תוספת יום הכיפורים/יומא/עה/ב

תוספת יום הכיפורים יומא עה ב

דף ע"ה ע"ב

והאמר אביי האי מאן דאכיל כו' וקשה ודקארי לה מאי קארי לה והלא עיקר מימרת אביי נאמרה לעיל אהא דאמרינן לעיל דהסומין אוכלין ואינם שבעים ועלה אמר אביי הלכך מאן דאית ליה סעודתא כו' וכיון דטעם אביי משום דיראה הסעוד' בעיניו וישבע אם כן מלתא דפשיטא הוא דלא אתא אביי אלא לאפוקי שלא יאכל בלילה בחשך אבל בלילה לאור הנר ודאי דשפיר הוי דרואה הסעודה וי"ל דודאי המקשה הכי אסיק אדעתיה דאביי לא אתא אלא לאפוקי שלא יאכל בלילה בחשך אבל מ"מ מדנקט בלשונו לא ליכלא אלא ביממא אין המימרא יוצא מידי פשוטו דביום יאכל הסעודה וגם בלילה לאור הנר ואהא פריך דהיאך יאכל ביום והא למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא בלילה והו"ל לאביי לומר לא ליכלא אלא לאור הנר ומשני דיממ' דקאמ' היינו כעין יממא ולעול' הוא בליל' לאור הנר ולא ביו' ודוק:

הבשר עודנו בין שיניהם וכתיב עד חדש ימים כו' איכא למידק אמאי היפך הפסוקים אם כונתו למרמא קראי יאמר כתיב עד חדש ימים וכתיב הבשר עודנו כו' ונראה דהפך סדר הפסוקים לרמוז לנו שלא נתרץ כמ"ש בספרי והביאו רש"י פרשת בהעלותך דעד חדש ימים בכשרים וברשעים הבשר עודנו וכו' משום דקרא דעד חדש ימים הוי כמו התראה לעם שהיה מתרה בהם שחדש ימים יאכלו עד אשר יצא מאפם ואין אדם מתרה אלא בדבר הקשה לא בדבר הקל ולכן אמר כתיב הבשר עודנו כלומר ואי ס"ד זו הוא מדה קשה איך כתיב עד חדש ימים גבי התראה דהתרה בהם עם מדה קלה אלא צ"ל דהבשר עודנו בין שיניהם הוא מדה קלה דהא כיצד בינונים לאלתר מתו רשעים מצטערים והולכים עד חדש ימים ונמצא דהתרה בהם עד מדה החמורה ודוק:

וישטחו אר"ל א"ת וישטחו אלא וישחטו כו' וא"ל מנל"ל אל תקרי י"ל דהכתוב אמר ויקם העם כל היום ההוא כו' ויאספו את השליו כו' א"כ אמאי אצטריך סיפיה דקרא וישטחו כו' ותו דהוא סותר הקודם דבתחלה הפסוק נראה דעשאוהו צבורין צבורין כדכתיב עשרה חמרים ואח"כ כתיב וישטחו להם שטוח שהיה מושטח על פני כל הארץ ותו מאי דעתייהו דישר' לאסוף שליו כ"כ והממעיט אסף י' חמרים ומכח זה דריש ר"ל דמפני שה' כעס בהם ואמר להם לא יום א' תאכלון כו' הבינו וידעו שה' כעס בהם על שאלת הבשר ונתחייבו שחיטה ולכן צדיקים שבהם ראו כי טוב הדבר לבטל הגזירה שעליהם שנתחייבו שחיטה בשחיטת השליו ושחטו שליו הרבה לבטל הגזרה מעליהם ע"ד מ"ש האי מאן דאתיליד במאדים יהא גבר אשיד דמא או טבחא או אומנא או מוהלא וכן אמרו על ענין כבש הדם של ישר' שהפכו ה' לדם מילה והראנ"ח פרשת שמות האריך בזה יע"ש והיינו דקאמר קרא הממעיט אסף י' חמרים ולמה עשו כל זה וכי יכולים לאכול כל אותו השליו ופירש הכתוב דטעם שלהם היה משום דוישטחו להם שטוח כלומ' מפני שנגזר' עליהם גזירה שנתחייבו שחיטה על שאלת הבשר לכן עשו אסיפת ושחיטת השליו י' חמרים לא' דבאו לבטל במעשה זה הגזירה הקשה מעליהם וכל זה עשו צדיקים שבהם ולא היה כונתם לאכול ממנו אלא מעט כי נתייראו ממאמר ה' שהתרה בהם אך בני אדם שלא יראו את ה' שלחו בשליו יד לאכול הרבה לשבעה והבשר עודנו בין שיניהם כו' והשתא ניחא דאם כל העם מקצה אספו השליו והממעיט אסף י' חמרים מ"ש דמתו מקצתם ולא כלם אלא הוא אשר דברתי כי אותם שאספו השליו והממעיט אסף עשרה חמרים לא היתה כונתם אלא לאכול מעט ונתכוונו לאסוף הרבה מן השליו ולשוחטו הוא לבטל מעליהם הגזירה ודוק ומ"ש בזה מהר"י פינטו לא נתחוורו לי דבריו והם מגומגמי' הרבה בעיני ואין להאריך לבארם כי בנקל יעמוד המעיין עליה':

אלא מת"ל שטוח מלמד כו' מלשון זה נראה דהשליו בדרך ירידתו הוו משטיחין משטיחין אבל רש"י בפירוש הכתוב כתב וישטחו עשו אותם משטיחין משמע דהעם עשו אותו משטיחין וצ"ע:

כתיב שליו וקרי' סליו כו' א"ל דלעיל אמרי' דהבשר עודנו בין שיניהם הוי בבינוניים וקרא דעד חדש ימים ברשעים משמע דצדיקים לא אכלו ממנו י"ל דגם הצדיקים היו אוכלים שליו אבל לא היו אוכלין לשבעה כי אם מעט להשיב נפש והשתא ניחא דבשנה א' כתיב בפרשת בשלח בערב תאכלו בשר ובבקר כו' דהיינו השליו שהיה יורד להם בכל יום עם המן ואז לא כעס ה' עמהם דהיו מקיימים דבריו דהלחם היו אוכלים לשובע ומן השליו לא היו אוכלים אלא מעט ולא לשבעה דרך גרגרנית אבל עתה בשנה שניה דנתרעמו מי יאכילנו בשר אע"ג דהיה יורד להם שליו בכל יום מעט ולא היה לשובע והם בקשו לאכול בשר לשבעה דרך גרגרנות ולפי' נענשו וזהו צדיקים אוכלים אותו בשלוה דלא היו אוכלים ממנו אלא מעט אבל הבינונים והרשעים שבקשו לאכול בשר לשבעה נענשו ועיין בהרמב"ן ומהרי"א פ' בשלח ובחזקו' פ' בהעלותך דהרמב"ן אומר דהשליו של שנה א' לא היה לשובע והיו גדולי העם לוקטים אותו או שהיה מזדמן בחסיריהם ושאר העם היו תאבים לו ורעבים ממנו ומהרי"א דחה דבריו שהשליו היה בריבוי ובהפלגה אלא דלא ירד השליו בשנה א' רק ביום והחזקוני כתב דירד בשנה אחת ואחר כך פסק והמעיין יבחר ודוק:

ש"מ נח נפשיה דרב חסדא ובדיל רבה אכיל תלמודא זו היא גירסא שלפנינו וביאורה כמ"ש רש"י וכן היא גירסת הילקוט פ' בשלח יע"ש ונ"ל דה"פ שרצו לרמוז לו מן השמים דבאותו יום נח נפשיה דר"ח ושיבדיל אותו יום מלאכול בשר לכבוד רבו וכ"כ בעל המפה י"ד סי' שמ"א ס"א בשם הגהות אשירי דפר' אלו מגלחין יע"ש וגם נתבאר שם דכל זמן שלא נקבר המת אפי' הוא בעיר אחרת אינו אוכל בשר יע"ש ולפי זה לעולם זכות רבא היה כדאי לעצמו שיזדמן לפניו שליו בכל יום לצורך סעודתו אלא דבאותו יום שמת רבו לא נזדמן לפניו לפי שאסור באותו יום לאכול בשר וכן עשה רבא דבדיל ולא אכיל בשרא כל אותו היום כנ"ל ודוק:

ת"ר לחם אבירים לחם שאוכלים אותו מה"ש דר"ע כו' וק"ק מנ"ל דאבירי' הם מלאכים והלא עשר שמות נקראו המלאכים כמ"ש הרמב"ם פ"ב דה' יסודי התורה ושם אבירים אינו מכללם ונראה דמגופיה דקרא שמיע ליה דכתיב לחם אבירים אכל איש דקרא הולך ומספר חסדי המקום שעשה עם כל איש ישראל במדבר ואמר דלחם אבירים שהוא מזון מלאכי השרת אכל איש דהיינו ישראל כדכתיב כל איש ישראל דאל"כ לימא הכי לחם אבירי' אכל או נתן להם ומהו איש אלא כונתו דהחסד היה דמזון מלאך האכיל לאיש והקשה לו ר"י וכי מלאכים אוכלים לחם כו' קשה דאמאי אייתי קרא דכתיב בפ' עקב לחם לא אכלתי הו"ל לאתוי קרא דס"פ כי תשא לחם לא אכל י"ל דאי מההיא הו"א לחם גשמי לא אכל אבל אכל ממה שאוכלים מה"ש למעלה אבל ממאי דכתיב במשנה תורה גבי תוכחות דמוכיח לישראל כמה צער עבר עליהם וכמה השתדל בעדם ובכלל תוכחותיו סיפר לחם לא אכלתי משמע דהתענה בעד ישראל וזהו תוכחת לישראל דאל"כ אלא דלחם גשמי לא אכל אבל ממזון מלאכים אכל מאי תוכחת איכא אלא ודאי דלא אכל כלל שלא לשנות מן המנהג כדאמרינן בהפועלים דף פ"ו לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה כו' וכן אמרו במ"ר פ' וירא אזיל בקרתא אזיל בנימוס' ועיין מ"ש ביפה תוא' דף רפ"א ע"א ובס' י"ד יוסף דף כ"ה ודוק:

מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך לאחר שסרחו פי' רש"י שנתלוננו על כך שאמרו בלחם הקלוקל וקשה דתלונה זה כתיב בפ' חקת והיא בסוף ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ואמאי לא פרש"י לאחר שסרחו מ"ש בשנה שניה כדכתיב פ' בהעלותך ועתה נפשנו יבשה אין כל דדרשי' לקמן דאמרו עתיד מן זה שתיפח למעיהם כלום יש ילוד אשה כו' יש לומ' דסבר רש"י דאי לאחר שסרחו בשנה ב' הוצרכו לצאת חוץ איך חזרו ונתרעמו בסוף ארבעים שנה בלחם הקלוקל שמכניס ואינו מוציא אלא ס"ל לרש"י דמתחלה אע"ג דאמרי ועתה נפשנו יבשה לא נענשו לצאת לחוץ וכששנו בחטא ואמרו בלחם הקלוקל נענשו לצאת חוץ ואז נאמר ויתד תהיה לך על אזנך ומיהו אפשר היה לומר דבתחלה היה להם דלא היו יוצאים לחוץ כלל ומן מפיג מה שתגרי אומות העולם מביאים וכשסרחו סרחון א' שאמרו ועתה נפשנו יבשה הוצרכו לצאת חוץ לענין מה שמביאים תגרי א"ה ולעולם מי שלא היה אוכל אלא מן בלבד לא הוצרך לצאת חוץ דהמן נבלע באברים ובשנת המן נתרעמו על המן עצמו ואמרו שהיה לחם הקלוקל דהיה נכנס ואינו יוצא שאופן דלאחר שסרחו שפיר מצי לאוקמי בסרחון דשנ' שניה ודוק. עכשו אני מטריח אותם ג' פרסאות כו' מהכא משמע דאפילו שהיו חונים והמשכן במקומן היו צריכים לצאת חוץ היה הולך לאחוריו ג' מילין וכן אמרינן בהדי' פרק כיצד מעברין דף נ"ה ע"ב יע"ש אבל החזקוני פרשת כי תצא בפסוק ויתד תהיה לך כתב דזה לא היה אלא בזמן שהולכים במלחמה וארון עמהם בלא מחיצות אבל בזמן שהיו חונים דהוקם המשכן והארון מוקף מחיצות לא היו צריכין לצאת חוץ אלא כל א' חופר ברשותו ומכסה יע"ש ועתה נפשנו יבשה אמרו עתיד מן זה שתיפח במעיהם כו' איכא למידק מה ענין דרשת רבי ישמעאל כאן ויראה דמשום דר"ע היה דורש לחם אבירים לחם של מה"ש ולא דריש שנבלע באברים משום דס"ל דהמן לא היה נבלע באברים דהרי כתיב ויתד תהיה לך וכו' וכשנאמרו דברים הללו של דרשה זו של ועתה נפשנו יבשה דאמרו עתיד מן זה שתיפח למעיהם אלמא דהמן נבלע באברים אז מצא מקום ר' יוחנן לחלוק על ר"ע ודרש אל תיקרי אבירים כו' ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף