כיון דאית בי' ניקבי לא קמ&quot;ל כדאמר במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב וא&quot;כ אמאי קא' אביי במנחות דצריך למיבדקי' ולד' הט&quot;ז י&quot;ל דס&quot;ל לאביי דבשלמא עור של עוף אע&quot;ג דאית בי' ניקבי ניקבי מ&quot;מ הא הדיו עובר עליהן וכיון שהם בתולדה אין הנקבים ניכרים נגד השמש ולהכי כשר משא&quot;כ במנחות שפיר קא' דצריך למיבדקי' דילמא אית בי' נקבים שנעשו אח&quot;כ ובזה לא יועיל מה שהדיו עובר עליהן לחוד דאכתי צריך לבודקן דילמא ניכרין הנקבים נגד השמש ואז הא אינו מועיל מה שהדיו עובר עליהן כד' הט&quot;ז הנ&quot;ל וכיון דרב דימי פליג על אביי וס&quot;ל דגם בזה קולמוסא בדיק לי' וכ' בתוס' והרא&quot;ש דכן הלכה הכי נקטינין וכשר כל שהדיו עובר עליו אפי' ניכר הנקב נגד השמש אכן בנ&quot;ד הלא הוי איפכא דנגד השמש לא ניכר הנגיעה וכשמונח על השלחן ניכר הנגיעה בודאי אי הי' דיו שחור ממש הי' פסול אמנם כיון שניכר האות ואינה נגיעה כלל כנ&quot;ל בודאי הוא כשר לכ&quot;ע ולכן יעשה בזה שאלת תינוק דל&quot;ח ול&quot;ט ואם יקראנו ככתיבתו בודאי הוא כשר וליתר שאת יגרור הנגיעות ויעשה ריוח בין הדבקים שבלא&quot;ה לד' הרשב&quot;א בשבת ק&quot;ד. בכה&quot;ג לא מיקרי חק תוכות וע' בס' ב&quot;מ אה&quot;ע סי' קכ&quot;ה דאינו אלא משום ליתא דח&quot;ת דרבנן הנלפענ&quot;ד כתבתי דברי ידידו דור&quot;ש באהבה מברכו בכוח&quot;ט בספרן של צ&quot;ג בכלל כ&quot;י:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך ו' אלול ה'תרמ&quot;ט]]<br /> [[קטגוריה:ספר תורה]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9E%D7%90&diff=553727 2026-06-04T18:54:26Z

<p>פלאלמוני: added Category:תשובות מתאריך ז&#039; אדר ה&#039;תרנ&quot;ה using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> '''וע&quot;ד''' שאלתו בנידן שבקהלתו ישנו סוחר אחד אשר מקנהו וקנינו פרץ בארץ ומטות כנפי מסחרו מלא רוחב הגלילה ותהלוכות מסחרו הוא על הרוב בהקפה לבעלי חניות קטנים ממקומות אחרים לקצתם מקיף על וועכסלען ולקצתם על פנקסו בלבד לזמנים המוגבלים ביניהם ורבים מהם משמטים א&quot;ע ויסוגו אחור מלשלם חובותיהם במועדם ויעברו עידן ועדנים עד אשר ההכרח יאלצהו לדון עמהם בערכאות וא&quot;א לו לעשות עפ&quot;י התראת בי&quot;ד יען כרובם חונים תחת דגלי רבנים שונים ואם הי' הולך אחריהם להזמינם לבתי דינים שלהם הי' צריך לבלות כל זמנו בנסיעות תדיר הלוך ונסוע לרבנים להזמין את כ&quot;א לרב דאתרי' וכשישלח השליח בי&quot;ד להכפר ולא ימצאנו בביתו יהי' מוכרח להמתין ויאבד בזה כל הונו ורכושו ורוצה לתקן זה לעשות כתב עם הקונים בהקפה ממנו שכ&quot;א יתחייב א&quot;ע מתחלה שכשיוצמח איזה סכסוך ביניהם מחויב הוא לבא לדין להבי&quot;ד שבעירו ק&quot;ק ספינקא וכשיהי' לו הזמנה מהביד&quot;צ דשם ולא ירצה לבא או לא יחפוץ לקיים הפס&quot;ד שלהם יהי' נידן כמסרב ואז יהי' בנקל לו להשיג רשות בי&quot;ד לילך בערכאות ונפשו בשאלתו אם נכון לעשות כן עפ&quot;י דתוה&quot;ק:<br /> <br /> '''הנה''' לפענ&quot;ד הדין פשוט דמועיל אם כותב לו מתחלה שמחויב לדון בעירו דהרי קיי&quot;ל כר' יוחנן בכתובות ק&quot;א: דיכול אדם לחייב א&quot;ע בשטר אעפ&quot;י שאינו חייב ואף לשי' רש&quot;י בסוגיא שם דא&quot;י להתחייב כ&quot;א בדרך הודאה ולפ&quot;מ שמבואר בבעה&quot;ת שער ס&quot;ד בשם הראב&quot;ד הובא בב&quot;י סי' ס' הוא מטעם דילמא אינש אחריני גזלי' וא&quot;ל להאיך איבלע לי' בחשבון א&quot;נ אדם אחר זיכה לו והמודה יודע מזה וחברי' לא ידע ע&quot;ש ולפי&quot;ז הא ל&quot;ש למימר הכי אלא כשמודה שמחויב בהחלט ושעפי&quot;ז אזדא לה מה שהקשו הראשונים ז&quot;ל מש&quot;ס ב&quot;מ נ&quot;ח. גבי שמירה בהקדש דהוכרח ר' יוחנן התם לאוקמי בשקנו מידו וכן שם דף צ&quot;ד. גבי מתנה ש&quot;ח להיות כשואל קא&quot;ר יוחנן אפ&quot;ת בשלא קנו מידו בההוא הנאה כו' ולמה לא מוקי כגון שחייב עצמו בשטר כיון דר&quot;י גופי' ס&quot;ל דאלימא מילתא דשטרא לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ולהאמור נכון דהא ל&quot;מ כ&quot;א כשמתחייב א&quot;ע בהחלט ובשומרין הא אינו חיוב החלטי ול&quot;ש בי' דרך הודאה וא&quot;כ ה&quot;נ בנ&quot;ד אינו חיוב החלטי רק בדרך תנאי ול&quot;ש הודאה אמנם בנ&quot;ד הא באמת מחייב ועומד לציית ד&quot;ת גם בלעדי קבלת חיובו ואין זה חיוב חדש רק שמברר לו אותו בי&quot;ד ובכה&quot;ג כ&quot;ע מודו דיכול לחייב א&quot;ע כמפורש יוצא מדברי הש&quot;ס כתובות ק&quot;ב. בהא דאותיב התם לר&quot;ל מהך דכתב לכהן שאני חייב לך חמש סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי ומשני דשא&quot;ה כיון דבאמת מחויב ועומד מדאוריי' ליתן הה' סלעים אפס שמברר לו הכהן בשטר זה ואינו חיוב חדש ע&quot;ש והה&quot;נ כ&quot;ע מודו דיכול לחייב א&quot;ע. וביותר י&quot;ל דהרי באמת מדינא דש&quot;ס לענין מקום הועד ובי&quot;ד הגדול הא הנתבע הולך אתרי התובע דעבד לוה לאיש מלוה כדא' בסנהדרין ל&quot;א: ובתוס' שם בשם ר&quot;ת אפס שאח&quot;כ תקנו שיהי' התובע הולך אחר הנתבע ע' בכנה&quot;ג בהגה&quot;ט ח&quot;מ סי' י&quot;ד אות כ&quot;א מ&quot;ש בשם הראשונים ז&quot;ל בטעם התקנה הזאת [והטעם שכתב הכנה&quot;ג בעצמו שם צ&quot;ע דברא&quot;ש פז&quot;ב אות מ&quot;א הבית זה בשם יש שהי' רוצין לומר ודחי לה] וא&quot;כ כשמחייב א&quot;ע מתחלה ללכת אחרי התובע לאוקמי' אדינא דש&quot;ס בודאי מועיל ויש לקנין על מה לחול שהוא מחויב לבא לפני הבי&quot;ד דספינקא עסמ&quot;ע וש&quot;ך רסי' נ&quot;ט:<br /> <br /> '''ומ&quot;ש''' כבודו בשם ש&quot;ב הגאון מלבוב ז&quot;ל בתשו' שו&quot;מ מהד&quot;ק ח&quot;ג סי' י&quot;ח שכ' שאם נכתב בהוועקסעל צאהלבאר במקום התובע מחויב הנתבע לילך ג&quot;כ לשם לדין ומייתי לה מהך דח&quot;מ סי' מ&quot;ב סי&quot;ד שאם נכתב בשטר שהלוה לו בבבל מגבהו מעות בבל א&quot;כ חזינן דכיון דכתוב בו בבל קיבל על עצמו מעות בבל ומכ&quot;ש כשנכתב שהפירעון יהי' בעיר התובע ודאי קיבל על עצמו שיהי' דן עמו שם במקום שחל עליו חיוב הפירעון במחכת&quot;ה ל&quot;ד כי עוכלא לדנא דהתם כיון דכשר גם אם לא נכתב המקום בשטר אמרינן דכשכתב המקום בודאי דעתו הי' להשתעבד לשלם מעות של מקום זה ומה&quot;ט כשלא פירש המקום בשטר אמרינן דנותן לו מעות של המקום שהוציא בו השטר לגבות ממנו דכיון שלא פירש המקום אמרינן דמסתמא נשתעבד הלוה לפרוע במטבע של מקום גוביינא אם לפחות או להוסיף כמבואר כ&quot;ז בר&quot;ן סוף כתובות משא&quot;כ בנ&quot;ד מה לנו במה שכתוב שיהי' צאהלבאר במקום התובע אמרינן דקיבל עליו להוליך לו המעות למקומו כשיהי' באמת חייב לו אבל השתא שיש סכסוך ביניהם ואומר שאינו חייב לו הא ליכא תשלומין כלל ומהיכן הרגלים לומר שיתחייב לדון עמו בעירו וכסברא זו כ' ברא&quot;ש בסנהדרין שם. ואדרבא בזה אמרינן דבודאי דעתו הי' להתחייב כפי שהוא הדין דהתובע הולך אחר הנתבע ועתוס' גיטין ט'. שכתבו ג&quot;כ לענין חיוב בשטר דדעתו הי' כמו שיאמרו לו חכמים: אמנם בנ&quot;ד כשמחייב א&quot;ע בפירוש בקגא&quot;ס שכשיוצמח איזה דו&quot;ד ביניהם יגישו עצומותיהם לפני הבי&quot;ד שבעיר התובע לית דין צריך בשש שמחויב לבא לדין עפ&quot;י הזמנת הבי&quot;ד הלז ואם איננו שומע בקולם הוי עלי' דין מסרב וע' בפרישה ח&quot;מ סי' י&quot;ד שכתב לענין מה שהובא בטור שם דעת י&quot;א דבטענת לבי&quot;ד הגדול אין שומעין אלא לנתבע דאל&quot;כ יתנו העניים עיניהם בעשירים כו' וכתב הפרישה אבל התובע הא יוכל לעשות שטר ולהתנות שלא יהא רשאי לומר לביה&quot;ד קאזילנא ע&quot;ש ולאשר הדבר פשוט ומבואר לא אאריך במלין והי' שלום מאד&quot;ה. דברי ידידו דור&quot;ש באהבה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך ז' אדר ה'תרנ&quot;ה]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%96%27_%D7%90%D7%93%D7%A8_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%94&diff=553726 2026-06-04T18:53:11Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9E&diff=553725 2026-06-04T18:51:49Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:תשובות מתאריך ז&#039; אדר ה&#039;תרנ&quot;ה; +קטגוריה:ספר תורה using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום א' ז' אדר שנת תרנ&quot;ה לפ&quot;ק סטרי<br /> <br /> ::ברכות שמים מעל יחולו עלי ראש כבוד ידידי הרב וכו' כש&quot;מ '''נחמן כהנא''' נ&quot;י אבד&quot;ק '''ספינקא''' יצ&quot;ו במדינת אונגארן.&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבו''' הגיעני והנני לתשובתו ע&quot;ד השאלה שבאה לפניו שנמצא בס&quot;ת באות כ&quot;ף כפופה של תיבת אלקיכם של&quot;ה בתוך חללה כשיעור עובי קולמס אולם צורת האות ניכרת היטב כזה {{תמונה להוספה}} ונפנשו בשאלתו איך לעשות לתקן בזה אם לגרד בתוך הכ&quot;ף להרחיב חללה הלא יהי' חק תוכות ואם למחוק כל האות הא איכא איסור מחיקת נטפל לשם עכ&quot;ש:<br /> <br /> '''הנה''' כ&quot;ת החל לצדד בשם א' מהמחברים לתקן הכ&quot;ף לגרור קצת מעוביה בתוך חללה עפמ&quot;ש בנובי&quot;ק סי' ע&quot;ו דקדושת הנטפלין אינו רק מדרבנן ומחיקת מקצת אות מהשם ג&quot;כ אינו רק דרבנן דהוי ח&quot;ש א&quot;כ הו&quot;ל תרי דרבנן. הנה מלבד מה שיש לדון טובא בגוף הדבר שפשוט בעיניו דח&quot;ש בזה אינו רק מדרבנן דבתשו' רמ&quot;ע מפאנו סוסי' ל&quot;ו מבואר שהוא מה&quot;ת ובס' בני יונה אסברה לן דהרי בע&quot;ז ילפינן מקרא דחייב לשרש אחרי' כל שורש ואף מקצת מע&quot;ז ולנגד זה נאמר הלאו לא תעשון כן לד' אלקיכם למחוק אף מקצת מן השם לפיכך אפי' ח&quot;ש אסור כאן לכ&quot;ע מה&quot;ת חוץ לזה תם אני ולא אדע אטו בתרי דרבנן מקילין לכתחלה:<br /> <br /> '''ומה''' שיש לפענ&quot;ד לדון בזה נראה דהנה בנוב&quot;י שם מביא בשם הגאון מ' טיאה ווייל ז&quot;ל שכ' דנטפל לשם אינו רק מדרבנן מדקיי&quot;ל כמ&quot;ד בפסחים י&quot;ט. דצירוף לקודש דדרשינין כף אחת כל מה שבכף אחת אינו רק מדרבנן כמ&quot;ש ברמב&quot;ם פי&quot;ב מאה&quot;ט וה&quot;ה בזה כיון שהוא תיבה אחת מצורף לקודש ואינו אלא מדרבנן והנה הנוב&quot;י שם הקשה עליו דא&quot;כ היל&quot;ל דגם הנטפל מלפניו יהי' עליו קדושת השם מטעם צירוף ואנן קיי&quot;ל בשבועות ל&quot;ה: דרק הנטפל מלאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם ולא הנטפל מלפניו. ולפענ&quot;ד בחנם השיג עליו דבשלמא בנטפל מלאחריו שכותבו אחר שכבר נכתב השם שפיר אמרינן דמצרפו השם לקדושה ונעשה קודש בשעת כתיבתו אבל הנטפל מלפניו הרי בשעה שכותבין אותו עדיין לא נכתב השם שנאמר דהשם יצרפו לקדושה א&quot;כ בשעת כתיבה לא היתה חלה עליו הקדושה ואיך תחול עליו אח&quot;כ כשכותב השם כיון שהנטפל כבר נכתב ובקדושת סת&quot;מ והאזכרות שבהם אין הקדושה חלה עליהן אלא בשעת הכתיבה וכתיבת האותיות מושכתן למה שהן. והכי מפורש יוצא מדברי הריטב&quot;א בחי' שבועות שם שכ' דל&quot;ש לומר קדשו השם למפרע דלא מיקרי קדשוהו שמים אלא בשקדשהו בשעת כתיבה שכבר נכתב השם ע&quot;ש ואף דקיי&quot;ל בשבועות שם דש&quot;ד משדי צ&quot;ב מצבאות ה&quot;ז נמחק וכ' בכ&quot;מ פ&quot;ו מיסוה&quot;ת ה&quot;ד וכ&quot;כ בריטב&quot;א שם דזהו דוקא כשלא גמר את השם אבל לאחר שגמרו אפי' מוחק אות א' חייב הרי דאף דבשעת כתיבת ש&quot;ד וצ&quot;ב לא נתקדש עדיין אפ&quot;ה אמרינן דלכי גמרו חלה הקדושה למפרע ז&quot;א דבשם גופי' כל האותיות שבו הם כגולם אחד ומאליו הוא קדוש אמרינן שפיר דמשמתחיל לכתוב השם מתחלת הקדושה שלכי יגמרנו תחול הקדושה למפרע וכמבואר בתשו' רמ&quot;ע הנ&quot;ל שישנה לקדושת האזכרה מתחלת הכתיבה ועד סוף ואינה משתלמת אלא לבסוף ע&quot;ש והכי אמרינן לגבי בכור בחולין ס&quot;ט: דלמפרע הוא קדוש וכיון דנפיק לי' רובי' אגמ&quot;ל דמעיקרא הוי קדוש וה&quot;נ לענין קדושת השם עצמו דמאליו הוא קדוש שייך למימר הכי דמכי נגמרה כתיבת השם כולו קדושין אותיותיו למפרע ובחי' כתבתי ליישב בזה מה שראיתי מקשין דאמאי אמרינן ש&quot;ד משדי צ&quot;ב מצבאות נמחק הרי חזי לאצטרופי בהוספת יו&quot;ד לשדי ויהי' כמו ח&quot;ש דאסור משום דחזי לאצטרופי ויהי' שיעור שלם ולדברינו יהי' נכון דהרי כ' בפמ&quot;ג יו&quot;ד סי' ס&quot;ב דהפירוש חזי לאצטרופי הוא שאכל עתה ח&quot;ש ואם לאחר שאכל יאכל עוד ח&quot;ש בכא&quot;פ ויצטרף א&quot;כ הכא לאחר שמחק ש&quot;ד אף אם יוסיף יו&quot;ד וימחקנה הא לא יתחייב כיון דבשם הלא ע&quot;כ אמרינן דמשהשלימו למפרע הוא קדוש וא&quot;כ הרי א' בחולין ע'. דלאחר דליתי' בעולם ל&quot;ש למפרע הוא קדוש א&quot;כ ה&quot;נ לאחר שימחקנו הא ליתי' בעולם וא&quot;כ אפי' אם יכתוב אח&quot;כ יו&quot;ד לא נימא למפרע קדוש ולא יהי' איסור כלל] משא&quot;כ בנטפל דאינו קדוש רק משום צירוף א&quot;כ כ&quot;ז של&quot;ה נכתב השם המצרפו הא הי' חול א&quot;כ כיון שהכתיבה הי' חול אף שכותב השם אח&quot;כ לא חלה עוד קדושה עליו דהעיקר תלוי בשעת הכתיבה כנ&quot;ל [ועפ&quot;י סברא זו יצדקו דברי החת&quot;ס שהבאתי למעלה בסי' קל&quot;ט] וכיון שכן דנטפלין מטעם צירוף קאתינין עלה הרי א' בחגיגה כ&quot;ד. צריך לכלי הכלי מצרפו שא&quot;צ לכלי אין הכלי מצרפו וא&quot;כ הדיו היתירה מה שמכסה ריוח החלל הכ&quot;ף יותר מעובי קולומס המבואר בב&quot;י נהי דכשר בדיעבד אבל עכ&quot;פ הא אין צורך בו להשם ול&quot;ה עלי' קדושת נטפל ואף דא' התם דמדרבנן אפי' א&quot;צ לכלי הכלי מצרפו בכ&quot;ז הלא מבואר בתוס' מנחות כ&quot;ד. ד&quot;ה שאין דזהו דוקא בשירי מנחה מהני צירוף הכלי שלא יצא מקדושתו שהי' עליו קודם קמיצה אבל היכי שמעולם ל&quot;ה צריך לכלי ל&quot;מ צירוף הכלי שרת לגבי' ע&quot;ש ומבואר הכי בירושלמי בחגיגה שם א&quot;ל ריב&quot;ז בשם ר' יוחנן מפני מה אמרו שיירי מנחות מחברין עצמן מפני שנזקקו לכליין ופי' המפורשים דכיון דבתחלה הוצרכו לכלי דעשרון אמר רחמנא אלא שאח&quot;כ שהוציא הקומץ נעשו שירים מש&quot;ה מחברין את עצמן ע&quot;ש הרי דדוקא שיירי מנחה דהוזקקו תחלה לכלי הוא דמצרף אבל בדבר שלא הוזקק מעולם אינו מצרף. וזהו נראה בטעמו של הדין שכ' בט&quot;ז יו&quot;ד סי' רע&quot;ו סק&quot;ז דהיכי שנכתב הנטפל בטעות אין השם מקדשו דאף דבהא שכתבו המהרמ&quot;ל והמ&quot;ב להתיר באם דילג היו&quot;ד מאלקינו למחוק הנ&quot;ו חולק הט&quot;ז וכ' שאין למוחקן כיון שיש לו שייכות להשם בכ&quot;ז היכי שנכתב בטעות אות שאינו שייך להשם לא קדיש ע&quot;ש והיינו ג&quot;כ מטעם האמור דכיון דא&quot;צ להשם אין השם מקדשו דבשלמא בשם גופי' דאינו מטעם חיבור וצירוף רק שקדוש בעצמותו מבואר בפוסקים דקדוש אפי' בטעות וכ&quot;כ בט&quot;ז גופי' סי' הנ&quot;ל סק&quot;ב וכ&quot;מ באמת מהך דמס' סופרים פ&quot;ה ה&quot;כ ע&quot;ש אבל בנטפל שאינו קדוש רק מתורת חיבור וצירוף כל מה שא&quot;צ להשם לא נחתא עליו קדושת השם. וה&quot;ה בנ&quot;ד היותר משיעור הצריך לאות הוי א&quot;צ להשם ואין מתקדש מחמת השם כדמצינו נמי בזבחים ק&quot;י: גבי ניסוך המים דיש שיעור למים דצלוחית של זהב מחזקת ג' לוגין ממלא מן השילוח אבל אי הוי טפי לא קדשינהו כלי דלא חזי לי' ואין כ&quot;ש מקדש אלא הראוי להן וכ&quot;כ בתוס' מנחות מ&quot;ו. לענין קידוש תנור. והא דבמנחות פ&quot;ח. פליגי אי בירוצי המדות נתקדשו ומבואר בתוס' שם דבדיעבד לכ&quot;ע נתקדשו התם הכי אגמרי' רחמנא הלכה למשה מסיני כמבואר התם ושם בדף צ'. מבואר דבירוצי מדות הלא כיון דמגוה דמנא נעקרו כבר נתקדשו אפי' למ&quot;ד כ&quot;ש אין מקדשין אלא לדעת משום גזירה שמא יאמרו מוציאין מכ&quot;ש לחוץ ע&quot;ש. וכי&quot;ב אשכחן בתוס' שבת כ&quot;ב. לענין הא דדרשינין כשם שחל על החגיגה כך חל ש&quot;ש על הסוכה דעצי הסוכה היתרים על הכשר סוכה לא אסורי מטעם חלות קדושה עליהן משום דאין קדושה חלה רק עד כדי הכשר סוכה ע&quot;ש ועפי&quot;ז יהי' נכון הא דכ' בתשו' עבוה&quot;ג סי' צ&quot;ה בשכתב אלקיכם במקום אלקים לעשות מהכ&quot;ף כפופה מ&quot;ם סתומה ולמחוק אח&quot;כ המ&quot;ם סתומה הראשונה. וראיתי לש&quot;ב הרב הגאון מוהרצ&quot;א ז&quot;ל אבד&quot;ק לבוב בס' שו&quot;ת רצ&quot;ה סי' כ&quot;ט שהרבה לתמוה במה שנראה מדבריו דנטפלין לאחר שנפרדו נפקעה קדושתן וכמ&quot;ש בנוב&quot;י הנ&quot;ל מנ&quot;ל לומר כן דהרי כיון דכבר קידש השם את הנטפלין נשארים המה בקדושתן ולא פקעה קדושתייהו אף לאחר שנפרדו ולא גרע זה מהקלף שכ' בתוס' ערכין ו'. לאסור לכתוב תיבה אחרת במקום שהי' כתוב השם דהשם קידש כל עובי הקלף. ולהאמור לק&quot;מ דכיון דמעלת הנטפלין אינו רק מפני ששימשו להשם והי' מחובר לטהור פשטה קדושה עליו מכח צירוף השם וכיון של&quot;ה כאן מקומו של הנטפל הזה הא בא&quot;צ לכלי אין הכלי מצרפו כנ&quot;ל. ונהי דבעודו מחובר להשם אסור למוחקו משום בזיון השם כמו עצים היתרים על כדי הכשר סוכה דאסורים משום ביזוי מצוה אבל לאחר שנפרד הוי כאלו ל&quot;ה כאן מעולם. וכי&quot;ב כ' בתוס' ערכין ל&quot;ד. בהא דקא' התם על הא דפריך בתי ע&quot;ח ללוים מי אית להו והתניא ערים הללו אין עושין אותן לא כפרים קטנים ולא כרכים גדולים כו' תרגמה רב יוסף ברי' דרב סלא חסידא קמי' דר&quot;פ כגון שנפלו להן הן ומגרשיהן ופריך הן ומגרשיהן למשתרינהו קיימי והקשו בתוס' דמאי נ&quot;מ אם נסתרו כיון שהיו מוקפות חומה מעיקרא דהא תניא לעיל אשר לו חומה אעפ&quot;י שאין לו עכשיו והי' לו קודם לכן ותי' דכיון שהם ראויות שלא יהא להם חומה לא תועיל להם קדושת חומה שהי' קודם לכן כאלו לא היתה מעולם ע&quot;ש וא&quot;כ הה&quot;נ כיון שהנטפל הזה ל&quot;ה מקומו כאן להכי כשנפרד הו&quot;ל כאלו ל&quot;ה מעולם כאן:<br /> <br /> '''ובהא''' דא' בערכין שם בקורה ששם כתוב עלי' יגוד וישתמש במותר דקמ&quot;ל שם שלא במקומו לא קדיש וכ' בתוס' וז&quot;ל ויש ליזהר כשכותבין ס&quot;ת או תפילין וגוררו מקום השם שאין לכתוב במקומו לכאורה אינו מובן מאי בעי התוס' בזה. ונלפענ&quot;ד דהכונה בגמ' שם דאשמעינן דאם הקורה עבה אינו נאסר אפי' כנגד השם אלא חתיכה דקה מהקורה שהיתה צריכה כדי שיהי' נכתב עליו השם אבל המותר אינו קדוש דהי&quot;ל שלא במקומו כיון דמקום השם דינו כנטפל ובנטפל הא כל שא&quot;צ להשם אין השם מצרפו כנ&quot;ל ולפיכך י&quot;ל דבקורה אם היא עבה אינו קדיש רק כפי הצורך לכתיבה ולא יותר באופן שלאחר שנחתך ממנו החלק הזה עם השם שרי להשתמש במותר ועז&quot;כ התוס' דבס&quot;ת אינו כן דקדיש כל הגויל שכנגד השם מעל&quot;ע והוא עפי&quot;ד התשב&quot;ץ ח&quot;ר סי' קמ&quot;ט שכתב דהא דפסול קליפה בשם הוא משום דכשקולף מה שנשאר הוא קלף א' דוכסוסטוס דגויל ל&quot;ה אלא כשהוא שלם עיו&quot;ד סי' רע&quot;א דבקלפים שלנו ל&quot;ש זה] וא&quot;כ הוי חציו על הגויל וחציו על הקלף או על הדוכסוסטוס דפסול כדא' בירושלמי ע&quot;ש. ולפי&quot;ז כשכותב השם הקדוש בס&quot;ת על הגויל ע&quot;כ הוא מקדש כל עובי הגויל כיון דצריך לכולו שיהי' שלם דאם יקלפנו הלא יהי' הנשאר קלף או דוכסוסטוס וא&quot;כ ממילא מתקדש כל עובי הגויל מעל&quot;ע. עכ&quot;פ בנידן העבוה&quot;ג הנ&quot;ל שפיר שרי למחוק המ&quot;ם סתומה אחר שנפרדה מהשם דכיון דל&quot;ה ראוי לשם זה מעיקרא הו&quot;ל כאלו ל&quot;ה כאן מעולם כאמור:<br /> <br /> '''אמנם''' בזה יפה תמה הגאון הנ&quot;ל בתשו' שם על העבוה&quot;ג דהרי שמות הקדושים צריכין ביחוד כתיבה לשמן ולא סגי בהלשמה של הס&quot;ת וא&quot;כ האות הכ&quot;ף הא נכתב לשם נטפל דקילא קדושתי' מקדושת השם וא&quot;כ איך יעשה מהכ&quot;ף מ&quot;ם סתומה שרשית של השם הרי לא יהי' כולו לשמה וגם העברת קולמס לשמה אח&quot;כ ל&quot;מ לדידן דקיי&quot;ל כרבנן דר&quot;י ודבריו בזה צדקו מאד דאפי' להסוברים דנטפלין לשם קדושתן מדאוריי' עכ&quot;פ קילא קדושתן מהשם גופי' דהרי אפי' הקלף של מקום השם גופי' שכ' התוס' הנ&quot;ל שאם נקלף אין לכתוב במקומו כיון דיש לו קדושה אסור לזלזל בו לכתוב עליו דבר חול אבל מ&quot;מ אין עליו קדושת השם גופי' דהרי א' בשבת קט&quot;ז. מקום הכתב אגב כתבא הוא דקדיש אזלא כתבא אזלא קדושתי' וע&quot;כ משום דקילא קדושתי' להכי א' התם דאין מצילין אותן מפני הדליקה והוא דומיא דקיי&quot;ל דעליות העזרה לא נתקדשו אע&quot;ג דהצד השני של התקרה שהוא לתוך העזרה בודאי יש לו קדושת העזרה אפ&quot;ה הצד הב' שהוא העלי' לא נתקדש אבל קדוש מיהת שאסור להשתמש עליו תשמיש של גנאי ע' ש&quot;ע א&quot;ח סוסי' קנ&quot;א. ויש להביא עוד ראי' לזה מהא דא' בזבחים כ&quot;ד. רבה זוטי בעי לה הכי בעי ר' אמי נעקרה האבן ועמד במקומה מאי מאי קמיבעיא לי' כי קדיש דוד רצפה עליונה קדיש א&quot;ד עד לארעא דתהומא קדיש ולכאורה אפי' אי ל&quot;ה קדיש דוד הרצפה עד ארעא דתהומא בכ&quot;ז נימא דמה שכנגד הרצפה יהי' קדיש כמו המקום שכנגד השם דהרצפה הא צריכה לקרקע שתחתי' וע&quot;כ דנהי דהקרקע שתחת הרצפה קדושה אבל מ&quot;מ אינה קדושה כ&quot;כ שתהי' כשרה לעמידת הכהן לעבודה דבעינין לעמוד לשרת. וידעתי שיש מקום לדחות דבשלמא הקורה של מקום השם וכן הקלף הוא כולו גוף אחד אבל אבני הרצפה עם הקרקע הם שני גופים. אמנם עכ&quot;פ הא משיניא דנטפל לשם קילא קדושתי' מהשם לכ&quot;ע וא&quot;כ לכאורה פליאה דעת העבוה&quot;ג הנ&quot;ל שהתיר לעשות מהכ&quot;ף מ&quot;ם סתומה שרשית אחרי שהי' מקודם נטפל איך תעשה מ&quot;ם שרשית של אלקים ואיפשר דסברתו הוא דכיון דנעשה עתה אות חדש אמרינן דקידושו וגמרו באין כאחד ע' משב&quot;ח פ&quot;ו מיסוה&quot;ת ובס' בני יונה סי' רע&quot;ו:<br /> <br /> '''הנה''' משכא לנו שמעתתא קצת ועתה נחזור למה שהוכחנו דבנטפל מה שהוא יתר על כדי הכשר הצריך לגוף הקדושה אינו קדוש וא&quot;כ מכ&quot;ש בנ&quot;ד דעובי הכתיבה של הכ&quot;ף היותר מהכשירה הלא עוד מגרע להאות דצורת אות כ&quot;ף לכתחלה צריך להיות בחללה כעובי קולמס א&quot;כ בודאי אין קדושה חלה על היתרון הזה דאין עליו דין מחובר להשם שמתחלה הי' עומד להנטל מכאן והוי כמאן דפרוד ע' כי&quot;ב בתוס' חולין ע&quot;ג. לענין חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי. ושעפי&quot;ז אמרתי ליישב מה שהקשה בתשו' חת&quot;ס חיו&quot;ד סי' רס&quot;ד מש&quot;ס ערכין י': דמכתשת של משה נתפגמה והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה ולא היתה מפטמת כמו שהיתה נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה והקשה מי התיר ליטול תיקונה הלא מכתשת כ&quot;ש הוא למסקנת הש&quot;ס שבועות י&quot;א. ע&quot;ש ויש לחזק עוד קושייתו ביותר עפי&quot;ד הנוב&quot;י הנ&quot;ל שכ' שם דבקליפת הנטפלין איכא איסור יותר מבשם גופי' דהשם גופי' כל מקום שהוא הוא בקדושתו משא&quot;כ הנטפל כשקולפי הוא מבטלו מקדושתו וכן התיקון הזה של המכתשת הרי כל זמן שהי' על המכתשת הי' נטפל לכ&quot;ש וקדוש קדוה&quot;ג משא&quot;כ לאחר שהוסר בטלה קדושתו ולהאמור נכון דכיון דהתיקון הזה עוד גרועי גרעי' להכ&quot;ש לא ירדה לו תורת קדושת נטפל. ולבר מן דין י&quot;ל דכל מה שאינו נצרך לגוף הקדושה דכשר גם בלעדו אין עליו תורת נטפל ויש להביא סמוכין לזה מפ&quot;ג דכלים משנה ה' הטופל כ&quot;ח הבריא כו' וחכ&quot;א הטופל את הבריא טהור ואת הרעוע טמא ופי' המפורשים דרעוע כיון שטפילתו מעמידתו וטפילתו צריכה לו הרי הוא חיבור והוי כאלו נוגע בגוף הכלי וטמא אבל כ&quot;ח הבריא כיון שא&quot;צ להטפילה ל&quot;ח הנטפל חיבור לו ע&quot;ש והה&quot;נ בנ&quot;ד אין עליו דין נטפל לקדושה כל שהי' כשר גם בלעדי הטפילה. ועפי&quot;ז מיושב עוד הפעם קושי' החת&quot;ס ממכתשת הנ&quot;ל דהנה במ&quot;ל פ&quot;א מה' כלי המקדש הי&quot;ד הקשה דאיך תיקנו את המכתשת הרי קיי&quot;ל בזבחים פ&quot;ח. כ&quot;ש שנפגמו אין מתקנין אותן דאין עניות במקום עשירות ותי' דהא דכ&quot;ש שנפגמו אין מתקנין אותן היינו כשנפסלו עי&quot;ז ואין עושין מעין מלאכתן אז אסור לתקנן ולעשותן כ&quot;ש דמיחזי כעניות אבל הך מכתשת כיון שהיתה כשירה גם קודם התיקון הוי שרי לתקנה שתהא מפטמת ביותר ע&quot;ש ולפי&quot;ז שפיר הוי רשאין ליטול תקונה דבשלמא כשהיתה מפטמת ביותר אחר התיקון שפיר הי' עלה דין נטפל אבל כיון דלא הועיל כלום והמכתשת היתה כשרה בלעדו הו&quot;ל כטופל את הבריא דאין עליו דין נטפל.<br /> <br /> '''והנה''' לענין לגרור בתוך הכ&quot;ף שיש לכאורה חשש חק תוכות לפי המבואר בא&quot;ח סי' ל&quot;ב סי&quot;ז דאם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות אין תקנה לגרור הדיו ועי&quot;ז יהי' ניכר האות דהוי חק תוכות ופסול משום דבעינין וכתב ולא וחקק ומבואר במג&quot;א שם ס&quot;ק כ&quot;ג בשם הרד&quot;ך והר&quot;מ אלשקר דאפי' מקצת האות בכתיבה ומקצתו בחקיקה ל&quot;מ דבעינין שיהא כל האות ע&quot;י כתיבה דלא כהב&quot;י באה&quot;ע סי' קכ&quot;ה ואף דהפסול שאין בחללה כעובי קולמס ל&quot;ה רק משום כתיבה תמה דדעת הר&quot;ץ הובא במהרי&quot;ק סוף שורש ע&quot;א דלית בזה משום ח&quot;ת ופסק כוותי' בפמ&quot;א ח&quot;ב סי' כ' מ&quot;מ הרי בתה&quot;ד סי' מ&quot;ח ומהרי&quot;ק שורש צ&quot;ח אוסרים לתקן פסול שאינה כתיבה תמה ע&quot;י חק תוכות וכ&quot;פ האחרונים. אמנם כ&quot;ז היכי דהפסול הוא בגוף האות וכן בהך דנפלה טיפת. דיו מיירי באופן שנתקלקל צורת האות שבלעדי המחיקה לא הי' נקרא דאז כיון שנעשה אות ע&quot;י חקיקה הו&quot;ל חק תוכות אבל כשלא נפסד תמונת האות ליכא איסור דח&quot;ת דהרי פסקינין בא&quot;ח סי' ל&quot;ב סי&quot;ח לענין אם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה פסול ואם גרר והפרידה כשר ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקנה ובמג&quot;א ס&quot;ק כ&quot;ז כתב דה&quot;ה אם רגל הכ&quot;ף מגיע לסוף בלי היקף קלף רשאי לגרר קצת ושם בס&quot;ק כ&quot;ט כתב לענין אם נוגע קוצה השמאלית של יו&quot;ד דהאל&quot;ף באל&quot;ף יכולין לגרור להפרידה כיון דגם בלא הקוצה מיקרי יו&quot;ד ע&quot;ש ועב&quot;י שם ובד&quot;מ יו&quot;ד סי' רע&quot;ד סק&quot;ב וא&quot;כ ה&quot;נ בנ&quot;ד הרי לא נפסדה צורת האות וליכא בגרירת עובי הכ&quot;ף משום ח&quot;ת:<br /> <br /> '''אמנם''' לפמ&quot;ש הרמ&quot;א ביו&quot;ד סי' רע&quot;ו סי&quot;א להסתפק לאסור למחוק בה&quot;א של שם שכרעה נוגעת בגגה אם נוגע רק מעט דכיון דכל העולם קורא אותה ה&quot;א אלא שנפסלה בנגיעתה לגג הו&quot;ל כמוחק את השם א&quot;כ ה&quot;נ בנ&quot;ד כל העולם קורין אותה כ&quot;ף ואסור לגרור מעוביה להרחיב חללה ואף שהוכחנו למעלה דליכא בזה משום נטפל לשם וגם אפי' אם הי' עליו דין נטפל הרי בב&quot;י שם בשם ר&quot;י אסכנדרני כ' הטעם משום מראית עין דדמי למוחק את השם דכיון דנטפלין דרבנן הרי בדרבנן ל&quot;ח למ&quot;ע עש&quot;ך יו&quot;ד סי' פ&quot;ז בכ&quot;ז מיראי הוראה אנכי ומסתפינא להורות קולא בזה אחרי שלא נראה הכי מדברי האחרונים דהרי בנובי&quot;ת חיו&quot;ד סי' קס&quot;ט כתב באמת דא&quot;ח מה&quot;ת רק במוחק אות שלם מן השם אלא שבמקצת האות איכא איסור דרבנן דלא גרע מנטפל לשם ואפ&quot;ה לא התיר בנידן כזה לגרור כיון שכל צורת האותיות שבב&quot;י סי' ל&quot;ו אינם לעיכובא ע&quot;ש והרי בתשו' מהר&quot;ם פדואה סי' פ' אף דנראה לו להתיר לגרור בשם אפי' במקום דכשר בדיעבד בלי תיקון בכ&quot;ז מסיק שם דמתירא להתיר נגד מהרא&quot;י בכתביו סי' ע&quot;ב שעל כן דעתי גם בנ&quot;ד להניחו כמו שהוא כתוב ולא לגרור כלום. והרי בתשו' הרא&quot;ש כלל ג' סי' י&quot;א הובא בטיו&quot;ד סי' רע&quot;ד כתב וז&quot;ל צורת האותיות אינן שוות בכל המדינות והרבה משונה כתב ארצנו מכתב הארץ הזאת ואין פסול בשינוי הזה רק שלא יכתוב ההי&quot;ן תיתי&quot;ן כפי&quot;ן ביתי&quot;ן וכמו שמפורש בגמ'. ובמג&quot;א סי' ל&quot;ב ס&quot;ק כ&quot;ו כתב בשם הר&quot;מ גלאנטי בכ&quot;ף פשוטה שעשאה כמין דל&quot;ת בזויותי' ולא עגולה כמ&quot;ש ב&quot;י כשר כיון דהרבה קהלות וסופרים מובהקין כותבין כן דכל דבר שאין לו שורש בגמ' כשר בדיעבד ואף שראיתי בתשו' הריב&quot;ש סי' קמ&quot;ו שצווח על האומר דאין לפסול רק מ&quot;ש בגמ' שבת ק&quot;ד. לפסול משום כ&quot;ת ע&quot;ש היינו בדאיכא שינוי צורה בהאות ואבדה תמונתו אז אפי' לא נזכר בגמ' ה&quot;א פסול בדיעבד דהעיקר תלוי בשינוי קריאת האות כנראה ג&quot;כ מדברי הרמב&quot;ם פ&quot;א מתפילין הי&quot;ט שכ' וז&quot;ל וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול לפיכך צריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה יו&quot;ד לוא&quot;ו וכן כל כי&quot;ב עד שירוץ כל הקורא בהן עכ&quot;ל ובתשב&quot;ץ ח&quot;א סי' נ' הוכיח מדבריו אלה דבמעט שינוי בתמונת האותיות לא מיפסל ע&quot;ש וזהו שכ' הרמ&quot;א רסי' ל&quot;ו מיהו אם שינה בצורת הכתב אינו פסול וכן בנובי&quot;ק סי' ע&quot;ד וסי' פ' ובמהד&quot;ת סי' פ' העלה שכל אלו התמונות שמובא בב&quot;י וב&quot;ש לא נאמרו רק למצוה והרי כתב וועליש יש בו כמה שינוים נגד התמונות שמבואר בב&quot;י שע&quot;כ אין לפסול דיעבד ואם יש כי&quot;ב בשם הקדוש ישאר כמו שהוא וכשר וכ&quot;נ מדברי הפמ&quot;ג בא&quot;א סי' ל&quot;ב ס&quot;ק מ&quot;ז שכ' דאף היכי דליכא איסור מחיקה מ&quot;מ למה לן לגרור אי בדיעבד כשר ע&quot;ש אי לזאת נלפענ&quot;ד דגם בנ&quot;ד הס&quot;ת כשרה בלי שום תיקון ותו לא מידי:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך ז' אדר ה'תרנ&quot;ה]]<br /> [[קטגוריה:ספר תורה]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%9B%D7%A1%D7%9C%D7%95_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%9E%22%D7%93&diff=553717 2026-06-04T18:01:29Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%95%27_%D7%9B%D7%A1%D7%9C%D7%95_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%9E%22%D7%93&diff=553716 2026-06-04T18:01:09Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9C%D7%98&diff=553715 2026-06-04T18:00:44Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:ספר תורה; +קטגוריה:תשובות מתאריך ו&#039; כסלו ה&#039;תרמ&quot;ד using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום ד' ו' כסלו שנת תרמ&quot;ד לפ&quot;ק סטרי.<br /> <br /> ::ישאו הרים שלום למעלת כבוד ידידי מח' הרב וכו' כש&quot;מ צבי יחזקאל ז&quot;ק מיכלזאהן ני' אבד&quot;ק קראסני בראד יצ&quot;ו במדינת רוסיא פולין.&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבו''' הגיעני והנני לתשובתו ע&quot;ד מקרה רע ר&quot;ל שאירע בק' בליל שמחת תורה העבר שאיש אחד שמח וריקד בשעת ההקפות עם ס&quot;ת פסולה שבידו ובין כה נפל חצי ס&quot;ת לארץ לאשר היו חוטי התפירה מהס&quot;ת קרועין ולמחרתו בבוקר נטלו בני ביהמ&quot;ד אחר הס&quot;ת הזה לההקפות ותקראנה גם אותם כאלה שחצי הס&quot;ת נפל לארץ ונפש כ&quot;ת בשאלתו אם מחויבים הקהל להתענות וכמה יתענו זת&quot;ש:<br /> <br /> '''הנה''' בראשונה חובה עלינו לחקור אם יש קדושה בס&quot;ת פסולה ולכאורה נראה מד' הרמב&quot;ם ז&quot;ל דא&quot;ב דין קדושה דכתב בפ&quot;ז מה' ס&quot;ת הי&quot;א וז&quot;ל אבל אם כתב המלא חסר או החסר מלא כו' ה&quot;ז פסול וא&quot;ב קדושת ס&quot;ת כלל אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בה התינוקות עכ&quot;ל אמנם באמת י&quot;ל דאין מזה ראי' דדוקא אם בתחלת הכתיבה לא נכתבה כהלכתה ולא נתקיים עוד בהך ס&quot;ת המ&quot;ע דועתה כתבו כמבואר בר&quot;ן פ&quot;ב דמגילה דאם חסר אות א' לא קיים המצוה לכך לא חלה עלה הקדושה עדיין אבל כל שהס&quot;ת כבר נגמרה בהכשר ונתקדשה רק שאח&quot;כ נולד בה פסול י&quot;ל דלא פקעה קדושתה מינה דלא גרע מביהכ&quot;נ שחרב דדרשינין במשנה מגילה כ&quot;ח. והשימותי את מקדשיכם קדושתן אפי' כשהן שוממין ומצינו דוגמא לחילוק זה בעירובין פ'. דאר&quot;י בהא דבעי בעירוב כשיעור המפורש התם בד&quot;א בתחלת עירוב אבל בשירי עירוב כל שהו ועתוס' נדה כ&quot;ו: ד&quot;ה תחילתו:<br /> <br /> '''איברא''' דא' במנחות ל&quot;ה: אר&quot;פ גרדומי רצועות כשרין ולאו מילתא הוא מדאמרי בני ר&quot;ח גרדומי תכלת וגרדומי אזוב כשרין התם הוא דתשמישי מצוה נינהו אבל הכא דתשמישי קדושה נינהו לא ע&quot;ש הרי דאפי' בתשמישי קדושה ל&quot;א דגרדומין כשרין מכ&quot;ש בגוף הקדושה אין לומר דבשירים סגי. אמנם אין מזה הוכחה כלום דנהי דאין להכשיר שירי קדושה אבל עכ&quot;פ בקדושתן קיימי וה&quot;ה בס&quot;ת אמרינין דרק אם לא נכתבה מעיקרא כהלכתה לא נחתא עלה קדושת ס&quot;ת אפי' בשכתבה לשם קדושה והוי כמקדיש בע&quot;מ דא' בבכורות ל&quot;ג: בע&quot;מ מעיקרו דיקלא בעלמא היא והרי א' בגיטין ס'. דס&quot;ת שחסר גרע מחומשין משום דמחסר במילתי' ופירש&quot;י שקורין לו ס&quot;ת וחסר הוא וע&quot;כ שפיר אמרינן דבתחלת כתיבת הס&quot;ת כ&quot;ז שלא נגמרה אין שם ס&quot;ת עלה ולא חלה קדושה עלה אבל כשכבר נגמרה וחלה עלה קדושת ס&quot;ת לא פקעה קדושתה לאחר שנפסלה כדאשכחן ג&quot;כ בתמורה ז'. מתקיף לה ר&quot;ל שמא לא שנינו אלא בתם ונעשה בע&quot;מ הוא דעובר דא' בע&quot;מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא וכי&quot;ב מצינו בנזיר ח'. אפ&quot;ת ר&quot;י התם לא נחית לי' לנזירות הכא נחית לי' לנזירות וכן שם ל&quot;א. וב&quot;ה הנ&quot;מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינין ועתוס' שם ל&quot;ג. ד&quot;ה וב&quot;ה ומצינו ג&quot;כ בעירובין ל&quot;ו. מספיקא לא נחתא עלי' קדושה מספיקא לא פקעה לי' קדושתי' מיני' וכחילוק הזה מצינו ג&quot;כ בתוס' מנחות כ&quot;ד. ד&quot;ה שאין לענין צירוף כלי דאף דגם למה שא&quot;צ כלי מהני צירוף כלי לקודש עכ&quot;פ מדרבנן זהו דוקא בשירי מנחה מהני צירוף הכלי שלא יצא מקדושתו דקודם קמיצה אבל היכי שמעולם ל&quot;ה צריך לכלי ל&quot;מ צירוף הכ&quot;ש לגבי' ע&quot;ש ואשכחן נמי חילוק כזה לענין טומאה בכריתות כ&quot;א. ההוא לאסוקי טומאה מיני' כו' עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי לי' טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי ל&quot;ח לאדם ל&quot;ח לכלב ע&quot;ש וע' נדה ג'. והה&quot;נ איכא חילוק זה לענין קדושת ס&quot;ת דלאחותי לה קדושה ל&quot;מ עד שתהי' כל הס&quot;ת כתובה בשלימות ההכשר אבל להפקיע קדושתה מינה ל&quot;מ אפי' נפסלה אח&quot;כ:<br /> <br /> '''והנה''' אין להביא ראי' דס&quot;ת שנפסלה עדיין בקדושתה קיימא מהא דא' בשבת קט&quot;ו: בס&quot;ת שבלה אם יש בו ללקט פ&quot;ה אותיות כגון פ' ויהי בנסוע הארון מצילין אותה מפני הדליקה בשבת א&quot;כ מוכח דעדיין קדושתה עלי' ז&quot;א דהרי כ' בתוס' מנחות ל&quot;א: ד&quot;ה עשאה כדירה דאפי' לא נכתבה מתחלה כהלכתה מצילין אותה מפני הדליקה משום שי&quot;ב אזכרות ע&quot;ש והרי אי מתחלה לא נכתבה כהלכתה בודאי אין עלה קדושת ס&quot;ת ואפ&quot;ה מצילין מפני הדליקה משום האזכרות דאית בה א&quot;כ ממילא אין מזה ראי' להיכי שנפסלה אח&quot;כ דעדיין בקדושתה קיימא. והנה ראיתי בנוב&quot;י מהד&quot;ק חיו&quot;ד סי' ע&quot;א שה&quot;ר דע&quot;כ ס&quot;ת שנפסלה י&quot;ב קדושה כמו ס&quot;ת כשירה דאלת&quot;ה א&quot;כ משנחסר בו אות בטיל לי' כל קדושתו א&quot;כ כששוב חוזרין ומתקנין האות ההוא במה יתקדשו כל השמות וכלל הס&quot;ת בלי שום מעשה בגופו והרי צריך קידוש בתחלת כתיבה ואותו הקידוש כבר נתבטל אע&quot;כ בקדושתו עומד ע&quot;ש ובשו&quot;ת חת&quot;ס חיו&quot;ד סי' רע&quot;ט כתב דראי' זו יש ג&quot;כ בחסר ויתיר אות בתחלת עשייתו דהיא קדושה דאל&quot;כ הא אינו מתקדש שום ס&quot;ת עד כותבו למ&quot;ד האחרונה של לעיני כל ישראל ואיך יתקדש למפרע כל הס&quot;ת אע&quot;כ אין שום חילוק בין חסר ויתיר בתחלתו או נמחק ובלה אח&quot;כ ולפענ&quot;ד אי משום הא לא איריא דבשלמא בתחלת הכתיבה אמרינן שפיר דהקדושה תלוי' ועומדת עד שגומר הס&quot;ת כולה ומשגומרה כולה למפרע היא קדושה דומיא דמצינו בחולין ס&quot;ט: לענין בכור יצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר ר&quot;ה אמר קדוש כו' קסבר למפרע הוא קדוש וכיון דנפק לי' רובי' אגמ&quot;ל דמעיקרא הוי קדוש ומאי דזבין לא כלום זבין ע&quot;ש וה&quot;ה בס&quot;ת כיון דמתחלה הקידוש ע&quot;מ כן הוא שישלים הס&quot;ת ואפי' קידוש הגוילין על דעת כן הוא שתהי' נגמרת כתיבת הס&quot;ת כולה כדא' בשבת קט&quot;ז. מקום הכתב לא קמיבעי' לי' דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש אזלא כתבא אזלה קדושתי' [ונראה דאפי' הגליונות דמבואר התם דאינן קדושין אגב הכתב דמתחלה לשם חלק קדיש עפירש&quot;י שם מ&quot;מ נראה דקדושתן הוא מכח חיבורן אל הכתב דאי נימא דהגליונות קדושין בפ&quot;ע ואינן תלויין בשום דבר א&quot;כ תקשי מש&quot;ס נדרים י&quot;ד: תניא הנודר בתורה ל&quot;א כלום כו' ל&quot;ק הא דמחתא אורייתא אארעא הא דנקיט לה בידי' מחתא על ארעא דעתי' אגוילי נקט לה בידי' דעתי' על האזכרות שבה ופי' הר&quot;ן שם בשם הראב&quot;ד דמיירי במתפיס בס&quot;ת מש&quot;ה מחתא אארעא דעתי' אגוילין ול&quot;ה התפסה ע&quot;ש וא&quot;כ אי נימא דהגליונות קדושין בפ&quot;ע א&quot;כ הוי גוילין ג&quot;כ דבר הנדור וע&quot;כ דאין בהן קדושה בפ&quot;ע וטעמו של דבר י&quot;ל עפי&quot;ד התוס' במגילה ל&quot;ב. הלוחות והבימות א&quot;ב משום קדושה ופי' בערוך גליוני ס&quot;ת שלמעלה ושלמטה ושל בין דף לדף. והקשו בתוס' דהא בפ' כ&quot;כ תנן בהדיא דמטמאין את הידים ותי' דהתם ר&quot;ל כ&quot;ז שהם מחוברין בס&quot;ת והכא מיירי היכי דגייז ע&quot;ש הרי דכל הקדושה של הגליונות הוא מפאת שהם מחוברין עם הס&quot;ת וא&quot;ב קדושה בפ&quot;ע אמנם בכ&quot;ז הגליונות והס&quot;ת ב' קדושות הן דהר' קיי&quot;ל בש&quot;ע יו&quot;ד סי' ש&quot;מ סל&quot;ז דהרואה ס&quot;ת שנשרף חייב לקרוע ב' קריעות א' על הכתב ב' על הגוילין ואי נימא דקדושה א' הן ממש אמאי חייב לקרוע ב' קריעות ובספר יראים סי' ט' הוכיח באמת מהא דצריך לקרוע ב' קריעות דע&quot;כ ב' קדושות הן וע&quot;ש שפי' על הגוילין היינו הגליונות וע&quot;כ כונתו דבמקום הכתב הלא הגויל קדוש רק מחמת קדושת הכתב שגם החלק הפנוי הוא צריך להכתב דהאותיות צריכין להיות מוקף גויל ע' פיהמ&quot;ש להרמב&quot;ם פ&quot;ג דידים מ&quot;ד ובתיו&quot;ט שם וע' בב&quot;י וט&quot;ז א&quot;ח סי' תרל&quot;ח שכתבו דלהכי גם הדפנות אסורין כיון שא&quot;א להיות סכך בלי דפנות לכך חלה קדושת הסכך גם על הדפנות וע' בעהמ&quot;א ומלחמות פ&quot;ק דסוכה וכן י&quot;ל לענין קדושת הגויל במקום הכתב דהו&quot;ל קדושה א' עם הכתב ממש אבל הגליונות נהי דקדושתן הוא רק כשמחוברין אל הס&quot;ת כנ&quot;ל אבל מ&quot;מ הם קדושה בפ&quot;ע] ולכך אמרינן שפיר דכשהס&quot;ת נגמרת היא קדושה למפרע משא&quot;כ בס&quot;ת שכבר נגמרה וחלה עלי' הקדושה אי נימא דמשנפסלה פקעה קדושתה איך חוזרת הקדושה עלי' אח&quot;כ כשנתקנה וע&quot;כ דגם לאחר שנפסלה עדיין בקדושתה קיימא דמאחר שקדשה אין הקדושה הולכת ממנה ע&quot;י שנעשה בה פסול אבל בתחלה קודם שתגמר אין קדושה חלה עלי'. ועפ&quot;י סברא זו יבוארו דברי הראב&quot;ד בהשגותיו על הרמב&quot;ם פ&quot;ו מיסוה&quot;ת ה&quot;ד שכ' א&quot;א זה אינו כלום של&quot;א אלא באל&quot;ף למ&quot;ד מאלקי וי&quot;ה מהוי' אבל שד משדי צ&quot;ב מצבאות הרי אלו נמחקים ותמה בכ&quot;מ שהן הן דברי רבינו וכ' וז&quot;ל והרב הר&quot;מ אלשקר ז&quot;ל כתב בתשו' שכונת הראב&quot;ד להשיג על רבינו במ&quot;ש שאם כתב כו' דמשמע שאם הי' כתוב השם כולו א&quot;י למחוק כו' אלא אפי' שיהא כל השם כתוב יכול למחוק ממנו ש&quot;ד וצ&quot;ב עכ&quot;ל ודבר תימה הוא להעלות על הדעת שאחר שיהא כל השם כתוב יהי' רשאי למחוק ממנו אפי' אות א' כ&quot;ש רוב אותיותיו ולפענ&quot;ד י&quot;ל דהראב&quot;ד דייק דמשמע מדברי הרמב&quot;ם שכתב הכותב שד' משד&quot;י צ&quot;ב מצבאות ה&quot;ז נמחק משמע דרק בשלא השלים עדיין על השם אז נמחק דעדיין לא חלה עליו קדושת השם כיון שלא נגמר אבל כשכבר הי' כתוב השם בשלימותו וחלה עליו קדושת השם אפי' נמחק אח&quot;כ היו&quot;ד משדי ואות מצבאות ולא נשאר רק שד' צ&quot;ב לא פקעה קדושתו ממנו ואסור למחוק וכ&quot;כ באמת בס' בני יונה סי' רע&quot;ו שהוא דוגמת והשימותי את מקדשיכם קדושתן אפי' כשהן שוממין והראב&quot;ד השיג ע&quot;ז וס&quot;ל דאפי' בכה&quot;ג נמחקין וכמו דס&quot;ל באמת להחו&quot;י שהובא בס' בני יונה שם ע&quot;ש עכ&quot;פ הרמב&quot;ם ס&quot;ל החילוק הנ&quot;ל וא&quot;כ נכונים דברינו האמורים דאף דבפ&quot;ז מה' ס&quot;ת כ' הרמב&quot;ם דבתחלת הכתיבה כשכתב החסר מלא והמלא חסר א&quot;ב קדושה מ&quot;מ כשכבר נכתבה הס&quot;ת וחלה קדושה עלה לא נפקעת הקדושה ממנה ע&quot;י שנעשה המלא חסר וכדומה [אמנם דא עקא מ&quot;ש ברמב&quot;ם רפ&quot;י מה' ס&quot;ת דקחשיב עשרים דברים שפוסלים בס&quot;ת שאם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות וא&quot;ב קדושת ס&quot;ת וכ' באות ט&quot;ו וז&quot;ל שנפסדה צורת אות כו' בין בעיקר הכתיבה בין בנקב בין בקרע בין בטשטוש עכ&quot;ל הרי מפורש יוצא מדבריו דכשנפסלה בטלה ממנה קדושת ס&quot;ת וצל&quot;ע בזה] והרי א' בשבת ע&quot;ט: ומנחות ל&quot;ב. ס&quot;ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הרי דגם לאחר שנפסלו עדיין הקדושה החמורה עליהן כמקדם. אמנם זה נראה ברור דזהו דוקא היכי שנשארו עוד בהס&quot;ת יריעות בנות ג' דפין או למ&quot;ד אפי' ב' דפין דחזי להשלים לס&quot;ת שחסרו יריעות הללו וכיון דראויין להשלים לא פקעה הקדושה מינייהו ומה נכון ליישב עפי&quot;ז מה שהקשו ע&quot;ד הט&quot;ז א&quot;ח סי' קנ&quot;ד שכ' דהיכי דלא חזי עוד להקדושה הראשנה ל&quot;ש אין מורידין כו' ותמהו עליו מהך דס&quot;ת שבלה אין עושין ממנה מזוזה משום אין מורידין כו' והרי כיון שבלה הא לא חזי עוד להקדושה הראשנה ולהנ&quot;ל נכון כיון דע&quot;כ מיירי שנשארו בה יריעות דחזיין להשלמת ס&quot;ת א&quot;כ הו&quot;ל כמאן דחזי' עוד לקדושת ס&quot;ת ולהכי שפיר אין מורידין אבל אי בלה באופן שלא נשאר בהס&quot;ת יריעה שיהי' ראו' להשלמת ס&quot;ת תזנח קדושה מינה והו&quot;ל כהא דא' במעילה י&quot;ב: דקדשים שמתו א&quot;ב משום מעילה דלא מיקרי קדשי ה' עתוס' שם ודעת לנבון נקל ליישב עפי&quot;ז דברי הש&quot;ס ב&quot;ב כ'. בהא דקא' דס&quot;ת ממעט בחלון ופריך והא חזי למיקרא ומשני בבלו ופירש&quot;י ומסתלק לגונזו וקשה תיפוק לי' דהרי קיי&quot;ל דאינו ממעט באהל המת אלא היכי דמבטל לי' להתם שיהי' כעפר הכותל עתוס' שם וס&quot;ת הרי אסור לבטלה שתהי' כהכותל משום קדושתה דהא אף בבלה עדיין קדושתה עלה ולהאמור נכון דמיירי בבלה כ&quot;כ שלא נשאר בה יריעה דחזי' להשלמה ובכה&quot;ג א&quot;ב קדושה עוד כנ&quot;ל אבל כשלא בלה כ&quot;כ וחזי' להשלמה לא פקעה קדושת הס&quot;ת ממנה. וזהו המכוון ג&quot;כ בדברי הרש&quot;ל שהובא בט&quot;ז סי' קנ&quot;ד הנ&quot;ל ובמג&quot;א שם ס&quot;ק י&quot;ד שכ' דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחין שאר ספרים בארון אצל ס&quot;ת כיון דעדיין בקדושתי' קאי ותדע שהרי העולם נהגו להניח בארון יריעות פסולין ע&quot;ש והיינו דאף דס&quot;ת פסולה עדיין בקדושתה קיימא מ&quot;מ הא מניחין יריעות פסולין דלא חזיין להשלמה ובכה&quot;ג הא פקעה הקדושה מינייהו אבל בס&quot;ת פסולה שנשארו בה עוד יריעות דחזיין להשלמה יש עלה קדושת ס&quot;ת ומדברים האלה יש לתמוה ע&quot;ד הריב&quot;ש שהובא בב&quot;י א&quot;ח סי' קנ&quot;ג וביו&quot;ד סי' רפ&quot;ב סי&quot;ח שכ' בס&quot;ת שנמצא בו איזה טעות כו' דרשאין למוכרה בזט&quot;ה במא&quot;ה דכיון שנפסלה א&quot;ב קדושת ס&quot;ת וה&quot;ה כחומשים ע&quot;ש וכפי שהוכחנו כל שהפסול נעשה לאחר הכתיבה כיון שחל קדושה עלה פ&quot;א תו לא פקעה בכדי:<br /> <br /> '''מעתה''' נשובה ונחקורה אם יש להתענות על בזיון ס&quot;ת פסולה שנפלה מידו לארץ. ולכאורה הרי חזינין דבהמת הקדש בע&quot;מ אף דלא פקעה קדושתה מינה בכ&quot;ז אין מוזהרין על בזיונה דהרי קיי&quot;ל דשרי להטיל מום בבע&quot;מ וא&quot;כ ה&quot;ה בס&quot;ת פסולה אפי' עדיין יכולין לתקנה הא בכה&quot;ג חשיב כבע&quot;מ עובר כמ&quot;ש בתוס' בכורות ל&quot;ד ד&quot;ה אילימא דמום שעובר ע&quot;י רפואה חשיב מום עובר וה&quot;ה בס&quot;ת פסולה דמועיל לה תיקון חשיב כמום עובר אבל עכ&quot;פ כיון שנפסלה הו&quot;ל כבמ&quot;מ כ&quot;ז שהיא פסולה ועפירש&quot;י ריש עירובין דגם במקום שמועיל תיקון שייך לשון פסול דכ&quot;ז שלא נתקן הוא פסול ע&quot;ש וא&quot;כ כיון דעכ&quot;פ דינה כבע&quot;מ עובר הלא קיי&quot;ל דגם בבע&quot;מ עובר שרי מדאוריי' להטיל מום קבוע ע' ביו&quot;ד סי' שי&quot;ג הרי דאין מוזהרין על בזיונה אמנם באמת מהא ליכא לאוכוחי מידי דהתם גזה&quot;כ הוא כדילפינן בבכורות ל&quot;ג: מדכתיב תמים יהי' לרצון כל מום לא יהי' בו תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בע&quot;מ לא ואין ללמוד מזה למק&quot;א והרי מבואר במשפטי שמואל שהובא במג&quot;א סי' מ&quot;ד דמה שנוהגין להתענות כשנפל ס&quot;ת לארץ הוא משום שנעשה זלזול בהס&quot;ת דקיי&quot;ל דחייבין לקרוע על הס&quot;ת שנשרף ולכך מתענין כשנפל לארץ ע&quot;ש ומבואר במ&quot;ק כ&quot;ו. דחיוב הקריעה על ס&quot;ת שנשרף הוא משום שריפת האזכרות כדא' התם שיהויקים קידר כל האזכרות שבה ושרפן באש והיינו דכתיב ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם מכלל דבעי למיקרע ע&quot;ש וכיון דהעיקר הוא משום זלזול האזכרות נראה דאפי' בכה&quot;ג שנכתב בהס&quot;ת שם בטעות דאף דהס&quot;ת פסולה מ&quot;מ כיון דקיי&quot;ל דגם שם בטעות קדיש כמבואר בפוסקים ע' בס' בנ&quot;י סי' רע&quot;ו לכך כשנפל הס&quot;ת הלזו לארץ חייבין להתענות ויש להכריח ד&quot;ז מהש&quot;ס דמ&quot;ק הנ&quot;ל דקא&quot;ר חלבו אר&quot;ה הרואה ס&quot;ת שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות אחד על הגויל וא' על הכתב שנא' אחרי שרוף המלך את המגלה ואת הדברים ע&quot;ש ומובא בסמ&quot;ג מצוה ג' בשם הר&quot;א ממיץ שה&quot;ר מזה דשם שנכתב בטעות ג&quot;כ קדיש כולי גליון דידי' ופי' המהרש&quot;ל ומהר&quot;א שטיין בביאוריהם שם דההוכחה הוא מזה דהרי הם לא האמינו שכתב ירמי' המגלה מפי השם והי' נראה בעיניהם כטעות ואפ&quot;ה קצף השם עליהם דהי' להם לקרוע שתים אפי' לפי דעתם וא&quot;כ הלא כשנכתב השם בטעות נהי דקדיש אבל הלא פסול הוא לס&quot;ת ואפ&quot;ה חייבין לקרוע וה&quot;ה דחייבין להתענות:<br /> <br /> '''אמנם''' באמת מכח הטעם הנ&quot;ל לא משתמע שיהיו חייבין להתענות אלא היכי שרואין שאחד הפיל הס&quot;ת לארץ בזדון ובשאט נפש וכדא' במ&quot;ק שם גבי חיוב קריעה על ס&quot;ת שנשרף לא אמרן אלא בזרוע וכמעשה שהי' ולא כשהי' בשגגה בבלי דעת. אולם באמת מבואר באחרונים דד&quot;ז נובע מהירושלמי הובא בתוס' סוטה ל&quot;ז: ד&quot;ה רשב&quot;י אומר כתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה וכי יש תורה נופלת רשב&quot;א זה החזן שהוא עומד וברמב&quot;ן עה&quot;ת פ' תבא מסיים עלה וז&quot;ל ואמרו ע&quot;ד אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי תורות להעמידן כתקנן שלא יפולו עכ&quot;ל ולפי&quot;ז הדבר תלוי בפשיעת הגבאי שממונה על הס&quot;ת שהוא בכלל ארור ובכפ&quot;ת סוכה מ&quot;א: כ' עפ&quot;מ דא' התם לא יאחז אדם תפילין בידו וס&quot;ת בחיקו ויתפלל ופירש&quot;י מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו וא&quot;כ חזינין דכשנופלין הס&quot;ת או התפילין הוי זלזול וביזוי וכיון דהוא גרם להם זלזול שלא שמרן יפה שלא יפלו נכון להתענות לכפר העון ע&quot;ש והנה בנידן שאלתינו ממ&quot;נ הי' בזה פשיעות דאם הי' ידוע להגבאי שהס&quot;ת ההוא קרוע דבכה&quot;ג אילו הי' אצל שומר ל&quot;ה פשיעות לגבי' שהי&quot;ל להבעה&quot;ב להודיעו כדמצינו בב&quot;מ מ&quot;ב: גבי ההוא אפטרופא דזבן תורא ליתמי ומסרי' לבקרא לא הו&quot;ל ככי ושיני למיכל ומית כו' אלא מאן קטעין מרי' דתורא קטעין איבעי לי' לאודיען הרי דאף דהבקרא הוי ש&quot;ש מ&quot;מ היכי דמארי דתורא ידע דלא הו&quot;ל ככי ושיני פטור הבקרא דאיבעי לי' לאודועי וכה&quot;ג מצינו בב&quot;ק מ'. גבי שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין ח&quot;נ ושואל משלם ח&quot;נ ופריך לימא לי' תורא שאילי אריא לא שאילי ופירש&quot;י נטירותא דאריא לא קבילת עלי ומשני בהכיר בו שהוא נגחן הרי דבלא הכיר שהוא נגחן פטור השואל משום דאיבעי לי' להבעלים להודיעו וה&quot;נ בנ&quot;ד הי' הפשיעות מהגבאי שממונה על הספרי תורות דאיבעי לי' לאודועי לבני ביהמ&quot;ד שהס&quot;ת ההיא קרוע שלא יקחוהו להקפות שלא יפול ואם הי' באופן שהגבאי לא ידע מזה כגון שזה מקרוב נקרע מבלי הודע לו ובכה&quot;ג הי' חשיב פשיעות גבי שומר והי' חייב כדא' בגמ' דב&quot;מ הנ&quot;ל מכדי בקרא ש&quot;ש דיתמי הוי איבעי לי' לעיוני והה&quot;נ בנ&quot;ד איבעי לי' לאוחז הס&quot;ת לעיוני אם הס&quot;ת הוא שלם שלא יפול מידו וכיון דבכל ענין הי' פשיעות חייבים להתענות:<br /> <br /> '''והנה''' אפי' אי נימא דביום שמחת תורה שאז בנ&quot;י מפזזים ומכרכרים וטרודים בשמחת התורה הו&quot;ל כאנוס של&quot;ה פנאי לעיין כדמצינו בב&quot;ק ל&quot;ב ומודה איסי בע&quot;ש ביה&quot;ש מפני שהוא רץ ברשות בכ&quot;ז מלבד דבאמת נראה דגם אם נפל הס&quot;ת לארץ בדרך אונס חייבין להתענות כדמצינו ביבמות צ&quot;ו: בביהכנ&quot;ס של טבריא בנגר שיש בראשו קלוסטרא שנחלקו בו ר&quot;א ור' יוסי עד שקרעו ס&quot;ת בחמתן קרעו ס&quot;ד ופי' התוס' קרעו בכונה משמע. אלא שנקרע ס&quot;ת בחמתן והי' שם ר' יוסי בן קיסמא אמר תמי' אני אם לא יהי' ביהכנ&quot;ס זו ע&quot;ז וכן הו'. הרי חזינין דאע&quot;ג שהקריעה מהס&quot;ת היתה בדרך אונס ריתחא דאורייתא עד שהגמרא קורא אותו נקרע ממילא אפ&quot;ה נענשו על המקרה הרע הזה שאירע להם. ונראה כן גם מד' תשו' מהר&quot;י מברונא סי' קכ&quot;ז שכתב לענין חיוב תענית כשנפל ס&quot;ת לארץ שבא להם האות והסימן מן השמים שצריכין תשובה וכדא' בגמ' האי מאן דאתהפך לי' רצועה ליתב בתעניתא ע&quot;ש וכן מצינו בחגיגה ה': רבי הוי נקיט ספר קינות וקא קרי בגוי' כי מטי לההוא פסוקא השליך משמים ארץ נפל מן ידי' אמר מאיגרא רם לבירא עמיקתא וע' במנחות ל&quot;ב: ואם לחשך אדם לומר מעשה בר&quot;א שהי' יושב על המטה ונזכר שס&quot;ת מונח עלי' וישב ע&quot;ג קרקע ודומה כמי שהכישו נחש התם ס&quot;ת ע&quot;ג קרקע הוי ופירש&quot;י הי' ס&quot;ת מושלך דאיכא בזיונא יתירא לכך נצטער עכ&quot;ל והרי התם מצא הס&quot;ת מושלך ולא ידע אם הי' בפשיעות אם לא ואפ&quot;ה נצטער ודומה כמי שהכישו נחש. מכ&quot;ז נראה שגם כשנפלה הס&quot;ת לארץ באונס יש לדאוג ולהצטער שבא האות והסימן מן השמים שצריכין תשובה ולכן יש לגזור עליהם תענית. ולבר מן דין הלא בני הביהמ&quot;ד האחר שלקחו הס&quot;ת הלזו בש&quot;ת בבוקר כבר שמעו מהמקרה ההוא שנפל לארץ בערב א&quot;כ הי&quot;ל לשים אל לבם ולעיוני שפיר ובודאי הוי אצלם פשיעות גדול. ובנידן כמה יתענו הנה באחרונים לא נמצא חיוב להתענות רק יום א' עמג&quot;א סי' רפ&quot;ח סק&quot;ז ובא&quot;ר סוסי' מ' וע' באה&quot;ט א&quot;ח סי' תקע&quot;א שכ' בשם כנה&quot;ג דאם נפלו תפילין או ס&quot;ת דיתענה רק באותו יום ובשבת למחר ע&quot;ש וע' ברכ&quot;י יו&quot;ד סי' רפ&quot;ב שכ' וז&quot;ל שמענו בק&quot;ק א' שנפל הס&quot;ת הורה רב המקום שיתענו כל הקהל בה&quot;ב לכפר העון שנתבזה הס&quot;ת ולדעתי הקצרה מדינא אין הרואה שנפל הס&quot;ת חייב להתענות אמנם נכון הדבר שכל רב בעירו יגזור ויתקן לפי מקומו ושעתו עכ&quot;ל וע&quot;כ בנ&quot;ד צריכין בני הביהמ&quot;ד השני להתענות בה&quot;ב ואותם שאין כחם בריא והם חלושי המזג יוכלו לפדות א&quot;ע בממון כמסת ידם וכנדבת לבם ולתת כסף התרומה הזה לת&quot;ת או להשיא יתומים או לצורך פדיון שבויים שהם דברים שמוכרים ס&quot;ת בשבילם וה' יכפר בעד כו' כי לכל העם בשגגה דברי ידידו מ&quot;ח דור&quot;ש באהבה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:ספר תורה]]<br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך ו' כסלו ה'תרמ&quot;ד]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%99%22%D7%97_%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%96_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%95&diff=553714 2026-06-04T17:59:23Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9C%D7%97&diff=553713 2026-06-04T17:58:51Z

<p>פלאלמוני: added Category:תשובות מתאריך י&quot;ח תמוז ה&#039;תרנ&quot;ו using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;לק&quot;ק ביסטריץ במדינת זיעבענבירגען<br /> <br /> בעזה&quot;י יום ב' ח&quot;י תמוז שנת תרנ&quot;ו לפ&quot;ק סטרי.<br /> <br /> ::אלקים יחנך בני יקירי הרב האברך החריף ובקי ירא ושלם כש&quot;מ פנחס שליט&quot;א:&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבך''' הגיעני עד&quot;ש באחד שהי' לו פרה מבכרת ומרוב טרדותיו בעסקיו שכח למכרה לנכרי וכעת ילדה בכור ובא בשאלה היות שיודע שלא ימצא בכל הגליל כהן שיקבלנו מידו ברצונו מחמת כובד עול הטיפול אם יצא ידי חובתו כאשר יתנהו לחצרו של כהן בלא דעתו ורשותו זת&quot;ש:<br /> <br /> '''הנה''' אם בפשיעתו לא מכר הפרה לנכרי להפקיעה מבכורה בכה&quot;ג הלא אין חיוב על הכהן לקבלו כמ&quot;ש ברמ&quot;א סי' ש&quot;ו ס&quot;ד ובש&quot;ך שם סק&quot;ג בשם תשו' מהרי&quot;ו וא&quot;כ בודאי ל&quot;מ כשנותנו לכהן בע&quot;כ וממילא אינו יוצא בעל הבכור י&quot;ח נתינה לכהן בכה&quot;ג ואף למ&quot;ש הפר&quot;ח בספר מים חיים ובקצוה&quot;ח סי' רמ&quot;ג דבמתנות כהונה יוצא י&quot;ח נתינה גם כשנותנו בע&quot;כ של כהן כמו דפירעון בע&quot;כ שמי' פירעון בכ&quot;ז זהו דוקא בשאר מ&quot;כ וכן בבכור כשלא פשע שהכהן מחויב לקבלו ורמי הטיפול עליו שייך לומר דאפי' כשנותנו להכהן בע&quot;כ הוי' נתינה משא&quot;כ היכי שפשע במה שלא מכר את הפרה הלא אז ליכא חיובא על הכהן לקבלו בודאי ל&quot;ה נתינה כשנותנו לכהן בע&quot;כ ויש להביא ראי' לזה מדברי הטו&quot;ז סוסי' שי&quot;ד שכ' שם דבכה&quot;ג שפשע הישראל במה שלא מכרו דא&quot;צ הכהן לקבלו ורמי חיוב הטיפול על הישראל הוי כעם ככהן ואפי' הישראל אינו נאמן לומר מום נפל בו כמו הכהן ע&quot;ש ואי נימא דגם בכה&quot;ג שפשע הישראל במה שלא מכרו מהני כשנותנו לכהן בע&quot;כ א&quot;כ אמאי אין הישראל נאמן לומר שנפל בו מום הלא כל טעם החשד בכהן הוא דחיישינן שעשה בו מום כדי לפטור א&quot;ע מן הטיפול דהרי הוכחת ההג&quot;א בפ&quot;ג דביצה שפוסק דכייפינין להכהן לקבל את הבכור הוא מדברי רש&quot;י שם דף כ&quot;ז: בההוא גברא דאתיא בוכרא לקמי' דרבא כו' אמר היכי הוי עובדא א&quot;ל הוי שדיין שערי בהך גיסא דהוצא והוי איהו באידך גיסא בהדי דבעי למיכל עייל רישי' ופרטי' הוצא לשפותי' א&quot;ל דילמא את גרמת לי' כו' ופירש&quot;י וז&quot;ל מדעת נתת השעורים שם שנחשדת על הבכורות מפני טורח הגידול והיציאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא ג' חדשים ונותנו לכהן עכ&quot;ל ונראה א&quot;כ מדברי רש&quot;י ז&quot;ל שהחשד אינו משום האכילה שיאכלנו במומו אלא כדי לפטור מהטיפול וא&quot;כ הרי ביד הכהן שלא לקבלו מעיקרא ואי דלא רצה לעבור על ביזוי מתנות כהונה א&quot;כ איך חשדינין לי' שיעבור על איסור דהטלת מום בבכור החמור וע&quot;כ מוכח מזה דכופין את הכהן לקבלו [ולכאורה צ&quot;ע לפי&quot;ז בהא דמשמע מד' התוס' ע&quot;ז י&quot;ג: ובתמורה כ&quot;א. דבכור בזה&quot;ז אין לקונסו להכניסו לכיפה כמו בהקדיש בזה&quot;ז ומשמע אבל אם הוא רוצה שרי להכניסו לכיפה ואיפשר דגם קצת מצוה איכא שלא יבא לידי הקלה ובתוס' בכורות כ&quot;ח. ד&quot;ה עד מובא ג&quot;כ בשם יש מ&quot;ש דאם רוצה הוא מכניסו לכיפה וכ&quot;כ במרדכי ספ&quot;ק דע&quot;ז בשם הרא&quot;ם. ובנובי&quot;ק חיו&quot;ד סי' פ&quot;א פ&quot;ב פ&quot;ג מפלפל בזה עם הגאון ר&quot;מ פישלש ודעת הנוב&quot;י הי' בתחלה לפסוק למעשה דעכ&quot;פ ספק בכור שרי להכניסו לכיפה ע&quot;ש וקשה לפי הנ&quot;ל דטעמא דחשדא הוא רק משום הטיפול בלבד ואמאי נחשדי' בהכי הרי בידו להכניסו לכיפה ואיפשר משום דאינו רוצה לקלקל חצרו וכיפתו ולעבור על צעב&quot;ח כבתוס' סנהדרין פ'.] וא&quot;כ אי נימא דאפי' פשע הישראל נהי דאין הכהן מחויב לקבלו מ&quot;מ כשנותנו לכהן אפי' בעל כרחו מיפטר הישראל ממצות נתינה וא&quot;ח עוד בטיפולו א&quot;כ אמאי חשוד הוא הישראל כשאומר שנפל בו מום מאליו דדילמא הוא עשה בו מום כדי לפטור א&quot;ע מהטיפול והרי בידו ליתנו לכהן בע&quot;כ ולא יהי' חייב בטיפולו וע&quot;כ דבכה&quot;ג לכ&quot;ע לא קיים מצות נתינה כשנותנו בע&quot;כ של כהן ולא נפטר מטיפולו [ולכאורה הי' נראה דבבכור ליכא כלל מצות נתינה דנימא דלפי שקיים הישראל בו מצות נתינה יהי' פטור מלטפל בו עוד כיון דלא מצינו גבי בכור מצות נתינה רק שהתורה אמרה שהבכור שייך לכהן כדדרשינן בזבחים ל&quot;ז: ונ&quot;ז. מובשרם יהי' לך דגם בכור בע&quot;מ מתנה לכהן ואינו כשאר מתנות כהונה ולוי' דכתיב בהם מצות נתינה ויש לה&quot;ר לזה מדברי התוס' ב&quot;ב פ&quot;א: ד&quot;ה אלא שכ' בהא דקא' התם בספק בכורים דמביא ואינו קורא ופריך דילמא לאו בכורים נינהו וקמפקע להו מתרומה ומעשר והקשו התוס' דהרי דמאי אינו מחויב ליתן מספק משום דמצי אמר אייתי ראי' דלאו מתוקן הוא ושקול ותי' בתי' הב' דדמאי כיון דל&quot;ה אלא ספקא דרבנן א&quot;צ לקיים מצות נתינה וקשה לפי&quot;ז דא&quot;כ אמאי בספק בכור א&quot;צ ליתנו לכהן מספק הרי בספק דאורייתא צריך לקיים מצות נתינה וע&quot;כ דבבכור ליכא מצות נתינה כלל וכיון דאינו מוטל על ישראל מצות נתינה א&quot;כ ממילא כל היכי דאין הכהן מחויב לקבלו ואינו רוצה לקבלו ל&quot;ש לומר דאין הישראל מחויב בטיפולו כיון שקיים מצות נתינה המוטלת עליו ונפטר מחיובו מלטפל בו עוד ז&quot;א דכיון דבבכור לא רמיא התורה מצות נתינה על הישראל ורק כיון דהבכור הוא של הכהן הוא מחויב בטיפולו א&quot;כ כשאין הכהן מחויב לקבלו וא&quot;ר לקבלו הוא של ישראל וא&quot;י הישראל לפטור א&quot;ע מחיוב הטיפול במה שנותנו לכהן בע&quot;כ אמנם ראיתי בהרא&quot;ש סוף בכורות שכתב וז&quot;ל ואסור להכניסו לכיפה ויעמוד שם עד שימות ולא מיבעי ישראל דאסור שהרי צריך לקיים מצות נתינה ולהמתין עד שיזדמן לו כהן שיתנהו לו כו' ע&quot;ש הרי דרמי על הישראל מצות נתינה גם בבכור] ועפ&quot;י דברינו אלה יש לה&quot;ר לד' ההגהמ&quot;ר ופסקי מהרא&quot;י שהובא בט&quot;ז וש&quot;ך סי' ש&quot;ו סק&quot;ב שכ' דבספק בכור אין כופין הכהן לקבלו שיכול הכהן לומר אייתי ראי' דבכור הוא ואטפל בו והוא מהא דבבכורות ל&quot;ה: אר&quot;ח אר&quot;ק דספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו וקשה דאף דס&quot;ל דגם ישראל נחשדו על הבכורות הרי עיקר החשד הוא מפני טורח הטיפול כנ&quot;ל ואי נימא דגם ספק בכור כופין הכהן שיקבלנו אמאי לא יהי' ישראל בעליו נאמן להעיד עליו הרי יכול ליתן אותו לכהן בע&quot;כ ויפטר מטיפול א&quot;ו דבספק בכור אין כופין להכהן שיקבלנו. והא דפסקינין כר&quot;נ דישראל בעליו מעידין עליו הוא משום דכיון דגם בספק בכור עכ&quot;פ יש איסור על הכהן לסרב מלקבלו דמבזה מ&quot;כ כמ&quot;ש ברמ&quot;א סי' ש&quot;ו לכך אמרינן דהישראל לא יעשה איסור להטיל בו מום שאומר בלבו שיהדר אחר כהן יר&quot;ש שלא ירצה לבזות מ&quot;כ ויקבלנו מידו ואדרבא מהא מוכרח דע&quot;כ החשד הוא רק משום טורח הטיפול דאי משום שיאכלנו במומו אמאי פסקינין דנאמן ישראל אספק בכור ניחוש דאומר הכי כדי שיאכלנו במומו א&quot;ו דמשום הנאת האכילה לא חשדינין רק בדאיכא חששא שרוצה לפטור א&quot;ע מטיפולו:<br /> <br /> '''אמנם''' קשיא לכאורה מהא דא' בתמורה ח': אר&quot;ח ל&quot;ש אלא נתן לכהן אבל כהן לישראל אסור מ&quot;ט דילמא אזיל ישראל ושדי בי' מומא וממטי לחכם וא&quot;ל בכור זה נתן לי כהן במומו וקשה דהא בכה&quot;ג שהכהן מכר לו לישראל הבכור הא רמי חיוב הטיפול על הישראל וגם הישראל נחשד להטיל בו מום כדי שיפטר מהטיפול. והנה לכאורה י&quot;ל דכונת הגמ' הוא דאף שבאמת לא יהי' נאמן הישראל הוא יסבור שיאמינו לו כיון דיודע שאין ישראל חשוד על הבכורות כשנולד מום בבית הישראל והוא לא ידע לחלק בין בכור דידי' לבין כשנתן לו כהן והא דפריך התם ומי שרי חכם והא&quot;ר אין רואין בכור לישראל אא&quot;כ הכהן עמו ולכאורה הא ג&quot;כ י&quot;ל דהישראל יטעה בכך ובאמת לא יהי' נאמן ז&quot;א דהרי כל טעותו של הישראל נצמח מזה שיודע שאין חושדין לישראל ממעשים בכל יום כשנפל מום בבכור בביתו משרי לי' חכם ואין חושדין להישראל וע&quot;כ שפיר פריך הא כשרואה שמתירו החכם אינו מתירו בלא כהן עמו ויש לה&quot;ר לפירוש זה מדברי התוס' שם ד&quot;ה דילמא שהקשו מאי בכך והא לא שרי לי' כיון דנפק המום מיד כהן בלא עדים שהרי נחשדו הכהנים ע&quot;ז ותי' דה&quot;ק נתן לי כהן במומו וקמי דידי נפל בו מום מאליו והקשו תו הרי לא נחשדו ישראל על כך ותי' דה&quot;מ כשהי' תם תחלה ביד ישראל אז ירא להטיל בו מום מאחר שנולד ברשותו דאין לו להשמט בשום דבר אבל הכא דיש לו לתלות שנתן לו הכהן במומו יש לחשדו עליו ולכאורה כיון דחושדין הישראל הדק&quot;ל דא&quot;כ לא יתיר לו החכם ומאי חששא איכא וע&quot;כ דסברת התוס' הוא דנהי דלא נאמין לו להישראל הוא יטעה בכך שיאמינוהו שלא ידע לחלק בין יכול לאשתמוטי או לא ויעבור על איסור דהטלת מום בבכור וא&quot;כ עובר הכהן כשמוכרו לו על איסור דלפני עור ונראה דזהו שכתבו התוס' שם ונראה דלכך לא ר&quot;ל בע&quot;א דילמא אזיל ישראל ושדי בי' מומא ומראהו לחכם ואומר דמעצמו נפל ולא יאמר כהן נתנו לי דכה&quot;ג לא עביד דילמא יחשדהו עליו ולומר מה לו לטרוח עליו ולהביאו לחכם כיון דלאו דידי' הוא וכונת התוס' הוא דכיון דבאמת לא יתירנו החכם וליכא חששא אלא שהישראל יטעה שיאמינוהו וא&quot;כ בכה&quot;ג הלא יודע בודאי שיחשדוהו דלמה לו לטרוח בדבר שאינו שלו וא&quot;כ לא יעשה זה הישראל. אמנם אחרי העיון נראה דא&quot;א לפרושי הכי דא&quot;כ יוצא לנו מדברי התוס' הנ&quot;ל דין חדש דהיכי שהבכור לא נולד בעזרו של הישראל גם הישראל נחשד ולא לישתמיט חד מהפוסקים לכתוב דין זה וגם אמאי נאסור להכהן למכרו לישראל משום חשש דלפ&quot;ע הרי קיי&quot;ל בע&quot;ז ט&quot;ו. לענין איסור דלפ&quot;ע כל היכי דאיכא למיתלי בהיתרא תלינין וע' בהר&quot;ן והרא&quot;ש נדרים ס&quot;ב: ובתבו&quot;ש סי' ט&quot;ז ס&quot;ק כ&quot;ג. ונימא דבודאי הישראל קנאו להשהותו אצלו עד שיפול בו מום מאליו ולא להטיל בו מום בידים שעל כן נראה דבאמת בס&quot;ד הי' ס&quot;ל להגמ' דבאמת יהי' הישראל נאמן כשקנהו מיד הכהן ואומר קמי דידי נפל בו מום ואין לחושדו שאומר כן כדי להפטר מהטיפול דמי הכריחו לקנותו מהכהן להכניס א&quot;ע בחיוב הטיפול ורק היכי שנולד הבכור אצלו ונתחייב בטיפול אמרינן דאינו נאמן במקום שפשע שאין להכהן לקבלו דדילמא עבר על איסור דהטלת מום דבכור כדי להפטר מהטיפול משא&quot;כ שנחשדנו שקנה את הבכור כדי לעשות איסור דהטלת מום לפטור מהטיפול בודאי לא חשדינין לי' ורק דהמכירה לכתחלה לישראל אסרינן על הכהן דשמא אף שבשעת הקניי' בודאי קונה אותו להשהותו עד שיפול בו מום מאליו אח&quot;כ ימלך ויטיל בו מום ואינו מירתת כיון דיש לו לתלות להשמט ולומר שנתן לו הכהן במומו לכך אנו מטילין החשד הזה עליו לאסור המכירה לכתחלה מהאי טעמא ובאמת כי יבא קמי חכם ויאמר שנפל בו מום מאליו נאמין לו וע&quot;ז פריך לי' שפיר והא&quot;ר אין רואין בכור לישראל אא&quot;כ כהן עמו וא&quot;כ לא יהי' נאמן וליכא חששא כלל ודוק:<br /> <br /> '''נחזור''' לנ&quot;ד לענין דינא הנה נשמע ממוצא דברינו דהיכי דהי' ברור שבפשיעות הישראל לא נמכרה הפרה לנכרי לאפקועי מבכורה בודאי ל&quot;ה מועיל שיתן הבכור להכהן בע&quot;כ אמנם בנ&quot;ד הלא מפאת טרדותיו אשר השתרגו עליו שכח למוכרה לנכרי הרי מבואר במג&quot;א סי' תק&quot;ט סק&quot;ב ובסי' תקכ&quot;ז סק&quot;ו דרק בשכח מחמת עצלות הוי פושע אבל בשכח מחמת טרדותיו ל&quot;ה פושע ועמג&quot;א סי' שי&quot;ח סק&quot;ג ובפרמ&quot;ג שם ובתשו' מהר&quot;ם מינץ סי' כ&quot;ח ובתשו' חו&quot;י סי' ל&quot;ט כ' שלענין חיובו של הכהן לקבל את הבכור בכל ענין ששכח ל&quot;ה פושע וכ' שם דאפי' בשהי' הדבר ספק מחויב הכהן לברר שהי' הישראל פושע בודאי וכל זמן שאינו מברר מחויב הוא לקבלו ע&quot;ש ועתשו' חוט השני סי' כ&quot;ו וא&quot;כ כיון שהכהן מחויב הוא לקבלו וכייפינין לי' על כך הרי הוא זוכה בבכור בע&quot;כ ושפיר יכול הישראל ליתנו להכהן בע&quot;כ ומקיים מצות נתינה ומחויב הכהן בטיפולו:<br /> <br /> '''אמנם''' בהא איכא לעיוני דאם נותנו לחצרו של כהן הרי קיי&quot;ל דחצר דגברא מתורת שליחות אתרבאי והרי בכו&quot;פ סי' ס&quot;א סק&quot;ט פוסק דא&quot;י ידי נתינה לכהן כשנותן לשלוחו של כהן כמ&quot;ש בספרי לו לעצמו ולא לשלוחו וחולק אפר&quot;ח שכתב דאם שלח הכהן שלוחו ש&quot;ד ע&quot;ש וכ&quot;כ בספר פרי תאר שם ומשמע מד' האחרונים דלאו דוקא בזרוע ולחיים וקיבה הוי דין זה אלא בכל מתנות כהונה הוי דינא הכי ולכאורה נראה דהדין נותן כן דל&quot;מ גם כששולח הכהן שלוחו עפמ&quot;ש בתוס' ב&quot;מ דף ע&quot;ב: ד&quot;ה בשלמא ובנימוק&quot;י פ&quot;ק דב&quot;מ בשם הר&quot;ן במשנה דראה אותן רצין דבעינין שליח של בעל הממון ע&quot;ש וא&quot;כ לא יוכל להיות שלוחו של הכהן שהוא אינו בעל הממון וא&quot;כ ל&quot;מ נמי כשנותן לחצרו של הכהן כיון דחצר הוא מדין שליחות וכבר התעורר בזה במח&quot;א ה' זכיי' ומתנה סוסי' ט'. והנה לכאורה אמרתי לה&quot;ר דבבכור מהני נתינה בחצרו של כהן וע&quot;כ דל&quot;ד לשאר מ&quot;כ דכתיב בהו ונתן לכהן משא&quot;כ בבכור והוא מדברי הש&quot;ס בכורות י&quot;ח: גבי הא דקתני במתני' התם ברחל שלא ביכרה וילדה ב' זכרים ויצאו ב' ראשיהן כאחד ומת א' מהן דס&quot;ל לר&quot;ט יחלוקו ור&quot;ע אומר הממע&quot;ה וקא' בגמ' פלוגתתם הוא בחצר בעה&quot;ב ורועה כהן דס&quot;ל לר&quot;ט אקנויי קא מקני לי' מקום בחצרו וניחא לי' דליתעביד מצוה בממוני' והו&quot;ל כב' שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהן ומסתלק ופירש&quot;י דאקנויי אקני לי' בעה&quot;ב להרועה כהן מקום בחצרו כדי שיזכה כהן בבכורות כשיוולדו מיד דתקני לי' חצרו עכ&quot;ל הרי דבהנתינה לחצרו של כהן יוצא ידי מצות נתינה בבכור דאל&quot;ה מאי הועיל מאי דאקני לי' מקום בחצרו שיזכה מיד כשיוולדו הרי אם א&quot;י בזה ידי נתינה עדיין יוכל ליתנו לכל כהן שירצה. אמנם באמת לאו ראי' היא דהנה במח&quot;א שם כתב דמה שהביא הפר&quot;ח ראי' מההוא דסעיף י&quot;ד דיכול הכהן לזכות המ&quot;כ לישראל ת&quot;ח שיקבלם מיד הנותן הרי דמהני ע&quot;י שליח דמזה אין הוכחה דהתם איירי במכירי כהונה דחשיב כאלו זכה בהן הכהן וקיים זה מצות נתינה כדא' בגיטין ל'. ע&quot;ש ולפי&quot;ז גם מש&quot;ס בכורות הנ&quot;ל ליכא לאוכוחי מידי דהנה בתוס' בכורות ל&quot;ה: הקשו דהיכי קא' הכא אקנויי אקני לי' הלא אמרי' התם ברועה כהן מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי ותי' דהכא מיירי במכירי כהונה ע&quot;ש וא&quot;כ במכירי כהונה הא מועיל גם בשאר מ&quot;כ ע&quot;י שליח כד' המח&quot;א הנ&quot;ל. ובלא&quot;ה נלפענ&quot;ד דל&quot;ק מהא דבעינין שליח של בעל הממון דזהו דוקא היכי דבעינין זכיי' ממש ול&quot;מ נתינה בע&quot;כ אז ל&quot;מ שליח של המקבל ובעינין דוקא שליח של בעל הממון שיזכה עבור המקבל משא&quot;כ במתנות כהונה הרי מהני נתינה בע&quot;כ ול&quot;ב רצון הזוכה כלל רק דלימטי לידי' ע&quot;ז שפיר מהני גם כשהמקבל עושה שליח והוי ידו כידו. ומיושב עפי&quot;ז מה דקשה לכאורה בש&quot;ס בכורות הנ&quot;ל דמשום ניחא לי' לאינש דליתעביד מצוה בממוני' אמרינין דאקנויי קא מקני לי' מקום בחצרו וכ' בתוס' שם דאפי' בלא קנין קא קני דמכח המצוה גמר ומשעבד נפשי' ולכאורה הרי בודאי כ&quot;ז שלא ילדה הפרה אין הבעה&quot;ב מקנה לי' מקום בהחצר כיון דאיפשר שתהי' מפלת או נקבה תלד וע&quot;כ דבשעה שהיא יולדת זכר מאותו רגע הוא מקנה לו החצר וקא קני לי' הרועה כהן להבכור ע&quot;י החצר וקשה דהרי כ' הש&quot;ך בח&quot;מ סי' ר&quot;ב דל&quot;מ קנינו וחצרו באין כאחד והאיך קונה הרועה כהן את הבכור ע&quot;י החצר הא באין כאחד ולהנ&quot;ל נכון דהרי בקצה&quot;ח סי' ר' ובאב&quot;מ סי' קל&quot;ט כ' דהא דל&quot;מ קנינו וחצרו באין כאחד הוא דוקא היכי דבעינין שיזכה הקונה מרצונו אבל היכי דמהני ג&quot;כ נתינה בע&quot;כ ול&quot;ב רק דלימטי לידי' מהני ג&quot;כ כשבאין כאחד כדאמרינן גבי גט אשה ועבד גיטן וחצרן באין כא' ע&quot;ש וא&quot;כ מה&quot;ט מהני נמי גבי בכור מה שקונה הכהן החצר עם הבכור כאחד כיון דבמ&quot;כ גם נתינה בע&quot;כ הוי' נתינה כנ&quot;ל ואזדא לפי&quot;ז מה דקשה לכאורה בדברי הש&quot;ס ב&quot;מ י&quot;א: גבי מעשה דר&quot;ג וזקנים שהיו באים בספינה ואר&quot;ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו כו' ופריך והא בעינין עומד בצד חצרו ומשני ר&quot;פ ד&quot;א מקנה שאני וכ' במרדכי ובאס&quot;ז שם בשם ריב&quot;ן דאע&quot;ג דקיימינין התם דטה&quot;נ אינה ממון וליכא דעת אחרת מקנה מ&quot;מ כיון דהי' ג&quot;כ הקנאת המקום ובזה איכא דעת אחרת מהני נמי לגבי המעשר אף דלגבי הטה&quot;נ ליכא ד&quot;א ע&quot;ש ולכאורה א&quot;כ הו&quot;ל קנינו וחצרו באין כאחד דל&quot;מ לד' הש&quot;ך הנ&quot;ל ולהאמור נכון דבמ&quot;כ כיון דמהני נתינה בע&quot;כ ומה דא' התם שאני גט דאית' בע&quot;כ ומשמע לכאורה דבמ&quot;כ ל&quot;מ נתינה בע&quot;כ ז&quot;א דהתם ה&quot;פ כיון דגט הוי בע&quot;כ דלא ניחא לה להתגרש ובע&quot;כ היא מתגרשת לכך בעינין בגט עומדת בצד חצרה דאין חבין לו לאדם שלב&quot;פ וכדא' התם בגמ' אבל מ&quot;כ ולוי' דזכות היא להם ל&quot;ב עומד בצד חצרו אבל באמת מהני גם בהו נתינה בע&quot;כ] ול&quot;ב רק דלימטי לידי' מהני ג&quot;כ כשהקנין והחצר ב&quot;כ ודו&quot;ק:<br /> <br /> '''ובעיקר''' קושי' המח&quot;א הנ&quot;ל דהא ל&quot;ה שליח של בעל הממון נראה דכיון דקיי&quot;ל טה&quot;נ אינה ממון ערמ&quot;א ח&quot;מ סי' פ&quot;ז סל&quot;ה וסי' ר&quot;ג ורע&quot;ו ובש&quot;ך סי' ש&quot;נ. א&quot;כ הו&quot;ל הכהן בעל הממון ושפיר נעשה שלוחו ובאמת פוסק הכי בפמ&quot;ג סי' ס&quot;א במש&quot;ז סק&quot;י כהפר&quot;ח דאם הכהן שולח שלוחו מתקיימת מצות נתינה כשנותן להשליח. ויש להוכיח זה מדברי הריטב&quot;א ביבמות פ&quot;ו. שכתב לענין הא דתיקן עזרא לתת המעשר לכהנים והקשה הרי א&quot;י מצות נתינה דקאמרה תורה ליתן ללוים ותי' דכיון דהפקר בי&quot;ד הפקר שוינהו רבנן כאלו הכהנים הם שלוחי הלוים ע&quot;ש הרי דמהני שליחות במ&quot;כ ולוי' וצל&quot;ע מזה ע&quot;ד החת&quot;ס יו&quot;ד סי' רצ&quot;ה שכתב שם דלא יפה כח הבי&quot;ד בזה למיהוי שליח בע&quot;כ של אדם ויש להרחיב הדיבור בזה אכ&quot;מ ולבר מן כל דין הרי בחצר בע&quot;כ הא קא' בפ&quot;ק דב&quot;מ דהוא מתורת יד וא&quot;כ כשבעל הבכור נותנו לחצרו של כהן בע&quot;כ יוצא שפיר מצות נתינה דהוא כידו של הכהן ורמי חיוב הטיפול על הכהן. זהו מה שנלפענ&quot;ד בזה ותו לא מידי:<br /> <br /> '''ובדבר''' אשר העירות על דברת התוס' בסנהדרין ס&quot;ד: בהא דקא' התם ר&quot;א ברי' דרבא העביר כל זרעו למולך פטור שנא' מזרעך ולא כל זרעך והקשו התוס' דהרי מקמא איחייב לי' ותמהת דמאי איכפת לן דמקמא איחייב לי' הרי י&quot;ל דחיובו מתלי תלוי וקאי כענין שמצינו בסנהדרין קי&quot;ב. גבי עיה&quot;נ דבעינין שיודח רובה דאמר רב יהוד' דנין וחובשין שאם ימצא אח&quot;כ רובא דנין אותן דין אחר להריגה וה&quot;נ י&quot;ל דחיובו תלוי שבאם מעביר אח&quot;כ שאר זרעו למולך מיפטר עכ&quot;ק הנה בהשקפה ראשנה אמרתי דלא דמיא לעיהנ&quot;ד כלל דהכא כיון דאילו מעביר כל זרעו למולך הא פטור לגמרי א&quot;כ גם אם אינו מעביר שאר בניו איך נהרג הא הוי התר&quot;ס שמא יעביר כל זרעו משא&quot;כ בעיהנ&quot;ד אם מודחין רובן שפיר נהרגין ואי דאיך נוכל להתרות בהם ליחידים שיהרגו בסייף כדין עה&quot;נ דילמא ליכא רובא וחייבין סקילה ז&quot;א דלא מיבעיא לד' הרמב&quot;ם פ&quot;ד מה' ע&quot;ז ה&quot;ו כפי מ&quot;ש בכ&quot;מ ולח&quot;מ שם בדעתו דעה&quot;נ ל&quot;ה צריכין התראה גמורה רק ששולחין להם ב' ת&quot;ח להזהירם ולהוכיחם ע&quot;ש ועפירש&quot;י סנהדרין דף ע&quot;א. ד&quot;ה מתרין א&quot;כ הא ל&quot;ב התראה כלל אלא אפי' לד' הראב&quot;ד שם שהבין בד' הרמב&quot;ם דעיה&quot;נ בעי התראה גמורה וכ&quot;כ בתוס' סנהדרין מ&quot;א. ד&quot;ה ואי כתיב בכ&quot;ז י&quot;ל כיון דסייף קל מסקילה ס&quot;ל לרב יהוד' דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דפלוגתא הוא בכתובות ל&quot;ג וגם לפמ&quot;ש בתוס' סנהדרין דף נ'. ד&quot;ה קסברי דסייף וממונו אבד שקול כסקילה עכ&quot;פ י&quot;ל דאתרו בי' סתם שיתחייב מיתת ב&quot;ד ואנן קיי&quot;ל כרבנן דפליגי אר&quot;י דס&quot;ל דבעינין שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג כמ&quot;ש הרמב&quot;ם פי&quot;ב מסנהדרין ה&quot;ב וי&quot;ל ג&quot;כ דאתרו בהו הכי בפירוש שאם יודח מיעוטה יתחייבו סקילה וממונן פלט ואם יודח רובה יתחייבו סייף וממונו אבד דבכה&quot;ג לכ&quot;ע מהני כמ&quot;ש בתוס' זבחים ע&quot;ח. ד&quot;ה הפיגול דל&quot;ה התר&quot;ס כיון דממ&quot;נ יתחייב א' מהן וההתראה היתה על כולם ע&quot;ש ועוד י&quot;ל לפמ&quot;ש בתוס' יבמות פ'. גבי אכל חלב מבן יב&quot;ש ויום א' עד י&quot;ח ונולדו בו סימני סריס רב אמר נעשה סריס למפרע וכ' בתוס' שם דלקי על חלב שאכל ול&quot;ח התר&quot;ס אע&quot;ג דבשעת התראה הי' ספק שמא יביא שערות קודם י&quot;ח דהשתא מיהא איגלאי מילתא למפרע שהי' גדול בשעת התראה ע&quot;ש וא&quot;כ ה&quot;נ אחר שעמדו למנין ונמצא שהי' רובה הא אגמ&quot;ל שהי' רובה בשעת התראה ול&quot;ח התר&quot;ס משא&quot;כ בהך דמולך האיך איפשר פשר לומר דחיובו מיתלי תלוי וקאי א&quot;כ היכי חייב סקילה כשאינו מעביר רק מקצת זרעו הא הוי התר&quot;ס שמא יעביר כל זרעו למולך ויהי' פטור והכא ל&quot;ש לומר דכשלא העביר אח&quot;כ שאר זרעו אגמ&quot;ל דהי' בר חיוב סקילה ז&quot;א דהרי כ' התוס' ביבמות ל&quot;ה: בהא דהחולץ למעוברת והפילה דר&quot;י אמר א&quot;צ חליצה מן האחין דאם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברה מפולי מפלה לאו בת חליצה ויבום הוא השתא נמי תיגלי מילתא למפרע ור&quot;ל אמר תיגלי מילתא למפרע ל&quot;א וכ' התוס' שם וז&quot;ל אע&quot;ג דלקמן גבי ספקות שקידש אחת משתי אחיות חשבינין לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהא קדיש ל&quot;ד דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא&quot;א לידע העתידות אבל התם א&quot;צ לידע אלא מה שבאותה שעה עכ&quot;ל וא&quot;כ הה&quot;נ בשלמא בעה&quot;נ דהספק הוא אם המודחין הם רובא והספק הוא באותה שעה שייך שפיר אם יבא אליהו כו' ואמרינן אגמ&quot;ל ול&quot;ח התר&quot;ס משא&quot;כ במולך הא צריך לידע עתידות אם יעביר גם שאר זרעו למולך ובכה&quot;ג ל&quot;ש אם יבא אליהו ול&quot;א אגמ&quot;ל ושפיר הוי התר&quot;ס:<br /> <br /> '''הן''' אמת שראיתי להכ&quot;מ בפ&quot;ו מה' ע&quot;ז שכ' בישוב קושי' התוס' הנ&quot;ל דהא מקמא איחייב לי' ותי' דחיובו תלוי ועומד אמנם י&quot;ל דהכ&quot;מ כ' הכי בשי' הרמב&quot;ם ז&quot;ל ואיהו הא ס&quot;ל בפ&quot;ה משבועות דהתר&quot;ס שמה התראה היכי דהלאו מפורש בתורה וע' נובי&quot;ת חאה&quot;ע סי' ע&quot;ז שכתב בשיטתו דהיכי דהלאו לא משכחת כ&quot;א בהתר&quot;ס בכה&quot;ג שמה התראה ע&quot;ש אולם שי' התוס' אינו כן. והנה למ&quot;ד בסנהדרין שם דמולך ע&quot;ז היא וחייב ג&quot;כ משום ע&quot;ז אם עשה א' מד' עבודות למולך כפירש&quot;י שם ובשוגג חייב ב' חטאות א&quot;כ ל&quot;ה התר&quot;ס דאם יעביר שאר זרעו ויפטר משום מולך הא יתחייב משום ע&quot;ז באתרו בי' משום שתיהן. אמנם ז&quot;א חדא דהרי אנן קיי&quot;ל דמולך לאו ע&quot;ז הוי ועוד דהרי סתמא משמע דמיירי בכ&quot;ע אפי' לא עשה א' מד' עבודות דליכא רק חיוב מולך בלבד וא&quot;כ אי נימא דחיובו מתלי תלוי וקאי שפיר הוי התר&quot;ס [ובחי' לסנהדרין נסתפקתי למ&quot;ד מולך ע&quot;ז הוי היכי שהיו לו ב' בנים והעביר בן הראשון למולך ולא עשה א' מד' עבודות ול&quot;ה חייב רק משום מולך ואח&quot;כ העביר הבן הב' ועשה ג&quot;כ א' מד&quot;ע ואתרו בי' משום ע&quot;ז אי נימא כיון דאי מיפטר משום מולך דהוי כל זרעך וחייב משום ע&quot;ז א&quot;ד דהו&quot;ל עדים השניים. עשאאילה&quot;ז כיון דיכולין לומר גברא קטילא בעינין למיקטל כקושי' התוס' בסנהדרין פ&quot;א. ד&quot;ה ונגמר והארכתי בזה וכעת נראה דאם מעביר כל זרעו כיון דל&quot;ה דרך עבודת מולך בהעברת כל זרעו ממילא א&quot;ח ג&quot;כ משום ע&quot;ז ומ&quot;ה מצינו בחזקי' דאמרי' בסנהדרין ס&quot;ג: שסכתו אמו סלמנדרא שלא ישלוט בו האש ולא מצינו לו בן אלא חזקי' כפירש&quot;י שם ולכאורה הרי דעת רש&quot;י ז&quot;ל בכ&quot;ד דכרת הוא וזרעו נכרתין ע' שבת כ&quot;ה. ד&quot;ה וכרת ועתוס' ריש יבמות וא&quot;כ כיון דלא עשו הבי&quot;ד משפט מות לאחז ונתחייב כרת וכדמצינו באמת בכתובים דאחז הי' חי רק ל&quot;ו שנים דהוא כרת ע' סוף מ&quot;ק וא&quot;כ הי&quot;ל להיות גם בניו נכרתין בחייו ואיך נשאר חזקי' אחר פטירת אביו וע&quot;כ דכיון של&quot;ה לו רק בן א' הו&quot;ל מעביר כל זרעו ופטור משום מולך וגם משום ע&quot;ז אינו חייב ויל&quot;ע עוד בזה] והנה לשי' הרמב&quot;ן והאברבנאל שכתבו דעבודת המולך הי' שנשרף הבן שהי' מעבירו בלהב עד שהיתה נשמתו יוצאת ועפירש&quot;י ירמי' קפיטל ז' וא&quot;כ לפמ&quot;ש ברמב&quot;ם פ&quot;ו מע&quot;ז ה&quot;ג וברמב&quot;ן עה&quot;ת פ' אחרי ובספר החינוך מצוה ר&quot;ח שאבי הבן הוא שמעביר בנו על האש וכ&quot;ה בירושלמי פ&quot;ז דסנהדרין ה&quot;י דלא כמ&quot;ש רש&quot;י בחומש ובסנהדרין ס&quot;ד: דהכהן און שהי' משמש לפני המולך הי' מעבירו וא&quot;כ הא מבואר בתוס' סנהדרין ע&quot;ז. דאפי' הביאו במקום שסוף חמה לבא חייב מיתה בכפתו למ&quot;ד אשו משום חציו ע&quot;ש ומכ&quot;ש כשהצית בגופו הא אפי' למ&quot;ד אשו משום ממונו חייב מיתה משום רוצח כמבואר בב&quot;ק כ&quot;ב. ע' יש&quot;ש שם וא&quot;כ לכאורה בכל מולך איכא גם מיתת סייף משום רוצח אפס דקיי&quot;ל מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה וחייב סקילה החמורה משום מולך וא&quot;כ לפי&quot;ז ליכא למימר דהוי התר&quot;ס דילמא יעביר כל זרעו דנהי דאז יפטר משום מולך הא יתחייב סייף משום רוצח וקיי&quot;ל דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל או דאתרו בי' בפירוש שאם יעביר רק זה יתחייב סקילה ואם יעביר גם שאר זרעו יתחייב סייף משום רוצח אמנם באמת דעת רוב הקדמונים ומכללם רש&quot;י בסנהדרין שם והרמב&quot;ם הנ&quot;ל דבמולך ל&quot;ה הבן נשרף דשריפת הבן הי' רק לאלהי ספרוים וא&quot;כ שפיר הוי התר&quot;ס אמנם באמת נראה דזה ל&quot;ה התר&quot;ס שמא יעביר גם שאר זרעו לא מיבעיא לד' התוס' במכות ט&quot;ו: דהיכי שאם ישאר כמו שהוא עכשיו יתחייב מיתה או מלקות רק שבידו לעשות מעשה לעקור חיובו ל&quot;ה התר&quot;ס ע&quot;ש וע' אס&quot;ז כתובות ג'. א&quot;כ ה&quot;נ אם לא יעשה כלל הא יהי' מחויב מיתה אלא אפי' לד' התוס' בגיטין ל&quot;ג. ד&quot;ה ואפקעינהו דלא נחתו לסברא זו עכ&quot;פ הלא סברת התוס' דשם י&quot;ל ג&quot;כ הכא במכ&quot;ש דמוקמינין לי' אחזקה שלא יעשה מעשה רע כזה להעביר כל זרעו למולך. ולבר מן כל דין נראה דל&quot;ה התר&quot;ס אלא בכה&quot;ג שבידו לתקן העבירה שיהי' נעקר האיסור אבל הכא דהספק הוא דילמא יעביר כל זרעו אטו בהעברת כ&quot;ז יתוקן האיסור אדרבא הוא שונה באולתו ועושה איסור היותר חמור רק דגזירת הוא דפטור משום מולך או משום טעמו של המהרש&quot;א דלא רצתה התורה להענישו שיתכפר בהעונש כיון שעשה עבירה חמורה כ&quot;כ וגדול עונו מנשוא בכה&quot;ג ל&quot;ה התר&quot;ס והנה בעיקר קושי' התוס' שהקשו דהא מקמא איחייב לי' הו&quot;מ לתרוצי בכמה אנפין א'. כגון שהי&quot;ל שני בנים והעביר הא' למולך ונגמר דינו וברח מח&quot;ל לא&quot;י דקיי&quot;ל במכות ז'. דסותרין את דינו משום זכותה דא&quot;י והעביר הבן השני דהשתא נידון על העברת שניהם בב&quot;א ב'. משכחת כגון שהוזמו בזוממי זוממין כגוונא דמשני בב&quot;ק מ&quot;א. על הפירכא וכי מאחר דמתם קטלינין לי' מועד היכי משכחת לה ע&quot;ש ואולי כל זה הוא בכלל תירוצם של התוס' שכ' כגון שהעבירם בב&quot;א דבאמת הא יש שיעור לחיוב העברה ולהרמב&quot;ן עד שתשלוט האש באחד מאבריו א&quot;כ הא תליא בפלוגתא דריה&quot;ג ורבנן אם אפשר לצמצם והרמב&quot;ם פוסק כרבנן דא&quot;א לצמצם וע&quot;כ הכונה באופן שחיוב העברתם בא בב&quot;א אף שלשון התוס' אינו מורה כן. גם הרי הו&quot;מ לאוקמי בפשיטות כגון שעל הבן הראשון לא התרו בו ולא נתחייב מיתה ועל הב' התרו בו ואז הי' כל זרעו. ואיפשר דהתוס' רוצים לתרץ דלא תקשי הרי אמר סתם פטור ומשמע אפי' מכרת וקשה הא מקמא איחייב לי' דלענין חיוב כרת דל&quot;ב התראה ל&quot;ש לתרוצי כנ&quot;ל כמובן:<br /> <br /> '''ובדבר''' מה שהקשית לשאול בהא דקיי&quot;ל במשנה סנהדרין ע&quot;ט: כל חייבי מיתות שנתערבו זב&quot;ז נידונין בקלה והרי חייבי מיתות בי&quot;ד מיתתן הוא כפרה על העבירה שעשו והא דא' בסנהדרין מ&quot;ז: הרוגי בי&quot;ד כיון דבדין קא מיקטלי ל&quot;ה להו כפרה אלא לאחר הקבורה ולחד מ&quot;ד לאחר עיכול בשר היינו לענין שיסתלק מהם שם רשעים אבל אותה עבירה שנתחייבו המיתה עלי' בודאי מתכפרת עם המיתה שממיתין אותן הבי&quot;ד ואותן שנתחייבו מיתה חמורה ע&quot;כ ראתה התורה שלא יתכפרו רק במיתה החמורה שמה&quot;ט כ' המהרש&quot;א בסנהדרין ס&quot;ד: בהא דאמרינן אין עונשין מה&quot;ד אע&quot;ג דק&quot;ו מדה היא בתורה מ&quot;מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה וא&quot;כ איך אמרינן ידונו בקלה. הרי המתחייבים מיתה חמורה לא יהי' להם כפרה בקלה והיל&quot;ל דידונו כולם בחמורה כדי שיתכפרו כולם ונימא חטא במתחייבים מיתה הקלה לדונם בחמורה כדי שיזכו המתחייבים בחמורה שיתכפרו גם הם עכ&quot;ק. הנה אין אני רואה שום קושיא בזה דהרי אדרבא אמרינן בכ&quot;ד וכי אומרין לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך ודוקא במצוה דרבים כ' בתוס' שבת ד'. ובגיטין מ&quot;א: דאמרי' חטא כדי שיזכה חבירך. והרי אפי' חטא כדי שתזכה דאמרי' בקרבנות אמרו במנחות מ&quot;ח. חטא בחטאת כדי שתזכה בחטאת אמרינן חטא בחטאת כדי שתזכה בעולה ל&quot;א ואיך נימא חטא בנסקלין כדי שיזכו הנשרפין ובפרט שבכזה לא אתינין עלה מטעם חטא וזכות רק שאיך נגרום צער לאדם מישראל לדונו במיתה שלא נתחייב בה בשביל שיזכה האחר שיהי' לו כפרה ולא מצינו הכי רק בבהמות הקרבין דאמרו חטא בחטאת כדי שתזכה בחטאת. ובחולין י&quot;א: דאמרו משום איבוד נשמה דהאי נינוולי' פירש&quot;י התם משום דבעינין ושפטו העדה והצילו העדה ע&quot;ש אבל זולת זה איך יעלה על הדעת להחמיר לצער נפש אדם מישראל כדי שיצמח זכות לחבירו ולבר מן כל דין נראה ברור דאחר שנתערבו ונידונין כולם בקלה מתכפרין כולן אף אותן שנתחייבו במיתה החמורה דהרי בסנהדרין מ&quot;ה: אמרינן מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת&quot;ל מות יומת המכה מ&quot;מ ומבואר ברמב&quot;ם פי&quot;ד מסנהדרין ה&quot;ח דבכל חייבי מיתות בי&quot;ד הדין כן וכ' בכ&quot;מ ובלח&quot;מ שם דאע&quot;ג דפריך וליגמר מיני' ומשני משום דהוי רוצח וגה&quot;ד ב' כתובים הב&quot;כ ואין מלמדין היינו לענין דל&quot;ב יד העדים בראשונה. אבל לענין שאם א&quot;א יכול להמיתו במיתה הכתובה שאתה ממיתו בכל מיתה שתוכל בכל חייבי מיתות בי&quot;ד הוי הדין כן ע&quot;ש ואף דבתוס' שם הקשו מסנהדרין פ': דקא' על הא דחייבי מיתות שנתערבו זב&quot;ז ידונו בקלה ש&quot;מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והיכי דייק מינה נימא שא&quot;ה דמיתתו בכל מיתה שיכול ותי' דדייק מדקתני כל חייבי מיתות אפי' הנך דלא דרשי הכי הרי דבשאר חייבי מיתות בי&quot;ד ל&quot;א כן הנה באמת התוס' במכות ב'. ד&quot;ה כל הזוממין כ' דרוצח וגה&quot;ד הוי ב&quot;כ הב&quot;כ לענין שלא נלמד שאר מומתין מהן להמיתן אף במיתה שאינה מד' מיתות בי&quot;ד אבל בד' מיתות בי&quot;ד פשיטא דנמיתם בכל חייבי מיתות ומובא שם בשם התוספתא שמפורש דבכל חייבי מיתות בי&quot;ד הדין כן וע&quot;כ דגם בסנהדרין תפסו התוס' שם העיקר תי' בתרא שכ' א&quot;נ בורח שאני והיינו דדוקא בורח מבי&quot;ד אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל ולא בנתערבו ולהכי דייק הגמ' שפיר ש&quot;מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל אמנם לאחר דמשני דאתרו בי' סתם והוי' ההתראה גם לקלה א&quot;כ אם ממיתין אותן במיתה הקלה שפיר מתכפרין אף במיתה הקלה דכיון דא&quot;א להמיתן במיתה החמורה משום חייבי מיתה הקלה שנתערבו הוי בכלל הא דגילתה רחמנא מות יומת שאם א&quot;א יכול להמיתו במיתה הכתובה בו ממיתין אותו בכל מיתה שנוכל וזו היא מיתתו שמתכפר בה וראי' לזה נלפענ&quot;ד מש&quot;ס סנהדרין ל&quot;ה: לפי שנא' כי יהי' באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת כו' ת&quot;ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והי' אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן בי&quot;ד אף מושבות האמור כאן ב&quot;ד וא&quot;ר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולכאורה קשה לפמ&quot;ש התוס' שם עמוד א' בד&quot;ה אין רציחה דוחה שבת וז&quot;ל בשריפה ניחא אפי' למ&quot;ד מקלקל בהבערה פטור די&quot;ב חילול שבת משום פתילה דא' מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין ובשאר חייבי מיתות נמי אפי' למ&quot;ד מקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה עכ&quot;ל ולפי&quot;ז קשה היכי מוכיח מהא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם דוהומת לא קאי אפי' בשבת דילמא לעולם קאי והומת אפי' בשבת והיינו באותן שא&quot;א יכול להמיתן במיתה הכתובה כדדרשינן זה ממלת יומת שמומתין בכל מיתה שנוכל כן לשון והומת קאי בכגון זה ואז רשאין להמיתו אפי' בשבת כיון דליכא חילול שבת דמקב&quot;ת פטור וע' מג&quot;א סי' של&quot;ט סק&quot;ג שכ' שם אליבא דאמת דהא דאין עונשין בשבת הוא דוקא עונש שי&quot;ב חילול שבת ותמה שם על הרמב&quot;ם דכ' דאפי' מלקות אין עונשין בשבת ע&quot;ש וא&quot;כ דילמא קאי והומת אפי' בשבת באם ממיתין אותו במיתה שאינה כתובה בו דאז אין לו כפרה וליכא חילול שבת ואז שפיר עונשין אפי' בשבת א&quot;ו דבכה&quot;ג ג&quot;כ יש לו כפרה כיון דאמרה תורה מות יומת שאם א&quot;א יכול להמיתו במיתה הכתובה בו ממיתין אותו במיתה אחרת הוי כאלו מיתה זו כתובה בו ויש לו כפרה במיתה זו וא&quot;כ בכה&quot;ג שנתערבו נסקלין בנשרפין דנידונין כולן במיתה הקלה גם הנשרפין יש להן כפרה כיון שא&quot;א להמיתן בשריפה. הן אמת שי&quot;ל דאין ראי' מהתם עפמ&quot;ש רש&quot;י ז&quot;ל בביצה כ&quot;ז: דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו&quot;ט אפי' ע&quot;י אכילת כלבים דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא וא&quot;כ הה&quot;נ גם בשאר מיתות בי&quot;ד אפי' ממיתין אותו במיתה שאינה כתובה בו ואפי' נימא דליכא כפרה בכ&quot;ז רחמנא אחשבה למלאכה גם הרי הרשב&quot;א בחי' לשבת ק&quot;ו. כ' דבשאר מיתות בי&quot;ד חשיב תיקון מצד שהם מתבערין מקרב עדת ישראל והו&quot;ל כהוצאת כזית מן המת וכעדשה מן השרץ דחשיב תיקון הרחקת הטומאה וסילוק הנזק והא דקא' מה לי בישול פתילה לרבותא נקטי' ובאמת א&quot;צ לזה ע&quot;ש ועתוס' סנהדרין ע&quot;ג: ד&quot;ה חד למעוטי ע&quot;ז. בכ&quot;ז הסברא בעצמותה נכונה היא וא&quot;צ סעד לתומכה דכיון דגלי רחמנא דגם במיתה שאינה כתובה בו מתקיימת המצוה חשובה מיתה זו כפרה:<br /> <br /> '''והנה''' ע&quot;ד המהרש&quot;א הנ&quot;ל שכ' בטעמא דא&quot;ע מה&quot;ד משום דאיפשר שלא רצתה התורה שיתכפר בעבירה חמורה בעונש זה יש להפליא מדברי הש&quot;ס סנהדרין ע&quot;ג. דקא' הא דרוצח ניתן להצילו בנפשו מנלן אתיא בק&quot;ו מנערה המאורסה מה נערה המאורסה שלא בא אלא לפוגמה אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו רודף אחר חבירו להורגו עאכו&quot;כ. ופריך וכי עונשין מן הדין. והנה גם לפי הטעם דא&quot;ע מה&quot;ד שכ' הראשונים ז&quot;ל משום דק&quot;ו הוא היקש שכלי ושמא יש איזה פירכא והאיך נדון עפי&quot;ז לענוש אדם מישראל לכאורה יש להעיר דהרי באמת הקשו בתוס' הרי מוהוכה בכל אדם נפקא ותי' דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים וקמ&quot;ל מק&quot;ו דמצוה וחובה להציל ע&quot;ש וא&quot;כ אין הק&quot;ו על גוף ההריגה כיון דבלא&quot;ה רשות להורגו מקרא דוהוכה בכל אדם ואין הק&quot;ו רק שקיים מצוה בזה וא&quot;כ איך שייך בזה א&quot;ע מה&quot;ד אמנם י&quot;ל עפ&quot;ד המ&quot;ל פ&quot;א מרוצח הי&quot;ג שכ' דברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להורגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אין נהרג עליו אבל ברודף אחר הערוה ורודף אחר חבירו להורגו כיון דאיכא מצוה להצילו אם נתאמץ הרודף והרג את המציל נהרג עליו ע&quot;ש וא&quot;כ לולא הק&quot;ו של&quot;ה רק רשות גם ברודף אחר חבירו להורגו אם הרג הרודף את המציל אינו נהרג עליו וע&quot;י הק&quot;ו דמצוה וחובה להצילו אם נהפך הרודף והרג את המציל נהרג עליו א&quot;כ אנו דנין על גוף ההריגה ושפיר אמרינן דאין עונשין מה&quot;ד אמנם לפי טעם המהרש&quot;א שאולי לא רצתה התורה שיתכפר בעונש זה הא ל&quot;ש הכא דאמא לא יתכפר במיתת ב&quot;ד אם הרג הרודף את המציל דהרי גם רוצח אחר של&quot;ה רוצה הנהרג להורגו מתכפר במיתת ב&quot;ד ואיך יעלה על הדעת שאם הרג לזה הבא להורגו לא יתכפר במיתת ב&quot;ד ובמק&quot;א הרביתי חזון בדברי המהרש&quot;א הנ&quot;ל ואכ&quot;מ:<br /> <br /> '''וע&quot;ד''' מילתא דתמי' המוזכר בספרי שו&quot;ת הר&quot;ב ח&quot;א סי' כ&quot;ח דל&quot;א ע&quot;ד שורה ל&quot;ו שכ' וז&quot;ל ולכאורה קשה בס&quot;ד דש&quot;ס דמיירי בשיעורא דאוריי' מאיזה טעם הי' עולה על הדעת שהאשה תוציא את בעלה דהרי אינה מחויבת אלא מדרבנן כו'. והוא תמוה דהרי באמת פשיט הש&quot;ס שם מהא דהאשה מברכת לבעלה דנשים בברהמ&quot;ז דאוריי' ולא איכפת לן בהא דא&quot;י לומר על הארץ אשר נתן לך הנה כבר נשאלתי ע&quot;ז מאת הרב וכו' מוה' טעביל זעהמאן נ&quot;י שהוא כעת מו&quot;ץ דק&quot;ק דוקלא והשבתי לו וגם הוא כיון לדברי שתל&quot;י דברי עולים יפה וכך הוא כונתי שם דבאמת אף אי נשים דאורייתא מ&quot;מ צריך להבין דאיך יכולין להוציא את האנשים כיון שאין הנוסחאות שוות שהן אין אומרות ברית וכבר נתקשה בזה בשו&quot;ת חת&quot;ס חא&quot;ח סי' מ&quot;ח ע&quot;ש וע&quot;כ דס&quot;ד דהש&quot;ס הי' דתוציאו אותן מטעם שליחות למאי דס&quot;ד דמיירי בשאכלו שיעורא דאורייתא ועפי&quot;ז פריך הש&quot;ס שפיר וליטעמיך קטן בר חיובא דהא קטן היכי דליתא בדנפשי' אין לו שליחות ומעתה עולים דברי כהוגן ומש&quot;ש דהרי אינה מחויבת אלא מדרבנן הוא ט&quot;ס וכך צ&quot;ל דהרי אין נוסחאותיהם שוות ואיך מוציאין את האנשים אפי' אי מחויבות מדאוריי'. וכי&quot;ב צריך לתקן בספרי הנ&quot;ל סי' כ&quot;ג דף כ&quot;ו עמוד ב' שורה מ&quot;ג שחסר אחרי התיבות דגם בשחיטה בעי כ&quot;ש וכן צ&quot;ל וכמ&quot;ש בתוס' זבחים מ&quot;ז. דהא דמשני כגון שבדק קרומית של קנה היינו כשעשאו כ&quot;ש ואתיא כריב&quot;י דאמר עושין כ&quot;ש של עץ וע' בס' דורש לציון דרוש חמישי שהכריח דבכ&quot;ש פוסל חציצה בין היד להכ&quot;ש אף בשחיטה דלאו עבודה היא ולאו דוקא בעבודת כהנים ע&quot;ש וא&quot;כ א&quot;א לאוקמי כו'. וכן רשום אצלי מה שצריך לתקן בספרי הנ&quot;ל סי' ל&quot;ט דף מ&quot;א עמוד ב' שורה נ&quot;ב שכ' וז&quot;ל אולם הא קשיא בהא דקא' ועוד האר&quot;י א&quot;ש הלכה כר&quot;ג וא&quot;ל אביי ובהא כי לא מודה מכשיר ר&quot;ג כו' דילמא הא דמכשיר ר&quot;ג בהיתה מעוברת אפי' ברוב פסולין כו' והמעיין יראה שבשגגת המעתיק נתבלבל הענין ובאמת כך צ&quot;ל דילמא הא דלא מכשיר ר&quot;ג ברוב פסולין הוא רק בהיתה מעוברת משום דאפי' נתעברה מכשר הוא ג&quot;כ בזנות ואיכא משום לא תהי' קדשה וליכא חזקת כשרות משא&quot;כ הכא בארוס הרי ס&quot;ל לאביי ביבמות ל&quot;ה. חזקה אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר דגנאי הוא לה שתתעבר בזנות וגם חזקת כשרות ושני חזקות עדיפי מרוב עפמ&quot;ג סוסי' ק&quot;י אכן י&quot;ל לפמ&quot;ש המהרש&quot;א בקידושין ע&quot;ג. בתוס' ד&quot;ה מאי דאף שיכולה לתלות הולד בארוס משליכתו דבושה מה שנתעברה מארוס שלה כמו בפנוי' שזינתה ע&quot;ש וא&quot;כ גם בארוס ליכא חזקה דהרי חזינין דאין גנאי לה ושפיר פריך הא לא מכשיר ר&quot;ג ברוב פסולין. וכן צריך לתקן בספרי סי' נ&quot;ח דף ס&quot;א עמוד ב' שורה י&quot;ז במ&quot;ש וכן מפורש בתוס'. שבת ג' הנ&quot;ל וברא&quot;ש שם והוא ט&quot;ס וכן צ&quot;ל והא דמפורש בתוס' שבת ג' הנ&quot;ל וברא&quot;ש שם אחרי דכ' דאפי' ליכא תרי עברי דנהרא אסור משום מסייע וכ&quot;ת דהכא מיירי בנכרי דליכא משום לפ&quot;ע כו' ומשמע דבנכרי ליכא איסור מסייע ז&quot;א דהא באיסור שבת לא נצטוה הנכרי ואדרבא ב&quot;נ ששבת חייב מיתה משא&quot;כ בדבר שנצטוה עליו הנכרי גם בדידי' איכא איסור מסייע וע' בב&quot;י סוסי' קל&quot;ט כו'. את כל זה ראיתי להשיב לך על דבריך שהצעת לפני והנה בני יקירי הרויתני עונג ותשביעני מעדנים בחידושי תורתך אחרי רואי כי רובם ככולם על אדני השכל מיוסדים דבריך טובים ונכחים וישרים למוצאי דעת. יהי כן ה' עמך ויעלך גם עלה על במתי המעלה. תוסיף אומץ בתוה&quot;ק ותיף בגדלך כברכת ועתירת אביך דור&quot;ש באהבה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך י&quot;ח תמוז ה'תרנ&quot;ו]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%9B%D7%AA%D7%91_%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%94%D7%A2%D7%96%D7%A8/%D7%94&diff=553712 2026-06-04T17:54:59Z

<p>פלאלמוני: גרסה ראשונית באדיבות דיקטה</p> <hr /> <div>&lt;/noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> {{מרכז|'''תשובה ה'''}}<br /> <br /> ::מן השמים שפעת ברכות יערופו, ועיני ה' לטובה עליו ישקיפו, ה&quot;ה י&quot;ל רב חביבי הרב הגאון המאוה&quot;ג גן ההדסים, צדיק כהלכה אשריו שלא ככה, כקש&quot;ת מו&quot;ה '''וואלף פוקס''' ני' אבדק&quot;ק '''סערעד''' והגליל יע&quot;א:<br /> <br /> '''הנה''' ברך לקחתי במכתבו לפני פסח, וזמנא ושעתא גרם אז שלא השבתיו והבטחתיו לעיין בו אחר החג ויום אתמול באתי אל העיון, והנה נפשו היפה בשאלתו ממנו לחוות דעתי הקלושה ע&quot;ד מקרה לא טהורה היא במקומו, פנוי' אחת הרתה לזנונים וזאת אומרת מאיש פלוני כהן זה הוא, וגם הוא אומר שאין ספק לו כי ממנו היא הרה ורוב אנשי העיר נכרים פסולים אצלה ואין שכונה מיוחדת לישראלים ואין להתירה ע&quot;פ דבריה לכתחלה לכהן זה אם לא נסמוך על דבריו שממנו הוא, וזה תליא באשלי רברבי בשיטות הראשונים אי חיישינן שאפקרא נפשה גם לגבי אחרינא, והמחבר בסימן ד' וסי' קנ&quot;ו אחז בשיטת הרמב&quot;ם אפילו בלא דיימא מעלמא, ופר&quot;מ ני' צידד להקל בנדון שלנו, ואחוה דיעה גם אני בעזה&quot;י:<br /> <br /> '''פתח''' דברינו יאירו ליישב שיטות הרמב&quot;ם בפ&quot;ג מהלכות יבום הלכה ד' מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממנו הוא אעפ&quot;י שהיא מודה לו שהוא בנו לענין ירושה מ&quot;מ הרי זה ספק לענין יבום דחיישינן כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר והרא&quot;ש כלל פ&quot;ב והרשב&quot;א בתשובה חולקים עליו ופוסקים כלישנא בתרא ביבמות ותמהו על הרמב&quot;ם דפסק כלישנא קמא ופסק כאביי דאפילו בלא דיימא מעלמא, ורדב&quot;ז בחלק ג' כתב דכוונת הרמב&quot;ם דווקא בדיימא מעלמא ופסק כלישנא קמא וכרבא, ופר&quot;מ ני' מביאו ועיינתי בפנים וכ' דרמז זה הרמב&quot;ם במ&quot;ש מי שזינה ולא כתב מי שבא על אשה כוונתו שהיא זונה ידועה וזה דוחק, עוד כתב דומיא דאשת איש שיש לתלות בבעלה ודומה לזה כוונתו בבא על הפנויה שמרננים אחריה, גם זה דוחק שרמב&quot;ם סמך ע&quot;ז ולא פי' דמיירי במרננים אחריה, והנה הה&quot;מ כתב וזה דבר ברור באשת איש שרוב בעילות אחר הבעל ושמא מבעל הוא אבל בפנויה היה נראה לחלק בין חשודה מאחרים, אלא שהרמב&quot;ם לא כתב לחלק בזה וצ&quot;ב בסידור הרמב&quot;ם שכתב בין פנוי' בין אשת איש הלא אשת איש פשוט הרבה יותר שחוששים שאינו מהנואף דיש לתלות בבעל ממה שחוששין בפנויה והול&quot;ל איפכא בין א&quot;א בין פנוי' ואי&quot;ל משום שהוא בנו לענין ירושה אשת איש רבותא יותר דהא בהלכות יבום וחליצה קאי ועיקר דינו דלענין יבום הרי זה ספק ופנוי' בזה רבותא הרבה יותר מאשת איש ונ&quot;ל לפום רהיטא עפמ&quot;ש הרא&quot;ש בתשובה דאין להאמינו לפטרה מיבום משום מגו דאיבעי פטרה בגט משום דאמר בדדמי שסבור באמת שממנו הוא (אלא שטועה בדמיונו) וי&quot;ל בוודאי בבא על פנוי' מסתבר דאומר בדדמי כסבור שנפשה חשקה בו ואגידא בי' ולא באחר, אבל באשת איש שיושבת תחת בעלה גם הוא יודע שאפשר שהוולד מבעלה הוא ומדאמר שממנו הוא לולי דקים לי' בנפשי' שלא בא בעלה עליה אח&quot;כ לא הי' אומר בהחליט שממנו הוא, ונאמן במגו או שנאמן בלאו&quot;ה קמ&quot;ל הרמב&quot;ם בין פנויה בין אשת' איש אינו נאמן, דבפנוי' חוששין שזינתה עם אחר וכן בא&quot;א תולין בבעלה או שזינתה עם אחר באיסור כמו שזינתה עם זה באיסור כנ&quot;ל, ואם נימא דכוונתו הוא דמיירי בפנוי' שמרננים אחרי' מאחרים, ובא&quot;א בלא רינון כיון שהיא תחת בעלה, י&quot;ל שהיא זו וצ&quot;ל זו, אלא שאינו במשמעות סתימת הרמב&quot;ם והנכון כמ&quot;ש, ואין לנו רק כדס&quot;ל לרא&quot;ש ורשב&quot;א והה&quot;מ וכן הטור סי' קנ&quot;ו ושו&quot;ע דרמב&quot;ם מיירי אפילו בלא דיימא מעלמא וס&quot;ל דחיישינן, ורדב&quot;ז יחידאי הוא בכוונת הרמב&quot;ם ודבריו דחוקים:<br /> <br /> '''והנה''' הה&quot;מ הקשה על הרמב&quot;ם מדידי' אדידי' ממ&quot;ש בהלכות תרומה פ&quot;ג כלישנא קמא ובדלא דיימא מעלמא לא חיישינן וכ' כי אינו מצא טעם נכון בין הא לדין התרומה ונראה דדחק לי' להה&quot;מ לומר דשאני תרומה בזה&quot;ז דרבנן כמ&quot;ש הב&quot;ח הגם שרמב&quot;ם פסק כן בפ&quot;א מהלכות תרומות, מ&quot;מ דחיק לי' דרמב&quot;ם מיירי דווקא בתרומה בזה&quot;ז ונ&quot;ל דלכן לא קשה להה&quot;מ רק מהלכות תרומות ול&quot;ק לי' ממ&quot;ש הרמב&quot;ם בפ' ט&quot;ו מאיסורי ביאה הלכה י&quot;ח בארוס וארוסה, די&quot;ל משום דספק ממזר מדרבנן הוא ואפילו ברוב פסולין כמ&quot;ש הב&quot;ש סי' ד' וסי' קנ&quot;ו על הרמב&quot;ם הנ&quot;ל, אבל מתרומה קשיא לי' דדחיק לי' לומר דרמב&quot;ם דווקא בתרומה בזה&quot;ז קאי, ולכן כתב דאינו מוצא טעם נכון, משמע דיש מקום לחלק והיינו לדחוק דרמב&quot;ם מיירי בתרומה בזה&quot;ז אלא שדוחק לו לומר כן כנ&quot;ל בכוונת הה&quot;מ:<br /> <br /> '''והנה''' מלבד שתירץ הב&quot;ח דחוק ברמב&quot;ם כמ&quot;ש גם לא אתי שפיר הסוגיא ביבמות, והב&quot;ח הרגיש בזה וכ' דסוגיא ביבמות אזל אי תרומה בזה&quot;ז דאורייתא ורמב&quot;ם להלכתא אזיל ולשיטתו כמו שפסק דתרומה בזה&quot;ז רק מדרבנן, גם קשה מנ&quot;ל לרמב&quot;ם לכנוס בחלוקים אלו, והנלפע&quot;ד בישוב כל פסקי הרמב&quot;ם גם מ&quot;ש הרמב&quot;ם בפט&quot;ו מא&quot;ב הלכה י&quot;א באומר ממזר זה ממנו והיא גם היא אומרת כן חיישינן שמא זינתה עם אחר ונתקשה בו הבי&quot;ש סי' ד' ובסי' קט&quot;ו, כנלע&quot;ד ליישב כל זה דס&quot;ל לרמב&quot;ם הלכתא כרבא וכל&quot;ק, וס&quot;ל דווקא בתרתי לטבותא דאיכא רינון ממנו וגם נודע עתה שבא עלי' או שהוא אומר כן ולא דיימי מעלמא אז ל&quot;ח דזינתה עם אחרים כיון שליכא רינון גם מאחרים רק ממנו ש&quot;מ דרק עמו זינתה, אבל בליכא רינון כלל גם ממנו ועכשיו נודע שבא עליה או ששניהם אומרים כן, חיישינן כשם שזינתה עמו ולא נודע ולא הרגישו בני אדם בדבר כן זינתה עם אחרים ולא נודע ולא הורגש בין ב&quot;א ויש פנים והוכחה לזה מדנקיט בל&quot;ק ובל&quot;ב דיימא מיני' והיינו בא עלי' ודיימא מעלמא קול רינון ובל&quot;ב אמר דיימא מיני' ומעלמא וכ' תוס' היינו בא עלי' דווקא ודלא כב&quot;ח דכ' ברינון סגי וצ&quot;ל למה נקיט כלל דיימא מיני' דהוא רינון הול&quot;ל בא עליה ולא דיימא מעלמא לל&quot;ק או דיימא גם מעלמא ללישנא בתרא, וע&quot;כ דווקא דיימא בעי לעולם לל&quot;ק בא עלי' ודיימא ג&quot;כ שהי' רינון מקודם מזה ולא דיימא מעלמא, ולל&quot;ב דבא עליה ואיכא רינון ממנו וגם מעלמא, ומפורש שם הסברא לאביי' דאמר אביי' מתני' בלא דיימא כלל וכ' רש&quot;י מקודם רק עכשיו שבא עליה בזה איכא רבותא יותר מדיימי מיני' ומעלמא יעיי&quot;ש היטיב, ומעתה א&quot;ש כל פסקי הרמב&quot;ם, דבהלכות יבום כ' שזנה עם אשה בין פנוי' וכו' חוששים קאי בלא דיימא כלל לא מיני' ולא מעלמא לכן הגם שהוא אומר או שנודע לנו עכשיו שבא עלי' חיישינן גם לאחר, אבל בהלכ' תרומה כ' והוא שלא הי' העם מרננים מאחרי' והכל מרננים אחרי' בזה הכהן התנה תנאי כפול שלא הי' מרננים מאחרים אבל מרננים מכהן זה בכה&quot;ג לא חיישינן ובהלכות איסורי ביאה הלכ' י&quot;ח כ' הי' העם מרננים אחריה והוא ארוס' עם ארוס' ועם אנשים אחרים וכו' והדיוק אבל אם לא ה' מרננים אחרי' מאחרים ל&quot;ח לשמא זינתה עם אחר היינו אם רננו אחרי' מארוס לא חיישינן ובהלכ' י&quot;א בשאומר' ממזר זה והוא אומר ממני לא איירי מרינון כלל חיישי' כיון דליכא רינון גם ממנו כנ&quot;ל נכון יותר ממה שראיתי בישובו בעזה&quot;י:<br /> <br /> '''ואם''' כנים דברינו אלו יצא לנו להקל ולהחמיר, להקל דכל דלא דיימא מעלמא ודיימא מיני' שמרננים אחריו ובא עליה אפילו בדאורייתא ס&quot;ל לרמב&quot;ם להקל הגם שאין לנו ראיי' מוכרחת דממ&quot;ש בפט&quot;ו מא&quot;ב הלכ' י&quot;ח י&quot;ל כמ&quot;ש ב&quot;ש סי' קנ&quot;ו משום דספק ממזר אפילו ברוב פסולין דרבנן, או כמ&quot;ש הב&quot;ח דתולין ייתר בארוס, ע' מ&quot;מ ממה שבהל' תרומ' דסתמא מיירי אפילו בזמן שתרומה דאורייתא כ' דינו נראה אפילו בדאורייתא מהני באיכא קול רינון מיניה ומנ&quot;ל לעשות פלוגתא רחוקה בין הראשונים דרמב&quot;ם מחמיר בדאורייתא, ומינה להחמיר דאפילו בדרבנן דווקא באיכא קול רינון מיני דהא בתרומה בזה&quot;ז דס&quot;ל שהוא דרבנן בוודאי גם כן קאי ומ&quot;מ בעי רינון דיוקא ודוחק לומר דנקט דמרנני' מזה הכהן משום תרומה דאורייתא נקיט ולכן מסתבר דאינו מחלק כלל בין דאורייתא לרבנן כנ&quot;ל:<br /> <br /> '''והנה''' הב&quot;ש סי' ד' ובסי' וי&quot;ו כתב דלתי הב&quot;ח בשיטת הרמב&quot;ם דבדרבנן ל&quot;ח גם באיכא חדא רובא כשרים ובזה גם כן לא חיישינן דהיא דרבנן, ובס' בית מאיר תמה אם כן אפילו ברוב פסולים נמי כיון דנאמנת ורק לכתחלה לא תנשא והי' נ&quot;ל מתחילה דב&quot;ש ס&quot;ל דיש לחלק בין תרומה שבזה&quot;ז דרבנן ואין לה עיקר מן התורה משא&quot;כ באיסור לכהונה דעיקר האיסור דאורייתא גם בזה&quot;ז ורבנן החמירו בו ביותר לכן יש להחמיר ולכן כ' רק בחד רוב שהוא חומרא על חומרא לרמב&quot;ם אלא לפ&quot;ז לא ה' מקשה מידי בסי' ד' ובסי' קנ&quot;ו ממה שפסק הרמב&quot;ם בממזר שאומר ממנו הוא דחיישינן וספק ממזר דרבנן הלא שם בעצם עיקר האיסור ממזר מדאורייתא הוא וכן הרגיש פר&quot;מ ני', ובנוב&quot;י תנינא סי' כ&quot;ז כ' באמת זה ל לתרץ על קושי ב&quot;ש, ולא הרגיש במ&quot;ש הב&quot;ש כאן בחד רוב, ומ&quot;מ י&quot;ל דלדינא לא רצה הב&quot;ש לסמוך ברוב פסולים כיון שאפשר לחלק כהנ&quot;ל, ולכן לא כ' רק ברוב כשרים כנ&quot;ל ועוד י&quot;ל דס&quot;ל לב&quot;ש בספק מותר כיון שמפירש דספק ממזר מותר דקהל וודאי ולא ספק קהל וכל שאינו וודאי קהל מותר ורק רבנן החמירו משום מעלת יוחסי' דימה זה לתרומה בזה&quot;ז דרבנן, אבל לסמוך על דברי' בר&quot;פ שמנגדת נגד הרוב ופסקי' כר&quot;ג להאמינה סברא שלנו דבודקת ומזנה ולכתחלה אין אנו סומכים על סברא זו דחוששין לדר&quot;י דלא שייך סברא זו י&quot;ל בכה&quot;ג חיישינן כמו באיסור דאורייתא ולכן לא רצה להקל רק בחד רוב דבתר רוב אזלינן בכל מקום מן התורה וחומר' בעלמא הוא במעלת יוחסין ודומה לתרומה בקו&quot;ח להקל בו ויש להאריך והקצרתי:<br /> <br /> '''אלא''' לפמ&quot;ש לעיל דמוכח מרמב&quot;ם דגם בדרבנן דווקא במרננים רק מיני' אז אין חוששים לאחר ליתא להנ&quot;ל חוץ משנאמר מ&quot;ש הב&quot;ש עוד דגם בלא דברי הב&quot;ח יש להקל בחד רוב כיון שהוא חומרא בעלמא ורוב הפוסקים ס&quot;ל דסגי בחד רוב:<br /> <br /> '''והנה''' בס' בית מאיר העיר דגם במחצה יש להתיר משום ספ&quot;ס שמא לא בא עלי' אחר ואם בא עליה אחד שמא כשר הוא, וכתב דגם ברוב פסולים, יש לצדד ולומר כן לפמ&quot;ש ב&quot;ש דברוב פסולין גם כן איכא ספק שמא אזלא איהי לגבייהו, א&quot;כ איכא ספ&quot;ס גמור גם ברוב פסולין אלא דרשב&quot;א וריטב&quot;א בקדושין דף ע&quot;ג ע&quot;א וע&quot;ב ס&quot;ל דר&quot;פ רוב גמור ואיננו מבוטל על ידי ספק דילמא אזלא איהי לגביי' א&quot;כ ליכא ספ&quot;ס ותליא בשיטות אלו והניח בצ&quot;ע לדינא:<br /> <br /> '''ולפע&quot;ד''' נראה לעשות סמוכים לקולא זו מהא דהגה' רמ&quot;א ססי' ג' דנתקשה בו בח&quot;מ וב&quot;ש סי' ד' דפסק שם כרא&quot;ש ודלא כרמב&quot;ם דאין חוששין לאחר, ומ&quot;ש הב&quot;ש בעיר שכולה כהנים דחוק ורחוק לומר דבהכי איירי, וגם מ&quot;ש לעיל בישוב הרמב&quot;ם דבאיכא רינון רק מיני' בדאורייתא ל&quot;ח לא יועיל לנו דבססי' ג' לא כ' כלל מרנון אלא שהוא אומר מיני', ונלפע&quot;ד ליישב דמטעם ספ&quot;ס אתי עלה שמא לא נבעלה לאחר, ושמא האחר גם כן כהן הוא הגם דרוב ישראלי' מ&quot;מ איכא ספ&quot;ס כמ&quot;ש ב&quot;מ הנ&quot;ל עפ&quot;י שיטו' ב&quot;ש הנ&quot;ל, אלא דכ&quot;ז לענין דאורייתא, אבל עדיין לא יצאנו מחשש דרבנן דשתוקי דמשתקינן אותו מכהונה כיון שאין ידוע לן מאיזה כהן הוא ולענין זה ליכא רק חד ספק שמא לא נבעלה לאחר, אלא בדרבנן י&quot;ל ל&quot;ח אפילו בחד ספק כנ&quot;ל נכון:<br /> <br /> '''אלא''' דקשיא לן לפ&quot;ז סוגי' דיבמות דמייתי רבא ראיי' ממתני' ולדברינו ראיי' אין כאן, די&quot;ל מתני' משום דאיכא ספ&quot;ס, משא&quot;כ בארוס וארוסה ליכא ספ&quot;ס, ודוחק לומר דמייתי ראיי' דכמו בתרומה דאוריי' לא חיישינן בספ&quot;ס ה&quot;ה בספק ממזר דרבנן בחד ספק, ונ&quot;ל עפמ&quot;ש הרא&quot;ש בתשובה דמתני' קתני אוכלת בתרומה ובנה כהן ועומד ומשמש על גבי המזבח, וכתבתי במק&quot;א דהוכיח הרא&quot;ש דמפות' דומיא דאנוס' דוודאי אין סברא לומר לחוש כשם שנאנס' לזה כך נאנסה לאחר, דלא חיישינן כלל לזה ובנה כהן ממש לכל דבר כן במפותה שכללם מתני' יחד ג&quot;כ בענין זה איירי, הגם דלאו בחדא גווני איירי דמפותה בלא דיימא, או בחבושים ואנוסה מיירי בכל גווני, אבל בדברים דאיירי בי' מתני' היינו לענין תרומה ובנה כהן שווים מפותה לאנוסה והארכתי בזה ביתר ביאור במק&quot;א, עכ&quot;פ נראה דרא&quot;ש ס&quot;ל דמתני' קתני לענין בנה ג&quot;כ שעובד עבודה ובבנה ליכא ספ&quot;ס דאם גם האחר כהן הי' מ&quot;מ משתקים אותו מדין כהונה לעבוד עבודה אלא שזה רק מדרבנן, והא&quot;ש דמייתי רבא ממתני' לארוס וארוסה דכל בדרבנן ל&quot;ח אפילו בחד ספק כנ&quot;ל:<br /> <br /> '''ואחרי''' הדברים האלו נתיישבו שבו פסקי הרמב&quot;ם ע&quot;נ דבתרומה פסק אפילו בתרומה דאורייתא דל&quot;ח כיון דאיכא ספ&quot;ס והכהן משמש ג&quot;כ על גב' המזבח ולא משתקים אותו מדין כהונה כיון דרק דרבנן הוא ואפילו בחד ספק מתירים, אבל בהלכ' יבום דרק חד ספק ודאורייתא הוא חיישינן ובפט&quot;ו מא&quot;ב הלכה י&quot;ח דאיכא ס&quot;ד דספק ממזר דאפילו בר&quot;פ רק דרבנן לא חיישינן, וכן פסק בשו&quot;ע בסי' ד' וסי' קנ&quot;ו, ובססי' ג' דאיכא ספ&quot;ס בדאורייתא לענין נשיאת כפים ל&quot;ח, ומשום דמשתקי' אותו דליכא רק חד ספק כיון דדרבנן הוא ל&quot;ח, אלא דקשיא עלן עדיין מה דפסק הרמב&quot;ם ובשו&quot;ע סי' ד' בממזר שאומר ממנו הוא דחיישינן, והב&quot;ש הקשה לפי תי' הב&quot;ח הא ספק ממזר דרבנן הוא והוא לשיטתו אזיל דכן הקשה על הה&quot;מ שם, אבל האמת כמ&quot;ש בס' ב&quot;מ דס&quot;ל להה&quot;מ וכן נראה מרמב&quot;ם כמ&quot;ש הריטב&quot;א ביבמות דספק ישראל בוודאי ממזר אסור מדאורייתא, ודווקא ספק ממזר בישראל וודאי הוא רק מדרבנן עיין בו ואמת נכון הדבר ולק&quot;מ קושי' ב&quot;ש בסי' ד' וסי' קנ&quot;ו על הב&quot;ח, אלא לפמ&quot;ש בספ&quot;ס אפילו בדאורייתא ל&quot;ח ומוכרח הוא מסס&quot;י ג' א&quot;כ קשה הא גם בזה איכא ספ&quot;ס ואפילו ברוב ממזרים:<br /> <br /> '''והנראה''' לי בישוב זה הנה הדג&quot;מ וכן סי' כ&quot;ז נתקשה טובא על הטור דבסי' ד' לא כ' רק שיטת הרמב&quot;ם ובסי' קנ&quot;ו מביא שיטת אביו הרא&quot;ש ובסי' ד' כ' שיטת הרמב&quot;ם בלי חולק, וכ' דבסי' ד' איירי דליכא עדות שבא עלי' ואין וודאי שבא עלי' וכיון שיש ספק שאחר בא עלי' לכן חיישינן משא&quot;כ בסי' קנ&quot;ו נאמן במגו שבא עלי', ובזה עלה ליישב הא דססי' ג' דאיירי שידעינן שבא עלי', והנה מ&quot;ש דבססי' ג' איירי באיכא עדים שבא עליה המעיין בצדק יראה דלאו בהכי איירי ועיין ח&quot;מ שם, וגוף הדבר שחידש בין שיודעים או ע&quot;פ דבריו הראשוני' לא נחתו לחלק בזה ורש&quot;י ביבמות כ' מפורש בא עליה או שמודה וכ&quot;כ רשב&quot;א בתשובה, וכן בסוגיא דכתוב' חדא דמודה, אבל נ&quot;ל עפמ&quot;ש הח&quot;מ די&quot;ל בממזר באומר ממנו הוא חיישינן משום דחזקת בודקת ומזנה, ודבריו תמוהי' לכאורה הא אנו דנים אם נבעלה גם לאחר ומה שייכות בודקת ומזנה לכאן, ונ&quot;ל לצרף דברי הח&quot;מ ונב&quot;י יחד, דוודאי בכ&quot;מ שאומר שבא עליה מאמינים לו כוודאי ואין לדון אלא אם גם לאחר נבעלה, ותליא בשיטות הפוסקים וכלשנא דש&quot;ס יבמות אבל בממזר שאומר שנבעלה לו מנגדתו בודקת ומזנה הגם שמשו' זה אין מכחישי' אותו לגמרי אבל כוודאי לא מאמיני' לי' ונתעורר החשש שמא מאחר ג&quot;כ נבעלה והוולד מהאחר וא&quot;ש דלי&quot;כ ספ&quot;ס שמא לא נבעלה מאחר ושמא האחר ג&quot;כ ממזר דיש כעין ספ&quot;ס להחמיר שמא לא נבעלה לו כלל דמנגדתו בודקת ומזנה ושמא גם לדבריו שממנו נבעלה שמא גם מאחר והוא כשר והוולד מהאח', אבל בססי' ג' וכן בכ&quot;מ דליכא התנגדו' לדבריו משום סברא וחזקה נאמן לוודאי וכל דאיכא ספ&quot;ס בדאוריי' או חד ספק בדרבנן ל&quot;ח לאחר כנ&quot;ל:<br /> <br /> '''היוצא''' לנו מדברינו דכל דאיכא ספ&quot;ס ואפילו ברוב פסולים לא חיישינן לאחר אפילו בדאוריי' ואפשר אפילו לשיטת הרשב&quot;א בקדושין דמשו' דילמא אזלא איהי' לגביי' לא נהרס הרוב לגמרי, מ&quot;מ מודה דרוב גמור גם כן תו לא הוי ואפשר לצרף ספק זה דרוב פסולין ואיהי אזלי לגבי' לספ&quot;ס כמ&quot;ש תוס' בכתוב' דף ט' ברוב רצון דרבנן ועיי' פנ&quot;י שם, ומכ&quot;ש באומרת לכשר או מזה הוא דליכא רק משום דלכתחלה לא תנשא גם אם נימא דלא דמי לתרומה דרבנ' כוון דבעצם האיסור דאורייתא מ&quot;מ על ספ&quot;ס יש כזה לסמוך לכ&quot;ע והרי הוכחנו דהג&quot;ה בססי' ג' ס&quot;ל כן, ולא מצאתי תי' אחר נכון על קושי' ב&quot;ש וח&quot;מ הנ&quot;ל ובאיסור לכתחלה דלא תנשא יש לסמוך על כל מ&quot;ש לפע&quot;ד:<br /> <br /> '''וכ&quot;ז''' כתבנו לפי דעת הב&quot;ש והבאים אחריו גדולי אחרונים זצ&quot;ל דשקלו וטרו לדינא בשיטת הרמב' כשאנו דנים אם לכשר או לפסול נבעלה להכשר כהונה בדידה ובוולדה, אבל לולי דבריהם ז&quot;ל הי' נ&quot;ל דלענין להכשירה לכהונה ולוולדה כ&quot;ע מודים דלא חיישינן דהנה צל&quot;ע בסוגי' דיבמות דאמר רבא ראיי' ממתני' מכח ק&quot;ו דלהאי איסורא ולהאי איסורא בתר דידי' שדינן הכא דלהאי איסורא ולהאי היתרא לא כש&quot;כ ולא אמר ק&quot;ו מרווח יותר דלהאי ליכא חזקת כשרות ובארוס איכא ח&quot;כ דידה, גם צ&quot;ל למה אמרו ל&quot;א רב, ולא אמר רב ושמואל דהא ס&quot;ל שתוקי היינו בדוקה אבל כל שלא בדקו אמו חוששין והול&quot;ל ה&quot;מ בדיימא מעלמא, וזה י&quot;ל בקל, אבל נ&quot;ל דבזה לא עלה ע&quot;ד רבא ואביי בל&quot;ק בלא דיימא, ולל&quot;ב בדיימא דכל היכא דאיכא חזקת כשרות לא חיישינן דכ' היכי דאפקרי' נפשה לגבי האי ה&quot;ה לגבי אחריני כל שידעינן שבא עלי' לכ&quot;ע מוקמינן אחזקת כשרות ולא חיישינן עוד, ולכן לשמואל ל&quot;ח דקרו לשתוקי בדוקי וס&quot;ל דנאמנות האם מהני לוולד דחזקת כשרות שלה מועיל לוולד ובוודאי ל&quot;ח כל שיודעים שנבעלה לו ולא דיימא מעלמא, ולכן לא אמר רק לרב וס&quot;ל לרבא דרב לא ס&quot;ל הלכה כרבי יושע אלא הלכה כר&quot;ג דהוי תרתי במקום חדא כדאית' בירושלמי אלא דס&quot;ל מאן דמכשיר בה פוסל בבתה דחזקת כשרות דאם ל&quot;מ לוולד ולכן ס&quot;ל הוולד ממזר ולא מהני בדיקת אם, ולרב יש לדון אם מהני בלא דיימא מעלמא אי חיישינן בדלא דיימא מעלמא לל&quot;ק וללישנא בתרא בבא עלי' ודיימ' מעלמא, ולכן אמר דווקא על רב לא אמר רב ופליגו אביי ורבא לרב, ואבי' דפליג היינו לרב ולשמואל מודה ואביי לא מוקי פלוגת' דרב ושמואל לל&quot;ק בלא דיימא מעללמא דא&quot;כ קשי' שמואל אלא דאמר דרב ס&quot;ל אפי' בלא דיימא מפלט וכן צ&quot;ל לל&quot;ב דאמר אביי אפי' בא עלי' פליג והא קתני ארוסה סל רה ועל כרחך דאביי חולק דאפילו בבא עליה ס&quot;ל לרב דחיישינן, מ רש דמייתי ראי' ממתני' לרב דגם כן ליכא חזקת כשרות:<br /> <br /> '''ומיושב''' בזה קושית פנ&quot;י בכתובות במתני' דר&quot;י אמר עד שתביא ראיי' לדבריה מה מועיל ראיי' ניחוש שזנתה גם עם אחר, ולהנ&quot;ל א&quot;ש דלמ&quot;ד מאן דמכשיר בה פוסל בבתה מתני' לא איירי רק לגבי דידה ואיכא חזקת כשרות ולכ&quot;ע לא חיישינן לשמא גם עם אחר זינתה ולמ&quot;ד דמתני' איירי גם בבתה משום דס&quot;ל דחזקת כשרות דאם מהני לבתה א&quot;כ לא חיישינן כשם שזינתה וכו' כנ&quot;ל נכון:<br /> <br /> '''ומצאתי''' ראיתי שכבר נתעוררו בזה הראשונים ה&quot;ה הרא&quot;ה בכתובות דף י&quot;ד ורשב&quot;א שהראה כבר על הקושיא מסוגיא דיבמות דלל&quot;ק לאביי חיישינן אפילו בלא דיימא וכתב ואפשר שם איירי בוולד דל&quot;ל חזקה וכאן איירי בדידה ה דאית לה חזקת כשרות ורשב&quot;א כ' גם כן א&quot;נ י&quot;ל שם איירי בוולד והכא בדידה הנה נחית הרא&quot;ה והרשב&quot;א לחלק בחשש דזינתה עם אחר בין איכא חזקת כשרות לדליכא ח&quot;כ, וכתבו בוולד ליכא ח&quot;כ היינו למאן דס&quot;ל הכי דמכשיר בה פוסל בבתה והם קצרו ולפי מ&quot;ש דרב הכי ס&quot;ל א&quot;ש סוגיא דיבמו', וגם סוגי' דכתובות דאזל למאן דמכשיר בבתה והסוגי' היא לשמואל דס&quot;ל הכי וא&quot;ש:<br /> <br /> '''ומעתה''' אומר אני בטח לשיטת הרמב&quot;ם דס&quot;ל כל&quot;ק ואפילו בלא דיימא דווקא היכא דליכא חזקה כמו בחליצה דלא שייך חזקה דמיניה הוא, וכן בממזר שאמר ממנו הוא דל&quot;ל חזקה, והא&quot;ש מה דפסק בארוס וארוס' דל&quot;ח לאחר משום דאיכא חזקת כשרות לה ולוולד ולדידן דפסקינן כמאן דמכשיר בבתה, ומינה כל שדנים עליה או על הוולד להכשר כהונה ולבוא בקהל בזה גם הרמב&quot;ם מודה כנלפע&quot;ד:<br /> <br /> '''ותבנא''' לדינא בנדון שלנו אם הי' רנון אחריו ולא מאחרים נלפע&quot;ד דרמב&quot;ם ס&quot;ל בכה&quot;ג דל&quot;ח בשום פעם שזינתה גם עם אחר, ובדברי פר&quot;מ ני' לא נזכר אם הי' רינון אחריו של זה והנה הגם אם לא הי' רינון נ&quot;ל להקל ממ&quot;ש משום ספ&quot;ס ועוד נראה לי יותר לסמוך עמ&quot;ש בסמוך דכל דאיכא חזקת כשרות לכולי עלמא לא חיישינן, ולכן בצירוף, כל הנ&quot;ל נלפע&quot;ד להתיר לכהן זה המעיד על עצמו שממנו נתעברה והיא גם היא אמרה ומודית שמיתר לו לישאנה בלי פקפוק:<br /> <br /> '''אלא''' דהנוב&quot;י תנינא יצא לדון בדבר חדש בכמה תשוב' דכל שמעיד בה ורוצה לישאינה יש לחוש שמא עיניו נתן בה כמו המעיד בשבוי' שלא ישאנה מטעם זה, והרגיש בעצמו מהא דארוס וארוס' וכ' משום דמאוסה בעיניו אם זנתה תחתיו, ובמקו&quot;א כתבתי דעדיין קשה לפמ&quot;ש הראשוני' בחדא ועוד חדא דקמודה שלא זזה ידו מתוך ידה דאלת&quot;ה חיישינן שמא זנתה עם אחר, וקשה אולי הוא בא עליה בוודאי וזה יודע אמת אבל אינו יודע באמת אם אחר בא עלי' ורק משום שעיניו נתן בה מעיד שלא זזה ידו ואין לומר דמאוסה בעיניו כיון שאין ידוע לו אם אחר בא עליה וע&quot;כ דל&quot;ח כלל לשמא עיניו נתן בה אלא דבאמת טעמא בעי מ&quot;ש משבוי' דחיישינן שמא עיניו נתן בה ולמה בזה לא נחוש גם אם נאמר לדידן דבדיעבד עבד לא תצא ומשום לכתחלה דלא סמכינן על דברי' ל&quot;ח משום שמא עיניו נתן בה, דחדא קמודה קאי לר&quot;י דגם לר&quot;י מהני האי והא לר&quot;י גם בדיעבד תצא על פי דברי' כשבוי' ולמה לא ניחוש לדידי' שמא עיניו נתן בה, ואפשר י&quot;ל לפמ&quot;ש הנוב&quot;י דמאוסה בעיניו כשיודע שזנתה תחתיו, אלא דחיישי' לשמא זינתה עם אחר והוא מעיד שקר שלא זזה ידו משום שעיניו נתן בה כולי האי ל&quot;ח שמא זנתה גם עם אחר והוא עיניו נתן בה, ודוחק מאחר שאם נשאת תצא לר&quot;י כ&quot;ש שאינו אומר שלא זזה ידו למאן דס&quot;ל דחיישינן לזנתה עם אחר, למה לא נחוש לעיניו נתן וצ&quot;ע לכאורה:<br /> <br /> '''ולכאורה''' הי' מקום לומר דמשום שמא עיניו נתן בה לא תצא בדיעבד בשבוי' וה&quot;ה בארוס וארוס' גם כן דיעבד הוא, והנב&quot;י מסופק בשבוי' אם נשאת אם תצא, ונעלם ממנו במח&quot;כ התוספת' שהביאו הרמב&quot;ן ורשב&quot;א וריטב&quot;א ביבמו' דף כ&quot;ו דמפורש בשבוי' אם כנס לא יוציא וכתבו דבשבוי' משום דמנוולת נפשה לגבי שבאי הקילו בדיעבד או משום דאינו רק איסור לאו משא&quot;כ בא' מעיד בה שמת בעלה, והנוב&quot;י רצה להביא ראיי' דלא תצא מהא דמעיד באשתו אינו נאמן משום דאין אדם מעיד על עצמו, מדצריך לזה ולא אמר משום דעיניו נתן בה ע&quot;כ דמשום עיניו נתן בה לא תצא מלבד מה שדחה הוא בעצמו ראיי' זו עוד נ&quot;ל שאינו ראי' דשאני אשה תחת בעלה דקשים גירושין של אדם והיא נשאת לו בהיתר, ולכן משום שמא עיניו נתן בה הי' נאמן ולא הי' מוציאים אותה מתחתיו, דקשים גירושין של אדם משא&quot;כ כשמעיד קודם נשואיה ואח&quot;כ נשאה וחילוק זה מבואר ברמה דוכתא בש&quot;ס ופוסקים, אלא דכבר הראנו שמפורש בתוספתא הנ&quot;ל דבשבוי' לא תצא ה&quot;ה במעיד שממנו נתעברה לא תצא וא&quot;ש הא קמודה, אלא דלא א&quot;ש מתרי טעמא חדא דמ&quot;ש ממעיד באשתו דאינו נאמן משום דאינו מעיד על עצמו ומ&quot;ש ארוס וארוסה שמעיד על ארוסתו ובוודאי ארוסתו כגופו כאשתו, ועוד דווקא אם כנס לא תצא אבל בקידש לבד תצא, וכ&quot;כ רשב&quot;א ביבמו' שם מירושלמי דכל שנאמר אם כנס לא יוצא דווקא כניסה לחופה ממש, וא&quot;כ קשיא הא דארוס וארוסה, והנה בהפלא' בסוגי' דראוה מדברת העיר גם כן בחשש שמא עיניו נתן בה, וכ' בארוס וארוסתו י&quot;ל דיעבד הוא, וכבר כתבנו דאין לומר דמשום דיעבד הוא ועוד כ' די&quot;ל דווקא במעלת יוחסין חששו לשמא עיניו נתן בה, וכן באשת איש ולא באיסור סוטה והיינו בארוס וארוסתו, והנה חילוק זה בין איסור סוטה ובין יוחסין ואיסור א&quot;א מוכרח הוא מהא דארוס וארוסתו, ולפ&quot;ז קו&quot;ח לדידן כל שנבדקה ואומרת ממנו הוא ואנו חוששים לדר&quot;י לכתחלה בזה בוודאי אין סברא לומר לחוש משום שמא עיניו נתן בה באיסור לכתחלה ביוחסים וכהונה יותר מאיסור סוטה, והנוב&quot;י בעצמו הרגיש די&quot;ל כיון דבדיעבד לא תצא אפילו ברוב פסולים משום לכתחלה ל&quot;ח לשמא עיניו נתן בה, ולא מלאו לבו להקל על סברת עצמו בלי ראיי', ולפמ&quot;ש יש ראיי' להקל מקו&quot;ח, ועוד יותר אני אומר דלפמ&quot;ש הפלא' משום איסור סוטה ל&quot;ח, וצ&quot;ל דחדא דקמוד' היינו דמשו&quot;ה היא מותרת לו ועל הוולד לא מהני דחיישי' שמא עיניו נתן בה משום מעלת יוחסין ודוחק דחדא דווקא עלה קאי, אבל א&quot;ש גם על הוולד כיון דספק ממזר רק מדרבנן ל&quot;ח לשמא עיניו נתן בה, ומוכח דכל בדרבנן ל&quot;ח לשמא עיניו נתן בה ואפילו אם עצם האיסור דאוריי', וכ&quot;ש באיסור דרבנן לכתחלה שהחמירו שלא תנשא לחוש לדר&quot;י, ויש לדחות דוולד דיעבד הוא כמ&quot;ש ראשוני' ופוסקי' ובדיעבד ל&quot;ח לשמא עיניו נתן בה, ול&quot;ק רק מהיתר שלה לדידי' ובזה ל&quot;ש דיעבד כמ&quot;ש וצ&quot;ל משום סוטה, וא&quot;כ אין ראיי' דל&quot;ח בדרבנן שעיקרו דאורייתא, אלא דמ&quot;מ א&quot;ש דאיכא קו&quot;ח אם באיסור סוטה לא חיישינן כ&quot;ש באיסור לכתחלה דרבנן במעלות יוחסים כנ&quot;ל:<br /> <br /> '''והנה''' הנוב&quot;י כ' די&quot;ל דדומה לאם פדאה דמעיד וה&quot;ה במעיד שהוולד ממנו ומתחייב במזונות וכל צרכי הוולד ולא בריא לי' לדמותו לזה ולא גילה לנו טעם למה אינו דומה ומ&quot;ש, ולפע': אינו דומה כלל, דצריך טעם למה בפדאה נאמן וכי ליכא למיחש משום שיצרו תקפו מוציא מעותיו ופדה אותה והי' קשה לי הדבר עד שמצאתי את שאהבה נפשי בטו&quot;ז סי' ז' שכתב מלתא בטעמא דיש לו לחוש שמא תחזור בה ותודה שנבעלה ואסורה לכהן ולכן כל שאינו מוציא ממון ואינו מפסיד בעדותו אולי תעמוד בדברי אבל בפדאה בזה בודאי לא שדי זוזי מספיקא אלא משום שיודע שהאמת אתו אלו דבריו והוא נכון מאוד, ולפ&quot;ז במעיד שממנו נתעברה הגם שמוציא הוצאות ומתחייב עצמו כדי לכנסה אינו נאמן דאם תחזור בה גם הוא יחזור בה ויאמר שאמר רק כדי לשאינה וכיון שאומרת שאינו ממנו אינו חיוב כלל כנ&quot;ל פשוט:<br /> <br /> '''וכשאני''' לעצמי נראה לי דכל שאומר ממנו נתעברה לא חיישינן משום שמא עיניו נתן בה דמה לו לגלות קלונו ברבים והמעשה בלא עבירה מכוער בעיני כל טוב הי' לו להעיד לה כי לכשר נבעלה ומה לו לצרה הזאת לגלות חרפתו וקלונו, וגם מתחייב עצמו בחיובי הבן ובוודאי כשאי אפשר לו בענין אחר אין להאמינו בשביל זה כמ&quot;ש לעיל דיצרו תקפו לחייב עצמו בממינו ולגלות חרפתו, אבל כל שאפשר בענין אחר בוודאי הי' טוב לו להעיד סתם שלכשר נבעלה ואי משו' שמא נבעלה גם לפסול, גם כשמעיד שממנו הוא לא יוכל לומר רק שבא עלי' פעמים, אבל לא יוכל להעיד שלא בא עליה גם אחר וכן יוכל להעיד על אחר כשר וע&quot;כ דאמת קמסהיד כנ&quot;ל, אלא דכ&quot;ז כשמת הוולד וכדומה שיוכל לשאינה מיד, אבל כל שהיא מעוברת ומניקת אז ע&quot;כ צ&quot;ל שממנו הוא כדי שיתירנה להנשא לו ולא תיאסור עליו משום מינקת חבירו וא&quot;כ ליתא לסבר' זו אלא שנכונים דברי הגה' הגאון בן המחבר ז&quot;ל, דכל שאינה אסורה עליו לעולם לא חיישינן שמא עיניו נתן וכסברא זו וכיוצא בזה מצינו בדוכתא טובא וכ&quot;ש בחששות וגזירות כאלו יש לחלק כהנ&quot;ל, (ואינני מבין דאולי משום זה אומר שממנו הוא כדי שיוכל לקדש אותה מיד דירא דאם ימתין עד כ&quot;ד חודש שמא יקדמנו אחר ויקדש אותה הגם שאותו אחר גם כן אסור לו לקדשה מ&quot;מ שמא יעבור ויקדש אותה באיסור ואפילו לפי מה שהובא בהג&quot;ה סימן י&quot;ב דגם באם קידש לבד גם כן צריך להוציאנה מ&quot;מ אולי יברח ולא יוציאנה או גם אם מוציאה כיון שהמעיד עליה כהן אסור ליקח אותה אח&quot;כ אחר שנתגרשה ולכן מעיד שממנו הוולד ואין לומר כיון שחשדינן שרוצה לעשות איסור הלא הוא בעצמו יכול לקדשה זה אינו דירא שעל ידי העדים יוודע לב&quot;ד שקידש ויוכרחו אותו להוציאה בגט ואי משום שיכול לברוח מ&quot;מ אולי אין מקום מצוי' לו כל כך לברוח שעי&quot;ז לא יהא צריך לגרשה ועוד דירא דעד הזמן שיעברו כ&quot;ד חודש תתחרט האשה ולא תתרצה לו עוד להנשא לו) וא&quot;כ משום איסור מניקת ומעוברת חבירו ל&quot;ח לשמא עיניו נתן בה, ומשום דאסורה לו לעולם מחמת כהונה יוכל לומר שמאחר כשר הוא כמ&quot;ש:<br /> <br /> '''וכל''' זה כשמעיד על עצמו שממנו נתעברה, אבל כשמעיד באמת דלכשר נבעלה והוא רוצה לשאינה הדרינן לחשש שמא עיניו נתן בה כמובן:<br /> <br /> '''ועוד''' נ&quot;ל סברא בזה, דכ&quot;מ שאין מאמינים משום שמא עיניו נתן בה הוא דע&quot;י שנושא אותה גרע עדותו דחיישינן שמא משום שיצרו תקפו עליו באהבתו אותה מעיד שקר, ולפי המבואר ונראה בראשוני' ביבמו' דף כ&quot;ו וביתר ביאור בריטב&quot;א שם דכל זה איננו חשש גמור לנו אלא משום רינון וחשדא שיחשדו ששקר מעיד שמת בעלה או אומר בפני נכתב וכן בשבוי' וכיוצא בו, אבל במעיד שממנו נתעברה כל שיעלה בלב בני אדם שנפשו חשקה בה ואהבתו עזה וקשורים זה בזה יתאמתו דבריו יותר שהוא הוא אשר זינה עמה ונתן עיניו בה והיא בו, והוא הבעל והמעיד בה ועומד באהבתו לישא אותה ואין כאן רינון וחשדא, וכן השכל והחוש מעיד ומחייב להאמינו, והיינו במעיד על עצמו שממנו הוא, אבל במעיד שלכשר נבעלה ל&quot;ש זה, אבל במעיד על עצמו נ&quot;ל מ&quot;ש נכון וברור בעזה&quot;י, וכן בנטען על השפחה ונכרית לא ושאינה דע&quot;יה נשואין נתחזק הקול הראשון, כן בזה שנושא יראה אמת אתו שהוא הבועל ומכבר נשאו עיניהם זה בזה, בהא סליקנא דלפע&quot;ד נראה להתירם להנשא בפרט לפי הנאמר שיש לחוש לתקלה וחששות הרבה ואם פר&quot;מ ני' מסכים עמדי הנני מסכים להתיר בלי פקפוק, וכ&quot;ז בהיתר הנשואים, אבל מה שנוגע לוולד לעניין חליצה ויבום אין להקל מכל מ&quot;ש כמובן, ויעיין נוב&quot;י תנינא סוף סימן למ&quot;ד דיש לעשות זכר לדבר, יד יזכרהו לטוב ויצילנו ממכשול הכ&quot;ד אוהב נפשו דש&quot;ת באהבה:<br /> <br /> {{יישור לשמאל|הק' '''אברהם שמואל בנימין סופר''' בה&quot;ג מהרמ&quot;ס זצ&quot;ל}}<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;noinclude&gt;</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%9B%D7%AA%D7%91_%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%94%D7%A2%D7%96%D7%A8/%D7%93&diff=553694 2026-06-04T16:01:37Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>&lt;/noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> {{מרכז|'''תשובה ד'''}}<br /> <br /> {{כניסה משני צדדים|'''בירור הלכה כאומר צא וקדש לי אשה סתם'''.}}<br /> <br /> == א ==<br /> '''לגולה''' עמוקות בדין זה אשר מקורו בנזיר [[בבלי/נזיר/יב/א|י&quot;ב ע&quot;א]] וגיטין [[בבלי/גיטין/סד/א|דף ס&quot;ד ע&quot;א]] אמר ר&quot;י האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו נ&quot;ל הא דנקיט ומת לכאורה ה&quot;ה בשהוא חי אלא הלך למרחקים ולא הודיע למשלחו אי קידש או לא, אלא דבכה&quot;ג לא אמרינן חזקה שקידש למשלח אשה דאם כן הי' מודיעו לו את מי קידש לו הגם דבכל מקום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אם כן הוה ליה להודיעו כי קיים מצות שליחותו שאני התם דחושב השליח דיסמוך עליו שעשה כמו שציוהו, אבל כאן הרי צריך לידע את מי קידש לו כדי שישאנה ותהי לו לאשה וגם שידע המשלח מי הם קרובותיה האסורות עליו ומדלא הודיעו ע&quot;כ שלא קידש לו אשה כלל ולכן נקיט דווקא מת דחיישינן דקודם שרצה להודיעו להמשלח שקידש לו אשה מת כנלע&quot;ד, אלא בגמרא נזיר התם לא קתני ומת משמע קצת אפילו הוא חי אם לא הודיעו, אעפ&quot;כ אסור בכל נשים שבעולם ומכל מקום נ&quot;ל כמ&quot;ש ושם קיצר לשון הוא ועיין באורח משור שם, ועוד יש שם שינוי לשון דמסיים וכיון דלא פריש לא ידע וכו' וזה אינו בגיטין:<br /> <br /> == ב ==<br /> '''[[ט&quot;ז/אבן העזר/לה#|בטו&quot;ז]]''' כ' הא דהוצרך לחזקה ולא אסרינן ליה בכל הנשים שבעולם מספיקא דאי לאו חזקה הוי ס&quot;ס שמא לא קדש ואת&quot;ל קדש שמא לא זו וב&quot;ש שם דחה דברי הטו&quot;ז דהוי ספק אחד בגופו וס&quot;א בתערובות, ובהמגיה לטו&quot;ז כ' דכוונת ט&quot;ז דלמא זו היא שקדש לו, ובגליון ש&quot;ע של אאמ&quot;ו מאוה&quot;ג זצ&quot;ל כ' דאין זה ספק דאם היא זאת שקדש לו השליח אז היתה אומרת לו שקדשה השליח בגינו, ולי נראה לקיים דברי הט&quot;ז ע&quot;פ המגיה דהוצרך לומר חזקה דאסור בכל הנשים משמע אפילו קטנות שהיו קטנות עכ&quot;פ בשעת קדושי השליח, ובקטנה י&quot;ל שפיר שמא זו שקבל אביה קדושין בעדה והיא לא יודעת כמ&quot;ש [[תוספות/נזיר/יב/א#אסור|תוס']] בקושיא דכל קטנות לאחרים תיאסרו דלא ידעי אם קבל אביהם קדושין לכן הוצרך לומר שאסור בכל הנשים שבעולם משום חזקה שהיא כוודאית (דאם לא חזקה לא הי' אסור בכל הנשים כי אותן שהיו קטנות בשעה שקדש לו השליח אשה היו מותרות לו מכח ספ&quot;ס) אלא דקשה לי בלא&quot;ה לפי דברי המגיה שם הגם דאיכא חזקה עדיין איכא ספ&quot;ס שמא זו היא שקדשה לו ואת&quot;ל לא זו היא שמא לא זו היא שקידש השליח קרובותי' וספק א' מתיר יותר מחבירו דלספק זו היא אין צריך לקדשה שני' ולספק השני דילמא לא זו היא שקידש קרובותי' צריכה קדושין ולהפוסקים דסבירא להו דבעי' ספ&quot;ס שיוכל להתהפך א&quot;ש דכאן א&quot;א להתהפך כמובן, אבל ספ&quot;ס שכתב המגיה לא צריך להתהפך דהא בעי' להתחיל בספק שמא לא קדש וכה&quot;ג לא בעי להתהפך כמ&quot;ש ש&quot;ך [[ש&quot;ך/יורה דעה/קי|סי' ק&quot;י]] משא&quot;כ אי אמרינן חזקה עושה שליחותו והשני ספיקות המה אם זו היא שקדש לו השליח ואם לא דילמא לא קידש קרובותי' בעי' יוכל להתהפך ואינה מתהפכא, אבל לדסוברים דס&quot;ס לא בעיא להתהפך קשה כהנ&quot;ל דע&quot;כ צ&quot;ל דאין ספק שמא זו היא שנתקדשה לו נכנס בגדר הספק שאם קדשה היתה אומרת לו שקדשה השליח אלא עדיין קשה דאכתי איכא בקטנה ואמאי אסור בכל הנשים שבעולם יהי' מותר לקדש קטנה דהיא אינה יודעת אם נתקדשה ואם כן י&quot;ל שמא זו היא שנתקדשה לו, וצ&quot;ל דבאמת כל הנשים לאו דווקא דקטנה מותרת לו, דבלא&quot;ה כל הנשים לאו דווקא הוא דהא מותר באלו שאין להם קרובות כדאיתא להדיה בש&quot;ס נזיר, וא&quot;כ ליתא לתי' המגי' בט&quot;ז דמוכח ע&quot;כ כסברת אאמ&quot;ו זצ&quot;ל דאם זו היא היתה אומר' לו שקדשה דאל&quot;ה הא הוי ספ&quot;ס וגם ליכא למימר כמו שתרצתי דאמר חזקה כדי שיאסור בקטנה דגם דאיכא חזק' מ&quot;מ קטנה מותרת לו משום ספ&quot;ס ועיין:<br /> <br /> '''אלא''' דבאמת מלבד שמ&quot;ש דבקטנה שמת האב מותר בה זה לא מצאתי בשום מקום ומסתימת כל הפוסקים לא נראה כן, גם מש&quot;ס נזיר דאמר בל&quot;ל קרובות הול&quot;ל ג&quot;כ חידש דין יותר דמותר בקטנה וע&quot;כ דבהנ&quot;ש אסור אפי' אם היא קטנה, וצ&quot;ל למאן דס&quot;ל דלא בעי ספ&quot;ס שיוכל להתהפך אעפ&quot;כ בקטנה ליכא ספק ספיקא דספק הראשון שמא זו היא שקדשה לו השליח אינו די&quot;ל דהיא או אחרי' היו יודעי' והאב הי' מפרסם הדבר בחיותו כמ&quot;ש רמב&quot;ן, ולתוס' דל&quot;ל סברא זו כמבואר מכח קושיתם צ&quot;ל דס&quot;ל דבעיא ספ&quot;ס שיוכל להתהפך, ולפ&quot;ז א&quot;ש תי' המגיה בטו&quot;ז ע&quot;פ שיטת תוס' כמובן, אלא לרמב&quot;ן עדיין קשה דגם בקטנה ל&quot;ש שמא זו היא משום דהיא או אחרים היו יודעים ומ&quot;ש הפלאה בקו&quot;א דספק ספיקא כך הוא שמא לא קדשה ואת&quot;ל קידש שמא קידש אחת שאין לה קרובים וא&quot;כ גם ספק השני אין כאן ספק בתערובת כלל הוא נכון ופשוט, ודברי המגיה בט&quot;ז בלא&quot;ה לא אבין דגם ספק זה שמא זו היא שקידש הוי ספק בתערובת דמה לי ספק אם זו היא שקדש קרובותי' או זו היא האשה שקדש עצמה ולא קרוב' של אשה שקדש והמה נפלאו ממני:<br /> <br /> == ג ==<br /> '''שיטת''' תוס' גיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/סד/א#אסור|סד א ד&quot;ה אסור]]}} דאיסור זה רק משום קנסא דמדינא שרי דליכא חזקה דאין ביד השליח לקדש שמא לא נתרצה לו אשה, וצ&quot;ל מ&quot;מ משום ספק יהי' אסור מדינא ונתקשה בזה בהפלאה וכתב זצ&quot;ל דהוי ספ&quot;ס שמא לא זו היא וס&quot;ל ספק א' בגופו וספק אחד בתערובות והאריך עוד, ובמח&quot;כ הי' נעלם ממנו לשעה מ&quot;ש תוס' גיטין דף ס&quot;ה ע&quot;א ב[[תוספות/גיטין/סה/א#התקבל|ד&quot;ה התקבל]] דשם גילו תוס' דעתם דהכא משום דאוקמי' האשה בחזקת היתר עיי&quot;ש, וצ&quot;ל א&quot;כ גם אי איכא חזקה אלימתא גם כן לא אסרו לו כל הנשים דנוקמי כל אחת אחזקת היתר כל אחת שבא לפנינו ורוצית להתקדש למשלח או אחר שרוצה לקדש אשה, נראה דס&quot;ל לתוס' כיון שסוף כל סוף אחת יצאה מחזקת היתר משום דחזקה שליח עושה שליחותו וע&quot;כ אחת קידש הי מינייהו מפקית והי מינייהו מוקמי אחזקת היתר לכן א&quot;א לאוקמי שום אחת אחזקת היתר, ולכן הוצרך תוס' לחדש דליכא כאן חזקה דשליח עושה שליחותו כלל דשמא לא נתרצה וכיון דיש לומר לא קדש כלל שוב אוקמי' כל הנשים בעולם אחזקת היתר שלא קידש כלל כנ&quot;ל ועיין ומיושב ממילא קושית ט&quot;ז דהוצרך לחזקה לתוס' שפיר כיון דבמקום אחר איכא חזקה דאי לאו חזקה לא קנסי' כאן דמשום ספק הי' מותר מדינא בכל הנשים שבעולם משום דאוקמי אחזקת היתר ולכן הוצרך לומר חזקה שליח עושה שליחותו, ולכן קנסו כאן הגם דמדינא מותר דאוקמי אחזקת היתר, אלא דעדיין קשה לכאורה על דצריך תוס' לחדש דליכא חזקה ומוקמינן כל אחת אחזקת היתר דגם אי איכא חזקה יש לומר דלמשלח מדינא מותר דאוקמי כל הנשים בחזקת היתר לו הגם שאחת קידש השליח נימא דקידש אחת שאין לה קרובות וממילא כל הנשים בעולם מותרות לו, ולכן נ&quot;ל דבאמת הא דחידש תוס' דליכא חזקה שליח עושה שליחותו הוצרך כדי ליישב קושיתם דלכל העולם קטנות יאסרו ול&quot;ש לכל העולם אוקמי אחזקת היתר כיון שאחת נאסרה ע&quot;כ כיון שקידש אחת לכן הוצרכו לחדש דליכא חזקה שליח כו' וממילא למשלח רק משום קנסא נאסרו ולא להעולם גם אי הי' חזקה ממש באמת לא הי' איסור למשלח רק מקנסא דלדידי' נוכל לאוקמא כ&quot;א אחזקת היתר לו וכן משמע קצת מתוס' דף ס&quot;ה דכתבו דגבי צא וקדש החמירו הגם דאיכא חזקה וגם אין בידו משמע דמשום חזקת היתר אינו רק חומרא, אלא שהוסיף עוד דליכא חזקה שליח וכו', ולפמ&quot;ש א&quot;ש כמובן למעיין:<br /> <br /> '''והנה''' לפי תי' תוס' זה דליכא רק קנס ולא מדינא משום דאינו ביד שליח ואוקמי אחזק' זה דווקא במקדש ע&quot;י שליח, אבל במי שקידש אשה בעולם ושכח מי קדש כמו דאיתא בירושלמי שבת פ' כלל גדול ד' כ&quot;ד דפוס וויען דמייתי הא דר&quot;י בכה&quot;ג שהוא עצמו קידש ואינו יודע את מי קידש אז מדינא אסור דהא וודאי קידש אחת ולא שייך לומר אוקמי בחזקת היתר דהי מינייהו אפקת כן הוא לכאורה, אבל לפמ&quot;ש דלהמשלח יש לומר שפיר הגם דאיכא חזק' שליח וכו' דלכל אחת מותר משום אוקמי אחזקת היתר וקידש אחת שאין לה קרובות, א&quot;כ ה&quot;ה בשקידש בעצמו ואינו יודע מי קידש דאמרי' דכל אחת בחזקת היתר וקידש אחת שאין לה קרובות ורק מקנסא אסורה חוץ בשיודע שקידש אחת שיש לה קרובות כנלפע&quot;ד ועיין:<br /> <br /> == ד ==<br /> '''עוד''' תי' תוס' בגיטין דמדינא שרי דאזלינן בתר רובא ומשום קבוע ליכא דאינו ניכר במקומו וכ&quot;כ בנזיר, מוכח דס&quot;ל לתוס' דכל קבוע שאינו ניכר לא הו' קבוע ואפילו מדרבנן רק בכאן משום קנס, אסור בכל הנשים שבעולם וכשיטת תוס' הרבה מראשונים דס&quot;ל הכי עיין סי' ק&quot;י ביו&quot;ד בטוש&quot;ע והחונים עליו ש&quot;ך ו[[ט&quot;ז/יורה דעה/קי|ט&quot;ז]] ופר&quot;ח ו[[פתחי תשובה/יורה דעה/קי|פ&quot;ת]], ומוכח עוד מתוס' דס&quot;ל אפילו ניכר לאחד בעולם כל שאין הדבר ניכר וידוע לכל לא הוי קבוע דהא האשה בעצמה יודעת שנתקדשה ואם השליח סי' גם הוא יודע וע&quot;כ דס&quot;ל דגם זה אינו קבוע ושוב ראיתי בפרמ&quot;ג סי' ק&quot;י בחקירותיו בד&quot;ה והנה התוס' בנזיר שתמה על תוס' בזה כיון שאשה יודעת בנפשת הוי קבוע הניכר, ואין תפיס' על תוס' כל כך אם ל&quot;ל כמשמר' הבית שהביא:<br /> <br /> '''וכשאני''' לעצמי הי' נ&quot;ל בישוב קושית תוס' דא&quot;כ כל העולם יאסרו בקטנות שאין יודעים אם נתקדשו, י&quot;ל דווקא לדידי' אסור ואין דנין בו משום רוב משום דאיכא קבוע דאשה יודעת בנפשה שנתקדשה והוי ניכר לאחד בעולם, אבל לכ&quot;ע אמרי' ממ&quot;נ אי מקדש גדולה הלא היא לפנינו ואומרת שלא נתקדשה ונאמנת כדאיתא שם בתוספ' בשם ר&quot;ת ואי מקדש קטנה ונחוש שמא שליח קידש אחת מן הקטנות שמת אביה עכשיו והיא היא שעומדת לפנינו הא נתערבה ברוב קטנות וליכא תערובת הניכר כיון שהיא קטנה ולא ידעת מקדושי' ואבי' מת אין מי שמכיר התערובת חוץ שנחוש שאב הודיע לאחרים אין לחוש לכך דגם הם לא ידעו רק מפיו ואין ברור להם (ואין ניכר הקבוע) וא&quot;ש ועיין:<br /> <br /> '''ואין''' לדחות הא אי אפשר לקדש בלא עדים והלא עדים יודעים ומכירים אותה, וזה קשה גם על הפמ&quot;ג שכ' שאשה יודעת בנפשה או כל זמן שהשליח חי הלא איכא גם כן עדים והול&quot;ל טפי, אלא דהא ליתא דגם העדים אין מוכרח שיכירו האשה עכשיו רק עמדו בשעת קדושין ולא ידעו מי היא זאת, וגם בהאב אם מקבל קדושין לבתו לא ידעו העדים והכירו לא האב ולא הבת רק רואים מעשה קדושין ולכן לא כתב הפמ&quot;ג רק היא מכרת ויודעת בעצמה וכן השליח, ולפ&quot;ז א&quot;ש דברינו דכ&quot;ע מותרים בקטנה דאם קטנה קידש לא יודעת בנפשה ותאב הא מת, אבל למשלח אסורות כולן שמא קידש מקרובותי' שמכרת עצמה שהיא גדולה, אלא היכא דל&quot;ל רק קרובת קטנה שמת אבי' תהי' מותר' ואפשר באמת כן הוא ובש&quot;ס נזיר הי' יוכל לחשוב גם אופן זה שיש לה קרובה קטנה ועיין:<br /> <br /> '''ותוס'''' דס&quot;ל דלעולם רק משום קנס אסור, י&quot;ל לפ&quot;מ שכתבנו דסבירא להו גם כן היכא דבוודאי אחד מכירה הו' קבוע דאורייתא אלא דס&quot;ל כל שיש ספק אם יש קביעות בזה לא ילפינן מקרא דהוה כמחצה על מחצה דשם יש קביעות וניכר בוודאי, וכמת דברים שאינן דומים לגמרי לקרא דוארב לו ולא ילפינן ממנו עיין כן חולין פג&quot;ה דאין לך בו אלא חדושו, וס&quot;ל לתוס' דווקא בשיש קבוע בוודאי כ&quot;כ בט&quot;ז או&quot;ח הלכ' יוה&quot;כ סי' תר&quot;ה סעק&quot;ד דבספק קבוע לא אמרינן דין קבוע ולפ&quot;ז י&quot;ל ס&quot;ל לתוס' כיון דיש כאן ספק שמא ליכא קבוע דאולי קידש קטנה ואבי' כבר מת ואינה יודעת בנפשה ואין דין קבוע בתערובת זה לכן אזלינן בתר רובא אבל אם בוודאי יש אחד שמכיר בסוף עולם ויודע בזה מודה תוס' דהוי קבוע דאורייתא כשיטת משמרת הבית ופ&quot;ת ביו&quot;ד סם כנ&quot;ל ועיין:<br /> <br /> '''ומן''' האמור עלה בידינו ליישב קושית מפרש בירושלמי שבת פ' כלל גדול דמדמה הא דנשבה לבין הנכרים ושכח מתי הוא שבת דעושה מלאכה בששת ימים ובשביעי מהם שובת וס&quot;ל לירושלמי משום דאזלינן בתר רובא (דרוב הימים אינם שבת שכן התירו לו לעשות מלאכה ששת ימים ובשביעי שלו שובת) ומקשה מהא דמקדש אשה בעולם ואינו יודע למי דאסור בכל הנשים שבעולם ולא אזלינן בתר רובא, והקשה שם המפרש הא לתוס' הא דאסור בכל הנשים שבעולם ע&quot;כ משום קנס הוא ובנשבה לבין הנכרים לא שייך קנס, והנה קושית המפרש רק לתי' זה דקנס הוא דמדין אזלינן בתר רובא אבל לפי תי' ראשון של תוספות דלכן מדינא שריא משום דשמא לא קידש כלל שלא נתרצה לו אחת זאת הסברא שייך דווקא בשלח שליח אבל הירושלמי קאי כשקידש הוא בעצמו ושכח ומדינא הוא אסור בכל הנשים שבעולם ושפיר מקשה הירושלמי, והמפרש מייתי הא דתוס' ממה שמביא הר&quot;ן בשם תוס' והר&quot;ן כתב תי' ראשון של תוס' ולזה לק&quot;מ אלא לתי' השני קשה, ולפמ&quot;ש בסמוך א&quot;ש דירושלמי קאי שקידש הוא בעצמו אשה והוא יודע שקידש גדולת שקבלה היא בעצמה הקדושין שוב הוי קבוע וודאי ולא בטל ושפיר מקשה הירושלמי מהא דאסור בכל הנשים שבעולם דהא לאו משום קנסא רק מדינא ובאמת מדינא אסורה ומקשה שפיר למה בשבת הקילו ומשני דבשבת לא אפשר דמשום פ&quot;נ הותר לו בכל יום כדי צרכו משא&quot;כ בנשואין עיין בפנים היטיב:<br /> <br /> '''אלא''' לפמ&quot;ש לעיל באות ג' בסופו דלתי' ראשון של תוס' למשלח עצמו אפילו אם וודאי שקדש אחת גם כן ליכא רק משום קנסא דמוקמי' אחזקת היתר לכל אחת ולא קידש רק אחת שאין לה קרובים וזה שייך גם בגווני דאיירי הירושלמי וע&quot;כ צ&quot;ל דאסור בכל הנשים שבעולם הוא רק משום קנסא וקשה קושית המפרש הנ&quot;ל כיון דע&quot;כ צ&quot;ל משום קנס שוב גם אי אזלינן בתר רובא כמו בשבת לק&quot;מ דשאני במקדש דקנסא הוא משא&quot;כ בנשבה לא שייך קנס כי למה ועל מה יקנסו אותו וראיתי לפמ&quot;ג או&quot;ח סי' שמ&quot;ד כתב דירושלמי מכח כש&quot;כ מקשה דאי בקבוע שאינו ניכר קנסו מכש&quot;כ בשבת דקבוע הניכר הוא בין הימים דיהא אסור מדינא בכל הימים ע&quot;כ, והוא קוצר כדרכו ואני אפרש לפמ&quot;ש תוס' גיטין ובנזיר לפי דרכו הא דמתרץ ש&quot;ס בנזיר דהדרא לניחותא מ&quot;מ הא ליכא קבוע מצד הדין רק משום דמחזי כקבוע אסרו משא&quot;כ בקינין ליכא קבוע כלל, וכן הא דקאמר חזקה שליח עושה שליחותו הגם דכאן ליכא חזקא כדכתבו התוספות מ&quot;מ כיון שבמקום אחר אמרינן חזקה לכן קנסו כאן וכן לענין קביעות לולי שבמקום אחר בקבוע הניכר אמרינן קבוע אז לא הוי קנסינן כאן אלא כיון דבכל מקום בקבוע הניכר לא בטל מדינא לכן גם כן הכא בקביעות כל דהו קנסו, והא&quot;ש קושית ירושלמי מדקנסו בזה ש&quot;מ דבקבוע הניכר מדינא אסור א&quot;כ בשבת דאיכא קבוע ניכר אם כן בוודאי יהא אסור כנ&quot;ל ועיין:<br /> <br /> == ה ==<br /> '''שיטת''' רמב&quot;ן שבר&quot;ן גיטין דהא דאסור בכל הנשים דינא דאורייתא הוא דס&quot;ל דחזקה שליח עושה שליחותו שייך בשליח זה דוודאי טרח לקדש אחת ואי אפשר שלא ימצא לרצונו אחת בעולם שתתקדש למשלחו ומשום רוב איננה מותרת מן התורה סבירא לי' על כרחך דמשום קבוע לא אזלינן בתר רוב דאפילו באינו ניכר הוי קבוע, ועיין פלתי רסי' ק&quot;י מ&quot;ש ליישב לרמב&quot;ן הא דיבש ביבש בטל ולא אמרינן דהוי קבוע עיי&quot;ש דבריו נכונ', ומ&quot;מ נ&quot;ל דאין אנו מוכרחים לומר דרמב&quot;ן ס&quot;ל קבוע באינו ניכר אלא כיון שהיא מכרת עצמה הוי לי' קבוע הגם שי&quot;ל שקידש השליח קטנה י&quot;ל דס&quot;ל גם ספק קבוע אינו בטל, אלא ממ&quot;ש דקטנה מותרת לכ&quot;ע משום חזקת פנוי' ואי ס&quot;ל כל שאינו ניכר לא הו&quot;ל קבוע א&quot;כ בפשוט א&quot;ש כמו שכתבתי לעיל וע&quot;כ דס&quot;ל גם אינו ניכר הוי קבוע ועיין:<br /> <br /> '''והנה''' ליישב הא דקטנה שמת אבי' מותרת כתב רמב&quot;ן דאוקמי אחזקת פנוי' ועוד שהי' האב מודיע וכו' הא דכתב שהי' האב מודיע נראה שכתב לתוספת ולרווחא דמלתא והעיקר משום חזקת פנוי', וצ&quot;ע הא הרמב&quot;ן בכתובות ר&quot;פ האשה שנתארמלה כתב דחזקה פנוי' גרוע היא דלאו בחזקת שלא תנשא לעולם היא עיי&quot;ש ואיך כתב כאן דמוקמינן אחזקת פנוי', והי' נ&quot;ל דלא אמר רמב&quot;ן סברתו רק בגדולה שראוי' ועומדת להנשא ועשוי' להשתנות בכל שעה ויותר ממת שאיש רוצה לישא כו', אבל בקטנה הגם דיש נשואין לקטנה על ידי אביה מ&quot;מ לא עומדת בכל שעה לכך והוי שפיר חזקת פנוי', ומכ&quot;ש כשאנו דנים אם קידש אחת מן הקטנות או גדולות בוודאי יש לנו לאוקמי הקטנות בחזקת פנוי', אלא דלפ&quot;ז קשה מ&quot;ש הרמב&quot;ן אבל כשאינה לפנינו מועיל חזקת פנוי' דקרובה שאינה לפנינו, מה צריך לזה הלא בלאו&quot;ה חזקת פנוי לית ליה לרמב&quot;ן רק בקטנה כמ&quot;ש, וצ&quot;ל דכוונת רמב&quot;ן כשמשלח רוצה לקדש אחת שיש לה קרובה קטנה במקום אחר, גם לזו לא ישא הגם שיש לה חזקת פנוי' לקטנה מ&quot;מ חזקת פנוי' שלה שאינה בפנינו לא מהני לזו כנ&quot;ל ועדיין צ&quot;ע:<br /> <br /> '''והנה''' ע&quot;ש הרמב&quot;ן דחזקת קרובה של זו לא מועיל לזו כיון שאינה בפנינו, מלבד שצריך הסבר מה לי שהיא בפנינו או לא וגם נראה מרמב&quot;ן גם כשעומדות לפנינו לא מועיל חזק' דזאת רק שנאמנות בהגדת פה מצד עד אחד נאמן חוץ ברוצי' להנשא מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם לקרובה וזולת זה לא, ואנן קיי&quot;ל מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ועיין רש&quot;י קדושי' דף ס&quot;ד גבי אמו של ינאי שכתב כיון שכבר מתה ואינן דנין עלי' ועיין תוס' שם שהקשה הא קיי&quot;ל מאן דמכשיר בה, ועיין פ&quot;י שם דווקא כשטוענת ברי, ולפע&quot;ד פשוט דרש&quot;י ס&quot;ל מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה כשדנים גם עלי' על האם ומחזיקי' חזקתה אז גם להבת מהני משא&quot;כ כשאין דנים על האם רק על הבת ובסוגיא בראו' מדברת הארכתי בכל זה תו סברת רמב&quot;ן ג&quot;כ כאן דכל שאין דנים על הקרוב' הנוגע לעצמן לא מהני חזק' דזאת לאחרת ועיין:<br /> <br /> '''ובנוב&quot;י''' קמא חיו&quot;ד סי' ו' הוקשה להשואל על קושית רשב&quot;א לרמב&quot;ן דבסכין שנאבד אוקמי סכין אחזקתו והקשה הא לרמב&quot;ן מה מועיל חזקת הסכין לבהמה כוונתו דאין נפקותא לסכין עצמו רק לבהמה וכמו דלא מועיל חזקת קרובים לזו כך לא יועיל חזקת הסכין לבהמה, ובנב&quot;י יצא לתרץ זה משום דחזקת פנוי' גרוע מטעם שמא תאמר נתקדשתי אבל כשהיא בפנינו באמת מהני ה&quot;ה מועיל חזקת סכין לבהמה, והנה מ&quot;ש מדנפשי' חזקת פנוי' לאו חזקה טובה היא כ&quot;כ רמב&quot;ן במלחמות שהבאתי לעיל, אבל מ&quot;ש דווקא אם היא שלא בפנינו מטעם שמא תאמר נתקדשתי א&quot;כ כשהיא לפנינו ואיננה אומרת נתקדש' אזי מוקמינן אותה באמת אחזקת פנוי' אם כן למאי צריך הרמב&quot;ן לומר בעומדת לפנינו דמשמע דמשום עד אחד נאמן והר&quot;ן חולק דהוי דבר שבערוה למה לנו לנאמנות שלה כיון שעכ&quot;פ איננה אומרת נתקדשתי שוב הוי לה חזקת פנוי', וע&quot;כ דלאו משום דחזקת פנוי' גרוע ס&quot;ל דלא מהני אם היא שלא בפנינו אלא משום שאין להחזיק מגוף לגוף כל שאין דנין על גוף זה בעצמו שהחזק' בו וקשי' כהנ&quot;ל כקושי' השואל ובאמת קשה ג&quot;כ מה שהקשה הנב&quot;י מחזקת חי דבעל לאשה ומחזקת נגע:<br /> <br /> '''לכן''' נלפע&quot;ד בכוונת הרמב&quot;ן דס&quot;ל דכיון דחזקה שליח עושה שליחותו וקידש אחת בודאי אין לומר אוקמי אחזקת פנוי' דסוף כל סיף מאחת נעתקה חזקתה והי מינייהו מפקית אלא דס&quot;ל כל שאנו דנים על זה השתא כגון אחד שרוצה לקדש אשה ויש לחוש שמא זו שנתקדשה אז מוקמינן אותה אחזקתה הגם שע&quot;כ שמאחת נעתקה החזקה על ידי השליח מ&quot;מ זאת שאנו דנין עלי' בחזקתה ואין לנו אלא מה שלפנינו שזו בחזקתה ואחרת נתקדשה, אבל כשאין דנים עלי' לעצמה להתיר למשלח ולוקמי' הקרובי' בחזקת פנוי' שאין נפקותא להן זה אי אפשר דהי מינייהו מכל נשי דעלמא שאין דנין עליה מפקת דהא סוף כל סוף פסקה חזקה מאחת ולכן לא מועיל חזקה דקרובות לזו כנ&quot;ל כוונתו, מסברא זו שכל שאנו דנין עליה מוקמינן אותה על חזקתה הגם שמאחת בעולם נתקה החזקה עיין ב&quot;ש סי' י&quot;ז ס&quot;ק פ&quot;ד ובנב&quot;י תנינא ס' והא&quot;ש דלא קשה מחזקת חי דבעל או מחזקת סכין לבהמה כיון דאפשר דלא פסקא החזקה בוודאי מהני חזקת גוף אחר לגוף זה כמו כל חזקות דמאי שנא ולא דמיא לדהכי כלל כנ&quot;ל נכון מאד ועיין היטב:<br /> <br /> '''אלא''' לפמ&quot;ש לעיל דלא סמך הרמב&quot;ן על חזקת פנוי' כאן רק בקטנה והא דכתב דחזקה זו שאין לפנינו לא מועיל היינו בקטנה, עדיין קשה למה לא יועיל לאוקמי כל הקטנות בחזקת פנוי' מה תאמר סוף כל סוף קידש אחת הלא נימא שמא גדולה קידש שעומדת בלאו&quot;ה להתקדש ואין לה חזקת פנוי' כל כך, אבל כל הקטנות בחזקת פנויות עומדות להתקדש וגם אסור לכתחלה לקדש קטנה (עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה) כמבואר, אלא בלאו&quot;ה פשט זה לומר דכוונת הרמב&quot;ן מה דכתב בחזקת פנוי' היינו בקטנה דווקא רחוק בעיני דלא משמע כן, אלא צ&quot;ל הגם דחזקת פנויה לא אלים כל כך מכל מקום כאן אינה רק לברר לומר שאחרת קידש השליח ולא זו שדנים עליה וזה כיון שיש קצת חזקה אמרינן כן, משא&quot;כ בכתובו' דשם הוא נגד ברי שלו ולהוציא ממון שלו בזה ס&quot;ל לרמב&quot;ן דלא אלימא חזקת פנוי' כל כך כנ&quot;ל:<br /> <br /> '''ומיושב''' ג&quot;כ קושית טו&quot;ז למאי צריך חזקה הלא בלאו חזקה ספיקא מיהא הויא ויאסרו מצד ספק ולפמ&quot;ש לק&quot;מ דאי ליכא חזקה אוקמי' כל הקרובות שלא בפנינו בחזקת פנוי' דכיון שי&quot;ל שלא קדש כלל בוודאי חזקת קרובים מהני כמו שכתבתי כנ&quot;ל ועיין:<br /> <br /> == ו ==<br /> '''בעומדת''' הקרובות לפנינו ואומרות שלא נתקדשו ס&quot;ל לתוס' דאין נאמנות בדבורא בעלמא דדוקא כשהן נשאות בעצמן סומכין שלא תחזור ותקבל קדושין שנית אבל על דבורא בעלמא לא סמכי' דס&quot;ל לתוס' דלא חשיד' דתהי' באיסור כל ימיה ודווקא לעצמן נאמנות אבל דיבור להכשיל קרוביה חיישינן הגם דעד אחד בכל מקום באיסורא ואפשר אפילו באתחזק נאמן וגם אי באתחזק לא נאמן מ&quot;מ בזה לא מגידות נגד החזק' דאינם רק מבררים שזו לא נתקדשה מהשליח צ&quot;ל דס&quot;ל לתוס' דהוי דבר שבערוה כמ&quot;ש הר&quot;ן, ולמסקנת תוס' דרק משום קנס אסור צ&quot;ל דג&quot;כ אין נאמנות משום קנס חכמים, אבל בנשאו ממש מהני אפילו לקרובה כ&quot;כ הרמ&quot;א לשיטות תוס' דכל כי האי לא קנסו:<br /> <br /> '''אבל''' הרמב&quot;ן שבר&quot;ן ס&quot;ל דכל שעומדות לפנינו ומעידות נאמנות מטעם דעד אחד נאמן באיסורין וכתב וכש&quot;כ הכא דלא אתחזק, והר&quot;ן הקשה הא הוי דבר שבערוה ואפי' בלא אתחזק לא מהני דהא אין נאמן אפי' לאסור באומ' אשתך זנתה, ומכש&quot;כ להתיר וקושי' הר&quot;ן צריכה ביאור דהא באשתך זינתה מעיד נגד החזק' היתר שלה לבעלה וצ&quot;ע לכאור', ונ&quot;ל כוונתו רצוי' דהכי קאמר אי הוי נאמנות לע&quot;א בדבר שבערוה רק במקום חזקה אינו נאמן דלא אלים עדותו כ&quot;כ לדחות החזקה אבל בוודאי החזקה לא אלימא כל כך לדחות דברי העד לגמרי וכשמעיד אשתך זנתה עכ&quot;פ הו&quot;ל ספק ותהי' אסורה לבעלה מספק ועבב דגזה&quot;כ היא דדברי ע&quot;א לא נשמעים כלל בדבר שבערוה וכמאן דליתא ואפילו בלא אתחזק כלל לא היתר ולא איסור, ולכן אפי' לאסור לא מהני ואין עושים ספק שאין מקום כלל לדבריו כנ&quot;ל נכון וברור, וצ&quot;ל דרמב&quot;ן ס&quot;ל בלא אתחזק גם בדבר שבערוה נאמן וכן שיטת מהרי&quot;ק שורש ע&quot;ב ד' נ&quot;א ע&quot;א והארכתי בשיט' זו בחי' ריש גיטין עיין עליו אלא דמאז תמהתי על הרמב&quot;ן דמצאתי לו בחידושיו יבמו' ר&quot;פ האשה רבה פ&quot;ח ע&quot;א כ' דבדבר שבערוה אפי' לא אתחזק לא מהני וכ' ג&quot;כ כמ&quot;ש הר&quot;ן כאן ראי' מדלא נאמן לאסור וצ&quot;ל בכוונ' הראי' כמ&quot;ש הר&quot;ן והרי סתר עצמו ממ&quot;ש הר&quot;ן כאן בשמו דע&quot;כ ס&quot;ל בלא אתחזק אפילו בדבר שבערוה נאמן וצלע&quot;ג:<br /> <br /> '''ונ&quot;ל''' דס&quot;ל לרמב&quot;ן דווקא כשעדות העד אי איכא כאן דבר שבערוה או לא על זה לא נאמן אפילו לא אתחזיק ואינו מעיד נגד שום חזקה, אבל כאן לא מעיד אם יש כאן דבר שבערוה אלא שמברר שזו לא נתקדשה ובכ&quot;ז אינו מכחיש שיש כאן ערוה כה&quot;ג לא מקרי עדות בדבר שבערוה כלל, ועיין פנ&quot;י קדושין גבי קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי אותה לברר אפילו נגד הרוב נאמן עיי&quot;ש היטיב והא&quot;ש דלא סתרי דברי הרמב&quot;ן אהדדי, ועוד י&quot;ל דרמב&quot;ן ס&quot;ל דעדות זו של קרוב' לא מקרי דבר שבערוה שאין זה דבר אישות רק איסור קורבה, ועיין בתוס' רי&quot;ד בקדושין דף ס&quot;ד גבי בע&quot;מ פסולו ביחוד דס&quot;ל דכה&quot;ג הוי דבר שבערוה וכבר האריך בזה בספר שבשמעתתא מקצה&quot;ח בדין עד אחד ודבר שבערוה עיין עליו, וצע&quot;ג על הר&quot;ן דבקדושין גבי קדשתי את בתי ואינו יודע למי דנאמן אני קדשתי' כתב בעצמו דנאמן הגם בדבר שבערוה אינו נאמן דווקא כשמעיד נגד החזקה ושם חזקתה במקומה רק שמברר שהוא קידש אדרבא מקיי' החזקה עיי&quot;ש וסתר שיטתו ממ&quot;ש כאן דאפילו בליכא חזקה אין עד אחד נאמן בערוה ונתקשיתי מאז ע&quot;ז ועכשיו מצאתי שהרגיש בו בהפלאה בקו&quot;א סי' ל&quot;ה וצע&quot;ג:<br /> <br /> == ז ==<br /> '''בב&quot;י''' מביא בשם ריב&quot;ש באומר צא וקדש לי אשה פלונית אסור בקרובותי' והעתיקו הרמ&quot;א להלכה, ונלפע&quot;ד דבהא אפילו לא מת אסורות הקרובות, כשהלך השליח לדרכו למרחקים ואי אפשר לברר, לפמ&quot;ש לעיל באות א' דנקיט מת דווקא דאי לא מת אמרינן בוודאי אי קידש הי' מודיע להמשלח שידע את מי קידש לו כדי שיוכל ליקחה ולהביאה לביתו ותהי לו לאשה, וזה דווקא באשה סתם אבל באמור לו קדש לי פלוני' הלא ידע המשלח על מי ציוה אותו וישלח עבורה ויקח' לביתו דמסתמא עשה שליחותו כמו בכל מקום אם השליח לא הודיעו דסומך המשלח עליו למאן דס&quot;ל חזקה שליח עושה שליחותו ועכ&quot;פ בדרבנן ול&quot;א מדלא הודיעו שמע מינה דלא עשה שליחותו דהא אין צריך להודיעו, והרמ&quot;א כתב ומת השליח אפשר לאו דווקא קאמר ה&quot;ה הלך למרחקים ואפילו אי אפשר לברר אסור מחזק' דעשה שליחותו ואפשר גם אם אמר לו קדש לי פלונית גם כן רק דווקא מת אסור דאל&quot;ה הי' מודיעו כדי שיקחי' לביתו וישאינה דכל זמן שלא ידע בבירור שנתקדשה לו לא ישלח או ילך אצלה, משא&quot;כ במק&quot;א בעירוב וכדומה שרק לעצמו הוא סומך השליח שפיר כיון שציוהו מעשה ויסמוך על עירובו או על הפרשתו שוב אז לא צריך להודיעו למשלח מאומה וצריך תלמוד לדינא:<br /> <br /> '''וכתב''' הד&quot;מ וכ&quot;כ ברמ&quot;א דלתוס' מותר בקרובותיה דלא שייך קנס משום שאמר לו אשה סתם דהא פרט לו אשה פלונית ובח&quot;מ ובב&quot;ש תמהו לפמ&quot;ש תוס' דמשום רוב מותרת כל הנשים לו מדינא וזה לא שייך בפלונית ויפה כתב בב&quot;מ ובהפלא' דכוונת רמ&quot;א לתי' ראשון משום שמא לא תתרצה לו וסברא זו שייך ביותר בקדש לי פלוני' שיחד לו דווקא זו ויש לחוש שלא תתרצה יותר ממה שיש לחוש שבכל העולם כולו לא תתרצה אחת להתקדש וכ&quot;כ במל&quot;מ דתליא תירוצי תוס' והוא פשוט לכאורה אלא דלפע&quot;ד י&quot;ל כוונת ח&quot;מ וב&quot;ש דבקדש לי פלונית בוודאי לא שייך בסתמא חזקה שקדשה דאטו בידו הוא לקדש פלונית וגם הרמב&quot;ן מודה בזה לסבר' תוס' דדווקא באשה סתם ס&quot;ל לרמב&quot;ן דיר מנא אחת אבל באשה פלונית מודה וכ&quot;כ במל&quot;מ הלכות בכורות דלא כריב&quot;ש ובאמת תמיה על הריב&quot;ש דפשיטא ליה גם בקדש פלונית דינא של הרמב&quot;ן ולכן צ&quot;ל דקאי ששלח שליח לקדש פלוני' שכבר הי' המדובר ביניהם ויודע או קרוב לו שמתרצי' לו ולא חסר רק מעשה הקדושין ובהא ס&quot;ל לריב&quot;ש חזקה שקדשה לו וסתמה כן הוא דלא ישלח שליח לקדש פלונית ולא הי' המדובר ביני' כלל מקודם, דבאשה סתם חושב שאחת בעולם תתרצה לו אבל איך יעשה שליח לקדש זו דווקא וע&quot;כ שיידע בנפשו שתתרצה לו כנ&quot;ל, ולפ&quot;ז נהפוך הוא גם לתוס' דס&quot;ל אפי' בסתם נשים ליכא חזקה, אבל בקדש לי פלוני אמרי מסתמא בטוח לבו שתתרצה לו והוי חזקה גמורה ולכן בין לתי' ראשון ובין לתי' שני של תוס' באמר פלונית הוא אסור בקרובותיה מדינא ושפיר תמה הב&quot;ש והח&quot;מ, ומ&quot;מ על הד&quot;מ והרמ&quot;א אין לתפוס דאולי לא נחית להכי וס&quot;ל דקדש לי אשה פלוני' בידוע שלא הי' ביני' שום דיבור קודם ולא הי הכרה לקורבה ביני' ומ&quot;מ ס&quot;ל לריבש דאסור יכיין דעיקר כתי' תוס' ראשון דהעתיקו הר&quot;ן לכן כ דלתוס' אינו כן כך י&quot;ל שלא יהי' הרמ&quot;א תמוה, ומ&quot;מ לדינא, י&quot;ל כ&quot;ע שווי דאם לא נתברר לנו שלא הי' בטוח לבו שתתקדש לו ואין ידוע לנו שלא הי' מדובר ביניה או אהבה וקרבת הלבבות ביניהם אמרי' מסתמא כיון שפרט פלוני מסתמא יודע או קרוב לו שתתקדש לו וגם לתוס' איכא חזק' גמורה גם לתי' ראשון כנלפע&quot;ד לדינא ועיין:<br /> <br /> == ח ==<br /> '''הריב&quot;ש''' שם כ' דאם פלונית עומדת לפנינו ואומרת שלא נתקדשה נאמנת כמ&quot;ש רמב&quot;ן בקדש לי אשה סתם, ודין זה לא העתיק הרמ&quot;א דפשיט שכן הוא בקדש לי פלוני' וח&quot;מ וב&quot;ש כתבו דגם לתוס' מהני אמירה כיון דלא שייך קנס, והנה מ&quot;ש בפשיטות כן לא הבנתי הא הר&quot;ן חולק על הרמב&quot;ן דהוי דבר שבערוה ולא סמכינן על אמירה וכן ס&quot;ל לתוס' בהו&quot;א דדינא הוא דעל אמירה בעלמא לא סמכינן, שוב ראיתי שנתקשה בבית מאיר בזה וצ&quot;ע:<br /> <br /> '''ואני''' אוסיף לתמה גם על הריב&quot;ש דכתב לשיטת רמב&quot;ן כן דס&quot;ל דעדות הקרובי מהני ה&quot;ה באשה פלונית, תמה אני מנ&quot;ל לומר כן הלא הוי דבר שבערוה וצ&quot;ל דסבירא לי' כיון דלא אתחזק מהני בדבר שבערוה והיינו כיון דלא אתחזק שזו היא שקידש ואינה רק מבררת את מי קידש השליח וכמ&quot;ש הר&quot;ן בקדושין גבי קדשתי את בתי דאינו מעיד נגד החזקה ה&quot;ה בזה אין העדות נגד החזק' דשליח עושה שליחותו אבל בקדש לי פלוני' כשהיא אומרת שלא קדשה אזי מעידה נגד החזקה ממש דשע&quot;ש ואפילו נאמר בכל מקום עד אחד נאמן אפילו נגד חזקה וכן היא שיטת רמב&quot;ן ביבמות אבל בדבר שבערוה בוודאי אין נאמן ולמה תאומן לא נתקדשתי לפלוני, ואי משום שנאמנת על עצמה נאמנת גם לקרובתי' שכתב הרמב&quot;ן עוד שם ועל זה סמך הריב&quot;ש, נ&quot;ל דזה לא שייך רק כשרוצית להנשא ומעידה על עצמה, אבל אי אין נשאת עכשיו ועדותה רק לחברתה הוי כשאר עדו' עד אחד וצלע&quot;ג: ולכן נלפע&quot;ד דהריב&quot;ש ס&quot;ל בקדש לי אשה פלונית ליכא חזקה שליח עושה שליחותו כיון דאין בידו לקדש זו דווקא כמ&quot;ש המל&quot;מ בהלכ' בכורו, וא&quot;כ גם לרמב&quot;ן הוי ספק מכל מקום סבירא ליה דהוא ספק דאיריי דחזקה פנוי דאשה זו לא מהני לקרובותי כיון שאין דני' עלית ולית לי כפרושינו בכוונת רמב&quot;ן דלא מהני משום דע&quot;כ אחת נתקדשה והי מינייהי מפקית דא&quot;כ בספק מהני חזקה מזו לזו, אלא ס&quot;ל לריב&quot;ש דחזקת גוף זה לא מהני לזה כל זמן שאין נוגע לגוף זה עצמו כן ס&quot;ל בכוונת שיטת רמב&quot;ן ולכן אסור זה בקריבותי דפלוני דל&quot;מ להו חזקת פלוני אבל כשעומד ומעיד של&quot;ק מהני מכח עדו דעד אחד נאמן כיון דלא אתחזיק שקידש ובספק כל דלא אתחזיק עד אחד נאמן אפילו בערוה ואתי שפיר כל דברי הריב&quot;ש, וא&quot;כ ה&quot;ה וכ&quot;ש בשאומרת לא נתקדשתי מותר א' לקדש אותה לא בתורת עדות בלבד רק מחזקת פנוי' שלה דאין כאן חזקה מתנגד דאינו רק ספק קידש דאין באומר בפירוש פלוני' חזקה גם לרמב&quot;ן, ודלא כמ&quot;ש אות זיין כנלפע&quot;ד, אלא לפמ&quot;ש לעיל דקשין דברי רמב&quot;ן ממ&quot;ש בחי יבמי דאפילו בלא אתחזק אין עד אחד נאמן בערוה וכתבנו דכאן נאמן דאינו מעיד אם איכא ערוה או לא אלא שמברר שאין זו הערוה, ולפ&quot;ז באשה פלוני' שעדותה שאין כאן ערוה לא תאומן גם ברמב&quot;ן אפילו אינו רק ספק כמובן, ונ&quot;ל דריב&quot;ש לעצמו ל&quot;ל כן או ס&quot;ל שם בשיטת רמב&quot;ן כפשיטו' דכל דלא אתחזק נאמן בערוה אפי' להעיד שאין כאן כלל ערוה, ולא הי' לפניו חי' רמב&quot;ן יבמו', ואנן שזכינו לאורו ושיחתו של רמב&quot;ן ביבמו' לפי שיטתו אין האשה נאמנת בכה&quot;ג כן נלפע&quot;ד ועיין בכ&quot;ז היטיב:<br /> <br /> '''ולפמ&quot;ש''' דע&quot;כ הריב&quot;ש מטעם דספיקא הוא אם נתקדשה ואיירי על כרחך שמקודם לא הי' לו למשלח גילוי דעת שתתרצה לו שפיר כ' הרמ&quot;א לתוס' מותרת היינו לתי ראשון דהא תוס' ס&quot;ל כיון דאיכא ספק מותר דמהני חזקת היתר שלה כמ&quot;ש תוס' דף ס&quot;ה ד&quot;ה התקבל או דמהני חזק' פנוי' של זו לזו דלא כרמב&quot;ן, וצ&quot;ל דס&quot;ל גם דכת' תוס' ועוד י&quot;ל משום רוב ובנזיר לא כתבו רק תי' בדייקא בקדש לי סתם ס&quot;ל אפשר דאיכא חזקה דבלי ספק ימצא אשה אחת בעולם שתתרצה להתקדש לכן כ' תוס' ועוד י&quot;ל ובנזיר ס&quot;ל לאמ' דבסתם איכא חזקה דמצא אשה אחת כדס&quot;ל לרמב&quot;ן, אבל באשה פלונית באופן דליכא רגלים לדבר שתתקדש לו פשיטא לי' לתוס' דליכא חזקה כלל וכריב&quot;ש וכולם שווים בסברא כמ&quot;ש, ולכן לתוס' ליכא איסור בזה מצד הדין וקנס נמי לא שייך, אבל לרמב&quot;ן הוא מדינא מספיקא:<br /> <br /> '''אלא''' דנ&quot;ל לדינא דגם לרמב&quot;ן י&quot;ל דמותר בקרובותי' כיון דליכא רק ספק מהני חזקת קרובותי' הגם שאינם בפנינו לפמ&quot;ש בכוו' הרמב&quot;ן דמשום סברת הי מינייהו מפקת לא מהני אמירתה, אבל אם איננה וודאי רק ספק מהני, רק הריב&quot;ש ל&quot;ל כן בכוונת הרמב&quot;ן כמ&quot;ש ולכן כ' דאסורות, ואין לנו רק ריב&quot;ש יחידאי בדבר זה, ובאומרת לא נתקדשתי ס&quot;ל לריב&quot;ש דמהני וכתבנו לפי רמב&quot;ן בחי' לא מהני ומ&quot;מ יש להקל דהא לרמב&quot;ן מהני בלא חזקת פנוי' שלה כה&quot;ג וכן לתוס' ואין לנו לגבב חומר' הרמב&quot;ן וריב&quot;ש כל כי האי אין אנו אחראי' להחמיר ואמיר' מהני כן נלפע&quot;ד לדינא:<br /> <br /> == ט ==<br /> '''יש''' לעיין באשה שעשתה שליח לקבל לה קדושי' מאיזה שירצה בעולם ומת השליח דבר זה לא הוזכר בראשוני' ופוסקי' נ&quot;ל הגם דמטעם רוב אין לדין כאן, דאדרבה רובא דעלמא אסורים לה מ&quot;מ לכל השיטו' מדינא מותרת גם לרמב&quot;ן דס&quot;ל בשלח לקדש לו אשה איכא חזק' שליח עושה שליחותו דבוודאי יזדמן לו אחת שתתרצה לו בעולם, כ&quot;ז אשה מתקדש לאיש דבכל דהו ניחא לה ויותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, אבל ליכא חזקה שיזדמן לו לשליח מי שירצה לקדש אשה זו דזה לכ&quot;ע אין בידו ועיין קדושין דף ס&quot;ד שאין ביד אב לקדש לבתו, ועיין תוס' ישני' כתובו' כ&quot;ב ד&quot;ה מניין שהפה שכתבו שאין ביד האב לקדש שמא אין מי שיתרצה לו ולתוס' דסברי דהטעם הוא רק משום קנס אפשר גם באשה קנסו, ואפשר דבכה&quot;ג לא קנסו עפמ&quot;ש הר&quot;ן כיון דאיכא חזקה שיעשה השליח כל מה שבאפשרותו הו&quot;ל למשלח לאסוקי אדעת' אולי ימות ולכן קנסו, י&quot;ל דווקא בצא וקדש הגם דס&quot;ל לתוס' דאינה חזקה כ&quot;כ שאין בידו מ&quot;מ קרוב הוא שיזדמן לו אחת בעולם שתתרצה והוי לי' לאסוקי אדעתי' להזהר, אבל באשה המשלחת דשקול היא אם יזדמן לה אחד שתתרצה לא הוי לה לאסוקי כ&quot;כ דחשבה שמא לא יזדמן ושמא לא ימות קודם כן יש לצדד, ועיין:<br /> <br /> '''וכ&quot;ש''' וקו&quot;ח באומרת צא וקדשני לפלוני דליכא חזקה כלל, ובין אומרת קדשני לאחד בעולם ובין אומרת לפלוני מותרת לכל העולם דאוקמי אחזקת פנוי' לרמב&quot;ן ועל חזקת היתר לתוס' ובאומרת לפלוני לא שייך קנס כלל, ואפשר אפילו בסתם כמ&quot;ש, וכ&quot;ז דלא הי' לה אומדנא או קירוב עם פלוני, אבל כשנראה לה שירצה פלוני לקדשה, נהפוך הוא לכ&quot;ע אסורה דחזק' דעשה שליחותו והוא נתרצה לה, ועדיין יש לעיין אפשר משו' אומדנא זו דיש לה דיתרצה הנ&quot;ל לקדשה לא נאסרה ולא הוציאה מחזק' פנוי', ולרמב&quot;ן דס&quot;ל באומר לשליחו סתם אמרי מסתמא ימצא אחת שתתקדש לו ומשום זה אסור מדינא ה&quot;ה ביש לה קצת ידיעה וקורבה שיש לנו לאסור אבל לתוס' דס&quot;ל בסתמא לא אמרינן דאסורה מדינא משו' אומדנא זו דימצא אחת בעולם לא אסרי אותה להוציא' מחזקתה ורק משום קנס כן אפשר בזו משום דנראה לה שירצה לה אחד לא אסרינן וה&quot;ה באיש האומר קדש לי פלוני', אבל בהי' מדובר וריצוי ביני' ולא חסר רק מעשה קדושין בוודאי איכא חזקה לכ&quot;ע ואסורה, אבל משום אומדנא עדיין יש לעיין וצ&quot;ע לדינא, עסקנו בזה בישיבה בלימוד שעורי דאוריי דיומא גיטין דף ס&quot;ד והעלנו על הספר ובדיו סוף השבוע נגהי ליום ד' כ טבת שנת כת&quot;ר תורה לפ&quot;ק פ&quot;ב יע&quot;א:<br /> <br /> {{יישור לשמאל|הק' '''אברהם שמואל בנימין סופר''' בה&quot;ג מהרמ&quot;ס זצ&quot;ל}}<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;noinclude&gt;</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%94%27_%D7%90%D7%93%D7%A8_%D7%91%27_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%90&diff=553687 2026-06-04T15:23:21Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9C%D7%96&diff=553686 2026-06-04T15:23:01Z

<p>פלאלמוני: added Category:תשובות מתאריך ה&#039; אדר ב&#039; ה&#039;תרנ&quot;א using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום א' ה' אדר&quot;ש תרנ&quot;א לפ&quot;ק סטרי<br /> <br /> ::שלום רב לאוהבי תורת ד' כבוד הרבנים המאה&quot;ג לממשלת התורה והיראה דיינים מובהקים ומצויינים בשערי ההלכה הרב מוה' נפתלי סג&quot;ל גאלדבערג נ&quot;י והרב מוה' משה אפטער נ&quot;י והרב מוה' יוסף בעער נ&quot;י ביד&quot;צ דק&quot;ק טארנא יצ&quot;ו.&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''בהדי''' פניא דמעלי שבתא הגיעני מכתבם עד&quot;ש ע&quot;ד התקנה אשר נעשתה בעיר פ' זה שבע עשרה שנה נגוזו ועברו עפ&quot;י טובי העדה בהסכמת חבר עיר ובידה&quot;צ וכל אנשי העיר אשר הקמח המוכשר על חה&quot;פ יהי' תחת השגחת הביד&quot;צ ובאמצעית ראשי העדה ונאמני הקהלה יתנהל אופן המסחר של הקמחא דפיסחא וההכנסה מזה העולה לכמה אלפים יתחלק בכל שנה בין עניי דמתא ועתה נצמח קטטה ומריבה בין רבים מאנשי העיר ובין מנהלי העדה וברצון מתנגדי המנהיגים לעבור הגבול אשר גבלו הראשונים ולהרוס אשיות התקנה הנ&quot;ל ויאמרו להביא למו רב ומורה ממק&quot;א להכשיר את הריחיים דשם ולתת השגחתו על כל הנעשה נגד רצון הבי&quot;ד וטובי העיר ונפשכם בשאלתכם אם יוכלו הביד&quot;צ להכריז איסור על הקמח הנ&quot;ל על חה&quot;פ כי חוץ לזה אשר בהירוס התקנה הטובה הלזו יפסידו העניים אף גם יקופח עי&quot;ז פרנסת דייני מתא עכת&quot;ש:<br /> <br /> '''הנה''' לא פורש במכתבם אופן התיסדות התקנה. והנה אם נתקנה ביום הוסדה שהקמח שיהי' נטחן בלתי השגחת הבי&quot;ד ומנהלי העדה יהי' אסור לעוגות מצות על חה&quot;פ הדבר פשוט דרשות ביד הצבור לאסור את המותר כהך דתשו' הרא&quot;ש המובא ביו&quot;ד סי' א' בקהל שפסלו שחיטת הכל ומ&quot;ש הפר&quot;ח שם דשחיטה אחר אינו אסור מעיקר הדין אלא משום קנסא זהו דוקא אם התקנה היתה בסתם שלא ישחוט אלא טבח ידוע אבל אם היתה התקנה בפירוש שמה שישחוט זולתו יהי' אסור אז מדינא שחיטת אחר אסורה כמבואר בשמ&quot;ח סי' ב' סכ&quot;ב [דלא כנראה מדברי תשו' נובי&quot;ק חיו&quot;ד סי' א' דהפר&quot;ח מיקל אף בכה&quot;ג] וכ&quot;פ בנובי&quot;ת חיו&quot;ד סי' ה' דבכה&quot;ג שאסרו בפירוש שחיטת זולתו אסור הבשר משחיטת אחר מדינא דרשאין הצבור לגזור למיגדר מילתא על פתו ויינו שיהי' פתו כפת כותי ויינו כיי&quot;נ כמבואר ברמ&quot;א סי' ר&quot;ה ס&quot;ב וכן הוא בכל דבר שיש בו צורך קיום וחיזוק התורה כהך דא' בסנהדרין מ&quot;ו. דבי&quot;ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד&quot;ת אלא לעשות סייג לתורה ואף הטובים לחודייהו יכולת בידם לתקן בעירם כן בלעדי הסכמת אב&quot;ד עיר כהא דתניא ב&quot;ב ח': ורשאין בני העיר להתנות כו' ולהסיע על קיצתן ופירש&quot;י לקנוס את העובר על קיצת דבריהם כו' ואף דא' התם ד&quot;ט. דהיכי דאיכא אדם חשוב לא כל כמינהו דמתנו כבר כ' בתשו' ריב&quot;ש סי' שצ&quot;ט ומהר&quot;ם אלשקר סי' מ&quot;ט דזה לא קאי רק אבני אומניות שעשו תקנה ביניהם והריב&quot;ש הסביר הענין דאי ליכא אדם חשוב אז הם בתקנתם כבני העיר אבל היכי דאיכא אדם חשוב ועשו בלעדי הסכמתו אינם אלא כיחידים ולא כבני העיר ע&quot;ש וכ&quot;פ הסמ&quot;ע סוסי' רל&quot;א ונהי דבטור' וברמ&quot;א וכן בש&quot;ך שם כ' לחלוק ע&quot;ז ושגם בני העיר אינם רשאין לתקן בלתי הסכמת חבר עיר וכ&quot;פ בתשו' ב&quot;ח החדשות סי' מ&quot;ג ע&quot;ש אולם היכי שהתקנה היא למיגדר מילתא לכ&quot;ע מועיל תקנת טובי העיר בלחוד בלתי הסכמת חבר עיר והרי בדאיכא רווחא להאי ופסידא להאי נחלקו הראשונים ז&quot;ל אי מהני תקנת הטובים בזה דשי' ר&quot;ת במרדכי ב&quot;ב שם דאין כח ביד זט&quot;ה לתקן אפי' בהסכמת הרוב להפסיד היחידים ושי' הראבי&quot;ה שם דיכולין לתקן גם במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ובלבד שלא ימחו הרוב והובאו שני הדיעות בח&quot;מ סי' ב' ואפ&quot;ה אם אם התקנה היא למיגדר מילתא לכ&quot;ע יכול הרוב לכוף את המיעוט אפי' במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי כמו שהאריך בזה המהרי&quot;ק בשורש ק&quot;פ ובמהרשד&quot;ם חיו&quot;ד סי' פ&quot;ב ע&quot;ש ולפענד&quot;נ להסביר הענין בטיב טעם דהרי באמת בכל התקנות כגון כשמתנין על המדות ועל השערים איכא רווחא ללוקחים ופסידא למוכרים שמוכרחים למכור בזול כפי קיצתן של בני העיר ואפ&quot;ה מהני התקנה וע&quot;כ מטעם הפקר ב&quot;ד הפקר כמ&quot;ש בח&quot;מ סי' ב' בהג&quot;ה שטובי העיר בעירן כב&quot;ד הגדול והפקרן הפקר וא&quot;כ אמאי לא תועיל ג&quot;כ תקנתם להפסיד ליחידים מטעם הפקר בי&quot;ד ונראה בטעמא דמילתא דהנה בש&quot;ס גיטין ל&quot;ו. פריך על הא דהלל התקין פרוזבול ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא אמר אביי בשביעית בזה&quot;ז ור' היא כו' ושם ע&quot;ב ומא&quot;מ דמדאוריי' לא משמטא שביעית ותקנו רבנן דתשמט אמר אביי שוא&quot;ת הוא רבא אמר הפקר בי&quot;ד הפקר וכ' הכ&quot;מ בפ&quot;ט מה' שמיטה ויובל הט&quot;ז בדעת הרמב&quot;ם דלא ס&quot;ל כפירש&quot;י בגיטין שם דשינויא דרבא קאי גם למאי דאקשי ברישא מא&quot;מ דמדאוריי' משמט כו' אלא סובר דשינויא דרבא לא קאי רק אפירכא השני' מא&quot;מ דמדאוריי' לא משמט ותקנו רבנן דלשמט וטעמו דכל שאין הממון בידו הפקירוהו הבי&quot;ד אבל להוציא מידו שלא כדין תורה כלומר אלו היתה שמיטת כספים דאוריי' ל&quot;ה מתקני להוציא מידו ע&quot;י הפקר ולהבין במאי מחולקים רש&quot;י והרמב&quot;ם ז&quot;ל נראה דהנה הרמב&quot;ם בפ&quot;ב מה' ממרים כתב לחלק בענין אין בי&quot;ד יכול לבטל דברי בי&quot;ד חבירו אא&quot;כ גדול הימנו בחכמה ובמנין אם פשטה הגזירה בכל ישראל דהיכי שהגזירה היתה משום סייג וגדר ופשטה בכל ישראל אפי' בי&quot;ד גדול מן הראשונים א&quot;י לבטל והקשה הכ&quot;מ שם מגיטין ל&quot;ו: גבי התקין הלל פרוזבול אמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבעלי' וא' נמי התם דאי לדרי עלמא תיקן הלל פרוזבול אין בידינו כח לבטל דאין בי&quot;ד יכול לבטל דברי בי&quot;ד חבירו כו' משמע הא גדול בחכמה ובמנין יכול לבטל ותי' דתקנת פרוזבול ל&quot;ה סייג וגדר אלא תיקון העולם מפני תקנת עניים שלא תנעל דלת בפניהם ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו ע&quot;ש אמנם רש&quot;י ז&quot;ל בגיטין שם עמוד א' ד&quot;ה מוסרני כו' ובעמוד ב' שם כ' דתקנת פרוזבול הוי סייג וגדר וע' במהר&quot;ם שיף שם מ&quot;ש בדברי רש&quot;י ולפי&quot;ז שפיר כל חד לשיטתי' אזיל דהנה בגיטין שם יליף ר&quot;י דהפקר ב&quot;ד הפקר מקרא דעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו ור&quot;א יליף מקרא דיהושע אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו והנה לענין לומר הפקר ב&quot;ד הפקר להוציא ממונו ש&quot;א מתחת ידו לא נוכל למילף מהך דמה אבות מנחילין כו' כיון דהאב המנחיל שמרבה לזה וממעט לזה הרי הך ממונא לא אתי לידי' דבן מעולם ואיך נוכל ללמוד מזה להפקיר ממונו ש&quot;א שהוא כבר תחת ידו ולא נוכל למילף מהך קרא רק לענין להפסיד ממון שאינו תחת ידו אמנם מהך קרא דעזרא דכתיב יחרם כל רכושו שפיר מצינו למילף דהפקר ב&quot;ד הפקר גם בממון כזה שכבר הוא תחת ידו אמנם בעינין דוקא שיהי' במקום סייג וגדר דומיא דהך דעזרא וערמב&quot;ם פכ&quot;ד מסנהדרין ה&quot;ו ולכאורה יל&quot;ע לפי&quot;ז מב&quot;מ כ&quot;ז. דמיבעיא לן אי סימנים דאוריי' או דרבנן כו' וא&quot;א דרבנן כי עבוד רבנן תקנתא בממונא כו' ופרש&quot;י דהפקר ב&quot;ד הפקר והרי התם הוא להוציא מיד המוצא ואינו סייג וגדר אמנם י&quot;ל דהתם אמרי' בכל גווני הפקר ב&quot;ד הפקר דניחא לי' למוצא דניהדרי' בסימנים כי היכי דכי אבדה לי' לדידי' ניהדרי לי' בסימנים כדא' התם בגמ' וכי&quot;ב בב&quot;מ י&quot;ב: עניים גופייהו ניחא להו וע' תשו' מהר&quot;ם בר ברוך החדשות סי' ע&quot;א. ומלבד זה הא כ' הראשונים ז&quot;ל דלמוצא לית לי' חז&quot;מ] ולפי&quot;ז א&quot;ש מאד דהרמב&quot;ם לשיטתי' דס&quot;ל דתקנת פרוזבול ל&quot;ה סייג וגדר כנ&quot;ל א&quot;כ לא נוכל למילף זה מקרא דעזרא וא&quot;כ לא מצינין לשנויי אפירכא קמייתא מא&quot;מ דמדאוריי' משמט כו' שהוא מטעם הפקר ב&quot;ד הפקר כיון דזהו להוציא מיד הלוה ממון שהוא ת&quot;י והוא שלו מדאוריי' שזה ע&quot;כ נלמד מקרא דעזרא והלא בעינין סייג וגדר דומיא דעזרא כנ&quot;ל והרמב&quot;ם הא ע&quot;כ ס&quot;ל דתקנת פרוזבול ל&quot;ה סיג וגדר כנ&quot;ל והלכך לא מצי קאי שינויא דרבא הפקר בד&quot;ה רק אפירכא בתרייתא דפריך מא&quot;מ דמדאוריי' לא משמט ותיקון רבנן דמשמט שזהו להפקיר ממון שאינו ת&quot;י וזה נלמד שפיר מהך דנחלות ול&quot;ב סייג וגדר משא&quot;כ' רש&quot;י ז&quot;ל לשי' דתקנת פרוזבול הוי סיג וגדר והלכך פי' שפיר דשינויא דרבא קאי אפירכא קמייתא כיון דלדידי' נלמד שפיר מקרא דעזרא שהוא ג&quot;כ סייג וגדר ושייך שפיר הפקר ב&quot;ד הפקר גם להפקיר ממון שת&quot;י וא&quot;ש כמין חומר בס&quot;ד. והשתא מתבאר שפיר הך דינא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן דאף שהוא ג&quot;כ להפסיד המוכרים וכן בבני אומניות בהסכמת חבר עיר דאיכא פסידא דלוקחים בכ&quot;ז לענין פסידא כי האי שפיר אמרינן הפקר ב&quot;ד הפקר אפי' שלא במקום סייג וגדר כיון דהוי הפסד ממון דלא אתי לידייהו ונלמד מהך דנחלות דאמרינן בכזה הפקר בד&quot;ה אפי' בלא מיגדר מילתא משא&quot;כ לענין להפסיד ליחידים הפסד ממש להפסיד את שישנו בידם דזה לא נלמד מהך דמה אבות מנחילין כנ&quot;ל ול&quot;א בי' הפקר בד&quot;ה רק כשהוא לסייג וגדר דנלמד מקרא דעזרא כנ&quot;ל ואז אמרי' שפיר הפקר בד&quot;ה אפי' במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי והבן:<br /> <br /> '''עכ&quot;פ''' זכינו לדין דהיכי שהוא למיגדר מילתא יכולין זט&quot;ה לתקן אפי במקום דאיכא רל&quot;ה ופסידא להאי ובמהרשד&quot;ם ומהרי&quot;ק הנ&quot;ל מבואר דתקנה כמו שהיא למיגדר מילתא הוי' מה&quot;ת וכ&quot;ה בט&quot;ז יו&quot;ד סי' רי&quot;ח ועט&quot;ז סי' רכ&quot;ח ס&quot;ק מ&quot;ב ובתשו' שער אפרים סי' ס&quot;ג וע&quot;ב הביא מחלוקת הרא&quot;ש ומהרי&quot;ק מהו נקרא מיגדר מילתא ומדברי הירושלמי שהובא בר&quot;ש פ&quot;ה דפאה מוכח דכל שהוא לתקנת עניים נקרא סייג וגדר ע&quot;ש וא&quot;כ מכ&quot;ש בנ&quot;ד דאיכא תקנת עניים וחיזוק ד&quot;ת לענין איסור חמץ וגם נתיסדה התקנה עפ&quot;י בי&quot;ד הקבוע שהמחום רבים עליהם בודאי שייך הפקר בד&quot;ה עתוס' קידושין ע&quot;ד. ד&quot;ה שודא ופשיטא דהוי מהני אפי' אי הי' פסידא ליחידים בזה ובפרט שאין כאן שום אפקועי ממונא שיגיע מזה איזה נזק והפסד לשום אדם רק טובת עניים בלבד בודאי חלה התקנה מאז ואפי' הי' המיעוט מוחין המיעוט נגרר אחר הרוב עש&quot;ע יו&quot;ד סי' רכ&quot;ח סל&quot;א ול&quot;ד ובתשו' הרא&quot;ש כלל ד' סי' ד' וביש&quot;ש פ&quot;ק דחולין סי' נ&quot;א ונראה דאפי' אותן שלא ידעו מהתקנה ול&quot;ה בעיר בשעה שנתיסדה בע&quot;כ התקנה חלה עליהם דאף דכ' הראשונים ז&quot;ל דבעינין רוב מתוך כולם בכ&quot;ז הלא כ' בס' ברכי יוסף ח&quot;מ סי' י&quot;ג דזהו רק במבוררים כממונים ופרנסים אשר בכל בדקי העיר הם נועדים אצלם בעינין רוב מתוך כולם אבל אם המנהיגים היו כולם במעמד רק שלא היו יחידים בשעה זו לא איכפת לן כיון דחובת גברא לקיים כל דבר אשר הסכימו עליו מנהיגי הקהל וגדולי' ע&quot;ש ואנכי הבאתי סמוכין לזה דגם אותן שלא נודע להם התקנה כיון דנתמנו מנהיגים ועל פיהם נתיסדה התקנה אנשי העדה בתרייהו גרירן והו&quot;ל כידעו מהתקנה וקבלוה עליהם בפירוש והוא מהש&quot;ס תענית כ&quot;ד. דבי נשיאה גזר תעניתא ולא אודעינהו לר' יוחנן ולר&quot;ל לצפרא אודעינהו א&quot;ל ר&quot;ל לר&quot;י הא לא קבילנא עלן מאורתא א&quot;ל אנן בתרייהו גררינן ופירש&quot;י משיכין אנו אחריהן וכמי שקבלנו עלינו ע&quot;ש וה&quot;ה בתקנת הקהל כיון שבני העיר גרורים אחרי הטובים והפרנסים אפי' אותן שלא ידעו הו&quot;ל כקיבלוה עליהם בפירוש והכי מבואר בש&quot;ך יו&quot;ד סי' רכ&quot;ח ס&quot;ק פ&quot;ט בשם הרשב&quot;ץ דעכשיו הולכין אחר רוב מנהיגי הקהלה ע&quot;ש וכיון דהעיקר תליא במנהיגים ל&quot;ב רק ביניהם רובו מתוך כולו אבל לא בשאר בני הקהלה מלבד זה הרי כתב בב&quot;ח ח&quot;מ סי' ב' דבכה&quot;ג שהוא סיג וגדר לתורה או עכ&quot;פ מילי דשמיא ל&quot;ב רובו מתוך כולו והכי מבואר בתשו' רמ&quot;א סי' ע&quot;ג. ובפרט דמהדרך הוא כשמיסדים איזה תקנה בעיר מכריזין אותה בבכנ&quot;ס ובמ&quot;ד ומבואר בתשו' חת&quot;ס ח&quot;מ סי' קט&quot;ז דכשהי' הכרזה הו&quot;ל כבמעמד כולם ובפרט שכפי מכתבכם נוסדה התקנה הלזו מראש בהסכמת כל העדה ומש&quot;ס הוריות ג': מוכח דאפי' קיבלו בשתיקה הוי כהסכמה. וכיון שחלה אז התקנה על הצבור ממילא היא חלה ג&quot;כ על הדורות שאחריהם כמ&quot;ש הפוסקים ביו&quot;ד ס' רי&quot;ד ובב&quot;י הביא ד' הריב&quot;ש בשם הרמב&quot;ן במשפטי החרם דקבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם כדחזינין דכל עיקר קבלת התורה שקבלו עליהם ועל זרעם וכל זרע ישראל מחויבין בה ע&quot;ש והכי אשכחן בפלגש בגבעה שלפי שנשבעו איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה היו נאסרין ג&quot;כ הדורות שאח&quot;כ עד שהוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כדא' בב&quot;ב קכ&quot;א: ועתשו' מהר&quot;ם אלשקר סי' ס&quot;ט ותשו' חו&quot;י סי' קכ&quot;ו ובנובי&quot;ק חיו&quot;ד סי' ס&quot;ז כ' דאם היתה התקנה בתורת גזירה בודאי יכולין לגזור גם על דורות הבאים ע&quot;ש וא&quot;כ בנדוננו אם נתיסדה התקנה מתחלה בפירוש שהקמח שלא יהי' תחת השגחת הבי&quot;ד דשם יהי' אסור על חה&quot;פ חל כעת ג&quot;כ האיסור על הקמח כמאז וא&quot;י להתיר להם אי ליכא כעת רוב הצבור מוחין כמבואר בתשו' מהרשד&quot;ם הנ&quot;ל דכל תקנות הצבור נעשים עפ&quot;י מנהגם הידוע להם ועפ&quot;י המנהג ההוא נמשכים בהתרת התקנה שהרשב&quot;א ז&quot;ל כ' שנהגו שאפי' א' מן הצבור יכול לעכב מלהתיר ומקומות יש שבהסכמת הרוב מתירים ובמקום שאין מנהגם ידוע יש לנו לדון כפי ד&quot;ת לילך לעולם אחר הרוב והמעטים בטלים וצריכים לקיים הסכמת הרוב ע&quot;ש ומד' מהרשד&quot;ם חיו&quot;ד סי' רכ&quot;ז מבואר דאחר שקימו וקבלו בני העיר עליהם התקנה עפ&quot;י זט&quot;ה שוב לא מצו הדרי בהו ואפי' הרוב מוחים לבטל התקנה מעשה טה&quot;ע קיימין ע&quot;ש וע&quot;כ דעתו דכשהרוב מוחים בשעת עשיית התקנה אז הוי כמסלקים את הטובים מסתמנותם ואפס כחם מלתקן התקנה אבל אחר שכבר נתקבלה התקנה אף שהרוב מוחים אח&quot;כ כיון שבשעת גמר התקנה הי' כח בידם לתקן שוב אין כח ביד הרוב לבטלה אח&quot;כ וגדולה מזו נראה מדברי התוס' ע&quot;ז צ&quot;ו: ד&quot;ה אי איכא כו' דהיכי דבשעה שנתקנה התקנה היו יכולין לעמוד בה אף דבדור שאחריהם א&quot;י לעמוד בה חלה עליהם התקנה בע&quot;כ ע&quot;ש וכ&quot;נ להדיא מש&quot;ס פסחים נ': בבני ביישן דהוו נהגי דלא אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו לקמי' דר&quot;י א&quot;ל אבהתן הוי אפשר להו אנן דלא אפשר לן כו' א&quot;ל שמע בני כו' הרי דאף דלהם ל&quot;ה אפשר לעמוד בהתקנה מ&quot;מ כיון דבראשיתה היו יכולין לעמוד בה וכיון שחלה שוב לא פקעה בכדי אפס דדעת הרמב&quot;ם פ&quot;ב מממרים דבכה&quot;ג מתירים אפי' בי&quot;ד קטן ובכ&quot;מ שם מביא ד' רש&quot;י שחולק ע&quot;ש ואפי' אי נימא דהיכי דכעת הרוב מוחין יכולין להתיר הלא בנ&quot;ד התקנה נעשה לדב&quot;מ לטובת עניים והרי מבואר ביו&quot;ד סי' רכ&quot;ח סכ&quot;ח דאם היתה ההסכמה לדבר מצוה א&quot;י להתיר. ונראה דאפי' אם ירצו מתנגדי המנהיגים לחלק ג&quot;כ ההכנסה לעניים ורק שיהי' בזה קיפוח פרנסת הבי&quot;ד ג&quot;כ יש די לחזק מוסדות התקנה שלא יוכלו לבטלה דהרי לא גרע משכירות מנין וחזן בא&quot;ח סי' נ&quot;ה שכופין ע&quot;ז ועכ&quot;פ אם כבר נעשה התקנה לצרכי עניים לא יוכלו לבטלה גם השתא דלא נשאר רק צורך החזקת הבי&quot;ד כדוגמא שכ' הרא&quot;ש בגיטין י&quot;ז. בענין תקנת זמן בגיטין אף דל&quot;ש בזה&quot;ז שמא יחפה לא בטלה התקנה מפני שאר חששות שנוהגין גם עכשיו אף שמתחלה ל&quot;ה מתקנים בשביל זה ע&quot;ש כי על כן התקנה בתקפה עומדת. והנה אף אם לא נזכר בהתקנה בפירוש איסור שאז אין לאסור הקמח בדיעבד כמ&quot;ש בפר&quot;ח ותבו&quot;ש הנ&quot;ל ועש&quot;ך סוסי' ל&quot;ג בשם תשו' מהר&quot;ם לובלין בצבור שתקנו לבדוק הוושטין אם אירע שהשליכו הראשים מותר בדיעבד אבל מי זה יערב לבו לבטל תקנה קדומה אשר כבר פשטה בעיר זה י&quot;ז שנה ועתוס' גיטין ל&quot;ו ד&quot;ה אלא שכתבו דהיכי דהתקנה היתה מעיקרא על מקום א' ונתפשט האיסור במקום ההוא דינו לענין זה כפשט איסורו ברוב ישראל ע&quot;ש והרי הרמב&quot;ם בפ&quot;ב מממרים כ' דאם נאסר מב&quot;ד הגדול בכדי לעשות סייג לתורה ופשט איסורו בכל ישראל אין ב&quot;ד גדול אחר יכול לעוקרו ולהתירו אפי' הוא גדול מן הראשונים ומקורו מד' הש&quot;ס ע&quot;ז ל&quot;ו בגזירת י&quot;ח דבר דאפי' יבא אליהו וב&quot;ד אין שומעין לו וסובר הרמב&quot;ם דהטעם הוא משום דסייג לתורה הם וא&quot;כ לד' הרמב&quot;ם ה&quot;ה בתקנה שנתקנה במקום א' משום סייג וגדר ונתפשטה במקום ההוא אפי' ב&quot;ד גדול מן הראשונים א&quot;י לבטל ונהי דבתוס' בגיטין ובע&quot;ז שם כתבו דאין חילוק בזה ומובא בשם ירושלמי טעמא די&quot;ח דבר דעמדו להן בנפשותיהן דתלמידי ב&quot;ש היו הורגין בתלמידי ב&quot;ה ובשאר דברים אפי' פשט בכל ישראל גדול יכול לבטל אבל עכ&quot;פ הלא בעינין בי&quot;ד גדול מן הראשונים ומאן ספין ומאן רקיע להכריע בזה תקותי חזקה כי שארית ישראל לא יעשו עולה להרים יד לרופף עמודי התקנה ולהרוס יסודותי' ולא ירעו ולא ישחיתו ח&quot;ו להבי&quot;ד חשוב דיינים מומחים דפקיע שמייהו שבעיר פ' והעושה שלום במרומיו ישפות שלום לנו ולכל שארית הנמצאה כנפש ידידם דור&quot;ש באהבה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך ה' אדר ב' ה'תרנ&quot;א]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%98%D7%91%D7%AA_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%9E%22%D7%97&diff=553683 2026-06-04T15:21:27Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%92%27_%D7%98%D7%91%D7%AA_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%9E%22%D7%97&diff=553682 2026-06-04T15:21:10Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9C%D7%94&diff=553681 2026-06-04T15:20:54Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:תשובות מתאריך ג&#039; טבת ה&#039;תרמ&quot;ח; +קטגוריה:חנוכה using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;לק&quot;ק סטניסלאב.<br /> <br /> בעזה&quot;י יום א' ח' דחנוכה שנת תרמ&quot;ח לפ&quot;ק סטרי.<br /> <br /> ::רב שלום וברכה לכבוד ידידי הרב החריף המופלג הותיק מוה' זלמן סאפדין נ&quot;י.&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבו''' הגיעני וע&quot;ד אשר שאל דבר בעתו בדברי התוס' שבת כ&quot;א: שכ' בענין הנס דחנוכה שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כ&quot;ג ול&quot;ה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים וכ' בתוס' דאם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים צ&quot;ל שהי' מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי והקשה מעלתו דהרי באמת הקשו המפורשים הלא העזרה הוי רה&quot;ר וס&quot;ט ברה&quot;ר טהור ותי' דההיכל הוי רה&quot;י ומשום הנכרים ל&quot;ה רה&quot;ר כד' הרשב&quot;א והר&quot;ן ריש נדה. וקשה לדברי הש&quot;ס נדה דף ד': דבטומאה דרבנן גם ברה&quot;י ס' טהור א&quot;כ אפי' אי רה&quot;י הוי הא ל&quot;ה רק טומאה דרבנן דמדאורייתא אין נכרי מטמא בזיבה ובטומאה דרבנן גם ס&quot;ט ברה&quot;י טהור עכ&quot;ק:<br /> <br /> '''הנה''' בהשקפה ראשונה אמרתי ליישב עפ&quot;מ שמבואר במזרחי ובלבוש ששאר השמנים נטמאו מהבגדים של עכו&quot;ם שנטמאו במת דמטמא באהל והפך שמצאו לא נטמא באהל כיון דמוקף צמיד פתיל מציל באהל המת ע&quot;ש ובב&quot;ת וא&quot;כ אי הוי חיישינן שמא נטמא הפך בהיסט הלא כלי שנטמא אפי' בטומאה דרבנן אינו מציל בצמיד פתיל כמ&quot;ש במשנה למלך פי&quot;ב מטומאת מת ה&quot;ב [ובדבר מה שעמד המ&quot;ל שם דמ&quot;ש זה מהא דקיי&quot;ל בענין כל דבר המק&quot;ט אינו חוצץ בפני הטומאה דהיכי דאינו מק&quot;ט רק מדרבנן חוצץ כמ&quot;ש בתוס' ב&quot;ב כ'. ד&quot;ה ועכו&quot;ם לפענ&quot;ד י&quot;ל עפמ&quot;ש בפנ&quot;י ברכות י&quot;ט: ד&quot;ה אמר רבא דהא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה הוא רק דרבנן ומדאורייתא חוצץ ע&quot;ש א&quot;כ י&quot;ל דכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזרו רק היכי שהוא מק&quot;ט מדאורייתא ואין זה ענין למוקף צ&quot;פ. אמנם ד' הפנ&quot;י צ&quot;ע מדברי התוס' סוכה י&quot;ג: ד&quot;ה ירקות שמבואר בדבריהם דדבר המק&quot;ט שאינו חוצץ בפני הטומאה הוא מדאורייתא ע&quot;ש] וא&quot;כ חיישינן שמא נטמא קודם בהיסט וממילא טמא השמן מדאורייתא משום טומאת אהל והוי ספק דאורייתא ולכך הוכרחו התוס' לומר שהי' מונח בקרקע אמנם עדיין י&quot;ל דא&quot;צ לאוקמי שהי' מונח בקרקע דהרי באמת דעת רש&quot;י ז&quot;ל בשבת פ&quot;ד: ובב&quot;ק כ&quot;ה: דכ&quot;ח המוקף צ&quot;פ אינו מטמא בהיסט דהוי אינו בא לכלל מגע אפס דהתוס' שם הקשו עליו מנדה ה'. וגיטין ס&quot;א. דמבואר התם דמוקף צ&quot;פ אינו מציל בהיסט וכ' במאירי בשבת שם דרק האוכלין ומשקין שבתוכו נטמאו במוקף צ&quot;פ בהיסט אבל הכלי גופי' אינו נטמא ע&quot;ש וא&quot;כ כיון דהכלי גופי' לא נטמא בהיסט במוקף צ&quot;פ א&quot;כ שפיר חוצץ בפני הטומאה ושוב ל&quot;ה רק סד&quot;ר ואזדא בזה מה שהקשו דהרי קיי&quot;ל בחגיגה כ&quot;ה. דהקדש אינו ניצל בצ&quot;פ וא&quot;כ מאי אהני החותם של כ&quot;ג ולהאמור י&quot;ל כיון דהא דהקדש אינו ניצל בצ&quot;פ בשאר קדשים אינו רק מעלה דרבנן דעיקר קרא בחטאת קאי ע' ט&quot;א שם וא&quot;כ שוב הו&quot;ל סד&quot;ר ולקולא. אמנם כ&quot;ז הוא לפלפולא ולקושטא דמילתא מעיקרא אין כאן קושיא כלל דהרי הא דעשאו נכרים כזבים הוי אב הטומאה דרבנן ומשנה ערוכה היא בפ&quot;ד דטהרות משנה י&quot;א דכל דבר שהוא אב הטומאה והוא מד&quot;ס ספקו טמא ופי' הרע&quot;ב כגון דם תבוסה ונכרים שעשאום כזבים וכיוצא אם נסתפק אם נגע בהן או לא נגע ס' טמא ורק בולדות טומאה שהן מד&quot;ס ס' טהור ובמה שפירש&quot;י בנדה שם כגון בגדי פרושים שהן מדרס לאוכלי תרומה צל&quot;ע בתוספתא פ&quot;ד דטהרות ובמשנה ב' פ&quot;ב דמקואות בפי' הרע&quot;ב ותיו&quot;ט שם וברע&quot;ב פ&quot;ו דמקואות מ&quot;ז ועמ&quot;ל פי&quot;ט מה' שאה&quot;ט ה&quot;ב ד&quot;ה ומ&quot;ש רבינו] ומדי עיוני בסוגיא זו עמדתי במ&quot;ש בפנ&quot;י שם שהעיר דכיון דטמאו כל השמנים ולא נשאר אלא פך אחד מהיכן הי' להם שמן למנחות בכל אותן הימים ור&quot;ל שם דשמן למנחות היו מקריבין משום דטומאה הותרה בצבור ונתקשיתי דאכתי מהיכן הי' להם שמן לחביתין דהרי א' ביומא ז'. דאפי' למ&quot;ד הותרה בצבור באילו של אהרן כיון דיחיד מביאו מודה דדחוי' ולא הותרה ולמ&quot;ד טומאה דחוי' הא ע&quot;כ בעי' ג&quot;כ ריצוי ציץ עתוס' פסחים ע&quot;ז. ד&quot;ה דלא ובנשבר הציץ הא כ&quot;ע ל&quot;פ דאינו מרצה וא&quot;כ הא היונים שברו כל הכלים ע' במהרש&quot;א ובהרא&quot;ם על הסמ&quot;ג ה' חנוכה ובודאי נשבר גם הציץ וא&quot;כ ל&quot;ה יכול להקריב החביתין ועכצ&quot;ל כמ&quot;ש הפנ&quot;י שם אח&quot;ז דלמנחות היו יכולין למצוא בקל שמן טהור כיון דל&quot;ב שמן כתית ע&quot;ש ואין פנאי להאריך כעת ומה שהקשה מד' התוס' פסחים ט'. ד&quot;ה את&quot;ל גבי מדורות כושים לפי&quot;ד הנ&quot;ל ג&quot;כ ל&quot;ק דבאה&quot;ט דרבנן ס' טמא ובלא&quot;ה הרי כ' בצל&quot;ח שם דבס&quot;ד הוי סובר הש&quot;ס דמדורות הכושים מדאורייתא דאל&quot;ה לא הו&quot;מ למיפרך מחמץ שלא ביטלו ע&quot;ש:<br /> <br /> '''ובדרך''' אגב אמרתי לבאר דברי התוס' ב&quot;ב כ'. ד&quot;ה בחבית של מתכת שהקשו דחבית גופה תביא טומאה לבית אחר דע&quot;י אהל נעשה המתכת כחלל כו' ולכאורה קשה לפמ&quot;ש בתוס' נזיר נ&quot;ד: ד&quot;ה ת&quot;ש דעל טומאת חרב ה&quot;ה כחלל כיון שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליו א&quot;כ איכא נ&quot;מ דאם חוצץ בפני הטומאה אלא שנטמא מתורת חרב כחלל אין הכהן מוזהר אבל אם אינו חוצץ אסור לכהן ליכנס לשם משום דטומאת המת גופי' נכנס דרך החלון והכהן מוזהר עליו. והנלפענ&quot;ד בזה דהנה בתוס' ברכות י&quot;ט: ד&quot;ה מדלגין היינו ע&quot;ג ארונות כ' וז&quot;ל תימה לפ&quot;ה דפי' גולל כיסוי של ארון כו' וי&quot;ל דל&quot;ק דהא תניא בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין הכהן מוזהר עלי' כו' והי' אומר ר&quot;ת דלית' להני כללי דהא א' התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפ&quot;ה כהן מוזהר עליו כדא' בפ' בהמה המקשה דרביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינין לי' מעל כל נפשות מת לא יבא והקשה המהרש&quot;א מאי ראי' מייתי מרביעית דם דאימא דאע&quot;ג דרביעית דם מטמא מ&quot;מ אין כהן מוזהר עליו כמו שאין הנזיר מגלח עליו וראיתי בהגהות הגאונים הנמ&quot;ח סביב המהרש&quot;א שתמהו עליו דהרי מפיק לי' מעל כל נפשות מת לא יבא דכתיב בכהנים אמנם לפענד&quot;נ דכונתו דנהי דא' דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו היינו מדאורייתא אבל מדרבנן הוא מוזהר ולכך הוקשה לו להמהרש&quot;א דאיפשר דס&quot;ל דמדרבנן מוזהר וקרא אסמכתא בעלמא הוא ולפי&quot;ז מיושב הקושיא הנ&quot;ל עפמ&quot;ש בש&quot;ך יו&quot;ד סי' שע&quot;ב סק&quot;ב ובפנ&quot;י סוכה כ': דהא דטפח על טפח על רוב טפח מביא את הטומאה מדאוריי' היינו באותו אהל עצמו אבל מאהל לאהל אחר או מבית לבית דרך פתחים וחלונות אינו אלא מדרבנן ע&quot;ש וא&quot;כ לפי&quot;ז ליכא נ&quot;מ דגם אי ל&quot;ה חציצה אין הכהן מיטמא כשנכנס לאהל האחר רק מדרבנן ומדרבנן הא מוזהר אפי' אי הוי חציצה מתורת חרב ה&quot;ה כחלל והבן. דברי ידידו דור&quot;ש באהבה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך ג' טבת ה'תרמ&quot;ח]]<br /> [[קטגוריה:חנוכה]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%9B%22%D7%91_%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%96_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%95&diff=553672 2026-06-04T12:51:09Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9C%D7%93&diff=553671 2026-06-04T12:50:39Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:מקוה; +קטגוריה:תשובות מתאריך כ&quot;ב תמוז ה&#039;תרנ&quot;ו using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> '''מדי''' עסקי בסידור התשובות לדפוס בעניני מקואות באה אלי שאלה מאת כבוד גיסי ידידי הרב וכו' מו&quot;ה לוי יצחק לעמבערסקי נ&quot;י אבד&quot;ק סמילא יצ&quot;ו בארץ רוסיא על אודת מקואות חדשות שנתקנו בכמה קהלות שמה ברשות גדולי חכמיהם ורבניהם באופן זה שמעמידין בתוך חפירת מעין ארגז גדול הנקרא רעזערוואאר של מתכת המחזיק עד ק&quot;כ סאה קצתו חפור וטמון בקרקע וקצתו בולט וסביביו הרבה אבנים צרורות וסיד עד שהוא מכוסה כולו ובשוליו עשויים שני נקבים גדולים כ&quot;א כמוציא רמון ואחרי קביעת הארגז יסתם נקב אחד בסיד וצרורות דרך בנין ובהנקב השני נתון ברזא של עץ שי&quot;ב הרבה נקבים קטנים וכאשר יתמלא הארגז ממי המעין שעומד בתוכו ישימו עליו כיסוי ברזל מחוזק במסמרים ומתוכו יוצאים שני קנים של מתכת קנה אחד עולה למעלה לתוך גיגית של מים שאובין העומדת בחדר השני ובקצה הקנה ישימו ברזא העשוי' לסגור ולפתוח והקנה השני עולה עד לתוך מקוה עליונה עשוי' מאבנים בצימענט וכאשר תפתח הברזא של הקנה הא' ירדו המים מהגיגית על ידו למטה לתוך הארגז הנ&quot;ל וכאשר יתמלא על כל גדותיו אזי ידחקו המים ההם את המים שבארגז לעלות דרך הקנה השני העולה למעלה לתוך המקוה העליונה וכאשר תתמלא המקוה תסגר הברזא מהקנה הא' ובשולי המקוה העליונה עשוי בצדה נקב סתום בברזא של מתכת שכשרוצין לנקותה יצאו המים דרך שם. ודרש ממני לחוות דעתי העניה בזה:<br /> <br /> '''ראשנה''' נשים לב לחקור בענין התהוות המקוה הלזו ע&quot;י המים שבאין מהארגז שניקב כמ&quot;ר וסותמין הנקב בברזא לאחר קביעותו בקרקע. והנה בש&quot;ך סי' ר&quot;א ס&quot;ק כ&quot;א העתיק לשון הטור שכ' גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאה ממי גשמים אין טובלין בה כיון שהי' שם כלי עלי' קודם שקבעוה וכ' ע&quot;ז הש&quot;ך ומשמע אם לא הי' עלי' שם כלי קודם שקבעוה כגון שקבעו עץ או אבן ואח&quot;כ חקקה כשר עכ&quot;ל וידוע מה שתמהו ע&quot;ז בתשו' מהרח&quot;ש ובנוב&quot;י מהד&quot;ת סי' קמ&quot;ב שהוא נגד דברי הש&quot;ס ב&quot;ב ס&quot;ה: ת&quot;ר צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה מני לא ר&quot;א ולא רבנן הי ר&quot;א אילימא ר&quot;א דבית כו' אלא ר&quot;א דדף דתנן דף של נחתומין שקבעו בכותל ר&quot;א מטהר וחכמים מטמאין מני אי ר&quot;א אפי' חקקו ולבסוף קבעו אי רבנן אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי לעולם ר&quot;א היא ושאני פשוטי כ&quot;ע דטומאה דרבנן מכלל דשאיבה דאורייתא והא קיי&quot;ל דרבנן ועוד הא אריב&quot;ח בדף של מתכת מחלוקת לעולם רבנן הוא ושאני שאיבה דרבנן א&quot;ה אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי שאני התם דאיכא עליו תורת כלי בתלוש ע&quot;כ א&quot;כ מבואר מדברי הש&quot;ס דלהכי מקילינין בקבעו ונפ&quot;ק משום דשאיבה דרבנן וא&quot;כ זהו רק בדאיכא רוב מים כשרין אבל כולו שאוב הא להרבה מן הראשונים ז&quot;ל הוי דאורייתא ובפרט טבילה בכלים בודאי הוא דאוריי' כמ&quot;ש בתוס' פסחים י&quot;ז: והאיך מקילינין לטבול בתוך גיגית שקבעה ולבסוף חקקה. וראיתי בשו&quot;ת חת&quot;ס חיו&quot;ד סי' קצ&quot;ח שהעמיק הרחיב הדיבור בביאור השיטות וג&quot;א בעניי כבר הרביתי חזון בענין זה תל&quot;י בספרי שו&quot;ת הרי בשמים מהד&quot;ק סי' ד' בדברים של טעם ומה שנלפענ&quot;ד כעת בישוב הקושיא הנ&quot;ל ובביאור הסוגיא הוא דהנה בחת&quot;ס שם הקשה מאי דוחקי' לאוקמי כרבנן נימא ר&quot;א היא ופשוטי כ&quot;ע דרבנן והכא בצינור שיש לו ד' לבזבזין עסקינין והוי כלי המקבל טומאה דפסול מה&quot;ת לרוב הפוסקים דגם במקוה בעינין הוייתו ע&quot;י טהרה ותי' דע&quot;כ הוכרח לשנויי כרבנן משום ריב&quot;ח דמוקי בדף של מתכת דלדידי' לא הו&quot;מ למימר שאני פשוטי כ&quot;ע דרבנן כיון דבשל מתכת עסקינין וע&quot;כ מוכרח לומר שאני שאיבה דרבנן ומיירי ע&quot;כ בצינור שאין לו לבזבזין רק שחטט בו לקבל צרורות וא&quot;כ אין בו משום הוייתו ע&quot;י טהרה דמסתמא החיטוט אינו בסוף הצינור ויש ממנו עד סוף הצינור הרבה יותר משיעור יד לחיטוט הצרורות ולא גרע מחיבור לפי סילון צינור קטן המבואר בסעיף מ&quot;ח והוי הוי' בטהרה וליכא רק משום דהמים עוברין ע&quot;ג ונעשין שאובין דל&quot;ה רק מדרבנן עכ&quot;ד והנה לכאורה קשה למאי דמוקי בדף של מתכת הא ליכא למיפרך כ&quot;כ אי רבנן אפי קבעו ולבסוף חקקו נמי דדילמא ה&quot;ט דמטמאי בדף משום דנהי דע&quot;י שהוא מחובר בקרקע א&quot;י לחול עליו שם כלי מ&quot;מ הא גם פשוטי כלי מתכת טמאין משא&quot;כ לענין שאובין דאי לא נעשה כלי הא אין עליו תורת שאובין ולכך שפיר בקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל משום דאינו חל עליו שם כלי במחובר כדא' בחולין קכ&quot;ט. מעשה עץ שימש וכדתניא בת&quot;כ הובא בפירש&quot;י חולין ט&quot;ז. לענין הכשר זרעים יכול אפי' בבורות שיחין ומערות ת&quot;ל כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל כו' ועתוס' שבת י&quot;א: ד&quot;ה אלא שכתבו בהא דמוקי התם אביי וכן בגת בכרמלית ואע&quot;ג דאין כרמלית בכלים הא גת כיון דמחובר לקרקע ל&quot;ש כלי ע&quot;ש וכיון דאין חל עליו שם כלי במחובר לית בי' פסול שאיבה. גם דקדק בחת&quot;ס שם על הא דקא' שא&quot;ה דאיכא עליו תורת כלי בתלוש מהו הלשון תורת כלי היל&quot;ל שהי' כלי מעיקרא ובס' ת&quot;ח דקדק על לשון אי הכי דהרי מעיקרא ג&quot;כ הוי קשה חקקו ולבסוף קבעו נמי. והנלפענ&quot;ד בזה עפ&quot;מ שפירשו רוב הראשונים ז&quot;ל הובאו בב&quot;י דחקקו דצינור היינו החטיטה והוי הפירוש קבעו ולבסוף חקקו היינו שחלל הצינור נעשה בתלוש והחטיטה לקבל צרורות הי' במחובר והי' עליו א&quot;כ שם צינור קודם שקבעו רק של&quot;ה עליו דין כלי לענין שאובין לפי של&quot;ה בו עדיין בית קיבול אבל השם כלי הי' עליו גם קודם קביעותו בקרקע ער&quot;ש פ&quot;ד דמקואות וברא&quot;ש בנדה פ' תינוקת והנה בסוכה דף ד'. פליגי ר' יוסי ורבנן בתבן ואין עתיד לפנותו אי בטיל לגבי קרקע לענין אהל המת ומבואר התם במפורשים דאף לרבנן דבעינין ביטול בפירוש ובסתמא לא בטיל לגבי קרקע הוא רק בדאורייתא ולא בדרבנן עפנ&quot;י שם והנה מצינו בגיטין ע&quot;ז: ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו הו' קיימת בחצר אזל גיטא נפל בפיסלא אר&quot;י חזינין אי הוי' ד&quot;א על ד&quot;א פלג לי' רשותא לנפשי' ואי לא חדא רשותא הוא כו' ולא אמרן אלא דלא גבוה עשרה אבל גבוה עשרה אע&quot;ג דל&quot;ה ד&quot;א ולא אמרן אלא דלית לי' שם לווי אבל אית לי' שם לווי אע&quot;ג דלא גבוה י' ואע&quot;ג דל&quot;ה ד&quot;א ופירש&quot;י דאי הוי להאי שם לעצמו הו&quot;ל חשיב ולא בטיל ע&quot;ש ולפי&quot;ז נראה דבאית לי' שם כלי אפי' לר' יוסי כ&quot;ז שאינו מבטל אותו בפירוש לא בטיל לגבי קרקע כמו בתבן ואין עתיד לפנותו לרבנן וכדא' בחולין ט&quot;ז: שאני סכין דלא מבטל לי' וכי&quot;ב כ' בתוס' ב&quot;ב ק': שהקשו בברייתא דתיבת המגדל שי&quot;ב כוך שהובאה בחולין קכ&quot;ה: דאמרינן התם טומאה בתוכה מה שבבית טמא משום שדרך טומאה לצאת תיפוק לי' דקבר סתום טומאה בוקעת ועולה ותי' דבכלים ל&quot;ש דין קבר להיות בוקע ועולה משום דכלי לא מבטל לי' להתם ע&quot;ש והוא מטעם דכל דאית לי' שם לווי הוא חשיב ולא בטיל אמנם בודאי אי מבטל לי' בפירוש גם בכלי מהני עתוס' שבת כ&quot;ז: בהא דתנן התם כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן וכ' דאיירי בדבר הקבוע שחברו לקרקע אע&quot;ג שמתחלה הי' בגד כיון שחיברו לאהל בטלו מתורת בגד ע&quot;ש ועתוס' שבת מד': ד&quot;ה ואין מצלת וב&quot;ב כ'. ד&quot;ה היא גופה וי&quot;ל דבכלי דבעינין גם לר' יוסי ביטול בפירוש הוא כמו בתבן ואין עתיד לפנותו לרבנן דלגבי דאורייתא בעינין ביטול בפירוש ובדרבנן גם בסתמא כי מחברו לקרקע הוא בטיל לגבי קרקע ונהי דלרבנן ל&quot;ה מחובר לקרקע כקרקע אבל עכ&quot;פ אמרינן דבטל חשיבות דכלי מיני' ול&quot;ה עליו שם כלי ולפי&quot;ז י&quot;ל דפירכת הש&quot;ס הוא אי רבנן הרי כיון דס&quot;ל דמחובר לקרקע אינו כקרקע אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי ואי דלא יוכל לחול עליו שם כלי במחובר דבטיל אג&quot;ק ז&quot;א דהרי כיון שהחקיקה למעבר המים הי' קודם שקבעו א&quot;כ הי' עליו שם צינור קודם הקביעות וכיון דאית לי' שם לווי הוא חשיב ולא בטיל לגבי קרקע בדאורייתא כ&quot;א כשביטלו בפירוש כנ&quot;ל ומשני שאני שאיבה דרבנן ולענין דרבנן אפי' איכא עליו שם כלי בטיל בסתמא כשחברו לקרקע כנ&quot;ל משא&quot;כ בדף של נחתומין כשהוא של מתכת דהוא דאורייתא הרי כ' בתוס' סוכה ה'. ד&quot;ה מסגרתו דדף של נחתום לפי שהוא רחב וראוי להניח עליו דבר דמי' לבית קיבול ועמג&quot;א סי' תרכ&quot;ט ס&quot;ק י&quot;א דמיקרי כלי וא&quot;כ אף שמחוסר עוד תיקון להחליקו לכך וקבעו קודם ההחלקה מ&quot;מ כיון דגם קודם ההחלקה שם כלי עליו ל&quot;א דבטיל לגבי קרקע בדאורייתא ופריך א&quot;ה דלגבי דרבנן גם כלי בטיל לגבי קרקע א&quot;כ חקקו ול&quot;ק נמי נימא דבטיל לגבי קרקע ומשני שא&quot;ה דאיכא עליו תורת כלי בתלוש היינו דין כלי דפסול לגבי מקוה וכיון דחל עליו כבר שם כלי פסול למקוה א&quot;כ לא נפקע שם פסול מעליו ע&quot;י חיבורו לקרקע ואזדא בזה מה שהקשה ג&quot;כ בחת&quot;ס שם דאמאי לא מייתי מהך דפרה פ&quot;ה משנה ז' השוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה וא&quot;צ צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה וא&quot;כ הו&quot;מ למיפרך מהך מתני' מני לא ר&quot;א ולא רבנן מדקתני היתה כלי וחברה בסיד משמע דקבעה ולבסוף חקקה ל&quot;ה כלי [ומ&quot;ש בחת&quot;ס שם לתרץ דהו&quot;מ לשנויי כולה ר&quot;א ושוקת היינו בין חקקה תחלה או קבעה תחלה ל&quot;ה כלי וכלי שחברה בסיד ר&quot;ל שלא חברה היטב אלא בסיד בלי גפסית או צרורות דרך בנין וזה אינו מבטל תורת כלי ע&quot;י חבור חלוש כזה עכ&quot;ל לפענ&quot;ד יל&quot;ע בזה מדברי התוס' בסוכה מ&quot;ח. בהא דקתני התם בניסוך המים דהי' ממלא מן השילוח בצלוחית של זהב ומערה לתוך ספלים של כסף והקשו התוס' מהא דתנן במנחות צ&quot;ט: שתי שולחנות היו באולם א' של כסף וא' של זהב על של כסף נותנין לחה&quot;פ בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין וא&quot;כ כיון שהיו ממלאין בצלוחית של זהב האיך היו מנסכין בספלים של כסף ותי' וז&quot;ל וי&quot;ל דספלים היו קבועים בסיד ולא כלים נינהו דנחשבים כגופו של מזבח עכ&quot;ל הרי דגם חבור בסיד בלחוד הו&quot;ל חבור לענין דבטיל לגבי מזבח ול&quot;ה כלי ויש לחלק. ובפשיטות י&quot;ל דל&quot;ק קושי' החת&quot;ס עפמ&quot;ש בפירש&quot;י שבת צ&quot;ה: ד&quot;ה ועדיין דלענין קידוש מי חטאת בעינין כלי ראוי יותר מלקבל טומאה וא&quot;כ י&quot;ל דאתיא כרבנן ואף דלדידהו ל&quot;ה כמחובר לענין שמקבל טוהאה בכ&quot;ז ל&quot;ה כלי לענין קידוש מי חטאת דבעינין כלי ראוי יותר וה&quot;ה לענין צ&quot;פ] ולדברינו בלא&quot;ה ל&quot;ק דהך מתניתין שפיר מצי אתיא כרבנן ול&quot;ק קבעה ולבסוף חקקה נמי דבכה&quot;ג של&quot;ה עליו שם לווי קודם הקביעות בודאי לא חל עליו שם כלי לאחר שנקבע בקרקע והתם הא קודם החקיקה ל&quot;ה רק סלע ול&quot;ה עליו שם לווי וממילא דל&quot;ק נמי לפי&quot;ז מה שהקשה בט&quot;ז א&quot;ח סי' קנ&quot;ט סק&quot;ח על האגודה שהובא ברמ&quot;א שם שכ' דאין ליטול ידיו מאותן אבנים הקבועים לכותל ועשה להם בית קיבול וברזא והקשה דלענין נט&quot;י יש לנו להקל לרבנן דהוי כלי אפי' קבעו תחלה כיון דנט&quot;י מדרבנן וזהו כלי מה&quot;ת והא ק&quot;ו הוא מהתם דמה התם במילתא דשאיבה שהוא דרבנן אזלינין לקולא ומבטלין מה שהוא כלי מה&quot;ת כדי להקל כ&quot;ש הכא בנט&quot;י שהוא דרבנן דניזל בי' לקולא ויהי' כשר במה שהוא כלי מה&quot;ת וא&quot;כ אפי' קבעו תחלה נמי כשר ולהאמור הא באמת כשל&quot;ה עליו שם לווי קודם הקביעות הא בטיל לגבי קרקע ואינו חל עליו כלי ומיושב נמי לפי&quot;ז הך דתשו' הרשב&quot;א סי' ת&quot;ת המובא בב&quot;י שכתב אם הי' כלי אבן א' חקוקה בכ&quot;מ פסול והוא שחקקו ול&quot;ק משום דהו&quot;ל כלי ואין טובלין בכלים דמעין ובור כתיב ומבואר שאם הי' קבעו ולח&quot;ק מותר לטבול בתוכו אע&quot;ג דטבילה בכלים פסול דאוריי' ולדברינו נכון דאם הי' קודם הקביעות אבן בעלמא בלי צורת כלי אינו נעשה כלי לאחר שנקבע בקרקע ול&quot;ק נמי ע&quot;ד הטור והש&quot;ך הנ&quot;ל ודינם דין אמת דהיכי דקודם הקביעות ל&quot;ה עליו שום צורת כלי וחקקו אחר שנקבע בקרקע שרי אפי' לטבול בתוכו ואינו סותר לדברי הש&quot;ס הנ&quot;ל וכיון שכן סרה מהר תלונת הנוב&quot;י בתשו' הנ&quot;ל ע&quot;ד הגהמ&quot;ר בקידושין והמהרי&quot;ק שחששו בצינורות של עץ הארוכין הקבועים אע&quot;ג שאין להן לבזבזין מד' רוחותיהן שמא יחלחלו המים גומא בתוכם והקשה הרי יהי' קבעו ולח&quot;ק דכשר ולדברינו נכון דבהנהו צינורות כיון שקודם החטיטה אית עליהם שם צינורות ובכה&quot;ג דאית לי' שם לווי קודם שנקבע הא בדאורייתא לא בטיל לגבי קרקע ולא שרי רק מטעם שאיבה דרבנן ולהכי בנידן הגהמ&quot;ר הנ&quot;ל כיון שכל המים של המקוה הלכו דרך הצינורות הללו אית לן לחוש להסוברים דכולו שאוב דאורייתא ופסול אפי' קבעו ולבסוף חקקו:<br /> <br /> '''איברא''' דלכאורה עדיין יש להקשות לפי&quot;ז מהך דתשו' הרא&quot;ש כלל ל&quot;א ס&quot;ז שהובא בש&quot;ע סעיף מ&quot;ח דאם הסילון של מתכת מחובר לקרקע אפי' מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אינו מק&quot;ט לפי שבטל אג&quot;ק הרי דגם לענין הוייתו ע&quot;י טהרה דאוריי' אף בהי' לו שם לווי אמרינן דבטל אג&quot;ק אמנם י&quot;ל דנהי דמשום השם לווי של הכלי לא בטיל ועדיין שם כלי עליו כמו קודם שנקבע בקרקע כיון דמשום השם לווי דאית לי' הוא חשוב בפ&quot;ע והו&quot;ל כתלוש אבל בכ&quot;ז יש לדון בו מדין כל המחובר לו הרי הוא כמוהו דדין זה לאו בקרקע הוא דוקא וגם בתלוש אמרינן דהוי עלי' דין המחובר בו כמוהו בחולין פ&quot;ק בשן וצפורן וכיון דמחובר לקרקע הוי עלי' דין כלי קרקע תלוש וטהור דקיי&quot;ל דכלי אדמה טהורין ולכאורה יש להכריח זה מדברי התוס' בסוגיין ד&quot;ה צינור וז&quot;ל איכא לאוקמי אפי' בפרוץ משני רוחות כדרך הצינור וכגון שחטטו באמצע לקבל צרורות דבהאי בית קיבול חשיבי מים שאובין כו' ודוקא שמים נופלין מצינור למקוה אבל אם נפלו מצינור לקרקע ומקרקע למקוה המשכה הוא ואינו פוסל אם יש כבר במקוה כ&quot;א סאה מי גשמים עכ&quot;ל ויש להבין דמי הכריחם להתוס' לפרש דמיירי שהי' חטיטה ופסול משום שאובין כיון דבלא&quot;ה הלא כ' התוס' דמיירי שנפלו המים מהצינור למקוה ול&quot;ה קרקע א&quot;כ הו&quot;מ לפרושי בצינור של מתכת ופסול משום דפשוטי כלי מתכת מק&quot;ט ול&quot;ה הוייתו ע&quot;י טהרה ונהי דעל התוס' גופייהו ליכא קושיא כ&quot;כ כיון דמדקא' בגמ' שאיבה דרבנן ע&quot;כ דמטעם שאובין קאתינין עלה אכתי קשה מנ&quot;ל באמת להגמ' דהפסול הוא משום שאובין דילמא משום הוייתו ע&quot;י טהרה. וע&quot;כ דבפשוטי כלי מתכת אף דאית עלי' שם לווי קודם שנקבע בכ&quot;ז אית עליו הדין של מה שהוא מחובר בו אילו הי' תלוש והו&quot;ל ככלי אדמה דטהורין. [ובענין מה שהקשו המפורשים דגם למאי דקא' דמיירי בצינור של עץ וע&quot;י חטיטה אכתי מנ&quot;ל דהפסול הוא משום שאיבה דל&quot;ה רק מדרבנן דילמא משום הוייתו ע&quot;י טהרה דהוא דאוריי' הנה אף דהיכי דאיכא כ&quot;א סאה מים כשרים גם משום הוייתו ע&quot;י טהרה ל&quot;ה רק דרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל כמבואר בדברי הר&quot;ש פ&quot;ב דמקואות מ&quot;ג ע&quot;ש אמנם הרי הי' יכול לאוקמי כשכל המים באים למקוה ע&quot;י הצינור הזה דבכה&quot;ג הוא דאורייתא ולכאורה י&quot;ל דהרי באמת צריך להבין דברי התוס' הנ&quot;ל שכתבו דמיירי שהמים נופלים מצינור למקוה וליכא הפסק קרקע דאל&quot;ה הוי המשכה הרי לפמ&quot;ש בתוס' שם שהחטיטה הוא באמצע הצינור הא איכא המשכה בהצינור גופי' בהחלק שלמטה מהגומא וכמבואר בש&quot;ך ס&quot;ק ע&quot;ז דהוי המשכה ע&quot;ג הצינור גופי' ע&quot;ש וכ&quot;מ באמת ברא&quot;ש ה' מקואות סי' ו'. ואנן הוא דנהגינין להצריך המשכה ע&quot;ג קרקע הראוי לבלוע לכתחלה כמ&quot;ש בש&quot;ך ס&quot;ק צ&quot;ז אבל לא מדינא וע&quot;כ משום דשיעור המשכה לענין שאובין הא בעינין ג' טפחים וא&quot;כ איפשר בכה&quot;ג דליכא ג&quot;ט למטה מהגומא. אמנם לענין הוייתו ע&quot;י טהרה הא קיי&quot;ל דסגי בכ&quot;ש כל שאינו מקלח להדיא למקוה כמ&quot;ש בש&quot;ע סמ&quot;ח והכי מפורש בתשו' חת&quot;ס סי' קצ&quot;ט ע&quot;ש וא&quot;כ כשהגומא אינו בסוף הצינור ממש הו&quot;ל הוייתו ע&quot;י טהרה. אמנם באמת בנקוה&quot;כ חזר בו הש&quot;ך מזה וכתב דע&quot;י הגומא שבצינור הוי כל הצינור עי&quot;ז כלי קיבול ולא מקום הגומא בלבד והכי מבואר באמת בדברי הטור וכ&quot;כ בש&quot;ג ב&quot;ב שם וכ&quot;מ מדברי הרמב&quot;ם פ&quot;ו דמקואות ה&quot;ו ע&quot;ש ומכ&quot;ש לענין קבלת טומאה בודאי אמרינן דכשיש בו גומא כל הצינור מקבל טומאה דהרי לענין שאובין יש באמת סברא לומר דלא גרע ממים העוברים על שפת הכלי דל&quot;ה שאובין והרי מעין שהעבירו ע&quot;ג אחורי כלים דינו כמקוה אבל לא נעשה שאובין עתיו&quot;ט רפ&quot;ה דמקואות אמנם החילוק מובן דבשפת ואחורי הכלי ליכא תוך כלל אבל צינור הא יש לו תוך ומקבל מים אלא שלא נעשה לקבלה וכיון דחטט בו גומא לקבל צרורות כל הצינור מיקרי כלי קיבול ומכ&quot;ש לענין טומאה בודאי כל הצינור מק&quot;ט ול&quot;ה הוייתו ע&quot;י טהרה אכן י&quot;ל דהיותר משיעור יד לחיטוט הצרורות אינו מק&quot;ט וא&quot;כ ל&quot;ה מילתא דפסיקא הפסול דמק&quot;ט דכשהוא ארוך יותר משיעור יד הא המותר אינו מק&quot;ט והוי הוייתו ע&quot;י טהרה. וניחא לן בזה מה שהקשיתי בהא דקא' בסוגיא שם אי לימא ר&quot;א דבית דילמא ה&quot;ט דר&quot;א דסבר מוכר בעין יפה מוכר לפמ&quot;ש בתוס' שם עמוד א' ליישב הני ספרים דגרסי במתני' התם מכר את התנור וכירים דהרי תנור וכירים לא חשיב חיבור מדמקבלי טומאה וא&quot;כ ל&quot;ה כמחובר ואמאי יהי' בכלל בית וכתבו דצ&quot;ל דרק לענין קבלת טומאה ל&quot;ה חבור אבל לענין מכירה חשיב חיבור והוי בכלל בית וא&quot;כ אמאי לא אתיא כר&quot;א דבית דילמא הוי שפיר חיבור לענין בית ורק לענין טומאה ל&quot;ח חיבור ופוסל את המקוה משום דל&quot;ה הוייתו ע&quot;י טהרה ולהאמור נכון כיון דסתם צינור הא משמע גם של אבן וכלי אבן הא אין מק&quot;ט] אמנם י&quot;ל דמהא אין ראי' כ&quot;כ כיון דצינור סתמא קתני וכולל גם צינור של אבן וכמו שפי' באמת הרשב&quot;ם שם וכלי אבנים הא לא מקבלי טומאה: וגם בצינור של עץ וחטט בו לקבל צרורות אינו מילתא דפסיקא שהוא מק&quot;ט שיוכל להיות שאינו מק&quot;ט כגון שחשב לעשות חטיטה יותר גדולה ולא גמר עדיין דהרי א' בחולין כ&quot;ה. חק קפיזא בקבא אינו מק&quot;ט ומשום שאובין איכא כיון שי&quot;ב בית קיבול. אבל באמת בלא&quot;ה אין להקשות מהדין דתשו' הרא&quot;ש הנ&quot;ל כיון דמיירי שנעשה ע&quot;מ לקבוע בקרקע וכמ&quot;ש בדג&quot;מ שם ומבואר בפי&quot;א דכלים מ&quot;ב דצינור סתמא נעשה לקרקע ובתשו' תשב&quot;ץ ח&quot;ב סי' נ&quot;ו מאריך קצת בזה וע' בס' בית מאיר סי' קצ&quot;ח. ומשמע מדברי הנקוה&quot;כ יו&quot;ד סי' שע&quot;א דבנעשה לקובעו בקרקע אף שאינו משמש עם הקרקע אינו מק&quot;ט ולק&quot;מ:<br /> <br /> '''והנה''' לכאורה קשיא לי בסוגיין ממקואות פ&quot;ו מ&quot;י האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל והקשה בתויו&quot;ט הרי כיון דנקבע בקרקע ונעשה לשמש עם הקרקע הוא טהור וכ' בתוספת חדשים דיש לחלק בין שאוב לטומאה דדוקא לענין טומאה בעינין תלוש ממש וכיון שחברו אינו מק&quot;ט אבל שאוב הא מכח פסול כלי הוא וכיון דחל עלי' שם כלי בתלוש לא מיבטל תו שם כלי מיני' דהא אפי' בכלי גללים דלא מק&quot;ט פוסל שאובין ע&quot;ש ולפי&quot;ז קשה לכאורה בהא דפריך ועוד הא אריב&quot;ח בדף של מתכת מחלוקת שעי&quot;ז הוכרח לאוקמי כרבנן שהוא לדעת הר&quot;ח ז&quot;ל דלא כהלכתא הרי באמת קשה מ&quot;פ אי ר&quot;א אפי' חקקו ול&quot;ק נמי הלא י&quot;ל דנהי דס&quot;ל לר&quot;א בדף שקבעו בכותל דהוא טהור מלקבל טומאה היינו משום דתלוש לא הוי ודינו כקרקע אבל שאובין איכא בי' דהא גם בכלי גללים ואבנים דלא מק&quot;ט איכא בהו פסול שאובין אמנם באמת י&quot;ל עפ&quot;מ דא' בשבת קכ&quot;ג. גבי מחט שניטל חררה או עוקצה מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא וכ' הר&quot;ן שם דאע&quot;ג דבכלי מעיקרו שבת וטומאה לאו כי הדדי נינהו כדא' בפ' במה אשה בירית טהורה ויוצאין בה בשבת ותנן נמי גבי קנה של זיתים בין כך וב&quot;כ ניטל בשבת בכ&quot;ז בדבר שהי' כלי מעיקרו ונשבר כגון מחט שניטל חררה או עוקצה מגו דבטל שם כלי מיני' לענין טומאה בטל נמי לענין שבת ע&quot;ש ולפי&quot;ז בשלמא בכלי שנעשה לשמש עם הקרקע שפיר כ' התוס' חדשים דפסול שאובין וטומאה לאו כי הדדי נינהו דאפי' בכלים שטהורין מלקבל טומאה נהגא בהו פסול שאיבה כדתנן בפ&quot;ד דמקואות מ&quot;א משא&quot;כ בחקקו ול&quot;ק כיון דמעיקרא הי' עליו תורת כלי הן לענין טומאה הן לענין שאובין שפיר פריך דנימא כשנקבע אח&quot;כ כיון דלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שאובין נמי לאו מנא הוא אמנם התינח למאי דס&quot;ד מעיקרא דמיירי בדף של עץ א&quot;כ מדקא' ר&quot;א דטהור ע&quot;כ דכשקבעו בטל מתורת כלי והו&quot;ל פשוטי כ&quot;ע דטהור לכך פריך דלענין שאובין נמי נימא דלאו מנא הוא ויתכשר אפי' בחקקו ול&quot;ק משא&quot;כ למאי דקאריב&quot;ח דבדף של מתכת מחלוקת א&quot;כ ע&quot;כ הא דמטהר ר&quot;א לאו משום דבטל מתורת כלי דהא גם פשוטי כ&quot;מ מק&quot;ט א&quot;כ ל&quot;ש לומר מדלענין טומאה לאו מנא הוא כו' כיון דלאו מדין ביטול מתורת כלי קאתינין עלה א&quot;כ הו&quot;מ שפיר לאוקמי כר&quot;א ונהי דטהור מלקבל טומאה מ&quot;מ איכא בי' פסול שאובין כנ&quot;ל והו&quot;מ שפיר לאוקמי כר&quot;א אמנם באמת י&quot;ל דאין כאן קושיא דבשלמא לענין כלי שנעשה לשמש עם הקרקע כיון דטהור גם קודם שמחברו בקרקע כמבואר ברמב&quot;ם רפ&quot;ט מה' כלים שפיר י&quot;ל דאע&quot;ג דטהור אפ&quot;ה פסול שאובין איכא גבי' משא&quot;כ הכא דע&quot;כ מתורת חיבור לקרקע קאתינין עלה והו&quot;ל כארעא סמיכתא ל&quot;ה עלי' ג&quot;כ פסול שאובין. ואזדא ממילא לפי&quot;ז מה שהקשו דבקבעו ולח&quot;ק הא ע&quot;כ חקק אדעתא שישמש עם הקרקע וא&quot;כ אף בחקקו ולבסוף קבעו כה&quot;ג אדעתא שישמש עם הקרקע הא אינו מק&quot;ט ולהאמור נכון דלענין זה הא שפיר י&quot;ל דאף שטהור מלק&quot;ט בכ&quot;ז פוסל בו שאובין כבכלי גללים כנ&quot;ל. וממילא ל&quot;ק נמי לפי&quot;ז מה שהקשו בהא דפריך הש&quot;ס והא קיי&quot;ל שאיבה דרבנן הרי י&quot;ל דמיירי בענין שכל מי המקוה הולכים ע&quot;י צינור זה א&quot;כ הא רבים מהראשונים ז&quot;ל ס&quot;ל דכולו שאוב דאורייתא ולהאמור נכון עפי&quot;ד הר&quot;ש בפ&quot;ב דמקואות שכ' דגם למ&quot;ד כולו שאוב דאורייתא הוא משום דל&quot;ה הוייתו ע&quot;י טהרה אבל בכלי גללים ואבנים דלא מק&quot;ט ל&quot;ה אלא מדרבנן א&quot;כ הכא הרי ההוא צינור לא מק&quot;ט משום שנעשה לשמש עם הקרקע ול&quot;ה בי' פסול שאיבה רק מדרבנן אפי' בכולו שאוב:<br /> <br /> '''נחזור''' לנ&quot;ד לענין דינא בנידן שאלתינו דאף שכל המים הולכים להמקוה דרך הארגז שניקב כמ&quot;ר אפי' אי נימא דעכ&quot;פ כשנסתם בברזא לאחר קביעותו שוב נעשה כלי כמו שחששו בזה אפי' הבית אפרים והחת&quot;ס החולקים על הנוב' דנהי דבזה לא ס&quot;ל כהנוב&quot;י דנימא כיון שדעתו לסותמו בברזא לא יצא סתירת כלי אפי' קודם הסתימה בכ&quot;ז לאחר הסתימה מודים גם הם שנעשה כלי בכ&quot;ז כיון דקודם שנקבע כשניקב יצא מתורת כלי בטל אג&quot;ק והלכך אפי' כשסותמו אח&quot;כ בברזא הו&quot;ל חקיקה הלזו כעושה בקרקע כיון שכבר נתבטל אג&quot;ק דבכה&quot;ג שע&quot;י נקב נתבטל מתורת כלי הו&quot;ל כלא הי' לו שם לווי ובטל אג&quot;ק גם לענין דאורייתא והכי מבואר בתוס' שבת צ&quot;ה: ד&quot;ה ומודה ר&quot;ש דכשניקב בכדי טהרתו הוא בטל אג&quot;ק:<br /> <br /> '''והנה''' ראיתי בשו&quot;ת אמרי אש סי' ע&quot;ט שמביא בשם התניא שכתב להזהיר האומן העושה התיבה שלא יחבר השולים אל הדפנות עד שיעשה הנקב בקצה השולים בכדי שלא יהי' עליו תורת נקב מעולם וכ' ע&quot;ז שזה הוא חומרא גדולה בל ידע לה מקום בדברי הפוסקים ע&quot;ש ולכאורה הי' נלפענ&quot;ד דאיפשר שהוא משום דעת הראב&quot;ד בפ&quot;ו ממקואות ה&quot;ד שכתב דכלי שניקב בכדי טהרתו ל&quot;מ רק לענין שאין המים היוצאים ממנו פוסלין את המקוה אבל לא לטבול בתוכו דאיך איפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ע&quot;י יחודו להשתמש בו ונמצאת טבילה זו בכלים ובכ&quot;מ שם השיג עליו דאעפ&quot;י שלא יחדו להשתמש בו אפי' הי' בקרקעיתו חרס הראוי לק&quot;ט כיון שלא יחדו להשתמש בו אין עליו תורת כלי ע&quot;ש ובאמת מצינו כעין זה בזבחים צ&quot;ה. דפריך על הא דקתני במתני' כלי חרס שנטמא חוץ לקלעים נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש הרי כלי אמר רחמנא ולאו כלי הוא ומשני שניקב בשורש קטן והקשו התוס' דאכתי לאו כלי הוא שהרי מיטהר מטומאתו ותי' כיון דאי הי' מייחד לאותו כלי לזיתים או לרמון הי' מקבל טומאה מכאן ולהבא חשיב כלי לענין דם חטאת כיון דאין מחוסר מעשה אלא ייחוד בעלמא ע&quot;ש [ובדרך אגב עמדתי על דברי התוס' שם במה שהקשו אח&quot;כ על הא דקא' שניקב בשורש קטן דאם הוא כלי המיוחד לאוכלין שיעורו בכמוציא זית ואם הוא מיוחד למשקין הוי השיעור ככונס משקין כו' ואי הוי אמרינן דשיעור זיתים מדרבנן הוי ניחא כדקא' גבי בגד אבל מדאוריי' אם ניקב בשורש קטן טהור עכ&quot;ל ולכאורה יש לתמוה דהרי בש&quot;ס עירובין ק&quot;ד: אמרי' מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרש דכ&quot;ח טמא אינו אסור מדאוריי' להכניסו למקדש וא&quot;כ מאי מועיל מה שמנקבו בשורש קטן הרי ממ&quot;נ לענין דאוריי' הא אינו אסור כלל להכניס הכ&quot;ח טמא למקדש ואי לענין דרבנן הא ל&quot;מ הנקיבה בשורש קטן דבעינן כמוציא זית אמנם י&quot;ל דאנו מרויחין במה שמנקבין אותו בשורש קטן דאז הוי תרי דרבנן דאיסור הכניסה למקדש הוא דרבנן והטומאה הוא ג&quot;כ דרבנן דמדאוריי' נטהר בנקב בשורש קטן ותרי דרבנן הוא לעולם קיל מחד דרבנן והרי גבי בגד שנטמא חוץ לקלעים הא סתמא קתני ומשמע גם בשהבגד הוא ראשון לטומאה והרי ברמב&quot;ם פ&quot;ג מב&quot;מ הי&quot;ז כ' דאינו אסור מן התורה להכניס למקדש רק כלי שהוא א&quot;ה ולא ולד הטומאה וא&quot;כ הא מוקמינין בששייר בי' כדי מעפורת וג&quot;כ קשה דל&quot;ל למקרעי' הרי בששייר בו כדי מעפורת עדיין הוא טמא מדרבנן ואלא לענין דאוריי' הא מה&quot;ת שרי להכניס בכד שהוא רק ראשון לטומאה ועכצ&quot;ל ג&quot;כ דאנו מרויחין בהקריעה שיהי' תרי דרבנן. ותמוהין לפי&quot;ז דברי המשנה למלך בפכ&quot;ג מה' כלים הי&quot;א שהוכיח מהך דבגד דשמעתין דיש חילוק בין דבר שטומאתו הוא רק דרבנן לדבר שטומאתו מדאורייתא אלא שאיסורו להכניסו למקדש הוא דרבנן ולדברינו הא הקריעה הוי כדי שיהי' תרי דרבנן כמו בכ&quot;ח ולא מוכח מהא הדין של המ&quot;ל כלל ודוק] וכי&quot;ב כתבו בתוס' שבת מ&quot;ט: וקכ&quot;ג. ובחולין נ&quot;ה. דכל היכי דהוי כלי לענין טומאה ע&quot;י יחוד הוי מנא לענין היתר טלטול בשבת אפי' בלא יחוד ע&quot;ש וכן י&quot;ל בסברת הראב&quot;ד לענין פסול כלי במקוה דכל דהוי כלי לענין טומאה ע&quot;י יחוד הוי כלי לענין פסול מקוה אפי' בלא יחוד ולכאורה מוכח הכי מדברי הש&quot;ס שבת צ&quot;ה: לענין הא דקאר&quot;ש במתני' דתולש מעציץ נקוב בשבת פטור בעא מיני' ההוא סבא מר&quot;ז שורש כנגד נקב מה לי אר&quot;ש אישתיק ולא א&quot;ל ולא מידי זימנא חדא אשכחי' דיתיב וקא' ומודה ר&quot;ש שאם ניקב בכדי טהרתו א&quot;ל השתא שורש כנגד נקב בעאי מינך ולא אמרת לי ולא מידי ניקב בכדי טהרתו מיבעיא אמר אביי אי איתמר להא דר&quot;ז הכי הוא דאיתמר ומודה ר&quot;ש שאם ניקב למטה מרביעית. א&quot;כ משמע מזה דאם ניקב בכדי טהרתו מהני גם אם נשאר יותר מרביעית למטה מהנקב ואלו לענין מקוה קיי&quot;ל בפ&quot;ד דמקואות משנה ה' דבעינן דוקא שא&quot;י לקבל מים כ&quot;ש וע&quot;כ דלהכי פסול למקוה כיון דאף דניקב בכדי טהרתו אם יחדו לגיסטרא מטמא בתורת גיסטרא כמבואר בש&quot;ס שבת שם להכי הו&quot;ל כלי לענין פסול מקוה והרי בתוס' חולין נ&quot;ה. ד&quot;ה שיעורן ובנדה מ&quot;ט. ד&quot;ה אלא כ' דאין גיסטרא טמא אא&quot;כ יחדו וכ&quot;כ במאירי שבת שם בשם י&quot;מ וכ&quot;ה בפירש&quot;י שם ד&quot;ה טהור מכלום וע&quot;כ דכיון דלענין טומאה חשיב כלי ע&quot;י יחוד הוי כלי לענין פסול מקוה אפי' בלא יחוד. אמנם באמת מבואר בפיהמ&quot;ש להרמב&quot;ם פ&quot;ג דכלים מ&quot;ד וביד החזקה ספח&quot;י מה' כלים דהיכי דמחזיק רביעית מהנקב ולמטה מק&quot;ט אפי' בלא יחוד וכ&quot;כ להדיא בר&quot;ש פ&quot;ב דכלים מ&quot;ב ובחי' רמב&quot;ן חולין נ&quot;ה. ע&quot;ש ובלא&quot;ה אין ראי' מהתם דלהכי כי מקבל מים כ&quot;ש הוא פסול למקוה משום דאף דניקב בכדי טהרתו כיון דהוי בר קיבול הו&quot;ל ככלי גללים דאף דאין מק&quot;ט י&quot;ב משום שאובין. וע&quot;כ אנו מוכרחין לומר טעם זה לפמ&quot;ש התוס' בשבת שם ד&quot;ה ניקב כמ&quot;ר דדוקא כשנשבר לגמרי השברים ראויין לגיסטרא אבל כשהכלי שלם אלא שניקב כמ&quot;ר א&quot;ר לגיסטרא ואפי' יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ע&quot;ש ועכ&quot;פ ל&quot;ש בזה לומר דכיון שראוי לייחדו לגיסטרא יהי' כלי לענין מקוה כיון דלא שכיח וכעין זה כ' בתוס' זבחים צ&quot;ד. לענין הא דכל דהוי מנא לענין טומאה ע&quot;י יחוד הוי מנא לענין שבת אפי' בלא יחוד דזהו דוקא היכי דשכיח הוא שייחדו לתשמיש זה אבל היכי דלא שכיח לייחדו לכך אע&quot;ג דראוי לייחדו ל&quot;מ למשוי מנא לענין שבת כ&quot;ז שלא יחדו עש&quot;ה וה&quot;ה גבי גיסטרא כיון דכלי שניקב בכדי טהרתו לא שכיח לייחדו לגיסטרא ול&quot;ש לומר שיהי' מכח זה כלי לענין מקוה. והרי חזינן לענין סוכה דקיי&quot;ל ג&quot;כ דאין מסככין בדבר המק&quot;ט ואפ&quot;ה מותר לסכך במחצלת שאין סתמה עשוי' לשכיבה כ&quot;ז שלא יחדה לישיבה כדא' בסוכה י&quot;ט: ע&quot;ש:<br /> <br /> '''ומהאי''' טעמא ליתא נמי לחומרת הנוב&quot;י הנ&quot;ל שכ' דאף אי נימא דכ&quot;ז דחסרה הברזא ל&quot;ה כלי מ&quot;מ כיון דכלי עץ הבא במדה אף שא&quot;ר לקבל טומאת מת ונבילה ושרץ מ&quot;מ הלא ראוי לקבלת טומאת מדרס הזב וא&quot;כ כשסותם הגיגות בברזא לאחר קביעותה בקרקע נעשה כלי הפוסל מדאוריי' מטעם דהוייתו ע&quot;י דבר המקבל טומאת מדרס ולגבי דאורייתא הוי קבעו ולבסוף חקקו כתלוש ולהנ&quot;ל הרי אף דמבואר בבכורות ל&quot;ח. דכ&quot;ע הבא במדה מטמא מדרס אמנם הא בעינין דוקא שיחדו לישיבה כדתניא בת&quot;כ הובא בשבת נ&quot;ט. יכול כפה סאה וישב עלי' יהא טמא ת&quot;ל אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה כו' והכי מבואר בפירש&quot;י בכורות שם שפי' בהנך דחזי למדרסות כגון כסא וספסל דמיוחדין לישיבה וכ&quot;כ בתוס' מנחות ל&quot;א. ד&quot;ה שידה ועמ&quot;ל פ&quot;ג מה' כלים. [ודברי הפנ&quot;י בשבת פ&quot;ג. בתד&quot;ה נלמדנה שר&quot;ל דגם בלא יחדו למדרס א' כל המטמא מדרס מטמא מת באמת צ&quot;ע] וא&quot;כ כיון דכ&quot;ז שלא יחדו לישיבה אינו כלי לענין טומאת מדרס ל&quot;ה כלי לענין מקוה כנ&quot;ל וגם בלא&quot;ה לא יתכנו דברי הנוב&quot;י הנ&quot;ל למאי דפסקינין דאפי' במנקבו בעינין דוקא לקובעו בארץ וא&quot;כ הלא באמת מבואר במשנה הובאה בשבת פ&quot;ד. דכ&quot;ע הבאה במדה שפתחה מלמעלה טהורה מכלום אפס דנימא כיון שמיוחד לטבילת נשים הוי זה מיוחד למדרס וכמו שר&quot;ל בתשו' רעק&quot;א סי' ל&quot;ט. כ'. מ&quot;מ הא אין עומד למדרס זה רק אחר חיבורו בקרקע ובכה&quot;ג הא אין לו דין מדרס כמ&quot;ש בט&quot;ז סי' קצ&quot;ח ס&quot;ק ל&quot;א ע&quot;ש ועתוס' שבת ט&quot;ז: ד&quot;ה אחד כלים גדולים שמבואר בדבריהם דכלי הבא במדה הוי אין מק&quot;ט לענין מקוה ומשמע דאף בתלוש אין עליו טומאת מדרס ע&quot;ש ועתוי&quot;ט פ&quot;ו דמקואות מ&quot;ח ובתשו' מהרי&quot;ט סי' י&quot;ז:<br /> <br /> '''אמנם''' עכ&quot;פ דעת הראב&quot;ד הנ&quot;ל הוא כן לענין כלי שניקב בכדי טהרתו וא&quot;כ איפשר דמש&quot;ה החמיר התניא לעשות הנקב בהשולים קודם חיבור הנסרים דכל טעמו של הראב&quot;ד הוא משום דגם שבר כלי ראוי לקבל טומאה ע&quot;י יחוד וא&quot;כ הא עד כאן לא מרבינין בת&quot;כ פ' שמיני שבר כלי לטומאה מוכל אלא בשהי' כלי מעיקרא ונשבר אבל לא כשל&quot;ה כלי מעולם. אמנם באמת הלא כ' ברמב&quot;ם פח&quot;י מה' כלים ובחי' הר&quot;ן חולין נ&quot;ד: דדוקא כלי חרש שנשבר טמא משא&quot;כ כל הכלים כל שנשברו בכדי שיהיו טהורים מטומאתן הראשנה שוב אין מק&quot;ט וכדקתני באמת בספרא מנין לרבות שברי כלי חרש ת&quot;ל וכל כלי חרש וקתני עלה מכאן אמרו הדקין שבכ&quot;ח כו' ע&quot;ש וא&quot;כ בשאר כלים ל&quot;ש הטעם הנ&quot;ל וגם האיך יועיל להראב&quot;ד שם ניקב כשפופה&quot;נ דהרי גם כשניקב כשפופה&quot;נ כל שיחדו לרמונים טמא כמבואר בשבת צ&quot;ה: וא&quot;כ נימא ג&quot;כ ההוא סברא דכיון שאלו יחדו לרמונים טמא יהי' כלי לענין מקוה אפי' בלא יחוד ובפרט אם קובעין הארגז בארץ גם הראב&quot;ד יודה דכשר אף לטבול בתוכו:<br /> <br /> '''ואיפשר''' שכונת התניא הוא אחרי שדעת הנוב&quot;י הנ&quot;ל הוא דבנוקב ע&quot;מ לסותמו בברזא הו&quot;ל כלי גם קודם הסתימה בברזא וכ' שם דכיון שהי' כלי קודם הנקיבה אין אנו יכולים להוציאו מתורת כלי כ&quot;א בראי' ברורה לכך היכי שדעתו לסותמו בברזא אין לנו ראי' להקל אדרבא יש לנו להחמיר מצד הסברא שא' קודם שנסתם בברזא הו&quot;ל כלי ע&quot;ש ויש להביא סעד לחומרא זו עפ&quot;מ דא' בשבת נ&quot;ט. גבי הזוג והעינבל חיבור דלכך הזוז טמא לעצמו אפי' ניטל העינבל הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק וכ' בתוס' שם דאפי' לא יחדו לכך משום דהואיל דמעיקרא הוי כלי גמור וגם עתה הדיוט יכול להחזירו אית לן למימר דע&quot;י דבר מועט שעדיין ראוי לגמוע בו מים חשיב כלי אפי' בלא ייחוד ע&quot;ש והה&quot;נ כיון דההוא גיגית הוי מעיקרא כלי גמור וגם עתה אחרי שנקבו הדיוט יכול להחזירו ולסותמו בברזא שנעשה לכך הלכך כל כמה דחזי לתשמיש מה אפי' בלא ייחוד הו&quot;ל כלי וא&quot;כ תינח היכי דמעיקרא הי' כלי גמור אבל היכי שלא בא מעולם לכלל כלי כגון שניקבו השולים קודם שנתחברו הנסרים בודאי ל&quot;א דע&quot;י שאיפשר לסותמו בברזא יהי' עכשיו כלי וגדולה מזו מצינו בשבת קי&quot;ב: דמיבעי' לי' חזקי' בהא דתנן כל כלי בע&quot;ב שיעורן כרמונים ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמ&quot;ז וסתמו עד שהשלימו למ&quot;ר ואמרינן עלה פנים חדשות באו לכאן ע&quot;ש הרי דע&quot;י הסתימה הוי פנים חדשות וא&quot;כ אפי' בניקב אחר שנעשה כלי הוא חומרא גדולה לומר דע&quot;י שיכול לסותמו יקבל עכשיו טומאה הרי לאחר הסתימה יהי' פנ&quot;ח דאטו נימא דפשוטי כ&quot;ע יקבל טומאה ע&quot;י שחושב לעשותו כלי ובאמת בתשו' בא&quot;פ סי' נ&quot;ג ובתשו' חת&quot;ס הנ&quot;ל הרבו להשיג על הנוב&quot;י בזה והביאו ראיות חזקות היפוך דבריו אמנם בכ&quot;ז לא מלאם לבם להקל לכתחלה נגד ד' הנוב&quot;י וכן בתשו' רעק&quot;א הנ&quot;ל חושש לדבריו לענין לכתחלה אף דאיהו לא ס&quot;ל הכי וכתבו שיש לעשות נקב אחד גדול כמוציא רמון ולסותמו בסיד וצרורות דרך בנין ועוד יעשו נקב כפופה&quot;נ עם ברזא ולפתוח הברזא בשעת הטבילה ולסתום אח&quot;כ ע&quot;ש ובתשו' פרשת מרדכי מהגאון ר' מרדכי בנעט ז&quot;ל הנמ&quot;ח סי' ט&quot;ז ראיתי דפשיטא לי' דכשמסירין הברזא בודאי לא מיקרי כלי ובשעה שהברזא בתוכו מספקא לי' ע&quot;ש ועכ&quot;פ אם עושין הנקב בשולי הכלי מעיקרו לית דין צריך בשש שאין סתימת הברזא שאח&quot;כ עושהו כלי ומבואר כעין חילוק זה בכ&quot;מ פ&quot;ו דמקואות ה&quot;ג ע&quot;ש ולפי שבענין חמור כזה אנו צריכין לצאת ידי כל הדיעות החמיר הגאון התניא זצוקללה&quot;ה שיהי' הנקב נעשה קודם חיבור הנסרים שלא יקרא עליו שם כלי מעולם ובנידן שאלתינו יש תרתי לטיבותא שנעשה עוד נקב כמ&quot;ר שנסתם בסיד וצרורות דרך בנין והנקב של הברזא נעשה קודם חיבור הנסרים בודאי עדיף:<br /> <br /> '''עוד''' הנה מקום אתנו לצרף בנ&quot;ד לסניף להיתרא מה שהברזא עשוי' נקבים דקים כמין רשת א&quot;כ בודאי לא נעשה כלי עי&quot;ז דהרי באמת מבואר בש&quot;ע ס&quot;מ דכלי שניקב בשוליו אפי' כ&quot;ש אין עליו תורת כלי ומ&quot;ש בס&quot;ז להחמיר דבעינין נקב כשפופה&quot;נ כ' בש&quot;ך שם ס&quot;ק כ&quot;ג דהוא רק חומרא לכתחלה וא&quot;כ הא באמת דעת המחבר בסעיף נ&quot;ב והוא ד' ראבי&quot;ה במרדכי שהובא בב&quot;י דאפי' לחבר מקוה חסר עם מקוה שלם נקבים דקין הרבה מצטרפין לכשפופה&quot;נ ונהי דהח&quot;צ בסי' מ' חולק עליו ומצריך שיהי' דוקא במק&quot;א כשפופה&quot;נ ובלבושי שרד בח&quot;ד ס&quot;ק ר&quot;ו כתב דרוה&quot;פ חולקים על דין זה התם הוא רק לענין חיבור מקוה חסר עם שלם דבעינן מדינא כשפופה&quot;נ אבל לענין שלא יהי' כלי איפשר דגם החולקים יודו דאף להמחמירין להצריך נקב כשפופה&quot;נ נקבים דקין הרבה מצטרפין. וראיתי לאא&quot;ז הגאון זצ&quot;ל בשו&quot;ת בר ליואי חיו&quot;ד שה&quot;ר דאין מצטרפין לענין ביטול מתורת כלי מש&quot;ס שבת קי&quot;ב הנ&quot;ל דבעי ניקב כמ&quot;ז וסתמו וחזר וניקב כמ&quot;ז וסתמו עד שהשלימו למ&quot;ר ופירש&quot;י אצל הנקב הראשון הרי דבעינין שיהי' במקום אחד דוקא ולפענ&quot;ד אין ראי' מהתם דהרי כל ראיית הראבי&quot;ה דנקבים דקין מצטרפין לחיבור המקואות הוא מהמשנה ה' דפ&quot;ו דמקואות אם הי' שק או קופה מטבילין בהם כמה שהם מפני שהמים מעורבין וא&quot;כ בעינין עכ&quot;פ שיהיו הנקבים סמוכים דוקא דומיא דשק וקופה כדמצינו בהא דקיי&quot;ל בחולין מ&quot;ה. בחסרון הגרגרת דנקבים דקין מצטרפין לכאיסר מהא דקא' התם בעוף ניקבה כנפה מצטרפין לרוב ופירש&quot;י שם ושיעור סמיכות נקבים זל&quot;ז כנפה דהא אניקבה כנפה קיימינין וכ' בר&quot;ן שם דה&quot;ה בבהמה דהשיעור כאיסר אין הנקבים מצטרפין זל&quot;ז עם השלם שביניהם לכאיסר אלא אם אין בין נקב לנקב כמלא נקב כיון דנלמד מניקבה כנפה והכי קיי&quot;ל ביו&quot;ד סי' ל&quot;ד וא&quot;כ מכ&quot;ש בנ&quot;ד לחומרא לא מצרפינין הנקבים הדקין לכשפופה&quot;נ אלא בשהנקבים סמוכין זל&quot;ז דומיא דשק וקופה וכן ראיתי בשו&quot;ת אמרי אש סי' פ&quot;ב שכ&quot;כ בשי' הראבי&quot;ה הנ&quot;ל וא&quot;כ שפיר פירש&quot;י הנ&quot;ל אצל הנקב הראשון כיון דבעינין שיהי' עכ&quot;פ סמוכין זל&quot;ז ואיפשר דבכה&quot;ג דנ&quot;ד גם הח&quot;צ יודה דמהני צירוף הנקבים הדקין. גם לענין חיבור המקואות דהרי בתשו' ח&quot;צ שם דוחה ראיית הראבי&quot;ה ממשנה דמקואות הנ&quot;ל משום דהתם המים מקיפין מכל צד ע&quot;ש וא&quot;כ בנ&quot;ד שהארגז עומד בתוך המעין הי' מועיל גם לענין חיבור מקוה חסר לשלם אף להח&quot;צ ומכ&quot;ש לענין לבטלו מתורת כלי בנקב בשולים דל&quot;ב שפופה&quot;נ רק לחומרא. וביותר נראה דאפי' לד' א&quot;ז הגאון הנ&quot;ל דס&quot;ל דגם לענין ביטול מתורת כלי לא מצטרפי הנקבים הדקין לכשפופה&quot;נ הוא רק היכי שהי' כלי מעיקרא ואנו רוצים לבטלו מתורת כלי ע&quot;י חיבור הנקבים בזה אמרינן דבעי' דוקא כשפופה&quot;נ במק&quot;א משא&quot;כ בנ&quot;ד הלא הארגז הזה נתבטל מתורת כלי ע&quot;י שניקב כמ&quot;ר עוד קודם שנגמר ול&quot;ה עליו שם כלי מעולם ורק לענין החשש שלא יעשה כלי ע&quot;י הברזא בזה ודאי אמרינן דכל שהוא מנוקב נקבים דקים שיש בצירופן כשפופה&quot;נ אינו יורד עליו תורת כלי עי&quot;ז והוא דומיא דא' בכריתות כ&quot;א. ההוא לאסוקי טומאה מיני' כו' וכי&quot;ב כ' בתוס' נדה כ&quot;ו: ד&quot;ה תחילתו ליישב ד' רש&quot;י ז&quot;ל שפי' בחולין קכ&quot;ד דקא' הא בתנור בר ט' הא בתנור בר ז' ופירש&quot;י דתנור ז' אע&quot;ג דל&quot;ה ד' סגי ברובא והקשה ר&quot;ת דלא יהי' סופו חמור מתחלתו דהא תחלתו ד' ותי' דהעושה כ&quot;ת אינו עושה אלא דבר חשוב ולכך בעי' ד' דוקא אבל כלי שנתמעט כ&quot;ז שראוי אינו מתבטל מתורת כלי כמו גרדומי ציצית דבשירים סגי ע&quot;ש והה&quot;נ י&quot;ל דאע&quot;ג דכשהי' כלי מעיקרא לא נתבטל כ&quot;ז שאינו מנוקב כשפופה&quot;נ במקום אחד אפי' יש נקבים דקין הרבה שיש בצירופן כשפופה&quot;נ אבל לעשותו כלי מתחלתו ל&quot;מ בדאיכא נקבים דקין הרבה שבצירופן יש כשפופה&quot;נ וכי&quot;ב כ' בפנ&quot;י גיטין ט&quot;ז. בתד&quot;ה הניצוק ליישב קושי' התוס' שם דהתם קא' דטופח להטפיח הוי חיבור ובפ&quot;ו דמקואות תנן עירוב מקואות כשפופה&quot;נ וכתב הפנ&quot;י לתרץ דודאי לכתחלה בעינן עירוב מקואות כשפופרת ברום קליפת השום מים צלולין אבל היכי שכבר נתערבו ונתנגבו כל שיש עדיין משקה טופח להטפיח עדיין כאלו הם מעורבין כשיעור וטובלין בהם ע&quot;ש והוא כסברא הנ&quot;ל דלעשות מתחלה חיבור מקואות ע&quot;י טופח להטפיח ל&quot;מ אבל כשהי' כבר חבור גמור ונפסק כ&quot;ז שמחובר עדיין בטופח להטפיח אינו מתבטל החבור דמעיקרא ואנכי הבאתי סמוכין לזה ממשנה ח' דפ&quot;ג דעוקצין תבואה שנעקרה ומעורה אפי' בשורש קטן טהורה דאינו מתבטל החבור דמעיקרא כ&quot;ז שמעורה קצת. ובהך סברא אמרתי ליישב מה שהקשיתי בחגיגה י&quot;ט. דקא' התם על המשנה דמקוה שנמדד וי&quot;ב מ' סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זא&quot;ז הראשון טהור והשני טמא א&quot;ר יהוד' אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור בעי מיני' מר' יוחנן לר' יהוד' מהו להטביל מחטין וצינורות בראשו של ראשון גוד אחית אית לי' לר&quot;י גוד אסיק לית לי' א&quot;ד גוד אסיק נמי אית לי'. ולכאורה ילה&quot;ק דהרי באמת קשה לפ&quot;מ דקיי&quot;ל בש&quot;ע סמ&quot;ח לענין דאסור להמשיך מים למקוה בדבר המקבל טומאה שלא יאחז האדם בידו דף ויעבירם עליו ופי' בש&quot;ך ס&quot;ק ק&quot;ד כיון שהאדם מקבל טומאה וא&quot;כ ה&quot;נ האיך מצטרפין המים שעל גוף האדם להשלים למ' סאה הרי ל&quot;ה הווייתן ע&quot;י טהרה כיון שהאדם מקבל טומאה ואיך משלימין לשיעור מקוה ואף דמצינו בפ&quot;ה דמקואות מ&quot;ה ס&quot;ל לר' יהודה נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפי' מקל אפי' קנה אפי' זב וזבה ולפי פירוש הרע&quot;ב שם הזב והזבה סומכין ביד או ברגל וסותמין מקום יציאת המים ובתוספתא פ&quot;ד דמקואות איתא מזחילין ע&quot;ג המת דברי ר' יהודה הרי דס&quot;ל לר' יהודה גופי' דל&quot;ב במקוה הוייתו ע&quot;י טהרה ז&quot;א דר&quot;י ס&quot;ל רק דשרי להסתים הזחילה ע&quot;י דבר המק&quot;ט ולא מיחשב בזה הוייתו ע&quot;י דבר המקבל טומאה אבל גוף מי המקוה מודה דבעינן הוייתו ע&quot;י טהרה וכ&quot;כ ברא&quot;ש ה' מקואות ובפרט לפמ&quot;ש בכ&quot;מ ספ&quot;ו מה' אה&quot;ט דאין אדם טמא מיטהר בטבילה רק לאחר שעולה מן המים ולא בעודו תוך המקוה ע&quot;ש וא&quot;כ בהא דאם עודהו רגלו במים כיון דע&quot;כ חשבינין לי' כאלו עדיין לא עלה מהמים דא&quot;כ ל&quot;ה מיטהר הב' וע' בר&quot;ש פ&quot;ב דמקואות מ&quot;ו בסה&quot;ד שכתב דמיירי בלא עקר ע&quot;ש וא&quot;כ עדיין הטובל טמא וא&quot;כ נטמאו המים שבראשו ובודאי מודה ר&quot;י דמים טמאים אין מצטרפין לשיעור מקוה דאיך יטהרו האדם והם בעצמם טמאין עשו&quot;ת חת&quot;ס סי' רי&quot;ב והרי בצל&quot;ח פסחים בשי' רחסגה&quot;כ אות ק&quot;ג כתב דאפי' להאומרים דכולו שאוב אפי' בכלי המק&quot;ט כשר מה&quot;ת היינו בשהוא טהור רק שהכלי ראוי לקבל טומאה אבל אי נטמאו המים ממש אף אם נתנן בקרקע אח&quot;כ פסולין מה&quot;ת ע&quot;ש וא&quot;כ בודאי המים הללו שהם טמאין אין מצטרפין לשיעור מקוה ואי דנימא דהמים נטהרו בהשקה וכשי' הרשב&quot;א שבסעיף מ&quot;ט דגם לענין הוייתו ע&quot;י טהרה מהני השקה ז&quot;א דהרי בתוס' גיטין ט&quot;ז. כתבו בשם ר&quot;י דל&quot;א קטפרס חיבור לענין השקה וא&quot;כ לא נטהרו המים שבראש האדם ע&quot;י חיבורן למי המקוה. ואמרתי לתרץ עפי&quot;ד המהרי&quot;ק שורש קנ&quot;ו שהעיר בהא דאר&quot;י אם הי' רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור דהרי נוטפין ונזחלין מע&quot;ג גופו והאיך ס&quot;ל לר&quot;י דהשני טהור ואף משלימין השיעור דמ&quot;ס ותירץ דכיון שהטובל הוא טובל באשבורן הזוחלין המועטין הללו בטלין לגבי שאר המים וחשיבי כקוו וקיימי ע&quot;ש ולפי&quot;ז י&quot;ל ג&quot;כ הכי לענין הוייתו ע&quot;י טהרה כיון דעיקר המקוה היא ע&quot;י טהרה והוא טובל במים שהוייתן ע&quot;י טהרה לא איכפת לן אם מיעוט המים הללו הם ע&quot;ד המק&quot;ט ומשלימין שפיר השיעור. אמנם בהא דבעי אם שרי להטביל מחטין וצינורות בראשו של ראשון שפיר קשה האיך שרי להטביל במים הללו הרי אין הוייתן ע&quot;י טהרה ולענין השקה הא ל&quot;א קטפרס חיבור והיא קושיא נפלאה לכאורה וחוץ לדרכנו י&quot;ל עפמ&quot;ש במהרי&quot;ט בשניות סי' י&quot;ח דהטעם דבהשקה ל&quot;א קטפרס חיבור משום דלטהר מים טמאים בעינין שיהיו שוין למקוה דטבילת מים שוה לטבילת אדם וכלים דבעינין שיבואו לתוך המים ולא שיהיו חוצה להם כאותה ששנינו מקל שהוא מלא משקין כיון שהשיקה למקוה טהורה דברי ר&quot;י וחכ&quot;א עד שיטבילנה כולה ע&quot;ש וא&quot;כ י&quot;ל דהבעיא דש&quot;ס חגיגה הנ&quot;ל קאי לר' יהושע דלדידי' שפיר מועיל חיבור בקטפרס לענין השקה] שעל כן נראה דהא דל&quot;א קטפרס חיבור לענין השקה היינו היכי שהמים כבר נטמאו ל&quot;מ להו השקה בקטפרס שיחשבו המים הטמאים כזרועים ומחוברים להמקוה ע&quot;י קטפרס דהשקה מטעם זריעה הוא כמ&quot;ש בפירש&quot;י בכורות כ&quot;ב. ופסחים ל&quot;ד. ונדה י&quot;ז. ועט&quot;ז סי' ר&quot;א סק&quot;ג אבל המים שהיו במקוה ונעקרו עם האדם מהמקוה כ&quot;ז דאית להו חיבור משהו אפי' ע&quot;י קטפרס יש עליהם עדיין תורת מחוברין למקוה ועט&quot;ז ס&quot;ק מ&quot;ז. וסברא זו שייכא ג&quot;כ בנ&quot;ד דאף אי נימא דנקבים דקין אין מצטרפין לכשפופה&quot;נ היינו לבטל כלי שהי' כבר אבל כשל&quot;ה עליו שם כלי ורק שאנו באין לחוש שע&quot;י סתימת הברזא יהי' עליו דין כלי כשהברזא עשוי' בנקבים כמין רשת שע&quot;י צירוף יהי' ביניהן כשפופה&quot;נ בודאי לא נעשה כלי עי&quot;ז. וא&quot;כ לפי&quot;ז הרי הך גופא דקבעו ולבסוף חקקו אסור לטבול בתוכו הוי חומרא דבאמת בטור וש&quot;ך מבואר דשרי וכן הסכימו המהרח&quot;ש ובאר יעקב וכ&quot;כ בפשיטות הב&quot;ח סי' קצ&quot;ח סכ&quot;ט והכי מבואר מד' היש&quot;ש פ&quot;ז דב&quot;ק סי' ח' ובתשו' חת&quot;ס האריך להחזיק בדברי המקילין וגם בהך חומרא דנעשה כלי ע&quot;י סתימת הברזא נמצאו הרבה חולקין א&quot;כ בנ&quot;ד שעשו בהארגז עוד נקב כמ&quot;ר והנקבים נעשים עוד קודם גמר הכלי וגם הוא קבוע בקרקע ע&quot;ד שכתב בש&quot;ך ס&quot;ק כ&quot;ה וגם הברזא גופה מלאה נקבים אין אני רואה שום מקום להחמיר בזה:<br /> <br /> '''ובענין''' מה שממשיכין לתוך הארגז בכל פעם שאובין מהגיגית ועולין להמקוה העליונה דבין אי נחשוב שיוצאין המים לפי חשבון או מחצה על מחצה עש&quot;ך ס&quot;ק נ&quot;ו נ&quot;ז. הלא איכא חשש דנתן סאה ונטל סאה אחרי שעושין כן הרבה פעמים ומבואר בש&quot;ך ס&quot;ק ס&quot;ג בשם הב&quot;י שאין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת אמנם בנ&quot;ד אין לחוש לזה כיון שהארגז הוא מחובר עם המעיין שתחתיו ע&quot;י הנקבים שבברזא דמבואר בדג&quot;מ שם דבמעיין ליכא למיחש ואפי' החולקין בסעיף נ&quot;ג ואומרים דגם בפסול שאיבה דרבנן בעי כשפופה&quot;נ מ&quot;מ בחשש זה דנתן סאה ונט&quot;ס בודאי ל&quot;ב ועכ&quot;פ בודאי מועיל בזה צירוף הנקבים כשפופה&quot;נ והא פשיטא דזה ל&quot;ה קטפרס דלא מיקרי קטפרס רק כשזוחל ממעלה למטה אבל לא כבנ&quot;ד שהארגז הוא בתוך המעין ומעורבין המים שבארגז עם מי המעין. ומלבד זה הרי לטהר השאובין הוי קטפרס חיבור כמבואר במשנה דמטהרין העליון מן התחתון ער&quot;ש פ&quot;ו דמקואות מ&quot;ח דבדרבנן הוי קטפרס חיבור ובמהרי&quot;ט בשניות סי' י&quot;ז כ' דבהמשיכוה כולה הוי קטפרס חיבור ומכ&quot;ש לענין חשש זה דנתן סאה ונט&quot;ס שכתב הב&quot;י שהאחרונים הסכימו להכשיר בודאי מועיל מה שמחובר למעין שתחתיו אפי' אי הוי קטפרס ומה טוב הי' לחבר צינור של אבנים או צימענט משך ג' טפחים בסוף הקנה שמהגיגית להארגז באופן שיהי' המשכה ג' ג' טפחים קודם שבאים המים להארגז ובכה&quot;ג גם הרמב&quot;ם והראב&quot;ד מודו דכשר בנ&quot;ס ונט&quot;ס בכל ענין כמ&quot;ש בתשו' תשב&quot;ץ ח&quot;ג סי' י&quot;ב וכ&quot;כ בישיע&quot;ק סי' ר&quot;א בהתשו' לקאמינקא. והנה במה שהחמיר הב&quot;ח בסי' ר&quot;א דהמשכה ל&quot;ה אלא היכי שנחו המים ע&quot;ג קרקע ולא אם הולכין בזחילה דרך קרקע. הנה מלבד שבש&quot;ך ס&quot;ק ע&quot;ז הנ&quot;ל מבואר דגם בכה&quot;ג הוי המשכה יש להביא עוד ראי' לזה לפענ&quot;ד מש&quot;ס חולין ק&quot;ז. ההיא אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ופירש&quot;י וז&quot;ל ואין כאן לא נטילה ולא טבילה נטילה דלאו מכח גברא קאתו טבילה נמי בצינור ליתא שאין כאן שיעור מקוה ולכאורה אפי' אי איכא מ' סאה האיך כשר להטביל בתוכו הרי שופכין המים להצינור מן היאור בדלי וא&quot;כ נעשו שאובין בדלי ועכצ&quot;ל דכיון דהצינור ל&quot;ה כלי א&quot;כ כי הלכו המים מעט בהצינור הוי המשכה ועתשב&quot;ץ סי' מ&quot;ט דדעתו דל&quot;ב שיעור כלל בהמשכה וא&quot;כ הרי כ' במג&quot;א סי' קנ&quot;ט סק&quot;ט דאף דבמקוה בעינין רביי' והמשכה אבל בנט&quot;י כשר שאיבה שהמשיכה כולה ולכך אי הי' מ&quot;ס הוי כשר להטביל הידים בתוך הצינור עכ&quot;פ שמעינין מזה דגם דרך הילוכו חשיב המשכה. ועמ&quot;ש בישיע&quot;ק שם עוד דגם המחמיר בנתן סאה ונט&quot;ס בטפי מרובו הוא דוקא במ' סאה מצומצמות אבל אי איכא טפי ממ&quot;ס לא איכפת לן ובנ&quot;ד הלא הארגז מחזיק ק&quot;כ סאין ובודאי יש מים כשרים יותר ממ&quot;ס:<br /> <br /> '''והנה''' אם המים השאובין הבאין מהגיגית לתוך הארגז רבים על המים הכשרים שבארגז כשעולים להמקוה העליונה לכאורה יש בזה חומרת הש&quot;ך בס&quot;ק מ&quot;א שכתב עמ&quot;ש המחבר מקוה שי&quot;ב מ&quot;ס ומעין כ&quot;ש יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים אעפ&quot;י שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה וכ' הש&quot;ך וז&quot;ל ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקוה חסר של&quot;ה בו כלום יש מתירין ג&quot;כ לטבול בו עכ&quot;ל רבינו ירוחם ומביאו ב&quot;י ומשמע דיש אוסרין והלכך טוב להחמיר עכ&quot;ל. הנה מלבד דהמעיין בב&quot;י שם יראה מפורש דלא קאי רק בשאובין שרבו על מעין כל שהו ולא על מקוה שלימה של מ' סאה והחילוק בזה מובן שפיר דבמעין כ&quot;ש כיון דאין כאן מקוה כשירה לטבילת אדם כיון שאין כל גופו עולה במימיו ולכן אף שכ&quot;ז שהוא במקומו אין השאובין פוסלין אותו כיון די&quot;ב שיעור טהרה לטבילת כלים אבל כשהלכו המים למקום אחר יש מחמירין דנפסלו שם המים ע&quot;י השאובין כיון דגם במקומו ל&quot;ה עליו עדיין שם מקוה לטבילת אדם משא&quot;כ מקוה שי&quot;ב מ&quot;ס הלא שם מקוה עליו לכל טבילות שבעולם א&quot;כ כיון שנטהרו בו השאובין במקומו לא איכפת לן אם הלכו המים אח&quot;כ למקום אחר חוץ לזה הרי חולק על דין זה בנוב&quot;י מהד&quot;ת סי' קמ&quot;א ובחת&quot;ס סי' רי&quot;ב כתב דלית מאן דחש לחומרא זו ובפרט אם יהי' דרך המשכה כנ&quot;ל בודאי אין מקום להחמיר בזה וכ&quot;כ בישיע&quot;ק שם:<br /> <br /> '''והנה''' בדבר הברזא העשוי' לנקב שבשולי המקוה העליונה כדי לנקותה לכאורה אם הוא כלי הא כיון דבלעדי הברזא היו המים יוצאין לחוץ וא&quot;כ לכאורה הו&quot;ל הוייתו ע&quot;י דבר המק&quot;ט ויש פסול בזה להאוסרים בש&quot;ע סעיף נ' לסתום בדבר המק&quot;ט אמנם בתשו' חת&quot;ס סי' רי&quot;ח כ' דברזא שעשוי' לסתום הנקב לא מיבעיא לראב&quot;ד פ&quot;ט מכלים לאו כלי הוא כיון דלדידי' תליא אם ראוי לשמש בפ&quot;ע וברזא זו א&quot;ר לשמש בפ&quot;ע אלא אפי' להרמב&quot;ם דתליא אם שמו עליו וברזא שמו עליו בכ&quot;ז לאו כלי הוא דטעמא דהרמב&quot;ם כל ששמו עליו כגון עדשה תכשיט הוא וצינורא דאין שמה עלי' ממילא לאו תכשיט הוא כו' ע&quot;ש ואפי' אי נימא דברזא כלי הוי כנראה באמת ממשנה ב' פי&quot;א דכלים ע&quot;ש בכ&quot;ז אם מחבר הברזא לבנין בודאי אינו מק&quot;ט כמבואר בפ&quot;ו דכלים וכ&quot;כ בב&quot;י בשם תשו' הרשב&quot;א והוא בתשו' הרשב&quot;א ח&quot;ג סי' רכ&quot;ח דלאו דוקא המחובר לקרקע ה&quot;ה כקרקע אלא אפי' מחובר בדבר המחובר לקרקע ה&quot;ה כקרקע ומבואר ברמ&quot;א ס&quot;ז דמותר לעשות מקוה על הגג וע&quot;כ דדבר המחובר במחובר לקרקע ה&quot;ה כקרקע ומכ&quot;ש בשנעשה מתחלה לשמש עם הקרקע מהני אף שלא נתחבר כמבואר ברמב&quot;ם פ&quot;ט דכלים וברא&quot;ש פי&quot;א דכלים ועתיו&quot;ט שם במשנה ב' וליתר שאת יוכלו לעשות ברזא של עץ בהצד הפנימי מכותל המקוה שיסתום מחצה מהנקב ובהצד החיצוני של כותל המקוה יהי' עשוי ברזא של מתכת שימלא המחצה השני' מחלל הנקב ובכגון זה שסתימת מי המקוה היא גם בלעדי הדבר המק&quot;ט לכ&quot;ע ל&quot;ה הוייתו ע&quot;י דבר המק&quot;ט ואחרי כל התיקונים האלה המקוה הלזו היא כשירה לכל הדיעות והחומרות והויתה בטהרה היא הנלפענ&quot;ד כתבתי יום ו' עש&quot;ק כ&quot;ב תמוז שנת תרנ&quot;ו לפ&quot;ק סטרי:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:מקוה]]<br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך כ&quot;ב תמוז ה'תרנ&quot;ו]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%93%27_%D7%90%D7%93%D7%A8_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%94&diff=553670 2026-06-04T12:49:25Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9C%D7%92&diff=553669 2026-06-04T12:48:50Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:תשובות מתאריך ד&#039; אדר ה&#039;תרנ&quot;ה; +קטגוריה:מקוה using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום ה' ד' אדר שנת תרנ&quot;ה לפ&quot;ק סטרי<br /> <br /> ::יצו ה' את הברכה עלי ראש כבוד ידידי הרב וכו' כש&quot;מ אלעזר רוזין נ&quot;י דומ&quot;ץ דק&quot;ק ראזוואדאב יצ&quot;ו&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבו''' הגיעני עד&quot;ש בענין אם מותר לנקות המקוה ע&quot;י כלי משאב הנקרא פלומפע עד היסוד בה יען שאומרים שלעולם מתעכב מעט מים בתוכו ע&quot;י כיסוי שבראשו ובמשך הזמן מתמצים אותן המים ואיפשר שיהיו ג' לוגין:<br /> <br /> '''הנה''' אם הפלומפע יש עליו דין כלי לענין שיהי' תורת שאובין על המים היוצאין ממנו לכאורה יש לדמותו לכלי טיטרוס שבפ&quot;ב דכלים משנה ו' שפי' הרמב&quot;ם והרע&quot;ב שם שהוא כלי שמנוקב מלמטה נקבים הרבה דקים כמלוא נקב מחט ומלמעלה נקב אחד כמלוא כוש וכשממלאים אותו מים ואדם משים אצבעו בנקב מלמעלה שלא ישלוט בו הרוח אין טיפה א' יוצאת דרך הנקבים דקים שלמטה לפי שא&quot;א להיות בעולם ריקות מאויר ומים ולכך כשמכסה באצבעו הנקב מלמעלה ואין האויר נכנס למלאות הריקות אם יצאו המים לפיכך בהכרח ישארו המים במקומם וכשמסירין האצבע המים יוצאים וקיי&quot;ל התם כר' יוסי דמטמא כמבואר ברמב&quot;ם פי&quot;ח מה' כלים ה&quot;ו וכיון דהוי כלי לענין טומאה הוי נמי כלי לענין שאובין והרי אפי' לקולא לענין נט&quot;י פסקינין בא&quot;ח סי' קנ&quot;ט ס&quot;ה דהוי כלי והנה לפי פירוש הרמב&quot;ם והרע&quot;ב במשנה שם הטעם דקא&quot;ר יוסי מטמא מפני שהוא כמוציא פרוטות שכאשר יצאו המים מאלו הנקבים לא יצאו במהרה אבל יצאו מעט מעט באיחור גדול ולא חשיב נקוב ככונס משקה ליטהר בכך ע&quot;ש והכי א' בגמ' נדה מ&quot;ט: הי' טורד טיפה אחר טיפה בידוע שכונס משקה ולכאורה י&quot;ל שאלו המים הנשארים בפלומפע ג&quot;כ מתאחרים לצאת וחשוב כלי. אמנם המדקדק בלשון הרמב&quot;ם בפיהמ&quot;ש שם שכ' הנה שב כלי קיבול כי לזה נעשה ובחבורו הגדול הוסיף וכתב שהרי המים מתכנסים בצדדים והן עשוין לקבלה וכ' הכ&quot;מ שג&quot;ז בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות שמתוך שהנקבים דקים ואין המים יוצאין אלא מעט מעט באיחור גדול המים מתכנסין בצדדים שאלו היו הנקבים גדולים לא היו המים מתכנסים ונמצא של&quot;ה נעשה לקבלה ע&quot;כ ונראה מזה דכיון דעיקר הכלי נעשה לכך שיתעכבו המים שלכך נעשה בו נקבים דקים ולהכי חשיב כלי קיבול והכי מפורש בר&quot;ש שם שכך הוא דרך תשמישו וחשיב בית קיבול וכ&quot;כ ברא&quot;ש חולין פכ&quot;ה סי' ט&quot;ו דמאחר שמתחלה נעשה לכך להשתמש בענין זה לפיכך נקרא כלי ע&quot;ש וע&quot;כ כ' בט&quot;ז סי' קנ&quot;ט סק&quot;ז דבעינין בטיטרוס שיהיו הנקבים דקין מאד דאל&quot;ה לא מיקרי עשוי לקבלה וא&quot;כ אין ראי' מטיטרוס להפלומפע כיון שהטיטרוס נעשה מתחלה להשתמש בו כך ע&quot;י הנחת אצבע שיתכנסו המים לזלף הבית אבל הפלומפע הרי לא נעשה לתכלית זה שיתעכבו המים שם אדרבא עיקר המכוון בו להוריק המים מהבור ולשופכן לחוץ וא&quot;כ אפי' אם לפעמים מתעכב מעט מים בתוכו אינו נחשב כלי קיבול עי&quot;ז והר&quot;ז דומה להך דפ&quot;ב דכלים משנה ג' סילונות אעפ&quot;י כפופין אעפ&quot;י מקבלין הרי אלו טהורין ופי' הרמב&quot;ם ז&quot;ל וז&quot;ל אמר אעפ&quot;י שהן כפופין אשר איפשר שישאר מעט בשוליו או יהי' בו ג&quot;כ בית קבול על זאת הצורה והדומה להם לא יטמאו לפי שלא נעשה לקבלה לפי שהכונה מאלו הקנים החלולות שיגר עליהן המים לא שיתקבצו וינוחו בו ע&quot;כ והכי תנינן נמי במקואות פ&quot;ד משנה ג' סלון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה וכ' הרמב&quot;ם שם בפיהמ&quot;ש וז&quot;ל והנה הוא כשר אעפ&quot;י שיתקבצו המים בזה החלל והוא מקבל שעור רב לפי שלא יכוין לזה החלל שיהי' כלי קבול ואמנם הי' הכונה שיצאו המים מן המקום הצר בחוזק כו' וכבר קדם בשני מכלים שמכלל הטהורים בכ&quot;ח הסילונות הכפופין אעפ&quot;י שמקבלין וסבת זה מה שזכרנו שהם לא נעשו לקבלה והנה יצא לך עקר גדול מאד והוא שאין כל המקבלין פוסלין את המקוה וישובו המים ההולכין בהן מים שאובין אלא כל מה שעשוי לקבלה והבן זה העיקר עכ&quot;ל וגדולה מזו מבואר בתוס' ב&quot;ב ס&quot;ה: דאפי' צנור שסתום מג' רוחות אין המים שבתוכו נעשין שאובין בלא חטיטה והיינו משום שהמים יצאו דרך הצד הפתוח ומשמע דאפי' מגביה הכד הפתוח למעלה ויכול לקבל מ&quot;מ אינו פוסל משום שאובין כיון דכ&quot;ז שלא חטטו כדי לקבל אף שיוכל לקבל גם עתה מ&quot;מ כיון דכמו שהוא עתה לא נעשה לקבלה ל&quot;ה המים שבתוכו שאובין:<br /> <br /> '''אמנם''' לכאורה יש מקום לפסול המים שבפלומפע החוזרים להמקוה דאף דהפלומפע ל&quot;ה כלי קיבול מ&quot;מ הא המים נמשכים להפלומפע מכח אדם ואח&quot;כ ע&quot;י שדוחק הבית יד למטה נפתח הכיסוי שלו המעכב המים בתוכו והם שבים להמקוה א&quot;כ יש על המים פסול דתפיסת ידי אדם והו&quot;ל כמו הדין שבתוספתא בלגיון העובר ממקום למקום וזילפו בידיהם וברגליהם ג' לוגין למקוה שפירשו הראב&quot;ד והרא&quot;ש והטור דמיירי דוקא ברגלי בהמות אבל ברגלי אדם פסול משום תפיסת ידי אדם איברא דלפמ&quot;ש בש&quot;ך ס&quot;ק מ&quot;ו דאע&quot;ג דע&quot;י אדם אפי' שלא מדעת פסול מ&quot;מ היכי דהאדם מגלה דעתו דלא ניחא לי' שיפלו למקוה אינו פוסל ולהכי מהני בשואב המקוה לנקותה שיקוב הכלי דכיון דשואב אותה הא לא ניחא לי' שיפלו המים ע&quot;ש והיינו דאע&quot;ג דע&quot;כ המים הם נוזלים למקוה ובפסיק רישי' הא הו&quot;ל אינו מתכוין כמתכוין מ&quot;מ היכי דניחא לי' ההיפך מזה לא איכפת לן אע&quot;ג דהוי פ&quot;ר והו&quot;ל דומיא דא' בגמ' שבת ע&quot;ה שא&quot;ה דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' כו' ופירש&quot;י דכי מודה ר&quot;ש בפ&quot;ר היינו במידי דלא איכפת לי' אי מתרמי ע&quot;ש ועפנ&quot;י פסחים כ&quot;ה והה&quot;נ הרי מקפיד שלא יפלו המים למקוה כדי שלא יפסלוה ולהכי לא איכפת לן מה שע&quot;כ המים נופלים למקוה והכי מוכח נמי מהמשנה דעדיות שהובאה ביבמות ט&quot;ו: חבית זיתים מגולגלים בה&quot;א צריכה לינקב ומודים שאם ניקב וסתמוה שמרים שהיא טהורה וכ' בתוס' ב&quot;ק ק&quot;ה. ד&quot;ה אגף חצי' דאף דסתימת שמרים הוי סתימה לענין להציל מטומאה מ&quot;מ לענין הכשר כיון דנקבה הא גלי דעתי' דלא ניחא לי' שישאר המשקה ולכך אף שסתמוה שמרים לא איכפת לן כיון דכבר גלי דעתי' בעשיית הנקב דניחא לי' שיצא המשקה לחוץ ע&quot;ש והכי אשכחן בכ&quot;ד דהיכי דמתוך מעשיו ניכרת מחשבתו דלא ניחא לי' בהכי ומכוין אל ההיפוך אף שנעשה אח&quot;כ בהכרח לא איכפת לן וכן מצינו במשנה פ&quot;ח דכלאים שהובאה בשבת ד&quot;נ: בטומן לפת וצנון תחת הגפן כו' אינו חושש משום כלאים ומבואר בירושלמי התם דמשום דטמן אגודה של לפת ושל צנונות גלי דעתי' שאינו רוצה בהשרשתן ע&quot;ש וזה הוא נמי סברת התוס' ב&quot;ב ב': ד&quot;ה נתייאש הימנה ולא גדרה ה&quot;ז קידש וכ' דוקא נתייאש אבל לא נתייאש ועוסק כל שעה לגדור אעפ&quot;י שהוסיף מאתים מותר כדתנן במס' כלאים פ&quot;ה הרואה ירק בכרם ואמר לכשאגיע לשם אלקטנו הוסיף מאתים מותר כו' אלמא כשהוא מחזר אחר נקיטתו אפי' הוסיף מאתים מותר והטעם יל&quot;פ משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא לי' ולכך כשמתוך מעשיו דניכר דכוונתו להיפך אף שבהכרח נשרש לא איכפת לן. וכי&quot;ב כ' בכ&quot;מ פט&quot;ו מט&quot;א ה&quot;א בהא דכ' הרמב&quot;ם שם דמים שבקרקע שא&quot;ב מ&quot;ם סאה בין שאובין בין שאינן שאובין אין מתטמאין אלא לרצון לפיכך הלך בהן הטמא הרי אלו טהורין והשיג הראב&quot;ד הלך בהן הטמא אין רצון גדול מזה וכ' הכ&quot;מ דמטעם רבינו משום דדמי לעובר במים שנתבאר בפי&quot;ג שהמים שעל בשרו אינם תלושין ברצון לפי שאין כונתו אלא לעבור לצד אחר ולא ליבלל במים וה&quot;נ דכוותה הי&quot;ל שלא לרצון לפי שרצונו לעבור לצד אחר הי&quot;ל הליכתו במים שלא לרצון ע&quot;ש וא&quot;כ ה&quot;ה בהפלומפע שייך סברא זו דכיון שרוצה בהורקת המים מהמקוה ע&quot;י הפלומפע ומעשיו מוכיחין על כך הא גלי אדעתי' דלא ניחא לי' שישובו המים לתוכה והו&quot;ל כנפלו ממילא והא דכ' בש&quot;ך ס&quot;ק צ&quot;ב בהא שהקשה לפ&quot;מ דקיי&quot;ל דבנתמלא שלא לדעת ל&quot;ח שאובין א&quot;כ למה פסלינן בס&quot;ח במעיין מה שיצא חוץ לכלי ותי' דכיון שהונח הכלי בענין שבהכרח עובר לתוכו חשיב לדעת ע&quot;ש אמנם זהו דוקא בכלי שעשוי לקבלה ועז&quot;א דאף שהוא של&quot;ד כיון דהוא פ&quot;ר חשיב כמתכוין כנ&quot;ל אבל ל&quot;ש לומר הכי באופן שלא נעשה לקבלה כלל:<br /> <br /> '''אולם''' לא כן שמענו מדברי הט&quot;ז ס&quot;ק מ&quot;ז שכ' טעם ההיתר של שאיבת המקוה בכלי מנוקב משום דהמים שבכלי המנוקב הם מחוברין תמיד להמקוה בניצוק א&quot;כ משמע דבכגוונא דנ&quot;ד דליכא ניצוק אפי' בכה&quot;ג דלא ניחא לי' חשיב ע&quot;י אדם. והנה לא נכחד ממני מה שהובא בב&quot;י דעת הראב&quot;ד ז&quot;ל דפסול דתפיסת ידי אדם אינו פוסל בג' לוגין וכשר עד מחצה עטו&quot;ז ס&quot;ק כ&quot;ח ומ&quot;ז. אמנם הלא כבר איפסק הלכתא בטור וש&quot;ע סעיף ל&quot;ט דגם פסול זה פוסל בג' לוגין ונלפענ&quot;ד דהראב&quot;ד לשיטתי' עפ&quot;מ שהובא בר&quot;ן פ&quot;ב דשבועות בשמו בהא דקיי&quot;ל דשלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה דהטעם ששיערו ג' לוגין מפני שהם חשובים שנתנם תורה שיעור נסכי קרבנות צבור שהוא רביעית ההין אע&quot;ג דאשכחן נמי בה לוג שמן בצבור מיהא לא אשכחן [ע' מנחות נ&quot;א. דגם מנחת חביתין בעינין בהו ג' לוגין שמן לעשרון ולד' הרמב&quot;ם פ&quot;ה מכלי המקדש גם מנחת חינוך ה' ג&quot;ל לעשרון] וע&quot;כ ס&quot;ל להראב&quot;ד ז&quot;ל דליכא חשיבות דג' לוגין רק דומיא דנסכים שהיו בכלי דהרי ג' לוגין שהוא רובע ההין היו משבע מדות הלח שנשנו במתני' מנחות פ&quot;ז: משא&quot;כ בפסול תפיסת י&quot;א ליכא בג' לוגין משום דלא מצינו לו חשיבות בלא כלי ולהכי שפיר ס&quot;ל להראב&quot;ד דכשר עד מחצה ולא מצינו לו חבר בזה בפוסקים דכולהי ס&quot;ל דגם פסול דתפיסת י&quot;א הוא בג' לוגין והיינו שהם תופסים דברי ר&quot;ת שהובא בר&quot;ן שם שכתב בטעם דפסול ג' לוגין ע&quot;פ המים שהוא שיעור חשוב שראוי להדיח בו ראשו ורובו כדא' בשבת י&quot;ד לענין לפסול את התרומה וטעם זה הלא שייך ג&quot;כ בפסול דתפיסת י&quot;א ולהכי פוסל נמי בג' לוגין. אמנם באמת נראה דגם להטו&quot;ז הנ&quot;ל ל&quot;ה בידי אדם רק התם שהאדם תופס הכלי בשעה ששואב וע&quot;י שמטה קצת הכלי יוצא דרך הנקב א&quot;כ מעורב בזה כח האדם משא&quot;כ בנ&quot;ד בפלומפע הרי האדם אינו עושה שום מעשה בגוף המים שיהיו נוזלין על ידו להמקוה או שיעשו מתוכה רק בהעיק האדם הבית יד יפתח הסותם למטה ועי&quot;ז עולין המים מהמקוה לתוך הפלומפע וכן אחר זמן מתגלגל ויורד עי&quot;ז המעט מים המכונס שם לתוך המקוה ובכה&quot;ג לא מיקרי תפיסת ידי אדם. ולכאורה הר&quot;ז דומה להא דמצינו בש&quot;ס מנחות ז'. דקא' על הא דפריך התם מכי מהדר לי' לקומץ לדוכתי' תקדש וליפסל כו' מכי מהדר לי' מנח לי' אדפנא דמנא ומניד לי' ונפל ממילא דנעשה כמי שהחזירו הקוף הרי דאף שנופל הקומץ לתוך הכלי מכח מה שהכהן מניד להכלי בכ&quot;ז לא חשבינין לי' כאלו החזירו הכהן לתוכו והה&quot;נ י&quot;ל דלא חשבינין המים מהפלומפע בידי אדם כיון שאינו עושה כלום בגוף המים אמנם באמת אין להביא ראי' מזה דהתם הלא בעינין שהכהן יניח בידו ממש את הקומץ בתוך הכלי לענין שיקדשנו הכלי אבל בנ&quot;ד י&quot;ל דאפי' באין המים רק בכח אדם למקוה הוא פסול כדקיי&quot;ל בב&quot;ק י&quot;ז דכחו כגופו דמי אולם באמת נראה דגם מכח אדם לא מיקרי בכה&quot;ג כדאשכחן בחולין ק&quot;ז האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתי מכח גברא והרי התם באמת האדם שופך המים לתוך הצנור כדי להשקות השדות ואפ&quot;ה כיון דבשעה שזה נותן ידיו לתוכו אין המים באין מכח השופך והם מקלחין מאליהן לא חשיב כח גברא ועפמ&quot;ג או&quot;ח בא&quot;א סי' קנ&quot;ט סק&quot;כ א&quot;כ מכ&quot;ש בנ&quot;ד דליכא שום כח אדם בעליית המים מהמקוה וירידתם לתוכה גופה אין בזה פסול דתפיסת י&quot;א והרי ברשב&quot;א בחי' חולין שם כ' דהסרת הברזא ל&quot;ה כח גברא והנה אף דא' בחולין ט&quot;ז. וסנהדרין ע&quot;ז: האי מאן דכפתי' לחברי' ואשקיל עלי' בדקא דמיא ומית חייב דהוי מכחו והיינו שנטל הדף המונע הליכת המים וא&quot;כ הו&quot;ל דומיא דהסרת הברזא וחשבינין לי' מכח האדם י&quot;ל דמיירי התם שעשה מעשה בגוף המים שדחקם בידיו ובכחו והכי משמע באמת מלשון רש&quot;י ז&quot;ל שם שפי' הפנה את מרוצת המים עליו ע&quot;ש אמנם באמת קיי&quot;ל להלכה דהסרת הברזא הו&quot;ל כח גברא והוא בש&quot;ע א&quot;ח סי' קנ&quot;ט ס&quot;ט שכתב המחבר דאם היתה ברזא בנקב והסירה וקבל המים על ידיו חשיב כח גברא ובמג&quot;א שם ס&quot;ק י&quot;ט מביא בשם האגודה שהביא ראי' לזה מכיור ע&quot;ש ועפמ&quot;ג שם. אמנם באמת י&quot;ל דזהו רק כשעושה מעשה לפחות בפתיחת הברזא סמוך לנקב שהמים שם דומיא דכיור בכה&quot;ג הו&quot;ל כחו אבל בכנ&quot;ד בפלומפע שמעיק הבית יד שלו וכחו הוא הגורם לפתיחת הכיסוי שיהי' מקום להליכת המים הו&quot;ל כח כחו דאמרינן בחולין שם דל&quot;ה רק גרמא בעלמא ע&quot;ש ועתשו' מהרי&quot;ט סי' י&quot;ז ובתבו&quot;ש סי' ג' והרי גדולה מזו מצינו בש&quot;ע יו&quot;ד סי' ר&quot;א סנ&quot;ז בכלי שמונח בצד המקוה מנענע בידו במקוה כדי שיעשה גל במים ויעבור ע&quot;ג הכלי והקשו בטו&quot;ז וש&quot;ך דהרי בא ע&quot;י תפיסת ידי אדם ופסול ותי' דכיון דהוא מנענע בידיו במקוה וממילא נעשה גל ל&quot;ה ע&quot;י אדם ע&quot;ש הרי דהתם עושה מעשה בגוף המים ואפ&quot;ה כיון שבמקום המים העוברים ע&quot;ג הכלי אינו עושה כלום לא חשיב בידי אדם ומכ&quot;ש בנ&quot;ד שאינו עושה כלל בגוף המים וע' אריכות מזה במהרי&quot;ק שורש נ&quot;ו וא&quot;כ יש מקום להקל לכאורה בניקוי המקוה ע&quot;י פלומפע כיון דליכא בי' פסול דתפיסת י&quot;א וכבר בררנו למעלה דגם כלי קיבול אינו ולית בי' משום שאובין ובפרט שהרי קובעין אותו בקרקע ומ&quot;ש בשו&quot;ת אמרי אש סי' פ&quot;ו וז&quot;ל ועוד כפי הנראה בפלומפין קביעותו בארץ וחקיקתו באין כאחד ואנחנו מפורש לא מצאנו להתיר אלא קבעו ולבסוף חקקו ופירש&quot;י דהו' כעושה חריץ בקרקע אבל בזה דקביעותו וחקיקתו באין כאחד מנין לנו דטהור עכ&quot;ל הנה מלבד שגוף הדבר שכ' שהפלומפע קביעותו וחקיקתו באין כאחד אינו ברור דלדעתי הו&quot;ל קבעו ולבסוף חקקו מלבד זה כבר הוכחתי בתשובה לעיל סי' קל&quot;א] דהיכי דהחקיקה. והקביעות באין כאחד אינו פוסל במקוה והכי מבואר באמת בדברי תשו' הרשב&quot;א שהובא בד&quot;מ וברמ&quot;א ס&quot;ז ע&quot;ש:<br /> <br /> '''אמנם''' בכל זה חלילה לנו להקל בזה שכבר העלו האחרונים ז&quot;ל דהפלומפע הו&quot;ל ספק כלי כמ&quot;ש בפמ&quot;ג א&quot;ח במש&quot;ז סי' קנ&quot;ט ס&quot;ק י&quot;א ואא&quot;ז הגאון מליסא ז&quot;ל בסידור דה&quot;ח ובשו&quot;ת אמרי אש הנ&quot;ל. והנה מ&quot;ש כ&quot;ת לצדד להקל עפמ&quot;ש בש&quot;ך סי' קצ&quot;ח ס&quot;ק מ&quot;ה בהיתר השליבות של עץ שבמקוה מטעם דנעשו מתחלה לעמוד עליהן בשעת הטבילה אין שם כלי עליהן אלא שם בנין עליהן אין זה דמיון לנ&quot;ד דהתם ליכא רק חשש פשוטי כלי עץ דלכ&quot;ע אינו מקבל טומאה רק מדרבנן משום דדומה לכלי ואיכא גזירת מרחצאות ולכן כתב הש&quot;ך דכיון דעשויין מתחלה לעמוד עליהן בשעת הטבילה ע&quot;י שיוקבעו בקרקע שם בנין עליהן ולא דמי לכלי משא&quot;כ בפלומפע דאיכא עלי' חשש כלי ממש וכיון דאינו משמש עם הקרקע אע&quot;ג שנעשה מתחלה לקובעו בקרקע איכא על המים חשש הוייתן ע&quot;י דבר המקבל טומאה ענובי&quot;ת סי' ק&quot;ט וגם חשש שאובין שעל כן יש להחמיר שלא לנקות המקוה ע&quot;י פלומפע רק עד שיעור המקוה ולא יותר וח&quot;ו להקל בזה הנלפענ&quot;ד כתבתי ידידו הדור&quot;ש באהבה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך ד' אדר ה'תרנ&quot;ה]]<br /> [[קטגוריה:מקוה]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%9B%22%D7%94_%D7%AA%D7%A9%D7%A8%D7%99_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%92&diff=553668 2026-06-04T12:48:01Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9C%D7%91&diff=553667 2026-06-04T12:47:04Z

<p>פלאלמוני: added Category:תשובות מתאריך כ&quot;ה תשרי ה&#039;תרנ&quot;ג using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום א' כ&quot;ה תשרי תרנ&quot;ג לפ&quot;ק סטרי<br /> <br /> ::שלום תנינא לכבוד ש&quot;ב ידידי הרב החריף כו' בנש&quot;ק כש&quot;מ משה אייכענשטיין נ&quot;י אבד&quot;ק זידיטשוב יצ&quot;ו.&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבך''' הגיעני שנית ע&quot;ד המקוה שבק' וכתבת שקשה בעיניך להכשיר נגד ד' המעיל צדקה שכ' שאפי' י&quot;ב אלף סאה יזהר שלא יצאו המים משפת המקוה בשעת טבילה דא&quot;כ הו&quot;ל זוחלין:<br /> <br /> '''הנה''' הספר מעיל צדקה אינו ת&quot;י למען אותיותיו יחכמוני לדעת שורש דבריו טעמו ונימוקו ולפענ&quot;ד אין לזוז מדברי הש&quot;ך ס&quot;ק ק&quot;כ שהבאתי דהיכי דנשאר עד מקום הזחילה מ&quot;ס לא איכפת לן מה שיוצאין המים מלמעלה מכח האדם הטובל והנה לכאורה הי' נראה דעיקר ד&quot;ז אם המים אין יוצאין מאליהן רק מכח האדם הטובל אי הוי זה בכלל זוחלין תליא בביאור דרז&quot;ל דדרשינין פסחים ק&quot;ט. ורחץ את כל בשרו במים מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ&quot;ס. והנה בתשו' הריב&quot;ש סי' רצ&quot;ד כ' דמיתורא דכל שכתבה תורה קבלו חכמים מפי השמועה דאתא לאורויי דבעי' שיהיו מי המקוה מחזיקין כשיעור כל גופו ש&quot;א דהיינו אע&quot;א ברום ג&quot;א טרם שיכנס לטבול בהם לא שיהי' הוא מכוסה במים בהתפחת המים מחמת גופו והוי כאלו כתיב במים שהוא שיעור כל בשרו ע&quot;ש ולפי&quot;ז ע&quot;כ צריכין לומר דשיעור כל קומת האדם הוא רק ג' אמות עם ראשו דהא גם ראשו בכלל בשרו וצ&quot;ל ע&quot;כ דס&quot;ל כד' הרמב&quot;ן הובא באס&quot;ז ב&quot;ב ק' שכתב דגבהו ש&quot;א ג&quot;א מצומצמות וכ&quot;ה בריטב&quot;א יומא ל&quot;א בשם גאון. ולפי&quot;ז ל&quot;ה מה שמתחסר המים מכח האדם הטובל בכלל הטבילה ולשי' זו גם כשיוצאין המים מכח האדם הטובל ל&quot;ה טבילה בזוחלין כיון דגזירת התורה היא שנחשוב שיעור הכשר המקוה טרם שיכנס בה האדם הטובל ואז אינו זוחל אמנם למ&quot;ש התוס' ביומא שם דשיעור גובה האדם ג&quot;א בלא הראש וא&quot;כ ע&quot;כ כשקבלו החכמים מפי השמועה בהללמ&quot;מ שיעור מי המקוה ג&quot;א ובג&quot;א הרי ליכא רק שיעור כיסוי הגוף בלא הראש וע&quot;כ דחשבה התורה שיעור הכשר הטבילה אחר שיכנס האדם הטובל ויהיו המים צפין מלמעלה ויכסו גם את ראשו כמבואר באמת בתוס' שם ולפי&quot;ז שפיר כשהמים יוצאין מכח הטובל הו&quot;ל טבילה בזוחלין כיון דהצפת המים מלמעלה ג&quot;כ בכלל הטבילה הוא ושעפי&quot;ז הי' נראה לבאר מה שהקשו התוס' ביומא שם וז&quot;ל וא&quot;ת א&quot;כ יהי' עין עיטם גבוה יותר מכ&quot;ג אמות שאם לא הי' אלא כ&quot;ג א&quot;כ היו המים יוצאין לחוץ. ולכאורה צריך להבין מאי קישור וחיבור יש לקושיא זו עם מה שהקדימו מקודם דשיעור קומת האדם ג&quot;א בלא הראש דהרי לפ&quot;מ דס&quot;ל להתוס' בהקושיא דל&quot;ה החקק מהמקוה רק כשיעור המים אע&quot;א ברום ג&quot;א א&quot;כ כשנכנס אדם לטבול יוצאין המים כשיעור קומת האדם וחסר מהשיעור מ&quot;ס ולהאמור י&quot;ל דבלא&quot;ה ל&quot;ה קשי' להו דאפשר לומר כמ&quot;ש בריב&quot;ש סי' רצ&quot;ב דבית הטבילה של שער המים הי' בעומק בקרקע החדר של בית הטבילה ושטח הקרקע של בית הטבילה עשוי קטפרס מעט דהמים נגרים במורד מעט באופן שאף כשיצאו המים לחוץ לקרקע של בית הטבילה הם מצטרפים להמים שבמקוה לשיעור מ&quot;ס מטעם עירוב מקואות ואי דהוי זוחלין ז&quot;א דאי נימא דקומת אדם הוא ג&quot;א עם ראשו הלא חשבינן שיעור הכשר המקוה טרם שנכנס בה האדם הטובל א&quot;כ כא לשי' זו ל&quot;ה טבילה בזוחלין מה שהמים יוצאין ע&quot;י הטובל כנ&quot;ל משא&quot;כ לאחר שהקדימו דגובה האדם ג&quot;א בלא הראש א&quot;כ לפי שי' זו הרי הוי זוחלין אם המים יוצאין מכח האדם הטובל וא&quot;כ אפי' אי נימא דמיירי בכה&quot;ג שגם לאחר שיוצאין המים מתחברים עם מי המקוה ואיכא שיעור מקוה אכתי הו&quot;ל טבילה בזוחלין למאי דס&quot;ד דהתוס' בהקושיא דהנקב שהיו המים נמשכים על ידו מהעין עיטם להמקוה הי' סתום ול&quot;ה עליו דין מעין ואינו מבהר בזוחלין וע&quot;ז תי' התוס' או דהי' גומת המקוה מחזיק יותר מג&quot;א ול&quot;ה המים יוצאין לחוץ או שע&quot;י שהנקב של עין עיטם הי' פתוח להמקוה בשעת הטבילה לא נחסרה המקוה משיעורה שהיו יוצאין מים אחרים וכשר אפי' לשי' הר&quot;י דלטבילת אדם בעינן גם במעין מ&quot;ס. ושע&quot;כ גם משום זוחלין לא איכפת לן כיון דהוא מחובר למעין בשעת טבילה ומעין הא מטהר ג&quot;כ בזוחלין. אמנם כ&quot;ז לפלפולא אבל באמת א&quot;א להעמיס כן בכונת התוס' דהרי בכה&quot;ג שהמים נגרים במורד ומתחברים בשעת טבילה עם מי המקוה אפי' ל&quot;ה מחובר עם המעין לא מיפסל משום זוחלין כמבואר באמת בהריב&quot;ש שם:<br /> <br /> '''אכן''' גוף הענין שהעלה הש&quot;ך דהיכי דהמים זוחלין רק מכח האדם הטובל ל&quot;ה בכלל זוחלין הוא מילתא דמסתבר דהרי הר&quot;ש במס' פרה כ' בהסברת הדבר דמעין מטהר בזוחלין וגשמים באשבורן משום דלענין טבילה אנו הולכין אחר טבע תהלוכת המים במה שהוא טבעו ודרכו אם בזחילה או באשבורן ומי גשמים דרכן להיות מכונסין ועומדין ומעין דרכו להיות זוחל ע&quot;ש וא&quot;כ אם המים באמת קוו וקיימי ואין זוחלין מאליהן רק נזחלין בסיבת האדם הטובל הלא בסור המכריח ינוחו מזחילה זו ובמקוה אינה פוסלת רק זחילה כזו שדרך להיות במעין ובאמת נוכל להכריח זה מד' התוס' בכורות נ&quot;ה: שרוצה ר&quot;ת להוכיח שם דמעין לאו דוקא בזוחלין מטהר אלא אף באשבורן ממקוה שעל הפרוה שהי' מעין עיטם והי' כ&quot;ג טובל בו אף של&quot;ה זוחל ודחי דאיפשר שהיו נכנסין מצד זה ויוצאין מצד אחר. ולכאורה הרי בפשיטות הו&quot;מ לדחויי דכיון דקא' בש&quot;ס יומא הנ&quot;ל דבית שער המים הי' גבוה כ&quot;ג אמות והי' החקק של בית הטבילה ג' אמות במכוון וא&quot;כ כשנכנס הכ&quot;ג להמקוה היו המים יוצאין לחוץ וא&quot;כ היו זוחלין א&quot;ו דפשיטא להו להתוס' דבכה&quot;ג שאין המים יוצאין מאליהן רק מכח האדם הטובל ל&quot;ה בכלל זוחלין ודוק אפס בשו&quot;ת תשב&quot;ץ ח&quot;ג סי' ל&quot;ד לא כ&quot;כ ע&quot;ש אמנם בכה&quot;ג דאיכא שיעור מקוה מלבד המים הצפין מלמעלה בודאי נראה דל&quot;ה זוחלין בכה&quot;ג לכ&quot;ע:<br /> <br /> '''והנה''' בעיקרא דהך מילתא אי זוחלין פוסל היכי דיש שיעור מקוה מלבד הזוחלין לכאורה יש להעיר מדברי הש&quot;ס שבת ס&quot;ה אבוה דשמואל עביד להו לבנתי' מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי כו' סבר שלא ירבו הנוטפין על הזוחלין ולכאורה קשה לפי&quot;ד הש&quot;ס זבחים פ'. גבי צלוחית שנפלו לתוכה מים כ&quot;ש דאי יש בילה והזאות מצטרפין כשר ע&quot;י שיזה שתי הזיות ובתוס' ר&quot;ה י&quot;ג: בהא דא' שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן כתבו דה&quot;ה במים יש בילה וא&quot;כ מאי בכך דרבו הנוטפין על הזוחלין הרי כיון דיש בילה ואיכא כשיעור מקוה בזוחלין הכשרין מלבד הנוטפין אמאי יפסל. והנה לכאורה הי' מקום לומר עפי&quot;ד הש&quot;ך ביו&quot;ד סי' שכ&quot;ד ס&quot;ק י&quot;ח שכ' דבמיעוט לתוך המרובה ל&quot;א יש בילה ע&quot;ש וא&quot;כ הרי באמת הקשו התוס' דאמאי חיישינן שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין נימא קמא קמא בטיל ותי' דל&quot;א קק&quot;ב כיון שרבה האיסור מכשיעור וא&quot;כ ע&quot;כ החששא הוא רק שמא יהיו הנוטפין הרוב וכ&quot;ה באמת דעת הרמב&quot;ן דדוקא בנוטפין מרובין פסולין וא&quot;כ בכה&quot;ג הא ל&quot;א יש בילה. אמנם הרי במלמ&quot;ל סוף ה' מעשר הוכיח באמת דגם במיעוט בתוך המרובה אמרינן יש בילה ואף למש&quot;ש דהראב&quot;ד לא ס&quot;ל הכי הלא באמת הקשה הראב&quot;ד בספר בעל הנפש בהא דחיישינן שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין דמשמע דדוקא כשהנוטפין מרובין על הזוחלין פסול אבל במחצה על מחצה כשר ובמס' מקואות תנינין העיד ר&quot;צ על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרין ומשמע דבשוין פסולין ומתוך זה כ' הראב&quot;ד שם דבאמת גם בשוין פסול כבכל איסורין והך דשמא ירבו הנוטפין על הזוחלין לאו דוקא ע&quot;ש וע&quot;כ דהראב&quot;ד יתרץ הקושיא דקמא קמא בטיל אם כמ&quot;ש בתוס' בכורות נ&quot;ו. דהוא רק מצד חומרא או כמ&quot;ש בתוס' ב&quot;ק ק' דחיישינן שמא ירבו כו' בלא הפסק דבכה&quot;ג ל&quot;א קק&quot;ב ע&quot;ש ועכ&quot;פ כיון דלשי' הראב&quot;ד גופי' הך דשמא ירבו לאו דוקא שפיר קשה נימא יש בילה. ואי דהנוטפין הויין חציצה בין הזוחלין להטובל ז&quot;א דהרי מלבד דמב&quot;מ אינו חוצץ הרי קיי&quot;ל בשבת ק&quot;כ: לחין אינן חוצצין וע' פסחים ס&quot;ה. ואף דבתוס' זבחים ע&quot;ח: ד&quot;ה דלי שי&quot;ב כ' דהיכי דאיכא הרבה ל&quot;ש הא דלח אינו חוצץ זהו רק בחלב לגבי מים אבל לא במים ומים. ויהי' לכאורה ראי' מזה דגם בדאיכא שיעור טבילה ממים הכשרים ל&quot;מ כיון שהם מעורבין עם מים שפסולין בזחילה אמנם באמת אין מכאן ראי' כלל דהתם במקום שטובל מעורב המים הכשרים עם הפסולין בזחילה ולכך ל&quot;מ משא&quot;כ במקוה שהמים נחים ועומדים רק שלמעלה מהשיעור הם יוצאין וזוחלין י&quot;ל דל&quot;ה טבילה בזוחלין כיון שהמים מלמטה בשיעור מקוה הם אשבורן:<br /> <br /> '''ועם''' דברינו האמורים ניחא לי ליישב מה שהתעורר ש&quot;ב הגה&quot;ק מצנז זצלה&quot;ה בס' דברי חיים חידושי מקואות פ&quot;א משנה ז' למעלה מהן מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכ&quot;ש והקשה התה&quot;ד מ&quot;ש במקוה שי&quot;ב מ&quot;ס שרבו עליו אפי' אלף סאה מים שאובין הוי עלה דין מקוה כשרה ולמה בזוחלין לא יטהרו השאובין מן המעין לטהר בזוחלין ותי' דבשאובין טעם ההכשר משום זריעה דמים השאובין נעשין מחוברין כמי המקוה וזריעה ל&quot;מ רק להיות דינם כמחוברים יחד בקרקע אבל ל&quot;מ הזריעה שיהיו הנוטפין כמעין שיטהרו בזוחלין והקשה הגאון הנ&quot;ל דא&quot;כ למה מטהרין בכ&quot;ש כמו מעין ולהאמור לק&quot;מ דאפי' אי נימא דהמשנה דהתם קאי לטבילת אדם וכ&quot;ד הרמב&quot;ם והראב&quot;ד וסייעתייהו דגם לאדם סגי במעין בכ&quot;ש בכ&quot;ז י&quot;ל כיון דעכ&quot;פ נעשין זרועין נהי דאין דינן רק כנוטפין מדלא מטהרי בזוחלין מ&quot;מ הרי גם נוטפין כשרין לטבילה אפס דחסר שיעורייהו שא&quot;ב מ&quot;ס מ&quot;מ כיון דקיי&quot;ל יש בילה ויש ג&quot;כ מי מעין דאיכא בי' שיעור שלם כיון דדינו בכ&quot;ש וכיון דבצירוף הנוטפין יתכסה כל גופו שפיר מתכשר ולא גרע ממקוה חסר שנתחבר עם מקוה שלם דמהני הטבילה גם בחסר ובשלמא כשהם זוחלין כיון דנוטפין שזוחלין הוי שם פסול על גוף המים א&quot;כ מה בכך דיש בילה הרי טובל במים כשרין מעורבין עם פסולין ול&quot;מ כי איכא שיעורא בכשרין מלבד הפסולין ושעל כן בשאובין כיון דגוף המים פסולין ע&quot;כ מוכרח התה&quot;ד לבא עלה מדין זריעה משא&quot;כ לענין זוחלין דל&quot;מ זריעה ל&quot;מ ג&quot;כ הא דיש בילה כיון דעכ&quot;פ הוא טובל במים כשרין מעורבין עם פסולין יחד. ולפי&quot;ז זהו רק כשכל מי המקוה מעורבין כשרין ופסולין יחד ולא היכי שמלמטה הוא אשבורן ומלמעלה שהוא יותר משיעור טבילה הוא זוחלין ומכ&quot;ש כבנ&quot;ד שגם למעלה אינן זוחלין מאליהן רק כשנכנסין בו הרבה בנ&quot;א המים נדחקין ויוצאין למעלה דרך סדקים בכה&quot;ג בודאי ליכא פסול זחילה וגם לפי המבואר במכתבך שהמקוה הגדולה מקורה הוא מבאר מים א&quot;כ הרי באמת בתשו' מהרי&quot;ק מבואר דאפי' בארות הויין מעין לענין טבילה וה&quot;ר מדמכשירין באר למי חטאת דבעי מים חיים אפס שהמהרי&quot;ט בשניות סי' י&quot;ח חולק עליו וכ' דחיישינן שנתהוו ממי גשמים שנתערבו בקרקע והוי כמי תמציות דאין מטהרין בזוחלין ולא בכ&quot;ש אכן ראיתי בס' ד&quot;ח ה' מקואות שכ' דבמדינתינו שאין הגשמים יורדין כ&quot;כ ואין מתעכבין בארץ בודאי כל שהוא נובע הוי מעין ומהרי&quot;ט דיבר לפי א&quot;י ומחוזותי' שהארץ קשה והגשמים רבים שיורדים בגבורה בעת הרביעה שם יוכל להיות שמתעכבים מי גשמים אבל במדינתינו אין לחוש לזה ע&quot;ש ואם שקשה לסמוך ע&quot;ז בלבד אמנם בצירוף הני טעמים שכתבנו למעלה נראה דבודאי גם המ&quot;צ יודה דבנידן שלנו ליכא חשש זחילה כלל. דברי ש&quot;ב ידידך דור&quot;ש באהבה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך כ&quot;ה תשרי ה'תרנ&quot;ג]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9C%D7%90&diff=553666 2026-06-04T12:45:54Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:תשובות מתאריך י&quot;ג אלול ה&#039;תרנ&quot;ב; +קטגוריה:מקוה using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום ב' י&quot;ג אלול שנת תרנ&quot;ב לפ&quot;ק סטרי.<br /> <br /> ::תכלה שנה וקללותי' תחל שנה וברכותי' לכבוד ש&quot;ב ידידי הרב החריף ובקי בנש&quot;ק מוה' משה אייכענשטיין נ&quot;י אבד&quot;ק זידיטשוב יצ&quot;ו:&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבך''' הגיעני עד&quot;ש בענין מקוה גדולה שנעשה בק' ועשו מחיצה המחלקת באמצע ומקוה א' היא מבאר שהיא חפירה עמוקה שמשם באים המים ועשו בהכותל נקב כשפופה&quot;נ לחבר ב' המקואות יחד והנסרים של הכותל אינם מהודקים יחד היטב ויש סדקים בינימו אך אין הסדקים רחבים כ&quot;כ שיזלו המים דרך שם בעת שהמים עולים כטבעם אפס כשנכנסים איזה אנשים לטבול ביחד נדחקים המים וזוחלים ממקוה למקוה דרך הסדקים של מעלה מהנקב כשפופה&quot;נ אמנם יש תמיד מ' סאה למטה ממקום הסדקים ונפשך בשאלתך אם אין על המקואות הללו חשש זוחלין:<br /> <br /> '''הנה''' בש&quot;ך סי' ר&quot;א סק&quot;ל כ' דל&quot;ש זוחלין אלא כשהן זוחלין בעצמן ולא כשהם זוחלין מכח האדם הטובל. ואף דמדברי הריב&quot;ש שהובא שם נראה דאין להקל רק כשחוזרין אח&quot;כ למקומן ולא כשאין חוזרין למקומן וכ&quot;כ בתשו' מעיל צדקה סי' ל&quot;ט. אולם מבואר בדברי הש&quot;ך ס&quot;ק ק&quot;כ דהיכי דיש עד מקום הזחילה מ' סאה ל&quot;ב שיחזרו לעקומן ואפי' למאן דפוסל בסעי' נ' ביצאו דרך סדק אפי' נשארו מ' סאה הוא דוקא ביצאו מאליהן אבל לא ביוצאין רק מכח האדם הטובל. [ובעמדי בזה עלה ברוחי לפום ריהטא לה&quot;ר דלמעלה ממ' סאה אינה פוסלת זחילה מהך דש&quot;ע ס&quot;כ בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשארו מהשאובין שהיו בבור ג' לוגין ולכאורה הרי כ' הראשונים ז&quot;ל דדין זה ע&quot;כ הוא בחרדלית של גשמים דאלו מעין הי' מטהר שאובין שבבור בכ&quot;ש וכיון דהוא מי גשמים אפי' אחר השיעור עור שיתחשב כו' הוא פסול לטבילה מחמת זוחלין שהחמה נכנסת ויוצאת וע&quot;כ דלמעלה ממ' סאה אינה פוסלת זחילה ומצאתי ברא&quot;ש ה' מקואות סי' י&quot;ב שהרגיש בזה אמנם באמת ליכא לאוכוחי מהא מידי די&quot;ל דנ&quot;מ שיוכשר אח&quot;כ לטבול בו כשיוסתם הזחילה וישארו המים נקוים ועומדים ולא יהיו זוחלין] ומלבד זה הרי כ' בש&quot;ך סק&quot;ל הנ&quot;ל דבזוחל ממקוה למקוה ל&quot;ש פסול זחילה והוי רק עירוב מקואות ולא זחילה ע&quot;ש וכן אנו מוכרחין לומר באמת ב&quot;ד הראב&quot;ד והרשב&quot;א שהביא בש&quot;ך שם ע&quot;ד מהרי&quot;ק שרוצה לומר דהיכי דהמים עדיין לא נחו וזוחלין אע&quot;פ שהופסקו מהמעין דין מעיין עליהם ומביא ע&quot;ז בשם הראב&quot;ד והרשב&quot;א דגם בכה&quot;ג יש לו דין מקוה ולכאורה היכי קא' דהוי עליו דין מקוה הרי כיון שזוחלין פסול מטעם זחילה כיון דאין עליו עוד דין מעיין וע&quot;כ דנ&quot;מ היכי שזוחל לתוך מקוה הסמוכה דרך נקבים דבכה&quot;ג ליכא פסול זוחלין ואף דהמהרי&quot;ק שם ע&quot;כ לא ס&quot;ל הכי מדמוכיח שם דמעין שנפסק יש לו דין מעיין דאל&quot;כ תקשי למאן דפוסל ביוצאין דרך סדק אפי' נשאר מ' סאה עד הסדק מהך דג' מקואות שבסעיף נ&quot;ה שיש בכ&quot;א כ' סאה ובמקוה שמן הצד כ' סאה מים שאובין וטבלו בהם ג' בנ&quot;א ומתוך כך יצאו המים על שפתן ונתערבו יחד שלשתם טהורין ותקשי דהרי זוחלין הן וע&quot;כ דגם בנפסק המעין יש לו דין מעיין והתם הרי הוי ממקוה למקוה אולם בכ&quot;ז הרי מוכח מכ&quot;ד בש&quot;ס דבכה&quot;ג הוי עירוב מקואות ולא זוחלין דהרי בחגיגה כ&quot;ב. א' מקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה ופירש&quot;י שם דאין שיעור לא בזה ולא בזה ומשמע דאלו הוי שיעורא היו יכולין לטבול עתשו' ח&quot;צ סי' מ' וקשה הרי זוחלין המים בין אויר הנצרים וע&quot;כ דבכה&quot;ג לא מיקרי זוחלין. גם הרי בהמשכה דשוקת יהוא שהובאה ביבמות ט&quot;ו. שהיתה נקובה למקוה וכל טהרות שהיו בירושלים נעשו על גבה ופירש&quot;י מטבילים בתוכה ואין בה מ' סאה אבל מקוה שלם הוי בצדה ומתערבין ממעיין השוקת דרך הנקב כשפופה&quot;נ והנה לשון מטבילין משמע דקאי על כלים ע' ר&quot;ש פ&quot;ה דמקואות מ&quot;ב וע&quot;כ דאף דלכלים במעין לכ&quot;ע ל&quot;ב מ&quot;ס אנו צריכין ע&quot;כ לומר דכיון דהמים היו מקלחין מן ההר אל השוקת דרך צינור כפירש&quot;י שם ול&quot;ה חיבור אל המעיין דקטפרס הא אינו חיבור ובנפסק המעין הא אין לו עוד דין מעיין ולכך בעי' שפיר מ' סאה אף לכלים וא&quot;כ תקשי להראב&quot;ד והרשב&quot;א הנ&quot;ל דבכל ענין דין מקוה עליו בנפסק המעין ואינו מטהר בזוחלין וא&quot;כ כשהיו מטבילין בשוקת שהי' חסר מכח חיבורו אל המקוה השלם שבצדו ע&quot;כ שהי' פתוח בשעת הטבילה והוי זוחלין וע&quot;כ דבכה&quot;ג ל&quot;ח זוחלין רק עירוב מקואות והכי מוכח ג&quot;כ ממתני' דפ&quot;ו דמקואות דקתני דמטהרין העליון מהתחתון שפי' הר&quot;ש שם שבעליון אין מ&quot;ס ובתחתון יש מ&quot;ס וא&quot;כ ע&quot;כ בעינין שיהי' פתוח הסילון המחברן בשעת הטבילה כיון דליכא בעליון מ&quot;ס וא&quot;כ הו&quot;ל זוחלין וע&quot;כ דבכה&quot;ג ל&quot;ה עלי' דין זוחלין: ובדברי הש&quot;ך ס&quot;ק ק&quot;כ הנ&quot;ל גבי ג' גממיות דהוצרך לומר משום שחוזרין המים למקומן ול&quot;ק משום דהוי ממקוה למקוה היינו משום דהתם בעינין לצרופי הג' מקואות לשיעורא וקיי&quot;ל דאין הנזחלין מערבין כמ&quot;ש בסעי' ס' וע&quot;כ הוצרך לומר מכח שחוזרין למקומן. גם יש לצרף בנ&quot;ד מ&quot;ש המחבר בסעיף נ&quot;א דהיכי שמטפטף מעט מעט ל&quot;ה זוחלין דאין הזחילה ניכרת והה&quot;נ כיון דהסדקים קצרים ואין המים הולכין דרך שם רק כשדוחקין אותן אין הזחילה ניכרת ובפרט שיש בהמחיצה המחלקת נקב כשפופה&quot;נ המחבר שני המקואות יחד חשיבי כמקוה אחד ממש בודאי אין לחוש בכה&quot;ג לזחילה כמו שאין חוששין במקוה א' אם המים הולכים ונעים מצד הא' להב' כי על כן אין לפקפק כלום בהכשר המקוה הלזו לפענ&quot;ד:<br /> <br /> '''וע&quot;ד''' השאלה השני' בענין אם החקיקה והקביעה באין כאחד שחוכך בזה השואל בחת&quot;ס סי' רי&quot;ז להחמיר הנה מאד צדקו בזה דברי החת&quot;ס שם שמכשיר בכה&quot;ג ותורת משה אמת. והא דמצינו בשבת צ&quot;ט: בעי ר&quot;י בור ט' ועקר ממנו חוליא והשלימה לעשרה מהו עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ומיחייב או לא מיחייב וכן בעי התם רבא כשהנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ועתוס' שבת ח'. ד&quot;ה רחבה. התם לענין חיובי שבת שפיר מיבעיא לן בכה&quot;ג משא&quot;כ לענין מקוה הלא באמת קיי&quot;ל תלוש ולבסוף חיברו הוי חיבור אפס דהפסול הוא משום דנקרא עליו שם כלי בתלוש ע' ב&quot;ק ס&quot;ז. וכמו שהסביר בחת&quot;ס שם בדברי טעם וא&quot;כ כשבאין כאחד הא לא נקרא עליו שם כלי בתלוש ולא פסול:<br /> <br /> '''איברא''' דלכאורה הי' נראה לה&quot;ר דהיכי דהקביעות והחקיקה באין כאחד הוי כחקקו ולבסוף קבעו והוא מהירושלמי שבת פ&quot;ט הלכה א' דפריך התם על הא דאמר רב המשתחוה לבית אסרו ממתני' דפ&quot;ד דמקואות השוקת שבסלע אין ממלאין בה מפני שחקקה ואח&quot;כ חיברה הא אם חיברה ואח&quot;כ חקקה לא והך בית הא הו&quot;ל כחיברו ואח&quot;כ חקקו ומשני סיתותן של אבנים הוא גמר מלאכתן ולכאורה אינו מובן דאטו נעשה הבית בסיתות האבנים ועכצ&quot;ל דכונת הירושלמי הוא דלאחר סיתות האבנים אינו חסר עוד מלאכה לבנין הבית רק לחברן יחד בטיט ובשעת חיבור האבן האחרון נגמר צורת בנין הבית ואז באין הקביעות והחקיקה כא' והו&quot;ל כחקקה ולבסוף קבעה. אמנם י&quot;ל דהתם לענין שיאסר משום ע&quot;ז כל שאינו דומיא דהרים דדרשינן ולא ההרים אלהיהם נאסר ולהכי גם בכה&quot;ג שהקביעות והחקיקה באין כאחד מיחשב כתלוש ונאסר משא&quot;כ לענין הכשר מקוה לא פסול רק היכי שנקרא עליו שם כלי בתלוש ולהכי כשבאין החקיקה והקביעות כא' לא נפסל וה&quot;ה בבית שבאמת בסיתות האבנים לא נגמרה מלאכתן עד שמחברן בטיט והראי' דהרי בשבת ק&quot;ב: א' מסתת משום מאי מחייב רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש הרי דס&quot;ל לרב גופי' דל&quot;א סיתותן הוא גמר מלאכתן דא&quot;כ הי' מיחייב משום מכה בפטיש:<br /> <br /> '''אמנם''' כן יש להקשות לכאורה לפי&quot;ז בש&quot;ס מעילה כ'. דקא' וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע לי' לרב דאמר רב המשתחוה לבית אסרו וכן בירושלמי הנ&quot;ל מדמה לה להדדי ולהנ&quot;ל הרי רב לא קא' הכי אלא בע&quot;ז משום שאינו דומיא דהרים משא&quot;כ לענין מעילה הרי הא דאין מעילה במחובר לקרקע ילפינן במעילה י&quot;ח: חטא חטא מתרומה דכתיב ראשית דגנך היינו דאידגן וא&quot;כ בעינן תלוש ממש וכל שאינו תלוש ממש היל&quot;ל דליכא בי' מעילה. אמנם י&quot;ל דהך מילתא תליא בפלוגתא דרבא ור&quot;פ בחולין ט&quot;ז. דרבא מחלק התם בין ע&quot;ז להכשר זרעים דאע&quot;ג דבע&quot;ז ס&quot;ל לרב המשתחוה לבית אסרו בכ&quot;ז בהכשר זרעים בחישב בשביל שיודח הכותל הוא פלוגתא דתנאי ולחד תנא כיון דבהכשר זרעים כתיב כלי כל שאינו כלי חשיב מחובר ואינו מכשיר ואידך תנא ס&quot;ל דאין חילוק ולר&quot;פ כ&quot;ע הכי ס&quot;ל דאין חילוק וא&quot;כ י&quot;ל דבסוגי' דמעילה קאי הגמ' אליבא דמ&quot;ד דלא מחלק ובשיטה זו קאי ג&quot;כ סוגיית הש&quot;ס פסחים דף כ&quot;ו. אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב&quot;ז שהי' יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא איפשר ומיכוין ושרי והקשה בשעה&quot;מ ריש ה' מעילה לפמ&quot;ש התוס' שם ד&quot;ה וריח דהיכי דלא אסור אלא מדרבנן כשהוא לצורך סברא הוא דאפי' איסורא ליכא וא&quot;כ מאי ראי' מהא דריב&quot;ז הי' יושב ודורש בצלו של היכל שאני התם דאין מעילה במחובר לקרקע וליכא אלא איסור דרבנן ושרי לצורך וע&quot;כ דקאזיל אליבא דרב דס&quot;ל המשתחוה לבית אסרו ואין חילוק בין ע&quot;ז למעילה. [ומה שמוכיח בשעה&quot;מ שם מהא דלרב אפי' בנאו ולבסוף הקדישו י&quot;ב מעילה דבנין ההיכל היו בונין ואח&quot;כ מקדישין לפענ&quot;ד מהא ליכא ראי' דהרי בתוס' עירובין ל&quot;א: וב&quot;מ נ&quot;ד. הקשו הרי אין הקדש מתחלל על הקרקע ותי' כיון דאי לא קדיש סופו לתלוש חשוב תלוש ע&quot;ש וא&quot;כ אפי' אי היו מקדישין אח&quot;כ הו&quot;ל כהקדישו ולבסוף בנאו כיון דבשעה שמתחלל מעות ההקדש על בנין ההיכל ע&quot;כ חשבינן לי' תלוש מטעם הנ&quot;ל וא&quot;כ הו&quot;ל כהקדישו ולבסוף בנאו. אמנם האמת כן הוא דלרב אפי' בבנאו ולבסוף הקדישו י&quot;ב מעילה כדמוכח בסוגי' דמעילה הנ&quot;ל ובתוס' ערכין כ&quot;א. ד&quot;ה כי דייר] והכי קאזלה ג&quot;כ סוגי' דערכין כ&quot;א דפריך התם כי דייר במעילה קאי וכ' בתוס' שם דלרב פריך וע&quot;כ דס&quot;ל ג&quot;כ דאין חילוק בין מעילה לע&quot;ז וי&quot;ל עפי&quot;ז מ&quot;ש רש&quot;י ז&quot;ל במעילה י&quot;ד: ר&quot;פ אמר היינו טעמא דבונין בחול ואח&quot;כ מקדישין לא ניתנה תורה למלאכי השרת ופירש&quot;י דא&quot;א דלא יתבי זימנין בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מועל ולכאורה הא במחובר לקרקע אין מועלין ומאי איכפת לן אי יתבי זימנין בטולא דבנין ולהאמור י&quot;ל דלר&quot;פ לשיטתי' הא ס&quot;ל דלכ&quot;ע בית כתלוש דמי בכל מילי אליבא דרב. ובהכי ניחא נמי סוגיית הש&quot;ס בקידושין נ&quot;ד. דפריך התם על הא דאר&quot;מ דמועלין בשירי לשכה ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות לפי שלא ניתנה תורה למה&quot;ש ופירש&quot;י שיהיו זריזין מליהנות מן החומה לישב בצלה כו' והקשה הריטב&quot;א בחי' הרי אין מעילה במחובר לקרקע ולהאמור נכון דהרי קאי שם לרב דאמר התם חזרנו על כל צדדים של ר&quot;מ כו' וא&quot;כ י&quot;ל דפריך אליבא דמ&quot;ד דס&quot;ל אליבא דרב דאמר המשתחוה לבית אסרו גם במעילה תלוש ולבסוף חברו דבית הוי תלוש וא&quot;ש אמנם להלכה פוסק הרמב&quot;ם דיש חילוק בין ע&quot;ז למעילה דבפ&quot;ח מע&quot;ז פוסק כרב דהמשתחוה לבית אסרו ובפ&quot;ה מה' מעילה פוסק דבנאו ולבסוף הקדישו אין מועלין והוא מטעם הנ&quot;ל דרק בע&quot;ז קביעתו וחקיקתו כאחד הוי תלוש ולא בשאר מילי אמנם הלא בנידן שאלתינו אין אנו צריכין לכ&quot;ז דכפי הציור של המקוה שבקהלתכם כפי מכתבך גם לד' השואל שבחת&quot;ס הנ&quot;ל אין שום נדנוד חשש על המקוה הלזו אחרי שהג' דפנות הם קרקעית החפירה יצאו דברינו בטהרה כן ה' הטוב יזרוק עלינו מים טהורים ויטהרנו ונצא בדימוס בימים הנוראים הבאים לקראתינו לשלום ולכל טוב בכלל כל ישראל כנפש ש&quot;ב ידידך דור&quot;ש באהבה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך י&quot;ג אלול ה'תרנ&quot;ב]]<br /> [[קטגוריה:מקוה]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%9B%22%D7%96_%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%95&diff=553665 2026-06-04T12:44:36Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9C&diff=553664 2026-06-04T12:44:19Z

<p>פלאלמוני: added Category:תשובות מתאריך כ&quot;ז סיון ה&#039;תרנ&quot;ו using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום ב' ז&quot;ך סיון תרנ&quot;ו לפ&quot;ק סטרי<br /> <br /> ::רב שלום וברכה. ברביי' והמשכה לכבוד ידידי הרב החריף המופלג בתורה וביראה כש&quot;מ פישל פעלדמאן נ&quot;י מו&quot;ץ דק&quot;ק ביטשקוף יצ&quot;ו במדינת אונגארן&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבו''' הגיעני עד&quot;ש שנשאל באשה א' שבבואה מבית הטבילה ראתה באצבע אגודל שלה שנחתך מהצפורן לתוך העור ונפרד מקצת מהעור בעומק עד סמוך לבשר והעור הנפרד הי' תלוי ועומד והסירתו בידי' ועלה ונסתפק כ&quot;ת אם צריכה טבילה שנית והספק שלו הוא מכח ד' הט&quot;ז בסי' קצ&quot;ח ס&quot;ק כ&quot;ב שכתב בטעמא דצפורן המדולדלת שפירשה רובה אינה חוצצת משום דאין חציצה במה שנדבק עדיין כי לא הי' מגולה שם אלא משום החלק הנפרש להכי אם רובו קיים ומיעוטו נסדק נמצא דמקום הסדק צר הוא ואין המים יכולין לבא באותו הסדק משא&quot;כ כשנפרץ רובו נמצא שנתרחב מקום הסדק ויכולין מים לבא שם וכיון דבנ&quot;ד הי' רחב המקום שנפרש העור והמים יכולין לבא שם אין האשה הזאת צריכה טבילה שנית או איפשר דדמי להך דסעיף כ&quot;ב דאבר ובשר המדולדלים חוצצים זת&quot;ש:<br /> <br /> '''הנה''' לטעם הראשון שכ' הב&quot;י דאבר ובשר המדולדלים חוצצים משום דאינם יונקים מן הגוף אינם חשובים מן הגוף וחשובים כקטועים והו&quot;ל כאלו נתגלה מקום חבורם וכשזו באה לטבול נמצאו אבר ובשר זה חופים על מקום חיבורם ומונעים אותו מלבא במים והו&quot;ל כבית הסתרים שאם יש עליהם דבר חוצץ מעכב בטבילה דרק גבי כלים כ' הרא&quot;ש בידות הכלים שהן ארוכין דאין פוסל בהם חציצה דביה&quot;ס אבל באדם פוסל ע&quot;ש וא&quot;כ זה שייך רק באבר ובשר מדולדל שנפרד רובו ככולו ומחובר כ&quot;ש שכיון שאין לו חיבור גמור עם הגוף אינו יונק עוד מהגוף והו&quot;ל כקטוע והוי מקום החבור חציצה משא&quot;כ עור האצבע שנחתך בסכין בתוך העור הא העור של האצבע כולו עדיין מחובר עם הגוף ויונק ממנו אף שאותו מעט אינו יונק מ&quot;מ מיעוטו בתר רובו גריר וכמ&quot;ש הב&quot;י אח&quot;כ בהפירוש השני שפירש התוספתא דאבר ובשר המדולדלים לענין אם נמצא עליו דבר חוצץ בצפורן שפירשה רובה דכיון שהרוב אינו נחשב מהגוף לא איכפת לן אפי' נמצא דבר חוצץ במיעוט המחובר דמיעוטא בתר רובא גריר ע&quot;ש וה&quot;ה הכא להיפוך:<br /> <br /> '''אמנם''' כן לכאורה צריך להבין דברי הב&quot;י דלמה צריך לומר משום שאינו יונק מהגוף הרי גם אי יונק מן הגוף מה בכך עכ&quot;פ הבשר שנפרש עומד לחתוך וכחתוך דמי דומיא דידות הכלים שהן ארוכין אף דלע&quot;ע הוי כולו גוש אחד אפ&quot;ה אמרינן דכחתוך דמי משום דעתיד לקוצצו ואמאי לא נימא גם כאן דכחתוך דמי אמנם הדבר נכון דהרי באמת גם אי כחתוך דמי לענין שיהי' חוצץ לגבי מקום החיבור הרי הו&quot;ל בלוע ולא בית הסתרים כיון שמעולם ל&quot;ה גלוי המקום הזה דהרי גם בקאלטיניש כ' המרדכי לחד תי' דהו&quot;ל בלוע משום דמיהדקי השערות ומסובכין בהדדי אפס דשם באמת ל&quot;ה בלוע כיון דקודם לזה היו השערות כ&quot;א בפ&quot;ע אבל אבר ובשר מדולדל הלא הוי בלוע ובבלוע הא ל&quot;ב ראוי לביאת מים ואין חציצה פוסל ענובי&quot;ק סי' ס&quot;ד אפס דכיון דעומדים להחתך הו&quot;ל כבלוע שסופו לצאת ואין עליו דין בלוע. אכן עדיין יש להתבונן דהרי כיון דאבר ובשר המדולדל צריך אומן לחתכן הא הו&quot;ל כבלוע שסופו לצאת ע&quot;י הדחק דקיי&quot;ל בנדה ס&quot;ב: גבי חרסון של זב כר' יוחנן דאמר התם אי הוסק אין אי לא לא דכיון שא&quot;י לצאת רק ע&quot;י הדחק הו&quot;ל בלוע ואף דא' התם ביכול לצאת והקפיד עליו ד&quot;ה טמא וא&quot;כ אבר ובשר מדולדלין הא דרך בנ&quot;א להקפיד עליהן לחתכן וא&quot;כ הו&quot;ל יכול לצאת והקפיד עליו דל&quot;ה בלוע גם לר' יוחנן אמנם הלא קא' בגמ' התם ביכול לצאת ולא הקפיד לר&quot;ל בטומאה דרבנן מודה דהוי עלי' דין בלוע וא&quot;כ יכול לצאת והקפיד עליו לר&quot;י הו&quot;ל כמו אליבא דר&quot;ל ביכול לצאת ולא הקפיד וא&quot;כ לר&quot;י בטומאה דרבנן גם ביכול לצאת והקפיד הו&quot;ל בלוע. וא&quot;כ מיעוט המקפיד דחוצץ הא ל&quot;ה רק מדרבנן וא&quot;כ הוי בזה לרי&quot;י דקיי&quot;ל כוותי' דין בלוע [וצל&quot;ע בר&quot;ש שילהי מקואות במש&quot;ש בהא דקתני במתני' התם בחץ התחוב באדם שאם אינו נראה אינו חוצץ ובתוספתא קתני שאם קרם עליו עור אינו חוצץ דהוא מטעם בלוע ע&quot;ש] וא&quot;כ אף אי כחתוך דמי כיון דל&quot;ה רק בלוע ל&quot;ב ראוי לביאת מים ואינו פוסל חציצה ולהכי כ' הב&quot;י שפיר דכיון דאינן יונקין עוד מהגוף הו&quot;ל כאלו נתגלה מקום חיבורם ול&quot;ה עליו תורת בלוע רק בית הסתרים ושפיר פוסל בהו חציצה ושעל כן כ' הרמ&quot;א בסעיף כ' שאם נשאר צפורן שלא חתכה צריכה טבילה אחרת ומובא בש&quot;ך שם ס&quot;ק כ&quot;ה בשם הראב&quot;ד דכיון דהצפורן עומד ליקצץ חייץ ופוסק הש&quot;ך שם דאפי' עברה לילה ולא מצאה עד למחר צריכה טבילה אחרת ע&quot;ש והיינו דכיון דא&quot;צ אומן לחתיכת הצפורן הו&quot;ל כאלו עומד ליקצץ ממילא ולכ&quot;ע ל&quot;ה בלוע רק ביה&quot;ס ולהכי חייץ וא&quot;כ בנידן שלפנינו בעור שנפרש הא א&quot;צ אומן לחתיכת העור והו&quot;ל כסופו להתחתך ממילא ושפיר חוצץ כמו בדין ששכחה ליטול צפורן דצריכה טבילה שנית ורק כששמשה כבר עם בעלה אין להצריכה טבילה שנית כמ&quot;ש בטו&quot;ז שם ואפי' בעברה לילה א' ולא שמשה עדיין נהי דהש&quot;ך מחמיר גם בזה בשכחה צפורן להצריכה טבילה שנית אפי' הי' הצפורן נקי בכ&quot;ז בסד&quot;ט שם כ' דאין לדחות דברי המהר&quot;ם לובלין וטו&quot;ז מהלכה כיון דרוה&quot;פ ס&quot;ל דצפורן עצמו אינו חוצץ. ולכך אף דאפשר לה לטבול שנית א&quot;צ בעברה לילה א' ע&quot;ש אבל כשבאה לשאול תיכף לאחר הטבילה בודאי יש להחמיר להצריכה טבילה שנית:<br /> <br /> '''והנה''' עפ&quot;י דברינו הנ&quot;ל יתיישב מה שהובא קושיא בספרי שו&quot;ת הרי בשמים מהדו&quot;ק סי' ק&quot;ג לשי' הרמב&quot;ן שהובא בב&quot;י יו&quot;ד סי' רס&quot;ח דגר שטבל קודם שמל מהני בדיעבד הרי המילה עומד לחתוך וכחתוך דמי והו&quot;ל חציצה ולהאמור יתורץ ע&quot;נ עפ&quot;מ דא' ביבמות ע&quot;ח. גבי הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א&quot;צ טבילה אמאי א&quot;צ טבילה וכ&quot;ת משום דר' יצחק דאר&quot;י ד&quot;ת רובו ומקפיד עליו חוצץ רובו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ופירש&quot;י וגבי גר אוקמ' אדאורייתא ע&quot;ש וא&quot;כ ממילא ל&quot;ק הקושיא הנ&quot;ל דנימא כל העומד לחתוך כו' כיון דבאמת הלא זה הוי בלוע רק דהו&quot;ל בלוע שסופו לצאת ע&quot;י הדחק היכי דמקפיד עליו וזה בודאי אינו רק דרבנן מדמודה בטומאה דרבנן וא&quot;כ בגר אוקמ' אד&quot;ת אמנם באמת אין אנו צריכין לזה דבלא&quot;ה י&quot;ל דהרמב&quot;ן לש' שהובא בחי' הרשב&quot;א והריטב&quot;א בקידושין כ&quot;ה. בשמו דהא דבעינין בביה&quot;ס ראוי לב&quot;מ ל&quot;ה רק דרבנן ולהכי שפיר פוסק דגר שטבל קודם שמל עלתה לו הטבילה כיון דבגר אוקמ' אד&quot;ת. וממילא אזדא נמי לפי&quot;ז מה דקשה לכאורה מש&quot;ס בכורות מ&quot;ו: דקא&quot;ר יוחנן דהא דפדחת פוטרת בכ&quot;מ לאיתויי הא דת&quot;ר גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח&quot;כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה וקשה לפ&quot;מ דקיי&quot;ל בנדה מ&quot;ב: כרבא דאמר התם אותו מקום של האשה ביה&quot;ס הוי ובנובי&quot;ת חיו&quot;ד סי' קל&quot;ה כ' דבעינין במקום הזה ראוי לביאת מים וא&quot;כ קשה הא כיון דביציאת פדחתו חשבינן לי' להולד כילוד א&quot;כ ל&quot;ש היינו רביתי' דא' בש&quot;ס יבמות הנ&quot;ל וא&quot;כ איך משכחת שנתגיירה אז הא ל&quot;ה יכולה לטבול כיון דמקום הנחת פדחתו של הולד באותו מקום הו&quot;ל חציצה וא&quot;כ אינה גיורת כלל ולהאמור נכון דגבי גר הא אוקמ' אד&quot;ת ול&quot;ה חציצה. ולשי' התוס' בסוכה ו': ובקידושין שם דמה&quot;ת בעינין בביה&quot;ס ראוי לב&quot;מ וכן לשי' רש&quot;י דס&quot;ל בסוכה שם ובעירובין ד&quot;ד. דבגוף אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ מה&quot;ת איפשר לומר דאתיא הך ברייתא כריב&quot;י שבתוספתא שהובאה בר&quot;ש סוף מקואות דס&quot;ל דבביה&quot;ס ליכא חציצה כלל דהרי בלא&quot;ה אתיא ההיא ברייתא דלא כהלכתא דקתני דאין נותנין לה ימי טהרה והקשו בתוס' נדה ל&quot;ו. ללוי דאמר ב' מעינות הן אמאי אין לה ימי טהרה הלא מעין טמא סתום ותי' דלוי מוקי הך ברייתא כב&quot;ש דאמר מעין אחד הוא וא&quot;כ איפשר דב&quot;ש ס&quot;ל ג&quot;כ דביה&quot;ס ל&quot;ב ראוי לב&quot;מ כלל כריב&quot;י ודו&quot;ק:<br /> <br /> '''והנה''' לפמ&quot;ש בט&quot;ז ס&quot;ק כ&quot;ב הנ&quot;ל באבר ובשר מדולדל כיון דאין דרך להניחו תלוי ועומד דהוי כאב לה הרבה אלא מחזיקתו ומחברתו תמיד עם הגוף כפי יכלתה ע&quot;כ אינו ראוי לביאת מים שם א&quot;כ גם כשהעור נחתך בעומק שכואב לה כענין שמצינו בשבת צ&quot;ד: ציצין שפירשו רובן ופירש&quot;י כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן ביד מותר כו' והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו ועתוס' כתובות ס'. ד&quot;ה גונח דלא שרי בשבת שבות במקום צערא אלא צערא דחולי שהוא קרוב לסכנה ע&quot;ש. וא&quot;כ שייך גם בציצין שפירשו הטעם של הט&quot;ז הנ&quot;ל וא&quot;כ הוי חציצה ויפה העיר כ&quot;ת מדברי הפמ&quot;ג א&quot;ח במש&quot;ז סי' שכ&quot;ח ס&quot;ק כ&quot;ג שכ' בציצין שפירשו רובן דרוב זה הוא ממה שדרך לקלוף שם הרוב ממנו כתלוש דמי. אמנם באמת י&quot;ל דל&quot;ש זה רק כשהיתה יודעת מזה קודם טבילה דיש לומר דחיישינן שתחזיקנו ותחברנו עם הגוף ולא יהי' ראוי לב&quot;מ משא&quot;כ כשלא הרגישה בזה עד לאחר הטבילה הא ל&quot;ש האי טעמא כיון דלא היתה יודעת שתחוש על זה וכיון שהי' פירוד רחב הא עיילי מיא שפיר:<br /> <br /> '''והנה''' לכאורה יש להתבונן דהרי אפי' אי עיילי מיא הא ס&quot;ל לרבותיו של רש&quot;י ז&quot;ל בשבת נ&quot;ז. דהיכי דקפדי אפי' עיילי מיא הו&quot;ל חציצה ופסקי כוותייהו בטור וב&quot;י והובאו להלכה ברמ&quot;א סי' קצ&quot;ח ס&quot;ד. אמנם מלבד שכ' הפרישה שם דבחוטין מוזהבות אין הטעם לדעת רבותיו של רש&quot;י משום חציצה אלא משום דמירתתה שלא תטנפם ולא טבלה שפיר ופסקו כוותי' רבים מהאחרונים הנה גם לפירוש הב&quot;י בשי' רבותיו של רש&quot;י ל&quot;ש זה רק בדבר שאינו מגופה אבל בדבר שהוא מגופה בודאי לא חייץ אלא אי לא עיילי בי' מיא וכמ&quot;ש בלב&quot;ש בח&quot;ד ס&quot;ק קצ&quot;ו להוכיח כן מהך דב' שערות קשורות א&quot;ח ע&quot;ש ואבר המדולדל הא הו&quot;ל דבר שמגופה כדא' בחולין ע&quot;ג. ויש להוסיף עוד בטעם הדבר דהא דס&quot;ל לרבותיו של רש&quot;י דהיכי דקפדה אפי' כי עיילי' בי' מיא הוי חציצה היינו כשאותו הדבר אינו צריך טבילה אבל באבר ובשר המדולדל של האשה כיון דסלקא טבילה להך אבר בכלל כל הגוף סלקא נמי טבילה למקום החיבור שתחתיו דהו&quot;ל כולה חדא טבילה וא&quot;א לומר שיהי' חציצה מטעם קפידא כענין שמצינו בחגיגה כ&quot;ב. לענין טבילת כלי בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד דאם הכלי החיצון טמא אמרינן מגו דסלקא טבילה לכולה גופי' דמנא סלקא טבילה נמי לכלי שבתוכה דכולה חדא טבילה הוא ועפי&quot;ז יתיישב נמי הא דקיי&quot;ל בביצה י&quot;ח. נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה וכ' בש&quot;ך סי' קצ&quot;ח ס&quot;ק נ&quot;ו דאיירי בבגדים רחבים דעיילי מיא תותייהו. והקשה בסדרי טהרה לד' הרבותים של רש&quot;י הנ&quot;ל כיון דקפדי הי&quot;ל לאסור אף דעיילי מיא ולהאמור נכון די&quot;ל דמיירי בבגדים טמאים ואמרינן דהויא כולה חדא טבילה:<br /> '''איברא''' דיש להקשות לפי&quot;ז לפמ&quot;ש בתוס' ביצה שם גבי מדלין בדלי טמא והוא טהור דהיכי שהוא מלא מים ואיכא הוכחה דלאטבולי קא בעי אסור להטבילו ע&quot;ש וכי&quot;ב כ' במג&quot;א סי' שכ&quot;ג ס&quot;ק י&quot;ג בשת התשב&quot;ץ גבי הא דכ' ברמ&quot;א שם הרוצה לטבול כלי חדש בשבת ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה וכ' דלא יברך משום דאז מוכח שעושה לשם טבילה] ובאמת א' הכי בשבת קל&quot;ט: דהערמה הניכרת אסור וא&quot;כ הרי באמת קשה האיך קא' ב&quot;ה במתני' דביצה שם ואדם בשבת וקא' בגמרא מפני שנראה כמיקר והרי ע&quot;כ הכונה שיברך על הטבילה דאף דברכות אין מעכבות מ&quot;מ א&quot;א למימר להתיר לכתחלה שיטבול בלא ברכה דהרי מצינו בפ&quot;א דתרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום משום שאינו שומע הברכה הרי דמשום הברכה אמרו דלא יתרום ואיך נימא להתיר לאדם לטבול בלא ברכה לכתחלה וא&quot;כ כיון שישמעו שמברך הרי ידעו שטובל א&quot;ע מטומאתו ואתי להתיר תיקון כלי. וראיתי בספר שמחת יו&quot;ט שם שכתב דכיון דעכ&quot;פ צריך להקר אף אם יראוהו מברך לא אתו להתיר עי&quot;ז תיקון כלי דיתלו שיורד להקר והטבילה עולה לו אגב וכיון שצריך לטבול בלא התיקון הא לא משום מתקן עביד לכתחלה ע&quot;ש אמנם לפי&quot;ז הדר קשיא איך היא טובלת בבגדי' הרי ע&quot;כ ידעו שהיא מטבילה הבגדים מטומאתן מדישמעו הברכה וע&quot;כ שהטבילה מטומאתה עולה לה אגב והא הבגדים חייצי דאף שהם בגדים רחבים הא כיון דקפדי חייצי אפי' בעיילי מיא וע&quot;כ מגו דסלקא טבילה להבגדים כו' כנ&quot;ל וא&quot;כ ע&quot;כ ידעו שמטבילה הבגדים וא&quot;כ הו&quot;ל הערמה הניכרת. אמנם באמת בלא&quot;ה קשיא דהרי באמת הקשו התוס' בשבת קי&quot;א: אהא דנדה מערמת וטובלת בבגדי' אמאי לא נגזר שמא יסחט ובשעה&quot;מ פכ&quot;ב מה' שבת ביאר דבריהם דאף דא' בביצה שם מתוך שלא הותרה לה אלא ע&quot;י מלבוש זכורה היא בכ&quot;ז הרי גם בכה&quot;ג גזרינן בפ' אלו קשרים גבי הי' מהלך בשבת ופגע באמת המים כו' וכן ביומא פ' יה&quot;כ גבי ההולך להקביל פני רבו כו' וע&quot;ז תי' בתוס' שם דמצוה שאני כלומר דוקא היכי דאיכא מצוה התירו משום מתוך שלא הותרה לה אלא ע&quot;י מלבוש הא אל&quot;ה ל&quot;ה שרינין ע&quot;ש ולפי&quot;ז הא כשיראו אותה טובלת בבגדי' הא ע&quot;כ ידעו שלמצוה הוא דאל&quot;ה הוי אסור שמא יסחוט וא&quot;כ הו&quot;ל הערמה דמוכחא וע&quot;כ דבכזה ל&quot;ה הערמה דמוכחא היכי שרק מכח הדין יהי' הוכחה שעושה לשם טבילה דלאו כ&quot;ע דינא גמירי ולא אסרו רק היכי שבולט ומורגש לכל עין רואה שהוא לשם טבילה ול&quot;ק ג&quot;כ קושייתינו הנ&quot;ל:<br /> <br /> '''עכ&quot;פ''' נהי דל&quot;ש בנידן שאלתינו טעם הט&quot;ז הנ&quot;ל באבר ובשר המדולדל כיון דלא הרגישה מזה קודם טבילתה וכיון שהי' הפרש רחב עלו המים שם. בכ&quot;ז כשבאה ושואלת תיכף לאחר הטבילה בודאי יש להחמיר להצריכה טבילה שנית משום חציצת מקום החיבור של העור הנפרש מטעם כל העומד לחתוך כחתוך דמי אבל בעברה הלילה ומכ&quot;ש בשמש עם בעלה א&quot;צ טבילה שנית. דברי ידידו דור&quot;ש באהבה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך כ&quot;ז סיון ה'תרנ&quot;ו]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9B%D7%98&diff=553663 2026-06-04T12:43:48Z

<p>פלאלמוני: +קטגוריה:סת&quot;ם; +קטגוריה:תשובות מתאריך כ&quot;ט אב ה&#039;תרנ&quot;ב using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> וע&quot;ד שאלתך בפרשה א' מתפילין של ראש שמשך הסופר גגה של אות א' כזה {{תמונה להוספה}} שהנקודה התחתונה רחבה כדל&quot;ת ואם מהפכין אותה נראה כצורת אות ב':<br /> <br /> '''הנה''' בודאי אם הי' משתנה האות בדרך קריאתו ל&quot;ה מהני קריאת תינוק דלא חכים ולא טיפש דבש&quot;ס מנחות כ&quot;ט: בעובדא דאיפסק כרעא דוי&quot;ו דויהרג בניקבא דהכשיר ר&quot;ז ע&quot;י קריאת תינוק דל&quot;ח ול&quot;ט התם הי' המעשה שנפסק הוי&quot;ו באופן שהיו מסופקין אם הוא יו&quot;ד או וי&quot;ו כמו שדקדק רש&quot;י ז&quot;ל שם בפי' שכתב ונראה כמין יו&quot;ד וכן בתוס' שם מייתי עובדא בגט שהי' דל&quot;ת של כדת קטנה כמו יו&quot;ד אבל לא יו&quot;ד ממש ולהכי הכשיר ר' אליהו ע&quot;י קריאת ינוקא דל&quot;ח ול&quot;ט וכ&quot;כ בפירוש בב&quot;י רסי' ל&quot;ב בשם המרדכי ובמהרי&quot;ט חיו&quot;ד סי' ל&quot;ב כ' וז&quot;ל ול&quot;ש להביא תינוק שאם האות נתחלף צורתו לכל מראה עיני הגדול מה יושיענו התינוק בקריאתו כו' ע&quot;ש ועט&quot;ז סי' ל&quot;ב סק&quot;ט ובמג&quot;א סק&quot;כ ועתשו' רמ&quot;א סי' ל&quot;ח אות א' אולם אינני רואה בתמונת אות א' הלזו שום שינוי דמה לנו במה שכשמהפכין אותה נראית כב' אם כמו שהוא נקרא הוא א'. ואנו אין לנו אלא מה שמצינו בגמ' שבת ק&quot;ג: וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב אלפין עיינין כו' וכל הני דחשיב התם ע' בתוס' שם אבל שינוי שאינו מפסיד תמונת האות אינו פוסל ע' בפירוש הרא&quot;ש נדרים ל&quot;ז. מ&quot;ש בפירוש עיטור סופרים ובטוש&quot;ע יו&quot;ד ססי' ער&quot;ה ועתשו' רש&quot;ל סי' ע&quot;ג ובתשו' הרא&quot;ש כלל ג' סי' י&quot;א שהובא בטוש&quot;ע יו&quot;ד סי' רע&quot;ד מש&quot;ש בצורת האותיות וע' בתשו' לחמי תודה למהר&quot;י באסן סי' כ&quot;ח שהאריך להכשיר בענין כזה ובחת&quot;ס יו&quot;ד סי' רס&quot;ה מביא מספר ישן שנמצאו בו אותיות עקומות ולפופות שאין לפסול בזה וע' בתשו' נובי&quot;ת חיו&quot;ד סי' קע&quot;א שכ' שם בנידן שנמצא בס&quot;ת היו&quot;ד העליונה שבאל&quot;ף הפוכה וסיים וז&quot;ל אבל באמת נלפענ&quot;ד שכל מה שלא נתבאר בגמ' אינו מעכב וכמה שינוי אותיות יש בין כתב שקורין וועלט&quot;ש ובין כתב שלנו הנקרא תמה ורוב צורת האותיות שבכתב וועלטש אינם כפי שהם בב&quot;י וכי ס&quot;ד לפסול הס&quot;ת הנכתבים בכתב וועלטש עכ&quot;ל וע' בתשו' הריב&quot;ש סי' ק&quot;ך ובנובי&quot;ק חיו&quot;ד סי' ע&quot;ד. והלא מובא בספרי המקובלים שבתפילין דרש&quot;י צ&quot;ל הנקודה התחתונה שבאל&quot;ף דומה לדל&quot;ת ורק בתפילין של ר&quot;ת צ&quot;ל הנקודה העליונה והתחתונה שניהם בתמונת יו&quot;ד וע' לבוש א&quot;ח סי' ל&quot;ו. ואיפשר שבכיון הרחיב הסופר נקודה התחתונה של האל&quot;ף שתדמה לדל&quot;ת ובאמת גם כשמהפכין אותה אין עלי' צורת בי&quot;ת אחרי שהקו האמצעי שבאל&quot;ף היא מתעקם ונמשך למטה וע&quot;כ לפענ&quot;ד אין אני רואה שום חשש בזה והתש&quot;ר הוא כשר. דברי גיסך ידידך דור&quot;ש באהבה מברכך בכוח&quot;ט לראשית השנה הבעל&quot;ט:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:סת&quot;ם]]<br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך כ&quot;ט אב ה'תרנ&quot;ב]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9B%D7%97&diff=553662 2026-06-04T12:43:20Z

<p>פלאלמוני: added Category:תשובות מתאריך כ&quot;ט אב ה&#039;תרנ&quot;ב using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> '''ובדבר''' סתימת נקבי השינים שבספרי הרי בשמים סי' קכ&quot;ג הנני חוכך להחמיר לענין טבילה ובזמנינו נשים רבות עושות רפואה זו הנה עוד בשנת תרמ&quot;ח השבתי בזה להרב מוה' יעקב יוסף האממער נ&quot;י מו&quot;ץ דק&quot;ק סניאטין שאחרי שעמדתי על המחקר בזה נודע לי שאין זה חציצה בטבילה ול&quot;ד לרטי' שע&quot;ג מכה דחוצץ כיון דשם הלא מסירין הרטי' לפעמים לראות אם תעלה ארוכה להמכה או לתקנה לכך הוי שפיר מיעוט המקפיד ותדע דהרי בתוספתא חשיב הך דאגד שע&quot;ג המכה עם שירים נזמים וטבעות ובהני כ' הראב&quot;ד דחוצצין משום דלפעמים מסירין אותן בשעת לישה וכדומה וה&quot;ה ברטי' שע&quot;ג מכה הוי ג&quot;כ טעם זה משא&quot;כ בסתימת נקבי השינים הרי עשוי להגן מהכאב ונעשית הסתימה באופן שלא תנטל משם לעולם הוי רביתי' ולא חייץ כדא' ביבמות ע&quot;ח: גבי עובר והוא ק&quot;ו ממ&quot;ש המרדכי לענין המארלאקין דהרי בנ&quot;ד איכא סברא לומר דכיון דמבטלת הסתימה להשנים היא בטילה לגבייהו והוי' כגוף השנים וליכא חציצה כדמצינו בחולין פ&quot;ג: היכי ליעבד ליבטלי' קא מוסיף אבנין כו' לא ליבטלי' כו' קא הוי חציצה הרי דהיכי דמבטל לי' להתם ל&quot;ה חציצה וכ&quot;נ מד' הש&quot;ס עירובין ק&quot;ד. גבי בודקין מלח ע&quot;ג כבש ה&quot;ד אי דמבטלה קמוסיף אבנין ולא פריך מטעם חציצה והכי מבואר בתוס' שבת צ&quot;ג: ד&quot;ה ויכול ע&quot;ש ובמה שנחלקו הראשונים ז&quot;ל פ&quot;ק דסוכה גבי תבן וביטלו אי בעינין ביטול לעולם או סגי ביטול לפי שעה עתוס' ב&quot;ב ד&quot;כ. ובאס&quot;ז שם ועתשו' גבעת פנחס חיו&quot;ד סי' נ&quot;ו. ובפרט די&quot;ל ג&quot;כ דכיון דהסתימה נקבעת ע&quot;י רופא אומן בדבק באופן שלא תזוז משם בודאי הדבר ברור דהו&quot;ל כגוף השנים כענין שמצינו בתוס' יומא מ&quot;ד: ד&quot;ה בכל בשם הירושלמי דהנרתק של עור שהי' סביב יד המחתה ל&quot;ה חציצה כיון דנקבע שם במסמר נחשב כגוף המחתה ע&quot;ש ולבר מן דין הרי כ' במג&quot;א סי' קס&quot;א סק&quot;י דהיכי דמצטער בנטילתו הו&quot;ל מיעוט שאינו מקפיד ואינו חוצץ ע' סד&quot;ט סי' קצ&quot;ח ס&quot;ק כ&quot;א וכ&quot;ו. ומה שכתבתי בספרי שם מדברי המרדכי לענין המארלאקין שלא התיר רק משום שהוא סכנה להסירן באמת המרדכי הוצרך לזה משום שהי' רוב שערות אבל במיעוט כיון שאינו מקפיד אינו חוצץ וגם הרי בעובדא דהמרדכי גוף המארלאקין אינו צורך גופה אבל בנ&quot;ד סתימת החור מהשן הוא צורך גופה שלא יכאב לה השן ומ&quot;ש בספרי שם דכיון דנשים אחרות שאין להן כאב שינים מקפידות שלא ימצא דבק כזה בין שיניהן לכך הוי מיעוט המקפיד וחוצץ הנה אף דבזבחים צ&quot;א: מיבעיא לן בטבח שאומנתו בכך וכדומה אי הוי חציצה משום דשאר אנשים מקפידין ונשאר בתיקו ובמג&quot;א סי' קס&quot;א הכריע בנדה לחומרא ובנט&quot;י לקולא הלא בפמ&quot;ג שם באמת תמה בזה דהרי מיעוט המקפיד הוי דרבנן ואמאי נחמיר ע&quot;ש הן אמת דהרבה פוסקים ס&quot;ל כהש&quot;ך ביו&quot;ד סי' ק&quot;י דבאתחזק איסורא גם סד&quot;ר לחומרא וא&quot;כ אף דבט&quot;ז סי' קצ&quot;ח ס&quot;ק כ&quot;א כ' לענין אשה ששכחה ליטול צפורן וא&quot;י אם הי' שם טיט או צואה דסד&quot;ר לקולא היינו דאיהו לשיטתי' אזיל דכ' בסי' ס&quot;ט ס&quot;ק כ&quot;ד דגם באתחזק איסורא אמרי' סד&quot;ר לקולא וכ&quot;פ בפר&quot;ח סי' ק&quot;י. אכן להפוקים דבאתחז&quot;א ל&quot;א סד&quot;ר לקולא הא לכאורה בטבילת נדה הו&quot;ל אתחז&quot;א והי&quot;ל לפסוק לחומרא אמנם הרי כיון דאחר הטבילה אזדא מינה החז' א מה&quot;ת ובכה&quot;ג גם מדרבנן לא מיקרי אתחזק כמ&quot;ש הר&quot;ש בפ&quot;ב דמקואות איברא דגם בזה יש פלוגתא בין הפוסקים בתיקו בדרבנן אי הוי לחומרא או לקולא עב&quot;י א&quot;ח סי' רנ&quot;ג אמנם הרי הך גופה דביה&quot;ס בעי' ראוי לב&quot;מ העלו הרמב&quot;ן והרשב&quot;א והריטב&quot;א בקידושין כ&quot;ה. דל&quot;ה רק מדרבנן והו&quot;ל תרי דרבנן והוי כאין לו עיקר מה&quot;ת עב&quot;ש סי' כ&quot;ח ובכה&quot;ג בודאי גם באתחז&quot;א הוי ס' לקולא וע' בתשו' שבו&quot;י ח&quot;א סי' ס&quot;ט שכ' להלכה דבמיעוט המקפיד אמרינן סד&quot;ר לקולא ע&quot;ש ובפרט שבנ&quot;ד איכא לאצטרופי גם הטעמים שכתבנו למעלה להיתרא כי על כן הדרנא בי מהחומרא הנ&quot;ל והאמת הברור דל&quot;ה סתימת נקבי השנים חציצה בטבילה וע' בתשו' רעק&quot;א סי' ס' ובתשו' אמרי אש חיו&quot;ד סי' ע&quot;ה שכ' ג&quot;כ להקל בזה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך כ&quot;ט אב ה'תרנ&quot;ב]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%99%22%D7%93_%D7%90%D7%91_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%94&diff=553661 2026-06-04T12:39:45Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9B%D7%90&diff=553660 2026-06-04T12:39:10Z

<p>פלאלמוני: removed Category:תשובות מתאריך י&quot;א אב ה&#039;תרנ&quot;ה; added Category:תשובות מתאריך י&quot;ד אב ה&#039;תרנ&quot;ה using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום א' י&quot;ד מנ&quot;א שנת תרנ&quot;ה לפ&quot;ק סטרי.<br /> <br /> ::הנני נוטה כנהר שלום לכבוד ש&quot;ב י&quot;ע וידידי הרב הגאון חריף ובקי חסידא ופרישא בנן של קדושים אראלים ותרשישיה כש&quot;מ משה הלברשטאם נ&quot;י אבד&quot;ק בארדיוב יצ&quot;ו במדינת הגר.&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''גי&quot;ה''' הגיעני ואבא היום אל העיון בדבר שאלתו באשה שהי' לה מעודה וסת קבוע בכל ד' שבועות וכי&quot;ב שבועות לאחר לידתה טבלה ללידתה ושמשה עם בעלה והי&quot;ל כאב גדול בשעת תשמיש והרגישה זיבת לחות ומצאה תיכף דם הרבה וטבלה שנית וג&quot;כ קרה לה בתשמישה כפעם הראשון ורק שהכאב ל&quot;ה גדול כ&quot;כ כמו בראשונה וגם הדם ל&quot;ה מרובה כ&quot;כ כמו בראשונה ואז הלכה לרופא עכו&quot;ם מומחה ובדק אותה ע&quot;י כלי הבטה הנקרא מוטטערשפיעגעל והגיד שיש לה מכה בפה הרחם הנקרא מוטטערמונד והוא למעלה ממקום דישת השמש ולקח קיסם כעובי האבר ומוך בראשו ותחבו עד מקום שהשמש דש ג&quot;פ בזא&quot;ז והוציאו מלא דם וליחה בראשו ובצדדין ונתן לה תרופות איינשפריטצונג ומעדיצין ופקד עלי' לעסוק ברפואות הללו משך זמן ובין כך פרסה נדה כדרכה בזמן הוסת שלה וע&quot;י הוראת איזה מורה טבלה א&quot;ע עוד הפעם לאחר ספירת נקיים כדין ושוב ל&quot;ה לה כ&quot;א כאב מועט בשעת תשמיש ובכ&quot;ז הרגישה לחות מעט תיכף ומצאה על העד כשני כתמים ואחר איזה חדשים באה לפני מעכ&quot;ת ונסעה במצות הדכ&quot;ת שנית להרופא ושוב בדק אותה הרופא כנ&quot;ל וא&quot;ל שהמכה שהי' לה כבר נתרפא לגמרי רק נשאר עוד כמו צלקת על העור והעור עדיין הוא רך ובמשך הזמן יתקשה העור ויחזור כמקדם ושוב תחב קיסם עם מוך בראשו כבראשנה והוציאו נקי מכל דם ובפעם הראשון כשבדקה הי' לה כאב וצער גדול גם בתחיבת המכחול ובפעם השני לא הרגישה עוד כאב בתחיבת המכחול רק מחמת דחיקת המכחול וצוה עלי' הרופא לעסוק עוד בהתרופות שנתן לה ועשתה כפקודת הרופא עלי' איזה זמן ומאז שפרסה נדה בין תשמיש ב' לג' הוסת שלה קבוע בכל ד' שבועות עד היום זולת עתה שינתה פ&quot;א על ב' שבועות ומאז האשה הזאת היא גלמודה מבעלה כשנה ומחצה והיא רכה בשנים ומבקשת למצוא לה היתר לדור עם בעלה:<br /> <br /> '''הנה''' מקור דין זה נפתח מדברי הש&quot;ס נדה ס&quot;ו. דקתני התם בברייתא דרואה דם מחמת תשמיש ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה כו' ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה דם יוצא כו'. והנה לולא עדות הרופא לכאורה יש לדון בזה עפמ&quot;ש הפוסקים דכאב אינו כמכה כמבואר בש&quot;ע סי' קצ&quot;א ובט&quot;ז סי' קפ&quot;ז סק&quot;י ובנקוה&quot;כ שם בסוף דבריו ובש&quot;ך שם וכן העלו החכם צבי והנוב&quot;י בתשובותיהם. אמנם הם לא דברו רק בכאב בעלמא אבל בנ&quot;ד שהי' כואב לה באותו מקום הרבה הן בשעת הכנסת האבר והן בשעה שהכניס הרופא השפופרת זה בודאי הו&quot;ל כמכה ואף דבפעם הג' לא הי' לה כי אם כאב קצת בכ&quot;ז יש לדונו כמכה כמ&quot;ש בש&quot;ע סי' קפ&quot;ז ס&quot;ז אם כ&quot;ז שהיא בודקת בכל החורים והסדקים כו' וכ&quot;ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה קצת ובשאר חורין וסדקין אינה מרגשת כאב כלל ע&quot;ש הרי דבמה שכואב לה קצת ע&quot;י נגיעה חשיב כמכה ורק באם יש לה כאב בעלמא בלא נגיעה ל&quot;מ ועתשו' ח&quot;צ סי' ע&quot;ג. ובאמת מגוף הברייתא הנ&quot;ל מוכח הכי מדקתני וכאמנת אשה לומר מכה יש לי בא&quot;מ והרי אין עיני' שם לראות המכה וע&quot;כ ע&quot;י שמרגשת כאב בנגיעה בא&quot;מ מרגשת שיש לה מכה:<br /> <br /> '''והנה''' אף שבפעם הראשון הלא הי' שפעת דמים מרובים ובתשו' חינוך בית יהוד' סי' ס&quot;ז מסתפק דאיפשר דאין דרך לזוב דמים מרובים ממכה אולם הלא בתוספתא קתני הלשון מכה יש לי במקור שממנה הדם שותת ויורד ולשון שותת הלא משמעותו הרבה עי' נדה ע&quot;א: רש&quot;א צלוב על העץ שדמו שותת על הארץ ובפירש&quot;י שם וע' בברטנורה ובר&quot;ש פ&quot;ג דאהלות משנה ה' א&quot;כ מבואר דגם ראיי' מרובה תלינן במכה. והנה אף דהאשה לא הרגישה שהדם שזב ממנה בשעת תשמיש הי' מהמכה בכ&quot;ז הרי מבואר בתוס' נדה ט&quot;ז. ד&quot;ה וסתות דרבנן לענין פלוגתא דרבנן ורשב&quot;ג התם ברואה דם מחמת מכה בתוך ימי נדותה מסקינן התם דהאשה גופה טהורה לכ&quot;ע דוסתות דרבנן רק פליגי לענין הדם אם מקור מקומו טמא ועז&quot;כ התוס' דהא דהאשה טהורה גם בשעת וסתה הוא דוקא במרגשת שדם זה מן המכה ואז אפי' בשעת וסתה אינה חוששת שמא גם מן המקור בא הדם אבל אם אינה מרגשת יציאת הדם מן המכה טמאה היא לכ&quot;ע אם הוא זמן וסתה דאלת&quot;ה וכי לעולם לא תהי' נדה והלא קודם המכה הי' לה וסת ע&quot;ש א&quot;כ משמע דשלא בשעת וסתה אם רק יודעת שמכתה מוציאה דם אף שא&quot;י אם הדם של עכשיו הוא מהמכה היא טהורה וא&quot;צ אפי' נקיים וטבילה מכ&quot;ש שלא נאסרה משום רמ&quot;ת בכה&quot;ג אמנם כ&quot;ז הי' שייך אם הי' ידוע שהמכה מוציאה דם בבירור עכ&quot;פ וגם אם האשה בעצמה היתה יכולה לדעת שהמכה מ&quot;ד בודאי היתה נאמנת ע&quot;ז כמ&quot;ש בשו&quot;ת תשב&quot;ץ ח&quot;ד סי' מ&quot;ט שכשיש לאשה מכה נוכל לסמוך ע&quot;ד מרדכי לתלות שלא ב&quot;ו במכה וסמכינן אדיבורא דידה שאומרת שיודעת שיש לה חולי בבית הרחם שנאמנת בדבר זה כמו שנאמנת על כל פרטי נדותה ע&quot;ש אבל בנ&quot;ד הלא האשה אינה יודעת מעצמה שהמכה שיש לה שמה מוציאה דם:<br /> <br /> '''והנה''' בגוף הדין אי בעינן כלל מכה שידוע שמ&quot;ד כתב הב&quot;י סי' קפ&quot;ז דנחלקו בזה הרשב&quot;א והמרדכי דלהרשב&quot;א א&quot;צ לידע שהמכה מ&quot;ד והנה ברמ&quot;א שם הכריע דבאשה שיש לה וסת ושמשה שלא ב&quot;ו סמכינן אהמכה אף שא&quot;י שמ&quot;ד אפס שבש&quot;ך שם סק&quot;כ וכ&quot;ד כ' דלא הכריע הרמ&quot;א הכי רק לענין שלא יהא דינה כרמ&quot;ת אבל לא לענין ז&quot;נ:<br /> <br /> '''והנה''' ראיתי לש&quot;ב הגאון דאז&quot;מ ז&quot;ל בתשו' בית אפרים חיו&quot;ד סי' מ&quot;ח שהעיר בהא דתולין במכה שא&quot;י שמ&quot;ד דלמה נתלה שדם מכה הוא שמא הוא מן המקור ומ&quot;ש ברשב&quot;א בתה&quot;א דאשה זו בחזקת טהרה עומדת אל תטמאנה מספק (לפענ&quot;ד יש להעיר לכאורה דהרי להדם עכ&quot;פ אין לו חזקת טהרה וכיון דע&quot;כ מטמאינן להדם ממילא גם האשה טמאה כמ&quot;ש כי&quot;ב בחי' הרמב&quot;ן והרשב&quot;א בנדה י&quot;ח: לענין שליא בבית דאזלינן בתר הדבר שנולד בו הספק ע&quot;ש וע' בש&quot;ש ש&quot;ד פ&quot;ג אולם י&quot;ל במכה במקור הלא קיי&quot;ל מקור מקומו טמא וא&quot;כ הדם בכל ענין טמא אפי' הוא דם מכה וא&quot;צ לדון על הדם כלל ושוב מעמידין האשה בחזקת טהרה ויהי' מזה ראי' לד' הנוב&quot;י במהד&quot;ת סי' צ&quot;ז שכ' דגם דם מכה טמא משום מקור מק&quot;ט דלא כמ&quot;ש בספר סד&quot;ט סי' קפ&quot;ח בתשו' שם דדם מכה טהור אף למ&quot;ד מקור מק&quot;ט ע&quot;ש) אכתי קשה דהרי א' בב&quot;ב כ&quot;ג דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואע&quot;ג דאיכא עליי' דמקרבא אזלינן בתר רוב דמים שהן מן המקור (והנה ראיתי לכ&quot;ת בקונטרסו שמביא בשם א&quot;ז הגה&quot;ק זצללה&quot;ה בס' דברי חיים שכ' לתרץ הקושיא שהקשו המפורשים דאיך תלינן במכה אפי' ידוע שמ&quot;ד הרי רוב דמים מן המקור ותי' דכיון דבהמכה יש ודאי דם ובהמקור הוי אפי' בשעת וסתה רק ספק למ&quot;ד וסתות דרבנן ואין ספק מוציא מידי ודאי והוציא כן מתשו' מהרי&quot;ו וכ&quot;ת פלפל מכח דברי האס&quot;ז בריש ב&quot;מ שתי' לקושי' התוס' שם גבי זה אומר כולה שלי וז&quot;א חציו שלי כו' דנימא אין ס' מוציא מידי ודאי וכ' דהיכי דהודאי אינו רק מכח חזקה ל&quot;א אין ס' מוציא מידי ודאי אמנם לפענ&quot;ד קשה להלום דבר זה דהרי במקור הדמים הם תדירים כדא' בב&quot;ב שם רוב ומצוי קאמרת ובספק הרגיל הלא קיי&quot;ל דמוציא מידי ודאי ובתשו' ח&quot;צ סי' מ&quot;ו הקשה להיפך דאיך נוכל לתלות במכה שא&quot;י שמ&quot;ד הרי מקור ודאי מוציא דם ומכה ספק ואין ס' מוציא מידי ודאי ע&quot;ש ובאמת י&quot;ל בהא דתנינן בנדה נ&quot;ח: מעשה באשה אחת שבאת לפני ר&quot;ע א&quot;ל ראיתי כתם א&quot;ל שמא מכה היתה ביך א&quot;ל הן וחייתה א&quot;ל שמא יכולה להגלע ולהוציא דם א&quot;ל הן וטהרה ר&quot;ע ראה תלמידיו מסתכלין זב&quot;ז א&quot;ל מה הדבר קשה בעיניכם כו' דם ולא כתם והקשו המפורשים הרי במכה שמ&quot;ד גם בראיי' תולין וי&quot;ל דכיון דל&quot;ה ברור שמ&quot;ד רק שיכולה להגלע ולהוציא דם ע' במרדכי ריש שבועות ותשו' פמ&quot;א ח&quot;ב סי' ק&quot;ע שפי' שעלה קרום על המכה וע&quot;י חיכוך התגלע ותוציא דם וא&quot;כ בראיי' ממש הוי אמרינן דכיון דהמכה הוי רק ספק ואין ס' מוציא מידי ודאי דמקור ולכך א&quot;ל שהרי התורה אמרה דם ולא כתם וא&quot;כ הרי מבואר מפירש&quot;י פסחים ט'. גבי חבר שמת כו' דבדרבנן ס' מוציא מידי ודאי ובתוס' שם ובנדה ט&quot;ו: מובא שהר&quot;י מסופק בזה ולהתי' הא' של הר&quot;י שם דבפסחים מיירי בלא ביטלו מבואר דס&quot;ל דבדרבנן ס' מוציא מידי ודאי ע&quot;ש וא&quot;כ כיון דכתמים דרבנן שפיר תולין גם ביכולה להגלע ולהוציא דם. אמנם גוף הדבר שרוצה זקנו הגאון זצללה&quot;ה לדמותו להא דא' בעלמא אין ס' מוציא מידי ודאי פליאה דעת ממני דאיך שייך לומר דלהכי תולין במכה ול&quot;ת לדם מקור משום דאין ספק מוציא מידי ודאי הכי אנו רוצים להוציא שלא יהי' בהדם הזה דם מכה כלל הרי יוכל להיות שבאמת הוא דם מכה רק שמעורב בו טיפת נדות וכי&quot;ב כ' בבעל המאור בחולין ד&quot;י. לענין הא דא' התם עצם ודאי פוגם עור ספק פגים ס' לא פגים הוי ספק וודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי וכ' וז&quot;ל ולאו למימרא שספק פגימת העור אינו מוציא מידי ודאי פגימת העצם דכה&quot;ג לאו הוצאה הוא דהא איכא למימר עור פגמי' מעיקרא ואתא עצם נמי ואוסיף בי' ופגמי' ואין זה מוציא מיד זה והיינו דלא מייתינן עלה ההוא דתניא חבר שמת כו' משום דל&quot;ד הדין ספק דאינו מוציא מידי ודאי לכל אין ס' מוציא מידי ודאי דאמרינן בעלמא אלא הרי הוא כמי שאומר נתפוס את הודאי ונניח את הספק ודוגמתו במדרש אגדה א&quot;ל יהוד' לאחיו כו' ע&quot;ש) והחל לדון עפמ&quot;ש במהרש&quot;א כתובות ט'. עמ&quot;ש התוס' דיש בוגרות שאין להן דם בתולים א&quot;כ אמאי אמרינן נותנין לה לילה הראשנה דילמא דם נדה הוא ולא דם בתולים ותי' דאזלינן לקולא כיון דלפעמים יש לה לא תלינן בדם נדה דלא שכיח שלא בשעת וסתה א&quot;כ ה&quot;נ תלינן בדם מכה שלא ב&quot;ו מה&quot;ט אמנם ז&quot;א דשא&quot;ה כיון לפעמים יש לה ד&quot;ב שפיר תלינן משא&quot;כ היכי שיש לה מכה בעלמא שיש ספק על גוף המכה אם מוציאה דם כלל איפשר דלא תלינן כיון דדם מקור הוי רובא. (וענובי&quot;ק סי' מ&quot;א שכ' ג&quot;כ דאף דהמכה עושהו ס' השקול זהו דוקא כשידוע שמ&quot;ד משא&quot;כ כשא&quot;י שמ&quot;ד הלא המקור דרכו להוציא דם לפעמים גם שלא ב&quot;ו והמכה א&quot;י כלל אם מ&quot;ד בכה&quot;ג שפיר אמרינן רוב דמים מן המקור) וכתב לתרץ דכיון שהמכה קבועה במקור ה&quot;ז כט' חניות שהרי דם המקור קבוע במקומו והו&quot;ל קבוע כמע&quot;מ דמי וא&quot;ל דזה הוי כנמצא. דהלך אחה&quot;ר משום כל דפריש מרובא פריש ז&quot;א דכיון דהאשה מרגשת בשעת פרישת הדם הו&quot;ל כפירש לפנינו וס&quot;ל דפירש לפנינו הוי דאורייתא. אפס שהקשה ע&quot;ז מהא דנמצא בפרוזדור ספקו טמא משום שרוב מן המקור והרי המקור והעליי' קבועים הם והתם נמי ע&quot;כ ע&quot;י הרגשה מיירי דהא חייבין עליו משום טומאת מקדש וקדשיו ע&quot;ש. והנה ראיתי בס' ש&quot;ש מהקצוה&quot;ח שמעתא ד' פ&quot;א שתי' באמת עפי&quot;ז קושי' התוס' בב&quot;ב שם כ&quot;ד. דא' התם אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם שנמצא בפרוזדור ס' טמא שחזקו מן המקור ואע&quot;ג דאיכא עליי' דמקרבא א&quot;ל רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ&quot;ד דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה והקשו בתוס' שם תימא היכי מייתי מהכא דרוב ומצוי הוא דילמא לאו משום דרוב ומצוי קא&quot;ר חייא דשורפין עליו את התרומה אלא משום דרוב וקרוב הלך אחה&quot;ר ואי קאי אדאביי ומייתי הגמ' סייעתא לדבריו מהא דר&quot;ח דרוב וקרוב הלך אחה&quot;ר ז&quot;א דהרי ממתני' דנדה שמעינן לה ותי' הש&quot;ש דממתני' דנדה שפיר הו&quot;מ למימר שהוא מטעם רוב וקרוב בלחוד ומיירי בלא הרגשה דג&quot;כ טמאה מדרבנן משא&quot;כ מהא דתני ר&quot;ח דחייבין עליו על ב&quot;מ ע&quot;כ מיירי בטומאה דאוריי' דבטומאה דרבנן ליכא חיוב קרבן בטומאת מקדש וקדשיו וע&quot;כ בטומאה דאוריי' וטומאה דאוריי' הא א&quot;א בלא הרגשה וכיון שהרגישה הא הס' נולד במקום הקביעות ובכה&quot;ג הו&quot;ל קבוע דאוריי' כמ&quot;ש בתוס' חולין צ&quot;ה דפירש לפנינו הוי קבוע דאוריי' וא&quot;כ ליכא למימר משום רובא בלחוד כיון דכל קבוע כמע&quot;מ דמי וע&quot;כ משום דהוי מצוי ג&quot;כ וכיון דמצטרף מצוי בהדי רוב ל&quot;א קבוע כמע&quot;מ כעין מ&quot;ש בש&quot;ך יו&quot;ד סי' ק&quot;י סק&quot;ב עכ&quot;ד:<br /> <br /> '''והנה''' לפ&quot;מ שצידד השל&quot;ה הקדוש הובא בשו&quot;ת מהר&quot;ם לובלין סי' ב' לומר דהא דמה&quot;ת טהורה בלא הרגשה הימנו היכי דאיכא איפשריות שמעלמא אתא הדם דאפי' היכי שהמקום שישבה עליו הי' בחזקת בדוק מ&quot;מ אימור לא בדקה שפיר ע&quot;ש א&quot;כ לפי&quot;ז בנמצא בפרוזדור הלא ברור הוא שהדם הוא מן האשה א&quot;כ אפי' לא הרגישה טמאה מה&quot;ת ואפי' אי נימא דגם היכי שברור הוא שהדם הוא מן האשה מ&quot;מ כשלא הרגישה תלינן שהוא מן הצדדין וכמו שמבואר באורך בתשו' שב יעקב אמנם הא לכאורה איך איפשר לתלות בצדדין הרי רוב דמים מן המקור וע&quot;כ לא יתכן זה רק לפ&quot;מ דא' רבא דבעינן רוב ומצוי וכשלא הרגישה הא שוב ל&quot;ה מצוי דזה אינו רגיל שיצא הדם מן המקור בלא הרגשה ולכך תלינן במן הצדדין ולפי&quot;ז זהו רק למאי דידעינן דבעינן דבעינן רוב ומצוי אבל אכתי הא ליכא לאוכוחי מהא דר&quot;ח שהוא משום רוב ומצוי משום דאדרבא אי הוי סגי רובא לחוד הא הו&quot;מ שפיר לאוקמי בלא הרגשה והוי ג&quot;כ מדאוריי' (ובמק&quot;א ביארתי דאף למאי דל&quot;ב רוב ומצוי רק רובא בלחוד אפ&quot;ה טהורה מה&quot;ת בלא הרגשה עפמ&quot;ש בתוס' ב&quot;ב צ&quot;ג. ובר&quot;ן חולין פא&quot;ט דאמרינן סמוך מיעוטי להדדי והו&quot;ל רובא ע&quot;ש וא&quot;כ הרי באמת איכא גם במקור דם טהור דדעת החינוך במצוה ר&quot;ז שכ' דליכא במקור דם טהור נדחה קראו לה בפוסקים עתה&quot;ד סי' רמ&quot;ו ובט&quot;ז סוסי' ק&quot;צ ועסד&quot;ט רסי' קפ&quot;ח. אפס שמבואר בבעה&quot;נ להראב&quot;ד בשער הוסתות דרוב דמים שבמקור טמאין וא&quot;כ כשהי' שלא בהרגשה כיון דהי' השתנות אמרינן סמוך מיעוטא דמן הצדדין למיעוטא דדם טהור שבמקור והו&quot;ל רוב וענובי&quot;ת סי' קי&quot;ח שמצרף לס&quot;ס הספק דשמא מראה טהורה ראתה וארווחנא ליישב בהא מה שהקשיתי לכאורה בנדה י&quot;ט. מנלן דאיכא דם טהור באשה דילמא כל דם דאתי מינה טמא א&quot;ר אושעיא א&quot;ק כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טהור לדם טמא אלא מעתה בין נגע לנגע ה&quot;נ כו' אלא הכא אי דם טהור ליכא במאי פליגי וקשה לפמ&quot;ש המפורשים דהך דשמואל בנדה נ&quot;ז: בבשרה עד שתרגיש בבשרה לאו כ&quot;ע הוא והאריך בס' סדרי טהרה סי' ק&quot;צ לפרש שהוא פלוגתא דאמוראי התם ע&quot;ש ולפי&quot;ז הלא איפשר לומר דהך בין דם לדם פירושו בדם שלא בהרגשה שטימא הזקן ממרא והסנהדרין טיהרוהו והוי דבר שזדונו כרת דלפעמים שרואה דם שלא בהרגשה בתחלת נדתה ולאחר ב' ימים רואה דם בהרגשה ולפי דברי הזקן ממרא היא מתחלת למנות שבעה ימים מראיית הדם שלא בהרגשה וטובלת ומשמשת עם בעלה ב' ימים בנדותה כיון דהי&quot;ל להתחיל למנות מהראיי' שהיתה בהרגשה וכמו שפירש&quot;י ז&quot;ל בסנהדרין פ&quot;ז: לענין דם ירוק ולדברינו ניחא שפיר דהגמ' בעי התם למילף דאיכא דם טהור באשה במקור מדמסיק דה' מיני דמים ילפינן ממקור דמיה דמיה עתוס' נדה י&quot;ז: ד&quot;ה ודם העליי' וא&quot;כ הרי טעמא דשלא בהרגשה טהורה מה&quot;ת הוא משום סמוך מיעוטא דדם טהור למיעוטא דדם צדדין א&quot;כ תינח לאחר שידענו דאיכא דם טהור באשה בהמקור משא&quot;כ לס&quot;ד דהו&quot;א דליכא דם טהור הא ליכא תרי מיעוטי וממילא א&quot;א למימר דטהורה מה&quot;ס בראיי' שלא בהרגשה) וע&quot;כ יהי' מוכח מזה כד' המהר&quot;ם לובלין בתשו' שם דאפי' אי הוי ברור לנו שיצא הדם מן המקור מ&quot;מ כשהי' שלא בהרגשה אינה טמאה מה&quot;ת דגזה&quot;כ הוא בבשרה עד שתרגיש בבשרה וא&quot;כ מדחייבין עליו על ביאת מקדש ע&quot;כ דארגשה והו&quot;ל קבוע וע&quot;כ הוא מטעם רוב ומצוי:<br /> <br /> '''אמנם''' באמת הלא ע&quot;כ התם ליכא למימר דהי' הרגשת פתיחת המקור דא&quot;כ ל&quot;ה מספקינן. במן העליי' דכיון שהרגישה פתיחת פי המקור הא הוא בודאי מן המקור וע&quot;כ שהי' הרגשת זיבת דבר לח וכמ&quot;ש באמת בתשו' נובי&quot;ק סי' נ&quot;ה להוכיח מזה דהרגשת זיבת דבר לח מיקרי הרגשה ומ&quot;ש א&quot;ז הגאון בתו&quot;ד ז&quot;ל רסי' ק&quot;צ דע&quot;כ גם בהרגשה זו בעינין שתרגיש שזב ממקורה דאם לא הרגישה שזב ממקורה רק שהרגישה זיבת דבר לח בפרזדור היא טהורה דכיון שבשעה שנפל מהמקור להפרוזדור לא הרגישה ורחמנא טהרי' לדם בלא הרגשה מאין יתחיל הטומאה בפרוזדור ע&quot;ש לפענ&quot;ד אין זה מוכרח דלא מיבעיא לתי' הא' שבתוס' נדה מ&quot;ב: ד&quot;ה שהוציא דהפרוזדור חשיב בית הפנימי והא דדם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא כשיצא לחוץ א&quot;כ בודאי י&quot;ל דהרגשה בפרוזדור הוי' הרגשה אלא אפי' לתי' הב' בתוס' שם דהפרוזדור חשיב בית החיצון לענין נדה מ&quot;מ הרי הא דטהורה בלא הרגשה מגזה&quot;כ הוא ולא משום דאימור מן הצדדין כנ&quot;ל א&quot;כ י&quot;ל דהוי גזירת התורה דגם בבית החיצון הוי הרגשה דהרי הרגשה ילפינן מקרא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה עתיוו&quot;ט שם וערשב&quot;א בתה&quot;א ריש שער ד' והרי מהך בבשרה גופי' דרשינן התם שמטמאה מבפנים כבחוץ א&quot;כ סברא הוא דבמקום הבשר שנולדה שם הטומאה דהיינו בפרוזדור שם צריכה להיות ההרגשה וכ&quot;כ בנוב&quot;י שם וכיון שכן שהיתה ההרגשה מזיבת דבר לח אחר שכבר הי' הדם בפרוזדור א&quot;כ שוב הו&quot;ל פירש ושפיר אית לן למימר דמרובא קפריש ורוב דמים מן המקור וא&quot;כ הדרק&quot;ל דמנלי' לומר דהך דר&quot;ח הוא מטעם רוב ומצוי דילמא מטעם רוב בלחוד. והנלפענ&quot;ד בביאור ד' הש&quot;ס הנ&quot;ל ע&quot;ד הפלפול וליישב נמי הלשון דקא&quot;ל רבא לאביי רוב ומצוי קאמרת כו' מהו הלשון קאמרת ונראה דהנה בתוס' נדה י&quot;ז: הקשו אדרב קטינא דפליג אר' חייא וקא' דדם הנמצא בפרוזדור אין חייבין עליו על ביאת מקדש ואין שורפין עליו את התרומה דאי הוי ספיקא הא בטומאת ראיי' לא ילפינן מסוטה והי&quot;ל לטהר דנוקמי האשה אחזקת טהרה ונטהר אפי' ברה&quot;י ותי' משום דדמי החדר מצויין ביותר כדקא' הכא רוב ומצוי קאמרת. אמנם כן לכאורה יש להתבונן לפ&quot;מ דקיי&quot;ל כמ&quot;ד בנדה מ&quot;א מקור מקומו טמא ומבואר בפירש&quot;י שם גבי מקור שנפל לארץ דאף דאימעט מתורת ראיי' מ&quot;מ מטמאה מחמת נגיעה שהדם נוגע במקור ע&quot;ש ולפי&quot;ז הרי בכל אשה שרואה איכא שני טומאות טומאת ראיי' וגם טומאת ערב דמקור מקומו טמא שהיא טומאת נגיעה והנה מבואר במנחות כ&quot;ד: דבבת אחת ל&quot;א שבע לה טומאה ועי' בתוס' שם דל&quot;א שבע לה טומאה כשהטומאה באה לו מגופו וא&quot;כ איכא בנדה שתי מיני טומאות וא&quot;כ לפי&quot;ז לכאורה איך שייך לאוקמי בספיקא דנדה אחזקת טהרה הרי מבואר בתוס' סוטה כ&quot;ח: דבנדה אפי' נולד הספק ראיי' ברה&quot;ר הו&quot;ל ס&quot;ט ברה&quot;י כיון דמקום המקור מקום סתר הוא ול&quot;ש בי' רה&quot;ר וא&quot;כ הרי כ' התוס' בריש נדה ובכ&quot;ד דס&quot;ט ברה&quot;י טמא אפי' איכא חזקת טהרה דילפינן מסוטה וא&quot;כ נהי דכ' בתוס' נדה הנ&quot;ל דטומאת נדה שהיא טומאת ראיי' לא ילפינן מסוטה דלי' מסוטה אלא טומאת מגע בכ&quot;ז כיון דאיכא ג&quot;כ ס' טומאת מגע דמקור מק&quot;ט כנ&quot;ל ומטמאינן לה מספק דס&quot;ט ברה&quot;י ס' טמא אפי' איכת חזקת טהרה וכיון דטמאה טומאת ערב שוב לית לה להאשה חזקת טהרה וטמאה ג&quot;כ טומאת נדה כמ&quot;ש בתשו' נוב&quot;י הנ&quot;ל מכח ד' התוס' כתובות ע&quot;ה: ד&quot;ה ספק טמא וכ&quot;כ בסוף ספר סדרי טהרה בחידוד הלכה בנדה ס&quot;ו. וא&quot;כ האיך שייך לומר בספק ראיי' דנדה דמוקמינן לה בחזקת טהרה והנה בנדה מ&quot;ב: בהאיבעיא דהתם אותו מקום של האשה בלוע הוי או בית הסתרים הוי פליגי אביי ורבא דאביי קאמר בלוע הוי ורבא אמר בית הסתרים הוי ולפי&quot;ז לרבא דקא' בית הסתרים הוי לא קשה קושי' התוס' הנ&quot;ל אדר&quot;ק דנוקמי איתתא בחזקת טהרה כיון דר&quot;מ ס&quot;ל בחולין ע&quot;ב. וקכ&quot;ח דבית הסתרים מטמא ומבואר בתוס' שבת קי&quot;ב: ובכ&quot;ד דלפירש&quot;י והר&quot;ש אתיא סתם מתניתין דכלים פכ&quot;ו סנדל שנפסקה א' מאזניו כו' כר&quot;מ דביה&quot;ס מטמא עמ&quot;ל פ&quot;ז מה' כלים וא&quot;כ איכא לדידי' בנדה גם טומאת מגע דמקור ובלא&quot;ה י&quot;ל עפמ&quot;ש בתוס' נדה דף ע&quot;א. ד&quot;ה מקור דמשום מקור מק&quot;ט הדם מטמא במגע ובמשא ובתוס' חולין דף ע&quot;ב. מבואר דביה&quot;ס נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא וא&quot;כ לרבא דקא' ביה&quot;ס הוי בלא&quot;ה טמאה האשה אפי' לא יצא לחוץ מכח טומאת משא] וקיי&quot;ל דס&quot;ט ברה&quot;י ס' טמא אפי' בדאיכא חזקת טהרה אמנם לאביי דקא' דאותו מקום בלוע הוי א&quot;כ אינה טמאה עד שיצא הדם לחוץ וחלה מקודם טומאת ראיי' בעוד דליכא לספוקי בטומאת מגע דמקור מק&quot;ט א&quot;כ שפיר קשה קושי' התוס' דנוקמ' האשה אחזקת טהרה. ואי דחלה אח&quot;כ כשיוצא לחוץ טומאת מגע מספק ומ&quot;ש בתשו' נובי&quot;ק סי' נ&quot;ב דאיכא לספוקי שמא נטף להדיא מאותו מקום לחוץ ולא נגע בבשרה מבחוץ ע&quot;ש דבריו צ&quot;ע מפירש&quot;י נדה מ&quot;א: דמבואר איפכא] וליכא חזקת טהרה ז&quot;א דכיון דבשעת חלות הספק טומאת ראיי' דנדה כבר העמדנוה בחזקת טהרה שוב אין לנו לטמאותה אפי' טומאת ערב מספק ומכ&quot;ש דאין לומר מחזיקין מטומאה שאח&quot;כ לטומאה הקודמת וע&quot;כ כתי' התוס' הנ&quot;ל דדמי החדר מצויין ביותר וזהו שא&quot;ל רבא לאביי רוב ומצוי קאמרת דבשלמא לדידי דס&quot;ל אותו מקום ביה&quot;ס הוי לא קשה אדרב קטינא כנ&quot;ל וא&quot;צ לבא להך דדמי החדר מצויין ביותר משא&quot;כ לדידך דס&quot;ל אותו מקום בלוע הוי וקשה אדרב קטינא וע&quot;כ מוכרחין לבא להסברא דדמי החדר מצויין ביותר א&quot;כ הו&quot;ל רוב ומצוי וברוב ומצוי ליכא למ&quot;ד ומייתי ראי' מהא דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ב&quot;מ ושורפין עליו את התרומה והך סייעתא מדר' חייא קא' רבא לשיטתי' והיינו דבשלמא במתני' איפשר לומר דטמא מספק ואי דנוקמ' האשה בחזקת טהרה ז&quot;א דכיון דאיכא ג&quot;כ טומאת מגע דס&quot;ל דאותו מקום ביה&quot;ס הוי כנ&quot;ל א&quot;כ הא ילפינין מסוטה וטמא ברה&quot;י אפי' איכא חזקת טהרה משא&quot;כ בהך דר' חייא הא א&quot;א למימר דמטעם ס&quot;ט ברה&quot;י קאתינין עלה דא&quot;כ איך חייבין עליו על ב&quot;מ הרי מבואר בירושלמי ספ&quot;ח דפסחים דאליבא דר' יוחנן ס&quot;ט ברה&quot;י אע&quot;ג דשורפין תרומה כיון דתרומה תלוי' אינה ראוי' לכלום ואין איסור שריפתה מה&quot;ת מש&quot;ה התירו לשרוף אפי' בספק טומאה ואפי' בטומאה דרבנן כדי שלא יבאו לידי תקלה אבל לכל הדברים ס&quot;ט ברה&quot;י אינו אלא טומאת ספק ומש&quot;ה אין הנזיר מגלח עליו וא&quot;ח עליו על ב&quot;מ והכי פוסק הרמב&quot;ם פי&quot;א משגגות ה&quot;ו דלא כתוס' שבועות י&quot;ט. עמ&quot;ל שם ובתיו&quot;ט פי&quot;ב דפרה משנה ד' וגם לענין לשרוף תרומה אליבא דר&quot;ש בפ&quot;ב דמקואות תולין בס&quot;ט ברה&quot;י ע' נדה ג'. ובפיהמ&quot;ש להרמב&quot;ם פ&quot;ד דטהרות במשנה דשני רוקין. ובס' דברי אמת בקונטרסים הוכיח בשי' רש&quot;י ז&quot;ל שפוסק כן דכל ס&quot;ט ברה&quot;י תולין וע' ברי&quot;ט אלגזי על ה' בכורות להרמב&quot;ן פ' חמישי וא&quot;כ ע&quot;כ מטעם רוב ומצוי הוא והבן. וניחא לי לבאר בזה דברי התוס' בנדה כ&quot;א. בהא דמוקי ר' יוחנן התם פלוגתא דר' יהוד' ורבנן במתני' המפלת חתיכה ס&quot;ל לרבנן אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ור' יהוד' ס&quot;ל בין כך וב&quot;כ טמאה ומוקי ר' יוחנן דפליגי בשהפילה וא&quot;י מה הפילה ר&quot;י סבר זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ד' מיני דמים הויין ורבנן סברי ל&quot;א רוב חתיכות של ד' מיני דמים והק' התוס' דנימא דהוי פלגא ופלגא ויהא ודאי טמא ברה&quot;י אע&quot;ג דאיכא חזקת טהרה ולכאורה הוא תמוה דדבריהם סותרים א&quot;ע שכ' דבטומאת ראי' לא ילפינין מסוטה כנ&quot;ל. ולהאמור קושייתם עולה יפה כיון דבעל אוקימתא זו הוא ר' יוחנן ור' יוחנן הא ס&quot;ל בנדה מ&quot;א: מקור שהזיע כשני טיפי מרגליות טמאה טומאת ערב משום מקור מקומו טמא וכיון דרבנן דר&quot;י הוא ר&quot;מ ור&quot;מ הא ס&quot;ל ביה&quot;ס מטמא א&quot;כ איכא לדידי' בכל ראיי' ס' מגע לפ&quot;מ דקיי&quot;ל אותו מקום ביה&quot;ס הוי ורבנן דר&quot;י הלא ס&quot;ל בנדה דף ע&quot;א. באשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם מקור מקומו טמא ע&quot;ש א&quot;כ שפיר הקשו דנימא ס&quot;ט ברה&quot;י ס' טמא אפי' איכא חזקת טהרה משום הספק דטומאת מגע וכיון דטמאה טומאת ערב שוב לית לן לאוקמה אחזקת טהרה אפי' לגבי טומאת ז' כנ&quot;ל:<br /> <br /> '''ועם''' דברינו אלה נכון ליישב מה שיש להקשות לכאורה ביומא ו'. בהא דקא' התם על הא דקא' ריב&quot;ב דלכך מפרישין כ&quot;ג מביתו ז&quot;י קודם יה&quot;כ משום שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה אמרוה רבנן קמי' דר&quot;ח כמאן כר&quot;ע דאמר נדה מטמאה את בועלה דאי רבנן הא אמרי נדה אינה מטמאה את בועלה ולכאורה קשה דילמא לעולם אתיא כרבנן והא דס&quot;ל דאינה מטמאה את בועלה היינו משום דנהי דהאשה בעצמה אין לה חזקת טהרה כיון דמגופה קחזיא והרי היא נדה לפניך אבל הבועל מוקמינין לי' בלאחר אותיום אחזקת טהרה של&quot;ה הדם בשעת תשמיש ואי דהבועל הא עכ&quot;פ טמא טומאת קרי וכיון דטמא טומאת ערב שוב לית לי' חזקת טהרה כנ&quot;ל ז&quot;א די&quot;ל או דמיירי כשלא גמר ביאתו דליכא עליו טומאת קרי כדמוקמינן בנדה ט&quot;ו. הא דאר&quot;י בנו של ריב&quot;ז בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת ופריך ותיפוק לי' דהו&quot;ל בעל קרי ומשני כשלא גמר ביאתו ובכה&quot;ג ס&quot;ל לרבנן דאינה מטמאה את בועלה או בשטבל הבעל לקריו קודם שמצאה האשה הדם ומוקמינין לי' שפיר בחזקת טהרה משא&quot;כ לגבי הכ&quot;ג שפיר תיקנו להפרישו משום שמא יגמור ביאתו ותמצא אשתו ס' נדה קודם שיטבל לקריו ואז הא לית לי' חזקת טהרה כנ&quot;ל ויטמא ז' ולהאמור נכון דהרי א' התם על הא דריב&quot;ב ש&quot;מ בועל נדה אינו כנדה וטבילתו ביום ומבואר בתוס' שם עמוד ב' ד&quot;ה סיפא אצטריך לי' דמ&quot;ד בועל נדה כט&quot;מ שטבילתו ביום ס&quot;ל דאע&quot;ג דכתיב ותהי נדתה עליו בכ&quot;ז ל&quot;ה כנדה רק למאי דמפורש בקרא בהדיא ולמאי דלא רבנהו קרא בפירוש יש לדמותו לט&quot;מ מסברא משום דהוי מגע כמותו וא&quot;כ כיון דע&quot;כ ס&quot;ל לריב&quot;ב דבועל נדה יש עליו טומאת מגע וטומאת מגע הרי ילפינין מסוטה וטמא ס&quot;ט ברה&quot;י אפי' היכי דאיכא חזקת טהרה ואי דהרי כ' התוס' בריש נדה דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה הלא מבואר במפורשים בהסברת דבריהם דהרי באמת גם בסוטה מגלגלין למפרע וע&quot;כ כונת התוס' הוא דשאני סוטה דגם מכאן ולהבא היא עומדת בספק זינתה כמו למפרע משא&quot;כ בנדה כיון דמכאן ולהבא היא ודאי טמאה לכך לא ילפינין מסוטה לטמאה למפרע ואזדא בזה מה שמקשין ג&quot;כ מהא דנגע בא' בלילה דמטמאין למפרע וא&quot;כ הבועל הא גם עכשיו הוא בספק ושפיר ילפינין מסוטה לטמאו גם למפרע ול&quot;מ חזקת טהרה ומיושב בזה מה שהעירו בהא דקיי&quot;ל חזקת דם בא בהרגשה וכמ&quot;ש הרמב&quot;ם רפ&quot;ט מא&quot;ב והרי כנגד זה יש להאשה חזקת טהרה ולהנ&quot;ל נכון כיון דלגבי ס' טומאת מגע א&quot;א להעמידה בחזקת טהרה וטמאה טומאת ערב מספק ממילא אין לה חזקת טהרה גם לענין נדה:<br /> <br /> '''אמנם''' כן במה שהעלינו לחדש דכיון דאיכא באשה גם ס' טומאת מגע ילפינין לה מסוטה וטמאה כדין ס&quot;ט ברה&quot;י יש לדון בזה טובא דהרי באמת בתוס' סוטה כ&quot;ח: העירו דמאי דמיון הוא נדה לסוטה הרי בסוטה הוי ודאי טומאה וספק מגע ובנדה הוא להיפוך ודאי מגע וספק טומאה ותי' דגם ס' טומאה מדמינין לסוטה כדא' בערובין ל&quot;ו. נגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת דילפינין דין זה מסוטה אף דהוי ודאי מגע וספק אם הי' טמא באותו זמן ע&quot;ש ולפי&quot;ז י&quot;ל דע&quot;כ לא מדמינין גם ס' טמא לסוטה רק כי הך דנגע בלילה דאין אנו דנין כ&quot;א לענין ס' נגיעה בלבד אמרינין שפיר דספקו טמא ברה&quot;י דילפינין מסוטה משא&quot;כ כשיש לנו לדון על גוף זה לענין טומאת ראיי' החמורה דא&quot;א לומר עלי' הלימוד מסוטה ואנו מעמידין אותה בחזקת טהרה אין לנו לדון על הס' דטומאת נגיעה למילף מסוטה כיון דבאמת ל&quot;ד לסוטה משום דהוי ס' טמא וכיון דהוחזקה בטהורה לגבי בעלה שוב אין לנו לטמא גם לכשתגע בטהרות אח&quot;כ ועוד דלפי דברינו הנ&quot;ל איך נפרנס המשנה דנדה ס&quot;ג: תינוקת בת יום א' מטמאה בזיבה וילפינין לה התם מקרא וכן הא דא' בגמ' נדרים ל&quot;ה: אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים שנא' זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן והאיך אפשר לטמאות מדאוריי' דילמא הי' בלא הרגשה וכאן ל&quot;ש חזקת דם בא בהרגשה דכנגד זה איכא חזקת טהרה ואי דכיון דטמא לענין ס' מגע דמקור מק&quot;ט מטעם ס&quot;ט ברה&quot;י ליכא חזקת טהרה גם לענין זיבה ונדה ז&quot;א דהא בתינוקת בת יום א' הרי הו&quot;ל אין בו דעת לישאל וכל שא&quot;ב דעת לישאל ס' טהור אפי' ברה&quot;י וליכא ג&quot;כ טומאת מגע וע' בנדה ל&quot;ב. בהעובדי דהטבילוה קודם לאמה וע&quot;כ אנו מוכרחין לומר הכי ג&quot;כ בהא דקיי&quot;ל במשנה נדה יג: החרשת והשוטה פיקחות מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה וקשה מאי מהני בדיקת הפיקחת ניחוש דילמא ארגשה ונפל לארץ ואי דמוקמינין אותן בחזקת טהרה שלא בשעת וסתן הרי איכא ס' מגע דמקור מק&quot;ט וס&quot;ט ברה&quot;י ס' טמא אפי' בדאיכא חזקת טהרה וע&quot;כ משום דשוטה הוי' א&quot;ב דעת לישאל כמבואר בפ&quot;ג דטהרות מ&quot;ו ולכך ס' טהור אפי' ברה&quot;י ושפיר מהני בדיקת פיקחות:<br /> <br /> '''אפס''' מדה טובה אינה חוזרת דעכ&quot;פ סברת הנוב&quot;י הנ&quot;ל קיימת דיהי' מוכח באמת כד' הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן והר&quot;ן דהיכי שידוע שהדם בא מגופה אפי' כשל&quot;ה הרגשה אין לנו לספק בצדדין רק דגזה&quot;כ דאינה טמאה עד שתרגיש ואין לספק לעולם במן הצדדין א&quot;כ אפי' בלא הרגשה טומאת ערב איכא עכ&quot;פ עלי' בודאי דהך דבבשרה עד שתרגיש רק בטומאת ראיי' דנדה כתיב ולא לגבי טומאת ערב ואין להעמידה שוב אחזקת טהרה גם לענין טומאת נדה ועלה בידי ליישב עפ&quot;י דבריו מה שבירושלמי פ&quot;ק דיומא מבואר דהפרשת הכ&quot;ג הוא משום שמא תמצא ודאי נדה ובגמ' דילן אריב&quot;ב שמא תמצא ס' נדה וצריך להבין במה הם מחולקים ובתוס' נדה ט&quot;ו. הקשו באמת דאמאי ל&quot;ק שמא תמצא ודאי נדה תוך אותיום ומה שתי' דלא שכיח אינו מובן דאכתי שמא ימצא הוא על עד שלו ואז שניהן טמאין ודאי אפי' נמצא לאח&quot;ז וברמב&quot;ם פ&quot;א מעבויה&quot;כ ה&quot;ג כ' ג&quot;כ שמא תמצא אשתו נדה ול&quot;ק ספק נדה. והנלפענ&quot;ד בביאור הענין דהנה א' בנדה נ&quot;ז: ת&quot;ש נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה לאח&quot;ז טמאין מספק ופטורין מן הקרבן ה&quot;ד אי דארגישה לאח&quot;ז אמאי פטורין מן הקרבן אלא לאו דלא ארגישה וקשיא לשמואל דדריש בבשרה עד שתרגיש בבשרה ומשני לעולם דארגשה ואימא הרגשת שמש הואי והקשו המפורשים לפי&quot;ז דיש לטעות בין הרגשת שמש להרגשת מקור דשוין המה א&quot;כ אמאי תוך אותיום טמאין ודאי וחייבין בקרבן הרי נהי דליכא לספוקי דילמא לא הי' הדם בשעת ביאה משום דרוב פעמים בא מקודם כמ&quot;ש בתוס' נדה ס' ד&quot;ה אימא אכתי הרי ספיקא הוי דילמא לא ארגשה והא דהרגישה הי' הרגשת שמש וטעתה בדמיונה ואי דהא חזקת דם בא בהרגשה כנ&quot;ל הרי איכא כנגד זה חזקת טהרה דאשה אמנם הלא בשבועות י&quot;ח. בהא דקא' רבא התם ותרווייהו תנינא כו' מוקמינין הך מתני' בסמוך לוסתה ואכניסה וא&quot;כ אז הא ליכא חזקת טהרה אולם עדיין קשה לרב אדא בר מתנה דמוקי לה התם בשלא בסמוך לוסתה ואפרישה ורק רבינא פריך לי' והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע וכ' באמת בספר ת&quot;ח שם דרב אדא לא חייש להך פירכא משום דאע&quot;ג דא&quot;ל נטמאתי הא איכא לספוקי דילמא עדיין לא יצא הדם לבית החיצון ובנמצא אותיום ודאי יצא הדם לביה&quot;ח בשעת תשמיש ע&quot;ש וא&quot;כ תקשי לרב אדא האיך מוקי בשלא בסמוך לוסתה ואמאי בנמצא על שלו או על שלה אותיום טמאין ודאי וחייבין בקרבן הא איכא לספוקי דילמא הי' בלא הרגשה והא דהרגישה הי' הרגשת שמש וכנגד חזקת דם בא בהרגשה הא איכא חזקת טהרה דאשה אמנם י&quot;ל דרב אדא ס&quot;ל מקור מקומו טמא וא&quot;כ הא אפי' בלא הרגשה טמאה טומאת ערב עכ&quot;פ כנ&quot;ל והלא קאזיל התם אליבא דרבא דא' תרווייהו תנינהו ואיהו הא ס&quot;ל אותו מקום של האשה ביה&quot;ס הוי וא&quot;כ באין שני הטומאות בב&quot;א כנ&quot;ל וכיון דעכ&quot;פ טמאה טומאת ערב שוב לית לה חזקת טהרה וטמאה ג&quot;כ נדה ודאי מטעם חזקת דם בא בהרגשה [והא דלא מוקי בגמ' נדה הנ&quot;ל בדלא ארגשה ולכך אותיום חייבין בקרבן משום דחזקת דם בא בהרגשה ואמרינין דבודאי ארגשה י&quot;ל דהתם ג&quot;כ קאי לאוקימתא דר&quot;א דמתני' מיירי שלא בשעת וסתה וא&quot;כ איכא חזקת טהרה כנגד חזקת דם בא בהרגשה ואי דהא מקור מקומו טמא וליכא חזקת טהרה ז&quot;א דהתם הלא ע&quot;כ קאי למ&quot;ד מקור מקומו טהור מדפריך התם מהא דבמגעות ובהיסטות הלך אחה&quot;ר והרי ההוא קאי לענין לשרוף את התרומה כמ&quot;ש בתוס' נדה י&quot;ח. ד&quot;ה ותו ליכא וא&quot;כ מ&quot;פ לאו אם רוב ימי' טמאין טמאה ואע&quot;ג דלא ארגשה הרי לתרומה וטהרות טמאה אפי' בלא הרגשה משום מקור מקומו טמא וע&quot;כ דאזלינין התם למ&quot;ד מקור מקומו טהור וא&quot;כ לא הו&quot;מ לאוקמי ג&quot;כ המתני' בלא ארגשה] ולפי&quot;ז הרי בגמ' ביומא שם בהך דכ&quot;ג הלא ע&quot;כ החשש על שלא בסמוך לוסתה דבודאי לא חיישינן שיעשה הכ&quot;ג איסור לבא על אשתו סמוך לוסתה. וכיון שכן י&quot;ל דריב&quot;ב ס&quot;ל מקור מקומו טהור ולהכי קא' רק ספק נדה כיון דאפי' בתוך אותיום ונמצא על שלו איכא ס' דילמא לא ארגשה ואי דחזקת דם בא בהרגשה הא כנגד זה איכא חזקת טהרה דאשה משא&quot;כ בירושלמי שמסדרו הי' ר' יוחנן לשי' אזיל דס&quot;ל בנדה מ&quot;א: מקור מקומו טמא וא&quot;כ אפי' שלא ב&quot;ו אין להעמידה בחזקת טהרה כיון דאפי' שלא בהרגשה היא טמאה טומאת ערב משום מקור מק&quot;ט ממילא אין לה חזקת טהרה והוי' שפיר תוך אותיום ודאי נדה אפי' שלא ב&quot;ו ולהכי קא' ודאי נדה והרמב&quot;ם הא פוסק נמי בפ&quot;א ממו&quot;מ ה&quot;ט דמקור מקומו טמא להכי כתב ג&quot;כ שמא תמצא ודאי נדה:<br /> <br /> '''ומה''' נכון ליישב עפי&quot;ז שינוי הסוגיות שעמדו בתוס' יומא שם ובפסחים ס&quot;ח. דביומא פריך על הא דקא' רב שימי התם דבועל נדה טבילתו בלילה מהא דתנן בעל קרי כמגע שרץ בועל נדה כט&quot;מ מאי לאו לטבילה ומשני לא לטומאתן ופריך טומאתן בהדיא כתיבא בהו ההוא טומאת ז' כתיב בי' וההוא טומאת ז' כתיב בי' ומשני סיפא אצטריכא לי' אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא משכב ומושב כו' ובפסחים שם פריך על הא דאר&quot;ש התם זב וכל זב לרבות בעל קרי כו' מיתיבי בעל קרי כמגע שרץ מאי לאו למחנותם כו' לא לטומאתם והא קמ&quot;ל דב&quot;ק כמגע שרץ מה מגע שרץ מטמא באונס אף ב&quot;ק מטמא באונס מיתיבי בועל נדה כט&quot;מ למאי אי לטומאתם האי טומאת ז' כתיב בי' וההוא טומאת ז' כתיב בי' אלא לאו למחנותם ומדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ולמה דחיק לאוקמי רישא וסיפא בתרי טעמי ואמאי לא משני התם ג&quot;כ סיפא אצטריכא לי' ולהנ&quot;ל יתיישב שפיר דהנה בתוס' יומא ג': ד&quot;ה ריב&quot;ב הקשו בהא דתנן שכשם שמפרישין כ&quot;ג קודם יו&quot;כ מביתו כך הי' מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שע&quot;פ הבירה כו' והקשו דגבי פרה תיסגי ששה ימים כיון דטבו&quot;י כשר בפרה ליטבלי' בצפרא ביום הז' וישרוף בו ביום הפרה ותי' דהא דטבו&quot;י כשר בפרה הנ&quot;מ טבו&quot;י דטומאה דרבנן אבל טבו&quot;י דבועל נדה שהוא מדאוריי' אסור מדרבנן ועוד תי' משום דאיכא תנא ביבמות פ' הערל דס&quot;ל דאפי' מדאוריי' לא הותר טבו&quot;י אלא דטמא מת וטבו&quot;י דשרץ דאתי בק&quot;ו מט&quot;מ א&quot;כ לדידי' לא אתי בועל נדה בק&quot;ו מט&quot;מ דאיכא למיפרך מה לט&quot;מ שאין מטמא משכב התחתון כעליון כבועל נדה וי&quot;ל דשני התירוצים הללו תלי' אם החשש הוא משום ספק נדה או ודאי נדה דאם החשש הוא משום ס' נדה א&quot;א לומר כתי' הראשון משום דטבו&quot;י דבועל נדה אסור מדרבנן דאם ל&quot;ה רק ס' נדה הא הו&quot;ל סד&quot;ר ולקולא וע&quot;כ תי' זה הוא רק למ&quot;ד מקור מקומו טמא והוי החשש משום ודאי נדה והתי' השני של התוס' אתיא שפיר גם למ&quot;ד מקור מקומו טהור ול&quot;ה החשש רק משום ס' נדה כנ&quot;ל והנה בהא דקא' סיפא אצטריך לי' אע&quot;ג דלהתי' הב' של התוס' הא שמעינין לי' מהפרשת הכהן השורף את הפרה דבעי' ז&quot;י ולא סגי בששה ובז' יטבול משום דטבו&quot;י דבועל נדה לא הותר בפרה משום דא&quot;א למילף לי' בק&quot;ו מט&quot;מ דמה לט&quot;מ שכן אין מטמא מו&quot;מ וא&quot;כ נשמע דבועל נדה חמור מט&quot;מ שמטמא מו&quot;מ וע&quot;כ דהגמ' דשקיל וטרי בדברי רב שימי ס&quot;ל מקור מקומו טמא והחשש הוא משום ודאי נדה א&quot;כ לא שמעינין לי' מפרה דאיפשר לומר כתי' הא' של התוס' דטבו&quot;י דבועל נדה אסור מדרבנן וא&quot;כ בפסחים הא קאי התם על דברי ר&quot;ש ור&quot;ש הא ס&quot;ל בנדה מ&quot;א: מקור מקומו טהור ולדידי' ע&quot;כ החשש רק משום ספק נדה וא&quot;כ א&quot;א לשנויי כתי' הא' של התוס' הנ&quot;ל דהוי מדרבנן דא&quot;כ הו&quot;ל רק סד&quot;ר וע&quot;כ כתי' הב' דאסור מדאוריי' משום דא&quot;א למילף מט&quot;מ דמה לט&quot;מ שכן אין מטמא מו&quot;מ וא&quot;כ ל&quot;ה אפשר לשנויי התם סיפא אצטריכא לי' דהא כבר שמעינין לה מהפרשת הכהן השורף את הפרה כנ&quot;ל וכן אנו מוכרחין לומר בדברי התוס' נדה ט&quot;ו. שהקשו בהא דקא' בגמ' התם על המתני' דקתני ומודים חכמים לר&quot;ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה אמר רב למפרע ור&quot;מ הוא ושמואל אמר מכאן ולהבא ורבנן הוא והק' בתוס' מסוגיא דיומא הנ&quot;ל דקא' על הא דריב&quot;ב שמא תמצא אשתו ספק נדה כמאן כר&quot;ע כו' ואמאי לא משני שמא תמצא כתם דהא מודים חכמים לר&quot;ע ברואה כתם ולכאורה יש להקשות דמאי קושיא היא זו דילמא קאי ביומא התם להך תנא דס&quot;ל דכל טבו&quot;י כשר מדאוריי' בפרה ורק מדרבנן אסור טבו&quot;י דטומאה דאורייתא דבועל נדה וכתי' הא' של התוס' הנ&quot;ל וא&quot;כ לא הו&quot;מ למימר שמא תמצא כתם כיון דכתמים ל&quot;ה רק דרבנן וטבו&quot;י דטומאה דרבנן הא כשר בפרה אף מדרבנן ול&quot;ה צריך בפרה פרישה ז' ימים ולהאמור א&quot;ש דכיון דקאי התם על ריב&quot;ב דקא' ס' נדה א&quot;כ ע&quot;כ א&quot;א למימר כתי' הא' דתוס' משום דטבו&quot;י דטומאה דאוריי' אסור מדרבנן דא&quot;כ הו&quot;ל סד&quot;ר ולקולא וע&quot;כ ס&quot;ל דטבו&quot;י דבועל נדה אסור בפרה משום דל&quot;י לי' בק&quot;ו מט&quot;מ וא&quot;כ גם בועל נדה דרבנן לא הותר ושפיר הקשו התוס' לימא שמא תמצא כתם:<br /> <br /> '''ומה''' שנלפענ&quot;ד בישוב קושי' התוס' הלזו הוא דהנה לכאורה קשה בהא דקא' רב דמודו חכמים לר&quot;ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה למפרע ור&quot;מ הוא לפמ&quot;ש בש&quot;ך יו&quot;ד סי' קפ&quot;ז סק&quot;כ דבאשה שיש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה אם ראתה מחמת תשמיש שלא בשעת וסתה היא טהורה אפי' אין לה מכה כלל ואמרינן שזהו דם טהור מן הצדדין מחמת מיעוך תשמיש וכ' הש&quot;ך דאין לסמוך אדבריו אלא לענין שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש להוציאה מבעלה אבל מ&quot;מ צריכה לישב ז' נקיים ומבואר בתשו' שב יעקב סי' מ' ובנובי&quot;ק סי' מ&quot;א ובגו&quot;פ הטעם דלענין להוציאה מכלל רמ&quot;ת כיון דמה שנאסרה על בעלה בראיי' ג&quot;פ מ&quot;ת הוא רק מדרבנן. (והנה ראיתי בס' בשמים ראש המיוחס להרא&quot;ש ז' סי' נ&quot;ג שפלפל בהך ענינא דרמ&quot;ת דל&quot;ה רק מדרבנן כיון דהוא משוה וסת וקיי&quot;ל וסתות דרבנן וה&quot;ר לזה מריש יבמות דתנן חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן כו' ושאל רבינו יצחק ז&quot;ל דנדה נמי תפטור צרתה והוי ט&quot;ז ומה נשתנה ערוה זו משאר עריות ופריק לה בתרי גווני חדא שכל העריות אפי' יש היתר לאיסורן ל&quot;א שתהא זקוקה עד שתותר לו דאין זה דרכי נועם שהרי תחת בעלה נמי לא היתה ממתנת ועוד דלא נאמרו אלא בעריות ליבם שאשה זו אינה עומדת לו אלא לעלמא אבל נדה לא חזיא לא לדידי' ולא לעלמא והשתא אי אמרת דרמ&quot;ת משכחת דאסורה למ&quot;ד דבר תורה א&quot;כ איכא לאשכוחי גוונא דליתנהו להני תירוצי כגון פילגשו שראתה ג&quot;פ מחמת תשמיש שנשאת לאחיו דאסורה לו ושריא לעלמא דאין כל אצבעות שוות ואין לומר דלעולם איסור תורה יש אבל אינו בהכרת אכתי תקשי לרב דאמר יבמות י&quot;א. דצרת סוטה אסורה דטומאה כתיב בה כעריות ופריך התם דף ג': לרב ליחשבי' במתני' ומשני לפי שאינו בצרת צרה א&quot;כ נדה טומאה כתיב בה וישנה בצרת צרה קשה דליחשבי' וע&quot;כ דרמ&quot;ת הוא רק מדין וסת ואינו רק דרבנן והנה אף שמסיים שיש לדחות ראי' זו בכמה אנפי ובכסא דהרסנא שם פלפל בדבריו אכן לפענ&quot;ד גם לדברי הרא&quot;ש עדיין יקשה לכאורה דהרי עיקר הקושיא הוא לרב דסבר צרת סוטה אסורה והרי לל&quot;ק בנדה ט&quot;ז. ס&quot;ל לרב התם דוסתות דאורייתא א&quot;כ אפי' אי נימא דרמ&quot;ה מדין וסת הוא ג&quot;כ הו&quot;ל דאוריי' לרב דאף דלד' התוס' בנדה ס&quot;ו. ד&quot;ה ונאמרת הך וסת דרמ&quot;ת גרוע מוסת דעלמא דלכך גם רבי מודה בי' דבעי' ג&quot;פ וא&quot;כ י&quot;ל לפי&quot;ז דבוסת דרמ&quot;ת לכ&quot;ע דרבנן וכ&quot;כ באמת בתשו' נוב&quot;י אמנם לד' רש&quot;י שם שכ' דגם בוסת דרמ&quot;ה שייך פלוגתא ד&quot;ר ורשב&quot;ג ושוה לוסת דעלמא א&quot;כ הו&quot;ל וסת דאוריי' למ&quot;ד וסתות דאוריי'. ומה שרוצה בתשו' חת&quot;ס לומר דגם לרש&quot;י הוי וסת דרמ&quot;ת לכ&quot;ע דרבנן המעיין יראה שאין דבריו מוכרחין בזה וא&quot;כ קשיא שפיר לרב דליחשבי' בין הני דפוטרות צרותיהן. והנלפענ&quot;ד בזה דהנה ראיתי באחרונים שכתבו דמ&quot;ד וסתות דרבנן אף דבכ&quot;מ איסור שהוחזק בג&quot;פ הוא דאוריי' מ&quot;מ כיון דקיי&quot;ל דמדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה וא&quot;כ הרי אף דמוחזקת לראות דם נדות בזמן זה מ&quot;מ על ההרגשה שהוא תלוי בחוש ל&quot;ש חזקה ולכך מה&quot;ת לא חיישי' לוסת דנהי דמחזקינן לה שתראה ביום זה מ&quot;מ לא מחזקינן לה שתרגיש ובלא הרגשה הא טהורה היא מדאוריי' ומ&quot;ד וסתות דאוריי' ס&quot;ל דכיון דחזקה לדם שבא בהרגשה לכך אמרינן דבודאי תראה ותרגיש כדרכה והנה באמת העירו המפורשים בהך דרואה מ&quot;ת ג&quot;פ דתלינן דאשה זו רואה תמיד מחמת תשמיש ולא תלינן בשאר מקרים משום דטבע חימוד התשמיש להזיל דם כהא דתבעוה לינשא כו' דחיישינן שמחמת חימוד התשמיש ראתה דם עכו&quot;פ סי' קפ&quot;ד סכ&quot;ב ולכאורה לפמ&quot;ש בחי' הר&quot;ן נדה כ': בההיא איתתא דאייתא דמא לקמי' דר&quot;א הוי יתיב ר' אמי קמי' ארחי' אמר לה האי דם חימוד הוא ופי' הר&quot;ן דם חימוד הוא וטהור א&quot;כ איך נאסרת ברואה מ&quot;ת הרי דם חימוד טהור הוא אמנם הרי בר&quot;ן שם הקשה מהא דתבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז&quot;נ דהא דם חימוד טהור הוא ותי' דחיישינן שדם החימוד הוליך עמו דם נדות א&quot;כ ה&quot;ה ברמ&quot;ת חיישינן דפתיכא בי' דם נדות. אמנם עדיין יש להתבונן דהרי מבואר בתשו' שב יעקב ובית יעקב דאם הרגישה וראתה מראות טהורות אף שהי' דם מעורב בתוך המראות מ&quot;מ י&quot;ל דההרגשה הי' מחמת המראות הטהורות ובאמת פי' בחי' הר&quot;ן נדה כ&quot;א: לענין מפלת חתיכה ויש עמה דם דקא' תרתי ש&quot;מ דאיפשר דההרגשה הי' מחמת החתיכה ולא מחמת הדם וכן חוכך לומר בתשו' הרמ&quot;א סי' צ&quot;ז ביצאו דמים טמאים וטהורים דל&quot;ה הרגשה כיון דאיפשר דהי' ההרגשה מחמת הדמים הטהורים ועי' בס' בינת אדם שער הנשים סי' ז' אות י&quot;ג שמסתפק בזה. ובס' סדרי טהרה רסי' ק&quot;צ כתב בכונת המהרשש&quot;ך שכ' לדחות ראיית הש&quot;י דהרגשת זיבת דבר לח ל&quot;ה הרגשה מר&quot;פ הרואה ת&quot;ש האשה שעשתה צרכי' וראתה דם רמ&quot;א אם עומדת טמאה ה&quot;ד אי דארגשה יושבת אמאי טהורה אי דלא ארגשה עומדת אמאי טמאה והלא התם ע&quot;כ ארגשה זיבת דבר לח דהלא המ&quot;ר זבין ממנה דהא התם מיירי דנמצא דם תוך הספל דקודם דתמו מיא אתי דם א&quot;כ כיון דהדם יוצא תוך המ&quot;ר ע&quot;כ הרגישה זיבת דבר לח וכ' לדחות זה דאיפשר דבכ&quot;מ באמת הוי הרגשת זיבת דבר לח הרגשה ושא&quot;ה כיון דבא עם המ&quot;ר הא יש לתלות הרגשת הזיבת דבר לח במ&quot;ר ולא מיקרי הרגשת דם ע&quot;ש וכיון שכן ברמ&quot;ת כיון דדם דמחמת חימוד התשמיש הוא טהור רק דאמרינן דמחמת חימוד התשמיש נתעורר גם הדם נדות ויצא עם הדם החימוד. והנה אי הוי ידעינן שיצא קודם הדם החמוד ונפתח המקור על ידו הא ל&quot;ה הרגשת פתיחת המקור משום הדם הנדות בודאי ל&quot;ה הרגשה ואפי' יצאו כאחד ג&quot;כ איפשר לספוקי שההרגשה הי' מחמת הדם החימוד דטהור הוא ורק דאיפשר שנתעורר הדם הנדות בראשנה לצאת ונפתח המקור על ידו והוי שפיר הרגשה ובמק&quot;א כתבתי דיהי' לפי&quot;ז מכאן ראי' למ&quot;ש בתוס' כריתות י&quot;ז: ד&quot;ה מדסיפא דגם על ס&quot;ס חייב אשם תלוי דאלו לד' הרמב&quot;ם שכ' בפ&quot;ח משגנות דבס&quot;ס א&quot;ח א&quot;ת יקשה דא&quot;כ איך קא' בנדה י&quot;ד: בנמצא על שלה לאח&quot;ז תנא וחייבין א&quot;ת וכן שם י&quot;ב: מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה א&quot;ת הרי איכא ס&quot;ס ספק שמא ל&quot;ה בשעת תשמיש ואפי' הי' בשעת תשמיש שמא דם החימוד פתח המקור ול&quot;ה הרגשת דם נדות. והנה אף דמצינו בנזיר ס&quot;ו. ודאי חזא ס' מחמת ש&quot;ז ס' מחמת ראיי' כיון שנזקק לטומאה ספקו טמא ופי' בתוס' כדא' בנדה פ' המפלת זיבה דפתיכא בי' ש&quot;ז לא סתרה אלא יום א' זיבה דלא פתיך בי' ש&quot;ז סתרה שבעה ומיירי כגון שבדק עצמו ומצא ש&quot;ז וגם זיבה על הבגד ולא נודע אם באה הזיבה לבדה וש&quot;ז לבד ויסתור שבעה או פתיך בי' זיבה שבאו יחד ולא יסתור רק יום א' אמרי' כיון שנזקק לטומאה ס' טמא וא&quot;כ הה&quot;נ אם הי' יוצא הדם נדות מעורב עם הדם חימוד הרי דם בלא הרגשה כיון דמקור מקומו טמא האיכא עכ&quot;פ טומאת ערב ורק כשיצא הדם נדות תחלה בפ&quot;ע היא טמאה ז' ואמרינן כיון שנזקקה לטומאה ס' טמא. אמנם ז&quot;א דהתם הלא מיירי בימי ספירה שהיא בחזקת טומאה וה&quot;ה בנדה בסמוך לוסתה שהוחזקה מקודם לראות בזמן זה איכא חזקת דם בא בהרגשה וחייב קרבן בודאי תוך אותיום משא&quot;כ אשה שיש לה וסת שלא ב&quot;ו שראתה מ&quot;ת ג&quot;פ נהי דאנן מטמאינן לה מספק אבל הא ל&quot;ש לומר דכיון שהוחזקה לראות ג&quot;פ מ&quot;ת תהי' מוחזקת שתראה ותרגיש דהרגשה דבר התלוי בחוש הוא ואי דחזקת דם בא בהרגשה הרי איפשר פשר שהדם החימוד יפתח המקור או יצאו הדמים מעורבין ביחד וקפידת התורה הלא הוא שתהי' ההרגשה מדם נדות בלבד ולכך בודאי לכ&quot;ע ליכא רק איסור דרבנן כיון דעל ההרגשה ליכא חזקה וראיי' בלא הרגשה אינו אלא מדרבנן וא&quot;כ אפי' לרב דס&quot;ל וסתות דאוריי' מ&quot;מ וסת של רמ&quot;ת בודאי לכ&quot;ע ל&quot;ה רק דרבנן כנ&quot;ל ומיושב שפיר קושי' הבשמים ראש הנ&quot;ל ונכון לפי&quot;ז ג&quot;כ מה שהקשה א&quot;ז החו&quot;ד דאי נימא דרמ&quot;ת מדין וסת הוא א&quot;כ אמאי לא תהי' מותרת לשמש בימי עבור והנקה דהרי אפי' לוסת גמור א&quot;ח בימים הללו. ולהאמור נכון דמעוברות ומניקות הן מסולקות מדמים ואין מקורן נפתח ליציאת דם וסתן הטבעי הטמא מעיקרא אבל ברמ&quot;ת הלא חזיא מחמת חימוד התשמיש והלא דם החימוד טהור הוא ושפיר חיישינן שכיון שדם החימוד יפתח המקור יתעורר גם דם נדות לצאת ודו&quot;ק) הלכך מהני קביעות הוסת לתלות בצדדין משא&quot;כ לענין איסור נדה דהוא דאוריי' ל&quot;מ קביעות הוסת לטהר הדם שראתה שלא בשעת וסת דוסתות דרבנן ל&quot;מ להפקיע איסור נדה לבעלה דאוריי' ע&quot;ש ובתשו' שער אפרים שמיישבים בזה הקושיא משבועות י&quot;ח הנ&quot;ל. ולפי&quot;ז לכאורה היכי משכחת הדין דראתה כתם שמטמא הבועל למפרע לר&quot;מ בבעילת היתר אי באשה שיש לה וסת שלא ב&quot;ו הא מהני קביעות הוסת להוציאה מאיסור כתמים שהוא רק דרבנן וגם האשה טהורה אפי' מכאן ולהבא דתלינן בצדדין מחמת מיעוך תשמיש דבשלמא מכל הכתמים דמטמאין באשה שיש לה וסת ל&quot;ק כמ&quot;ש א&quot;ז הגאון מהמבורג זצ&quot;ל בתשו' נובי&quot;ק סי' מ&quot;ד משום דאימור ארגשה ולאו אדעתה כמ&quot;ש בפירש&quot;י דנ&quot;ח. ולא מיחשב לספק כיון דרוב דמים באין בהרגשה משא&quot;כ לענין לטמא הבועל ע&quot;כ אנו חוששין שהוא משעת תשמיש הלא איכא למיתלי בצדדין מחמת מיעוך תשמיש שפיר יש לנו לטהר לד' המרדכי ואי באשה שאין לה וסת הרי ס&quot;ל לר&quot;מ בנדה י&quot;ב: דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש אמנם י&quot;ל דרב ס&quot;ל כמ&quot;ד בנדה ל&quot;ט. דהא דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש לר&quot;מ הנ&quot;מ בימי נדותה אבל בימי זיבה מותרת דבאחד עשר יום שבין נדה לנדה בחזקת טהרה עומדת וא&quot;כ הרי בנדה ע&quot;ג. דרשינן גבי זבה טמאה מלמד שמטמאה את בועלה כנדה וא&quot;כ י&quot;ל דהא דקא' רב למפרע ור&quot;מ הוא היינו באשה שאין לה וסת ששמשה עמו בי&quot;א ימי זיבה וראתה כתם דמטמא למפרע ולפי&quot;ז הרי הא פשיטא דבזבה קטנה כמו שהיא שומרת יום כנגד יום כן גם בועלה אין עליו רק טומאת יום א' דהא ותהי נדתה עליו כתיב ולא יותר והרי בנדה ל&quot;ג. אמרינן יכול יעלה לרגלה פירש&quot;י יעלה בסופה כגון בא עלי' בששי שלה יטבול בליל המחרת כמותה ת&quot;ל וטמא שבעת ימים ואי איתא דגם שומרת יום כנגד יום מטמאה בועלה ז&quot;י ל&quot;ל קרא דאינו עולה לרגלה בנדה שבא עלי' בששי דמה בכך דהאשה אין עלי' עתה רק טומאת יום א' הרי בזבה קטנה אין עלי' מעיקרא רק טומאת יום א' ואפ&quot;ה מטמאה בועלה ז&quot;י א&quot;ו דאינו כן וא&quot;כ אף לאחר דגלי קרא דאינו עולה לרגלה היינו בנדה כיון דעכ&quot;פ מעיקרא יש עלי' טומאת ז&quot;י אבל בזבה קטנה דמתחלה אין עלי' רק טומאת יום א' בודאי גם על בועלה ליכא רק טומאת יום א' ורק בזבה גדולה דהיא טמאה שבעה טמא גם בועלה שבעה עת&quot;כ פ' מצורע עם פי' הראב&quot;ד ז&quot;ל אבל לא זבה קטנה (וראיתי בספר מנחת חינוך לש&quot;ב הגאון מט&quot;פ זצ&quot;ל מצוה קפ&quot;ב דפשיטא לי' דגם שומרת יום כנגד יום מטמאה בועלה ז' ולא ידעתי מנ&quot;ל הא) ולפי&quot;ז מיושב לנכון קושי' התוס' הנ&quot;ל דא&quot;א לומר דהפרשת הכ&quot;ג ז' ימים מביתו הי' שמא תמצא כתם דמטמא לר&quot;מ למפרע דהיכי מייר' אי באשה שיש לה וסת ושלא ב&quot;ו דבשעת וסתה בודאי לא יעשה הכ&quot;ג איסור לבא עלי' א&quot;כ שלא ב&quot;ו הא גם האשה טהורה לד' הש&quot;ך הנ&quot;ל דוסתות דרבנן מהני לגבי כתמים דרבנן כנ&quot;ל ואלא באשה שאין לה וסת הא אסורה לשמש לר&quot;מ בימי נדותה וע&quot;כ דניחוש שמא ישמש עמה בימי זיבה ותמצא בהם א&quot;כ אז הלא לא יהי' עליו רק טומאת יום א' כדין זבה קטנה כיון דמשראתה פ&quot;א מחמת תשמיש וצריכה להיות שומרת יום כנגד יום הא אסור לבא עלי' גם ביום ב' אחר טבילתה עד לערב דהו&quot;ל גרגרן כמבואר בנדה נ&quot;ד. וא&quot;כ אפי' יבא עלי' אח&quot;כ ותראה וכן בפעם הג' לא תהי' זבה גדולה משום דלא יהי' רצופין ואנן קיי&quot;ל זבה גדולה ל&quot;ה כ&quot;א בראתה ג&quot;י רצופין דלא כשי' רבינו סעדי' שהובא בתוס' שם דס&quot;ל דגם במפוזרין הוי' זבה גדולה. ואם תראה בהשני ימים שאח&quot;כ בלא בעילה ונעשה זבה גדולה בכ&quot;ז ל&quot;א דנעשה זבה גדולה למפרע לענין שיהי' על בועלה בפעם הראשון כדין בא על זבה גדולה שיטמא שבעת ימים כדמוכח מד' הש&quot;ס פסחים פ&quot;א. דקא' התם לר' יוסי דא' מכאן ולהבא הוא מטמאה לא משכחת טומאת התהום בזיבה ואי נימא דהבא על זבה קטנה שנעשית אח&quot;כ זבה גדולה הוי על הבועל דין בא על זבה גדולה א&quot;כ שפיר אפשר לאשכוחי כגון שבא על אשה בימי זיבתה בי&quot;ג בניסן סמוך לערב ושפעה עד ליל י&quot;ד והו&quot;ל בא על זבה קטנה ויכולין לשחוט הפסח עליו בי&quot;ד דחזי לאורתא לאחר טבילה ואח&quot;כ ראתה שוב בסוף יום י&quot;ד ביה&quot;ש א&quot;כ נעשית זבה גדולה כיון שראתה שני ימים ביה&quot;ש וטמא הבועל למפרע טומאת ז' כדין בא על זבה גדולה וא&quot;כ משכחת שפיר טומאת התהום דזיבה וע&quot;כ דל&quot;א דנעשית זבה גדולה למפרע לטמא בועלה בראי' ראשנה טומאת ז'. ואי דהלא ס&quot;ל לר&quot;מ במשנה נדה נ&quot;ב: דיש בכתמים משום זוב ובכתם גדול כשיעור ג' גריסין חיישינן דשמא כל חדא וחדא בחד יומא חזיא הלא מבואר בראשונים שם דאפי' למ&quot;ד דר&quot;מ ס&quot;ל דבימי זיבה שריא לשמש עכ&quot;פ בדיקה בעיא שע&quot;כ קתני בסיפא דמתני' התם הזב והזבה הרי אלו בחזקת טומאה ע&quot;ש ופוסקים באמת להלכה כן הרמב&quot;ם והרא&quot;ש והובא בש&quot;ע יו&quot;ד סי' קפ&quot;ו ס&quot;ב דכל אשה שאין לה וסת צריכה בדיקה קודם תשמיש ואחר תשמיש וא&quot;כ כיון שע&quot;כ בדקה לא היתה יכולה לבא לידי זבה גדולה ולענין חשש זבה קטנה הא הי' די בהפרשת יום א' ולמה מפרישין אותו ז' ימים ומיושב קושי' התוס' הנ&quot;ל ע&quot;נ בס&quot;ד:<br /> <br /> '''והנה''' עפ&quot;י הסברא הנ&quot;ל שהעלינו דכיון דאפי' בראיי' בלא הרגשה טמאה עכ&quot;פ טומאת ערב משום מקור מקומו טמא ולכן א&quot;א לאוקמה בחזקת טהרה ואדרבא בחזקת טומאה קיימא גם לגבי בעלה כיון דמחזיקין מטומאה לטומאה כסברת הנוב&quot;י הנ&quot;ל אמינא לבאר דברי הרמב&quot;ן בחי' ריש גיטין שכ' לענין קושי' התוס' שם שהקשו דאמאי לא ילפינן דע&quot;א נאמן באיסורין אפי' באתחזק איסורא מוספרה לה והעיר בזה הרמב&quot;ן שם דהרי מנדה אין למילף כיון דרק מפיה אנו חיין שראתה דם א&quot;כ לא אתחזקה בנדה רק על פיה וא&quot;כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכ' דהרי בכל ענין האמינתה תורה אפי' הבעל עמה במטה וראה הדם שותת ויורד א&quot;כ לא אתחזקה בנדה על פיה ואפ&quot;ה האמינתה תורה על הספירה ע&quot;ש. והנה לכאורה עדיין יש להתבונן דהרי מן התורה אינה טמאה בלא הרגשה א&quot;כ ההרגשה הלא לא נוכל לדעת רק על פיה שאומרת שהרגישה וא&quot;כ עדיין לא מקשין התוס' כלום דכיון דלא אתחזקה רק על פיה שאמרה שהרגישה הא שייך הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואי דחזקת דם בא בהרגשה הרי מבואר בתשו' נטע שעשועים סי' כ&quot;א דהא דמחזקינן שבודאי בא דם בהרגשה הוא רק כשספק להאשה אם ארגשה אבל כשאומרת בברי דלא ארגשה ל&quot;א חזקת דם בא בהרגשה ע&quot;ש שה&quot;ר מנדה ס': וא&quot;כ דתלוי רק באמירתה הא אין ראי' מוספרה לה דעא&quot;נ אפי' באתחזק איסורא. ולהאמור י&quot;ל דכיון דגם בלא הרגשה היא טמאה עכ&quot;פ טומאת ערב שוב קיימא בחז&quot;א אפי' לגבי בעלה ושפיר הקשו התוס' דנילף דעא&quot;נ אפי' באתחז&quot;א. ומה נכון לבאר עפי&quot;ז דברי הגמ' ב&quot;ב הנ&quot;ל במאי דקא&quot;ל רבא לאביי רוב ומצוי ליכא למ&quot;ד דתני ר' חייא כו' והוא עפ&quot;י שיטת השב שמעתתא שהבאנו למעלה שכ' דשייך לדון בזה מדין קבוע כיון דע&quot;כ הי' הרגשה והו&quot;ל כפירש לפנינו אמנם באמת בהמשנה דקתני נמצא דם בפרוזדור ספקו טמא י&quot;ל דמיירי בלא הרגשה ועכ&quot;פ טומאת ערב איכא משום מקור מקומו טמא וא&quot;כ אין עליו דין קבוע כיון דהי' בלא הרגשה פירש ואמרינן שפיר רוב דמים מן המקור משא&quot;כ בהך דר' חייא כיון דקאמר חייבין עליו על ביאת מקדש והרי בתוס' נדה ט&quot;ז. כ' בהא דמקור מק&quot;ט אע&quot;ג דליכא בדם רביעית משום דהכי גמירי לן הללמ&quot;מ והרי בכ&quot;מ פ&quot;ג מביאת מקדש סוף הלכה י&quot;ג כ' שם בדעת הרמב&quot;ם דעל הללמ&quot;מ כיון שלא נתפרש בהדיא בתורה אין חייבין עליו על ב&quot;מ וא&quot;כ מדתני ר&quot;ח חייבין על ב&quot;מ ע&quot;כ דמיירי בהרגשה א&quot;כ שוב הוי עליו דין קבוע וא&quot;א לדון בו מכח רוב דמים מן המקור דכל קבוע כמע&quot;מ וע&quot;כ מטעם רוב ומצוי קאתינן עלה ודו&quot;ק:<br /> <br /> '''אכן''' בגוף הענין במה שפלפלנו דכיון דאפי' בלא הרגשה האשה טמאה טומאת ערב משום מקור מקומו טמא לכך בחזקת טמאה עומדת גם לענין נדה עדיין איכא לעיוני בי' דלפמ&quot;ש רש&quot;י בנדה מ&quot;א: דטומאת מקור מק&quot;ט הוא מכח נגיעה שהאשה נוגעת בדם א&quot;כ לענין טומאת הנדה שהיא טומאת ראיי' שפיר יש לנו להעמידה אחזקת טהרה. ונהי דברמב&quot;ן והר&quot;ן בחי' שם הובא בסדרי טהרה סי' קפ&quot;ח כתבו דהא דמקור מקומו טמא לאו משום דהמקור מטמא הדם בנגיעתו אלא דגזה&quot;כ הוא כל מה שנברא בו טמא הוא ומטמא ביציאותיו טומאת ערב ע&quot;ש אבל הלא עכ&quot;פ לגבי האשה הו&quot;ל טומאת מגע ושייך שפיר להעמידה לענין ס' טומאת ראיי' אחזקת טהרה ושמטעם זה נסתרה ממני דרך האחרונים ומכללם החו&quot;ד בסי' קצ&quot;ו שכתבו דאם ראתה בתוך ז&quot;נ אפי' ברור לה שהי' בלא הרגשה סותר הנקיים דכיון דמקור מקומו טמא הו&quot;ל טומאה מפסקת ביניהן סותר הנקיים דכיון דמקור מקומו טמא הו&quot;ל טומאה מפסקת ביניהן ולא קרינן בי' ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ע&quot;ש ולהאמור ליתא דהרי א' בנדה מ&quot;ב. לענין פולטת ש&quot;ז דאי נוגעת הוי אינו סותר. והנה לכאורה מדברי הש&quot;ס נדה דף ע&quot;א. גבי האשה שמתה ויצאה ממנה רביעית דם יש להוכיח דמקור מק&quot;ט הוא מדין רואה דהרי קא' התם דמטעם מקור מק&quot;ט מטמא בכ&quot;ש וא' בנדה מ&quot;ב. ובפירש&quot;י שם דרואה ל&quot;ב שיעור ונוגע בעי שיעור וא&quot;כ כיון דמקור מק&quot;ט ל&quot;ב שיעור הא ע&quot;כ רואה הוי'. אמנם ז&quot;א דהרי כבר הבאתי בשם התוס' דהא דל&quot;ב רביעית במקור מק&quot;ט הוא משום דהכי גמירי לה א&quot;כ לכך שפיר נוגע הוי' והא דשאר נוגע ל&quot;ב שיעור משום דאין למדין מהלכה והרי אמרינן התם לענין פולטת ש&quot;ז כיון דאינו מטמא בפנים כבחוץ נוגע הוי א&quot;כ דם שבמקור שאינו דם נדה הא ג&quot;כ אין מטמא בפנים כבחוץ דעכ&quot;פ ביה&quot;ס הוי וא&quot;כ דין מגע עלי'. ויתכן לפרש בזה דברי הש&quot;ס נדה כ&quot;ב. בהא דקא' התם לימא שפופרת תנאי הוא כו' ומסיק רבא דבמקור מק&quot;ט קמיפלגי עי' ברא&quot;ש שם ובמ&quot;ש במהרש&quot;א ע&quot;ד התוס' שם ולכאורה כיון דס&quot;ל לר&quot;א מקור מקומו טמא אמאי אמר סתם טהורה הא עכ&quot;פ טמאה טומאת ערב ולהאמור י&quot;ל דכיון דהוא רק מדין נגיעה הלא כ' בתוס' חולין פ&quot;ז: ד&quot;ה כל משקה דאם נטף הדם בשפופרת ל&quot;ה נגיעה ע&quot;ש וא&quot;כ אין לה בכה&quot;ג גם טומאת ערב ויש לפלפל עפי&quot;ז הרבה בסוגי' שם אכמ&quot;ל. ובהכי ניחא לן לבאר ד' הרמב&quot;ם פ&quot;ג דסוטה הט&quot;ז והן מוציאין אותה מעזרת נשים ותמה המ&quot;ל שם דמשמע דרק מעזרת הנשים הוא דאיכא קפידא אבל בהר הבית ליכא קפידא והרי בפ&quot;ק דכלים תנן הר הבית מקודש שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם ולהנ&quot;ל י&quot;ל דהרי באמת בסוטה כ': פרכינן הרי חרדה מסלקת הדמים ומשני ביעתותא מרפיא וי&quot;ל דס&quot;ל להרמב&quot;ם דכיון דע&quot;י ביעתותא תרפינה קשרי האם שעי&quot;כ היא פורסת נדה כדרז&quot;ל על ותתחלחל המלכה וכיון שנרפין קשרי האם המקור הוא פתוח ממילא והדם יוצא בריוח באופן שאינה מרגשת יציאת הדם מן המקור כיון שאין הדם פותח את המקור וא&quot;כ אין האשה טמאה מדאורייתא רק טומאת ערב משום מקור מק&quot;ט וכיון דהך טומאה הוא רק טומאת מגע י&quot;ל דלא עשו מעלה בהר הבית רק על נדה שהיא טומאת ראיי' וכיון שגופה אינו טמא בלא הרגשה רק מדרבנן וגם איסור הבאת הדם עצמו למקדש ג&quot;כ אינו רק מדרבנן לפי שכל שאין לו טהרה במקוה אינו אסור מה&quot;ת להביאו למקדש כדא' בעירובין ק&quot;ד: ולכך בהר הבית לא עשו מעלה בזה ומיושב שפיר ד' הרמב&quot;ם ז&quot;ל עכ&quot;פ כיון דטומאת ערב דמקור מק&quot;ט ל&quot;ה רק מתורת נגיעה נראה דאינו סותר מדאוריי' גם בתוך הספירת ז&quot;נ והכי מתבאר להדיא מדברי הרז&quot;ה שהובא בשו&quot;ת חת&quot;ס סוסי' קמ&quot;ד שכ' וז&quot;ל כ' הרז&quot;ה פ&quot;ב דנדה לדעת כמה גאונים ל&quot;ב בדיקה לנקיים לבעלה דסגי לנקיים שלה במה שאחר שפסקה בטהרה ונסתם המעין הראשון שוב לא הרגשה ז' ימים זא&quot;ז ע&quot;ש הרי להדיא דראיי' בלא הרגשה אינה סותרת ז&quot;נ והרי בנדה ל&quot;ז. מסקינן לענין דם קישוי שאינו סותר בזיבה דדבר שאינו גורם אינו סותר וה&quot;ה דם בלא הרגשה שאינו גורם טומאה מדאוריי' אינו סותר הנקיים מדאוריי' דהרי תרווייהו דם קישוי ושלא בהרגשה מחד קרא נפקי זה מדמה וזה מבשרה והוא עוד ק&quot;ו מדם קישוי דבדם קישוי הי' ס&quot;ד דגמ' שם שיסתור משום דאמרינן דבר המטמא סותר היינו שמטמא במקום אחר בימי נדה אבל דם בלא הרגשה הלא אינו מטמא בשום מקום משום נדות ול&quot;ה דבר המטמא בודאי אינו סותר אפס בהא מודינא דעכ&quot;פ אותו היום אינו עולה לנקיים לפי המבואר בפירש&quot;י שם לענין דם קישוי דאף דאמרינן כיון דאינו גורם זיבה אינו סותר היינו שאינו סותר הכל אבל עכ&quot;פ אותו היום אינו עולה ובחי' הר&quot;ן שם מובא חילוקי דיעות בזה אם אותו היום עולה וי&quot;ל דה&quot;ה לדם בלא הרגשה בתוך ז&quot;נ עכ&quot;פ אותו היום אינו עולה לנקיים והכי מבואר בחי' הרמב&quot;ן נדה נ&quot;ב. דכמו לרב דם טוהר אינו עולה אע&quot;ג דטהור לא משום דסותר אלא דבעינן נקיים מדם של אותו מעיין ע&quot;ש וה&quot;ה בלא הרגשה נקי לא מיקרי ועפי&quot;ז אזדא לה ראיית הנוב&quot;י ז&quot;ל שמוכיח דהרגשת זיבת דבר לח הוי' הרגשה מהא דנמצא דם בפרוזדור ספקו טמא דא&quot;א שהי' הרגשת פתיחת המקור דא&quot;כ ל&quot;ה מספקינן במן העלי' ולהאמור הא איפשר דמיירי בתוך ספירת ז&quot;נ דאפי' הי' בלא הרגשה הא עכ&quot;פ אינו עולה (וי&quot;ל עוד דבספירת ז&quot;נ של זבה ראיי' בלא הרגשה סותרת עפ&quot;מ דא' בנדה ל&quot;ז. דאונס סותר אף שאינו גורם כיון שאם ראה שתים שלא באונס ושלישית באונס מצטרפין לקרבן הו&quot;ל גורם וסותר ע&quot;ש וא&quot;כ י&quot;ל לפמ&quot;ש בסד&quot;ט סי' ק&quot;צ ס&quot;ק צ&quot;ג דהא דבעינן בזבה הרגשה א' בנדה מ&quot;א: מדכתיב זובה בבשרה והיי&quot;ד בראיי' א' שלה אבל לאחר שראתה פ&quot;א בהרגשה אפי' חזי' ב' ראיות אח&quot;כ שלא בהרגשה מצטרפין לראי' הראשונה של יום הא' ונעשה זבה גדולה כיון דעיקר קרא דבבשרה דדרשינן מיני' דבעי' הרגשה בנדה כתיב אלא דמרבינן לזבה מזובה ודרשינן זבה דומיא דנדה דבהרגשה א' סגיא ע&quot;ש וא&quot;כ י&quot;ל דבלא הרגשה הו&quot;ל גורם כמו ראיית אונס ויל&quot;ע בזה) ויתיישב עפי&quot;ז מה שהקשו המפורשים במשנה נדה נ&quot;ח: מעשה באשה א' שבאת לפני ר&quot;ע אמרה לו ראיתי כתם א&quot;ל שמא מכה היתה ביך א&quot;ל הן וחיתה א&quot;ל שמא יכולה להגלע ולהוציא דם א&quot;ל הן וטהרה ר&quot;ע ראה תלמידיו מסתכלין זב&quot;ז א&quot;ל מה הדבר קשה בעיניכם של&quot;א חכמים הדבר להחמיר אלא להקל שנא' ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה דם ולא כתם והקשו דל&quot;ל מכח המיעוט דם ולא כתם הרי בלא&quot;ה הוא ממועט מבבשרה עד שתרגיש בבשרה ולהנ&quot;ל יהי' נכון דהנה באמת הקשה בתשו' ח&quot;צ הנ&quot;ל לשי' הרשב&quot;א דאפי' במכה שא&quot;י אם מ&quot;ד תולין א&quot;כ למה שאל ר&quot;ע אם יכולה להגלע ולהוציא דם ותי' בתשו' נובי&quot;ק סי' נ&quot;ה דטעמא דהרשב&quot;א הוא משום דמוקמינן האשה בחזקת טהרה ור&quot;ע רצה לטהרה גם בימי ספורה דאז בחזקת טומאה עומדת ע&quot;ש וא&quot;כ לפי&quot;ז אצטריך למדרש מדם ולא כתם דאלו מטעם של&quot;ה הרגשה הא עכ&quot;פ אותו היום אינו עולה דאינו נקי הוא ולהכי אצטריך למדרש מדם ולא כתם דהו&quot;ל נקי מדם וגם אותו היום עולה ועל כן כ' הש&quot;ך בסי' קצ&quot;ו ס&quot;ק י&quot;ג דבמכה שידוע שמ&quot;ד תולין אפי' בג&quot;י הראשונים דכמו דיש סוברים דגם בשעת וסתה תלינן במכה שידוע שמ&quot;ד הואיל וסתות דרבנן ואפי' למאן דמחמיר בשעת וסתה הואיל ואיכא למ&quot;ד וסתות דאוריי' אבל כתמים שהן לכ&quot;ע דרבנן תלינן במכה שידוע שמ&quot;ד ע&quot;ש ולכאורה הרי מאי דהוי דרבנן הוא משום של&quot;ה הרגשה והיל&quot;ל דבתוך ספירה עכ&quot;פ אותו היום אינו עולה אמנם כיון דהתורה אמרה דם ולא כתם ולכך אף דבראיי' בלא הרגשה אין אותו היום עולה כיון דהו&quot;ל אין נקי מדם אבל בכתם שפיר עולה דהו&quot;ל נקי מדם וכן ראיתי לש&quot;ב הגאון בישיע&quot;ק סי' קצ&quot;ו שהעלה דבראתה דם בלא הרגשה אין אותו היום עולה לנקיים ועי' באב&quot;מ בקונטרס התשובות סי' כ&quot;ג:<br /> <br /> '''והנה''' בדרך היותר קצרה איפשר לומר בביאור ד' הש&quot;ס ב&quot;ב הנ&quot;ל דהנה באמת העלה בס' סדרי טהרה סי' ק&quot;צ וקצ&quot;ד דבלא הרגשה אף דגזה&quot;כ הוא דהאשה טהורה מ&quot;מ הדם טמא ואפי' אינימא מקור מקומו טהור מ&quot;מ הדם הוא טמא ולפענ&quot;ד יש לה&quot;ר לזה מד' הש&quot;ס נדה ס&quot;ב. איתיבי' ר&quot;י לר&quot;ל הטבילו ועשה ע&quot;ג טהרות כו' א&quot;ל הנח לכתמים דרבנן והתני ר' חייא דם הנדה מעביר עליו ז' סממנין ומבטלו וקשה לכאורה דהא ג&quot;כ יכול להיות שהוא רק דרבנן כשהוא בלא הרגשה וע&quot;כ דהדם גופי' טמא מדאוריי' והרי בנדה ס&quot;ו. ס&quot;ל לרבי מקור מקומו טהור ומסתמא ר' חייא תלמידו ג&quot;כ הכי ס&quot;ל ואף דבנדה מ&quot;א: א' דלמ&quot;ד מקור מקומו טהור גם הדם הוא טהור זהו דוקא לענין דם טהור דליכא בי' טומאת נדה לעולם אבל בלא הרגשה כיון דאלו היתה מרגשת היתה האשה טמאה נדה לכך כשלא הרגישה הדם טמא עכ&quot;פ ומצאתי שכתב כן הגאון ר' מרדכי בנעט זצ&quot;ל בס' פרשת מרדכי הנמ&quot;ח חיו&quot;ד סי' י&quot;א. והנה אף דילפינן בנדה נ&quot;ד: דדם הנדה מטמא מדכתיב והדוה בנדתה מדוה כמוה מה היא מטמאה אף מדוה מטמאה א&quot;כ חזינין דהדם אינו טמא רק מכח האשה ובלא הרגשה הא האשה היא טהורה והרי אפי' אי מקור מקומו טמא העלה בתשו' נובי&quot;ת חיו&quot;ד סי' צ&quot;ז דזהו דוקא כ&quot;ז שהוא במקומו אבל לאחר שפירש ממקומו פסקה טומאה ממנו ע&quot;ש] מ&quot;מ הרי כ' בתוס' שם ד&quot;ה דם הנדה דלרבא דאמר בנדה ל&quot;ה. לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ&quot;ש לא דרשינין מדוה כמותה ע&quot;ש והכי מבואר בר&quot;ן פ&quot;ב דשבועות ובחי' הרמב&quot;ן נדה מ&quot;א: לענין יוצא דופן. ולפי&quot;ז שפיר קמייתי רבא רק מהך דר' חייא דבהא דקתני במתני' נמצא בפרוזדור ס' טמא איפשר לפרושי בלא הרגשה וקאי לענין הדם גופי' דטמא אף דהאשה היא טהורה דרבא לשיטתי' דלא דריש מדוה כמותה משא&quot;כ בהא דר' חייא הרי לא מצינין לפרושי לענין הדם ויהי' הפי' חייב על ב&quot;מ שחייב אם הכניס הדם למקדש דהרי אין לו טהרה במקוה כנ&quot;ל וע&quot;כ מדקא&quot;ר חייא דחייבין עליו על ב&quot;מ ע&quot;כ קאי לענין האשה בעצמה אם נכנסה למקדש שחייבת קרבן וא&quot;כ ע&quot;כ איירי בהרגשה והו&quot;ל קבוע וע&quot;כ הוא מטעם רוב ומצוי ודוק:<br /> <br /> '''אמנם''' באמת היטב אשר דבר בזה בשו&quot;ת בית אפרים הנ&quot;ל דל&quot;ש בזה קבוע כיון דבשעה שהם בקביעות עדיין אין כאן ספק ולא נפל הספק עד אחר פרישתו לפרוזדור והו&quot;ל פירש דומיא דסברת הה&quot;מ פ&quot;ב מה' שבת ה&quot;כ ע&quot;ש. וע&quot;ד פלפול קצת י&quot;ל דד&quot;ז תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בגיטין ס&quot;א. דאביי קא' התם דלהכי בוררת וטוחנת עם אשת ע&quot;ה ול&quot;ה מסייע ידי ע&quot;ע כמו ברישא דמתני' התם בחשודה על השביעית משום דרוב ע&quot;ה מעשרין הן ורבא מוקי לה בע&quot;ה דר&quot;מ ובתוס' הרגישו דהרי רבא ס&quot;ל ג&quot;כ רוב ע&quot;ה מעשרין הן ונראה דבאמת התעורר בס' ט&quot;ג שם דהרי בביתה אסור לסייע עמה משום כל קבוע כמע&quot;מ דמי ומשמע התם דאפי' נתחייב במעשר מדאוריי' שריא לסייע בהדה ע&quot;ש ומש&quot;ש מכח קבוע שאינו ניכר הוא תמוה דהרי אם ידוע אפי' לאדם אחד הו&quot;ל קבוע הניכר כמ&quot;ש בפלתי סי' ק&quot;י ס&quot;ק י&quot;ב ע&quot;ש וא&quot;כ הלא הע&quot;ה ידע אם עישר אם לא אמנם י&quot;ל עפי&quot;ד הה&quot;מ הנ&quot;ל דכיון דבשעה שהוא בבית ע&quot;ה ונתחייב במעשר ל&quot;ה מספקינן דהא הוא לעצמו יודע אם עישר אם לא אפס משפירש מע&quot;ה מספקא לן אם עישר את התבואה ולכך ל&quot;ה עלה דין קבוע ולכך ס&quot;ל לאביי דמטעם רוב ע&quot;ה מעשרין שריא לסייע בהדה אפי' בביתה ורבא פליג עלי' וס&quot;ל דהוי עליו גם בכה&quot;ג דין קבוע ולכך הוכרח לאוקמי בע&quot;ה דר&quot;מ וכיון שכן י&quot;ל דרבא דקא' בב&quot;ב שם רוב ומצוי קאמרת לשיטתי' אזיל דס&quot;ל דגם בכה&quot;ג יש עליו תורת קבוע וע&quot;כ צריכין לבא מכח רוב ומצוי] גם הרי בב' חנויות מוכרות בשר שחיטה וא' בשר נבילה אזלינן בתר רובא אף שבהחנות הא' של הבשר נבילה יש בשר נבילה הרבה והוא רוב נגד הבשר שבהב' חנויות של בשר שחיטה מ&quot;מ בתר המקומות אזלינן והטעם משום דדבר הנפרש אפשר לו שיסתלק מהחלק המועט כמו שמסתלק מהחלק המרובה וא&quot;כ למה אזלינן בתר רובא דמקור לגבי עלי' הרי איכא נמי דם צדדין והו&quot;ל ב' מקומות לגבי דם מקור:<br /> <br /> '''נחזור''' לדאתאן עלה לענין דינא בנידן שאלתינו לכאורה גם בלעדי אמירת הרופאים יש מקום לצדד להתיר משום שאשה זו יש לה וסת קבוע ויש לסמוך בשלא ב&quot;ו ע&quot;ד המרדכי אף שא&quot;י שמכתה מ&quot;ד כנ&quot;ל וכן העלה בתשו' מהר&quot;ם לובלין סי' קי&quot;א דגם בשא&quot;י אם מכתה מ&quot;ד תולה שלא ב&quot;ו ואפי' ז&quot;נ א&quot;צ וכ&quot;כ הב&quot;ח שם וכן מורה ובא בתשו' נובי&quot;ק סי' מ&quot;א ובפלתי שם סק&quot;ה מסיים שכן ברור ונכון ואין להחמיר והכי מפורש ברדב&quot;ז ח&quot;ב סי' תמ&quot;ד ומביאו בס' חכ&quot;א להלכה אמנם לכאורה י&quot;ל דזהו דוקא במכה תדירית שמרגשת צער וכאב גם שלא בשעת תשמיש אבל בנ&quot;ד שאין לה כאב כ&quot;א בשעת נגיעה באותו מקום איפשר שאין להקל בזה דלא חשיב רק כאב בעלמא וכי&quot;ב כ' בש&quot;ך סי' קצ&quot;ו ס&quot;ק י&quot;ג לענין תליי' במכה שמ&quot;ד בג&quot;י הראשונים של הז&quot;נ דיש חילוק בין אם זב תדיר לבין אם זב רק לפרקים ובפרט דאיכא למיחש שמא זיבת הדם ע&quot;י נגיעה בשם הוא קביעת וסת מחולשת המקור וכבר העלה בתשו' ח&quot;צ סי' מ&quot;ו ובנובי&quot;ת חיו&quot;ד סי' קי&quot;ד שגם באופן זה היא טמאה נדה דלא כהשב יעקב וע' ספר יהושע חיו&quot;ד סי' מ&quot;ו. אמנם הלא יש לנו לסמוך בנ&quot;ד על מה שאומר הרופא שיש לה מכה בהאם שממנה הדם יוצא ושכבר נתרפאה ע&quot;י הרפואות ולא תראה עוד לדעתו והנה אף דבש&quot;ע סי' קפ&quot;ז ס&quot;ח נחלקו הראשונים הבעה&quot;ת והרשב&quot;א ז&quot;ל אי סמכינן על רופא שאומר שנתרפאה ואף להריצב&quot;א דמיקל הוא רק ברופא יהודי אבל על רופא עכו&quot;ם אין לסמוך אשר פיהם דבר שוא כו' אולם כבר העלו כמה מגדולי האחרונים לסמוך ארופאים בכה&quot;ג דליכא לברורי ממעשה דטבעין בנדה כ&quot;ב: ששאלו חכמים לרופאים ואמרו אשה זו מכה יש לה בתוך מעי' כו' ונתקשה הרא&quot;ש בתשו' דא&quot;כ למה הצריכו הטלת הקליפות למים לראות אם נימוחו ורצה בתשו' מהר&quot;ם לובלין הנ&quot;ל לומר דבאמת לא רצו לסמוך ארופאים ובחנו אם האמת כדבריהם אולם בתשו' עבוה&quot;ג סי' כ&quot;ב כתב משום דהיכי דאיכא לברורי לא סמכינן ארופאים ע&quot;ש והיכי דליכא לברורי סמכינן שפיר ארופאים ובאמת י&quot;ל בדברי המהר&quot;ם לובלין שם דגם איהו ס&quot;ל הכי דהרי כ' שם שהרופאים ל&quot;א שיש לה מכה במקור אלא שהוא קליפות או שערות ולכך אם יש בידינו לברר דבריהם אין לסמוך עליהם אבל אם היו הרופאים אומרים שיש לה מכה במקור היינו סומכין עליהם דא&quot;א לברורי והכי מפורש במהרי&quot;ק שורש קנ&quot;ט להוכיח מהתם דגם רופאים עכו&quot;ם נאמנים ומוכח מדבריו שם דהטעם אע&quot;ג דאין מסלפ&quot;ת נאמן אלא בעדות אשה מ&quot;מ נאמן משום דחזקה אומן לא מרע אומנותי' כיון דירא לעצמו שלא יתברר עפ&quot;י רופאים מומחים היפך דבריו ויקלקל עי&quot;ז אומנותו ע&quot;ש וע' בע&quot;ז כ&quot;ז. דמוקי הא דא' ימול ארמאי ברופא מומחה ופירש&quot;י לא מרע נפשי' לשוי' כ&quot;ש ובתוס' שם כ' ואפי' אינו מומחה למילה לא מרע נפשי' מכל דבר שיתעסק בו והכי מצינו באמת בראשונים ז&quot;ל בחולין צ&quot;ו דסמכינן באיסורין אטעימת קפילא אפי' ל&quot;ה מסלפ&quot;ת משום דלא מרע אומנותי' ער&quot;ן שם וכן העלה בתשו' שבו&quot;י ח&quot;א סי' ס&quot;ה. וי&quot;ל דלכך הצריכו חכמים באמת הבירור דהטלת הקליפות למים ולא סמכו אחזקת אומן לא מרע אומנותי' משום דכ' במג&quot;א סי' ח' ס&quot;ק י&quot;א דהיכי דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה וא&quot;כ הא בנ&quot;ד א&quot;א לברורי דכיון דהמכה הוא במקור א&quot;א ע&quot;י בדיקת מוך דהרי בין אם הוא דם נדות או מהמכה יהי' הדם על ראש המוך וסמכינן שפיר אהגדת הרופאים:<br /> <br /> '''והנה''' מד' הח&quot;צ סי' מ&quot;ו נראה דבכל ענין סומכין ע&quot;ד הרופאים ובמעשה דטבעין לכך אנו מטמאין אם נימוחו משום דהתם הפי' מכה היינו שנחלשה האם שלה או שאירע בה איזה קלקול עד שאינה בריאה וחזקה בטבעה לבשל המותרות כתיקון ולהוציאן בזמנן כראוי ולכך היא מוציאתן קודם זמנן ובלתי מבושלין כראוי ואין זה ענין לדם מכה שהוא דם בועה וחבורה ואינו מעיקר דם המקור אבל זה דם המקור הוא אלא שלחולשת המקור או לסיבת מאורע מן המאורעות שאירע בו הוא מוציא את הדם באופן משונה ע&quot;ש ולפענ&quot;ד אף אי נימא דלא סמכינין באיסורין ארופאים היינו להחליט ודאי שהוא כדבריהם אבל בנ&quot;ד י&quot;ל דמועיל הגדת הרופא עכ&quot;פ למשוי ס' השקול לענין שנסמוך על הס&quot;ס של הרמ&quot;א כיון דבס&quot;ס בעינן שקולין כמ&quot;ש בתוס' כתובות ט'. עש&quot;ך יו&quot;ד סי' נ&quot;ג ובמג&quot;א סוסי' תס&quot;ז. ומהני עכ&quot;פ אמירת הרופא דנימא בי' ס&quot;ס ומתיישב עפי&quot;ז מה דלא סמכו ארופאים במעשה דטבעין הנ&quot;ל לטהר את האשה מכח ס&quot;ס ספק ברי' בפ&quot;ע ואת&quot;ל מהמקור דילמא מחמת מכה שבמקור והרי הגדת הרופא משוי לי' עכ&quot;פ לס' שקול והלא ברמ&quot;א סוסי' ק&quot;י פוסק דסמכינן אס&quot;ס אפי' היכי דאיכא לברורי ומכ&quot;ש הכא דלא נוכל לברר רק ספק א' שמבואר בתשו' נובי&quot;ק סי' כ&quot;א דבכה&quot;ג לא מיקרי אפשר לברורי וא&quot;כ הי&quot;ל לטהרה מכח ס&quot;ס וי&quot;ל דהרי באמת שני הספקות הם משם א' דלשני הספקות היא טהורה והוי כהא דא' שם אונס חד הוא וכ' בנוב&quot;י סי' נ&quot;ז ובסד&quot;ט דכיון דקיי&quot;ל מקור מקומו טמא איכא נ&quot;מ בין הספקות דאם הוא ממכה שבמקור הלא טמאה טומאת ערב וא&quot;כ הרי מבואר בנוב&quot;י שם דרק בדם לח שהוא משקה שייך מקור מק&quot;ט ולא בחתיכה ושערות ולכך במעשה דטבעין שהיתה מפלת כמין שערות וקליפות הא ל&quot;ש מקור מק&quot;ט וליכא ס&quot;ס והלכך ממילא לפי&quot;ז ל&quot;ה ג&quot;כ כדי סמיכה על אמירת הרופאים והוכרח לעשות הבחינה דהטלה למים אבל בנ&quot;ד שפיר נוכל לצדד מכח ס&quot;ס. ואף דבשאלתינו אומר הרופא שהמכה הוא בפה האם מבחוץ שקורין מוטטערמונד בכ&quot;ז הלא מבואר בנוב&quot;י שם דגם במכה שבפה האם בחוץ שייך מקור מק&quot;ט ע&quot;ש ואיכא נ&quot;מ בין הספיקות ובפרט שמלשון בעה&quot;ת שמפקפק בנאמנות הרופאים נראה דרק כשאמירת הרופא הוא לאחר שכבר נתחזקה ברמ&quot;ת אבל אם הי' מתחלה שאלת רופא ואמר שיש לה מכה איפשר דגם הוא מודה דאין להחזיקה ברמ&quot;ת ומהני אפי' במקום דאיכא לברורי והרי במעשה דטבעין הקשה באמת בסד&quot;ט לשי' הרז&quot;ה דדם יבש טהור משום דכתיב כי יזוב זוב דמה א&quot;כ למאי נ&quot;מ שאלו לרופאים הרי אם לא נימוחו הו&quot;ל דם יבש וטהור אמנם י&quot;ל דנהי דלרז&quot;ה דם יבש טהור מ&quot;מ אם ראתה דם יבש בימי ספירת הנקיים אינו עולה כמו דם קישוי שאינו עולה כאשר הארכנו בזה קצת למעלה וי&quot;ל דהי' המעשה בתוך ז&quot;נ ולכן הצריכו לרופאים שכיון שאמרו שהוא מחמת מכה עולה גם לנקיים וא&quot;כ כיון דבימי ליבונה האשה בחזקת טמאה קיימא כנ&quot;ל א&quot;כ כיון שבא להוציאה מחזקה י&quot;ל דל&quot;מ עדות הרופאים בדאיכא לברורי אבל כשאינו להוציא מחזקה איפשר דמהני גם במקום דאיכא לברורי ובפרט אם לא נסמוך עליהם לענין הדאורייתא רק שלא להוציאה מבעלה משום רדמ&quot;ת דל&quot;ה רק איסור דרבנן וכיון דאמירת הרופה עושה עכ&quot;פ ס' השקול הו&quot;ל סד&quot;ר:<br /> <br /> '''והנה''' אפי' אי נימא דמחמירין גם ברדמ&quot;ת כיון שבאמת בחמ&quot;ח אה&quot;ע סי' קי&quot;ט ס&quot;ק כ&quot;ב כ' דרמ&quot;ת הוא מדאוריי' וכן בתשו' חת&quot;ס חוכך להחמיר גם ברדמ&quot;ת שלא לסמוך ארופאים מצד דחיישינן שאומרים בדדמי ע&quot;ש נראה דהוא רק באופן כזה שי&quot;ל שהרופא אומר מאומדן דעתו עפ&quot;י השערתו וי&quot;ל שטועה בדמיונו ולהכי נראה נמי שלא סמכו על הרופאים במעשה דטבעין כיון דהתם שפטרו הרופאים שאשה זו יש לה מכה במעי' רק מכח השערתם דצורות אלו הקליפות מוכיחות שהם גלדי מכה וע&quot;כ חיישינן שאומרים בדדמי משא&quot;כ בנ&quot;ד שאמר הרופא זה ע&quot;י מה שראו עיניו בהמקור ע&quot;י מטטערשפיעגעל בכה&quot;ג ל&quot;ח לבדדמי ושפיר סמכינן עלי' וכ&quot;כ בשו&quot;ת ד&quot;ח ח&quot;ב סי' ע&quot;ז דאם המילדת אומרת שראתה המכה בעיני' נאמנת אפי' היא עכו&quot;ם. וגם יפה כתב מעכ&quot;ת לבאר דהיכי דיש הוכחה לדברי הרופא לכ&quot;ע מועיל שהרי בתשו' הרדב&quot;ז סוסי' ת&quot;י כ' דאפי' כאב בשעת תשמיש חשיב הוכחה לסמוך על הרופא ובחת&quot;ס סי' קע&quot;ה מסכים לדבריו ומבואר במחבר ס&quot;ח דכשיש הוכחה ברורה באשה זאת בעצמה שניכר שהועילו לה הרפואות סמכינן אפי' על רופא עכו&quot;ם וא&quot;כ בנ&quot;ד יש הוכחה ברורה שהועילה לה הרפואה דהרי קודם הרפואה ראתה דם בשפע ע&quot;י בדיקת הרופא ולאחר שא&quot;ל שנתרפאת אף שבדק אותה כמקדם ל&quot;ה שום דם הלא נראה בעליל שהרפואה הועילה לה ולא תראה עוד מחמת תשמיש וגם בזה שהי&quot;ל מתחלה כאב גדול ואח&quot;כ נפסק ובתשמיש הג' ג&quot;כ נתמעט הכאב וגם הדם וכשבדק אותה הרופא אח&quot;כ ל&quot;ה לה עוד כאב כלל מכ&quot;ז הוכחה ברורה לדברי הרופא שנתרפאה ובכזה גם החת&quot;ס המחמיר יודה דיש לסמוך גם על רופא גוי ומובן הענין דאפי' אי נימא דעדות הרופאים ל&quot;מ משום דאומרים בדדמי כמ&quot;ש באמת בתשו' שבו&quot;י הנ&quot;ל מצינו דרגל&quot;ד מועיל לענין אומדנות הרופאים כבמשנה נזיר ס&quot;ה: המכה את חבירו ואמדוהו למיתה כו' ר&quot;נ פוטר מפני שרגלים לדבר וברמב&quot;ם פ&quot;ד מה' רוצח ה&quot;ה כ' הטעם שרגל&quot;ד לחיובא וכ' בתיו&quot;ט שם וכן בכ&quot;מ דס&quot;ל להרמב&quot;ם דהסיום במשנה מפני שרגל&quot;ד דברי הת&quot;ק הם והכי מפורש באמת בירושלמי בנזיר שם ר&quot;נ פוטר וחכמים מחייבין מפני שרגל&quot;ד הרי דאמרינן דכיון דרגל&quot;ד שהכביד עליו ומת מחמת מכה זו אמרינן שיפה אמדוהו הרופאים. והכי פוסק בנובי&quot;ק סוסי' נ&quot;ה לסמוך ארופא א&quot;י בדאיכא רגל&quot;ד וכ&quot;כ בתשו' רדב&quot;ז סי' תמ&quot;ד ובפרט בנ&quot;ד שהאשה מרגשת בעצמה שנתרפאה יש לצרף זה לעדותו של הרופא וכמ&quot;ש בתשו' ח&quot;צ סי' נ&quot;ו דלא מחזקינן לה למשקרת או לטועה בדמיונות ע&quot;ש ועתשו' שבו&quot;י הנ&quot;ל ובח&quot;ג סי' ע&quot;ח שהעלה להקל לסמוך ע&quot;ד הרופאים עכ&quot;פ בשא' מהם ישראל כשר ובשגם דבנ&quot;ד הלא יש לצרף ג&quot;כ שהיו בביאות שאחר הלידה דמובא ברמ&quot;א סי' קפ&quot;ז סי' דיש מקילין לתלות ראייתה בחולשתה שהוכו הצדדין מכח הלידה וכן צידד להקל בכי&quot;ב בתשו' השיב ר&quot;א סי' ה' (ובדרך אגב ראיתי בסד&quot;ט שם ס&quot;ק כ&quot;ו שמסתפק אם מקילין ג&quot;כ מה&quot;ט לענין הז&quot;נ לתלות מחמת חולשת הלידה. ולא ידענא מאי מספקא לי' הרי משנה שלימה שנינו בנדה ל&quot;ח: המקשה בתוך שמנים של נקבה כו' ממה היקל עלי' מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה ועי' בגמ' שם מ&quot;ב. אלא יולדת אי בימי נדה נדה כו' וצ&quot;ע בפירש&quot;י שם ד&quot;ה טומאה בלועה כו' דאי משום ראיי' מאתמול איעקר ומאתמול הוי ראיי' וראיי' דמאתמול ל&quot;מ לה האידנא דמאתמול הו&quot;ל ימי טומאה והשתא הו&quot;ל ימי טוהר ומשמע דאם נמשך הז&quot;י בתוך ימי טוהר אינה טמאה נדה ובאמת מבואר הכי בנדה י&quot;א. קס&quot;ד מבקשת לישב על דם טוהר הניחא למ&quot;ד מעין א' הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו שפיר ופירש&quot;י דבין פסקה ובין לא פסקה טמאה היום וטהורה למחר וצ&quot;ע בתוס' ישנים כריתות י'. ד&quot;ה קולא לית לי' שכ' וז&quot;ל ולכך נראה אם ראתה בתוך ז' ימי לידה לא חשבינן כרואה בתוך ימי נדותה לספור מראשון אלא סופרת ז&quot;י מראיי' ואילך והוא תמוה למאי דקיי&quot;ל כרב דאמר מעין א' הוא הלא כשכלין ימי טומאה היא טהורה ומאי ר&quot;מ בהא שמתחלת לספור מראיי' ואילך וצע&quot;כ) ואף דכ' שם דלא סמכינן אזה כ&quot;א בהוחזקו ביאות היתר בינתים בכ&quot;ז בנ&quot;ד באשה הזאת שיש לה וסת קבוע ושמשה שלא ב&quot;ו בימי מניקותה והרופא אומר שהי&quot;ל מכה ושנתרפאה יש לצרף ג&quot;ז לסניף גם יפה כ' כ&quot;ת דהבדיקה שעשה לה הרופא באחרונה תהי' כבדיקת האמונת שמואל כד' השואל בתשו' זכרון יוסף סי' כ&quot;ב. ויען שאמרה האשה שלפי דמיונה הי' הקנה של הרופא שבדק אותה כעובי האבר ובזה גם הזכרון יוסף החולק שם והחת&quot;ס סי' קנ&quot;ח יודו דהוי כהבדיקה של אמונת שמואל וגם כיון שהיו כל הג&quot;פ בליל טבילה הלא חזי לאצטרופי ד' המנ&quot;י סי' קפ&quot;ז ס&quot;ק כ&quot;ט שכ' שבכה&quot;ג רשאי לשמש עמה בליל הב' של הטבילה וע&quot;כ מכל הלין טעמי יש להתיר להאשה הזאת שתשמש בפעם הד' עכ&quot;פ בלילה השני' של הטבילה. ויצאו דברינו בטהרה דברי ידידו ש&quot;ב דור&quot;ש באהבה:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך י&quot;ד אב ה'תרנ&quot;ה]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98/%D7%9C%D7%96&diff=553619 2026-06-03T15:35:23Z

<p>פלאלמוני: added Category:תשובות מתאריך י&#039; אדר ה&#039;תרכ&quot;ח using HotCat</p> <hr /> <div>{{ניווט כללי עליון}}<br /> {{מרכז|'''סימן לז'''}}<br /> להרב כו' מו&quot;ה שמואל יוסף העלד נ&quot;י בק' פרעמיסלא יע&quot;א:<br /> <br /> שאלה באחד ששכר ד' כפרים על שמו והחזיק כמה שנים ובאחד הי' דר (המשכיר) [השוכר] והג' אחרים השכיר לשוכרים יהודים ככה נהג כמה שנים כל ימי חייו והשכיר לשוכרים כעושה בשלו והשוכרים לא הי' להם שום דבר עם השר מהכפר כמעט לא הכירוהו ולאחר פטירת המשכיר הנ&quot;ל רוצים היורשים לאמור שהחזקה שלהם:<br /> <br /> תשובה מקודם תדעו שמתקנות שהביא הכה&quot;ג אין לנו לדון כי ידוע שבעל כה&quot;ג מאסף לכל התקנות בישראל בכל נפוצותיהם והמעיין יראה שכמה תקנות ממקומות שונים סותרים זו לזו ואין לחזקה רק מקומו ומ&quot;ש בכה&quot;ג מביא במסגרת השלחן ותקנות אלו נהג בכל מדינות כוונתו על אקלים של תוגרמא אבל לא על מצר שלנו והראי' דהחזקות הי' בתוגרמא ואגפי' מזמן רב קודם לבעלי הש&quot;ע ומהרש&quot;ך ז&quot;ל בעצמו הי' בימי מרן הב&quot;י ורמ&quot;א ז&quot;ל ומדבריו מבואר שהתקנות היו הרבה יותר מכדי חייו תקנות ישנות ומבואר בהדי' במהרש&quot;ל ומ&quot;ב ז&quot;ל דבימיהם לא הי' שום תקנה בגלילותנו הגם שהי' בתוגרמא מ&quot;מ מדינות שלנו לא למדו מהם התקנות ורק נתקנו בימי מהר&quot;מ כמבואר בתשובותיו וגם מסגרת השולחן גופא הביא דע&quot;ח י&quot;ל דתקנה זו קבלו ולא האחרת א&quot;כ אין שום ראי' מהכה&quot;ג והרש&quot;ך ז&quot;ל ובפרט שז&quot;ל מהרש&quot;ך ז&quot;ל גם אם נראה לבוא לדון מחמת הסכמה שנתקנה מזמן המושילמין שלא יהא רשאי שום בעל חצר להוציא את השוכר מביתו ולא להוסיף על שכירותו רואה אני כפי הנשמע לא נתקנת כ&quot;א על בעלי חזקות לא על בעלי מולקיי כו' עד ואם יטעון שמעון שאעפ&quot;י שהוקרו אינו יכול להוציא ולא להוסיף על השכירות מכח הסכמה בדוי' אשר לא נתקנה ולא נעשתה מ&quot;מ כל שטוען ראובן שהוא רוצה הבית לדירתו שהבית שהוא דר בו עד עתה לא מתדר לי' יוכל להוציאו מהבית עכ&quot;ל א&quot;כ הרי אמר שזו תקנה ומשמע דלולי שהי' התקנה החדשה הי' החזקה של המשכיר אשר שכר מנכרי. שנית שכתב דתקנה זו נתבטל וקורא אותה תקנה בדוי' ולכן הזהרו מלפסוק כן כדברי הדיין והחזקה שייך להיורשים כנלע&quot;ד והמודה על האמת יראה שדברי כנים והי' שלום כדברי ידידם דוש&quot;ת בלונ&quot;ח ד' יו&quot;ד אדר תרכ&quot;ח לפ&quot;ק:<br /> {{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך י' אדר ה'תרכ&quot;ח]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%91/%D7%A7%D7%9B%D7%96&diff=553618 2026-06-03T15:33:46Z

<p>פלאלמוני: added Category:תשובות מתאריך כ&quot;ט חשון ה&#039;תרנ&quot;ב using HotCat</p> <hr /> <div>&lt;noinclude&gt;{{ניווט כללי עליון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> &lt;small&gt;בעזה&quot;י יום ג' א' דר&quot;ח אלול שנת תרנ&quot;ב לפ&quot;ק סטרי<br /> <br /> ::הנוטה כדוק שמים יכתוב ויחתום בספר לחיים את כבוד גיסי ידידי הרב הגדול חריף ובקי חכם ושלם כש&quot;מ פינחס הלוי נ&quot;י איש הורוויץ אבד&quot;ק זוראוונא יצ&quot;ו.&lt;/small&gt;<br /> <br /> '''מכתבך''' הגיעני עד&quot;ש באשה אחת ששמו לה הרופאים טבעת של גמי בפי האם הנקרא מוטטערקרענצכען כדי לסבב וליישר מעמד האם שלה בתוך הרחם שיועיל לה שתוכל להתעבר ופקדו עלי' שלא תסיר הטבעת משם משך ששה עשר ירחים וגם אחרי הזמן המוגבל לא יסיר הטבעת מקרבה רק רופא מובהק ומומחה והאשה אומרת שכשהיא ממשמשת באצבעה באותו מקום מרגשת רק צד אחד של הטבעת ונשאלת אם יש על האשה הזאת חשש בטהרתה לענין הבדיקה ואף שכפי אמירת הרופא נקל הדבר לרחוץ ולנקות כל מה שברחם בנקיון גמור ע&quot;י איינשפריטצונג או זיטצבאד עם באדע־שפיעגעל בכ&quot;ז נסתפקת אם מפי הרופא אנו חיין בזה שקשה לסמוך אפי' על רופא יהודי בזה&quot;ז שמחללים כל קודש ומזלזלים באיסורי תורה וגם נפשך בשאלתך אם הטבעת הנ&quot;ל חוצץ בטבילה זת&quot;ש:<br /> <br /> '''הנה''' כבר ישב על מדוכה זו הגאון נוב&quot;י ז&quot;ל במהד&quot;ק חיו&quot;ד סי' ס&quot;ד וכ' שם דאף דבית הסתרים צריך להיות ראוי לביאת מים דוקא בבית הסתרים אמרו כן אבל במקום הנקרא בלוע א&quot;צ אפי' ראוי לביאת מים לפמ&quot;ש בריטב&quot;א קידושין כ&quot;ה בשם רבותיו דמה דביה&quot;ס צריך להיות ראוי לב&quot;מ הוא רק מדרבנן הואיל ולענין טומאה דינו כגלוי וא&quot;כ זה רק בביה&quot;ס שמטמא במשא עכ&quot;פ אבל בלוע דאינו מטמא אפי' במשא א&quot;צ אפי' ראוי לב&quot;מ וכיון דהטבעת הזה הוא למעלה ממקום שהשמש דש נקרא בלוע ואינו חוצץ בטבילה דשם א&quot;צ אפי' ראוי לב&quot;מ. ובהשמטה במפתחות שם וכן במהד&quot;ת סי' קל&quot;ה הוסיף דאף לד' התוס' שם ובסוכה ו': שכ' דביה&quot;ס בעי מה&quot;ת ראוי לב&quot;מ מ&quot;מ בהא דבלוע ל&quot;ב ראוי לב&quot;מ לא נחלקו על הריטב&quot;א וס&quot;ל ג&quot;כ דא&quot;צ אפי' ראוי לב&quot;מ כשם שאינו מטמא ע&quot;ש ומבואר לכאורה הכי בר&quot;ש סוף מקואות שכ' לפרש מ&quot;ש בתוספתא בנכנס לו חץ בירכו וקרם עליו עור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ שכל הבלועין טהורין דר&quot;ל דכי היכי דלענין טומאה הוי טומאה בלועה כשקרם עליו עור ובטל אגב גופי' לענין חציצה נמי בטל אגב גופי' ע&quot;ש הרי דס&quot;ל להר&quot;ש דבלוע לכ&quot;ע אינו חוצץ אמנם באמת ליכא לאוכוחי מדבריו לנ&quot;ד דעד כאן ל&quot;ק הר&quot;ש הכי רק התם בחץ בירכו דאין סופו לצאת ושייך לומר דבטל אגב גופי' משא&quot;כ בטבעת שסופו לצאת איפשר דחוצץ לד' הר&quot;ש אף שהוא במקום דחשיב בלוע וע&quot;כ אנו מוכרחין לומר הכי בדעת הר&quot;ש ז&quot;ל דהרי באמת הקשה שם הר&quot;ש מהא דבחולין דף ע&quot;א: ילפינן דבלוע דלמטה לא מטמא מק&quot;ו מבלוע דלמעלה שאינו עושה עיכול כו' וא&quot;כ חץ בירכו דליכא עיכול אין כאן ק&quot;ו ומנ&quot;ל שמציל ותי' דאיכא ק&quot;ו אחר ומה בלוע שסופו לצאת מציל בלוע שאין סופו לצאת אינו דין שמציל ע&quot;ש וא&quot;כ תינח בחץ בירכו דאין סופו לצאת משא&quot;כ טבעת בא&quot;מ הא הוא בלוע דלמטה שסופו לצאת וליכא ק&quot;ו] ולפענד&quot;נ להסביר הענין גם לשי' התוס' דהרי באמת הקשו בתוס' נדה ס&quot;ו: ובמנחות י&quot;ח: דאמאי לא בעינן ביאת מים לכתחלה בביה&quot;ס כמו בילה וקריאה וחליצה ובכורים והנראה מתוך דברי התוס' במנחות בתירוצם שם הוא דהרי באמת מהקרא דוידיו לא שטף במים דרשינין מה דיו מאבראי הא ממעטינין טמון והקרא דכל בשרו הא מרבה אף טמון וע&quot;כ דהריבוי והמיעוט קאי אדבר שבמקצתו דינו כטמון ובמקצתו דינו כגלוי והוא בית הסתרים דלענין טומאת מגע דינו כטמון שאין מטמא במגע ולענין טומאת משא דינו כגלוי שמטמא במשא ולכך גם לענין טבילה במקצתו דינו כטמון דל&quot;ב ביאת מים ובמקצתו דינו כגלוי דבעינן ראוי לביאת מים וא&quot;כ לפי&quot;ז בבלוע דאין לו גם טומאת משא הרי הוי לגמרי כטמון ולא בעי' אפי' ראוי לב&quot;מ:<br /> <br /> '''והנה''' לכאורה הלא קיי&quot;ל בנדה מ&quot;ב: כרבא דס&quot;ל התם אותו מקום של האשה בית הסתרים הוי וא&quot;כ היל&quot;ל דבעינן באותו מקום ראוי לב&quot;מ כדא' התם דבשתחבה לה חברתה כזית נבלה באותו מקום אינה טמאה מכח טומאת מגע רק מדין טומאת משא והו&quot;ל ג&quot;כ מקצתו טמון ומקצתו גלוי והיל&quot;ל דצריך שיהי' שם ראוי לב&quot;מ. והנה ראיתי בתשובת נובי&quot;ת הנ&quot;ל שהרב השואל שם לחלק יצא דהא דביה&quot;ס בעי ראוי לב&quot;מ היי&quot;ד במקום שהיו המים יכולין לבוא שם מעצמן כמו הפה החוטם האזנים אפס דגלי קרא דל&quot;ב ב&quot;מ אילו צריכין עכ&quot;פ ראוי לב&quot;מ אבל אותו מקום של האשה אפי' בית החיצון כיון שאף אם היתה מרחקת ירכותיה זו מזו ג&quot;כ ל&quot;ה המים נכנסין לשם מאליהן ולכן כל שהוא לפנים ממקום שהתינוקות יושבות ונראות א&quot;צ אפי' ראוי לב&quot;מ ע&quot;ש ולפענ&quot;ד הי' נראה לבאר בזה מה שהקשה הר&quot;ת בתוס' נדה ס&quot;ז. מפ&quot;ט דמקואות משנה ב' גבי ואלו חוצצין באדם וחשיב בית הסתרים שבאשה דהרי בית הסתרים ל&quot;ב ביאת מים והקשו המפורשים דמאי קושיא היא זו הרי ראוי לב&quot;מ בעינן ולהאמור נכון עפמ&quot;ש בר&quot;ש ספ&quot;ח דמקואות בשם התוספתא דהא דקתני דבית הסתרים שבאשה חוצץ מיירי בנשואה ובאותו מקום דמקפדת שלא יהא דבר חוצץ במקום תשמיש וע&quot;ז הקשה הר&quot;ת שפיר דביה&quot;ס זה הא ל&quot;ב אפי' ראוי לב&quot;מ. והנה לכאורה הי' מקום לומר דקושי' ר&quot;ת הנ&quot;ל הוא לאביי דס&quot;ל בש&quot;ס נדה הנ&quot;ל דאותו מקום של האשה בלוע הוי ותקשי לדידי' המשנה הנ&quot;ל דמיירי בביה&quot;ס של אותו מקום כנ&quot;ל והרי בבלוע ל&quot;ב אפי' ראוי לב&quot;מ [והא דקא' בגמ' נדה התם כדאיבעיא לן אותו מקום של האשה בלוע הוי או ביה&quot;ס הוי למאי נ&quot;מ כגון שתחבה לה חברתה כזית נבילה בא&quot;מ ואמאי לא קא' נ&quot;מ אם מונח שם איזה דבר שמקפדת עליו לענין טבילה דאי הוי ביה&quot;ס חוצץ ובלוע אינו חוצץ י&quot;ל דהרי הך דבלוע אינו חוצץ הוא משום דבלוע לא מטמא כלל כנ&quot;ל א&quot;כ עדיפא לי' להש&quot;ס לומר נ&quot;מ בטומאה גופה] אמנם ז&quot;א דא&quot;כ איך הכריח שם הר&quot;ת מזה דמיירי לטהרות ולכך פוסלת חציצה והרי במקום שהוא בלוע כ&quot;ע מודו דלא פסיל חציצה אפי' לטהרות כדמוכח מדברי הש&quot;ס קידושין כ&quot;ה. דקא' וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי והאמר רבין א&quot;ר אדא אר&quot;י מעשה בשפחה של בית ר' שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיני' והצריכה רבי טבילה אחרת ולכאורה מ&quot;פ דילמא מיירי התם לענין טהרות א&quot;ו כיון דלס&quot;ד דהוי טמון אין סברא דתהי' פוסלת שם חציצה אפי' לטהרות וא&quot;כ א&quot;א למימר דקאי קושי' ר&quot;ת הנ&quot;ל לאביי:<br /> <br /> '''והנה''' בב&quot;י סי' קצ&quot;ח הקשה על הסמ&quot;ג שכ' כדברי ר&quot;ת הנ&quot;ל דהמשנה דואלו חוצצין ביה&quot;ס באשה מיירי לטהרות דלביה&quot;ס הא ל&quot;ב ביאת מים והקשה עליו דהא מ&quot;מ בעינן ראוי לביאת מים וראיתי בספר סדרי טהרה שם ס&quot;ק כ&quot;ו שמביא בשם מהרש&quot;ח שהקשה על הב&quot;י דאמאי הקשה קושיא זו על הסמ&quot;ג ולא הקשה כן על הר&quot;ת כנ&quot;ל והנלפענ&quot;ד ליישב דברי הב&quot;י ע&quot;ד הפלפול דהנה בהא דא' בנדה ס&quot;ו: בביה&quot;ס נהי דל&quot;ב ב&quot;מ מקום הראוי לב&quot;מ בעינן כדר&quot;ז דאר&quot;ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו' וכ' בתוס' שם וז&quot;ל וא&quot;ת כיון דלא מעכבא היכא דא&quot;ר לבילה נמי ליתכשר וי&quot;ל דסברא הוא דכיון דקפיד קרא לכתחלה לעשות המצוה בעינין שיהא ראוי לכך אעפ&quot;י שאינו מעכב דאל&quot;כ נתבטלה המצוה לגמרי של&quot;ה יכול לעשותה וכן בכ&quot;מ כגון ביאת מים דכתיב כל בשרו ומטעטים ביה&quot;ס ומ&quot;מ בעי' ראוי לב&quot;מ בכל בשרה עכ&quot;ל ונראה דזהו דוקא למ&quot;ד טבילה בזמנה מצוה שייך שפיר לומר דאי נימא דל&quot;ב אפי' ראוי תתבטל המצוה לגמרי ולהכי בעינין שיהי' ראוי לב&quot;מ אבל למ&quot;ד טבילה בזמנה לאו מצוה ל&quot;ב אפי' ראוי ולהכי באמת ס&quot;ל לריב&quot;י בתוספתא הובאה בר&quot;ש סוף מקואות דבביה&quot;ס ליכא חציצה כלל משום דאיהו לשי' אזיל דס&quot;ל בנדה כ&quot;ט: טבילה בזמנה לאו מצוה. ומעתה מיושב שפיר ד' הב&quot;י הנ&quot;ל דהקשה דוקא על הסמ&quot;ג משום דבב&quot;י סי' קצ&quot;ז מובא בשם הסמ&quot;ג דפוסק כהירושלמי דס&quot;ל טבילה בזמנה מצוה א&quot;כ ע&quot;כ ס&quot;ל דבעי' ראוי לב&quot;מ וא&quot;כ איך הקשה מהמשנה הנ&quot;ל משא&quot;כ על ר&quot;ת ליכא קושיא דאיהו לשי' אזיל דמובא בתוס' יומא ח'. ד&quot;ה דכ&quot;ע בשם ר&quot;ת דפוסק הלכתא דטבילה בזמנה לאו מצוה א&quot;כ לדידי' הא ל&quot;ב אפי' ראוי לב&quot;מ ועולה קושייתו יפה ודוק:<br /> <br /> '''והנה''' לכאורה הי' נראה להביא ראי' לד' השואל בנוב&quot;י הנ&quot;ל מש&quot;ס בכורות מ&quot;ו: דקא&quot;ר יוחנן דהא דפדחת פוטרת בכ&quot;מ לאיתויי הא דת&quot;ר גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח&quot;כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה וקשה לכאורה הרי כיון דביציאת פדחתו חשבינין לי' להולד כילוד א&quot;כ ל&quot;ש היינו רביתי' דא' ביבמות ע&quot;ח. וא&quot;כ איך משכחת שנתגיירה אז הא ל&quot;ה יכולה לטבול כיון דמקום הנחת פדחתו של הולד באותו מקום הו&quot;ל חציצה כיון דקיי&quot;ל אותו מקום של האשה ביה&quot;ס הוי ובעי' ראוי לב&quot;מ וא&quot;כ אינה גיורת כלל וע&quot;כ דבביה&quot;ס של אותו מקום ל&quot;ב אפי' ראוי לב&quot;מ אמנם באמת לד' הריטב&quot;א בשם רבותיו הנ&quot;ל שכ' דהא דבעינין ראוי לב&quot;מ הוא רק מדרבנן חכ הרי כ' בפירש&quot;י יבמות ע&quot;ח. דבדבר שאינו רק מדרבנן גבי גר אוקמ' אד&quot;ת וא&quot;כ אינו פוסל בטבילת גר א&quot;ר לב&quot;מ משום דאוקמ' אד&quot;ת. ובלא&quot;ה י&quot;ל דהך ברייתא מיתוקמא אליבא דאביי דס&quot;ל אותו מקום של האשה בלוע הוי דבלעדי זה הך ברייתא לאו הלכתא היא דהרי באמת הקשו בתוס' נדה ל&quot;ו. ללוי דאמר שני מעינות הן אמאי אין לה ימי טהרה הרי מעין טמא סתום ותי' דלוי מוקי הך ברייתא כב&quot;ש דאמר מעין אחד הוא וא&quot;כ איפשר דב&quot;ש ס&quot;ל אותו מקום של האשה בלוע הוי:<br /> <br /> '''אמנם''' בעיקר הדין ראיתי שכ&quot;ד השואל בנוב&quot;י הנ&quot;ל מובא בס' בינת אדם שער בית הנשים סי' י&quot;א בשם תשו' מ&quot;ע שכ' שם דמקום שאין דרכו להתגלות לעולם אינו בכלל ביה&quot;ס ול&quot;ב בי' אפי' ראוי לב&quot;מ ע&quot;ש והוי הדין לפי&quot;ז בנ&quot;ד גם אם הטבעת מגיע במקום שהשמש דש שנקרא ביה&quot;ח אינו חוצץ שע&quot;כ אף שכפי דברי מכתבך בעובדא דידן האשה ממשמשת באצבעה הצד הא' של הטבעת בכ&quot;ז אינו חוצץ לפי שאין המקום הזה עשוי להגלות לעולם. אפס שלכאורה עומד לנגד זה הדין של הרמ&quot;א בסי' קצ&quot;ח סמ&quot;ג בשם י&quot;א שהאשה צריכה להטיל מים קודם טבילה אם היא צריכה לכך גם צריכה לבדוק מעצמה בגדולים ובקטנים שלא תהא צריכה לעצור עצמה ולא יהי' ראוים לב&quot;מ אמנם באמת מלבד דיש לחלק דהתם כשהיא עוצרת המי רגלים מידבקי ומיהדקי שפתי הרחם להדדי ותחלת שפת הרחם הא בודאי בעי' ראוי לב&quot;מ כיון דהמקום שהתינוקת יושבת ונראת חשיב כגלוי לענין שרץ כדא' בנדה מ&quot;א: משא&quot;כ בחלל הרחם בפנים איפשר דל&quot;ב ראוי לב&quot;מ וחוץ לזה הרי מבואר בש&quot;ך שם גבי הדין של הי&quot;א הנ&quot;ל שאינו מעכב בדיעבד ואינו רק חומרא בעלמא ובאמת מוכח להדיא הכי מדברי הש&quot;ס בנדה מ&quot;ג. בעי רבא זבה שנעקרו מימי רגלי' וירדה וטבלה מהו ולכאורה מאי מיבעי לי' הרי אפי' אי לא אזלי' בתר עקירה הא לא סלקא לה טבילה כיון דכבר נעקרו מימי רגלי' ועצרה א&quot;ע הא ל&quot;ה ראוי לב&quot;מ וכבר הבאנו בשם התוס' דלטהרות חמיר לענין זה מלבעלה וע&quot;כ דאין זה מדינא וא&quot;כ בכנ&quot;ד דא&quot;א בע&quot;א אוקמ' אדינא ותדע לך עוד דהרי התם בודאי בלוע הוי ובמקום בלוע בודאי ל&quot;ב ראוי לב&quot;מ כנ&quot;ל וכ&quot;כ באמת בנוב&quot;י שם להוכיח מכח סברא דבלוע ל&quot;ב ראוי לב&quot;מ דאל&quot;כ לא תועיל שום טבילה עד שישולשל המאכל שבמעים שהרי סופו לצאת וגם מקפידין עליו שלא ישאר בגוף זמן ארוך א&quot;ו דבמקום דנקרא בלוע ל&quot;ב ראוי לב&quot;מ ע&quot;ש וע&quot;כ דהדין של הי&quot;א הנ&quot;ל ל&quot;ה רק חומרא בעלמא ולא מן הדין ובמקום דא&quot;א כבנ&quot;ד אוקמא אדינא:<br /> <br /> '''ולבר''' מן דין יש להקל בנ&quot;ד לענין דל&quot;ה חציצה משום דהוי מיעוט שאינו מקפיד כיון דא&quot;צ להסירו גם לבדיקת הנקיים כמו שנבאר להלן וליכא רק החשש שכ' בנוב&quot;י שתצטרך להסירו בשעת לידה הלא כבר כ' בחת&quot;ס יו&quot;ד סי' קצ&quot;ב דאין הקפידא הזאת גורמת חציצה שאין אותה ההסרה מטעם הקפדה לא על הטבעת ולא על לכלוך גופה אלא לפנות מקום לולד ואין זה מיקרי הקפדה לחציצה ומביא ראי' מטבעת של איש שאין בו אבן שאינו חוצץ כמ&quot;ש ביש&quot;ש ופסק הכי במג&quot;א סי' קס&quot;א והלא מסירו בשעת הנחת תפילין ונטילת לולב וע&quot;כ משום שההסרה אינו משום קפידא אלא לפנות מקום ללולב ולתפילין ע&quot;ש וכי&quot;ב כ' בתוס' נדה ס&quot;ב. לענין העברת כתם דבכה&quot;ג לא חשיב קפידא ע&quot;ש: ומלבד זה נלפענ&quot;ד דע&quot;י ההקפדה שתהי' לה בשעת לידה להסירו ל&quot;ה חציצה משום דלא משכחת עתה הקפדה זו כי אם במשך הזמן שתתעבר ותלד ורבים מהפוסקים כתבו דלא מיקרי מקפיד לענין חציצה אלא היכי שיכולה להיות הקפדה זו גם בזמן שטובלת כגון בטבעת מהודק באצבעה דאלו מיקלע לה עיסה היום ללוש היא מסירתו אבל אם אינה מקפדת רק פעם א' לזמן מרובה אינו חוצץ וכן העלה בתשו' אמרי אש חיו&quot;ד סי' ע&quot;ו ומכ&quot;ש בנ&quot;ד שאדרבא מקפדת שתהי' שם עד הזמן שצוה עלי' הרופא כדי ליישר האם שתוכל להתעבר ברה&quot;ג בודאי ל&quot;ה חציצה:<br /> <br /> '''והנה''' ראיתי להגאון חת&quot;ס בסי' קצ&quot;ה שכ' לענין הכלות שטובלות ושערותיהן ארוכות ועתידין לקוצצן אחר בעילת מצוה דל&quot;ה חציצה וכ' שם דהוא משום דל&quot;א כל העומד כו' אלא כשעומד להעשות בלי הפסק ד&quot;א בינתים כמ&quot;ש בתוס' ב&quot;ק ע&quot;ו: ד&quot;ה כל העומד דכיון דבין שחיטה לזריקה איכא מצות קבלת הדם בכוס ל&quot;א בשעת שחיטה כל העומד לזרוק כו' וכתב עוד וז&quot;ל ובפרט כיון דטעמו משום מיעוטו ומקפיד והכא אדרבא מקפדת שיהיו לה אותן השערות ועוד ראי' ברורה דאלת&quot;ה נזיר טמא שטבל בשביעי וגילח בשמיני לא עלתה לו טבילה משום שער העומד לקצוץ ומבואר בהדיא בנזיר מ&quot;ד: דיצא ידי טבילה א&quot;כ אין קפידא בשערות אפי' עומד ליקצץ עכ&quot;ל ודעתו הרמה שגבה ממני דמה דמיון הוא זה לכל העומד ליזרק דהתם א&quot;א הזריקה בלתי שתהי' הקבלה מקודם וא&quot;כ אנו צריכין לומר הרי כל העומד זה ל&quot;א משא&quot;כ בהכלות שנוהגות הנשים מאליהן לאחר גילוח השערות עד יום השני אחר הבעילת מצוה הא ל&quot;ה רק מחוסר זמן וזמן ממילא קאתי ועוד פליאה דעת ממני דמה לו להחת&quot;ס להביא מנזיר טמא שטבל בשביעי וגילח בשמיני הרי אפי' אם הוא מתגלח כמצותו לכתחלה ביום השביעי הוי הגילוח אחר הטבילה כדדרשינן התם מדכתיב וגילח ראשו ביום טהרתו דמשמע שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח והי&quot;ל להקשות שיהיו השערות חציצה ויהי' מוכח מזה דל&quot;ה חציצה משום שאינו מקפיד אמנם באמת מהתם ליכא ראי' כלל כיון דמצותו בכך וגזירת התורה הוא שכן הכשרו לטבול מקודם ואח&quot;כ לגלח ול&quot;ה חציצה בזה. אולם הא קשיא לכאורה בהא דדרשי' התם במצורע שטבל ואח&quot;כ גילח לא עלתה לו טבילה משום דכתיב והי' ביום השביעי יגלח את כל שערו והדר ורחץ את בשרו במים וטהר עפירש&quot;י שם והרי בלא&quot;ה ל&quot;מ הטבילה כיון דמצות התורה היא לגלח השערות מקודם א&quot;כ הויין השערות חציצה והנה לשי' הרמב&quot;ם ז&quot;ל פ&quot;ב דמקואות שכ' שם דהשערות הם בכלל כל הגוף ול&quot;ה רק מיעוטא א&quot;כ אפי' אי נימא דבכה&quot;ג הוי מקפיד כיון דלבסוף ע&quot;כ יגלח השערות כדי להטהר וכמו שהוא באמת דעת קצת פוסקים דהיכי דלבסוף יקפיד ל&quot;מ מה שאינו מקפיד בשעת טבילה בכ&quot;ז הלא הוי רק מיעוט המקפיד ואינו רק מדרבנן ושפיר אצטריך קרא. אמנם לשי' הגאונים והראב&quot;ד ז&quot;ל דהשערות נידונין בפ&quot;ע שפיר קשיא וע&quot;כ דהם יסברו דבעינן דההקפדה תהי' דוקא בשעת הטבילה וכיון שאינו קוצצן אז הא אינו מקפיד עליהן וכמ&quot;ש הר&quot;ן בחולין פ' בהמה המקשה לענין ידות הכלים שהן ארוכין כו' ע&quot;ש. איברא דלכאורה אכתי ילה&quot;ק לפ&quot;מ דאר&quot;כ ביבמות ע&quot;ח: דדוקא ברובו בעינן מקפיד אבל בכולו אפי' אינו מקפיד חוצץ מה&quot;ת א&quot;כ כיון דהשערות נידונין בפ&quot;ע ובנזיר ומצורע הא בעינין גילוח כל השער כדקיי&quot;ל בנזיר מ'. דשייר ב' שערות ל&quot;ע ולא כלום וא&quot;כ בכולו הא חוצץ מה&quot;ת אף שאינו מקפיד אמנם אחר העיון ג&quot;ז ל&quot;ק די&quot;ל דאצטריך קרא היכי שכבר גילח רובו קודם הטבילה ומיעוט השערות שייר עד לאחר הטבילה דאז אפי' אי הוי מקפיד ל&quot;ה חוצץ מה&quot;ת כיון דמדאוריי' בעינן רובו ומקפיד ואשמעינן קרא דאפ&quot;ה לא עלתה לו טבילה. ובלא&quot;ה י&quot;ל דהשערות אע&quot;ג דעומדין ליקצץ מ&quot;מ ל&quot;ה על מקום הקציצה שיקצצו אח&quot;כ רק דין בלוע ע' בד' המרדכי פ&quot;ב דשבועות אות תשנ&quot;א ובלוע הא אפי' מקפיד אינו חוצץ כנ&quot;ל:<br /> <br /> '''וע&quot;ד''' בדיקת הפסק טהרה וז' נקיים הנה אם הטבעת הוא למעלה ממקום דישה הלא שם א&quot;צ בדיקה לכ&quot;ע ותוכל האשה לבדוק עצמה שפיר כראוי אמנם אפי' אם מגיע למקום בין השינים במקום שהשמש דש הלא באמת רוה&quot;פ הסכימו דבדיקה זו שכ' הרא&quot;ש וההגהמי&quot;י דצריכה שתהי' עד מקום שהשמש דש אינה רק למצוה מן המובחר ובב&quot;י סי' קצ&quot;ו כ' שטעם האומרים דבעינן בדיקה עד מקום שהשמש דש הוא משום דקיי&quot;ל דנשים מטמאות ביציאת הדם לביה&quot;ח אעפ&quot;י שעדיין לא יצא ועד מקום שהשמש דש הוא בית החיצון ע&quot;ש הרי באמת בתשו' זכרון יוסף הובא בסד&quot;ט סי' קצ&quot;ו ס&quot;ק כ&quot;ג דן בזה דרוב נשים פוסקות מלראות ביום ה' או ביום ו' לראייתה ואתי עלה מסוגי' דנדה ט&quot;ו. בעלה מחשב ימי וסתה היינו דמחשב משך זמן ראייתה שרגילה לראות מקודם א&quot;כ כשעבר זמן שרגילה לראות ומעינה סתום אין לנו לחוש שמא עדיין מקורה פתוח אפס שיש לנו לחוש שמא הדם שיצא מכבר נתעכב בבית החיצון והרי מה שיוצא אח&quot;כ מבית החיצון לחוץ לא מזיק כלום לענין ספירת הז&quot;נ כמו שהאריך בזה בתשו' ברית אברהם חיו&quot;ד סי' מ&quot;ב ע&quot;ש רק שהיא טמאה טומאת ערב לענין טהרות שעי&quot;ז החמירו לכתחלה בבדיקה זו גם לבעלה ואף דחזקה הנ&quot;ל שנסתם מעיינה הוא חזקה שלא נתבררה בכ&quot;ז הרי בנובי&quot;ק סי' מ&quot;ו האריך להוכיח דמדינא ל&quot;ב כלל אפי' בדיקת חורין וסדקין וסגי בקינוח כשי' הראב&quot;ד כיון דהא דקיי&quot;ל דמטמאה למפרע משום דאימור כותלי ביה&quot;ר העמידוה הוא רק לטהרות שע&quot;כ לטהרות בעינן לכ&quot;ע בדיקת חו&quot;ס אבל לבעלה ולחולין אמרינן כותלי ביה&quot;ר לא מוקמי דם אפי' במקום דליכא חזקת טהרה ע&quot;ש ויש להוכיח זה לכאורה מדחזינן דבבתולה דא&quot;א בבדיקת חו&quot;ס מוקמינן אדינא דסגי בבדיקה קלה אמנם י&quot;ל דמזה אין ראי' דאיפשר דהטעם דלכתחלה בעינן בדיקת חו&quot;ס הוא דאף דכותלי ביה&quot;ר לא מוקמי דם זהו רק מכח רוב דעל הרוב אין החו&quot;ס מעמידין את הדם וכיון דקיי&quot;ל היכי דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא להכי מצרכינן בדיקת חו&quot;ס לכתחלה וע&quot;כ במקום דא&quot;א לבדוק בחו&quot;ס שפיר סמכינן ארובא אמנם כ&quot;ז ל&quot;ש רק היכי דליכא מידי שיסתרך הדם ויתעכב על ידו משא&quot;כ בנ&quot;ד שאיפשר שנתעכב על הטבעת שבמקורה באמת חיישינן מדינא שהטבעת עצר בעד הדם כענין דא' בנדה ג'. ומודה רבא במוך דחוק אולם כבר כ' בתשו' זכרון יוסף הנ&quot;ל להוכיח דאין לחוש לזה ואחזוקי ריעותא לא מחזקינן למימר דנפיק דמא דאכתי הוי תותי דטבעת. והא דקא' ומודה רבא במוך דחוק פירושו דמטמאין ב&quot;ש למפרע מעל&quot;ע כמו לב&quot;ה אבל לא להחמיר יותר מב&quot;ה לטמא למפרע אף לחולין ומוכיח זה עוד מהא דתניא בנדה ו'. הרואה דם כו' ואינה מקולקלת למנינה כו' ולא מפליג בין שהי' אצלה מוך דחוק או לא וקשיא ניחוש כיון דאיכא גבה מוך דחוק אימא מאתמול נפיק לביה&quot;ח והמוך עיכב מלצאת עד היום ואם תראה דם ביום ז' ליציאת הדם ניחוש דילמא שמיני הוא לתחלת הגעת הדם לביה&quot;ח ותהי' שומרת יום כנגד יום א&quot;ו דלהא ל&quot;ח ע&quot;ש שהאריך להקל שדי לה לבדוק עד מקום שידה מגעת וא&quot;צ להסיר הטבעת וכן בשו&quot;ת חת&quot;ס הנ&quot;ל כ' להקל ע&quot;י בדיקת מוך בלי הסרת הטבעת ובשו&quot;ת רעק&quot;א סי' ס' הורה בזה דהבדיקה דהפסק טהרה ויום הא' דהז&quot;נ תהי' ע&quot;י שפופרת ומוך בתוכו ולדחוק המוך הרבה עד שיכנס לפנים ממקום שהשמש דש סמוך לפי האם ממש דבזה הוי הוכחה דאם המקור זב הי' נוטף על המוך ול&quot;ב בדיקת חו&quot;ס ע&quot;ש:<br /> <br /> '''והנה''' כפי שנודע לי אחרי החקירה אצל רופא יהודי ומילדת בקיאה ומומחית בענין הטבעת הנ&quot;ל הנה אותן שנקראים מיטטערהאלטער לרחצן ולנקותן מכל לכלוך יען שהוא סותם פי המקור וגם הבדיקה בזה הוא קשה. אמנם אותו שנקרא מוטטעררינגעל שפי המקור הוא בתוך חלל הטבעת זה איפשר לרוחצו היטב בנקל ע&quot;י מוטטערשפיהל עד שלא ישאר עליו שום לכלוך וגם אינו מעכב הבדיקה כלל שעל כן אם הוא טבעת כזה בודאי ליכא שום חשש הן לענין הבדיקה והן לענין הטבילה וע' בתשו' נובי&quot;ת הנ&quot;ל שכ' לענין בדיקת הנקיים שאם הוא באופן שפי הרחם הוא מכוון נגד חלל הטבעת א&quot;כ בשעת הפסק טהרה תתן צמר גפן תוך מטלית של פשתן נקי ולבן באופן שיהי' עב קצת ועכ&quot;פ כמו רוחב חלל הטבעת ותכניס העד הזה עמוק עד למעלה מהטבעת דהיינו דרך חלל הטבעת יעבור עד הבדיקה עד נגד פי המקור ויהי' אצלה מן קודם ביה&quot;ש עד אחר צה&quot;כ ואם תמצאנו נקי הרי הפסיקה בטהרה וגם ביום ראשון תעשה כן ובשאר ששת ימים תבדוק כפי האפשר לה ע&quot;ש ובדיקה זו נראה בעיני יותר ממ&quot;ש בשם תשו' רעק&quot;א הנ&quot;ל דע&quot;י שפופרת איכא חשש פתיחת הקבר כמ&quot;ש האחרונים:<br /> &lt;noinclude&gt;{{דיקטה}}<br /> {{ניווט כללי תחתון}}&lt;/noinclude&gt;<br /> <br /> [[קטגוריה:תשובות מתאריך כ&quot;ט חשון ה'תרנ&quot;ב]]</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%96_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%9E%22%D7%94&diff=553617 2026-06-03T15:31:33Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%99%22%D7%97_%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%96_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%9E%22%D7%94&diff=553616 2026-06-03T15:30:21Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%90%D7%93%D7%A8_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%94&diff=553615 2026-06-03T15:29:47Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%94%27_%D7%90%D7%93%D7%A8_%D7%94%27%D7%AA%D7%A8%D7%A0%22%D7%94&diff=553614 2026-06-03T15:29:15Z

<p>פלאלמוני: יצירה</p> <hr /> <div>{{קטגוריית תשובות לפי תאריך}}</div>

פלאלמוני