תומים/חושן משפט/מב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט מב

(א) אפילו לאלתר. בש"ך פקפק על דברי הטור שכתב דהרא"ש לא ס"ל כר"ח דמכשיר לאלתר דמדברי הרא"ש בפרק ב' דהביא דברי ר"ח ומחלק בין לאלתר ובין לזמן מרובה משמע דאפשר דס"ל כוותי' ובאמת מפ"ב אין הכרע אבל מפרק קמא בקושיא והא בעינן כתב שאין יכול לזייף שכתב היינו אליבא דר"א דאמר לא הכשיר ר"א בשאר שטרות ומדפריך סתמא בגמרא אליבי' ש"מ דהלכתא כוותיה ולקמן נדקדק בו עד כאן לשונו וזהו מורה דדעתו מסכמת לפסוק להדיא כר"א לפסול אפילו לאלתר ולא כתב כן בפ"ב רק לתרוצה מילתא דר"ח אבל לדינא ס"ל כשאר פוסקים דאין הלכה כר"י כלל:

(ב) אבל שטרי אקנייתא כו'. עיין ש"ך דהביא דנחלקו הסמ"ע וב"ח דלדעת הסמ"ע אם כתב על דבר שיכול לזייף שדי קנוי' לך ומסרו בלי ע"מ רק המוכר מודה קנה דהוא אינו לראיה רק לגוף קנין כי כך גזרה התורה בשטר יקנה והיינו שטר, ולדעת הב"ח בלי ע"מ לא מועיל אף שהמוכר מודה והש"ך הכריע כסמ"ע כי וודאי לר"מ דבעינן מוכח מתוכו פסול אבל לר"א דלא בעי מוכח מתוכו אם כן אם המוכר מודה דנתן לו הוי כמוסרו בע"מ דהודאת בעל דין כק' עדים דמי ונכון כתב לשיטת תו' בפ"ק דגיטין דף ד' ד"ה דקי"ל. אבל לקמן בסי' נ"א נרחיב בזה הדיבור אי"ה כי לאו דברי הכל היא ויש בזו מחלוקת וכמ"ש והתו' ג"כ לא החליטו הדבר ולכך הך דינא דסמ"ע והב"ח במחלוקת שנויה. והרב הש"ך יצא לדון בדבר חדש דאם הלוקח הוציא חרס כתוב עליו בכת"י אחר שדי מכורה לך והמוכר חתם תחתיו או עדים אם טען להד"ם הוחזק כפרן ודברים אלו אין לו שרש וענף כלל והדעת של תורה והחוש מכחישו דאיך יהיה המוכר מוחזק כפרן בטוען להד"מ נגד חספא בעלמא ואולי איזה דבר של שטות נכתב עליו והוא חתם תחתיו והוא מחקו וכתב עליו שדי מכורה לך ובזה יהיה המוכר כפרן אשר הולך בתומו ולא ידע כלל מן רמי' שלו ואם אמרו בשני יב"ש דאין מוציאין שט"ח זה על זה משום דאמרינן דהוא לוה ממנו והחזיר לו שטרו ואף הוא יטעון נתתי לך שובר ומחקת אותו וכתבת ע"ג שדי מכורה וכהנה טענות ולכן נשתקע הדבר ולא נאמר. וכל החרדה שהחריד הש"ך הוא ליישב קושי' מהרש"א ומהר"א בן חיי' דהקשו בתו' קדושין וכתובות דכתבו דאמר אביי לא לחתום חת"י אמגילת' דילמא משכח אינש דלא מעלי וכתוב עליו מה דבעי וכו' רק יכתוב אחספא והקשה תו' הא חספא לא הוי דבר שיכול לזייף דתנן כותב אדם על חרס שדי מכורה לך ותי' דההיא אתיא כר"א דסבירא ליה ע"מ כרתי ואעפ"י דאמרינן מודה ר"א בשארי שטרות היינו בשטר ראי' אבל שטרי קנין הוי כגט ואביי אתיא כר"מ והקשו הם ז"ל הא אף לר"א פסול אם יכתוב על חספא דבר לראי' ומה צריך לומר דאביי כר"מ ולזה תי' הש"ך דיכתוב ע"ג חרס שדי מכורה לך והוא לא ידע ויהיה מוחזק כפרן ואין קושי' זו כדאי לבדות דבר זה אשר לא היה ולא יהיה. רק דעת התו' אפשר כמ"ש הש"ך בעצמו בריש סי' זה דהלכה כר' יוחנן דאמר אפילו בשארי שטרות מכשיר וסוגי' דגמ' בפ"ק דגיטין לר"א פריך וכלל הוא ר"א ור"י הלכה כר' יוחנן ולכך הא דכתבו התו' לחלק בין שטרי ראי' לשטרי קנין היינו דלא תקשה מהך ברייתא לר"א אבל באמת סבירא ליה לתו' דודאי אביי כר"י סבירא ליה ולכך הקשו איך יחתום אחספא דהא לא יחלוק אביי אר"י ולזה תי' דאביי כר"מ ובהכי ניחא דאיך אפשר לומר דאביי כר"מ והא אביי סבירא ליה בפ' ז"ב כר"א וכמ"ש התו' כתובות בשמעת' דשודא די"ל דאין הפי' דסבירא ליה כר"מ דע"ח כרתי לגמרי רק בהא דשטר שיכול לזייף פסול סבירא ליה בשארי שטרות כר"מ ובהכי ניחא דפריך בפ"ק דגיטין והא יכול לזייף דאף דסבירא ליה לר"י בכל שטרות כשר לר"א מכל מקום הוא לא פסק בזה כר"א רק קר"מ דפסול. וכמו שכתבו התו' שם די"ל כן דר"א הכריע בין גיטין לשארי שטרות רק התו' דחו דלא משמע כן בגמרא אבל לר"י שפיר י"ל דבשטרות לא ס"ל בהך כר"א להכשיר יכול לזייף ומודה לר"מ אך אין צורך לזה די"ל דסבירא ליה לאביי כמ"ד הלכה כר"א דע"מ כרתי בגיטין ולא בשטרות רק שטר מתנה הוי כגיטין כמו שכתב הרשב"א בפ' המגרש להדיא ואם כן שפיר י"ל דאביי סבירא ליה בשאר שטרות הלכה כר"מ והך עובדא דסנהדרין וכן בפ' מי שהיה נשוי הכל איירי במתנה והוי כגיטין והלכה כמותו דר"א ולק"מ ויהיה הפי' בתו' א' משני תי' עכ"פ מוכח דלא כש"ך דלפמ"ש הטעם לאביי בשטרי הלואה דבהא לא סבירא ליה כר"א ואילו לפי' הש"ך איירי בשטר מתנה ובזו ודאי סבירא ליה כר"א וא"א לומר דאביי יסבור דלא כר"א בשום צד ואם כן דברי הש"ך נסתר מכל צד. אמנם בלאו הכי קשה בתו' הנ"ל דמה צ"ל דאביי כר"מ אפי' אי ס"ל כר"א הא לא מכשיר אלא בע"מ וא"כ מה יעשה בחספא זה שחתום עליו יכתוב ע"ג מה שירצה יצטרך להביא ע"מ וכי יעשו שקר וכ"כ הריטב"א לקידושין ולכתובות. ומה שנראה דיש לחוש דהוא באמת חייב לא' על חספא מנה ומאתים וישנו ע"מ עליו וכשר לר"א ואם כן אם יחתום אחספא וישליכו לאיבוד אולי ימצאו זה האיש ויכתוב ע"ג החתימה אות באות כמו שהיה כתוב בראשון כי הלא הוא דבר שיכול לזייף ואחר כך כאשר יפרע לו השטר הנ"ל שחייב באמת בע"מ יחזיר לו שטרו זהו חרס המזויף וזהו לא ירגיש שהרי הוא בכל אופן כדמותו ובצלמו כמו הראשון חתום בחתי'. ולאח"כ יבא לתבוע בחרס השני ועמו ע"מ כי באמת לוה בע"מ ויהיה נלקה בכפלים. ולכך לר"א לא יחתום אבל לר"מ יחתום דאינו במציאת שמעולם לוה בשטר אחספא או שיכול לתובעו בשטר אחספא דהא אין מוכח מתוכו ודברי תו' נכונים. ובזה יפה הקשה מהרש"א דהא בשטר ראי' מודה ר"א כנ"ל ולא תי' דיכתוב ע"ג שדי נתון דאין שטר ראי' ולפמ"ש ניחא דבשדה נתונה אנה ימצא ע"מ כנ"ל ול"ל כמ"ש דבשטר מתנה ומכירה לא שייך פרעון ואם חזר שטר לא חזר מתנתו וליכא למיחש כלל וא"ש ולכך יפה הקשה מהרש"א וצ"ל כמו שכתבתי לעיל בתו' ומה שביקש הש"ך להביא ראי' מדברי התו' דכתבו ואעפ"י ששטר קנין יכול להועיל לראי' וכו' ומזה ביקש ללמוד דיש בדבר שיכול לזייף ראי' להחזיקו כפרן בטוען להד"ם ובמחילה מן כבוד תורתו לא זו הפי' בתו' רק כתבו אעפ"י שבשטר קנין הנכתבים ע"ג דבר שאין יכול לזייף יש בו תועלת לראי' א"כ אף המה שטרות העומדים לראי' יחשבו ואם כן יהיה נפסלים ע"ג דבר שיוכל לזייף כמו שארי שטרי ראי' ולזה כתבו דא"כ אף גיטין יפסלו דיש בו ג"כ מהראי' אלא ע"כ הואיל ואין עיקרן לראי' לא נחשבו שטרי ראי' וא"ש ולכן דינו של הש"ך אין לו שרש כלל:

(ג) ויש חולקין. והכי קי"ל הרב הש"ך בס"ק ג' כתב שהרב לא כיון יפה כי חשב לתלות הך דינא במחלוק' דלקמן בסי' מ"ד דכל שנעשה שלא כתקון חכמים אעפ"י שאין הטעם לפוסלו אי פסול דנחלקו בו הרא"ש ורמב"ן וחשב הרמ"א כי הרא"ש דכתוב בהנ"י דפוסל הוא רבינו אשרי ז"ל ואזיל לשיטתו ואם כן לפי דקי"ל כרמב"ן אף כאן כשר ובאמת הרא"ש המוזכר בנ"י הוא הרשב"ם בפי' המשנה שם בפ' ג"פ פשוט שחתמו עדים מאחוריו פסול ונתן טעם דנעשה שלא כתקון חכמים ואם כן אין זה דומה להך דלקמן סי' מ"ד כי שם לא נזכר להדיא בגמרא דפסול אבל כאן נזכר להדיא במשנה דפסול כמ"ש ולכך הרמב"ן גופי' דסבירא ליה לקמן סי' מ"ד דלא כהרא"ש דכשר מכל מקום בהך דינא כתב בחדושיו לב"ב נראה שאצ"ל פשוט שלא חתמו עדים אלא מאחוריו דודאי פסול דלא חתמו על שטר כלל דכיון דהיה להם לחתום בפנים והם חתמו בחוץ לא העידו על השטר כלל משא"כ במקושר דתקנת חכמים לחתום וכו' עכ"ל נמצא העולה פשוט שכתבו עדים מאחוריו או מהצד אעפ"י שאין טעם לפסול מכל מקום הואיל ולא נעשה כתקנת חכמים פסול לכ"ע עכ"ל ולא דיבר נכונה בעבד ה' במשה מכמה צדדים כי הלא דינו של רמ"א מתחיל' דאם עשה גט מקושר בזה"ז דפסול הוא לקוח מנ"י והעתיק הרמ"א דינו והמעיין בנ"י יראה דגריר אחר דברי הרמב"ן דפי' במשנה פשוט שכתבו עדים מאחוריו דפסול דאצ"ל דלא חתמו עדים כלל בתוכו דהוא ודאי פסול דלא אשטרא קמסהדי דכיון שהיה להם לחתום בפנים והם לא חתמו אלא מבחוץ לא העידו על השטר כלל וכו' אבל נראה דאיירי שהחתים עדים בתוכו והרבה בעדים וחתם מאחוריו ובזה אמרו דהוא פסול משום מוקדם וכן במקושר שהחתים עדים מאחוריו והרבה עדים וחתם בתוכו פסול מפני חשש מאוחר דחוששין לשובר וסיים דיש לי לפרש דטעמא משום קפידא דאי אמר לי' פשוט לאו פשוט הוא ואי אמר ליה מקושר לאו מקושר הוא ורחב"ג מכשיר באומר עשה לי פשוט מפני שיכול לעשותו פשוט עכ"ל ואחר פי' האחר גריר הנ"י ז"ל פשוט שכתבו באתרא דנהיגי בפשוט ומקושר וכתוב לו פשוט כהוגן בעדים בתוכו וכתב נמי עדים מאחוריו כשטר מקושר פסול שהרי אם צוה לו פשוט הא לאו פשוט הוא וכו' וזה הכל כפי' הרמב"ן וע"ז כתב ונראה השתא דלא נהגו במקושר ולא ידעינן ליה היה נראה שלא לפסול אותו דלא שייך קפידא במה דלא ס"ד כלל וכו' ומכל מקום נראה לפסול אותו מדפי' הרא"ש דטעמא דפסול משום דלא נעשה כתקון חכמים וכו' עכ"ל. הרי מבואר באר היטב דלא מיירי הנ"י כלל במקושר דלא חתמו כלל עדים בתוכו דבזה לכ"ע פסול ומה נ"מ לזמנינו או בזמן המוקדם רק איירי דחתמו מתוכו ומאחוריו וכל טעם הפיסול משום קפידא וכאן לא שייך קפידא כלל דאינו עולה ברוח שום איש להקפיד הואיל ולא שכיח. ואם כן הא דכתב רמ"א דאם עשה בזמן הזה שטר מקושר היינו בחתום בתוכו ומאחוריו היש מכשירים סבירא להו דלא שייך קפידא בזה"ז והפוסלים סבירא להו כרשב"ם דפסול מחמת שאינו כתקנת חכמים וזה ברור. ואם כן מה שטען הש"ך דרמב"ן מודה בזה והביא ראיה מחדושיו כנ"ל לא דק כלל דלא מיירי כלל דלא חתמו להעדים כלל בתוכו דזהו מבואר לקמן ריש סי' מ"ה דעדים דחתמו אחוריו פסול וכן בא"ע סי' ק"ל והרמב"ם כתב אינו גט הרי דבטל לגמרי משום דלא על השטר חתמו כלל ולא הגיה הרמ"א כלל רק כאן מיירי דחתמו בתוכו ומאחוריו וכל הטעם פיסול הרמב"ן משום קפידא וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וזהו לא שייך בזמנינו ומה שטען הש"ך דפסולו מפורש במשנה לפי דעת הרמב"ן אין פסולו במשנה דשם הטעם משום קפידא וזהו לא שייך עכשיו כמו שכתבתי ולא סבירא ליה לרמב"ן כלל טעם פיסול דלא נעשה כתקנת חכמים ז"ל דאזיל לטעמו דסבירא ליה דאין טעם לפוסלו רק משום קפידא סבירא ליה הפיסול וזה לא שייך כאן. ובאמת מ"ש הנ"י דלשיטת רשב"ם פסול גם כן לא נראה דרשב"ם סבירא ליה פי' משנה דכתבו עדים רק מאחוריו ולא בתוכו כלל ולכך פסל ליה הואיל ולא נעשה כתקנת חכמים וכן כתב התוס' שם לחד תי' אבל בחתם גם כן מתוכו לא דיבר הרשב"ם כלל ולא איירי בי' המשנה כלל וכן מבואר ברמב"ן שכתב על כי' שלו דלרשב"ם ולרש"י יש פ' אחרים והיינו דרש"י כתב בגיטין פשוט שחתמו מאחוריו דפסול משום דלא נעשה כתקון חכמים וזהו גם כן פי' רשב"ם והכל איירי דלא חתמו בתוכו כלל ובזו פסול דלא נעשה כתקנמת חז"ל אבל בחתמו מתוכו לא איירי לשיטת הרשב"ם ורש"י רק הרמב"ן הוא דמפרש כן ותלה הטעם משום קפידא וזה לא שייך כלל בזמה"ז ולענ"ד מוכח כן דאם אמרינן דאף דעדים חתמו בתוכו מכל מקום הואיל וחתמו מבחוץ פסול דהוי קפידא אם כן כ"ש בשלא חתמו כלל מבפנים רק מבחוץ והיה ע"מ פסול דגם כן יש קפידא דהוא ביקש פשוט ועשו מקושר ומקושר ליכא דלא נעשה כדין מקושר ולא יגרעו ע"ח בתוכו מן עדי מסירה דמ"ש הא אמרינן דע"ח הן הן ע"מ כמ"ש הר"ן באריכות בגיטין ע"ש. וביש ע"מ מבואר בא"ע סי' ק"ל דכשר ועכצ"ל דבזמנינו לא שייך קפידא כלל וזהו כמעט א"צ לפנים. ואיברא אם לא חתמו בתוכו רק מאחוריו ועשו מקושר רק אין לו בקיאין כ"כ במקושר כמו שנראה שהרמב"ם השמיט כל דין מקושר וכן גט קרח בפ' הזורק ע"ש גם כן יש מקום להכשירו מכל צד ראשון נאמר כתו' ב"ב ד"ה פשוט וכו' דנתנו לחד תי' הטעם דלכך פסול אם פשוט כתבו עדים מאחוריו משום דיעשנו מקושר ויהיה מוקדם וכ"כ שם ע"ב ד"ה ואי איתא כו' ע"ש ולפ"ז אם עשה מקושר בזמנינו אף דלא בקיאין בטיב ועשיית מקושר באופנים ופרושים כמ"ש התו' שם ד"ה תקנו כו' מכל מקום זהו יודעין לעשות בטיב מקושר לכתוב על שנה אחת שתים ואם כן מה פסול יש נהי דאין בקיאין ואין אנו עושים כפי תנאי מקושר מכל מקום מה טעם פסול יש כאן הא ליכא כאן חשש מוקדם דיאמר שכתוב בו שנתחייב שהיה בשנה ראשונה כחוק המקושר דהא באמת כך היה המעשה ואין כאן מוקדם כלל דהא כתבו מקושר ואם כן כתבו שנתיי' במקום שנה. אלא שיש לי מקום עיון בתו' דהא העלו שם בד"ה ואי איתא ס' דרבי קודם דידע דבמקושר שנה מונה שתים מכל מקום הא יודע המשנה דפשוט שכתבו עדים מאחוריו דפסול וכן להפוך. וע"כ ל"ל הטעם משום דהוי מוקדם דהא לא ידע מזה ועכצ"ל דסבירא ליה הטעם כמו שכתבו התו' בתי' שני משום דעבר אתקנת חכמים וכ"כ מהרש"א להדיא ואם כן קשה מנ"ל לתו' לומר טעם אחר מה דסבירא ליה לרבי בס"ד דבס"ד סבירא ליה הטעם משום דלא נעשה כתקנת חכמים אם כן אף במסקנא מנ"ל דחזר בו מסברא זו ואם היה סברא לר' בס"ד אף במסקנא נימא כן. ולכאורה הייתי אומר דסבירא ליה תו' אף רבי בס"ד לא סבירא ליה הטעם משום דעביר אתקנ' חכמים רק סבירא ליה הפי' ברבי משום קפידא וכמש"ל. ורחב"ג המכשיר במקיש' שחתם עדים בתוכו דאין זה כלל קפידא דהרי יכול לעשותו פשוט וזהו לס"ד דאין הבדל בין שנת המקושר לשנת פשוט אבל לבתר דאמרינן דיש הבדל בשנה אחת וקשה קושי' התו' גיטין דף י"ז ד"ה ר"ל דה"ל מאוחר וצ"ל כתי' תו' שם דאין הגירושין חלי' עד זמן של מאוחר. וקשה אם כן מה טעם דרחב"ג הא יש קפידא דא"ל מקושר ול"ל דהא יכול לעשותו פשוט ואין כאן קפידא הא יש כאן קפידא דרצונו לגרש אשתו מיד ובזו לא יהיה מגורשת עד כלות שנה אחת והוא חייב מזונותיה עד כלות שנה ואין לך קפידא יותר מזה דהוא רצונו לגרש אשתו מיד והוא כתב ליה לגרשה בשנה שלאחריו ולכך עכצ"ל דלא מיירי מקפידא כלל רק מגוף פסול ולכך כתבו התו' הטעם משום מוקדם וא"ש. אך עדיין לא נח דעתי בזה דעדיין קשה לפי מ"ש התו' דהך מקושר שיכול לעשותו פשוט קאי גם על גט אשה ומזו הוכיח תו' והרשב"א דמאוחר כשר אם כן קשה לתי' הראשון של תו' דטעמא משום מוקדם מקושר שחתמו מתוכו מה א"ל וכ"ת דה"ל מאוחר הא בגט מאוחר כשר בשלמא בשטר שפיר י"ל כמבואר בגמ' דכותבין שובר ואם כן אתי לידי פסידא אבל בגט מה פסידא יש אף דכותבין שובר ועוד דקשה למה ליה לתו' לומר דפשוט שכתבו עדים מאחוריו דפסול דיעשה מקושר ולזה הצריכו לדחוק ולומר גזרינן שנים אטו שלשה ולא תי' בפשוט דאם פשוט יהיה כשר בחתימ' עדים מאחוריו אם כן כל מקושר יעשה פשוט ויהיה מאוחר ואם כן אם יהיה נפרע בשובר יאמר שטרי מאוחר לשוברך ולכך הוצרכו חכמים לתקן שיהיה פסול. ולכן נראה דודאי לת"ק פשיטא הטעם כפי' הרשב"ם משום דעבר אתקנ' חכמים וכמו דסבירא ליה לרבי קודם שידע דמקושר שנה כותבים לו שתים רק קושי' התו' לרחב"ג דאליביה ל"ל משום דעבר אתקנת החכמים דא"כ מקושר שחתמו מתוכו מא"ל עכ"פ הא עבר תקנת' דרבנן ולכך תי' התו' משום מוקדם ולא מצי למימר הטעם כמ"ש דיעשה מכל מקום פשוט ויהיה מאוחר דמה בכך הא לרחב"ג אין כותבין שובר וגם לא קשה מקושר שכתבו מתוכו מה א"ל דהא באמת לרחב"ג כשר וא"ש ובתי' השני תי' התו' דאף לרחב"ג הטעם משום דעבר אתקנת רבנן ול"ק אם כן מקושר שכתבו מתוכו נמי ולזה הביאו התו' ראי' דפסלינן בחתם מהצד משום שאין נקרא עם הגט ולכך פסלו דה"ל כלא חתמו על הגט ואם כן א"ש בשלמא בפשוט שכתבו מאחוריו שפיר מקרי שאינו כתקחז"ל דהא אינו נקרא עמו אבל אם מקושר כתבו מתוכו כיון שיכול לעשותו פשוט ונקראים עמו לא שייך דאין עשוי כתקנת חכמים ולכך מכשיר ואם כן כל טעם התו' דנתנו הטעם משום מוקדם הוא הכל לרחב"ג ולת"ק פשוט כמ"ש רשב"ם ורש"י בגיטין ודוק. אמנם מדברי רשב"ם נראה פשוט שכתבו מאחוריו דרק פסול לגבות ממשעבדי דלא עשוי כתקחז"ל אבל מכל מקום שטר הוי לענין ב"ח איברא דהרמב"ם בפ"ד מהלכ' גיטין כתב בחתם עדים מאחוריו דאינו גט ומשמע דמהתורה בטל. אך קשה לי אם כן אם מהתורה בטל איך אכשירו חז"ל למקושר ועכצ"ל דכל מקדש וכו' ואפקיעונהו חז"ל לקידושין אם כן קושי' התו' בפ' השולח במקומו ולא שייך תי' התו' כאן דא"כ למה תקנו זמן בגט מקושר ואי דיחפה על בת אחותו אדרבא אם יתן גט מקושר בזמנו פשיטא דיש חיפוי בדינו דהא אפקעי' רבנן לקידושין ואם כן אף דיתן מקושר בזמנו הרי הוא מנוצל ומה לו להקדימו אם יתן מקושר תיכף קדושין בטלים אם כן אין צריך לזמן ואפילו תי' השני של תו' דהיכי דראינו דנתכוין לחיפוי לא מועיל דזהו שייך בנתן גט וביטלו דראינן דכוונתו לחיפוי דאל"כ מה ראה ליתן גט ולבטלו אלא דמתכוון לחיפוי וערמתו לא יועיל אבל כאן מי ירד לתוונא דלבבו אם כיון לחיפוי הוא יתן מקושר כי אסורה לו וממילא הגט מבטל קדושין למפרע. וצ"ל דודאי הרמב"ן תקן זה במתק לשונו דודאי ד"ת אם יחתמו עדים באחורי כתב או בתוכו הכל הוי עדות להעיד רק הואיל וחכמים תקנו שיחתמו בתוך השטר אם כן אם הם יחתמו מאחריו הרי מורה בבירור כי לא חתמו רק לשחוק בעלמא ולא לעדות בשטר דאל"כ ה"ל לחתום בפנים אבל במקושר שעשו חכמים לחתום מאחרי הכתב אם כן הרי חזר הדבר לד"ת דכשר יעידו באיזה אופן שיעידו ויחתמו באיזה אופן וזהו דייק לשון הרמב"ן להדיא דכתב דכיון שהיה להם לחתום בפנים והם לא חתמו אלא מבחוץ לא העידו על מה שכתוב בשטר הרי הדברים כמ"ש דלכך לא העידו הואיל וכך התקנה לחתום מבפנים ולכך סיים אבל במקושר מהני כיון דכך תקנו רבנן על כרחך על מה שכתבו מעידין הרי דהואיל דכך הדין חזר הדבר לדין תורה דמעידים וזה ברור וכך נראה דברי רש"י ור"ן דכתבו בגיטין חתמו עדים מאחוריו דפסול דעברו אתקון חכמים ולא יחלקו ארמב"ם דכתב דאינו גט כלל אלא היא היא דכיון דאין כך תקנות חכמים לא על זה חתמו ואם כן לפ"ז בשטר שנעשה בתורת מקושר רק אין לו בקיאין במקושר עכ"פ לא שייך דעדים לא העידו על מה שבתוך השטר דהא כוונתם היה למקושר. וחזר הדין לדין תורה דלא איתרע על מה דלא חתמו בתוך השטר דהא כוונו למקושר אם כן אין כאן פסול גמור וא"כ על כל פנים אין לנו אלא מה שכתב הרשב"ם דאין גובה ממשעבדי אבל מבני חורין גובה:

(ד) ואפש' לקיים שניהם. עיין מ"ש באורים דברי הש"ך דאין ראי' לפרש בדוחק ב' לשונ' דסותרים ולענ"ד ראי' להיפוך דהא בזוזי מאה דאינון סלעים עשרי' פי' רשב"ם דאמרינן דכ"כ גרועי' עד שאינם שוי' רק עשרי' וקשה אם כן אם למעלה כתוב עשרים ולמטה מאה למה יהיה לו מאה ולא מפרשינן דלית כאן חזרה רק שיהיה המאה כ"כ גרועים כמו השוה של עשרים ויותר מזה אמרינן שם ב"ב דק"ה וב"מ דק"ב איסתרא מאה מעי מאה מעי דהולכין אחר לשון אחרון לרב ואמר מהו דתימא פרושי קמפרש וקמ"ל וע"ש ברש"י דפי' דה"א דהכל אחד דסלע גדול שיהיה שוה כ"כ כמו מאה מעין ע"ש וקשה באמת למה לא אמרינן כן ולמה נפרש בי' חזרה ועכצ"ל הואיל ולשון ופי' דוחק יותר טוב לומר דהוי חזרה משנפרש פי' דוחק ובהך זוזי מאה דאינון כ' א"א לומר חזרה דהא אמר דאינון אבל היכ' דאפשר לומר חזרה אמרינן חזרה והדבר מוכח דלא כסמ"ע:

(ה) דיד בעל השטר וכו'. כתב בתשובת מהר"ם מינץ והביאו הכה"ג דבלשון מסופק והיה שם שבועה והיה ספק אי שבועה קאי על זה או לא פסק דיד בעל השטר על התחתונה עיין תשובת מהר"ם מינץ סי' ט"ז והדבר צ"ע דהא ספק איסורא לחומרא ואיך נאמר כאן על התחתונה ובאמת הרב כה"ג הביא תשוב' רשב"א סי' ט' דפסק להדיא בשטר שהיו מסופקים בו בלשון הואיל וקבלו על עצמן הדבר בחרם ספק חרם להחמיר ועיי' מש"ל בדיני תפיס' דהעליתי בכל דברים שיש בו ספק ממון ואיסור אף דבממון אמרינן ספק לקולא באיסור אמרינן לחומר' ועיין לקמן סי' ע"ג בש"ך ס"ק כ"ד דהעלה אפילו במחלוקת רבוותא אין לומר קים ליה במקום דיש שבועה ומכ"ש בספק בשטר ועוד הא לקמן סי' ע"ג סעיף ט' פסקינן הנשבע לפרוע בר"ח אדר צריך לפרוע ביום ראשון משום דה"ל ספיקא דאיסורא ואילו מחמת לשון השטר ודאי דא"י להוציא רק ביום שני דיד בעל השטר על התחתונה ובפרט דעיקר ר"ח הוא יום שני ומכל מקום מחמת ספק חומר שבועה אמרינן דחייב לקיים שבועתו אם כן ה"ה בזה ואפשר דשם במהר"ם מינץ מיירי דרצה הוא הבעל דין להתיר שבועתו כדמשמע שם רק אין להתירו שלא בפני שכנגדו וע"ש שכתב אם נתן קנס תו לא צריך להתיר בפניו ע"ש. ואם כן בתחלת דבריו מיירי שאם צריך בפניו אם כן כיון דבדיעבד מותר לדעת רוב מחברים אפילו שלא בפניו רק לכתחילה בהא אפשר לומר כיון דיש כאן ספק אין כאן ספק איסור תורה לחומרא דהא בדיעבד מותר וה"ל רק כספקא דרבנן. אבל בלי התרה או במקום דא"א בהתרה נראה ברור דה"ל ספיקא דאסורא לחומרא ואף מהר"ם מינץ מודה רק לענין התרה בפניו והסכמתו בזו י"ל דלא הוי בי' ספק איסורא לחומרא הואיל והוא בדיעבד מותר וצ"ע. מיהו אם הוא טוען ברי לא כך נתכוונתי אף דלשון השטר מסופק פשיטא דאין לנו לכופו בשביל שבועה כיון דהוא טוען ברי וכן נראה נכון וכ"כ הכה"ג וכן אמרו ספק נדרים להחמיר ופירושן להקל:

(ו) על התחתונה. כתב הסמ"ע וש"ך בשם פסקי מהרא"י בשטר דלא כתב בי' במנא דכשר למקני' רק סתם קנו מיני' דיש לחוש דקנו מיני' קנין אחר ולא ק"ס ויד בעל השטר על התחתונה עכ"ל והקשה הש"ך הא במקום שנתבטל השטר ל"א יד בעל השטר התחתונה וכבר עמד על האמת והנכון הגאון מהר"ץ בהגה"ת לט"ז כי לא ירדו לתוכן ענין המהרא"י כי נהפך הוא דשם היה דבר שאינו נקנה בק"ס מטבע וכדומה רק הואיל ולא כתבו בבירור במנא דכשר למקני' דמורה על ק"ס י"ל דבאמת קנו באופן המועיל דהיינו אגב קרקע וכדומה ובזה פלפל מהרא"י ולבסוף העלה דמידי ספיקא לא נפקי והממע"ה ואמרינן דהיה בק"ס ובטל שטר וזהו נכון ואמת ומעתה גם קושי' הש"ך מיושב דהא דנתבטל השטר דכיון דרוב סופרים אינם בקיאים וחושבים דלכל דברים הקנין ס' מועיל וגם רוב וסתמא דמילתא וקנו מיני' היינו ק"ס ואילו היה קנין אחר היו מפרשים ולכך אף דנתבטל השטר אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ונכון הוא. ועיי' מה שאכתוב לקמן סי' ס' ס"ו ע"ש.

(ז) ילמוד תחתון מעליון. עיי' ש"ך שהקשה בשם ת"ח דהא חנן סופו נו"ן פשוטה וכאן בחנני נון כפופה ולא עיין בריטב"א למס' מגילה הובא בעין יעקב דהמוני עם לא היו כותבין אשורית אלא כתב לבונאי ואפילו בס"ת היה כתיבתם בכך ולא יש בכתב ההוא אותיות מנצפ"ך ולכך נשכח מן הדור כי רוב תשמיש היה בכתב לבונאי ולק"מ דשם ליכא כלל אותיות מנצפ"ך:

(ח) וידוע שנמחק השטר פסול. וכתב הסמ"ע דוקא בשהשטר יוצא מתחת ידי שליש אבל כשהשטר בידו גובה בין בחסרון ובין בנמחק עכ"ל והש"ך בס"ק י"ג כתב בשלמא כשהיא ביד חן הנזכר למטה יכול לומר הלוה מוחקו מפני שחזר משא"כ אם הוא ביד חנני הנזכר למעלה בממ"נ אי דנמחק לפסול השניר או לחזרה. אם כן אין לו בו עכ"ל ולא ידעתי גם שהוא ביד חן איך יגבה מספק אולי הוא נמחק הוי לפוסלו. ואיך יוציא ממון מספק והמעיין בד"מ יראה דלא כתב דכשר לגבות בו רק כתב וז"ל אבל אם המלוה חנני והשטר בידו אע"ג דלמטה כתוב בשטר חן. אין מוציאין מידו השטר מחנני עכ"ל הרי דלא כתב רק שאין להוציא השטר מידו כיון דהוא עומד וצווח שלי הוא השטר וטעות נכתב לבסוף בשם חן אבל ודאי דאין בעל השטר יכול להוציא מעות מיד הלוה מספק וזה פשוט וברור:

(ט) שהקפל פחות מספל. והקשה הסמ"ע משמע הא קפל יותר לא הוה אמרינן דיהיה לו קפל ואמאי הא א"א לתלות בזבוב ותי' דגם בזה יש לתלות בזבוב דיאריך אות סמ"ך ויהיה קוף והט"ז האריך להשיג דלא יש במציאות דיהיה הזבוב מאריך רגל הסמך ודרכו למחוק ולא למשוך ונעלם ממנו דברי ר"י החסיד בצורתן של אותיות דכתב באות ק' הביאו הב"י בא"ח סי' ל"ו ע"ש דהק' צריך רגל ימין להיות נוטה לצד שמאל ורגל שמאל אין יכול להיות ארוך כ"כ דאמרינן דזבוב עושה מקו"ף סמ"ך שמע מיניה דמקרב רגל שמאל לצד ימין עיין שם והדבר מבואר דדרך זבוב להמשיך ולקרב הקוי' הן באורך דהא רגל שמאל אינו מדובק בראשו וכן ברוחב לקרב קו ימין עם קו שמאל שיהיה סמ"ך אבל לעשות מסמ"ך שיהיה קצת ברוחב מקום פנוי אותו א"י לעשות דהא הוא הוכיח דקו של שמאל אינו יכול להיות ארוך דאם הוא ארוך איך אפשר לעשות מן קו"ף סמ"ך שמע מיניה דאינו יכול לגרוע הקו דאי יוכל לגרוע מה קושי' ולפי זה ליכא למימר כמ"ש הסמ"ע דזבוב יכול לעשות מסמ"ך קו"ף דא"כ צריך זבוב לגרוע הקו דבסמ"ך קו שמאל מדובק בראשו ובקו"ף אינו מדובק וכן ברוחב דסמ"ך דבוק וקוף אינו דבוק ואיך אפשר לזבוב לעשותו ודוחק לומר דבהך פליג הרמב"ם אר"י חסיד ז"ל ולכן יותר נראה דודאי הא דאמרינן בגמרא דילמא מחק זבוב ולא אמרינן דלמא המלוה מחקה ועשה מן קפל ספל צ"ל דשאלת הגמ' אם השטר עדיין ביד עדי' או שליש דליכא למיחש לזיופא ולכך השאלה בזבוב וא"כ א"ש דהרמב"ם סתמא נקט דינו ומילתא דפסיקא ולכך אמר למעלה ספל ולמטה קפל בכל גוונא יהיה השטר ביד המלוה או ביד שליש יש לו קפל דלא מבעיא דלא חיישינן לזבוב אלא אפי' אם שטר ביד מלוה ג"כ ל"ח דהא קפל פחות וכמו כן אם למעלה קפל ולמטה ספל בכל גווני אין לו רק קפל דאף דהוא ביד שליש וליכא למיחש לזיופא מ"מ איכא למיחש לזיופא דזבוב וכמ"ש וא"ש ובאמת איקפל יותר מן ספל והוא ביד שליש דל"ל דמלוה זייף גובה קפל דאין לומר זבוב עושה. מן ס' ק':

(י) וכ"ש דאמרינן בשובר כו'. הקשה הסמ"ע דגבי מלוה שכתב נאמנות ללוה פסק הרי"ף והטור לקמן סימן ע"א דמכל מקום חייב הלוה להיות נשבע דאמרינן דלא פטרי' רק דלא יהיה המלוה נאמן על השטר ויד בעל השטר על התחתונה והא הלוה מוחזק ומזה השיג על הרמ"א והב"י דלעולם מי שבא בשטר אמרינן בי' ידו על התחתונה והש"ך השיגו ותי' דהתם דל לשטרא הא יתבעו בע"פ והט"ז תי' דלוה לא טען התם ברי שפטרני מן שבועת בע"פ רק נשען על לשון נאמנות הכתוב בשטרו ולכך ידו על התחתונה ודברי שניהם דחוקים דמה בכך דיטעון דל שטרא ואתבענו בע"פ מכל מקום הוא יטעון כתוב בשטר לשון מסופק ואפשר דיש בו פטור לשבועתו ומספיקא לא משביעין ליה והש"ך גופי' העלה בת"כ סי' קכ"ז דאפילו בשבועה יכול לומר קים ליה כהנך רביותא דפטרו משבועה ולא אמרינן דה"ל להוציא ומ"ש זה מזה אף כאן יכול לטעון אולי הלשון נאמנות הוא בכולל אף לפטרני משבועה ומספיקא לא משביעינן ואפי' טועו שמא דהא הוי גבי' תפיסה קודם שנולד הספק ובזו מהני תפיסה אפי' בספק וכמש"ל באריכות בקונטרס התפיסו' ולכן ביותר היה נראה כמש"ל בקונטרס הנ"ל דלמ"ד מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אף בספק משתבע דמה נ"מ בי' אי קושט' הוא ישתבע וגלל כן לא אמרינן ביה מגו אך אין תי' זה מספיק בטור דס"ל ג"כ לקמן סי' ע"א הך דינא והטור סבירא ליה מגו לפטור משבועה אמרינן ושבועה היינו ממון כמ"ש הרא"ש ולכן נראה לומר דהתם רגלי' לדבר דמעיקרא כי נחית להימנותא לא היה רק לפוטרו שלא יהיה נאמן בשטרו אבל לא מהיסת דהא הך נאמנות כתוב בשטר הא מצי המלוה לכבוש שטר ולשורפו ולטעון עליו בע"פ חייב אתה לי מנה השבע וא"כ זה שמסר השטר בנאמנות ליד המלוה ולא לקח זכות של פיטור בידו ש"מ דלא נחית ע"ז הפיטור משבועת תביעת בע"פ. והימניה בשליש דאמרי' הואיל בידו לשרוף מעקרא הימנ' וכן בבעל אומר לפקדון ושליח לגירושין דהרי זו מגורשת דהואיל דהימנ' נחית אדעת' דשליש אף כאן הואיל דהימנ' למלוה בהך שבועה דהרי יכול לכבוש שטר ולתבוע בע"פ אם כן המלוה נאמן דלא הימנ' לכך ולכך צריך לשבועה ובזה לכ"ע חמרי' יד בעל שטר על התחתונה:

(יא) דלא כי"ח כו'. הוא מהרי"ק בסי' ז' דהנדון שם היה באחד שנתפשר עם בני העיר לפרוע מעות צדקה בשוה לפי ב"ב ולא לפי ממון ועכשיו בא פדיון שבוים ונחלקו אי הוא בכלל צדקה או לא ופסק מהרי"ק דיד בעל השטר על התחתונה וצריך לשלם לפי הממון לפ"ש ע"ש וכתב עליו הבדק הבית דהוא נגד כל הנך פוסקים דפסקו בכל הני דאי תפוס לא מפקינן וכ"כ הנ"י בפרק ג"פ דבשובר שכתב דינרין סתם דדעת הר"א דמבטל כל שטר וריטב"א חולק ע"ש. והרב הש"ך בס"ק י"ח חשב לומר דבטלה מחלוקת ואף הריטב"א מודה דאמרינן בשובר ידו על העליונה רק שם טעמו דסתם דינרין פי' שתים ואינו בגדר הספק כלל לומר הממע"ה. ותמהני איך העלים עין מדברי הריטב"א בכתובות דהיה בידו דז"ל הריטב"א בפ' הכותב דף פ"ג ע"ב ואימא מכולא סליק נפקי' אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה (ומזו מביא מהרי"ק גם כן ראי' בתשובה הנ"ל) ור' אשי אמר בנכסייך ולא בפירות וכו' וכתב הריטב"א די"א דר"א לית ליה דאביי דהואיל דהוא דבר של שובר או מחילה לא אמרינן בי' יד ב"ש עה"ת אלא יד ב"ח שבא להוציא עליו הראי' כדאמרינן הרו' שטר הגדול לך ביד פרוע פרוע' משום דידו עה"ת וכן אמרינן היכא דלא נכתב זמן בשובר דמרע לכל שטרא. אבל הריטב"א סבירא ליה דליתא ור"א לא לחלק עם אביי ושאני התם שאין בלשון שובר שום לשון ספק וכן בהך שטר לך ביד פרוע שובר ברור הוא בלי שום ספק דשטר גדול ודאי שטר מקרי ולכך הבא לדחות הלשון עליו הראי' אבל כשיש בלשון השובר שני משמעות הרי הוא מספק אי נמחל החוב יד בעל השובר על התחתונה ויד בעל שטר על עליונה דהחוב ברור וכדאמר אביי הכא וגם ר"א מודה ליה עכ"ל הרי מבואר דלא סבירא ליה לריטב"א טעמו של הש"ך רק סבירא ליה הואיל וספק בשטר עצמו דכתוב לשון דמשמע לתרי אפי לא אמרינן בי' ידו על העליונה כלל. וכן בכל הנך ספיקות המבואר בשולחן ערוך כאן הואיל וספק בשטר עצמו וכמו דאמרינן התם דין ודברים אין לי בנכסייך הואיל והספק בלשון הסילוק אע"ג דאשה מוחזקת בנכסים מכל מקום ידה עה"ת ולכאורה נר' דגם מהרי"ק נמשך אחר זה דגם הוא הביא הך ראי' מהך דאביי דיד בעל השטר עה"ת גבי כותב לאשתו דין ודברי' וכו' והיינו ראי' הריבט"א אלא במהרי"ק באמת קשה לומר שיהיה נמשך אחרי דברי ריטב"א ויחלוק על הני רבוות' כמ"ש הב"י בב"ה ולכך הרב ש"ך תי' דשאני הכא בעובדא דמהרי"ק דטוען שמא. וצ"ל ג"כ דהחוב ברור דהוא חייב לצדקה רק בא לפטור עצמו מכח מחילה אין ספק מוציא מידי ודאי ויפה כתב דאם החיוב ודאי ומחילה ספק אעפ"י ששניהם טוענים ספק בהא לא מהני תפיסה ועיין לקמן סי' ס"ה סס"ג בהגהה ומ"ש שם וכן העליתי לעיל בכמה דוכתי' בקונטרס התפיסות סי' מ"ב ס"ג ע"ש באריכות וכן מה שכתבתי בסי' ק"ל בישוב דברי הרי"ף איברא דבנידון מהרי"ק אני מסופק אי מקרי החוב ודאי דהא נתשרו קודם דבא עסק מגביו' פדיון שבוי' אם כן מעולם לא חל עליו חיוב יותר כי כבר קדמה הפשרה לחיוב. אלא דבאמת בעובדא דמהרי"ק בלא"ה מה בכך דנתפשרו דלא יתן יותר רק כפי החיוב ב"ב ולא כפי חיוב ממון שלו הא אז לא חל עדין חיוב טרם שנשבו ואם כן אף דמחלו לו חלקו המחויב ליתן יותר הא אין אדם מוחל דשלבל"ע כמבואר לקמן סי' ר"ט ס"ד בהג"ה ע"ש וגם אם הם מחלו שבוי' מי מחלו ועכצ"ל דהפשר היה כך דמה שמגיע בחלקו ליתן לצדקה ביותר מהם נתחייבו הם ליתן עבורו דזולת זה לא ידעתי טיב ואופן הפשר שיתקיים ואם כן עליו ליתן רק הוא יתבע אותם שהם נתחייבו לפצות ולסלק מעליו חיובו והרי הוא בעל השט' ויד בעל השט' על התחתונה וזה ברור ופשוט ולק"מ רק הך ראי' דמביא מהרי"ק מהך מילתא דאביי יד בעל השטר וכו' לא משמע כן דהא גוף הדבר ידוע וקשה איך יחלוק מהרי"ק על הנך פוסקים הנ"ל וגם איך לא שת לבו לדברי תו' שם בכתוב' ד"ה ר"א דכתבו דל"ל לר"א יד בעל השטר על התחתונה הרי דר"א חולק ואף דמהרש"א כתב דאין ר"א חולק רק דלא סבירא ליה פה התי' רק סבירא ליה דבנכסייך הדבר מבואר כן הלשון בתו' דחוק וברור דפשט בתו' דלאביי י"ל דגם בזה שנחלקו אי הסילוק היה על דיעבד דאם מכרה שלא יהיה לו דין ודברים אבל לא הרשאהו שתמכור לכתחילה או דהסילוק היה לגמרי יד בעל שטר עה"ת ולכך אמרינן דהסילוק היה רק על אם כבר מכרה ולא תמכור לכתחילה. משא"כ לר"א דל"ל בהא יד בעל שטר עה"ת וא"כ אף היא תמכור תחילה דמה בכך דהלשון בסילוק מסופק הא ידה על העליונה וזהו ברור בכוונת התו'. וא"כ קשה על המהרי"ק איך שם דברי תו' אחר הדלת זכרונם מבלי לישא שמותם על שפתו. וגם בכתוב' דף כ' ד"ה ואוקי וכו' דפי' התו' בשובר דתרי ותרי אמרינן הממע"ה ויד בעל השובר על העליונה ומ"ש דיש ספק לשון בשובר או דנחלקו בהכשר השובר אי פסולים היו או כשרים וכ"כ הגהת הרא"ש ומה שנ"ל דסבירא ליה כריב"ש בתשובה סי' ת"ד דסבירא ליה לאביי דהבעל מקרי מוחזק בנכסי' ואף לשיטת התו' דר"א חולק דס"ל דאין הבעל מוחזק רק האשה קרוי מוחזקת. אבל אילו היה הבעל מוחזק מודה ר"א וצ"ל דוקא לרבנן סבירא ליה לר' אשי הכי דהא האשה נקראת מוחזקת דאל"כ אף רבנן הוה סבירא להו דלא סילק עצמו רק מפירות ולא מפירי פירות הא יד בעל השטר עה"ת אלא דסבירא להו האשה נקראת מוחזקת ולכך משני ר"א בנכסייך אבל לר' יהודה באמת אמרינן דהבעל נקרא מוחזק ולכך יש לו בפירי פירות עד שיפרש ולכך פסקו הרי"ף ורא"ש וטור דאיבעיא דלא איפשט' אי בעינן עד עולם דהבעל זוכה בפירי פירות דיד בעל השטר על התחתונה משום דלר' יהודה עכצ"ל דהבעל נקרא מוחזק ולא נחלק ר' אשי אליבא דר' יהודא והרב ב"ש בא"ע סי' צ"ב צ"ג משמע מדבריו דאף לדידן לר"א לא אמרינן יד בעל שטר עה"ת ולכך אי לא אמר לשון בנכסייך י"ל מכל מילי סילק נפשי' ולפמ"ש צ"ע כי לפי דקי"ל כר"י ואמרינן באיבעיא דלא איפשט' דזוכה הבעל כמ"ש הב"ש גופי' שם ס"ק ט"ו ע"ש ש"מ דלא קאי למסקנא. וסבירא ליה למהרי"ק כמו הבעל עם האשה כן קהל עם יחיד הם מיקרי מוחזק ולא אמרינן קים ליה כלל. ואף דאמרינן לעיל בענין מסים דוקא ה"ה מצות פדיון שבוי' דהוא חוק המלך מלכו של עולם והוטל על בני עיר היינו המסים דלא יהיה מס מלך ב"ו חמור וכו' ולכך שפיר יליף זה מזה ולק"מ:

(יב) אבל בדבר שהשטר בטל בו לא. ובכה"ג הביא בשם מהרי"ן לב דנסתפק אם השטר בטל מקצתו לא כולו אי אמרינן בי' יד בעל השטר על התחתונה ע"ש ונר' לפי דהביא הבע"ת בסוף שער נ"ו ראי' משטר שזמנו בשבת דמכשירין ולא אמרינן מוקדם הוא ש"מ דהיכי דנתבטל שטר לא אמרינן יד ב"ש עה"ת ע"ש וקשה הא פירשו דלא נזכר להדיא בשטר להדיא יומו בשבת רק כתב בז' בתשרי ונתכוון לשבת וקשה תינח אם הוא בכ"א בתשרי וכדומה אבל בז' בתשרי הא אף דאמרינן דבאמת נכתב בח' בתשרי והקדימו לז' י"ל דטעו וחשבו כי אלול היה מעובר ואם כן היה ביום א' זי"ן תשרי ובאמת טעו ואם כן הוא מוקדם שלא בכוונת עדים ולפ"ז לדעת בעה"ת אין העדים פסולים וגם השטר לא נפסל לגמרי דסבירא ליה מוקדמים כשרים לב"ח ואם כן דלא נתבטל השטר דהא כשר לב"ח נימא יד בע"ש עה"ת ויפסל לגבי משעבדי ולמה מכשירין לגמרי ואמרינן מאוחר הוא ועכצ"ל דאפילו נתבטל במקצת גם כן לא אמרינן יד בעל השטר עה"ת דעכ"פ לגבי וענין משעבדי נפסל נגמרי וזהו ראיה נכונה למאוד:

(יג) הרבה מפורשים כתבו וכו'. דין זה צל"ע כי שרשו הוא מרמב"ן בחדושיו פ' חזקת וכן בבעה"ת שטר מ"ג ח"א ד"ו בהא דאמרינן דאי אקני ליה מטלטלין א"ק קנה והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא ופי' הרמב"ן דלא כטופסי שטרא כדי שעי"כ בלשון מסופק יד בעל השטר על עליונה ולכך סיים לפ"ז אין צריך במקנה מא"ק לכתוב דלא כטופסי דשטרא אלא שהורגלו בכך לכתיב עכ"ל אמנם רבו החולקים בפי' זה שכתב רמב"ן בשם ר"ס הגאון כי הרשב"ם פי' דלכך צריך דלא כטופסי דשטרי דלולי כן אף דכתב ליה מא"ק הוא רק שופרי דשטרא מדעת הסופר שלא בצווי הלוה ולכך צריך בי' דלא כטופסי דשטרי לברר כי נעשה בכוונת וצווי הלוה ולא מהני קנין מא"ק לפירוש זה. רק בדכתב דלא כטופסי ולפי' זה הסכימו הטור לקמן סי' קי"ג וכן כתבו בשם הריטב"א וכן כתב המ"מ פי"א מהלכ' מלוה ורי"ו גופי' שכתב הך דינא דר"ם הגאון בנתיב ד' ח"ד הוא גופי' בח"א כתב דבעינין גבי קנין מא"ק דלא כטופסי דשטרי דלא נתלה הסופר כתבו לשופרא בעלמא ע"ש ואם כן צ"ע על המחבר דלא זו דלא היה לו לסתום סתומי כדעת הנ"ל במקום שרבים חולקים והמוחזק יכול לומר קים לי כרבוותא בהאי אף' גם הוא גופי' לקמן בסי' ס' הביא דלענין קנין מא"ק צריך לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא והיינו פי' רשב"ם והדברים סותרים זה את זה ואולי נאמר דרבינו המחבר היה כחכם יודע פשר דבר דסבירא ליה אף דמילתא דנאמר בשם ר"ס גאון ליכא למדחי דכל דברי גאון דברי קבלה הם מכל מקום דחוק לומר דהא דאמרינן והוא דכתוב בי' דלא כאסמכת' ודלא כטופסי דשטר' לא יהיה סובב על הך דמשעבד לי' מא"ק דלא ה"ל לגמ' לומר אותו על זה אבל סבירא ליה דבלא"ה מתקשו שם בבעה"ת מה יועיל דלא כאסמכתא אם באמת הוא אסמכתא רק אמרינן הואיל דאינו אסמכתא גמורה רק אנו מסופקין אם שעבד מא"ק בשעבוד גמור או בדרך אסמכתא דסמיך אשעבוד קרקעות ולכך כשאמר דלא אסמכת' הודה דהוא כשעבוד גמור ומועיל ולכך באסמכת' גמורה אינו מועיל דכתב דלא כאסמכתא וכמ"ש לקמן בסי' ר"ז סעיף י"ח ע"ש ובב"י אך עדיין הדבר ספק במה דכתוב דלא כאסמכתא אם פי' הדברים דהודה דגוף שעבוד מא"ק לא היה באסמכתא בשביל שעבוד קרקעות רק היה בשעבוד מוחלט או פי' דהוא כותב דלא יועיל טענת אסמכתא לבטל השעבוד ואם כך פי' מכל מקום בטל כמ"ש הבעה"ת והמחבר והרא"ש והטור לקמן סי' ר"ז הנ"ל דמה נ"מ באמירתו אם יש בו אסמכתא בטל אף דהוא התנה שלא יבטלט טענה זו ואם הדבר ספק בפי' הממע"ה ויד בעל שטר עה"ת ולא יגבה בשעבודו מטלטלין ולכך צריך לכתוב דלא כטופסי דשטרא דהוא מורה דיהיה בעל השטר ידו על עליונה ואם כן אנן מפרשין דפי' דלא כאסמכתא דלא שעבד לו בדרך אסמכתא רק בשעבוד מוחלט וא"ש דלכך צריך לשעבד מא"ק דלא כטופסי וכו'. ואפשר עוד לומר דעדיין קשה למה צורך לכתוב דלא כטופסי הלא יכול לכתוב בלשון אחר לברר ספק הפירושים בהך דלא כאסמכתא והקצרה ידי סופר לכתוב דמשעבד בשעבוד מוחלט לא בדרך דאי וכו' רק הואיל בלא"ה הורגלו לכתוב כן שלא נימא דהסופר כתבו מעצמו בלי ידיעת הלוה לשופרא בעלמא בחרו לכתוב כן גבי אסמכתא דהוא מילתא דשוי' לתרווייהו להוציא מידי כל הספיקות ואם כן תרווייהו איתנ' ואין כאן סתירה בדברי רי"ו מנתיב לנתיב ולא בדברי המחבר וצ"ע:

(יד) ואי תפיס כו'. הקשה הגי"ת מ"ש מהך שטר משכנת' דכתיב שנין סתמא דקי"ל אי תפיס מלוה בטוען ג' שנים הוי משכנת' לא מפקינן מיני' משום דהוי ליה מילתא דעבידי לגלוי' וכתב הש"ך דנעלם ממנו דברי הנ"י דכתב דשאני התם דהניחו לאכול איתרע חזקתו ולא היה הנ"י בהעלם דבר מגי"ת מה שהוא בעצמו הביאו בדף נ"ה ע"ש רק דהנ"י כתב כן לדחות דברי רמב"ן דפסק בשטר דכתוב בי' סלעין סתם דמ"מ חייב לישבע היסת דל"ל דברור הוא דאינו יותר משתי' דא"כ איך שייך לקמן דאי שמיט ואכיל דלא מפקינן משום דה"ל מילתא דעבידי לגלויא ואי הדבר ברור הא נודע שכך הוא וע"ז דחה הנ"י דהתם איתרע הואיל והניחו לאכול ולפ"ז לפי דמשמע לקמן ס"ס פ"ח דקי"ל כרמב"ן דיש בו היסת אם כן ש"מ דליתא לדחיית של הנ"י וכמ"ש באסיפת זקנים ריש ב"מ בשם מהר"ש ווידאש מי לא עסקינן דהיה הלוה במד"ה ומ"מ קי"ל דאי שמיט ואכל כו' וא"כ הקושי' במקומו זהו היה כוונת גי"ת ואמת כי הש"ך לשיטתו דסבירא ליה לקמן פ"ח דדחיות הנ"י אמת ומ"מ י"ל מסברא כדעת הרמב"ן לחייבו היסת אבל אין מזו השגה על הגי"ת אך לק"מ דהא מבואר בתו' דבכורות דהך חדש עיבור גבי מרחץ הוי תופס ברשות והיינו אע"ג דמשכיר טוען לא השכרתיך רק על י"ב חדשי' ולא חדש י"ג שהוא אדר שני מכל מקום הואיל ומתחיל' נכנס למרחץ ברשות תפוס ברשות קרוי (ועיין מש"ל בקונטרס התפיסו' בסי' נ"ז נ"ח וסימנים שלאחריו) ואם כן אף במשכנת' דלוה מודה שנכנס בשדה מתחיל' ברשות בתורת משכנת' אם כן אף דאכל שנת ג' שלא ברצונו מכל מקום מיקרי תפיס ברשותו ולכך אין מוציאין מידו אבל אי תפיס שלא ברשות כהך דהכא דתפיס שלא ברשות מפקינן מיניה ולק"מ. ועיין עוד בסמוך מ"ש בזה:

(טו) מפקינן מיני'. הקשה הש"ך דהא לקמן בסי' נ"ד בדינרי' סתם הנכתב בשובר אמרינן דמבטלי כל שטר אפי' באלף דינרין ולמה אמרינן דכאן לא מהני תפיסה ובאמת הב"ח כתב לדעת הה"מ דסתם דינרי' אינו סובל פי' יותר רק משני' אף בשובר לא מצי לטעון ביותר דפרע רק ב' דינרין אכל בש"ע א"א לומר כן ותי' הש"ך דבשובר שאני דהעדים כותבין במתכוון דינרי' סתם כי לא ידעו סך הנזכר בשטר וכתבו סתם לבטל השטר יהיה נכתב באיזה אופן שיהיה עכ"ל ודבריו דחוקי' דא"כ שובר שנכתב ע"ג השטר או שידע מה סכום יש בשטר לא יהיה הלוה יכול לטעון פרעתי רק ב' דינרין. וגם מה בכך דלא ידעו סך הנזכר בשטר יכתבו סתם שטר הנ"ל פרוע. ונראה דבלא"ה יש לדקדק מהא דהקשה תו' בסוף פרק השואל האי מאן דמשאיל לחבירו מרא לרפוק בו פרדסא רפק בי' כל פרדסי' דאית ליה והקשו תו' הא אמרינן ארעא ודיקלי יהיבנן לך אין לו אלא שנים ותי' לחלק בין מכר לשאלה דחוזרת דבמכר אין סברא שמכר כל קרקע' שלו ותי' זו סותר לדין הנ"ל דהא בהלואה י"ל שהלוה הרבה ועוד תי' כי במכר המוכר מוחזק משא"כ כאן השואל נקרא מוחזק כיון שהוא מטלטלין עכ"ל ולתי' זה הסכים הרמב"ן בחדושיו ג"כ וקשה א"כ אי תפוס כאן ג"כ נימא כמו במרא הנ"ל דודאי הך דמר' איירי אפי' בדאית ליה עדי שאלה ועדי ראי' כדמשמע מסתימ' הפוסקים וכן מוכח בתו' פ' המוכר ד"ה ארעתא דהק' דגם בשאלה לא שייך מוחזק ולא חלקו דבקרקע ליכא מגו ובמרא איכא מגו ועוד דהא לא טען ברי ואם כן מה יועיל מגו הא אין טוען אלא מכח הלשון אך צ"ל לתי' זה דיש לחלק בין תפיסה ברשות לתפיסה שלא ברשות ואי קשה הא סתם אמרינן כאן אפי' תפוס וצ"ל כמ"ש לעיל בקונטרס התפיסות דכאן לא שייך תפיס' ברשות דהיכי אפשר דתפיס על שטר מלוה ברשות אי נתנו לו בפרעון מלוה מה מחלוקת' ואי נתן לו בתורת פקדון ושאלה וכדומה או שחייב לו ממקום אחר לא מקרי תפיס ברשות כיון דלא על זה התפיסו וזהו דעת הת"ה עיין לעיל בקונטרס התפיסות דזהו דעתו (ע"ש סי' ס"א ס"ב) ואם כן בשטר הלואה אינו במציאות תפוס ברשות דכל כמה דלא נתנו לו בשביל הלואה לא מיקרי תפוס ברשות ואם נתנו לו בטעות גם כן מיקרי שלא ברשות משא"כ בהך דשאל מרא לרפוק דבא לידו מתחילה ברשות בתורת שאלה והוא רוצה להחזיקה עוד בשאלה מיקרי תופס ברשות כמו מרחץ התפוס ברשות לי"ב חדש והוא דר בו יותר בטענתו דהשכיר לו גם כן חדש עיבור וכמ"ש בס"ק שלפני זה. וא"ש ואם כן גם משובר לק"מ דשובר הא מחזיק במעות שנתן לו להוצאה וטוען כי אין לו בידו כלל כי מה שהיה חייב לו כבר פרע אין לך תופס ברשות יותר מזה דהרי מלוה בא להוציא ממנו מעות שמוחזק בו מקדם מתמול שלשום ולכך מהני תפיסה כמו הך מרא דרפק בי' כל פרדסי'. אך לתי' הראשון דסבירא ליה לחלק בין קרקע שמכר לשאלה קושי' הנ"ל במקומו וכן יש להבין לתי' תו' בב"ב ריש פרק המוכר דף פ"ב ע"ש דתי' לחלק בין ארעת' לפרדיסי וכן כתב הרמב"ן לחלק וקשה אם כן בדינרין מא"ל ולא שייך תי' הנ"ל ולכן נראה דהוא כפי המדה שהתורה נדרשת בו והוא תפסת מרובה לא תפסת ופירשו התו' הטעם דא"כ אין לו סוף וקץ ולכך אני אומר תפסת מועט ואם כן הטעם בזה גם כן דבשלמא במרא לרפוק בו פרדיסי שלו אף דנימא דכיון לכל הפרדסי שיש לו יש לו סוף שאינו יכול לרפוק רק פרדסאות שהיה לו בעת שאלה. ואם כן הדבר ידוע וזה נודע לכל ובפרט דאפי' לשנה אחרת אינו יכול לרפוק בו כמ"ש הש"ע לקמן סי' שמ"א ע"ש ואם כן שפיר אמרינן דתופס מרובה משא"כ בשטר הלואה אם אתה בא לתפוס המרובה אם כן אין לו סוף ואלף אלפים דינרי' וכל הון דעלמא לא יספיק ולכך אמרינן דתפסת מרובה לא תפסת ואין לך רק שני דינרי' תפשת מועט כפי הראוי ע"פ מדת התורה. ובזה מיושב גם כן קושי' הגי"ת הנ"ל מהך דמלוה אמר שלש דכל מה דלא כבר אכל ודאי דלוה מעכב כנודע וכל הספק רק על מה שכבר אכל וזהו יש לו קצבה ולכך אמרינן אולי אתה תופס מרובה ונוטל מרובה האפשר לתפוס משא"כ כאן דאין לדבר סוף אמרינן תפסת המועט ולק"מ. ובהא מפשט ספיקו של הסמ"ע דכתב בשטר שכתב בו סלעין דאינו ונמחוק דלא שייך בי' דמסתמא דעדים כותבים סתם מה דינו בתפיסה ופירושן של דבריו דלא איירי בנמחק סתם דפשיטא דלא יכול לתפוס דא"כ כל אדם ימחוק שטרו דכתוב בי' סלעים שתים ויתפוס משל חבירו בעדים וכמ"ש הש"ך בס"ק כ"ז וכבר מילתו אמורה בבעה"ת שער הנ"ל בשם הרמב"ן רק כל ספקו דנמחק בעדים באונס ולא ידעו העדים כמה היה כתוב בי' ובזה נסתפק וספק עצום הוא לכאורה אבל לפי מ"ש אף זה לא נכנס בגדר הספק דא"כ אין לדבר סוף וכל הון שבעולם לא יספיק ולכך אין אנו תופסי' רק המועט ובלא"ה כבר כתבתי לעיל בקונטרס הספיקות דלא מהני תפיסה בעדים אלא בספק לשון בשטר אבל כאן שאין כאן בשטר לשון מסופק כי נמחק ואם כן איך שייך דיתפוס בעדים והוי כטוען בע"פ אתה חייב לי וכי שייך שיתפוס בעדים ואף זהו כמוהו כי שטרא כמאן דליתא ועיין לעיל בקונטרס הספיקות מה שכתבתי בתופס מספק בדרר' דממונא מה דינו ולכן ברור דלא מהני תפיסה אף בנמחק:

(טז) ישבע המלוה ויטול. אלו דברי הרמב"ם והבע"ת כתב עליו ולא בריר לן ותמה הב"י מ"ש מאומר פרעתי דחייב לישבע ותי' הש"ך דהוי כטוען אמנה הוא דאין עומד לישבע אף זו כיוצא בו וצ"ע דא"כ אם אמרינן דהוי כאמנה דסתם שטר מורה על מטבע פלוני והוא אומר דאינו חייב לו רק מטבע פחות הוי כאמנה במקצת כאילו כתב בשטר שהלוהו ק' ובאמת לא הלוהו רק תשעים דמ"ש. אם כן אף עדים אלו כשכת"י אינו יוצא ממקום אחר לא יהיו נאמנים לומר דהיה מטבע פחותה דהא באמרם אמנה הוא אינם נאמנים וכן עדים אחרים יהיה כתרי נגד תרי כדלקמן בסי' מ"ו והא הסכים בעה"ת דעדים נאמנים לומר שהיו דרים מתחיל' במקום שמטבע פחותה. ועכצ"ל דאין זה בגדר אמנה דלא אסיקו עדים אדעת' אז שילך למקום אחר ממה שנעשה ההלואה ויתבע פרעון ואם כן עדיין קושי' ב"י במקומו למה לא ישבע דהא אינו דומה לאמנה ולכן נראה דבלא"ה הריטב"א והר"ן חולקים וסבירא להו דלכך לא הזכיר מקום הלואה בשטר דיהיה מחויב ליתן כל מטבע שיהיה באותו מקום שיתבענו והרב בעה"ת סבירא ליה דודאי סברתם אמת הואיל ולא הזכיר שם מקום הלואה ודאי היה תנאי ביניהם רק יד בעל השטר עה"ת אמרינן דהיה כך שיהיה יוכל לגבות בכל מקום בלי שבועה אבל לא הימנו נגד עדים וכמו נאמנות סתם דאמרינן דהימנהו לשבועה ולא נגד עדים ולכך בעדים מודה להרמב"ם ובשבועה לא בריר לי' דהא לכך לא נכתב מקום דהימנו ואם כתב מקום הלואה והוא טוען מכל מקום היה מטבע פחותה נר' דזה הוה ודאי כטוען אמנה דמ"ש אמנה במקצת או אמנה בכולו וכמש"ל ואפילו יבאו עדים ה"ל כתרי ותרי כדלקמן סי' מ"ו ואעפ"י שקצת לא משמע כן בפרישה מ"ש הדבר אמת כמ"ש. ונראה דאם הוציאו במקום שמטבע קלה שהיה שם הלוה דאין לו אלא מטבע קלה והתובע טוען מטבע כבד הלויתיך לשיטת הרמב"ם יכול להשביעו היסת אבל לפי שיטת הר"ן הוי מחילה דכך היה תנאי ולכך לשיטת הר"ן לא הוי רבי' דהא הלוהו מטבע קלה ואיך ישתעבד לפרוע לו מטבע כבידה במקום התביעה דהוא קרוב להפסד ג"כ דאם יקבע הלוה דירתו במקום שמטבע קלה ביותר והוא ע"כ יהיה מוכרח לתבוע שם יפסיד ולכך ליכא רבית. ומבואר בכל הפוסקים דאזלינן בתר זמן הלואה ואם בין כך נשתני' המטבע אין לו אלא כפי המטבע בשעת הלואה וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאו רבינו ב"י בא"ע סי' קי"ח דהולכין הכל אחר זמן הלואה ולא אחר הפרעון ועיין לקמן בסי' ע"ד ומ"ש שם ויש להקשות אם כן שטרי מאוחרי' אמאי כשרים הא יש כאן פסידא ללוה דאם יתייקרו וישתנה מטבע מקלה לכבידה ואם כן אלו כתבו זמן האמיתי היה פורע רק מטבע קלה ועכשיו דנתאחר הזמן הרי צריך לפרוע מן מטבע כבידה והרי לו היזק ואי דלעומת זה יכול להיות רווח ללוה אם יהיה המטבע נקל ממה שהיה בעת הלואה אם כן מה פריך הגמ' דניחוש דילמא דאקני הוא למ"ד דאקני לא משתעבד דהא לעומת זה מפסיד נכסים שקנה קודם זמן הנזכר בשטר א"ו בכל מקום פסידא חיישינן וצ"ל דשינוי מטבע לא שכיחי ולכך לא חיישינן להו לפסול בשביל כך שטר מאוחר ודוחק. ועיין לקמן סי' ס"ט מ"ש בשטר שכתב בו סלעים דאינון וסכום המעות חלק בנייר אי נקרא שטר שיוכל לזייף ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.