תוספות הרי"ד/פאה/ג/ז

תוספות הרי"ד פאה ג ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עד כדון כשהי' קרקעות עם המטלטלין במקום א' וכו' ארבב"ח נשמעינה וכו' אמר להן ר"א מעשה וכו' וכו' א"ר חנניא קומי ר' מנא ולא שכ"מ הוא לפי שבכ"מ וכו' א"ל לא ר"א היא שניא היא שכיב מרע דר"א כבריא דרבנן כך הגירסא כאן. ובירוש' דקדושין (פ"א ה"ה) ודב"ב (פ"ט ה"ז) גרסינן עוד א"ל שכ"מ דר"א הוא בריא דרבנן. ופי' הק"ע ז"ל דל"ג כבריא דרבנן אלא כצ"ל שכ"מ דר"א כשכ"מ דרבנן ופי' דהוא דברי ר"ת שניא הוא שכ"מ דר"א כשכ"מ דרבנן בתמי' מאי בין ר"א לרבנן בשכ"מ וכי ר"א לא ס"ל בשכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין דמי כמו אליבא דרבנן ע"ז א"ל שכ"מ דר"א הוא בריא דרבנן והיא תשובת ר"מ. ומלבד שמגיה שכ"מ במקום בריא פירושו דחוק דהיאך מסתבר לומר דר"ח ישאל מה בין ר"א לרבנן בשכ"מ הא משנה מפורשת היא ועלה גופא אמר ר"א הך מעשה במדוני א' דהביא ראי' שצריך קנין בשכ"מ ול"א דדבריו ככתובין וכמסורין ואיך ישאל ר"ח מה בין ר"א לרבנן בשכ"מ. והפ"מ ז"ל אינו מגיה ומפרש ג"כ בלשון בתמי' וכי שניא היא שכ"מ דר"א מבריא דרבנן והוא הכל מדברי ר"מ ע"ז הודה לו ר"ח וא"ל שכ"מ דר"א כבריא דרבנן. וגם פירושו דחוק לומר דר"ח הודה לר"מ ע"כ נראה כמו שפרשתי בפנים באר היטב בע"ה בלא שום הגהה. וע"פ הירושלמי הזה יש לתרץ קושית התוס' ז"ל בב"ק (נב ע"א) ובב"ב (נג ע"א) במה שהקשו על פירשב"ם ז"ל דפי בהא דנעל גדר פרץ כ"ש הוי חזקה דהאי נעל היינו שקבע מנעול בדלת אבל בנעילת הדלת לחוד לא הוי קנין והקשו ע"ז מסוגיא מפורשת בגיטין (עז ע"ב) ההוא שכ"מ דכתב ויטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתבי' לה למחר תקיף לי' עלמא אתו לקמי' דרבא א"ל ליקניה ניהלה ההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזול איהי ותיחוד ותפתח דתנן נעל גדר פרץ כ"ש הוי חזקה. אלמא דבנעילת הדלת לחוד הוי קנין דהא לא היתה יכולה לקבוע מנעול דבשבת הי'. וע"פ הירושלמי הזה יתורץ כמין חומר בע"ה ונקדים לדקדק בדברי רש"י ז"ל בסוגיא דגיטין שם שכתב וז"ל נעל גדר כו' הרי זו חזקה לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו עכ"ל ולכאורה שפת יתר הוא דמאי קמ"ל בזה פשיטא דא"י לחזור בו אכן נראה בכונת רש"י ז"ל ע"פ מה דהוה קשה לי לכאורה למה לן להקנות לה האי דוכתא דיתיב בי' גיטא בקנין חזקה הא קיי"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ולא בעי קנין כלל ואין לומר משום דמתנת שכ"מ במקצת היא הלכך בעי קנין ז"א דהא כאן הי' מצוה מחמת מיתה דהא תקיף לי' עלמא ואמאי בעי קנין כלל על ההוא דוכתא. ומצאתי להרשב"א ז"ל שהקשה קושיא זו בשם ר"ת ז"ל ותירץ בשם ר"ת ז"ל דהכא היינו טעמא דאיצטריך להקנאת מקומו משום דקיי"ל דמתנת שכ"מ לא קני' אלא לאחר מיתה ואנן בעינן שיגיע הגט לידה או לרשותה מחיים לפיכך אמר דתחזיק מחיים עכ"ל הרשב"א ז"ל. ולכאורה קשה לי לדעת התוס' ז"ל בגיטין (יד ע"ב) ד"ה הא דכיון דישנו למקבל בשעת מתן מעות זוכה המקבל אחר מיתת הנותן או הוא או יורשיו ואפילו לא נולדו יורשי מקבל עד אחר מיתת נותן קנו אפי' למ"ד המזכה לעובר ל"ק דדברי שכ"מ כשמת כמסורים למקבל משעת נתינת שכ"מ או אמירתו עכ"ל ז"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל שם דדברי שכ"מ לענין לקנות אחר מיתתו חשובין ככתובין וכמסורין למפרע משעת נתינתו. א"כ לשיטתם הדרא קושית ר"ת ז"ל לדוכתא דלמה הצריכו את האשה שתזכה בקנין חזקה בשבת ליחוד ולפתח הא במצוה מחמת מיתה לא בעי קנין כלל ואי דלא קנה רק לאחר מיתה ז"א לשיטתם ז"ל דקנה לאחר מיתה למפרע משעת אמירה א"כ תתגרש למפרע מחיים ולא גרע ממעכשיו ולאחר מיתה דמגורשת למפרע. ונלפע"ד לתרץ אף לפי שיטתם ז"ל דבמתנת שכ"מ קנה למפרע אפילו הכי בעינן הכא דוקא שתזכה בקנין חזקה מחיים דהנה בתוס' ד"ה ותיזיל הקשו דהא הוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע דהא לא הויא נתינה מהבעל כיון דהי' מונח בחצר שלו ומתרצין דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאילו נתנו לה עכ"ל ז"ל וביאור דבריהם כבר כתב בס' אבני מלואים ז"ל דאימתי הוה ט"ג מעג"ק דוקא שלא הקנה לה הקרקע ורק הוא הניח ע"ג קרקע והיא הגביהה מן הקרקע אבל אם הקנה לה הקרקע נמצא דמתחילה הי' הגט בחצירו וחצירו כשלוחו ואח"כ נעשה חצירה וחצירה כשלוחה או כידה ודמי כמו שמוסר חצירו לחצירה דבשעה שנעשה מחצירו חצירה הויא נתינה כאילו נתן חצירו לחצירה עי"ש היטב באב"מ סי' קל"ח. והרא"ש ז"ל בפ' הזורק (סי' ז) גבי הא דאר"ח גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת כתב וז"ל וכענין זה פי' ה"ר יוסף ז"ל בשם רשב"ם כגון דמיהדק הקשר יפה ולא מיפסק כשיביאנו אצלו אבל אם קפצה ידה ומחמת זה יפסיק החוט כשהוא מושך לא מיקרי נתינה ור"י אומר דמיקרי שפיר נתינה כיון שהוא התחיל הנתינה קרינן בי' שפיר ונתן אע"פ שהיא גמרה הנתינה וכן לעיל בפ"ב (כד ע"א) אל תתגרשי אלא בב"ד פלוני ואמר מכי מטא התם איגרשא לה ומסתברא אפילו הוציאה הגט מרשותה בינתיים ושוב נטלתו ובאה לאותו ב"ד אע"פ שבנטילה האחרונה לא בא הגט לידה מיד הבעל כיון דתחלת נתינתו להתגרש נתנו בידה ונתן קרינא בי' ולא ט"ג מעג"ק הוא כו' ונראה לי דלא דמי דהתם מעיקרא נתינה מעלייתא היא אע"פ שיש הפסק בינתיים מ"מ כשיגיע הזמן והגט בידה מגורשת ע"י נתינה הראשונה אבל הכא מעיקרא לא הויא נתינה דכל זמן שידה פתוחה יכול לנתקו ולהביאו אצלו וכשקפצה ידה הרי היא עושה כל הנתינה עכ"ל ז"ל. ולפ"ז כיון דהכא כל עיקר הנתינה הוא הקנין מה שנעשה מחצירו חצירה וזהו כל הנתינה א"כ לא דמי לנותן גט לאשתו מענשיו ולאחר מיתה דהתם הא הוי נתינה מעלייתא דנתן הגט לידה או לחצירה שהיא כידה ואינו יכול לחזור ממעשה הנתינה דכשחוזר הוא חוזר רק מחלות הגירושין דהגירושין אינם חלים אבל הנתינה הויא שפיר נתינה דפשיטא דהחזרה לא תוכל לעקור את הנתינה דמעיקרא ואין החזרה רק על חלות הגירושין ע"כ בשלא חזר נמצא דמתגרשת שפיר למפרע משעת נתינה אבל הכא בשכ"מ אם הי' נותן לה הגט ע"י מה שהי' מקנה לה חצירו במתנת שכ"מ אף דלאחר מיתה הי' נקנה לה החצר למפרע משעת אמירתו אבל הא ודאי דכ"ז שעוד נשמה באפו הי' יכול לחזור מקנין החצר והמיתה פועלת שאינו יכול לחזור בו עוד אבל אינה מבררת שלא הי' הרשות בידו לחזור דבודאי כל ימי חייו עד הרגע האחרון הי' יכול לחזור בו מקנין החצר והרי בארנו דכאן עיקר נתינת הגט הוא הקנאת החצר וכיון דיכול לחזור בו מהקנאת החצר הוי לענין הגט ממש הך דינא דיכול לנתקו ולהביאו אצלו וכ"ז שהוא בחיים אין כאן נתינה דהא יכול לחזור בו ואימתי הויא נתינה שלא יוכל לחזור בו הוא לאחר מיתה ולאח"מ אינה מגורשת. ואפי' לדעת הר"י ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל דכיון דהוא התחיל הנתינה קרינן בי' שפיר ונתן מ"מ מודה הוא דאינה מגורשת אלא עד לאחר קפיצת ידה עיין במהר"ם שיף ז"ל שם (דע"ח ע"ב תוס' ד"ה אם) שכתב להדיא כן וכאן יהי' זה לאחר מיתה לפיכך הצריכו כאן להקנות לה ההוא דוכתא דיהיב בי' גיטא בקנין חזקה בכדי שתיכף מחיים לא יוכל לחזור בו. ובזה מדויקים מאד דברי רש"י ז"ל שכתב הר"ז חזקה לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו עכ"ל משום דכל עיקר דבעי הכא קנין חזקה הוא רק לענין דלא יוכל לחזור בו אבל לעיקר הקנין א"צ לזה דהא דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וכנ"ל. [ועיין בקצוה"ח ז"ל סי' ר"נ דמתרץ לשיטת התוס' והרא"ש ז"ל דזוכה למפרע הא דאמרינן בב"ב (דף קל"ז) דמתנת שכ"מ לא קני רק לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך יעו"ש דהוא משום דכיון דעד שימות הנותן יכול לחזור בו ולא נסתלק עדיין כח הנותן שיורא הוי וקנה שני עיי"ש דהוא סייעתא לדברינו] והשתא לפי מה שבארנו דעיקר קנין חזקה כאן הוא רק שלא יוכל לחזור בו ולבטל הקנין אבל לעיקר הקנין א"צ כלל למעשה החזקה מתורצת קושית התוס' ז"ל על הרשב"ם ז"ל דס"ל דנעילת דלת לחוד לא קני עד שיקבע מנעול מהך סוגיא דמשמע דסגי בנעילה לחוד דע"פ הירושלמי הזה ניחא. דלכאורה קשה בהא דאמר ר"ח קומי ר"מ ולא שכ"מ הוא לפי שבכ"מ כו' הא בבבלי במס' ב"ב (דף קנ"ו) גרסינן בהאי ברייתא דמרוני אמרו לו משם ראי' מרוני בריא הי' ע"כ הרי דרבנן פליגי על ר"א וס"ל דמרוני בריא הי' אך באמת לא קשה כי בגוף התוספתא (פ"י דב"ב) ליתא הך סיומא דא"ל מרוני בריא הי' ורק בבבלי מובא גרסא זו אולם הירושלמי לא ס"ל דאליבא דרבנן בריא הי'. וכבר בארנו בפנים דסברת ר"ח היא דהגם דלר"א אין דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין ובעי קנין מכל מקום אינו דומה ממש לבריא דלכל הפחות הקנין שלו קלוש קצת מקנין בריא דבבריא צריך קנין גמור ובשכיב מרע אף דצריך קנין ל"צ קנין גמור כל כך ולפיכך בבריא בעינן צבורין ובשכיב מרע לא בעינן צבורין דהא מצינו לרבנן דמקילין בשכ"מ דמזכה אפילו בדברים ולא בעי קנין כלל הלכך לר"א נמי אף דבעי קנין מ"מ לא בעי קנין גמור כ"כ זו היא סברת ר"ח ור"מ פליג עלי' כמבואר היטב בפנים בע"ה. אך הא מיהו בין לפירושנו בין לפי' המפרשים ז"ל ר"ח ס"ל אליבא דר"א דאף דבעי קנין בשכ"מ מ"מ לא בעי קנין גמור כל כך דהא לא בעינן צבורין א"כ ניחא שפיר הא דמהני הכא נעילת דלת לחוד אף דבכל מקום בעינן שיקבע מנעול דהכא בשכ"מ אף דבעי קנין חזקה משום הגט מ"מ סגי בנעיצת דלת לחוד ול"צ קנין גמור של קביעת מנעול אף דבבריא בעי דוקא קביעת מנעול דכמו לענין צבורין אף דבבריא בעינן צבורין מ"מ בשכ"מ אפילו לר"א דמצריך קנין לא בעי צבורין הכי נמי לענין מנעול אף דבבריא בעינן דוקא קביעת מנעול מ"מ בשכ"מ אף דבעי קנין הכא משום הגט מ"מ סגי בנעילת דלת לחוד. וכ"ת הא סוגית הבבלי ע"כ לית ליה הא דר"ח דהא בקידושין (דכ"ו ע"ב) פשיט ממעשה דמרוני דלא בעינן צבורין ואילו לר"ח אין פשיטות מזה ז"א דהא הבבלי לשיטתו (ב"ב שם) מסיק דא"ל רבנן בריא הי' א"כ איכא למיפשט האיבעי' דצבורין אליבא דרבנן ואה"נ דמדר"א ליכא למיפשט כדר"ח. ועוד נראה לומר דאפילו אי נימא דהבבלי ס"ל כר' מנא ולא כר"ח מ"מ איכא לתרוצי כמו שכתבנו דיי"ל דעד כאן לא ס"ל לר"מ דלר"א בעינן קנין גמור בשכיב מרע כמו בבריא לרבנן אלא לר"א משום דאיהו לא ס"ל כלל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ואין יתרון לשכ"מ כלל וליכא למימר לפי שבכ"מ אין אדם מזכה אלא בכתב וכאן אפילו בדברים דלר"א אף כאן אינו מזכה בדברים ומדרבנן לא נשמע לר"א. אבל לרבנן דס"ל דשכ"מ מזכה בדברים מודה ר' מנא נמי דהיכא דבעי קנין משום איזה דבר לא בעי קנין גמור כ"כ כמו בבריא ממש ונהי נמי דבמתנת שכ"מ במקצת בעלמא בעי קנין גמור כמו בבריא ממש היינו משום דמתנת שכ"מ במקצת אינו מזכה בדברים אבל הכא בסוגיא דגיטין הנ"ל דהי' מצוה מחמת מיתה דבאמת מזכה בדברים ולא בעי קנין כלל רק דעיקר הקנין הוא שלא יוכל לחזור וכדברינו הנ"ל דמעשה החזקה אינו עיקר הקנין אלא עיקר הקנין הוא בדברי שכ"מ רק דהחזקה הוא שלא יחזור ויבטל הקנין אף ר"מ מודה לסברת ר"ח לפי שבכ"מ אין אדם מזכה אלא בכתב וכאן אפילו בדברים ולא בעינן צבורין לרבנן בשכ"מ וכמו כן סגי בנעילת דלת לחוד ולא בעינן קביעות מנעול ודוק:

כתב לזה וחזר וכתב לזה רב אמר אינו יכול לחזור בו ראב"ח ור"י יכול לחזור בו היאך עבידא היה רבו ראשון והשני כהן והשלישי ישראל ע"ד דרב יכול לאכול בתרומה ע"ד דראב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא. מכאן קשה לי לדעת הפוסקים ז"ל דסבירא להו דמתנת שכ"מ לא קני אלא לאחר מיתה דלא כהתוספת והרא"ש ז"ל סוף פ"ק דגיטין שהבאנו לעיל דסברי דמתנת שכיב מרע קני למפרע משעת אמירה] אם כן למה לי' למימר דלפיכך אינו אוכל בתרומה אם היה רבו הראשון ישראל משום דחיישינן שמא יבריא הא בלאו הכי אינו יכול לאכול בתרומה אפי' בלא חששא דשמא יבריא דכל זמן דרבו הראשון חי הוא שלו ולא נקנה להשני אלא לאחר מיתת הראשון ואיך יאכל בתרומה והיא קושיא עצומה לכאורה. וכמו כן קשה גם מרישא דקאמר דלראב"ח ור"י אינו אוכל בתרומה משום דקנוי להשלישי וקשה הא לא יהי' קנוי להשלישי אלא לאחר גמר מיתה אבל כל זמן שרבו הראשון קיים הרי הוא עבד כהן ואמאי לא יאכל בתרומה. ולכאורה היינו יכולים לתרץ דס"ל להנך פוסקים ז"ל דהך ירושלמי אתיא כאביי בפ"ק דב"מ (י"ג ע"א) דעדיו בחתומיו זכין לו ועד כאן לא ס"ל להנך פוסקים ז"ל דמחמת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה אלא בשהקנה בדברים בלבד אבל בשכתב אמרינן דעדיו בחתומיו זכין לו ונמצא דלאחר מיתה קנה למפרע. אך יש לשדות בה נרגא דלכאורה הא תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים בגיטין (י"ב ע"ב) אם זכות היא לעבד שיצא מת"י רבו והתינח לחכמים אבל לר"מ הא הוי חוב לעבד שמפסידו מן התרומה א"כ איך נימא עדיו בחתומיו זכין לרבו הישראל הא מחייבין הם להעבד בזה והוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה [ועיין בב"מ (י"ט ע"א) דלר"מ ליכא למימר בשחרורי עבדים עדיו בחתומיו זכין לו]. ואפילו לחכמים נמי יש לדקדק אם שייך כאן עדיו בחתומיו זכין לו דה"ה בסוגי' דגיטין (שם) אמרי' הכי קאמר להו השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה וכ"ת אי בעי זריק לי' גיטא ופסיל לי' שביק לי' ועריק ואזיל לעלמא ומה אילו עב"כ שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלים בתרומה וזה אינו אוכל שפיר קאמר להו אמר רבא היינו דקא מהדרי לי' במתני' מפני שהוא קנינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל לי' כל היכא דאיתי' ע"כ לשון הסוגיא והקשו התוס' ז"ל בד"ה וכ"ת אי בעי זריק לי' גיטא וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו מתרומה ותירצו בתירוצם השני דה"פ אי בעי זריק לי' גיטא ספק הרוב לו ס' קרוב לעבד ויאסר בתרומה ובשפחה ובב"ח וטוב לו להיות משוחרר וכן אי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל לי' מתרומה ועדיין הוא עבד עכ"ל. ומבואר מזה דעיקר סברת חכמים דהשחרור הוה זכות לעבד הוא משום דיש כח ביד רבו לחוב לו יותר היינו דשקיל ד' זוזי מישראל ויפסל מתרומה ועדיין יהי' עבד [דעל הטעם דאי בעי זריק לי' גיטא ס' קרוב לו הא שפיר קאמר ר"מ שביק לי' ועריק ואזיל לעלמא] ורק מטעם זה הוה השחרור זכות וא"כ התינח היכא דמשחררו אבל בסוגיא דידן דהשכ"מ נותן את העבד במתנה לישראל אין כאן זכות כלל להעבד אפי לחכמים דבמה יוכל רבו לחוב לו יותר ואי דשקיל ד' זוזי מישראל וכו' הא גם עתה יהי' עבד ישראל ופוסלו מתרומה וא"כ אפילו לחכמים ליכא למימר הכא עדיו בחתומיו זכין לרבו הישראל דהא מחייבין הם להעבד. וכן לתירוץ הריטב"א ז"ל בגיטין שם דמתרץ קושית התוס' ז"ל הנ"ל משום דעיקר השחרור זכות הוא לעבד אלא דבפרט אחד דתרומה חוב הוא לו וכיון דאי בעי זריק לי' גיטא ואי בעי שקיל ד' זוזי ויכול הרב בלא"ה לחוב לו בפרט זה לא חשיב עוד קבלתם הג"ש חוב להעבד כיון דעיקר השחרור הוא זכות ולפי תירוץ זה נמי ל"ל הכא עבז"ל דבשלמא התם דמשחררו ובכל הפרטים זכות הוא לו ורק בפרט דתרומה חוב הוא לו שייך שפיר טעמא דרבנן דאי בעי שקיל ד' זוזי דבפרט זה יכול לחוב לו בלא"ה אבל הכא דאין כאן זכות כלל דהא השכ"מ נותנו לישראל שיהי' גם אצלו עבד הוה חוב גמור אפי' לחכמים דמפסידו מתרומה וליכא למימר עדיו בחתומיו זכין לו. וע"כ אנו צריכים לומר דהפוסקים ז"ל דסברי דמתנת שכ"מ לא קניא אלא לאחר מיתה אינהו ס"ל כתירוץ הראשון שבתוס' ז"ל הנ"ל דלפיכך לא חשיב חוב מה שמקבלו זה כיון דאפילו אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בענין אחר. וכן ניחא נמי סוגית הירושלמי ע"פ שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל בסוגיא דגיטין שם כי לפע"ד נראה דלרש"י ולהרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בהך סוגיא דגיטין דלא כשיטת התוס' והריטב"א ז"ל דהנה רש"י ז"ל שם בד"ה מפני שהוא קנינו כתב וז"ל טעמא מאי עבד כהן שברת אוכל בתרומה מפני שהוא קנינו דכהן הלכך אי בעי ההוא כהן כשיברח עבדו שקיל ד' זוזי מישראל ומקני לי' ניהלי' כל היכא דאיתי' ושוב אינו קנינו ומיפסיל עכ"ל. ולכאורה צ"ב מדוע לא מפרש רש"י ז"ל כפשוטו דמפני שהוא קנינו הלכך מצי למוכרו ומי בקש מאתנו הטעם למה עבד כהן אוכל בתרומה והלא בגמ' אמרו מפני שהוא קנינו דאי בעי שקיל ד' זוזי וכו' ומשמע דלפיכך מצי למוכרו מפני שהוא קנינו. אך באמת הא גופא קשיא למה נקיט מתני' לשון מפני שהוא קנינו על הוראת אי בעי שקיל ד' זוזי. ועוד יש לדקדק דהגמ' פריך שפיר קאמר להו (ר"מ לחכמים) ואמר רבא היינו דקא מהדרי לי' במתני' מפני שהוא קנינו דאי בעיא שקיל ד' זוזי וכו' ואמאי לא פריך השתא על ר"מ שפיר קאמרי חכמים. והרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב וז"ל ומה שהשיבו חכמים לו מפני שהוא כקנינו ר"ל שזה העבד באכילת התרומה וכו' לא הוסיף בעצמו מעלה עד שתאמר שחובה הוא לו כשיוצא לחירות ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן תרומה מפני שהיא קנין כספו לפיכך אינו אצלו מעלה שיפסידנה עכ"ל והוא תמוה לכאורה דמפרש המשנה דלא כרבא וצ"ב וראיתי שעמד בזה התוי"ט ז"ל. ומה שנראה לפע"ד בפירושא דהך סוגיא הוא עפ"מ שכתבו התוס' ז"ל בגיטין שם בד"ה שביק וז"ל משמע דאי עריק אוכל בתרומה וא"ת ליחוש שמא מכרו לישראל ומיתסר בתרומה וי"ל דלא שכיח שיקנהו ישראל מאחר שברח עכ"ל. ויש לחקור עבד זה שבורח מקבלת ג"ש כדי לאכול בתרומה אם כדין הוא עושה או לא די"ל דעושה כדין דהא אינו גוזל את רבו כיון דאינו בורח מן השעבוד ואדרבה רוצה להיות עבד ובורח מקבלת ג"ש אך י"ל גם לאידך גיסא דעושה שלא כדין דהא דאוכל בתרומה הוא רק מכח רבו ורבו רוצה ליטול ממנו הכח הזה והוא בורח כדי לאכול בתרומה בודאי עושה שלא כדין לתפוס כח רבו בעל כרחו. והנה בין אי נימא דעושה שלא כדין ובין אי נימא דעושה כדין יהי' קשה מסוגיות מפורשות. דאם נימא דעושה שלא כדין קשה מהא דגרסינן בב"ק (דף מ) ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין ח"נ ושואל משלם ח"נ וכו' ופריך הגמ' ונימא לי' אי תם הוה הוי מעריקנא לי' לאגמא אלא הב"ע כגון דאקדים ב"ד ותפסי' א"ה בעלים אמאי משלמין ת"נ נימא לי' אתפסתי' לתוראי בידי מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדי' משום דא"ל אי אהדרתי' נהלך לאו מינך הוו שקלי לי' ונימא לי' אי אהדרתי' נהלי הוי מעריקנא לי' לאגמא. והקשו התוס' ז"ל מה טענה היא זו דהי' מעריק לי' לאגמא א"כ הי' עושה שלא כדין ותירצו דבשביל כך הי' עושה עמו פשרה ופי' התומים ז"ל דבריהם דיש לו ספק מלוה ישנה יעוי"ש. וא"כ בסוגיא דידן דהיא דומה ממש לדהתם דאחרים תפסו ג"ש בעד העבד [כההיא דאקדים בי דינא ותפסי'] וטוען העבד דחוב עשיתם לי [כההיא אתפסתי' לתוראי בידי מאן דל"מ לאשתעויי דינא בהדי'] וכ"ת אי בעי זריק לי' גיטא ופסיל לי' [כההיא אי אהדרתי' ניהלך לאו מינך הוו שקלי לי'] וקאמר שביק לי' ועריק ואזיל לעלמא [כההיא הוה מעריקנא לי' לאגמא] יקשה קושית התוס' ז"ל דב"ק הנ"ל מה טענה היא זו דשביק לי' ועריק ואזיל לעלמא דא"כ היה עושה שלא כדין ותירוץ התוס' ז"ל לא שייך הכא כמובן וא"כ אמאי חשיב חוב להעבד מה דקבלו הג"ש בעדו הא כמו דלא חשיב חוב והפסד מה שהשומר התפיס את השור לב"ד משום דהשומר טוען גם ממך היו ב"ד תופסים אותו וטענת הבעלים שהי' יכול להבריח את השור לא חשיבא טענה משום דהי' עושה שלא כדין הכי נמי גבי עבד אין כאן חוב מה שפסלוהו מתרומה דהא רבו הי' יכול בלא"ה לפוסלו מתרומה ומה שהי' יכול לברוח אין זה טענה משום דהי' עושה שלא כדין. אלא ודאי דהעבד עושה כדין במה דשביק לי' ועריק לעלמא לאכול בתרומה כיון דאינו בורח משעבוד ורשאי לאכול בתרומה מכח רבו בע"כ של רבו. וכיון שכן יקשה לן במאי דמסקינן עבד כהן שברח אוכל בתרומה וכתבו התוס' ז"ל בד"ה שביק דלפיכך לא חיישינן שמא מכרו לישראל משום דלא שכיח שיקנהו ישראל מאחר שברח דהא גרסינן בב"מ (לח ע"א) ארבב"ח אר"י מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן ד"ה מוכרן בב"ד וכו' מיתיבי לפיכך בע"ה עושה אותן תרו"מ על מקום אחר וליחוש דילמא הוו להו יותר מכד"ח וזבנינהו וקאכיל טבלים ומשני יותר מכד"ח לא שכיח ופריך ואי משתכחי מאי מזבנינן להו וליחוש שמא עשאן בע"ה תרו"מ על מקום אחר ומשני דאה"נ דמזבין להו לכהנים בדמי תרומה. ולפ"ז קשה מאי קמהדרו לי' חכמים לר"מ אי בעי שקיל ד' זוזי מישראל הא כיון דהעבד רשאי לאכול בתרומה משום דלא שכיח שיקנוהו אף אי משתכח מאן דרוצה לקנותו אסור לי' לרבו למכרו לישראל דע"י מכירתו יאכל העבד כשהוא זר בתרומה כההיא דב"מ הנ"ל. בשלמא אי אמרינן דהעבד עושה שלא כדין במה שבורח לאכול בתרומה בע"כ של רבו ניחא שפיר דכיון דאכילתו בתרומה בע"כ של הרב הוא שלא כדין מותר למכרו אף דע"י זה יאכל תרומה בזרות דקיי"ל כרשב"ג במס' מעשר שני (פ"ה מ"א) גבי כרם רבעי דמציינין אותו דאמר בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות דכיון דאוכל בגזילה מותר לגרום לו איסור עיין בב"ק (סט ע"א) וכן במס' דמאי (פ"ג ה"ה) גבי פונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה א"ר יוסי אין אנו אחראין לרמאין ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד ואמרו ע"ז בירושלמי ר"י ורשב"ג אמרו ד"א [ועיין בתוס' ז"ל חולין (ו ע"ב) ובתוי"ט שם] וא"כ ה"נ כיון שאכילת העבד בתרומה הוא בגזילה דגוזל הכח של רבו בע"כ לא איכפת לן אם ימכרהו לישראל ויאכל זר בתרומה דהלעיטהו לרשע וימות. אבל אי נימא דאכילתו בתרומה היא כדין ולא חשיבא כגזילה קשה איך מותר לרבו למכרו לישראל הא יאכיל לזר בתרומה וכסוגיא דב"מ הנ"ל. ע"כ נראה לפע"ד דהא ודאי דעבד שבורח מן השחרור אינו עושה שלא כדין דהתורת לא אמרה שהאשה והעבד מחויבים לקבל גט אלא דהבעל והאדון רשאים ליתן להם גט בע"כ אך לא שיהיו הם מחויבים לקבל. אך אם העבד הזה הבורח משחרור רשאי לאכול בתרומה אם לא בזה גופא נחלקו ר"מ וחכמים דלחכמים באמת אינו רשאי לאכול בתרומה. והא דקאמר ר"מ ומה אילו עבד כהן שברח וכו' הלא אוכלים בתרומה דמשמע דהכל מודים בזה הוא דוקא בעבד כהן דעלמא שבורח מן השעבוד והתם באמת אין שום פלוגתא דלכו"ע אוכל בתרומה והתוס' ז"ל בד"ה שביק כונתם רק על עבד כהן כזה הבורח מן השעבוד והי' עולה על הדעת לחוש שמא מכרו רבו לישראל בדמי שויו שהי' צריך למעות ע"ז תירצו דלא שכיח שיקנוהו ויתנו דמי שויו מאחר שברח אבל זה אינו עולה על הדעת כלל לחוש שמא יתננו רבו במתנה לישראל או ימכרנו בדבר מועט רק כדי לפוסלו מן התרומה דמהיכי תיתי ירצה רבו לעשות לו רעה להפסידו מתרומה ולפיכך מותר העבד לאכול בתרומה ואי אתרמי באמת דרבו ירצה לתנהו במתנה או למוכרו בד' זוזי לישראל אסור לו לעשות כן שהרי יכשיל את העבד לאכול תרומה כשהוא זר וכההיא דב"מ הנ"ל. [ואע"פ שהעבד הוא גזלן שגוזל שעבוד רבו לית לן למימר הלעיטהו לרשע וימות דדוקא התם דגוזל פירות הכרם רבעי גופי' או בפונדקית שמחלפת ככר זה גופא וכן בעבד שבורח מן השחרור אם הי' נחשב אכילתו בע"כ של רבו בתרומה לגזילה אז אמרינן הלעיטהו וכו' דעל הדבר בעצמו שאוכל בגזילה מותר לגרום לו עוד איסור משא"כ בעבד כהן דעלמא שבורח מן השעבוד דאכילתו בתרומה היא בהיתר דהא גם רבו רוצה שיהא עבדו בודאי דאסור להכשילו באיסור דאטו מותר להכשיל גזלן דעלמא במאכלות אסורות]. אך בעבד כהן הבורח מן השחרור בזה נחלקו ר"מ וחכמים דר"מ סבר דמה דעבד כהן אוכל בתרומה מעלה וחשיבות היא לו וע"כ ס"ל דכמו דעב"כ בעלמא הבורח מן השעבוד מותר לאכול בתרומה ואין לו לחוש לשום דבר לא שימכרנו רבו בדמי שויו משום דלא שכיח ולא שמא ימכרנו בד' זוזי או יתננו במתנה משום דאין לו לחוש שמא ירצה רבו לעשות לו רעה כמו כן בעב"כ זה הבורח מן השחרור ג"כ מותר לו לאכול בתרומה ואין לו לחוש שמא יתננו רבו במתנה או ימכרנו בד' זוזי כדי לעשות לו רעה לפוסלו מתרומה. ואע"פ שכאן אנו רואים שרבו רוצה בזה לפוסלו מתרומה שהרי רוצה לשחררו ויפסול מתרומה אבל הרי לא ראינו מרבו רק שרוצה להורידו ממעלת התרומה באופן שנגד ירידה זאת תהי' לו מעלת קדושת ישראל שיהי' משוחרר אבל זה לא ראינו מרבו שירצה להורידו ממעלת התרומה וישאר עבד כבתחילה וע"כ אין לו לחוש לזה שרבו יעשה לו רעה ומותר לאכול בתרומה. וזהו דקאמר ר"מ שביק לי' ועריק ואזיל לעלמא דגם עבד זה אף שבורח מן השחרור יהי' מותר לאכול בתרומה ומה אילו עב"כ שברח הלא אוכל בתרומה ואין לו לחוש שמא ירצה רבו לעשות לו רעה הכי נמי בעבד זה אף שראינו שרבו רוצה לפסלו מתרומה הרי רוצה גם לשחררו אבל כשיברח ולא יוכל לשחררו לא יעשה לו רעה למכרו בדבר מועט רק כדי לפסלו מתרומה. אבל חכמים סברי דהא דעבד כהן אוכל בתרומה אין זה שום חשיבות ומעלה להעבד ורק משום דהוא קנין כספו אוכל בתרומה כבהמת כהן ואין שום יתרון לעבד כהן על עבד ישראל הלכך ס"ל דעבד הבורח מן השחרור אסור לאכול בתרומה משום דכיון דחזינן לרבו שהוא רוצה לפוסלו מתרומה איכא למיחש דאם ברח ולא יוכל לפסלו ע"י שחרור יפסלנו ע"י שימכרנו לישראל בד' זוזי. ולא דמי לעבד כהן דעלמא שבורח מן השעבוד דאף חכמים מודו דמותר לאכול בתרומה דהתם אין לנו לחוש למידי דלשמא ימכרנו רבו בדמי שויו בשביל שיהי' צריך למעות לית לן למיחש דלא ימצא מי שיקננו אחר שברח ואי דימכרנו לישראל בד' זוזי כדי לפוסלו מתרומה מהכ"ת נחוש לזה הלא לא ראינו לרבו שירצה כלל לפוסלו מתרומה משא"כ בעבד זה הבורח מן השחרור שרואים אנו דרבו רוצה לפוסלו מתרומה ע"י שחרור בודאי דאית לן למיחש שאם לא ישיגנו לפוסלו ע"י שחרור יפסלנו מתרומה ע"י שימכרנו לישראל בד' זוזי מה תאמר דרבו לא ירצה לעשות לו רעה לפוסלו מתרומה באופן שישאר עוד עבד הא ליתא לחכמים דלשיטתם מה שיפסלנו מתרומה אין זה הורדה ממעלתו כלל ומכיון שאנו רואים שרבו רוצה בזה שלא יאכל העבד בתרומה בודאי דיעשה כן בכל אופן שיוכל ואין זה רעה כלל להעבד אחרי שגם הוא רוצה להיות עבד שהרי בורח מן השחרור מה יתרון לו להיות עבד כהן מלהיות עבד ישראל. והיינו דקמהדרי לי' חכמים לר"מ במתני' מפני שהוא קנינו כפי' הרמב"ם ז"ל שאכילת העבד בתרומה אינה מעלת העבד אלא הוא משום דחשיב קנין כהן כמו בהמתו וע"כ שפיר אית לן למיחש שמא יפסלנו רבו מתרומה ע"י שימכרנו לישראל בד' זוזי כיון שאין זה חוב להעבד. ולא דמי לעב"כ בעלמא הבורח מן השעבוד דמותר לאכול בתרומה דבשלמא התם הרי לא ראינו מרבו שירצה כלל לפוסלו מתרומה הלכך אף דאין זה חוב להעבד מ"מ אין לנו לחוש לזה אבל הכא הרי ראינו מרבו שרוצה לפוסלו מתרומה הלכך אף אם ברח העבד ולא יוכל רבו לפוסלו באופן שרצה ע"י שחרור יש לחוש שיפסלנו באופן אחר ע"י שימכרנו לישראל בד' זוזי. והשתא מדויקים דברי רש"י ז"ל וה"ק טעמא מאי עבד כהן שברח [פי' בעלמא מן השעבוד] אוכל בתרומה מפני שהוא קנינו דכהן [ר"ל לא מפני שהוא מעלת העבד] הלכך אי בעי ההוא כהן [ר"ל כהן זה שראינו שרוצה לפסול עבדו מתרומה] כשיברח עבדו שקיל ד' זוזי מישראל וכו' ומיפסיל. ור"ל בשלמא אי הוה טעמא בעלמא מפני שהוא מעלת העבד ולפיכך לא חיישינן שיפסלנו רבו מתרומה להורידו ממעלתו אז גם בבורח מן השחרור לא היינו חוששים דלמא שקיל ד' זוזי מישראל לעשות לו רעה להורידו ממעלתו אבל באמת גם בעלמא אין זה משום מעלת העבד אלא דלפיכך לא חיישינן שיפסלנו רבו משום דלא ראינו לרבו שירצה לפוסלו א"כ הכא דראינו שרבו רוצה לפוסלו שפיר אית לן למיחש. ולפ"ז תשובת חכמים במתני' מפני שהוא קנינו היא תשובה מספקת דלפיכך לא חשיב חובה מה שיפסל מתרומה כפירש"י והרמב"ם ז"ל אלא דלפי שבברייתא הקשה ר"מ שביק לי' ועריק לעלמא ע"כ בא רבא לבאר דברי חכמים דלדידהו אף אם יברח לא יאכל בתרומה כיון דאכילתו בתרומה הוא רק מפני שהוא קנינו אי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל לי'. והשתא ניחא נמי מה שהקשינו דלמה לא פריך הגמ' על ר"מ שפיר קאמרי חכמים דלפ"מ שבארנו הרי בדברי ר"מ שאמר ומה אלו עב"כ שברח וכו' מפורש דהוא ס"ל דשניהם שוים משום דאכילתו בתרומה היא מעלת העבד א"כ ליכא למיחש דלמא שקיל ד' זוזי מישראל. ולפ"ז לפי מה שבארנו בע"ה פירוש הסוגיא לשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל שפיר יש לתרץ קושיתנו על הפוסקים ז"ל דמתנת שכ"מ לא קניא אלא לאח"מ מהך סוגית הירושלמי כמו שתירצנו לעיל דכיון דאיירי הכא בכתב אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו לרבנן ואפילו בעבד כהן משום דלא חשוב הפסד התרומה לשום חוב:

עוד נראה לפע"ד דלא קשה כלל מהך ירושלמי על שיטת הפוסקים ז"ל הנ"ל לא מרישא ולא מסיפא. מסיפא דהכל מודים לא קשיא דעד כאן לא ס"ל להפוסקים ז"ל דמתנת שכ"מ לא קניא אלא לאח"מ דוקא לדידן דקיי"ל דשכ"מ כ"ז שנשמתו באפו יכול לחזור בו אפילו כשהוא עדיין שכ"מ ולא הבריא אבל לרב דס"ל דדוקא בהבריא חוזר אבל כ"ז שהוא עדיין שכ"מ אינו חוזר מוכרחין אנו לומר דאם מת קנה למפרע משעת כתיבה אי אמירה דאל"כ אמאי אינו יכול לחזור בו ואי משום דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ז"א דהא אפילו בהקדש דקיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי אמרינן בירושלמי דקדושין (פ"ג ה"א) הרי זו עולה לאחר ל' יום מכרה בתוך ל' יום הר"ז מכורה וכו' ופריך תמן את אמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ארבב"ח תמן מכבר ברם הכא לאחר ל' יום. חזינן מהכא דבהקדיש לאחר ל' יום יכול לחזור בו בתוך ל' א"כ גם בשכ"מ אי נימא דלא קני' אלא לאח"מ אמאי אינו יכול לחזור בו ומי עדיף שכ"מ מהקדש. ואפילו למאי דמסיק הירושלמי בקדושין שם דאמוראי נינהו אליבא דר"י ואיכא מ"ד דאינו יכול לחזור בו מההקדש היינו משום דס"ל דההקדש חל תיכף ומה דאמר לאחר ל' יום הוא דשייר לו גיזה ועבודה וע"כ אינו יכול לחזור בו עיין בר"ן ז"ל נדרים (כט ע"ב) אבל אם חלות ההקדש הי' אחר ל' יום הי' יכול לחזור בו [וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מערכין ה"ט] א"כ הכא בשכ"מ אי נימא דרב ס"ל דל"ק אלא לאח"מ אמאי סבר דא"י לחזור בו. אלא ודאי דס"ל לרב דקני למפרע ולפ"ז שפיר קאמר הירוש' הכל מודים שאם הי' רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא ור"ל אפילו רב דאיהו ס"ל דמתנת שכ"מ קונה למפרע משעת כתיבה והו"א דכיון דרבו השני המקבל הראשון הוא כהן מותר לו לאכול בתרומה מ"מ כיון דרבו הראשון ישראל אסור לאכול בתרומה דחיישינן שמא יבריא. ואה"נ דלראב"ח ור"י דס"ל דיכול לחזור בו בלא"ה אינו אוכל בתרומה דלא נקנה להכהן אלא לאח"מ. ומרישא דקאמר ע"ד דראב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה משום דקנוי למקבל השני אף דלא יקנה אלא לאח"מ השכ"מ נמי לא קשה די"ל דס"ל להירושלמי דמתנת שכ"מ קני עם גמר מיתה וע"כ בכל רגע חיישינן שמא ימות ברגע השני ונקנה להישראל ואסור לאכול בתרומה ודמי להא דאמרינן בגיטין (כח ע"א) הר"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד דבכל שעה חיישינן שמא ימות הכי נמי במתנת שכ"מ ס"ל להירושלמי דקונה עם גמר מיתה [ועיין בקצוה"ח ז"ל סי' ר"נ שכתב דלמ"ד עם גמר מיתה חשבינן דישנו למקנה בעולם אם לא דגוסס לא חשיב מקנה יעוי"ש הרי דהקנין הוא ברגע האחרון בעודנו חי] וחיישינן בכל רגע שמא ימות ברגע השני ויהי' קנוי לרבו השלישי שהוא המקבל השני וע"כ אסור לאכול בתרומה אפי' כשרבו הראשון חי עדיין ודו"ק:

הדרן עלך מלבנות

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף