תוספות הרי"ד/כתובות/ג/ו

תוספות הרי"ד כתובות ג ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כהדא דתני בעולת בעל להביא את המקבלת בעלה בבית אבי' והיא ארוסה וכו' נערה המאורסה באו עלי' עשרה שלא כדרכה וכו' עד סוף הסוגיא אין כופין את היבם. האי כהדא דתני צריך ביאור מאי ראי' הוא מהך ברייתא לההיא ברייתא דלעיל ונראה לפענ"ד לפרש בע"ה עפ"מ דגרסינן במס' מכות דף ט"ו ע"א אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ושקליא וטריא בגמ' משום דגמר ממוציא ש"ר דהתם ולו תהי' הוא לאנתוקי לעשה עד דמסיק רבא במסקנא כל ימיו בעמוד והוציא קאי פרש"י ז"ל דא"ק כל ימיו דהול"ל לא יוכל לשלחה מאי כל ימיו ה"ק לא תהא בשליחותי' כל ימיו אלא יחזירנה וע"כ עמוד והחזיר קאמר והכי קאמר ולו תהי' לאשה אם שלחה שלא יהא שילוחי' לכל ימיו הרי העשה אחר העברת הלאו ואיתא בתוס' ז"ל אבל בפ' עשרה יוחסין פרש"י ז"ל דכל ימיו אלמעלה קאי אולו תהי' לאשה כל ימיו עכ"ל ז"ל ובאמת בפ' עשרה יוחסין ליתא זאת אלא במס' פסחים דף ס"ז ע"א בפרש"י ז"ל וכן הגי' הגאון בעל מחצית השקל ז"ל והנה נ"מ גדולה בין אלו ב' הלשונות דלפי הלשון המבואר במסכת מכות א"כ אין העשה עשה תמידיות אלא מצות עשה שישאנה פעם אחת אך ל"ת יש על הגירושין אם גירשה עובר בל"ת והעשה הוא לתקן הלאו אם גירשה וע"כ אם אינו מחזירה עובר בלאו ולוקה אם ביטל העשה או לא קיימו אבל לפי הלשון שבמס' פסחים הרי העשה עשה תמידיות והילכך כשגירשה ואינו מחזירה עובר בעשה ונ"מ גדולה לדינא להך לישנא דעובר בל"ת א"כ כשלא מחזיר לאחר גירושין לוקה אבל להך לישנא דהעשה הוא עשה תמידיות עובר בעשה אם אינו מחזירה וכופין אותו על קיום העשה ומכין אותו עד שתצא נפשו והנה בהך ב' הלשונות נחלקו ב' הברייתות שבבבלי וירושלמי דלהברייתא המובא בבבלי גרסינן אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ע"כ משמע מזה דאם אינו מחזיר לוקה הרי דלא עבר רק על הל"ת אבל לפי הברייתא שבתוספתא המובא בירושלמי גרסינן אחד האונס ואחד המפתה שגירש כופין אותן להחזיר אם היו כהנים סופגין את הארבעים ע"כ ולפ"ז עובר בעשה דהעשה הוי עשה תמידיות וע"כ כופין להחזיר והרמב"ם ז"ל פסק דאונס שגירש כופין אותו להחזיר ופסק כהתוספתא וכ"כ הגר"א ז"ל סי' קע"ז באה"ע ס"ק י"ב דפסק כהתוספתא והוא כדברינו וזה כונתו ז"ל דאי כהברייתא דש"ס דילן האיך פסק דכופין וע"כ לשון כופין משמע דעובר בעשה וע"כ אינו פוסק כש"ס דילן דא"כ הול"ל דלוקה דלא עבר רק אל"ת וע"כ במס' מכות פרש"י ז"ל הך לישנא דהעשה אינו עשה תמידיות וכל ימיו קאי אל"ת לחוד משום דבהאי סוגיא גרסינן אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה משמע מזה דאם לא החזיר לוקה ואבל לא כופין עד שתצא נפשו כדין כל מ"ע קודם שעבר על העשה ע"כ פרש"י ז"ל דכל ימיו קאי רק אל"ת משא"כ במס' פסחים דשם מבאר רש"י ז"ל הענין של נל"ע פסק שם אליבא דדינא כהתוספתא וכהרמב"ם ז"ל ועוד נ"מ בין אם העשה הוא עשה תמידיות דכל ימיו קאי על עשה לבין דכל ימיו קאי אל"ת עפ"מ דפסק רבינו מאיר ז"ל מובא ברא"ש ז"ל בסוף מס' מוע"ק מי שמת אביו ואמו והי' קטן באותו שעה וקודם שעברו ל' יום נעשה בן י"ג ויום אחד דחייב להתאבל וכו' והוי כמו ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל כו' ואע"פ שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא הוא קגרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא כלל וא"כ בימא כיון דבשעת מיתה לא הי' ראוי להתאבל יפטר עולמית הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפ' כיסוי הדם דף פ"ז והכי נמי אמר ביבמות פ' ד"א דף ל"ג כגון דאייתי שתי שערות בשבת אתא לי' זרות ושבת בהדדי ואע"ג דבה"ש דשבת קטן הי' ולא מחייב אשבת לא אמרינן הואיל ואדחי בה"ש אידחי כולי יומא מאיסורא דהאי שבת עכ"ל ס"ל וכתב הרא"ש ז"ל ואע"ג שאין משיבין את הארי לאחר מיתה מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך ותופס אני אותו סברא שיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא ויומא קגרים לקטן דבשעה שהי' לו להתאבל נפטר מחמת קוטנו פקע מני' חיוב אבילות לעולם ודמיא כו' לקטן שהגדיל בין ב' פסחים חייב לעשות פ"ש דברי רבי ר' נתן אומר כל שזקוק לראשון כו' רבי סבר רגל בפני עצמו הוא ור"נ סבר שני תשלומין לראשון הוא והא דיושבים על שמועה קרובה שבעה ושלשים אינה מצוה בפ"ע אלא תשלום כו' ומה שהביא ראיי' מאין דיחוי אצל מצות אין ראי' לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחת ובין גוף הדיחוי דאין דיחוי במצות אלא בקדשים כי האדם הוא המחויב לעשות המצוה אם נדחית ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה אבל אם הי' האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין לעולם אפילו כשיראה לעשותה כיון דבשעת חיוב נפטר ממנה ועוד דבמצות גופי' פעמים יש דיחוי כדאמר פ' לולב הגזול דף ל"ב גבי הדס כו' ואע"ג דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי אצל מצות שאני התם שיש בידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי אלמא גבי מצוה גופי' כשאין בידו לבטל הדיחוי הוי דיחוי וקטן נמי אין בידו לבטל הדיחוי שלו ומה שהביא ראי' מאייתי ב' שערות בשבת אינו ראי' דאין סוף שבת תשלומין לתחילתו והו"ל כמו פ"ש אליבא דרבי כי סוף שבת פגע בחיוב וחייב לשמור שבת עכ"ל ז"ל והנה לכאורה בסוגיא דידן נ"מ להלכה בהנך ב' לשונות אם הכל ימיו קאי על העשה או על הל"ת לענין אם אנוסה לא רצתה לקחת לו מתחלה ואח"כ נתרצית אם נימא דהכל ימיו קאי על הל"ת כשגירשה אבל כשלא נשאה עדיין אין עליו רק העשה ולו תהי' לאשה א"כ כשלא רצתה ולא הי' מחויב לישאנה וע"כ אפילו לאחר כך כשרצתה פטור ג"כ מהעשה דהא גבי כיסוי אם לא הי' בידו לגלות הי' פטור מלכסות אפילו לאחר שנתגלה משום דנדחה מצות כיסוי מזה הדם וע"כ הכא דאין בידו שתשאנה לו ברצונה א"כ נדחית מהאשה הזאת המ"ע דולו תהי' לאשה אפילו לאחר שנתרצית להנשא לו אבל אם הכל ימיו קאי על העשה א"כ הוי העשה עשה תמידיות ולא פ"א א"כ כשנתרצית אח"כ לא שייך בזה דיש דיחוי אצל מצות כשאין בידו דהא דמיא להא דכתב הרא"ש ז"ל גבי שבת דאין זה תשלומין כשיפגע שבת חייב לשמור שבת וה"נ דכוותי' באם הי' מ"ע על פ"א לחוד וכשנדחית המ"ע ואתה רוצה להחזיר המ"ע כבראשונה ע"ז שייך דיש דיחוי אצל מצות כשאינו בידו משא"כ כשהמ"ע הוי מ"ע תמידיות לא שייך זאת דהא בכיסוי הדם אם הי' הדין דכיסהו ונתגלה דחייב לכסות פשיטא דאם כיסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות ולא שייך הדין דיש דיחוי אצל מצות ז"א דהא איני תשלומין על החיוב כיסוי שעליו דהא אפילו כיסה בעצמו וקיים כבר המ"ע מ"מ מחויב עוד לכסות ורק משום דעיקר הדין בכיסוי דכיסהו ונתגלה פטור לכסות וע"כ. כשנתגלה בכיסהו הרוח דחייב לכסות הוא משום תשלומין מה שנדחה מתחלה ע"ז שייך דיש דיחוי אצל מצות וא"כ הכא כיון דהמ"ע דלו תהי' לאשה הוי מ"ע תמידיות ע"כ כשנתרצית להנשא לו אינו בתורת תשלומין על המצוה שנדחית ממנו אלא חוב בפני עצמו הוא וע"כ חייב בהעשה דולו תהי' לאשה ואך מתחלה צ"ב להבין עומק הענין הא דהרא"ש ז"ל ואח"כ נבין בע"ה כל הסוגיא דידן דלכאורה צ"ב גדול להבין הראי' של רבינו מאיר ז"ל מההיא דאייתי ב' שערות בשבת דבאמת כתב הרא"ש ז"ל דבשבת אין סוף השבת תשלומין לתחלתו וצ"ב מאי היא שיטתי' דרבינו מאיר ז"ל ונראה לפענ"ד דשיטת רבינו מאיר ז"ל הוא כך לאחר שנבין היטב תמצית העומק בשיטת הרא"ש ז"ל דמה שמחלק הרא"ש ז"ל בין מצוה הנדחית לבין גוף האדם הנדחה כונתו ז"ל כך דלגבי מצוה הנדחית כמו באשירה שבטלו ועלתה בו תמרה ביו"ט הרי דהאדם לא נדחה מן המצוה ומחויב ליטול לולב והדס בדאית לי' אחריתי ואם הי' לו אחריתי החוב מוטל עליו אך דהלולב זה והדס זה נדחין מהמצוה לעולם כמו בקדשים שנדחין דקי"ל שאינו חוזר ונראה ואינו ראוי עוד להרצאה אבל במצות קי"ל דכשנראה ראוי הוא למצוה אבל אם הגברא נדחה והי' פטור מן המצוה אפילו כשנראה אח"כ נפטר לעולם כיון שכבר נפטר מן המצוה וא"כ לפ"ז גבי כיסוי הדם דנדחה המצוה דהדם אינו ראוי עוד לכיסוי ממילא נדחה גם גוף האדם דהא לא רמי חיובא עלי' רק לכסות זה הדם ומזה הדם כבר נפטר ולא שייך למימר דעל האדם חל העשה לכסות דם אחר רק מזה הדם נפטר ז"א דהא אין לו דם אחר ואם יהי' לו דם אחר מצוה אחרת הוא אבל מזה הדם כבר נפטר וא"כ קשה גבי כיסוי למה קי"ל דאין דיחוי אצל מצות הא הגברא נדחה ז"א דהא טעמא דבכיסוי אין דיחוי הוא משום דבידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי וע"כ לפ"ז אין דיחוי אפילו בגברא וסגנון הרא"ש ז"ל כך דמתחלה קאמר אפילו אם נימא דבאין בידו אין דיחוי אצל מצות הנ"מ במצוה הנדחית אבל באדם הנדחה כשאין בידו יש דיחוי ועוד מסיק וקאמר דאף במצוה ג"כ באין בידו יש דיחוי ושאני כיסוי הדם דבידו הוא ולפיכך אין דיחוי וביש בידו אפילו בגברא אין דיחוי וע"כ שכן הוא דהיכא דבידו לא שייך דיחוי בגברא דהא מחויב לקיים המצוה עי' במס' פסחים דף ס"ט קומו מהולו נפשייכו ועבידו פיסחא עיי"ש ונמצא לפ"ז בדיחוי מצוה בחד צד גריעא מדיחוי דגברא דבגברא אם נדחה וחזר ונראה במצוה תמידיות חייב דבגברא הוא משום פטור ולא משום דלא חזיא ואינו ראוי למצוה ואת משא"כ בדיחוי מצוה כשאינה בידו אפילו בעשה תמידיות דנדחה ממצוה לעולם ולאו משום פטור אלא דלא חזיא למצוה לעולם וע"כ לפ"ז בשהאנוסה אינה רוצה להנשא לו יש כאן תרתי דחיית המצוה ודחיית גברא דהמצוה נדחית ממנו וממילא נדחה גברא דלא רמי חיובא דמ"ע עליו רק על זו ולא על אחרת ואצלה היא בידה לרצות אותו ואצלו אינו בידו א"כ אית כאן דחיית גברא ולא דחיית המצוה ולפ"ז כשחוזרת לרצות אותו הו"ל להיות פטור לשיטת הרא"ש ז"ל אם הי' המ"ע של ולו תהי' לאשה רק פעם אחת ולא מ"ע תמידי' אבל אי המ"ע הוי מ"ע תמידי' מצוה הנחשבת כל ימיו ולא פ"א נמצא דאין שייך כאן דחיית גברא והוי דומה ממש לאייתי ב' שערות בשבת דהתם אין סוף שבת תשלומין אלא כל רגע חייב בפני עצמו וחייב לשמור שבת וה"נ דכוותי' דהא כשנתרצית ונראה לקיים המצוה אין זה תשלומין אלא כל רגע חוב בפני עצמו כיון דהוי מצות עשה תמידיות ולא פ"א ואבל אם היתה אחות אשה בעת מעשה ואח"כ מתה אחותה א"כ אפילו דהוי מ"ע תמידית אבל המצוה נדחית דהא אין בידו ונקרא נדחית המצוה וכאשר המצוה נדחית אין ראוי למצוה לעולם אפילו כשנראה דהא גבי אשירה אסורה לעולם על כל השנים ללולב וכן גבי הדס פסולה על כל הימים דכיון דנדחה המצוה באינו בידו דמיא לקדשים דלא חזי שוב להרצאה ופסול וכן הכ"נ אינה חזיא עוד למצוה. וכאשר עלה בו דינו בע"ה לבאר הלכה ואת כעת בנקל להבין כונת הרבינו מאיר ז"ל לפי שעלה בידינו במצוה הנדחית נדחית לעולם אם אין בידו ויש דיחוי נדחית ממצוה זו לעולם ואפילו במצוה תמידיות לפ"ז מובן עומק דבריו של רבינו מאיר ז"ל דה"פ דלא נימא כיון דבשעת מיתה לא הי' ראוי להתאבל יפטור עולמית פי' משום דיחוי מצוה כיון דנדחה מהאי מצוה דאבילות של אותו מת א"כ שוב אינו ראוי להמצוה ע"ז קאמר דהא ליתא דהא קי"ל דאין דיחוי אצל מצות כלומר דאפילו אדחי מהאי מצוה מ"מ כשנראה חזי להאי מצוה והראי' מכיסוי הדם אע"ג דאדחי האי דם ממצות כיסוי מ"מ כשנראה חוזר ונראה עוד למצות כיסוי ומביא עוד ראי' מקטן גופי' אף דקטן הוא דומה למצוה הנדחית ולא לגברא הנדחה דבגברא לא שייך דגופו נדחה אלא רק דנפטר מהמצוה משא"כ בקטן דעצם גופו נדחה וגופו לא חזיא וכיון דאידחי אידחי ולא חזיא עוד לאותה מצוה ולא מתורת פטור אלא בתורת לא חזיא בדאייתי ב"ש בשבת וס"ל לרבינו מאיר ז"ל דזה חשיבא חדא מצוה דכל שבת ושבת חשיבא מצוה באנפא נפשי' אבל שבת אחד חשיבא חדא מצוה ונמשכת כל היום כמו סוכה הנמשכת כל ז' חשיבא חדא מצוה ואי ס"ד דיש דיחוי אצל מצות א"כ נדחה בין השמשות ממצותא דהאי שבת דהא אם תימר דיש דיחוי נדחה מאותה מצוה אפילו במצוה תמידית הנמשכת דלא שייך סופו תשלומין לתחלתו בשלמא בשבת הבא דלא איפגע בי' לא נדחה ממנו אבל מאותה מצוה דהאי שבת הא נדחה א"ו דאין דיחוי אצל מצות דאי ס"ד דיש דיחוי הו"ל להיות נדחה ממצוה אפילו בלא תשלומין כמו בהדס ולולב דנדחה לעולם ממצות לולב והדס למ"ד דיש דיחוי ולא תלי בתשלומין כלל בשלמא בכל השבתות חייב כמו דחייב בשהגדיל בכל המצות משום דלא נדחה בשעה שהוא קטן מהם משום דמונין לו משעה שנתגדל ומשם ואילך נתחייב בכל המצות כמו אתרוג בשעה שהוא בוסר לא חשוב נדחה לאחר שיתגדל משא"כ באותו שבת גופי' שפגע בו ונדחה מאותו שבת הו"ל להיות נדחה מאותה מצוה הנמשכת כמו באנוסה שמתה אחותה דנדחית לעולם ואינה חזיא עוד לעולם לאותה מצוה הנמשכת אע"ג דאינו בתורת תשלומין והרא"ש ז"ל חולק עליו וס"ל דלא חשיבא שבת חדא מצוה הנמשכת אלא כל רגע ורגע מצוה באנפי' נפשי' ובפירוש מדמה לי' לרבי דס"ל רגל בפני עצמו ה"נ סוף שבת חשוב מצוה בפני עצמו ואז לא שייך גבי קטן תורת נדחה כדברינו לעיל כמו אתרוג בשעה שהוא בוסר לא חשוב נדחה לאחר שיתגדל משא"כ באשירה דביטלה נדחית לעולם על כל השנים וכעת מובן הירושלמי דבתר דמסיים תני ר"ח אונס שגירש אם ישראל הוא כופין אותו ע"ז מסיים כהדא דתני ומסיק לכל הברייתא [רק שמפסיק באמצע לבאר אפילו שלא כדרכה] אמרה אי אפשר בוררת וחוזרת ובוררת הי' נשוי אחותה כו' מתה כבר נפטר מכיון דתנינן כופין אלמא דהוי עשה הנמשכת ע"כ בוררת וחוזרת ובוררת דהוי עשה הנמשכת וכדברינו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף