תו יהושע/דרך ארץ/י

פרק י

דיני הנהגות דרך ארץ במדות טובות אשר בינו לבינו ואשר בינו לבין חברו, ואלו הן:

א. אדם יזהר תמיד שלא יטיפו נחיריו ולא יצא ריח מפיו ואם ריח רע נודף מפיו ישתדל להתרפאות ממנו כדי שלא יהא מאוס אצל בני אדם ויזהר שיהיה כל גופו נקי:

ב. אדם יתנהג תמיד שכל מה שחנן ה' אותו אזי ירשום מנה וצרור ויחשוב הפסד כנגד שכר לבחון ולדעת באיזה משא ומתן יברור, ויעיין תמיד בהוצאה לעומת הכנסה, ויזכור תמיד לקנות צרכי הבית בעת הזול, וכלל יהא נקוט בידו תמיד כי סדר ההוצאה הוא חצי פרנסה, כמבואר בספר מבחר הפנינים ריש שער החכמה ע"ש:

ג. אדם יתנהג שיקבע יום אחד בחדש לעיין בחשבונו אם יראה שהפסיד אזי יצמצם בהוצאה ואם הרויח יתן שבח להשי"ת וירבה בצדקה ומדת החסידים לעשות פנקס בחשבון שלו והמעשר ממעותיו ובאיזה מקום פזרן:

ד. אדם יתנהג שלא ישליך חשבון ישן מחשבונותיו כי פעמים יכול להתברר ע"י חשבון ישן כמה דברים, וכן ראוי לכתוב כל דבר חשבון קטן או גדול למען לא יחשוד כשרים ח"ו וכן עשה הגר"א שעפטילש זצ"ל שהיה מלוה על משכנות ולפעמים היו מחזירין לו המעות אחר יום אחד מ"מ היה הוא כותב הלואה ומוחק שלא ישכח אח"כ זמן הפרעון ויזכור הלואה ויבא לידי קטטא ומריבה ח"ו עם חברו כמבואר בס' יש נוחלין מקבלת אבותיו והובא בשל"ה שער האותיות אות ד' ע"ש:

ה. אדם יתנהג תמיד שיאמר על כל דבר אם ירצה השם, וכן אם הרויח דבר יאמר הרוחתי בעזר השם, וכן יהא אדם רגיל לומר כל מה דעבד רחמנא לטב עביד כמבואר זאת לפסק הלכה בש"ע או"ח בסי' ר"ל:

ו. תתנהג אם הקפת סחורה או הקיפוך, אם פרעת חוב לאדם או פרעך אזי כתוב אפינקסך מיד עד דלא תיתוב אכרעך כמבואר בס' אורחות צדיקים שער השכחה ושער הזכירה ע"ש:

ז. אדם יתנהג להשליש מעותיו, שליש בקרקע, ושליש בפרקמטיא, ושליש תחת ידו כמבואר בבבא מציעא (דף מב):

ח. אדם יזהר א"ע שלא לחתום השטר בשם עדות אם לא כשיקראוהו מקודם מה שכתוב בו לפני המלוה והלוה:

ט. אדם יזהר שיהיה לו צואה כתובה וחתומה, וכן יתנהג שיהיה לו מוכן ומזומן תכריכין כי מי יודע מה ילד יום:

י. אדם אל יאמר היום הזה לא אעשה מצות ולא אלמוד כי הלא אנכי בדרך לא בבית או היום הזה אני טרוד או היום הזה אני בצער רק כשאבא אי"ה לביתי או יום מחר אי"ה אהיה פנוי בו ואלמוד ואתעסק במצות, רק תשמור לעשות כל צרכי הנפש בעבודת ה' ביום הזה כיום מחר כמאמר חז"ל אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה:

יא. אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום שמא מחר בא ואיננו נמצא מצטער כו' כמבואר ביבמות (דף פ"ג):

יב. אדם יתנהג שלא ימכור שדה ויקנה בית ולא ימכור בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי הבית אבל מוכר מטלטלין וקונה שדה, וכן אמרו חז"ל לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים ולא ימכור אדם עתודים ויקח שדה כמבואר בחולין פ"ד ע"ש:

יג. אדם יתנהג תמיד לעשות המצות במבחר נכסיו שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות בטלית נאה, בסוכה נאה, בלולב נאה, ממה שחננך התנאה:

יד. אדם לא יחשוב בדעתו ויאמר חוטא אני ועונות רבות עשיתי ומה יועיל לי עשיית המצות, אלא אם עשית עבירות הרבה, עשה מצות הרבה שנאמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות:

טו. אדם יזהר להתרחק מן הערבונות, וכן מן הפקדונות כמבואר ביבמות (קט), וכן אין לשום אדם לקבל השלשה עד שיכתוב כתב השלשה בביטול האסמכתא מקודם וגם להקנות בגוף החפץ כדינו, ובלא זה יש מגדולי הפוסקים בח"מ סי' נ"ה נ"י דאסור להשליש הלז להחזיר אף לצד הזכאי מטעם אסמכתא ע"ש:

טז. אדם יזהר א"ע שלא ישבע כלל אלא אם יאמינו לו יאמינו ואם לאו לא יהא חושש, גם מי שרגיל לישבע ואין אדם מזקיקו לו לשבועה אזי יזהר כל אדם מלדבר עם אדם כזה משום שע"י הדיבור עמו יבא לידי שבועה, גם צריך האדם ליזהר בלשונו שלא יאמר כך אזכה לעולם הבא, גם יזהר שלא ישבע בחיי בניו וכ"ש בחיי אביו ואמו, גם יזהר מלשבע בלשון חי נפשי כי הנפש חלק אלוה ממעל ונמצא נשבע בשם, גם לא יושיט אדם בזקנו וישבע, שהוא שבועה חמורה כמבואר בר"ח בשער הקדושה וכן כשאומר כה יושיעני ה' שדבר זה אמת, ג"כ היא שבועה ונקראת שבועת האלה כמבואר באגרת התשובה ע"ש:

יז. אדם כשיודע שהוא נגד המזל אזי לא יעשה ולא יסמוך על הנס אלא שאין לחקור אח"ז משום תמים תהיה כו' כמבואר בש"ע יו"ד סי' קע"ט, גם כל כמה דאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון כמבואר בתענית (דף כא), ע"ש. וביד מלאכי כתב דהא דאין סומכין על הנס לא אמרו אלא כשאינו נס קבוע אבל בנס קבוע יש לסמוך:

יח. טוב לו לאדם לפשוט נבלה בשוק ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא, וכן אמרו יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות, הפוך בנבלה ולא תיפוך במלה, כמבואר כל זאת בפסחים קי"ג ובב"ב ק"י, וכן אמרו בש"ע סי' רנ"ה דאפילו היה חכם מכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות:

יט. אדם יתנהג תמיד לבקש רחמים על פרנסה טובה, ועל שנה טובה, ועל חלום טוב כמבואר בדברי חז"ל:

כ. יזהר א"ע תמיד שלא יכעוס אפילו על דבר שצריך לכעוס עליו ואם רוצה להטיל אימה ורוצה לכעוס עליהם וצריך לכעוס למען דבר מצוה אזי יראה את עצמו לפנים שהוא בכעס אבל בלבו ודעתו בינו לבין עצמו תהא מיושבת, וחסידים הראשונים כשהיו מראין עצמם כעסן יש מהם שהיה משבר כלים שבורין בכעסן ויש מהם שהיה תולש עשבים מגינתו ויש מהם שהיה משליך ציר של דגים מלוחים על ראש שפחתו וכל כך למה כדי שיהיו נראין בעיני ב"ב כעסן ויקבלו מוסר וישמרו עצמן מכל דבר רע ומכוער כמבואר בם' מעלות המדות:

כא. אדם אפילו כשהוא עני גדול יהא שמח בחלקו ומצפה ומיחל בכל יום ויום לישועת ה' ויסתיר העניות והדלות שלו כדי שלא יזלזל בכבודו, ולא יטול כלום מאדם כשיש לו ביכלתו בכל כחו להסתפק מיגיע כפו:

כב. אדם יתנהג שירבה בשתיקה ולא ידבר אלא בדברי חכמה או בדברים שצריך לחיי גופו, ואפילו בצרכי גופו לא ירבה דברים, וכן בדברי תורה וחכמה יהיו דבריו מעטים ועניניהם מרובים אבל אם היו הדברים מרובים והענין מועט הרי זה סכלות, וכן יתנהג אדם לומר בלשון איני יודע, היינו שטוב לאדם לאחוז לשון איני יודע כמו דאמרו חז"ל למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז היינו שתהא נאחז ונכשל בדבריך כמבואר בברכות (דף ד) וברש"י שם:

כג. אדם יתנהג א"ע שבל יהא בעל שחוק והתול, ולא עצב, ולא אונן, אלא שמח יהא, וכן לא יהא בעל נפש רחבה נבהל להון, ולא יהא עצל ובטל ממלאכה, וכן לא יהא בעל קטטה, ולא בעל קנאה, ולא בעל תאוה ולא רודף אחר הכבוד כללו של דבר ילך בדרך הבינונית ובדעות מכוונות:

כד. אדם יתנהג א"ע אף שהוא עשיר גדול להיות עניו ולא יתכבד בממונו, ויהא תמיד מודה ומשבח להקב"ה שחנן לו עושר וכבוד:

כה. אדם יראה שתהא אימת ציבור עליו כמבואר בסוטה (דף מ), וכ"ש אימת מלכות עליו כמבואר בזבחים (קב) ע"ש:

כו. אדם יזהר א"ע שבל יביא את עצמו לידי נסיון שהרי דוד המלך הביא א"ע לידי נסיון ונכשל, וכן לא יהלך במקום סכנה ויאמר אולי עושין לי נס שמא אין עושין לו נם ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו כמבואר בתענית (ט), גם לא יפתח אדם פיו לשטן כמבואר בברכות (יט) והארכתי בביאור זה בספרי הלכות שמירת בריאות הגוף והנפש ע"ש:

כז. אדם יתנהג א"ע אם יש לו נחלת אבותיו שלא ימכור אותו כמבואר במלכים א' כ"א כ"ג ועיין בתוספות בסנהדרין (דף כ) ד"ה מלך כו', עוד יזהר אדם שלא ימכור קרקע הראשונה שלקח כי לא יהיה סימן טוב כמבואר בקדושין (דף נט) ע"ש:

כח. אדם יזהר שלא יישן ושלא ישב על מטה ארמית, כמבואר בטעמו בברכות (ח') ע"ש:

כט. אדם יזהר שלא לעמוד במטה שהאיש והאשה שוכבים שם והעושה זאת הרי הוא כאלו עומד בכריסה של אשה כמבואר ברוקח ע"ש:

ל. אדם יתנהג כשידבר בלילה להשפיל את הקול וכשידבר ביום יביט סביבותיו ויזהר בדברו מן הכותל שאחריו כי ימית אדם בכשלון לשונו, וכדאמרו חז"ל אזנים לכותל ועיין בפחד יצחק פירוש יקר ע"פ השכל בכוונת מאמרם אזנים לכותל:

לא. אדם יתנהג שיהא מדתו תמיד כשיצטרך לדחות לזולתו שתהא שמאל דוחה אבל בימין מקרבת אבל לא יהא דוחה לזולתו לגמרי כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו כמבואר בסוטה (מז):

לב. אדם כשהוא ת"ח יתנהג תמיד במדות הטובות האלה היינו שיהא נאה בכניסתו וביציאתו יותר משאר סתם בני אדם, ויהא מתעסק בעסק מועט ועוסק בתורה, ויהא עניו ושפל רוח, זריז וזהיר וממולא טוב, עלוב מן הכל ואינו עולב אפילו קל שבקלים, יהא ירא חטא, יהא מואס כל טוב עולם הזה בדברים אשר אינם לצרכי חיותו ואינו דבוק אלא בתורה, ולא יהיה שום אדם רואה בו דבר מכוער, שואל כענין משיב כהלכה, ואל יכשל במראה עיניו אל יבוש משיניו שבפיו לתת להם לאכול יותר מדאי, אם אומרים עליו דבר מכוער שאינו לפי כבודו בחנם או דבר רע וכן כל דבר שגנאי הוא לו אזי אפילו הוא גדול יהא בעיניו כקטן כדי שימחול מיד, ואם הוא אומר על אחרים דבר קטן יהא בעיניו גדול כדי שיפייס את חברו מיד, יהא פרקו נאה שזה שבחה של תורה, אוהב את התורה ומכבדה, אוהב את הבריות ומכבדם ומקרבן אותן לתורה, אוהב שלום ורודף שלום מעביר על מדותיו ומעביר רצונו מפני רצון אחרים שכך עשתה רחל ללאה, ודוד לשאול המלך:

לג. אדם ת"ח יתנהג שלא יכנס הוא לבית המדרש באחרונה דלמא חשדי ליה בפושע, ויש אומרים דהטעם הוא דע"י שהוא בא באחרונה יצטרך לפסוע על ראשי עם קודש כמבואר בברכות ברש"י ובמהרש"א ע"ש:

לד. ת"ח יתנהג שיהא תמיד בפנים יפות ויהא שמח. והעצב והדאגה יצפין בלבו ועי"ז יקבל כל אדם בסבר פנים יפות וגם עי"ז יהא לבו רחב להשיב לכל שואל על שאלתו:

לה. אדם ת"ח יתנהג שיהא שונא מתנות, גם יהא שונא השררה, גם יהא סובל התלאות, גם יהא מודה על היסורים ולא יהא בועט בהם, גם יהא ביישן, גם יהא נדיב לב, גם אם יסכים יעשה, ואם יטעה יחזור ולא יתבייש לומר טעיתי, גם לא ימהר במעשיו עד שיוודע לו אמיתת הדבר:

לו. אדם ת"ח יהא כובש כעסו ותאותו ויצרו, גם לא ידבר דברים שאין בהם תועלת, ולא יחרף חברו בקורת הזמן, יהא קשה לכעוס ונח לרצות, יהא שמח בחלקו, יהא מכיר את מקומו יהא יודע מומו, שומר עונו בלבו ומתחרט עליו, שוקד על תלמורו, מדבר אמת ומה שגמר בלבו יקיים וזהו ודובר אמת בלבבו:

לז. אדם ת"ח יתנהג שיהא תמיד צנוע בעת הרחיצה וכן בסיכה, ובעטיפתו, וכן בהליכתו, וברוקו ובקולו, מעוט שיחה מעוט שחוק, מעוט שינה, מעוט תענוג, מעוט הן הן, מעוט לאו לאו, אם יראה מום בחברו יכסה עליו ואם יראה בחברו מדה טובה יפרסם אותה, גם כל אדם יהא בעיניו נכבד מנפשו:

לח. אדם ת"ח יתנהג שלא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, גם לא יגביה קולו ביותר אלא דבורו יהא בנחת אך לא בנחת כ"כ שיהיה נראה כדיבור גסי הרוח כי דרך גסי הרוח כשידברו יתרחקו מדיבור לדיבור, גם יתנהג אם יראה שדבריו נשמעים ומועילים יאמר ואם לאו ישתוק:

לט. אדם ת"ח יתנהג כמו שאמרו חז"ל היינו שיראה שיהא נאה בביאתו, חסיד בישיבתו, ערום ביראה, פקח במעשיו, מכיר אה מקומו, שמח בחלקו, אינו מחזיק טובה לעצמו, כונס, זכרן, מרבה לחשוב, שואל ומשיב, שומע ומוסיף על כל פרק דבר. הולך אצל חכמים ולומד על מנת לעשות כמבואר במסכת ד"א וע"ש על זה ביאור בפירוש שם בס' נחלת יעקב, ובמסכת ד"א זוטא חשב שם עוד הרבה מדות ע"ש ובם' מכתב מאליהו חשב ג"כ המדות האלה אך כתבן בנוסח אחר ע"ש:

מ. אדם ת"ח אין רשאי לדור בעיר שאין בה עשרה דברים האלו היינו רופא, אומן, בית המרחץ, בית הכסא, ומים מצויין כגון נהר ומעין, בית הכנסת, מלמד תינוקות, לבלר, סופר, גבאי צדקה, וב"ד כופין ע"ז כמבואר בסנהדרין (דף יז), ובתנא דבי אליהו קחשיב גם קופה של בשמים היינו לחלק בשמים לבנות עניים ולהתקשט ולהתבשם בהם וכן קופה של תמחוי היינו לחלק מיני אכילה לעניים וכל מיני ירק וכל מיני פירות, וכן כל עיר שאין בה ירק אין ת"ח רשאי לדור בה כמבואר בעירובין (דף נה) לפי שהירק טוב למאכל וניקח בזול ויכול לעסוק בתורה:

מא. אדם אפילו סתם אדם אמרו חז"ל דלעולם ידור בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עו"ג ואל ידור בח"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל כמבואר בכתובות (דף קי):

מב. אדם כשהוא כפוף לרבו לקבל תוכחתו אזי ידור במקום רבו, ואם לאו, טוב להתרחק ממנו ויהיה שוגג ואל יהי מזיד כמבואר בברכות (דף ח) וברש"י שם:

מג. אדם ת"ח ראוי לו לדור בדירה נאה להרחיב דעתו ות"ח אשר דרים בדירה חרבה ורעוע ובשפל גגים גגם עליהם נאמר בישעיה מ"ט ולאשר בחשך הגלו וכן בשבת אמרינן נשיתי טובה זה דירה נאה לת"ח כמבואר כל זאת בתנא דבי אליהו רבא פרק כ"ז ח"א:

מד. אדם לא ידור בעיר שראשיה תלמידי חכמים והטעם משום דטרודים בגירסא תמיד לא מצו לעסוקי במילי דצבורא וכן הדין כשראשיה אסיא (רופאים) המה תמיד עסוקים וטרודים בצרכיהם וכמבואר בפסחים (קיג) וכן לא ידור במתא דאין בה סוס וכלב משום דכשיש סוסים בעיר הוי נטירותא מאויבים ומגנבים לרדוף אחריהם וכן כלב כשנבח יכולים להרגישו בהם וישמרו כמבואר שם:

מה. אדם ת"ח בל ידור עם ע"ה חסיד בשכונתו, ובתנא דבי אליהו מבואר הטעם כי עם הארץ אף שהוא חסיד מ"מ שונא את הת"ח מחמת קנאה וכן משום זה לא ידור עמו:

מו. לעולם יחזר וישב בעיר שישיבתה קרובה היינו עיר חדשה שמתוך שישיבתה קרובה אזי עונותיה מועטין כמבואר בשבת (דף י), וכן לא ידור בעיר שיש בה מעלות ומורדות כי אנשיה הדרין בה מזקינין בחצי ימיהם מפני הטורח כמבואר בעירובין שם:

מז. אדם שאין לו קרקע היינו לבנות עליו בית או לזרוע לצורך מזונותיו אזי הוא אינו אדם אבל לעשות מסחר בקרקע לאחרים כבר הבאתי לעיל מה שאמרו חז"ל דהפוכי בעיסקא טב מהפוכי בארעא וכמבואר בתוספות יבמות (סג) ע"ש:

מח. אדם יתנהג שלא ימהר רגלו לבית חברו, גם לא ירבה רעים בתוך ביתו כמבואר בברכות (סג) וביבמות (סג) ע"ש:

מט. אדם יזהר שבל ימנה אפוטרופוס בתוך ביתו שעל ידו יתנהג כל צרכי ביתו ונכסיו שאלמלא לא מינה פוטיפר את יוסף לאפיטרופוס בתוך ביתו לא בא לאותו דבר כמבואר שם וכן להלכה בסי' כ"ב בש"ע אה"ע:

נ. אדם יתנהג לישב סבתא בביתא כי סבתא בביתא טבא בביתא כדאמרינן בגמ' ערכין סבא בביתא פחא בביתא סבתא בביתא סימא בביתא ע"ש הטעם:

נא. אדם אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור שמע לזקנים ואל תשמע לילדים שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין וסימן לדבר רחבעם בן שלמה כמבואר בנדרים (מ):

נב. אדם יתנהג תמיד לכבד את הזקנים ויקח מהם עצתם כמבואר להלכה בפוסקים ובדברי חז"ל גם אמרו חז"ל בשבת (פט) לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה:

נג. אדם יתנהג שידון את חברו לכף זכות, וכן ידרוש בשלום כל אדם אפי' בשלום שונאו:

נד. אדם שיודע בחברו שהוא גדול ממנו ואפילו בדבר אחד חייב הוא לנהוג בו כבוד כמבואר בפסחים (קיד):

נה. אדם יתנהג שיכלכל הנדיבות שלו ברכושו ובמאודו בדרך הממוצע לא עצור במסגר אסיר עד אשר גם הנדיבות לא יוכל לפתוח מאסרה אף גם לא פתוח וחפשי לעשות כרצון איש ואיש ובתורה הקדושה מבואר איזה השיעור אשר בפחות ממנה נכנס בגבול הכילות והקימוץ ואיזה השיעור אשר ביותר ממנה נכנס בגבול המבזבז והפיזור ואמרה שם הנותן פחות מן המעשר נכנס בגבול הקימוץ והנותן יותר מן החומש נכנס בגבול הפיזור היינו בשמשיג איזה סך ממון פעם ראשונה בירושה או במציאה או בסבה אחרת אזי תיכף נותן ממנה מעשר ומן אז והלאה נותן ממה שירויח בכל שנה ושנה מעשר וה"ה חומש ולקמן יבואר עוד פרטי דינים בזה:

נו. אדם יתנהג לעשות לפנים משורת הדין, אמנם מרמ"א סי' רנ"ט ס"ה משמע דלא שייך זה רק בעשיר אבל לא בעני:

נז. אדם יתנהג שיכבד כל אדם ואהוב ורחם עליו אך אם תראה שאם מתקרב הוא אליך מאד ומתאמץ מאד להטיב לך בכל דבר חנם ומפזר לפעמים ג"כ את ממונו עליך ובפרט באכילה ובשתיה וגדולה לגימה כו' ופתאום יבוא אליך ויאמר לך אחי תן לי מהרה כך וכך מעות בהלואה על שעה אחת ושתים ותיכף עד בא השמש אשיבם לך אזי השמר מפניו אל תאמין בו הזהר והזהר ולא תתן לו כי לא תוסיף לראותם עוד עד עולם וכל מה שהיטיב לך עד הנה הכל היה הצעת מצודות וחרמים לגנוב את לבבך ולצוד את כספך או כוונת אלה האנשים להשיג עי"ז שררה או ממשל רב ועל הרוב אלה יחפרו תמיד אחר מקורות חדשים לשאוב מהם פיזור ממונם על כן על הרוב הם עושקים וחומסים ביד אחת מה שהם מפזרים בחברתה ועניני תחבולות כאלה נמנים בין מדות התרמית כי באמת האדם צריך לכלכל הנדיבות בדרך הממוצע:

נח. אם מזדמן לו לעשות טובה אחת לזולתו ונצרך לזה הטובה עני ועשיר ואי אפשר לו לעשותה כי אם לאחד מהם לא לשניהם אזי ראוי לו לבחור לעשות זה החסד לרעך העני כי העני גם כי לא תשיג ידו להקביל עליה ולגמול תמורתה הלא מראה בנפשו הכניעות לפני המטיב לו ונותן לו הרבה תודות בעד זה החסד שעשה לו והכרת הטובה שמורה בלבו לנצח אבל העשירים בלתי מתרצים בהכרת הטובה והחסד לתבוע עצמם בקבילתה או בתודה עליה ואין לאיש המטיב ליחל על תודתו של העשיר ולקוות על תמורתה:

נט. אדם יתנהג כשיש בידו לעשות טובה אחת לזולתו אזי קודם לכל הוא אשתו והיא קודם אף לבנים הקטנים ובנים הקטנים קודמין לבנים הגדולים וגדולים בזה נקרא משבע שנים ולמעלה וגם הוריו קודמין לבניו הגדולים ובהוריו עצמם יש קדימה היינו אביו קודם לאמו אך כשהמה בשביה אזי אמו קודם לפדותה ואם המה בשביה של עוברי עברה אזי האב קודם לפדותו וכן אביו ואמו קודמין לרבו שנוטל שכר בעדו אבל לא קודם רבו שלמד עמו בחנם כי הוא קורם להטובה מאביו ואמו. וכן בניו אף שהם גדולים קודמין לאחיו ואחיו קודמין לקרוביו, ואחים וכן קרובים מצד האב קודמין לאחים וקרובים שמצד האם, וכן קרוביו קודם לאנשי ביתו ואנשי ביתו קודמין לשכניו ושכניו קודמין לאנשי עירו ואנשי עירו קודמין לאנשי עיר אחרת ומהאנשים שאין הוא מכיר אותן כלל ואפילו עניי עירו המה עמי הארץ קודמים לעניי עיר אחרת שהם ת"ח, כמבואר בסי' רנ"א ובאחרונים שם, ואם שכניו נקראים לענין זה אף שאינו רגיל עמו במשא ומתן ואין להם שייכות ביחד רק מפני שהוא דר אצלו מבואר בטור ח"מ סי' רכ"ב סעיף מ"ו והרמ"א בסי' ק"א סעיף ג' ובש"ך שם וביד מלאכי בשם מהרי"ק:

ס. אדם יתנהג כשיש בידו לעשות טובה אחת לזולתו אזי יעשה הטובה מקודם למי שעשה לו טובה ממי שלא עשה לו טובה מעולם אך מי שעשה לו רעה הוא קודם למי שעשה לו טובה למען יסור השנאה וירבה שלום בארץ. גם יתנהג כשאוהב ושונא מבקשים לו הלואה אזי כשיש להלוות לשניהם על המשכנות אזי יקח משכון כפול מהאוהב שלו מאשר יקח מהשונא כמבואר בספר הברית טעמו באריכות:

סא. מי שבא לשכור את חברו ישראל למלאכתו והנה שנים עומדים ואחד מהם יכול להתפרנס במלאכה אחרת ואחד אינו יכול כי אינו יודע במלאכה אחרת אזי תשכיר אותו האחר שאינו יודע מלאכה אחרת כמבואר בס"ח:

סב. אדם יתנהג כשיש בידו לרפאות באיזה מין רפואה רק לאחד בלבד ויש שניהם אשר צריכין להתרפאות אזי איש גדול קודם לקטן וחלש קודם לשאינו חלש כ"כ:

סג. יתנהג לעשות את הטובה קודם למי שיש לו לב נשבר ונדכה ממי שאין לו לב נשבר ונדכה כ"כ ולכן אלמנה קודם ליתום ויתום לאינו יתום וכדומה:

סד. אדם יתנהג להשקות את הצמא קודם שיאכיל להרעב וטעמו מבואר לעיל וכן שנצרך לבגד קודם למי שנצרך לבית ומי שנצרך לבית קודם ליקח אשה:

סה. תתנהג תמיד שיהא בעינך כל אדם כמו אב ובן ואח וכבד אותו ואהוב ורחם עליו אך את כספך לא תתן במקום מגולה ופתח פתוח רק קנינך והרכוש קח לך ותניחהו במשמר סגור ומסוגר משל למה הדבר דומה למדורת עצים ואש אשר על האח או בתנור בית החורף עת קור גדול שהנאה גדולה מקבל האדם מן האש כי לולי האש אי אפשר לאדם להתקיים בחורף כי לפני קרתו מי יעמוד וכשירצה לחמם את עצמו היטב יושב לו יותר סמוך לאש ומקבל הנאה יותר אך צריך ליזהר שלא יקרב עצמו אל התנור או אל האש סמוך מאד כי ישרוף אז אותו ואת בגדיו ויקבל רעה גדולה ולכן אם תכניס אצלך אורח ואספתו אל תוך ביתך שמור האיש כמבואר בגמרא לעולם יהיו בני אדם בעינך כלסטים וכבדם כרבן גמליאל ולא הוי בכה"ג חושד בכשרים כי קודם המעשה לחשוד איש סתם ולשמור ממנו מותר לכ"ע, ועיין בברייתא במסכת כלה:

סו. אדם יתנהג שמוצא שפתיו ישמור יותר מממונו לכן אל תגלה סודך לשום אדם אפילו לאוהב נאמן שלך מכמה שנים כי אם ממונך יהיו בידו הרי ידו אוחזת את כספך לבד אבל אם מסרת לו סודך אזי גם אתה גם כספך בידו והוא ימשל בך ובכל מאודך כי גם ראשך גם מעותיך בידו ודלילה אשת שמשון יוכיח ולכן השמר לך ושמור את לשונך מאד פן תדבר ותתחרט כללו של דבר מאוהב תשמור עצמך יותר משונאך ואף גם אם הוא אוהב אותך כעת באמת ובכל לבו שמא ימים באים אשר יתהפך לבבו ממך וישנאך תכלית שנאה ונוסף גם הוא על שונאיך, וכן אמרו חז"ל ביבמות (ס"ג) רבים יהיו דורשי שלומך גלה סוד לאחד מאלף:

סז. אדם יתנהג תמיד שיהא אהוב וחביב לכל ותהא דעת הבריות נוחה הימנו כדי שתהא רוח המקום נוחה הימנו ויהא עלוב ולא עולב יהא נרדף ולא רודף יהא סבלן מאחרים, לא יקניט לשום אדם ואפילו לעבדו ולשפחתו, יהא מכבד את הבריות אפילו קטנים ממנו יהיו בעיניו גדולים ממנו ומ"מ ישמר מהם ולא יאמין להם אלא אם כן כשיודע ומכיר להם וכמבואר לעיל, וכן לאדם שפל שאין ראוי לכבוד אזי לא יעשה לו כבוד כמבואר בברכות (מ"ג):

סח. אדם יתנהג שיהא דיבורו בנחת עם כל אדם, ויהא גומל חסד לכל אפילו למי שעשה לו רעה יהא דואג לצרות הבריות ולא ישמח לאידם, יהא שונא את הכבוד, יהא שונא את הממון, אוהב שלום ורודף שלום ועושה שלום בין הבריות ומקדים שלום לכל אדם אף לעו"ג ובש"ע (סי' קמ"ח) מבואר דלעו"ג יותר טוב להקדים לו שלום מלהשיב לו שלום אח"כ כשהקדים לו העו"ג שלום ע"ש טעמו של חילוק דין זה גם לא יהא רודף אחר הכבוד ולא יחוש לכבוד עצמו, ולא יתכוון לישב בראש אלא במקום שיזדמן לו ואפילו הוא אדם גדול שאין המקום מכבד ליושביו אלא היושב מכבד את מקומו, כמבואר בתענית (דף כ"א):

סט. אדם יתנהג שיהא תמיד מעורב עם הבריות יהא שמח עם השמחים וידאג עם הדואגים ויצטער עם המצטערים ולא ישחוק בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים ולא קורא בין השונים ולא שונה בין הקוראים, כללו של דבר לא ישנה בדעתו מדעת בני אדם אם כוונתם ודעתם לטובה ולשם שמים, ויבטל רצונו מפני רצון אחרים ואל ישנה אדם ממנהג הבריות אם המנהג הוא אינו של שטות:

ע. אדם יתנהג שיהא מוותר על קללתו ולא יהא מתכבד בקלון חברו, ואינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב שואל כענין ומשיב כהלכה ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ועל מה שלא שמע אומר שלא שמע ומודה על האמת:

עא. אדם יתנהג א"ע שיהא זהיר תמיד מדברי חלקות ופתוי ולא יהא אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו ואסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעת עו"ג היינו שלא יבקש לחברו שיאבל אצלו והוא יודע בו היטב שאינו אוכל ולא ירבה בתקרובת והוא יודע בו היטב שאינו מקבל וכן לא יפתח לו חבית של יין שהוא צריך למכרן בלאו הכי והוא אומר לחברו שפתח אותו בשביל כבודו וכן כל כיוצא בו ואפילו מלה אחת של פתוי ושל גנבת דעת שלא לשם שמים אסור ואם עושה כן משום כבודו כדי לכבדו או לכבדו בפני הבריות מותר כמבואר בש"ע חו"מ סי' רכ"ח ובש"ע אדמו"ר בזה אופני היתר שלא יהיה משום גניבת דעת ע"ש:

עב. אדם יתנהג א"ע שלא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר וכשמלמד לתלמידים אזי ילמד להם בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכות הלשון:

עג. אדם יתנהג שלא ישחוק עם חברו לא ביד ולא בדיבור ולא יאמר כי חברי הוא לכן יכול אני לומר לו כל מה שארצה כי הוא בודאי לא יקפיד עלי כלל וכלל כי אם ירבה עמו בשחוק ובקלות ראש יצמח מאהבה הלז איבה כי אם חברו הוא חכם אזי יקפיד על אותן הדיבורים שאומר לו דרך שחוק והתול ויטור האיבה בלבו אף שאינו מראה אותה עתה אבל אם חברו הוא כסיל ופתי אזי תיכף ומיד יתקוטט עמו במה שמהתל ומשחק עליו ויאמר לו דברים אחרים כנגדו ויגלה מומו אם יודע עליו שום דבר מכוער כי הכסיל אין מעצור לרוחו ומיד מגלה סתריו ויאמר כל אשר בלבו אע"פ שלא אמר לו חברו אלא על דרך שחוק:

עד. אדם יזהר שלא לבייש לחברו בחנם ואפילו לעבדו ולשפחתו ולא לבנו וכן אין לרדות בעבדים כשאינם פושעים:

עה. אדם יהא זהיר תמיד שלא לישב עם חבורת ע"ה ומ"מ אם נזדמן לו ומוכרח לישב עמהם בחבורתם אזי יראה שימעט בדיבור עמהם ואם המה ידברו בדרכי הכסילות ושטותם אזי לא ישיב אותם אלא יאמר להם שאין הדבר כן אלא כך וכך ולא יותר, גם לא ילעג על מיעוט לשונם והגיונם ולא יספר בגנותן לאחרים:

עו. יתנהג כשיכנס במסיבת אנשים אזי יתן שלום לכל היושבים וישב שם בלא הסבה ויאסוף רגליו, ולא ישב אלא במקום הראוי לו או פחות מכבודו, ולא ישב במקום שהוא גדול ממנו, ויסבור פנים לכל בני החבורה והישיבה:

עז. אדם כשמכבד אותו חבירו באיזה כיבוד אזי צריך לסרב עד פעם שלישי ואם המכבד הוא אדם גדול אין מסרבין לו כלל כי אין מסרבין לגדול אלא בדבר שיש בו גסות ושררה כמבואר בסי' נ"ג ובסי' ק"ע:

עח. יתנהג תמיד לההחבר לצדיקים ולישב אצל חכמים כדי שילמוד הוא ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה אלא כך פירשו חז"ל הדבק בת"ח ולפיכך צריך האדם להשתדל שישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לת"ח ולהתחבר אליהם בכל מיני חיבור שנא' ולדבקה בו, וכן צוו רז"ל ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם אבל מאנשי רשעים מאד צריך להתרחק מהם ואם הוא דר בעיר אשר המנהיגים בה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה אזי ילך משם לדור בעיר שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים:

עט. אדם יתנהג שיהא זהיר תמיד ביתומים ואלמנות שלא ידבר אליהם אלא דברי רכות וינהג בהן מנהג כבוד ולא יכאיב גופם בעבודה ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו ואם מקניטן או מכעיסן או הכאיב לבם או רדה בהם או אבד ממונם וכ"ש המכה אותן או מקללן עובר בלא תעשה ואין לוקין עליו, אבל אם כל זאת עשה להם כדי להוליכן בדרך הישר מותר ואעפ"כ לא ינהוג מנהג כל אדם בהם אלא יעשה להם הפרש היינו שיהיה בנחת וברחמים, וכל זאת אין חילוק בין כשיתום מאב ובין כשיתום מאם ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה הוא עד שהם יכולים לעשות כל צרכיהם בעצמם כשאר כל הגדולים, וכ"ז שכתבנו הוא לאו דוקא יתום ואלמנה אלא כל בני אדם האמללים כמו העניים ודלים וגרים המה בכלל זה שכתבתי שצריך ליזהר בהם כו' אלא שדבר הכתוב בהווה ביתום ואלמנה לפי שהמה תשושי כח ומצוי לענותם:

פ. אדם יהא זהיר תמיד שלא לבייש חברו ברבים בין קטן ובין גדול ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו וכ"ש שלא יקלל את חבירו אפילו בלא שם שאיסור דאורייתא הוא וכן כשאומר לו גאט זאל דיר שטראפין הוי קללה בשם, וכן אל יכבד את חברו במה שמתבייש כגון שקוראין לו בשמו והוא קורא אותו רבי כי אין זה כבודו כי הוא מתבייש בזה ודומה לו לליצנות ולעג וכן אדם שיש לו שם כינוי לגנאי אע"פ שהוא רגיל באותו כנוי ואינו מתבייש בו אם כוונת חברו לקרותו בשם זה כדי לביישו אסור לו לקרותו בכינוי וזה משום אונאת דברים:

פא. אדם יהא זהיר שלא להקפיד וכ"ש שלא לבייש את חברו שישב על מקומו שהוא רגיל לשבת שם, וכן לא ישב אדם במסיבה עד שירצו בו האחרים וכן כשיוצא מהם מן המסיבה אזי יתן להם שלום והולך לו:

פב. יתנהג כשמבקש ממברו שישאול לו איזה חפץ אזי יבקש ממנו בלשון רכה ובמיטב דברים ואל ילחץ לחברו ואם אמר לו לאו ידין אותו לכף זכות ולא יאריך יותר מדאי ואם קצב על עצמו זמן להשיב החפץ לבעליו לא ישקר, וכן אם שאל לחברו דבר הוראה אזי ידקדק השואל בשאלתו וישאל האמת הענין כמו שהיה שאם יכזב לו בשאלתו אזי יורה המורה לו כפי שאלתו ששאל והוא סבור שהוא מרמה להמורה ולבסוף אינו מרמה לו אלא לעצמו הוא מרמה כמו החולה שישאל להרופא וירמה להרופא בשאלתו אזי נותן לו הרופא רפואה כפי שאלתו ואז אפשר שתהיה היפך מחליו וימות:

פג. אדם יתנהג כשיחטא חברו כנגדו אזי לא ישטמנו וישתוק אלא מצוה עליו להודיע לו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני ואם החוטא מבקש ממנו מחילה צריך למחול לו ולא יהא המוחל אכזרי ואם לא רצה להוכיחו לו ולדבר עמו כלום מפני שחברו החוטא הוא הדיוט ביותר או שדעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זה מדת חסידות כי לא הקפידה התורה אלא כשיש לו שטמה בלבו:

פד. אדם יתנהג כשהוא ברוגז על חברו אזי לא יבקש רע עליו ואדרבא יבקש רחמים מהשי"ת שלא יענש אדם על ידו ואל יאמר אני בן גדולים ואעניש את חברי, כי לא יתנשא אדם בזה כי יש ע"ה שנולד בכוכב מאדים שיכול להעניש ונענשים על ידו כמבואר בס"ח:

פה. אדם יתנהג לעשות מסחר ולהתחבר ביותר עם איש ע"ה שהוא ותרן בממונו מלהתחבר עם ת"ח שהוא עצרן וקפדן, וכן הכסף של צרי עין ביד מי שיגעו ירד מנכסיו כמבואר בס"ח סימן תתרע"ג:

פו. אדם יתנהג תמיד שיראה שגם קריצותיו ורמיזותיו יהיה צדק היינו על הן מנענע ראשו בכפיפה למטה ועל לאו הוא מנענע לצדדים גם זאת צריך לקיים:

פז. האדם יראה שבל ישבח את חברו העשיר בפני עשיר אחר ולא סופר בפני סופר אחר וכן כל איש שהוא מענינו מפני שיבא לידי קנאה אבל כשמדבר בעניני יראת שמים אזי ישבח אותו הירא שמים לפני ירא שמים אחר כי לענין יראת שמים קנאה מותר:

פח. אדם יתנהג כשאומר לחברו הושיט לי ספר או שאר דבר אזי יקחנו מאתו בימינו ולא בשמאלו:

פט. אדם יתנהג כשהוא חייב לחברו מנה אזי יפייס אותו שימתין לו ולא לדחותו בכזבים יום יום בלך ושוב:

צ. יזהר תמיד שלא יעשה שום דבר מאוס לפני חברו ומעשה בחסיד אחד שהיה מכסה הרוקים שהיה מוצא כדי שלא יבא אחר ויראהו ויהיה נמאס כמבואר בס"ח וע"ש טעמו באריכות:

צא. אדם יזהר כשהוא מוכה שחין או שאר מיני צרעת אזי לא ירחוץ עצמו עם אחר אלא אם כן יודיע לו מקודם שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול ואהבת לרעך כמוך:

צב. אדם יזהר כשרואה שחברו עושה דבר שלא נראה לו שהוא שלא כהוגן אזי לא יאמר לו אתה עושה כמו א"י כמבואר בס"ח:

צג. אדם יזהר שבל יאמר חלומו לחברו שאינו אהובו אלא לאהובו ולירא חטא וחכם:

צד. אדם יזהר כשיבא אליו חברו או אפילו נכרי שילוה לו מעות והוא אינו רוצה להלוות לו פן לא יפרע לו אזי אינו רשאי לומר לו אין לי אלא באופן אחר שאינו שקר ומה שאמרו חז"ל דמותר לשנות בדברי שלום זהו בדבר שכבר עבר אבל לא על להבא כמבואר בס"ח, אך הגאון אזולאי שם כתב ע"ז שמהש"ס מוכח דאף על להבא מותר לשנות משום שלום ע"ש:

צה. כשהוא מספר לחברו איך שחרף וקלל להאיש אשר עשה לו הרעה אזי לא יספר לו בלשון כזה היינו איך האב אים גיזאגט דוא ביסט איין גנב או איך האב אים גישאלטין ארוח אין דיין טאטען אזי בלשון זה לא יספר לפני חברו כי נראה שאומר לחברו החירוף והקללה הזה:

צו. אדם יזהר שלא יגרום על ידו שיאמרו על היהודים גנבים או רמאים המה כמבואר בס"ח:

צז. אדם יתנהג שאם יראה בחברו שדרכו להרבות בדברים וכופל בדברים אזי אל יהא לך עסק עמו שהרי כל היום יטריח בדברים ותבטל מדברי תורה:

צח. כשיאמר לך חברך אני יודע דבר סתר תן לי אמונתך או השבע לי שלא תגלהו אזי לא תעשה כן ואל תהיה להוט אחר חידושים וסתרים כי אלה מסירין לב האדם מן התורה וממדות טובות:

צט. אדם יזהר שאם תראה בני אדם שהם מתלחשים ואתה חפץ לדעת מה הם מתלחשים אל תשאל להם פן תעשה אותם שקרנים שאלו היו חפצים שאתה תדע היו מגידים לך ועתה שהם אינם חפצים שאתה תדע יגידו לך שקר:

ק. אדם שיש לו קרוב אשר צועק לפניו שיש אנשים שעושין לו שלא כדין אזי אם יש אחרים שאינם קרובים שמדברים ומשתדלים עבורו לטוב אזי הוא אל ידבר בעדו כלל כדי שלא יחשדוהו שעוזר לקרובו שלא כדין אבל אם אין אחרים כלל והוא יכול לעזור לו לקרובו שלא יעשו לו שלא כדין אז אל ישתוק ואם יאמרו לו שאתה עושה ומדבר כך מפני שהוא קרובך אזי יאמר להם נשאל לאחרים אנשי יראי שמים אם הם יאמרו שלא אמרתי כדין ובזה האופן אין לו לאהוב בכבודו כדי שלא יחשדוהו ישתוק מלעזור לו:

קא. אדם יתנהג תמיד לחפש ולהשתדל שיתעסק עם מי שהשעה משחקת לו כמבואר בפסחים (דף קי"ג) וכדאמרו חז"ל בשבועות (דף מ"ז) קרב לגבי דהינא ואידהן:

קב. אדם יזהר שאל יסתכל בפנים של חברו כשחברו הוא בכעס, וכן לא יראה את חברו בשעת קלקלתו אלא יעלים עיניו ממנו:

קג. אדם תלמיד חכם והן שאר אדם לא יהא נוטר איבה, ולא ידבר מום בחברו אך הת"ח צריך זהירות ושמירה בזה יותר משאר בני אדם כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו ח"ו:

קד. אדם ת"ח יזהר שלא יהא מקנטר לחברו ולא מקטרג, ואם יחלוק עליו אזי יהא לשם שמים ולא יתקנא בחברו אפילו בשררות מי שאינו חכם ממנו, גם יהא קיים במאמרו אם אומר הן יעשה ואם יאמר לאו אזי יראה שיהיה לו בלתי ספק על לאו שלא יצטרך לחזור ולומר הן אח"כ כי ע"פ הרוב הלאו היא מניעת תת השאלה ואדם מהיר בו ומצוה ע"ז לחזור משום אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות את השאלה אשר שאל מאתך חברך לכן הת"ח צריך מאד לדקדק בזה גם על זה מקודם שלא יצטרך לחזור כי על כל מוצא שפתיו ידקדק שיהיה הן שלו הן ולאו שלו לאו שלא ימהר להשיב לאו אם יש לו ספק אחד מני אלף שאח"כ יהא מוכרח לחזור מזה ע"כ יהא חכם לראות את הנולד, וגם בהן לא ימהר להשיב הן ולהבטיח שמא לא יוכל לקיים ובזה יותר גרוע מן האומר לאו וחוזר על הן:

קה. אדם יזהר שלא ירצה לחברו בעת שחברו הוא בכעס, ולא ישאל לו בשעה שנדר עד שיתקרר דעתו וינוח, וכן לא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו וכן כל כיוצא בזה בשעה שהוא בהול:

קו. יתנהג כשמודיעו צערו שלו לחברו שיאמר לו לא אליכם כמבואר בגמרא סנהדרין (דף ק"ד):

קז. אדם צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים כמבואר בשבת (דף ס"ז):

קח. אדם יתנהג כשיודע בשורה טובה לחברו אזי לא יאמר לו בפעם אחד פתע פתאום כמבואר באלשיך פרשת ויגש בפסוק ויגידו לו כו' ע"ש וגם הגאון בעל פרי תואר בספרו אוה"ח על התורה כתב על הפסוק הנ"ל ויגידו לו לומר עוד יוסף חי שהקדימו לו דברים בכדי שיוכלו לאמר לו אח"כ עוד יוסף חי שלא תהא הבשורה פתאומיית וימות ע"ש:

קט. יתנהג את עצמו כשחברו אומר לו לפניו מקצת שבחו אף שמותר לומר מקצת שבחו של חברו בפניו מ"מ הוא לא יאהוב לשמוע שבחו כדי שלא יתגאה ויקבל עולמו בזה וכ"ש שצריך שתשנאו המשבחים אותו במעלה שאין בו מפני שהם מחניפין לו ולפיכך ראוי לשנאותם תכלית שנאה, ושלא בפניו אמרו חז"ל מאן דשפיר שומעניה שרי ליה לשבוחיה ומאן דשבחיה ינוחו לו ברכות על ראשו כמבואר במגלה (כה):

קי. אדם יזהר שלא תהוי לו דינא בהדי תלתא שעושה מום בעצמו כמבואר בפסחים (קיב) ע"ש מטעם דחד הוי בעל דינך ותרי הוי סהדיך ויחלקו בין שלשתם את ממונך אשר יוציאו ממך ע"י קנוניא זה מתוך שנאה שאתה נחלק עמהם כמבואר ברש"י שם:

קיא. יזהר שבל ילוה מעותיו לאחרים בלא שטר ועדים שגורם קללה לעצמו כמבואר בבבא מציעא (עה):

קיב. אדם יתנהג כשרואה שחברו עוסק במלאכתו בדרך היתר יברכו ויאמר לו תצלח כמבואר במגן אברהם בסי' שי"ז ובש"ע אדמו"ר שם סעיף ע"ד:

קיג. כשרואה שחברו מתעטש שקורין בל"א איין נאָסס גיטאהן אזי צריך לומר לו אסותא וחברו משיב לו ברוך תהיה ואח"כ אומר לישועתך קויתי ה' דהמתפלל על חברו הוא נענה תחלה כמבואר במג"א בסי' ר"ל ס"ק ו':

קיד. אדם יתנהג שלא ישב לפני מי שהוא גדול ממנו ומהו גדול לענינים הללו המדרש רבה קורא גדול בזה כשהוא במעלה אף שאין גדול בשנים, והמדרש תנחומא קורא גדול כשהוא גדול בשנים, גם מבואר בדברי רז"ל שאל ישב אצל מי שגדול ממנו אלא אם כן נותנין לו רשות לישב כענין שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים כו' ואחז"ל מכאן שאין רשות לקטן לישב עד שיתן לו הגדול רשות:

קטו. אדם אף שהוא גדול דרך ארץ היא לו שיחזור על הקטן בשושבינות ואל ירע לו כמבואר בברכות ס"א ומוכח כן שם ממה שהקב"ה נעשה שושבין לאדם הראשון:

קטז. אדם כשמוכיח לחברו בדברים יתנהג המוכיח שיכבוש עיניו ויאמר נכוחים בחן ובענוה ולא יגיס דעתו עליו, ותהא תוכחתו לשם שמים כדי להחזיר את הרבים למוטב, וכשמוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו ובין בדברים שבינו למקום צריך להוכיח אותו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיע לו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא ואם קבל ממנו את תוכחתו בפעם הראשון מה טוב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה וכן שלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיח עד שיכהו החוטא ויאמר לו אינני שומע וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעון הדור הזה כיון שאפשר לו למחות ואינו מוחה בהם וכ"ז כשהוא מדמה לו שישמע אבל אם יודע היטב שלא ישמע לו כלל וכלל אזי אסור לו להוכיחן וכדאמרו חז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע:

קיז. אדם כשמוכיח לחברו אזי תחלה לא ידבר לו קשות כדי שלא יכלימנו כי כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא מכאן שאסור לאדם המוכיח להכלים את חברו וכ"ש ברבים ועון גדול הוא, וכן אף שיודע בו שלא יכלימנו אעפ"כ לא ידבר דברי קשות מקודם כי אין דרך ארץ בכך:

קיח. כשמוכיח אדם לחברו במילי דשמיא ולא חזר בו בסתר אזי מכלימין אותו ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים, וכן מצינו במם' תענית ז' שאמרו כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע ע"ש:

קיט. כשהוא חוטא וחברו מוכיח לו אזי צריך לשמוע דברי המוכיח היטב ולהטות אוזן לדבריו ויקבל עליו לעשותם ויראה בעצמו האות והסימן שקיבל התוכחה כשהוא מתחרט בלב על מעשיו הרעים ותיכף יתן לבו לתקן את המעוות ולישר דרכיו ולשוב מפשעיו:

קכ. אדם יתנהג כשרוצה להנקם מאויביו אזי תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים ובזה ממילא תנקם משונאך כי הוא יצטער על מדותיך ובזה ממילא יפול לפניך בשמעו את שמעך הטוב אבל אם תעשה מעשים מכוערים אזי ישמח שונאך על קלונך וחרפתך והנה הוא מתנקם בך בשמעו שמעך הרע:

קכא. אדם הנוקם מחברו היינו שאמר לחברו השאילני קרדומך אמר לו חברו איני משאילך למחר היה חברו צריך לשאול ממנו אמר לו חברו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כמו שאתה לא השאלתני כאשר שאלתי ממך הרי זה מיקרי נוקם ועובר באיסור לאו אלא יתנהג הוא כשיבא אצלו חברו זה למחר לשאול מאתו אזי יתן לו בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו הוא:

קכב. אדם הנוטר לחברו היינו שאמר לחברו השאילני דבר פלוני ולא רצה חברו לשאול לו ולימים בא חברו זה אצלו לשאול מאתו איזה חפץ ואמר לו הא לך הריני משאילך ואין אני כמותך לא אשלם לך כמעשיך הרי זה מיקרי נוטר ועובר בלא תעשה שנאמר ולא תטור את בני עמך אלא ימחנו הדבר מלבו ולא יזכרנו כלל:

קכג. אדם כשטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אע"פ שהוא אמת וגם אין בו גנות הרי זה עובר בלאו לא תלך רכיל, גם זאת גורם להרוג נפשות מישראל לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך, וכן המספר בגנות חברו אע"פ שאומר אמת הרי זה בכלל לאו הלז והוא לשון הרע וכן המקבל לשון הרע הוא גרוע יותר מן האומרו ובלאו זה נכלל ששה ענינים הולך רכיל, מגלה סוד, בעל לשון הרע שאומר אמת, בעל לשון הרע שאומר שקר, מקבל לשון הרע, אבק לשון הרע, ובכל זה אמרו חז"ל בנדה (סא) כששמע לישנא בישא על חברו אע"ג דלקבולי לא מיבעי למיחש מיבעי:

קכד. אדם יתנהג תמיד שיאהב כל אדם אף שיש בו חסרון ולא יקפיד על החסרון שלו ואף אם נזדמן לו איש רע ראוי לו לסבול ולקבל באהבה ושלא לדחות אחרים בעבור זה כי איך אפשר לו לדחות איש בטרם תדע ומצאת את לבבו אם טוב ואם רע ובודאי צריך אדם להיטיב עם כל אדם הנצרך לישע כי אפשר כי צדיק הוא וישר הוא, כללו של דבר הן אמת כי צריך כל אדם לעשות טובה לחברו כמו לעצמו כמו שהארכתי בהקדמה וכן בפנים לעיל בכמה מקומות אמנם למנוע מעצמו הטובה ולעשותה לחברו ע"ז דרשו חכמים חייך קודמין לחיי חברך כמבואר במהרש"א בשבת (לא) ובפרמ"ג סי' קנ"ו באו"ח:

קכה. אדם יתנהג תמיד להחזיק טובה וברכה לאיש המטיב לזולתו בכל מה דאפשר כגון למי שהוציא כלי חדש הטוב לעולם או למי שהוציא ספר טוב לעולם ולא יאמר מה לי בכלי חדש או ספר הדש אני איני קונה כי כבר יש בעולם ספרים הרבה אין קץ, וכלים מכלים שונים, אזי לא די שאינו מקביל בטובה לאשר טוב פעל אלא שגם גורם רעה לו ולכל העולם כי כל חכם לב לא ירצה עוד להמציא שום דבר טוב לעולם, לכן אדרבא אפילו אם הוא באמת לא נצרך לאותו כלי או לאותו ספר מ"מ קנה יקנה מיד הממציא כדי להרבות הטוב והיפה לתיקונו של עולם ולמען יגדיל תורה ויאדיר חכמה בעולם בעבור אהבה ואחוה ושלום ורעות:

קכו. אדם כשהוא עשיר יתנהג כשיראה אדם עני יהא לו חונן ומרחם בממונו ובדבריו, ויתן הלל והודאה להקב"ה, גם יהא מלוה לנצרך ויעשה טוב וחסד עם הבריות בממונו:

קכז. אדם יתנהג שבל יוציא א"ע מן הכלל וכדאמרו חז"ל לעולם ישתתף אינש נפשו בהדי צבורא וכדאמרו ולעולם חייב אדם לצער א"ע עם הצבור כמבואר בתענית (יא):

קכח. יזהר שלא לשמוח על דבר שהוא טוב לו ובו יש תקלה לאחרים, כגון שיש לו תבואה לא ישמח אם יהיה יוקר ורעב כי בשביל טובתו ישמח בתקלת העולם, גם לא ישמח במיתת האדם אע"פ שיהיה לו ירושה ממנו וכן כל כיוצא בזה לא ישמח כמבואר כל זאת בס' אורחות צדיקים:

קכט. אדם יזהר שבל יקשה את ערפו נגד הזמן ולדחוק את השעה דכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה השעה נדחית מפניו, וטעמו בזה כתב המהרש"א בברכות (סד) כיון דמזל שעה גורם אזי אי אפשר לאדם לדחוק את המזל בכחו ובחזקה אם לא בסייעתא דשמיא ע"ש, לכן צריך האדם להמתין על העת הטוב כמו במעשה דרבה ורב יוסף שהובא שם ע"ש:

קל. יזהר שלא יהא רחמן יותר מדאי או רתחן יותר מדאי, או איסטניס יותר מדאי כי חייו אינם חיים מטעם כי בשלשה דברים הללו האדם תדיר בהם כל שעה וכיון דהוא מקפיד עליהם יותר מדאי אין חייו חיים שאין לו מנוחה כמבואר בפסחים (קיג) ע"ש, ועיין בפתח עינים מהג' אזולאי בביאור על העין יעקב האריך בזה והעלה דאם באדם אחד יש בו שלשה דברים האלה ביחד לית לן בה דשלשתן מבטלות זה את זה ע"ש:

קלא. אדם כשחושדין אותו באיזה דבר מגונה ואין בו אזי צריך לנקות א"ע מן החשד ולהודיע להחושדין אותו שאין בו אותו דבר מגונה כלל, וכן החושדין אותו צריכין לפייסו ולברכו כמבואר בברכות (לא):

קלב. אדם שחטא כנגד חברו אזי דדך ארץ שיפייסו לחברו במשתה וביינו ואם חברו עצמו עושה את המשתה ויינו ונתפייס לו אז עושה לפנים משורת הדין והדרך ארץ, ויש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח כו' כמבואר בעירובין (דף סד) ובמהרש"א שם:

קלג. הפוסל תמיד את אחרים בשמץ פסול כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממזרים חוששין לו שמא ממזר הוא וכן כל כיוצא בזה חוששין עליו כי כל הפוסל במומו פוסל כמבואר בש"ע אה"ע סי' ב' סעיף ב' ע"ש:

קלד. כשמדבר עם חברו אזי אל יראה בגלגל עיניו כמבואר בספר אלפא ביתא אות ע' ובשל"ה אות ד' בשם הרמב"ן ועיין צוואות ר' אליעזר הגדול צואה ט"ז, וכן בהנהגות מהרמ"פ איתא לא תסתכל בפני אדם שמדבר עמך כי הוא מדת ענוה ויראה ואצ"ל בפני אדם המגמגם בלשונו כי אזיל סומקא ואתי חיורא ומגמגם ביותר:

קלה. מי שיש לו כעס על חברו אזי לא ידבר עמו ויראה בפניו אלא ידבר עמו בלי ראיית פניו ואז יבריח הכעס מלבו:

קלו. יתנהג שבל יעמיד את דברו על דין תורה אלא ראוי לוותר ולפשר עכ"פ וטוב יותר מזלותא דבי דינא, ועביד אינש דזבין דיניה אבל לא עביד אינש דזבין מגמלא אוניה כמבואר זאת בסנהדרין (דף ו') ובירושלמי מסכת סנהדרין הלכה א' ובב"מ (דף ל) ובמרדכי פ' חזקת הבתים, ובש"ך ח"מ סי' רמ"ב ע"ש:

קלז. בל תתודע לגדולים ובמקום גדולים אל תעמוד ולשלחנם לא תחמוד כמבואר בפ"ק דאבות ובספר משלי:

קלח. כשבא באתר דלית גבר תמן הוי גבר אבל באתרא דאית גבר תמן לא תהוי גבר אפילו בשניהם שוים כמבואר בברכות (דף סו), וכן אמרו באבות ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש:

קלט. אדם שהוא צעיר וקטן לא ישאל בשלום אדם גדול דמראה עצמו בזה כי כרע נחשב לו כמבואר בירושלמי ברכות פרק ב':

קמ. מי שהוא מראה עצמו לפני כל שהוא צדיק וכולם סבורים עליו שהוא צדיק ובאמת הוא רשע ויש מי שמכיר אותו במעשיו שהוא רשע, והוא יכול לפרסמו ולברר לפני כל אזי הוא מצוה לו לפרסמו לכל מפני חילול השם, אשר בני אדם למדים ממעשיו כי סבורים עליו שהוא צדיק, ועוד כשפורענות באה עליו אזי בני אדם אומרים מה הועיל זכותו, לכן מצוה לכל אדם שיודע מרשעתו לפרסם אותו לכל שאדם זה הוא רשע כדי שבל יכשלו בני אדם בו כמבואר ביומא (דף פו) וכמו שנאמר ביחזקאל ג' ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו הוא ימות כי לא הזהרתם כו' ועיין ברש"י שם וכ"ז בענין שהאיש אשר מכיר אותו ומפרסם אותו לכל כוונתו לשם שמים לטובה וליראה ולא לשמוח לאיד ולבזותו ולהכלימו עי"ש:

קמא. אדם ניכר אם הגון הוא בשלשה דברים, בכוסו, בכיסו, ובכעסו, היינו בכוסו אם דעתו מיושבת עליו ביינו, בכיסו היינו אם נותן ונושא באמונה, בכעסו, אם אינו קפדן יותר מדאי כמבואר בעירובין (דף סה) ע"ש וכן אדם ניכר בשלשה דברים בקול, במראה, ובדעת, כמבואר פירושו בגמ' סנהדרין (דף לה) ע"ש:

קמב. אל יספר בטובתו של חברו שמתוך טובתו בא לידי רעתו כמבואר בערכין (טז) ע"ש:

קמג. כשהוא שומע טובתו של חברו יהא אומר בשם מי שאומרה אבל כשהוא שומע רעתו יהא אומר מפי אחרים סתם ולא בשם מי שאומר כמבואר במדרש שמואל רבתי:

קמד. ת"ח או אדם נכבד אשר בני אדם לומדים ממנו אזי הוא צריך להחמיר על עצמו כמבואר במשנה י"א פ"ח דשביעית וברמב"ם פ"ה מהלכות שביעית ע"ש:

קמה. כשהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אמנם דוקא כשעושה לשם יוהרא ולבטל דברי חברו אבל כשעושה לשם שמים אזי יש לו שכר, והרמ"א בספרו תורת אשם כתב דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו עכ"ד ע"ש:

קמו. לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם כמבואר בבבא מציעא (דף פו), וכן אדם לא ישנה מפני המחלוקת, אמנם לא אמרינן זה אלא דוקא כשבא להקל ממנהג מקומו במילתא דנהגו שם איסורא אבל במילתא דמעיקר הדין הוא איסורא אף דאין איסורו אלא מדרבנן אין ספק דבזה לא שייך לומר גדול השלום אדרבא יתקוטט עמהם ולא יעבור על דרבנן דאי לא תימא הכי אטו מי שהולך למקום שנהגו לשתות סתם יינם ישתה גם הוא עמהם מפני השלום לכך בודאי בכה"ג לא שייך זה, כמבואר בפר"ח או"ח סי' תצ"ו, ועיין בתוספות פסחים (דף נב) דמחלוקת לא שייך אלא בדבר שתלוי בגוף האדם ע"ש:

קמז. יזהר שלא יתמנה במינוי אחד עם חברו אשר הוא רחוק ממנו מאד בטבעו והנהגתו שאפילו בבעלי חיים הקפידה תורה בזה משום צער בעלי חיים כמו שאמרה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, והטעם הוא שיש להם דאגה גדולה לשכון עם מי שאינו מינו כמבואר בחנוך ע"ש:

קמח. ת"ח יתנהג תמיד שיהא יודע אצל מי ההא עומד, ואצל מי הוא יושב, ואצל מי הוא אוכל ושותה, ולמי משיב, ועם מי מדבר ואצל מי הוא חותם שטרותיו, היינו שכבר רואה לפניו כל אלה מי העומד ומי היושב עמו ומי המדבר עמו ומי שחותם א"ע אזי יראה שלא יתחבר עם הפחות הערך ממנו רק עם השוה ועם המעולה ממנו, וזה הוא לאו דוקא לת"ח אלא אפילו שאר בני אדם יעשו כן, אלא בזה יש הזהרה יתירה לת"ח שהמה נקראים נקיי הדעת שהם לא יחתמו ולא ישבו ולא יעמדו כלל מקודם עד שידעו היטב מקודם מי יהיה האיש אשר יחתום אח"כ אצלם ועליהם נאמר במסכת תמיד איזהו חכם הרואה את הנולד ולכן אתי שפיר הלשון שאמרו אלא אם כן היו יודעין מי חותם עמהם כו' ר"ל שהיו יודעין מי שיחתום אצלם אח"כ כנ"ל ובזה מיושב מה שהוזכרו שם רק נקיי הדעת ולא שאר בני אדם כי שאר בני אדם א"צ לדקדק כ"כ שיחושו על אח"כ שמא ישב ושמא יחתום אח"כ אצלם איש הפחות ערך מהם:

קמט. ת"ח ינהיג א"ע שיהא עניו ולא יגיס לבו בתלמודו ולא יהא שמח בהוראה ולא ינהוג א"ע ברבנות לפני גדולים וחכמים כדאמרו חז"ל בברכות בפ' הרואה, וכן כשקורא בתורה יטול רשות וראיה ממשה כמבואר בדברי חז"ל ביומא ד"פ ובב"ר וכ"ש שצריכין קטנים לשמוע לגדולים ולפיכך צריך התלמיד לנהוג כבוד ברבו ויעמוד לפניו כעבד וישמשנו, וכל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד כמבואר בכתובות רפי"א:

קנ. לא יקרא לרבו בשמו אלא קורא לו גבירי או מורי או אדוני וכיוצא דרך כבוד, וכן לא יפטר מרבו אלא אם כן נטל ממנו רשות, וכן לא יחזיר פניו ויצא אלא יצדד פניו ויצא, וכן ה"ה בשאר בני אדם כשנפטר אחד מחברו צריך ליטול רשות אפילו מקטן ממנו כאשר בארתי לעיל, וכן כל אדם מחויב לשמש לת"ח כדאמרו חז"ל והפוסקים:

קנא. ת"ח שדר בעיר אזי אנשי עירו מחוייבים לעשות לו מלאכתו ואיזהו ת"ח בזה הוא זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים כו' כמבואר בשבת (קיד) וכן פסקו הבעלי ש"ע וכתבו דאדם שהוא מוחזק לת"ח בדורו דהיינו שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות בש"ס ובפוסקים ותורתו אומנתו ואפילו יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי צרכי בני ביתו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסק הוא עוסק בתורה אזי מצד הדין הוא פטור מכל מיני מסים ומכסים ואע"פ שהוא עשיר ואפילו מס המוטל על כל איש בפרטיות מדינא דמלכותא שאין חילוק בזה בין כל איש ואיש אף שהוא ת"ח אבל על אנשי עירו מוטל הדבר וחייבים לשלם עבורו זה המס והכל תלוי בראות עיני טובי העיר כמבואר בש"ע יו"ד סי' רמ"ג, ובשו"ת כנסת יחזקאל כתב והעלה דעכשיו בזמן הזה שכל הספרים בדפוס וכל מי שיש לו הבנה כל שהוא לומד מתוך הספר ואומר מצאתי כל חפצי ונוטל שררה לעצמו להקרא רב ות"ח אזי אין כעת שום דין אפילו צורבא מדרבנן וק"ו דין ת"ח ולא פליג הדבר בין למדן ללמדן ומה"ט מצאנו ידינו שאין כל הלומדים פטורים ממס כ"א לפי ראות עיני טובי העיר אמנם מי שהומחה לרבים ורבים קבלוהו עליהם להיות להם לרב וקובע מדרש וישיבה ודאי דין תלמיד חכם גמור יש לו ורשאי לדון יחידי בהמחוהו רבים ע"ש, גם המהרי"ק כתב דהא דאמרינן יפתח בדורו כשמואל בדורו היינו דוקא שצריך לשמוע לגדול שלא יסרב נגדו על הוראתו ועל תקנתו אבל לא לענין כבוד ת"ח ע"ש, ובפ"ת בח"מ סי' ט"ו ורס"ב ורפ"ז האריך שם בשם האחרונים מהו ת"ח בזמן הלז ע"ש להלכה:

קנב. יזהר תמיד שיקום מפני ת"ח מופלג בתורה אפילו אינו זקן בשנים ואינו רבו, וכן מצוה לקום מפני שיבה דהיינו זקן בן שבעים שנה ואפילו הוא ע"ה ובלבד שלא יהיה רשע ואפילו זקן עו"ג מהדרים אותו בדברים ונותנים לו יד לסומכו וגודל הענין של כבוד רבו ויראתו נתבאר בש"ע סי' רמ"ב בפרטיות:

קנג. יזהר מאד שלא לבזות ח"ו ת"ח אפילו בבזיון כל שהוא וכ"ש לשנאתו ולא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים והוא בכלל כי דבר ה' בזה ומטעם זה כתב הרמב"ם להלכה דת"ח שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון התורה ולפיכך חייב הת"ח להיות נוקם ונוטר עד שיבקש מחילה ממנו כדינא המבואר בש"ע ע"ש, וכן אסור לאדם לשמש במי שהוא שונה הלכות כמבואר שם מה"ט דלעיל:

קנד. כשהוא ת"ח ובני עירו מספיקים לו כל צרכו אזי מחויב הוא להתפלל ולבקש תמיד רחמים על הבעלי בתים שלו שינצלו מכל מיני פורעניות כמבואר בדברי חז"ל ע"ש:

קנה. אם הוא ת"ח אך הוא מזלזל במצות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבצבור:

קנו. אם הוא ת"ח גדול שאין כמוהו במדינה גדול בחכמה והוא בורח מן הגדולה והגדולה מחזרת אחריו שאז עון בידו להמנע וחייב הוא להתמנות, ומאחר שנתמנה על הצבור אסור לו לעסוק בשום מלאכה בעצמו בפני שלשה כדי שלא יתבזה והצבור מצווין לפרנסו בכבוד שלא יצטרך למעשה ידיו כלל ואפילו לעשרו כמו שנאמר הגדול מאחיו גדלוהו משל אחיו וה"ה לכל גדול הדור ופרנס בכל מדינה ומדינה כמבואר בדברי חז"ל בכמה מקומות ובש"ע הל' תלמוד תורה שם וכבר הבאתי לעיל מזה בשם הב"ח:

קנז. מי שהוא כהן וחברו ישראל והמה שניהם שוים בחכמה אזי מצות עשה מן התורה להקדים את הכהן וליתן לו כבוד שנאמר וקדשתו ודרשו רז"ל לכל דבר שבקדושה כלומר בכל דבר שיראה גדול הוא מקודש להיות ראשון, לקריאת התורה, ולהיות ראש המדברים בכל קיבוץ עם לדבר ולדרוש תחלה וכן בישיבה ידבר בראש וכן בסעודה הוא קודם לברך המוציא וברכת המזון וליתן לו מנה יפה בתחלה לכל המסובין, אלא אם כן יש ישראל גדול ממנו בחכמה אזי יתנו להחכם המנה יפה תחלה, גם כשהכהן חולק איזה שותפות עם חברו ישראל אזי אין צריך ליתן לכהן החלק היפה שאין זה דרך כבוד שיטול חלק היפה שכל הנותן עיניו בחלק היפה אינו רואה סימן ברכה לעולם ובכל אלה הנ"ל שצריך להקדים לכהן אם אין שם כהן אזי טוב להקדים הלוי לישראל בכל אלו אם הלוי וישראל הם שוים בחכמה והעושה כן מאריך ימים אבל אין חיוב בדבר שנאמר וקדשתו רק בכהן דוקא, כמבואר זאת בשו"ע סי' ר"א:

קנח. אם הוא כהן אסור לכל אדם להשתמש בו אפילו בזמן הזה והרי הוא כמועל בהקדש שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ואף עכשיו שאין לנו כלל קרבנות מ"מ בקדושתו הוא עומד, ואם הכהן מוחל על כבודו מותר כי הכהונה שלו היא ויכול למחול כבודה וליתן רשות לישראל להשתמש בו ומכ"ש שיכול לחלוק כבוד לישראל להקדימו בדברים הנאמרים לעיל:

קנט. כשהוא זקן יתנהג כך כשראה שנזרקה בו שיבה והזקין אז יפרוש מדרכי הנערים והבחורים ויפשפש במעשיו ולא ידמה אז להנערים כלל לא במלבושיהם ולא בדיבורם ולא באחד מהדברים שהנערים והבחורים נוהגים ולא ישב בישיבה של ע"ה ושל נערים ולא יסעדו בסעודה אשר הבחורים מסובין בה רק ישב תמיד עם ת"ח כדי שישמע דברי תורה, ויהא ממעט בדבריו, יזהר שלא יוציא דבר מגונה מפיו, ואל ירבה מריבה כלל עם שום אדם בעולם, ואפילו כשעשה לו רעה ימחול להם על עלבונו שלא יבא לידי מריבה כלל וכדי שלא יצא עליו שם רע ויאמרו בני אדם ראיתם פלוני אע"פ שהוא זקן כמה הוא בעל דין קשה ומתקוטט עם הבריות גם יתנהג שלא יאכל אכילה גסה ולא ישתה כ"כ עד שישתכר שדברים אלו גנאי הוא לבחורים וכ"ש לזקנים, וכן יסתכלו תמיד בשיבתם, ולא יטנפו א"ע במעשים מכוערים ויתקנו את עצמם בכל יום ויום כמו שהוא מתקן עצמו לעמוד לפני המלך ויאמר כבר זקנתי ולא ידעתי יום מותי אתקן כל עניני בעולם הזה, ודבר הנהגות הזקנים לשמור בריאות גופם לעת זקנתם בכל צרכיהם נתבאר בפרטיות בספרי הנהגות אדם הלכות שמירת בריאות הגוף והנפש ע"ש:

קס. כשמסיח דעתו מביתו ורוצה לדור אצל בניו אזי יבחר יותר לדור אצל בתו מלדור אצל בנו כי אצל בתו אף אם מתקוטט לפעמים עם חתנו וחתנו יהא כועס עליו אבל הוא מתפייס אבל אם יושב אצל בנו וכועסת כלתו עליו אזי היא אינה מתפייסת עמו לעולם וצריך לצאת משם כמבואר כל זאת בדברי חז"ל הקדושים בגמ' עירובין פ"ו וכן הובא להלכה באלפסי שם:

קסא. האדם הנהגתו בטבעו שאין רוצה ליכנס בסכנת היזק ממון ותחת שום עול אלא אם כן משתתף עמו חברו, כמבואר בדברי חז"ל בבבא קמא (דף צח) ע"ש:

קסב. אדם בהנהגתו בטבעו הוא עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה לפיכך המוצא מעות הרי הוא שלו כי בודאי הרגיש המאבדן ונתיאש קודם שמצאן זה כמבואר בב"ק (יח) ובב"מ (כא) וש"ע ח"מ סי' שנ"ה ע"ש:

קסג. האדם בהנהגתו בטבעו עשוי ורגיל להשתמש סאתים מים

בכל יום כמבואר בעירובין (פ"ח) הנ"מ בזה וכן מבואר בשו"ע או"ח סי' שנ"ז סעיף א' ע"ש:

קסד. אדם בהנהגתו בטבעו אינו עשוי למכור ביתו וכלי תשמישו להשיא בתו כמבואר בתשובת הרא"ש כלל ה' סי' ד' ע"ש הנ"מ בזה:

קסה. האדם בטבעו ניחא ליה למעבד מצוה בין בגופו בין בממונו, ואם אמרינן כן אף במקום פסידא ואף שלא מדעתו כלל ואם אף לאחר עשיית המצוה ואם אף במצוה של רבנן הכל מבואר בש"ע או"ח סי' תל"ז במג"א ובסי' תרמ"ט ובפר"ח תל"ז ע"ש:

קסו. בכל מתקנא האדם חוץ מבנו ותלמידו כמבואר בסנהדרין (קה):

קסז. אפילו קל שבקלין כשנתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים כמבואר בר"ה (כה) וכן אמרינן ביומא (כב) אדם שנתמנה פרנס על הצבור מתעשר:

קסח. פרנס שמנהיג את הצבור בנחת אזי זוכה ומנהיגם לעולם הבא כמבואר במסכת סנהדרין (דף צב):

קסט. מי שהוא שליח צבור להתפלל לפני התיבה אזי אין להתפלל בלא רצון הקהל וכל מי שמתפלל שלא ברשות הקהל רק מצד אלמות וגאות נפש ונפש רחבה אזי אין עונין אמן אחר ברכותיו. גם אין לאדם להתקוטט בעבור שום מצוה כגון לגלילת ס"ת וכיוצא בו שהרי הצנועים מושכין ידיהם מלחם הפנים והגרגרנים חוטפין, ואכילת לחם הפנים היא מצות עשה של תורה, כמבואר זאת להלכה בש"ע סי נ"ג ע"ש:

קע. הנותן מתנה לחברו צריך להודיע לחברו מתן פלוני אתן לך וזהו דרך כבוד דשמא יתבייש לקבלה ומתוך כך מתרצים בדברים ואינו בוש בדבר, וכן אם נתנה בביתו שלא מידיעתו צריך הוא להודיעו שמידו בא לו שמתוך כך יהא אוהבו, כמבואר בשבת (דף ו) ע"ש:

קעא. האוהב את שכניו והמקרב את קרוביו והמשא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה כו' כמבואר ביבמות (סב):

קעב. לא לישדר מאניה לאושפיזיה לחוורי ליה דלאו אורח ארעא דלמא חזי ביה מידי ואתי למגניא כמבואר בשבת (דף קמ), וזה פשוט ליתן לכובס או לכובסת שדרכן בכך ובשכרם אין כאן כלל משום מדת דרך ארץ בכה"ג:

קעג. לא יתנשא לבו להתלוצץ בבני אדם וללעוז בהם אם לא שגברה עליו מדת הגאוה ומדת הזדון, ואם לאשר שחננו ה' ברוח חכמה ובינה ותורה יותר מחברו אזי לא מידו הוא זה כי אם אשר הבורא והיוצר כך בראו וכך יצרו ולפי מזגי גופו וכחות הנפש וכלי שכלו פעל לו זאת, ואם מחמת עשרו ותענוגו גם זאת לא מידו הוא כלל כמבואר בדברי רבינו יונה וראשית חכמה ושאר ספרי יראים ע"ש:

קעד. האדם בטבעו כשהוא זקן הוא הולך שחוח וכפוף ונראה שמבקש דבר שמאבד כמבואר בשבת (דף קנב) ע"ש:

קעה. האדם בטבעו אינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולא בניו והנ"מ בזה להלכה מבואר בש"ע ח"מ סי' רפ"ח:

קעו. אדם מוציא דבריו לבטלה כמבואר בגיטין (לט) ובערכין (ה) ובתמורה (כז):

קעז. אדם אינו מחסר בראש דבריו אלא באמצעו כמבואר הנ"מ בזה בנדרים משנה א' ובתוספות יום טוב שם: