תפארת יעקב/גיטין/ס/ב

תפארת יעקב גיטין ס ב

דף ס' ע"ב

בגמרא אמר ר"א תורה רוב בכתב וכו'. נראה לי דמחלוקת ר"א ור"י הוא דלר"א מותר ללמוד מכתב כל מה שנדרש בי"ג מדות ונרמז בכתוב דכל זה תורה שבכתב הוא ואומרה בכתב ואינו רשאי לאומרה על פה רק המיעוט שאין לו רמז בכתב רק מה שחידשו מסברא או הלכה למשה מסיני זהו אסור לאומרה בכתב רק על פה, ולר"י כל זה הוי על פה ולא מיקרי כתב רק הנכתב מפורש בלבד:

שם ולבסוף בי ר' יוסף. פירש"י כשנפטר כו', ולשון לבסוף לא אתי שפיר כלל לפירושו גם לא הבנתי מאי קושי' התם בודאי לא שייך לחוש לכבוד כיון שמת ונתמנה אחר בודאי ראוי ליתנו שם. לכן נראה לי דהכוונה בתחילת ימי נשיאותו הי' בביתו ולבסוף בחייו נתנוהו בבית ר' יוסף ולא היה ר"י נשיא אז כלל, והשתא שפיר יש לחוש לכבוד הנשיא ומ"מ לא חיישינן. ועמ"ש בתו' בד"ה אלא:

(פיסקא) שם בור שהוא קרוב לאמה וכו' עד סוף הסוגיא יש להסתפק בהך דינא דמתני' מהו הדין מצד הדין אי להיפך או ענין אחר, גם בהך דרב ושמואל אי מדינא נחלקו או מפני דרכי שלום נחלקו ואי נימא כפי הנראה דמפני דרכי שלום נחלקו היאך אמר דהשתא דלא איתמר הלכתא כל דאלים גבר הרי כל עיקר דרכי שלום שלא יהא מחלוקת והיאך ניקום אנן ונפסק בהא כל דאלים גבר:

אבל באמת הכוונה פשוט דמדינא באמת כל כה"ג אין בזה דין וכל הקודם זכה והיינו כל דאלים גבר וכולם שוין בהא עילאי ומציעאי ותתאי וכדי שלא יהא מחלוקת תקנו דבור הקרוב ימלא קודם, אבל אי הי' בזה שום דין לא היו צריכין לעשות תקנה היפך הדין מפני דרכי שלום, דמאיזה צד יהא מחלוקת כיון שיש דין על זה, רק לפי שאין בזה דין רק כל דאלים גבר, תקנו מפני דרכי שלום סדר דקרוב קודם, ובזה ס"ל לרב דמפני דרכי שלום ראוי שלא יעשה שום אחד מהם שום פעולה רק הנהר ימשך כדרכו וממילא תתאי שתו ברישא, ושמואל ס"ל דדרכי שלום הוא דקרוב קודם, והיינו דמקשה ממתניתין ומפרשה רב באמה המהלכת על פי בורו שאינו עושה שום פעולה ומעצמו מתמלא ואין צריך לסכור, ומהאי טעמא לא נקט להיפך באמה שאינה מהלכת דתתאי שתי ברישא, דעיקר הכלל הוא שלא לעשות פעולה כלל רק הנהר ימשוך כדרכו, וממילא מי שהאמה מהלכת על פי בורו שותה ברישא וכן להיפך, והיינו דקאמר כיון דלא איתמר הלכתא ממילא חזר הדבר לעיקר הדין וכל דאלים גבר שאין אנו יודעין כיצד לעשות מפני דרכי שלום:

אמנם גם בזה יש שני סברות כי יש לומר כיון שאי אפשר לקיים בזה מפני דרכי שלום חזר הדין לגמרי ומציעאי נמי בכלל הדין, וזה היה מחשבתו של ר' שימי דהשקה מציעאי מקודם דלית בזה משום דרכי שלום, אבל אביי היה חושש דמ"מ כיון דכבר תיקנו מפני דרכי שלום רק דלא ידעינן אי לעילאי אי לתתאי עכ"פ זכו הנך להשקות ביניהם ואף דלא נתקיים השלום ביניהם מ"מ מציעאי לית להו חלק בינייהו ולכך לא טעמינהו לפירי, ומהאי טעמא פסקו כשמואל בדינא דהכא לאו בדינא פליגי דמדינא כל דאלים גבר רק בדרכי שלום פליגי אי כך תקנו מפני דרכי שלום או כך תקנו סתם ואין זה ענין להך כללא דעלמא הלכה כשמואל בדיני הלכך אוקמוה אדינא כל דאלים גבר דכך הדין לולא דרכי שלום, כנ"ל בזה:

בתוס' בד"ה שיפורא, לפי מה שפי' בקונ' קשה כו'. ובאמת אין זו קושיא דרק בליל שבת מחמת איסור שבת שיכנס בתקיעה אחרונה לא היה יכול לטלטלו לבית שהי' מונח שם והוצרך להניחו בראש הגג עד מוצאי שבת אבל במוצאי שבת הי' נוטלו ומחזירו למקום שהי' מונח, גם קושיא השני' לא קשיא לפי מה שפירשתי דלא היה אבל רבא אחר מיתת אביי כשנתמנה הוא רק בסוף ימיו א"כ יש לומר דאז לא הי' במחוזא, ומ"מ יותר הי' נראה שופר של דיינים כדאמרינן בסנהדרין דר"ה אמר אפיקו לי מאני חנותאי דהיינו שופר וסנדל של חליצה וזהו הי' לשמתא כדאמרינן אפיק ד' מאות שיפורא ושמתי', והיינו דקאמר ההוא שיפורא דמשמע דהיו רבים רק אחד היה שהי' מונח אצל זה ואח"כ אצל זה:

בד"ה אלא משום חשדא, פי' ר"ת וכו' לחלק לתלמידים לא נתבאר מה נפקא מינה אי משום כבוד או חשד ס"ס היה צריך להיות שם לחלק לתלמידים, ולפי מה שכתבתי בש"ס דהכוונה שבימי ר' יהודה בסוף ימיו נתנוהו אצל ר' יוסף שפיר קאמר דמשום חשדא ליכא דהא בלאו הכי היה המעות המקובל מגיע ליד ראש הישיבה לחלקם לתלמידים אבל משום כבוד שפיר קשיא דנטלוהו מראש הישיבה לבית ר' יוסף, כנ"ל:

בד"ה במיזל כ"ע לא פליגי, אפי' נהר קטן שמימיו פוסקים וכו' כוונתם דאל"כ לא הוי לי' לומר במיזל לא פליגי רק במיסכר ואשקוי' דבמיזל נמי נחלקו בנהר קטן שמימיו פוסקים, וע"כ דבמיזל ליכא פלוגתא כלל בכל גוונא:

בד"ה והשתא דלא איתמר כו' לית לי' הא דאמר הל' כשמואל בדינא וכו'. ובאמת קי"ל כל דאלים גבר וקי"ל הלכה כשמואל בדינא וברור כמו שכתבתי בגמרא דהך פלוגתא כיון דבדרכי שלום נחלקו ולא בדינא ליתא בהאי כללא לא בדיני ולא באיסורי:

בד"ה כבי תרי עבדית לי והוא סבר וכו' מיצעי לא שתו הנה לא בארו מה ס"ד דאביי דמיצעי שתו, וכבר כתבתי טעם נכון לאביי כיון דכל עיקר דין זה מפני דרכי שלום ומדינא כל דאלים גבר ואפי' מיצעי בכלל הלכך כיון דלא נתקיים השלום בזה דלא ידעינן אי עילאי או תתאי ממילא חזר הדין לדין תורה לכ"ע כל דאלים גבר בד"ה לא טעמינהו, להודיע וכו' ושמא מכרם. נראה דקשי' להו למה קאמר דלא טעמינהו הוי לי' לומר שהחזיר הפירות לעילאי ותתאי כיון שהיה חושש משום גזל, ועל זה כתבו דלא היה חושש כיון דאינו רק דרכי שלום רק לא טעם להודיע שאסור לעשות כן. אך לא ידעתי למה כתבו ושמא, דהא כך מוכח בודאי ואי הי' מחזיר להם הי' לו לטעום, ואולי כוונתם דהם ידעו בבירור דלא טעמינהו אבל לא ידעו אי היה חושש כ"כ עד שהחזיר להם או לפי שאינו רק גזל מפני דרכי שלום הי' מכרם:

אלא שיש לדקדק אי בגזל מפני דרכי שלום אין חשש כלל להחזיר למה קאמר לקמן נ"מ להוציאו בדיינין הא נ"מ אי מחויב להחזיר, ומלשון להוציאו בדיינין משמע דמעצמו מחויב להחזיר, ויש לומר דזהו במה שיש בו מפני דרכי שלום בודאי, אבל כאן אביי גופא לא ברירא לי' כי אולי מיצעי בכלל כל דאלים גבר כמש"ל לכך לא הי' חושש להחזיר ספק דרכי שלום:

בד"ה סליקו נפשייכי, פי' ר"ת וכו' ולא דמי לדרב ושמואל כוונתם דהתם אינו עושה רק משקה שדהו ואח"כ הנהר הולך כדרכו, אבל כאן לאחר השקאה נתקלקל הנהר ואינו מושך יפה:

בד"ה מצודות ולא דמי למרחיקין מצודות הדג דהתם אומנתו בכך. דבריהם דחוקין דהתם דחי הך דפסקי' לחיותא רק מדינא, ולדעתי דהתם באוזלי ואוהרי דכיון דאם יבוא יהא שלו בודאי ולא יברח הלכך כיון דסייארה הוי כאלו כבר זכה, ועוד דאי לא יזכה פשיטא דהם לא יזכו במצודתם ואי יצא מן החור יבוא אצלו אבל הכא בלחי וקוקרי דאפילו בא יכול לברוח ואינו כלל בחזקתו לכך יכול ליטלו ממש ממנו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף