תפארת יעקב/גיטין/לג/ב

תפארת יעקב גיטין לג ב

דף ל"ג ע"ב

בגמרא אמר לשנים וכו' הב"ע בעידי הולכה. קשיא לי כיון דפליגי בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומחשש ממזרות, א"כ במה נפשך הא לא מסר להם רק גט אחד א"כ אם הוא ביד זה שביטלו ליכא חשש כלל דיכול לשרפו ולקרעו ושפיר בטלו שניהם, ואי דהגט ביד אותו שלא ביטל למאי נ"מ פליגי אם נתבטל זה שאין הגט בידו, ואי דיגיע הגט לידו א"כ ע"כ שעדיין לא ניתן דלאחר שניתן לאשה מה צורך ליתנו עוד, א"כ אכתי יתבטלו שניהם ולא יתן הגט כלל כיון שיודע שביטלו ושניהם בטילין וצ"ל דמ"מ כיון דלענין שיוכל השני ליתנו צריך לומר דראשון לא נתבטל גם כן דאי נתבטל נתבטל כולו הלכך אף לענין שיתן זה שביטלו גם אמרו שלא נתבטל דלא מחלקינן בתקנה דאם יתן הוא נתבטל ואם יתן השני לא נתבטל וכעין שכתבו התוס' בד"ה צריכי, ועמ"ש שם:

שם הנ"מ, פירש"י דבעידי הולכה קאמר וטעמא משום חששא דילמא אזיל האי דלא ידע ויהיב לה עכ"ל. משמע מפירושו דהך הנ"מ בא להכריח בעיקר המחלוקת דע"כ בעדות שבטלה מקצתה נחלקו ולכאורה לא מוכח מידי דשפיר י"ל אכתי דפליגי אי צריכי בי עשרה למישלפא ואמת דרש"י ז"ל הכריח פי' זה דאל"כ למאי נמי יאמר הך הכי נמי מסתברא דהא כבר דחה הפשיטות לא בעידי הולכה ושוב לא מוכח מידי, ואטו אנו צריכין לראיה דמיירי בעידי הולכה אי מצי מיירי בעידי הולכה שוב לא נפשט האבעיא, וע"כ דהך הנ"מ בא להורות דמוכח להיפך דרק בעדות שבטלה כולה פליגי, וצריך לומר דה"מ דאמרינן דצריכי בי עשרה רק בכתיבה דכל אחד יכול לכתוב לעשות שליחותו א"כ כיון דכולם שלוחין בדבר הזה הוי שפיר מילתא דמתעביד באפי עשרה אבל בעידי הולכה דע"כ לא יתן רק אחד והשני אינו כלום והוי כאלו עשה שליח בפני אחרים הכי לא יוכל לבטל רק דוקא בפני אותן השנים שעשאו שליח בפניהם, והרי כל שליח הולכה נעשה בעדים ואטו לא יוכל לבטל אפי' בפניו רק בפני אותן הב' שעשאו שליח בפניהם, וע"כ דדוקא אי כולן נעשו שלוחים כגון לכתיבה דאף אי זה כותב יכול גם האחר לכתוב ואיזה שיבחר הבעל יגרש בו, משא"כ עידי הולכה דאי זה יתן אין זה השני שום שליח רק שנעשה בפניו ועוד אפשר דדוקא כתיבה מיקרי עדות וצריך בי עשרה או תרי למישלפא אבל הולכה אינו עדות כלל ולא שייך בזה צריכי בי עשרה, כנ"ל:

שם ומדהא כרשב"ג. יש לדקדק אפי' אי נימא דמשמע ליה לר"י מצד הסברא דמסתמא כשחזר מזה חזר גם מבטלו מבוטל עכ"פ היאך אמר בפשיטות ומדהא כרשב"ג, הא רב דימי בהך דשום הדיינים קאמר לה ולא בבטלו מבוטל והוי לי' לומר ומדהא חזר בו הא נמי חזר בו ומדהא כרשב"ג וכו', ומדאמר בפשיטות ומדהא כרשב"ג משמע דבבטלו מבוטל קאמר לה רב דימי וזה ודאי אינו, גם יש לדקדק למה לי' למידק מר' יאשי' דסבר כרשב"ג כיון דרבי חזר בו, גם היאך פליג על זה ר"נ, ומה שכתבו התוס' לקמן דניחא לי' טפי להקשות מדר"נ אדר"נ הוא תמוה לדעתי, דתינח אי היה ר"נ אומר הלכה בפני עצמו אבל עכשיו שאומר הלכה כרבי ודאי קשיא טפי אי רבי גופא לא סבר לה וחזר בו, גם תיקשי קושית התו' דלמא שאני ממון מאיסור:

לכן נראה לי דודאי הך ולא ידענא דקאמר ר' שמואל ב"י אין הכוונה שפירש לו ר' אבא ושכח רק סתם אמר לו ולא ידע למה נתכוון, והשתא דייק רב יוסף דע"כ דלר' אבא כלהו מה כח ב"ד יפה שוין אצלו ולכך סתם דבריו דכיון דידענו דחזר רבי במה כח ב"ד יפה ידעינן דבהא הלכה כרשב"ג ומדהא כרשב"ג הא כרבי אבל אי הי' ר' אבא מחלק ביניהם היאך לא פירש דבריו דמנין נדע באיזה מהן הלכה כרבי ובאיזה מהן הלכה כרשב"ג, והיינו דקאמר בפשיטות כיון דחזר רבי במה כח ב"ד יפה ש"מ דבהא נתכוין ר' אבא דהלכה כרשב"ג ואידך כרבי, והיינו דדייק מר' יאשי' דכיון דאינהו לא קאמרי נכלל חדא כרבי אינן מוכרחין להך דיוקא לדמות ביטול בב"ד לשום הדיינין, ושפיר יש לומר דוקא לביטול שלא בב"ד דמי והא דפריך לר"נ דידי' נימא נמי דדמי לביטול שלא בב"ד אפרש בסמוך בדברי ר"נ] כנ"ל, ומיושב קושית התוס' בד"ה וחזר:

שם ואמר להו, פירש"י ר' יאשי' לסהדי. וגירסא דידן אמר לן זילו איטמרו, ומ"מ אפי' לפי גירסא דידן אין הכוונה שכולם יטמירו דהא לא אמר כולכם ואין צריכין לחתום כולן רק שצוה דאותן שיכתבו ויחתמו הם יטמירו עצמן, וגם רש"י ז"ל לכך נתכוון, והשתא שפיר קאמר ליבדור איבדורי דאי יתבדרו כולם אין צורך שיטמירו אפי' הכותבין, ועוד נראה לי דאפי' אי לא היו בכאן רק שני כותבין ולהם אמר שיטמירו ג"כ שפיר פריך ליבדור איבדורי דאע"ג דצריכין לחתום זה בפני זה היינו שידעו זה מזה מי החותם עמו אבל ודאי באמר לשנים כתבו גט לאשתי יכול האחד לחתום ולשלוח הגט לחבירו שיחתום דליכא למיחש למידי דהא כל אחד יודע מחבירו ואי אפשר רק שיחתמו הם והגט בידם ולא יגיע ליד אחר כלל, ועמ"ש בתוס' בד"ה ליבדור:

שם והא אמר ר"נ כבר כתבתי דמהך דלעיל לא קשי' לר"נ דאיהו מדמה לה לביטול שלא בב"ד, והיינו דהתם שפיר שייך לומר מה כח ב"ד יפה כיון שיתבטל על פי עצמו אבל בביטל בב"ד עכ"פ יפה כח ב"ד שאינו מתבטל מעצמו רק ע"י ב"ד, אבל הך דשום הדיינים אי אמרת בטל השום אין כחן של ב"ד יפה כלל דהא מעצמו בטל, ולכך פריך שפיר מהך דר"נ דידי' דהתם נמי כח ב"ד יפה כשאינו מוחין בגדלות ואין שום אחד יכול לחזור בו ומ"מ ס"ל לר"נ מה כח ב"ד יפה .. א"כ ה"ה בביטול בב"ד כנ"ל:

בתוס' בד"ה צריכי, ואפי' אותן שנים וכו' ותימא כו' וי"ל וכו'. דבריהם תמוהין לכאו' כמו שתמה מהרש"א ומה שכתב דקאי לתירוץ ראשון תמוה ג"כ, חדא כיון דאפקעינהו רבנן לקידושין לגבי הנך דשלא בפניהם ממילא מופקעין הן לגבי אותו שביטל בפניו ג"כ ואף הוא אינו מבוטל ועוד כיון דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע"כ אף הוא אינו מבוטל דאי יתבטל בטלו כולן ואיכא חשש דכתבי (:' ויהבי ושרי א"א לעלמא:

אבל כוונת התו' נ"ל פשוט לפי מה שכתבתי לעיל דכל שנתברר קודם שניתן הגט מביטולו אין ראוי ליתן הגט להפקיע קידושין כיון שנודע מהביטול ואהא קשיא להו לתוס' לאיזה צורך יכתבו הן, אי יכתבו הנך דשלא בפניו ויתנו. מה צורך לכתיבתו של זה, ואי לא יכתבו הם ויתנו רק זה בלבד א"כ הרי ידוע לו מן הביטול ולמה יכתבו, ובשלמא אי מדאורייתא ביטול שלא בפניהם אינו כלום ניחא דע"כ אף הוא אינו בטל דאי יתבטל יתבטלו כולם ואין ביטול שלא בפניו מועיל כלל אבל עכשיו דמדאורייתא כלהו בטילין רק מדרבנן אפקעינהו לקידושין ולא הפקיעו רק כשניתן הגט, א"כ אם יתנו הנך דשלא בפניהם כתיבתו של זה אינו כלום ואין בו צורך כלל ואי לא יתנו רק זה יכתוב ויתן הרי נודע לו מהביטול ולא הפקיעו, וע"ז תירצו דכיון שהוצרכו לתקן שאין ביטול מועיל לאותן שיכתבו ויתנו בלתי ידיעתם מן הביטול ממילא תיקנו שלא יוכל לבטל כלל בגט זה כיון שהוצרכו לומר הפקעת קידושין לגבי אינך שיוכלו לכתוב וליתן:

אמנם מה שהעמידו התוס' דבריהם הכא דבלא"ה לא קשיא כלל כמו שכתבו לעיל לפירש"י דרשב"ג לא פליג אדרבי רק על מה דס"ל דיכול לבטל לכתחלה דאסור לגרום הפקעת קידושין לגבי אינך אבל מודה דבטלו מבוטל עכ"פ אותו שביטל בפניו, אבל מדקאמר דפליגי אי צריכי בי' עשרה ש"מ דהך דביטל בפניו ג"כ יכול לכתוב אפי' דיעבד ובוודאי ליכא למימר דהני תרי לישנא פליגי בדינא אי דיעבד יכול לכתוב אותו שביטל בפניו דא"כ למה לא בעי בש"ס בהא מה דינו של זה כדבעי להו בכלכם והרי בהך גוונא דהכא גופא איכא למבעי אי פליגי בעדות שבטלה ויכול זה שנתבטל בפניו לכתוב או אי צריכא בי' עשרה ואף הוא אינו יכול לכתוב ואהא קשיא להו לפום הך לישנא אלישנא קמא למה לא יתבטלו אותן שביטל בפניהם וזה ברור, ועמ"ש בש"ס בעידי הולכה דג"כ צריך לומר כתירוץ התוס' הנ"ל:

בד"ה אמר ר"י אע"ג דר"י וכו', דרב מינגד וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל שיש מקום לומר דלמ"ד משום ממזרים אי מבטל בפני ג' דליכא רק חשש עגונות לכ"ע בטלו מבוטל אף דלכתחלה וודאי אין לעשות דא"כ קשה לתקנו שיבטל בפני ג' כמו שהקשו התוס' לעיל, אבל מ"מ משום עיגון סובר דלא אמרו בטלו אינו מבוטל כיון דמשום עיגון לא היו מתקנים כלל לדידי' ובהא מאן דמבטל מינגד רב, אמנם דברי הרמב"ם משמע דבג' לא מינגד רב כלל, ונראה דסובר דר"י לית לי' חשש עיגון כלל ומותר לבטל בפני ג' לדידי' ותקנת ר"ג לא הי' רק שלא יבטל בפני ב' ומיושב קושית התוס' מה נ"מ בין ר"ש לר"נ עכשיו:

בא"ד כי היכי דמינגד רב. אין כוונתם לדמות הך דהכא אף דאין מבוטל למקדש בשוק או בביאה דמה ענין זה לזה התם אסרו לקדש בביאה משום פריצות וכן בשוק, משא"כ הכא כיון דאינו מבוטל מה איכפת לן רק כוונתם דוודאי ידעי דיש איסור לגרום הפקעת קידושין רק דס"ד דלא מינגד רב רק במה שיוכל לבוא מכשול ממעשיו אח"כ כגון חתני' דדייר בי' חמו' או מסירת מודעה אבל היכי שלא יגיע מכשול ממעשיו לא מינגד רב לזה הביאו כמו דמינגד מקדש בביאה ובשוק אף שלא יגיע איסור כלל מזה רק לפי שעשה עכשיו מה שאין נכון לעשות:

בד"ה וחזר רבי וכו' דמי טפי לביטול שלא בב"ד דבריהם צריכין ביאור כיון דעיקר קושייתם דהך דהתם לא דמי לביטול הגט למה להו למאי דדמי הוי להקשות דלמא לא דמי הך דהתם לביטול הגט דצריך לומר אפקעינהו לקידושין ונראה לי דוודאי משמע להו דעיקר שאלת ר' פרטא ממה דאמרינן בעלמא מה כח ב"ד יפה דאל"כ הרי מפורש פלוגתייהו דחכמים ורשב"ג דחכמים לית להו מה כח ב"ד יפה ומאי קשיא לי' לר' פרטא, וע"כ דקשיא לי' דבעלמא אמרינן מה כח ב"ד יפה אפי' בגט וכ"ש כאן ואהא קשיא להו דלמא מביטול שלא בב"ד קשיא לי' דבהא מודה רבי שאינו מבוטל ומשמע לי' דלא גרע ממון מביטול שלא בב"ד בגט. וזה שזכרו בתירוצם דר"י מדמה להו ולכאורה הוא שפת יתר דעד השתא לר"י קאי ולמה לא זכרו בקושיא מנא לי' לר"י, ולהנ"ל ניחא דוודאי ר' פרטא ע"כ לא מדמה ביטול בב"ד לממון דאי ס"ד דמדמה היאך מקשה על רבי הא לית לי' מה כח ב"ד יפה בגט וה"ה כאן רק ר' פרטא ס"ל דרק ביטול שלא בב"ד דמי לגט ולא ביטול בב"ד רק ר' יוסף מדמה להו כיון דחזינן דלא מצינו פלוגתא דרבי יחלוק בביטול שלא בב"ד רק בביטול בב"ד ובשום הדיינים ש"מ דרבי מדמה להו להדדי בס"ד דהא שלא בב"ד לא ס"ד לחלוק כלל מעולם וכאן חולק בהנך תרתי ש"מ דרבי מדמה להו הלכך מסתמא כשחזר מאחד חזר גם מהשני ומדיוק כפל לשון בתוס' מדמה להו דראשון קאי לר' יוסף ושני קאי לרבי ודוק היטב, ובעיקר דברי התוס' כבר כתבתי בש"ס מה שנראה לי בזה:

בד"ה ליבדור איבדורי וכו' אע"ג דהשתא ליכא למיחוש דלמא אזלי הנך וכו' דבריהם צ"ע לדעתי דלמה ליכא למיחוש הא לרשב"ג אף זה שביטל בפניו אינו מבוטל כל שביטל גם הנך דשלא בפניו א"כ כשיבטל לראשון הרי ביטל שלא בפני הנשארים ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ אף הוא אינו מבוטל ומותר לכתוב א"כ אף אי יבטל השני ג"כ מותר השני לכתוב וכן כולם עד האחרון וכשהוא מבטל גם האחרון כיון דאותן שלפניו מותרין לכתוב הרי הוא ממש כמו ביטל שלא בפניהם דיש חשש דאזלי הנך וכתבו ויהבו ומותר אף הוא לכתוב הלכך כל שיתבדרו ולא ידע אחד מחבירו בשעת שמבטל ממילא כולן יכולין לכתוב לרשב"ג ועמ"ש בש"ס בד"ה ואמר להו, ובספרי לא"ה סי' קמ"א:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף