תועפות ראם/תכז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) שכ"מ שיש חגיגה יש שמחה, עיין בשבה"ל השלם סי' רס"ב שכ' שם דברי היראים, והטו"א בחגיגה ו' ב' הביא ד' היראים והקשה עליהם עיי"ש והגרש"ש שם בק"א הקשה עמשכ"ר ועי"ל כו' דא"כ מאי פריך בחגיגה ח' ב' ור"א האי בחגך מאי עביד לי' ולא מוקי להא דכ"מ שיש חגיגה יש שמחה לחייב פסח בשמחה וכן הקשה בבאור ווי העמודים אולם רבינו היראים כ' לעיל סי' רכ"ז וז"ל שמחה בחג המצות וראש השנה לא כתיב מנלן מהיקש דר' יונה בשבועות פ"א [י' א'] אלה תעשו לד' במועדיכם א"ר יונה הוקשו כל המועדות זה לזה כו' וא"כ אין לומר דבחגך מיותר להך דרשא דכ"מ שיש חגיגה יש שמחה דא"כ הו"ל לומר גם להיפך וכ"מ שאין חגיגה אין שמחה דהיינו ראש השנה שאין חגיגה באה בו אין מצות שמחה בו אע"כ דבחגך מיותר הוא לדרשא אחרינא וא"כ אין למעט ר"ה משמחה ולענין פסח לחיובא גילוי מילתא בעלמא הוא. עוד כ' היראים שם תניא בספרי וזכרת כי עבד היית זה הכלל שהכל נוהגים בעצרת פסח וחג עכ"ל ובנדפס סי' קכ"ז ליתא והתוס' בחגיגה ח' א' סד"ה ושמחת הביאו דברי הספרי דמעצרת הוא דדרשינן לה דכתיב וזכרת כי עבד היית במצרים לימד כל שנוהג בעצרת נוהג בפסח וחג כו' ונראה לי דמש"כ התוס' שם מקודם ופסח ילפינן מניה בהיקש דר"ל ג"כ למש"כ בסוף מדברי הספרי פ' ראה והטו"א בחגיגה ו' ב' כ' דהתוס' כוונו להאי היקש דפי' הרא"ם כאן ובשס"ח ד' ווילנא בחי' והגהות הגרי"ב למס' פסחים ד' פ' כ' פי' ההיקש שכ' התוס' בזה"ל דאמר בחגיגה י"ז מקיש חג השבועות לחג המצות לענין תשלומין ע"ש ואין היקש למחצה ילפינן חג המצות מחג השבועות לענין שמחה עכ"ל ועיי"ש באורך ורבינו לעיל סי' ש"ה כ' לענין מלאכת אוכל נפש שלא מצינו שהתירה בו התורה בעצרת יש לנו ללמוד שכל מלאכות שהותרו בחג המצות הותרו בחג השבועות ובחג הסוכות שהרי מצינו שהוקשו זה לזה כדאמרינן בחגיגה י"ז א' אמר ר"א אמר ר' אושעיא כו' אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה ולענין איסורי מלאכות והתירן בהיקש זה עכ"ל והרוקח ס"ס ש"א כ' שמחה בחג המצות דילפינן ט"ו ט"ו מחג הסוכות.
(ב) שנאמר כו' י"ל דר"ל דברים ט"ז י"א הנאמר בחג השבועות ולפנינו בגמרא שם שנאמר ושמחת בחגך והוא הנאמר שם ט"ז י"ד בחג הסוכות וקשה למה לא הביאו מן המוקדם ובסמוך כ' רבינו ג"כ וכשם שחייב כו' חייב לשמח את בניו ובני ביתו דכתיב ושמחת בחגך אתה ובנך וגו' ועיין פסחים שם תוד"ה שנאמר וכ"ה בנדפס סי' קכ"ו שנאמר ושמחת אתה וביתך ובספרי דברים פ' ס"ד אמרו עה"פ דברים י"ב ז' ושמחתם וגו' אתם ובתיכם זו אשתו והיינו בשעת הרגל כמש"כ הפנים יפות שם פסוק י"ב ומשכ"ר את בניו ואת בני ביתו וכ"ה לפנינו ולעיל סי' רכ"ז כ' רבינו בניו ובנותיו ועיין ברכות כ"ד א' תוד"ה והתניא ובהגהות מצפה איתן שם שהעיר ע"ד התוס' מסוגיא דהכא.
(ג) להם ונשים בראוי להן אנשים בראוי להם ביין ונשים כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס.
(ד) מבואר מדברי רבינו דלא כמש"כ התוס' במ"ק י"ד ב' ד"ה עשה דשמחת הרגל בזה"ז דרבנן דושמחת היינו בשלמי שמחה דוקא אלא דדעת רבינו כמש"כ הש"א בסי' ס"ה להוכיח דיוצא ידי חובת ושמחת בחגך מן התורה. בכל מיני שמחה וא"כ אף בזה"ז דליכא קרבן הוי מצות שמחה ביו"ט מה"ת ולכן לא כ' רבינו תולדה למצות שמחה בזמן שאין בהמ"ק קיים דהכל דאורייתא. וראיתי בס' נחל איתן על הרמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הי"ז שה"ר לדעת התוס' דמ"ק דעיקר שמחת הרגל מה"ת רק בשלמים אבל בש"ד ואפי' שמחה דאכילה ושתייה אינו מן התורה בכלל מצות שמחה כלל והוא מדתניא בפסחים דס"ח ב' וברפ"ב דביצה רא"א אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו כו' ומסוגיא זו מוכח דמה"ת ליכא באכילה ושתיה ביו"ט משום מצות שמחה ולא מיבעיא לר"א דסבר רשות ואי בעי לא אכל כלל דלדידי' ודאי ושמחת אינו אלא בשלמים ובזה"ב אלא אף לר"י דסבר לא סגיא דלא אכל היינו מקרא דלכם [ואפי' בשבת דלא כתיב שמחה מ"מ בעינן לכם לכ"ע] וש"מ דאילו מקרא דושמחת לא שמעינן שאר שמחות מן התורה עכ"ל ובאמת לפמש"כ רבינו היראים כאן ראייתו לאו מידי היא שהרי רבינו אומר כאן שענין השמחה היא שכל דבר שבלבו מוצא בו שמחה וקורת רוח באכילה ובשתייה ובכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות ברגל ובנדפס הוסיף ובטיול וכ"כ השבה"ל השלם סי' רס"ב ע"ש היראים וא"כ האדם שבוחר בנפשו להיות יושב ושונה ובזה מוצא לנפשו שמחה וקורת רוח בודאי מקיים בזה מצות שמחה ושמחת בחגך אליבא דכ"ע ואפי' לר' יהושע וכמו שחלוק ענין השמחה לפי ערך בני האדם דהיינו הקטנים דקליות ואגוזים ממשיכין דעתן ולבן של תינוקות אחריהם שהם משמחין התינוקות נותן להם קליות ואגוזים כמש"כ מהרש"ל בשם התוספתא הביאו הב"ח באו"ח סי' תקכ"ט והנשים נותן להם בגדים ותכשיטין והאנשים בבשר ויין ועז"א רבינו שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו דר"ל לפי ערך בני אדם כמו כן יש חילוק בענין השמחה באיזה דבר ששמח בו האדם יותר חייב לעשות לשמוח בזה ברגל ועז"א רבינו וכל דבר שבלבו מוצא בו שמחה וקורת רוח כו' דר"ל לפי ערך הדברים וא"כ ברור הדבר דאי לאו דכתיב לכם גם לר' יהושע הי' יכלת ביד האדם לבחור לנפשו להיות שמח דבר תורה ממה שהוא יושב ושונה כל היום ובזה מקיים בנפשו ושמחת בחגך אלא מדכ' רחמנא לכם דהיינו עונג קאמרי ר"א ור"י להיות אוכל ושותה ואזדא לה ראיית הנ"א וכפי הנראה נמשך הנ"א אחר מש"כ הרא"ש פ"ז דברכות סכ"ג נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביו"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם כו' חובה היא משום שמחת יו"ט ע"כ וכ' שם המעי"ט והא דאמרינן אין שמחה אלא בבשר כלומר דבבשר הוי שמחה אבל ודאי דפת בעי בהדי' כו' דעיקר שמחה בבשר אבל עם הפת עכ"ל אבל בס' עמק הלכה השיג על המעי"ט שמפרש דאכילה ביו"ט תליא במאי דאמר רחמנא ושמחת דהא לילי יו"ט הראשון דליתי' בכלל שמחה כפסחים ע"א א' ומחוייב לאכול בו כפסחים צ"ט ב' ועוד דהא חוה"מ שמחה נוהגת בו ואפ"ה פסק הרמב"ם דאם טעה בבהמ"ז ולא הזכיר יעלה ויבוא אין מחזירין דאין חייב לאכול בו פת אלא ודאי דלא תלי כלל בשמחה ומש"כ הרא"ש דחייב אדם לאכול פת ביו"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם ר"ל דבעי לכם דהיינו עונג כדאיתא בפסחים ס"ח ב' הכ"מ בשבת דבעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג ומ"ש בברכות שבת ויו"ט לא סגי דלא אכל התם בבהמ"ז מיירי שכבר אכל ומסתמא הי' צריך לאכול והיתה האכילה עליו חוב ממילא ההזכרה חוב עיי"ש עוד הביא ראי' הנחל איתן שם לדה"ת דמ"ק מדתניא במ"ק ז' ב' גבי נגעים דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא יש יום שאתה רואה בו ויש יום שא"א רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד לו נגע נותנין לו ז"י המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל ואיכא למידק דמאי וכן ברגל דנקט דמשמע דרגל גריע מחתן הא אדרבה רגל עדיף דשמחה שלו הוא מן התורה ומסתבר טפי דנותנין לו משבעת ימי המשתה דחתן שאינו מפורש בתורה וכל עיקרו אינו אלא תקנת משה כו' וא"כ קשה דכיון דקתני ברישא דנותנין לחתן אצ"ל דנותנין לכל אדם ברגל דמצות שמחה שלו מפורש בתורה אבל אי אמרינן כמש"כ התוס' במ"ק דבזה"ז הוי שמחת הרגל מדרבנן א"ש לשון וכן ברגל לומר דאף בזה"ז נותנין עכ"ל ואני אומר דגם ראי' זו אינה מכרעת מכמה טעמים חדא י"ל דהוי"ו של וכן הוא במקום שי"ן וכאילו אמר שכן ברגל כו' וטעמא קא יהבו לחתן שנולד לו נגע דנותנין לו ז' ימי המשתה שכן ברגל לכל אדם נותנין לו כל ימות הרגל וחתן בז"י המשתה הויין לו כרגל. עי"ל כמש"כ המל"מ בפ"ז מהל' יו"ט דין ט"ז על ההיא דתנן בפ"ג דנגעים מ"ב חתן שנראה בו נגע נותנין לו ז"י המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל דהא דתנן וכן ברגל כו' מיירי דוקא בתחלה קודם שנזקק לטומאה אין רואין שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל אבל משנזקק לטומאה שכבר הוא טמא אף אם חל שביעי שלו או יום י"ג ברגל רואין אותוו בחול המועד דלא מיירי אלא בתחילה שהרי כתב חתן שנראה בו נגע דהיינו בתחילה קודם שנזקק לטומאה וע"ז כ' וכן ברגל דהיינו ג"כ בתחילה וכחכמים דמתני' דמ"ק ז' א' דאינהו סברי דליכא צער אלא בתחילה דוקא קודם שנזקק אבל משנזקק דכבר הוא טמא רואין וכש"כ במוחלט דרואין אולי יטהרנו וצוותא דעלמא וצוותא דאשתו לא סבירא להו כלל עיי"ש באורך בזה וא"כ שפיר אמרו וכן ברגל דומיא דחתן שנולד לו נגע בתחילה דוקא. ועי"ל דנקטו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל לאשמעינן דמצורע נוהג צרעתו ברגל ואפי' רגל קדים דמה"ט אין רואין נגעו במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל ונ"מ דאם עבר ובא להכהן והראה לו את נגעו ואמר לו טמא אתה שהוא נוהג צרעתו ואפי' ברגל ואע"ג דרגל קדים יש לדון בדבר דהנה ראיתי במנחת חינוך מ' קס"ט שכ' בזה"ל ולשון הרמב"ם בכמה דינים כ' אין רואים את הנגעים ובכמה דינים כ' לשון פסול אפשר דכל הני דאין רואין הוא דוקא לכתחילה אבל אם בדיעבד ראה וטימא או טיהר מעשיו קיימין ואפשר אף בדיעבד אינו כלום וצ"ע כעת ונ"ל כיון דהוא מקרא דאין רואין רק ביום ושאר דינים הכל ילפינן מקרא וכאן לא הוי כמו קדשים שבעינן שנה עליו הכתוב ע"כ אף בדיעבד אינו מועיל עכ"ל וא"כ ה"נ דילפינן מקרא דוביום הראות בו דיש יום שאי אתה רואה דהיינו חתן ורגל א"כ אף בדיעבד שראהו הכהן וטימא או טיהר אינו כלום. אולם במ"ק ד' ז' ב' איתא הך ברייתא דת"כ וביום הראות בו כו' מכאן אמרו חתן כו' וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל דברי ר' יהודה רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר וצוה הכהן ופינו את הבית אם ממתינין להו לדבר רשות כש"כ לדבר מצוה ואמרינן שם מ"ב אמר אביי משמעות דורשין א"ב ורבא אמר דבר הרשות א"ב ואם נימא דלר' יהודה דיליף לה מקרא דוביום דיש יום שא"א רואה בו הוא לעיכובא דאף בדיעבד אינו מועיל א"כ איך אמר רבי דא"צ הרי הוא אומר כו' אם ממתינן לו לדבר הרשות כש"כ לדבר מצוה והא צריך וצריך דאי מהתם אינו אלא לכתחילה אבל אם בא הכהן וראה את הבית וטמא בטרם פינו את הבית יטמא כל אשר בבית משא"כ הכא ילפינן לה מקרא דאף בדיעבד אינו כלום אע"כ דגם לר' יהודה הוא לכתחילה דוקא אבל אם בדיעבד ראה וטימא או טיהר מעשיו קיימין ושפיר א"ל רבי א"צ כו' דמהתם שמעינן לה הך דינא. וראיתי להפנים יפות בפ' תזריע עה"פ וביום הראות בו בשר חי יטמא שכ' שם ע"ד הת"כ וביום מלמד שנותנין לו ב' ימים ב' ימים לביתו ב' ימים לכסותו דברי ר' יהודה וז"ל ונראה דקאי על חג השבועות וקמ"ל דאף יום שאחר חג השבועות הוא יום הטבוח ותו דשלמי שמחה הנשחטים בחג מצות אכילתן לשני ימים כדאיתא בפסחים דנ"ט דאכילת שלמים היא מ"ע לבעלים וקי"ל דאסור למעט באכילת קדשים לכך נותנין לו ב' ימים עכ"ל וצ"ל דדבריו אזלא אליבא דאמר עולא אר"א פסחים ע' ב' שלמים ששחטן מעי"ט אינו יוצא בהן משום שמחה דכתיב וזבחת ושמחת בעינן זביחה בשעת שמחה משא"כ לרבין אר"א עיי"ש וא"כ לדברי הפנים יפות א"ש מ"ש וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל דהיינו לפי ערך שלמי שמחה הנשחטין ברגל ואע"ג דמצות שמחה ליכא בההוא יומא וזה אינו דאורייתא ושפיר הוה דומיא דחתן מיהו דברי הפנים יפות לא נהירין לי כלל.
(ה) לילי שאר כו' צ"ל שאר לילי כמו שהוא בנדפס וכ"ה בשבה"ל השלם סי' רס"ב בשם היראים והנה רש"י כ' בסוכה שם ושאר הלילות ל"צ ריבויי דימים אפי' לילות במשמע כדרבינן גבי סוכה שם מ"ג א' ודעת רבינו היראים אינו כן אלא כמש"כ התוס' בפסחים ע"א א' ד"ה לרבות בשם הריב"א דה"ה לילות אחרות איצטריך רבוי כו' וכ"כ השם חדש והנה ע"ד רבינו דמ"ע בפ"ע הוא לשמח לוי גר יתום ואלמנה בשלש רגלים וכדעת בה"ג עיין לעיל סי' רכ"ז ודלא כהרמב"ם ודעמי' שלא חשבו ד"ז למ"ע בפ"ע ועפי"ז יש להבין מנין לנו במצות שמחה ליו"ט האחרון של חג דיש לשמח לוי גר יתום ואלמנה בשלמא להרמב"ם ודעמי' י"ל דכיון דמרבינן יו"ט האחרו לשמחה ממילא בכלל שמחת הרגל הוא להיות משמח ארבעה אלו ג"כ דכמו שהוא שמח ברגל כמו כן משמח לוי גר יתום ואלמנה משא"כ לרבינו הרא"ם דלא תלי זה בזה דהא חשיב להו למצוה בפ"ע קשה כנ"ל וי"ל אף לדעת רבינו כיון דכתיב והיית אך שמח ילפינן שמחה דשמיני עצרת משמחה דג' רגלים במה מצינו מה התם מצוה לשמח לוי גר יתום ואלמנה אף שמ"ע כן ומהראש"ט בהערות וחידושים לסדר מנין המצות לבה"ג כ' לחדש בדברי ה"ג שם אות ג' כי הוא יחשוב ראי' חגיגה ושמחה ושמחת לוי גר יתום ואלמנה בשלשת רגלים בשלש שלש מצות דהיינו כל רגל בפ"ע וא"כ אלו הד' עשין יחשבו לי"ב והוא דלא כמש"כ בהצעה סי' רכ"ז [ד' עשין] דע"ד מהראש"ט שמחת לוי גר יתום ואלמנה עשה א' ואף דשמחה בחג המצות לא כתיבה בהדיא עיין לעיל אות א' לא חש לזה מהראש"ט אך קשה לי דא"כ הי' ראוי למנות מצות שמחה ביו"ט האחרון של חג למצוה מיוחדת דאיכא ריבוייא בפ"ע דבקרא כתיב ושמחתם שבעת ימים וכ' רחמנא והיית אך שמח לרבות יו"ט האחרון. והגאון בעל מעה"ח בסדר משפטים כ' בזה לדעת הרמב"ם אפשר ליישב עפמש"כ בעיקר השני שאין למנות כל מה שלמדים באחד מי"ג מדות או מרבויי דקרא ואפי' מה שבא למשה בקבלה מסיני ולשמוח בש"ע אין מקרא מפורש רק ריבוי והיית אך שמח ואף לדעת הרמב"ן שם כ' דלדידן דקי"ל כרבין ואין שמיני חלוק לשמחה משאר רגלים דנהגא ג"כ ביום ובלילה לכן אין לחושבו למ"ע בפ"ע עיי"ש וכ"ז אי חשבינן לשלש רגלים למצוה אחת אבל לפמש"כ מהראש"ט לחשוב לדעת בה"ג ג' רגלים כל רגל ורגל למצוה בפ"ע א"כ הו"ל לחשוב שמחת שמ"ע למ"ע בפ"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |