תוספות הרי"ד/פאה/ד/ב

תוספות הרי"ד פאה ד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רשב"ל בשם אבא כהן ברדלא אדם זוכה במציאה בד' אמות מ"ט דכתיב והנה בעניי הכינותי. ר"י אמר רב הושעיא בעי במה אנן קיימין אם בנתונין לתוך ידו עשיר הוא ואם בחוץ לד' אמותיו ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא כי אנן קיימין בנתון תוך ד' אמותיו וקיימינה במקדיש ראשון ראשון. כך הגרסא הנכונה וה"פ דמוכיח מפסוק זה דד"א קונות לו דא"א לומר דהיו נתונים לתוך ידו וזכה בהם ואח"כ הקדיש דא"כ הוה עשיר. וא"א לומר בחוץ לד' אמותיו דהא אין אדם מקדיש דשא"ש. אלא ע"כ מיירי בנתונים בתוך ד' אמותיו וזכה בהם להקדש ולא לעצמו כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (לד ע"ב) על הא דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו להקדש וכו'. ופי' הר"ן ז"ל דמיירי שהיתה בתוך ד"א ואמר דזוכה להקדש ולא לעצמו והו"ל כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו עיי"ש. וה"נ זכה להקדש מטעם מגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולא הוא ונמצא דהקדיש והוא עני. וזהו דמסיק במקדיש ראשון ראשון כלומר דהוא לא זכה כלל אלא ראשון ראשון הוה הקדש. וכן ראיתי בס' א' שפי' כן אך הקשה הא ר"ל ס"ל לקמן (ה"ו) דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו וגם בגליון הש"ס כאן נדחקו בזה. ועוד קשה דאי משום מגביה מציאה לחבירו מנא לן דבד"א דילמא זכה בידו עבור הקדש. ונלפע"ד לבאר ענין קנין ד"א וממילא רוחא לן שמעתתא בע"ה:

בשו"ע אה"ע (סי' ל') פסק המחבר ז"ל התקדשי לי במנה ואמרה לו תנם ע"ג סלע א"מ וכו' ואם הי' סלע של שניהם הר"ז ספק מקודשת. וכתבו שם הח"מ והב"ש ז"ל דלשיטת התוס' ז"ל בקידושין (ח ע"ב) אפשר דאפילו קידושי ספק אין כאן. והאב"מ ז"ל כתב דז"א דהא משנה מפורשת היא בגיטין (עח ע"א) היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מנורשת מחצה ע"מ מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין. והרי הא דד' אמות קונות הוא מתורת חצר כמ"ש הר"ן ז"ל או משום דהוי מקום המשומר והוה חצר של שניהם ומ"מ מקודשת ואינה מקודשת. והא דמיבעי' כלל לרב ביבי בסלע של שניהם ולא פשיט ממשנה זו כתב האב"מ ז"ל לתרץ ע"פ דברי הר"ן ז"ל בקידושין שם דכתב לתרץ קושית התוס' ז"ל מהא דחצר השותפין אין קונין זמ"ז משום דכיון דדעתה להתקדש ודעתו לקדשה בודאי אקנויי מקנה לה מקום חצרו. משא"כ גבי ד"א או מקום שמירה לא נוכל לומר דמקנה לה המקום דהא המקום אינו שלו ולא תקינו לי' רבנן ד"א רק לקנין החפץ אבל גוף המקום אינו שלו ואין בידו להקנות דבר שאינו שלו ממש [כעין טובת הנאה דלמ"ד דאינה ממון לא מצי להקנות עיין ב"מ (יא ע"ב) עיי"ש]. והא דכתב הר"ן ז"ל בנדרים (לד ע"ב) דד"א שלו זוכין להקדש התם גבי מציאה והפקר שייך שפיר דקונה בלא הקנאת מקום דהוה מגביה מציאה לחבירו משא"כ במקנה חפץ שלו דצריך להקנות מקומו כדאיתא בחו"מ (סי' ר') עיי"ש וזה אי אפשר בד"א דלא מצי להקנות אותם דאינם שלו רק לקנות החפץ אבל הגוף אינו שלו זהו תמצית דברי האב"מ ז"ל. ולע"ד נראה להוכיח דלא כהאב"מ ז"ל ונקדים מה דגרסינן בגיטין (כב ע"א) עציץ של אחד וזרעים של אחר מכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים. ופירש"י ז"ל עציץ הוי תלוש ומיקני במשיכה וזרעים הוי קרקע ונקנה בחזקה ובלא יהיב מעות קמיירי. והתוס' ז"ל כתבו שם ה"ה דהוה מצי לאשמעי' הכל בעציץ וזרעים של א' אלא לרבותא נקט הכי דאע"ג דבעל עציץ קונה זרעים לא קנה אע"פ שהם בתוך העציץ שלו עכ"ל. ומשמע מהך סוגיא דקרקע אינה נקנית בקנין חצר דחצר אינו קונה אלא מטלטלין אבל לא קרקע. דאל"כ אמאי אינו קונה בעל העציץ את הזרעים הא קיי"ל כליו של אדם קונים לו בכ"מ שיש לו רשות להניחו עיין ב"ב (פה ע"א) והוא מדין חצירו ורשותו כמ"ש המח"א ז"ל וכיון דחזינן דכליו אינם קונים את הזרעים מוכח דחצר ג"כ אינו קונה זרעים וע"כ הוא משום דקרקע אינה נקנית בקנין חצר. וגם מכיון דחזינן דעציץ נקנה במשיכה וזרעים אינם נקנין במשיכה רק בחזקה וע"כ הוא משום דקרקע אינה נקנית במשיכה וכיון דקרקע אינה נקנית במשיכה חזינן דלא מהני לה יד מכש"כ דלא מהני להחצר דהא חצר משום יד איתרבאי ומה שאין לו יד אין לו נמי חצר כמ"ש התוס' ז"ל בב"ב (עט ע"א) דלפיכך אינו קונה חצר להקדש דחצר משום יד איתרבאי ולא מצינו יד להקדש. וכ"כ הקצוה"ח ז"ל (סי' קצ"ח) להדיא דבמקום דלא מהני משיכה לא מהני נמי חצר מטעם הנ"ל. עכ"פ מהא דלא נקנו הזרעים לא במשיכה ולא מדין כליו מוכח דאין קרקע נקנית בקנין חצר. [וליכא למימר דמיירי ברה"ר או ברשות המוכר ולפיכך לא קנו כליו דא"כ אמאי נקנה העציץ במשיכה הא גם משיכה אינה קונה ברה"ר וברשות המוכר]. ולכאורה יש להוכיח מדברי התוס' ז"ל דקרקע נקנית בקנין חצר דגרסינן בב"ק (י"ב ע"א) והתניא החזיק בקרקע קנה עבדים התם בעומדין בתוכה וכו' וכתבו התוס' ז"ל בד"ה ל"ל דמטעם חצר לא קני דסתם עבדים אינם משתמרים לדעתו ואפילו עומד בצד שדהו דדומה לצבי רץ כדרכו ול"ל נמי מטעם אגב דהא קרקע אינה נקנית אגב קרקע וכו' אלא ע"כ מטעם מחובר דעשר שדות בעשר מדינות יעוי"ש. ואי נימא דקרקע אינה נקנית בתורת חצר ל"ל להתוס' ז"ל לומר דלפיכך לא נקנו העבדים בחצר משום דאינם משתמרים לדעתו תיפוק להו דקרקע אינה נקנית בחצר כמו דסיימו התוס' ז"ל דל"ל מטעם אגב דקרקע אינה נקנית אג"ק כן הי' להם נמי לומר גבי חצר ומוכח לכאורה דהתוס' סברי דקרקע נקנית בחצר. אך באמת ז"א דודאי קרקע לא נקנית בחצר כדמוכח מהא דזרעים הנ"ל אך הכא דוקא גבי עבדים דהוו מקרקעי דניידי מיקנו נמי בדין חצר כמו דנקנים במשיכה כדאיתא בקידושין (כב ע"ב) וכיון דנקנים במשיכה מיקנו נמי בתורת חצר. ותדע דלא דמי זרעים לעבד דהא זרעים אינם נקנים במשיכה ועבדים נקנים במשיכה וע"כ דשאני קרקע דנייד מקרקע דלא נייד. והרי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מכירה פסק דעבד נקנה באגב וביאר הה"מ ז"ל דאע"ג דקרקע אינה נקנית באגב מ"מ לא דמי עבד לקרקע בזה עיי"ש. וע"כ אין מדברי התוס' ז"ל שום ראי' דקרקע נקנית בחצר. [וכן אין להביא ראי' מדברי התוס' ז"ל בב"ב (פז ע"א) גבי לך ויפה לך קרקע כ"ש וקני כל מה שעלי' דקנה הפשתן מתורת חצר עיי"ש דהתם מיירי שאינו צריך עוד לקרקע והוה הפשתן כמטלטלין דהתוס' ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל דפירות שא"צ לקרקע דינם כמטלטלין וע"כ נקנים בתורת חצר אבל להראב"ד ז"ל אה"נ דלא מהני]. וע"כ שפיר הוכחנו מהא דגיטין הנ"ל דקרקע אינה נקנית בחצר. וכיון שכן אי נימא כהאב"מ ז"ל דגוף הד"א לא תקינו לי' רבנן יקשה לן הא דפריך בב"מ (י ע"א) אהא דאמר רשב"ל ד"א של אדם קונות לו בכ"מ דתקינו לי' רבנן דלא ליתי לאנצויי ממתני' דידן נטל מקצת פיאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עלי' פירש טליתו עלי' מעבירין אותו הימנה ואי אמרת ד' אמות קונות נקנו לי' ד"א דידי' וכו' ומשני ר"פ דבשדה בעה"ב אע"ג דזכי לי' רחמנא להלוכי בה ולנקוטי בה פאה אבל למזכי למיהוי חצרו לא זכי לי' רחמנא עיי"ש ומדקאמר לנקוטי בה פאה משמע דהקושיא היתה מפאה וקשה מאי פריך דהד"א יזכו לו את הפאה הא הכא ע"כ מיירי דהפאה מחוברת לקרקע דאי בפאת עומרין בתלוש הא אמרינן בירושלמי בפרקין לעיל (סוף ה"א) דבפאת עומרין תלושין בע"ה מחלק בידו [עיין בפירושנו שם בשם השנו"א ז"ל] ואין העני נוטל כלל מעצמו אלא ודאי דאיירי הכא בפאה מחוברת לקרקע והא קיי"ל כל המחובר לקרקע כקרקע דמי ושיטת הראב"ד ז"ל דאף בא"צ לקרקע נמי כקרקע דמי וכן פסק הטור ז"ל בחו"מ (סי' קצ"ג) דאף דא"צ לקרקע אינו נקנה בקנין מטלטלין רק כקרקע. וא"כ היאך יקנו הד"א את הפאה הא מה דד"א קונות הוא מטעם חצר כמ"ש לעיל בשם הר"ן ז"ל והרי בארנו דחצר אינו קונה קרקע והכא יש על הפאה דין קרקע לפיכך אין הד"א קונין אותה ומאי פריך על רשב"ל מפאה הא מצינן למימר דלעולם ד"א קונות מטלטלין בכ"מ ושאני הכא דהפאה היא כקרקע הלכך אינה נקנית בד"א דאין קרקע נקנית בחצר. אלא ודאי מוכח מזה דלא כהאב"מ ז"ל רק דקנין ד' אמות הוא דקונה לשעה גם גוף הד"א וכיון דגוף הד"א הם שלו אם יש בתוך הד"א מחובר לקרקע שדינו כקרקע גם הוא נקנה ולא שהד"א זוכין את המחובר לקרקע אלא דהמחובר לקרקע גופא הוא חצרו מתקנת חכמים דכשם שהקנו לו חכמים בכח הפקר ב"ד את גוף הד"א כן הקנו לו חכמים את המחובר לקרקע שיהי' חצרו. וע"כ פריך שפיר כיון דד"א קונות לו אמאי לא קנה העני את הפאה שנפל עלי' הרי הפאה גופה היא חצרו מתקנת חכמים. [דלהאב"מ ז"ל דגוף הד"א אינם קנוים לו מתקנת חכמים אלא דיש להד"א הכח לקנות כחצרו וא"כ הפאה מעצמה אינה קנוי' לו אלא דצריך לקנות אותה בכח הד"א ע"ז קשה הא אין קרקע נקנית בחצר. משא"כ לדברינו דגוף הד"א קנוים לו מתקנת חכמים א"כ גם הפאה עצמה שהיא כקרקע קנוי' לו לכתחילה מתקנת חכמים וא"צ לזכות בה מכח הד"א]. ועוד קשה לי ע"ד האב"מ ז"ל דהנה בהפקר איכא מ"ד בנדרים (מג ע"א) אליבא דר"י דאינו יוצא מת"י הבעלים עד דאתיא לרשות זוכה עיי"ש. ובירושלמי לקמן (ריש פ"ו) ובכ"ד אמרינן דהוא מחלוקת ר"מ ור"י דר"מ סבר כיון שאדם מפקיר דבר יוצא מרשותו ור"י סבר דאין הפקר יוצא מת"י בעלים אלא בזכי'. ויש לחקור בפאה אם יוצא מת"י הבעלים תיכף כשקרא שם פאה קודם זכיית העני או דהוא כהפקר דעלמא אליבא דר"י דאינו יוצא מת"י בעלים אלא בזכי'. ומצאתי להמל"מ ז"ל (פ"ב מה' תרומות) שחקר בזה ומסיק דבפאה כו"ע מודים דאינו יוצא מת"י הבעלים אלא בזכיית העני. והביא ראי' לזה מהא דאמרי' בגיטין (מז ע"א) הלקט והשכחה והפאה של נכרים חייבין במעשר אלא א"כ הפקיר וכו' לעולם דישראל ולקטינהו נכרים ודקאמרת הא מפקרי וקיימי נהי דמפקרי אדעתא דישראל אדעתא דנכרים מי מפקרי. ואי נימא דיצא תיכף מת"י הבעלים קודם זכיית העני א"כ למה חייב במעשרות אם זכה הנכרי הא כבר הוא הפקר מקודם אלא ע"כ דאינו יוצא מת"י הבעלים אלא בזכיית העני וע"כ כשזכה נכרי לאו כלום הוא עיי"ש [וכדברי המל"מ ז"ל מבואר לקמן בירושלמי (ריש פ"ו) דקאמר הפקיר לעניים וזכו בהן עשירים ע"ד דר"מ דאמר כיון שאדם מפקיר דבר יוצא מרשותו הפקרו הפקר ע"ד דר"י דאמר אין הפקר יוצא מת"י בעלים אלא בזכי' אין הפקרו הפקר. הרי מבואר דאי נימא דפאה יוצא מת"י הבעלים קודם זכיית העני אפילו אם זכה נכרי צריכה להיות פטורה מן המעשר]. ועיין בב"מ (קב ע"א) לענין הזבל בחצר המושכר מתורי דאתו מעלמא דזכה המשכיר כיון שגוף החצר הוא שלו אע"ג דרשות התשמיש הוא להשוכר וכן הוא בחו"מ (סי שי"ג) עיי"ש. חזינן מהכא דגוף החצר הוא בר קנין יותר מרשות תשמיש. וא"כ לפ"ד האב"מ ז"ל קשה מאי פריך לרשב"ל ממתני' דנפל לו עלי' פירש טליתו עלי' וכו' דיקנה העני את הפאה בד"א. דלמא לעולם ד"א קונות לו היכא דאין בעלים אחרים על הד"א כגון בצדי רה"ר או בסמטא דהתם אף דגוף הד"א אינם שלו הא כמו כי אינם קנוים לשום אדם ושפיר יכול לקנות בהם אבל הכא בשדה דבע"ה כיון דלהעני אין לו בהד"א רק הרשות לקנות בהם אבל גוף הד"א הם של בעל השדה וכבר בארנו דגוף החצר הוא בר קנין יותר מרשות תשמיש א"כ איך יזכה העני בקנין ד"א הא אף דבעל השדה אינו יכול לזכות פאה של עצמו מ"מ הא כל זמן שלא זכה אחר בהפאה לא יצא מת"י הבעלים א"כ צריך העני לעשות קנין להוציא מת"י הבעלים וזה לא מהני ברשות הד"א כיון דגוף הד"א שהוא קנין יותר חזק הוא של בעל השדה ובמה יצא מת"י הבעלים וא"כ מאי פריך לרשב"ל. אלא ודאי מוכח מהכא דקנין ד"א של אדם הוא דגם גוף הד"א קנוים לו לשעה. וקס"ד הכא דכמו דבכל דוכתי קונה גם גוף הד"א הכי נמי בשדה של בעה"ב כיון דזכי לי' רחמנא להלוכי בה ולנקוטי בה פאה זכי לי' נעמי למיהוי חצירו וע"כ פריך שפיר דיקנה העני את הפאה בד"א. [ועיין בשטמ"ק ז"ל שם דהא דמסיק הגמ' אע"ג דזכי ליה רחמנא וכו' הוא דמשום זה סליק אדעתין מעיקרא דבשדה של בעה"ב נמי תקינו לי' ד"א ע"ז מסיק דאיטנו כן דלמזכי ולמיהוי חצירו לא זכי ליה רחמנא עיי"ש]. ולפי דברינו נסתר תירוצו של האב"מ ז"ל במה דמחלק בין בעיא דרב ביבי בסלע של שניהם למתני' דמחצה על מחצה דבסלע של שניהם מקנה לה מקום בחצרו אבל במע"מ דהוא ד' אמות או מקום שמירה אינו יכול להקנות לה משום דגוף המקום אינו שלו. דלפי דברינו גם בד"א או מקום שמירה מצי להקנות לה כמו בסלע של שניהם דגם בד"א גוף המקום קנוי לו לשעה. וב"ה שמצאתי להר"ן ז"ל בגיטין פ' הזורק שכתב כדברי. דעל מה שהקשה הרמב"ן ז"ל אהא דשניהם יכולין לשמרו מגורשת ואינה מגורשת הא אגיד גבי' כקושית הגמ' גבי יוצא מד"א שלו לד"א שלה תירץ הר"ן ז"ל דדוקא התם דהמקום מיוחד לו אינו מקנה לה מקום בחצרו הלכך הוה אגיד גבי' אבל הכא במקום המשומר ע"י שניהם או בתוך ד"א של שניהם לא שייך אגיד גבי' דכיון דאין המקום מיוחד לו אמרינן דהשאיל לה המקום עיי"ש. הרי מבואר להדיא בדברי הר"ן ז"ל דגם בד"א יכול להקנות המקום שלא כדברי האב"מ ז"ל ומוכח מזה דגם גוף הד"א תקינו לי' רבנן דאל"כ איך מצי להקנות דבר שאינו שלו וכמ"ש האב"מ ז"ל בעצמו. [וקושיתו דמאי מיבעי לי' לר"ב בסלע של שניהם הא משנה מפורשת היא במחצה על מחצה וכן לענין קידושין י"ל בפשיטות דר"ב ס"ל כאוקימתא דרבה ור"י בשתי כתי עדים עיי"ש וליכא למיפשט מינה כלל לסלע של שניהם]. ואחרי שבארנו דגוף הד"א הוא שלו לפי שעה מתקנת חכמים נבוא לביאור הירושלמי בע"ה. דהנה הראשונים ז"ל הקשו למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי מהא דתנן בב"מ (יא ע"א) ראה אותם רצין אחר מציאה כו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו. והרי מגביה מציאה לתבירו לא קנה חבירו משום דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואפי' עשאו שליח לא מהני ואפי' למ"ד דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הוא רק משום מיגו דזכי לנפשי'. וא"כ איך זכתה לו שדהו כיון דחצר הוא משום שליחות הא הוי תופס לבע"ח במקום שחל"א ומיגו דזכי לנפשי' לא שייך הכא. ומסקנת הראשונים ז"ל דבמציאה ע"כ כו"ע מודים דחצר הוא משום יד כיון דמשנה מפורשת היא דחצר קונה מציאה עיין בשטמ"ק פ"ק דב"מ ובתומים ז"ל סי' ק"ה. והנה אם יזכה אדם לחבירו את הד"א גופייהו בלא שום דבר מציאה בודאי דלא שייך בזה תופס לבע"ח דדוקא אם תופס מעות הלוה לאחד או שזוכה באיזה מציאה לאחד אז הוי חב לאחרים דהאחרים לא ימצאו עוד המעות או המציאה. משא"כ בד"א דאינם קנוים לו עד עולם אלא בשעה קלה שהוא עומד בה ובשעה ההיא לא הי' בה שום אדם ואחרי רגע שיעבור מהד"א יהי' רשות לכל אדם לזכות בהד"א ע"כ לא שייך בזה חב לאחרים כלל [אח"ה. בלא"ה לא שייך כאן תופס לבע"ח כיון דהד"א הם שלו לפי שעה הרשות בידו לתת אותם לכל מי שירצה דאטו מי שזכה חצר מהפקר לא יוכל לתת אותו למי שירצה. ורק היכא דאינו זוכה לעצמו כלל ולכתחילה זוכה לחבירו שייך בזה תופס לבע"ח וכאן אין אנו צריכים לזה כלל דאה"נ דהוא זכה בהד"א מתקנת חכמים אך הזהב והכסף וכו' גלה דעתו דאינו רוצה לקנות ואח"כ זיכה הד"א להקדש ודו"ק] ואף דאח"כ יזכה האתחר בהד"א איזה מציאה ג"כ לא שייך בזה תופס לבע"ח כיון דהוא לא זכה עבורו את המציאה רק נתן לו הד"א והוא בעצמו קונה את המציאה בהד"א והרי זה דומה לבע"ח שרצה לתפוס מהלוה אך היתה ידו שבורה ובא אחד ורפא את ידו דפשיטא דלא שייך בזה כלל תופס לבע"ח כיון דהוא לא תפס רק נתן יד להבע"ח שיתפוס בעצמו. ומעתה מבואר הירושל' היטב דרשב"ל לשיטתו דס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו שפיר יליף דאדם זוכה במציאה בד"א מהא דכתיב והנה בעניי הכינותי וכו'. דאם בנתונין לתוך ידו [ר"ל דהוא זכה מתחילה ואח"כ הקדיש] עשיר הוא. ול"ל דזכה בידו לכתחילה להקדש דהא רשב"ל ס"ל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. אלא כי אנן קיימין בנתון תוך ד' אמותיו ר"ל דהוא זיכה להקדש את הד"א וההקדש בעצמו זכה הזהב והכסף והנחושת וחצר במציאה לכו"ע משום יד ולפיכך לא הוה מגביה מציאה לחבירו. ורק באופן זה הי' יכול להקדיש והוא יהי' עני ושפיר מוכח מזה דד"א קונות במציאה. ואין להקשות מדברי התוס' בב"ב (עט ע"א) שכתבו דחצר אינו קונה להקדש דחצר משום יד אתרבאי ולא מצינו יד להקדש. חדא דהרמב"ן ז"ל חולק וסבר דחצר קונה להקדש ועוד הא כבר הקשה הקצוה"ח ז"ל (סי' ר') הא לא גרע משליחות והגזבר הוא שליח ותירץ עפ"ד התוס' ז"ל בגיטין (כ"א ע"א) דהיכא דלא דמי ליד אפילו שליח לא הוי עיי"ש. ובירושלמי דתרומות (פ"א) ובכ"ד איכא פלוגתא אם גזבר כבעלים או כאחר ולמ"ד דגזבר כבעלים יש יד להקדש וכבר כתבתי בחיבורי שו"ת רידב"ז (סי' י"ד) דהוא מחלוקת תנאים. ועיין לקמן במס' מעשרות (פ"א) שכתבתי שם דלרשב"ל הגזבר כבעלים ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף