שערי ישר/ד/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ד יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כבר נתבאר שיטת התוס', הרשב"א והר"ן דקבוע מה"ת לא הוי אלא אם ניכר האיסור לעצמו וכן הביאו האחרונים דברי הר"ש מקינין במס' כריתות שהחליט כן, ובהכי מישב למה לא יאסר כל העולם בזריעה וחרישה מחמת ספק על כל מקום שמא נחל איתן הוא, עי' פר"ח בסי' ק"י ובפמ"ג שם ובס' ב"א ריש שער הקבוע, אבל לא נתבאר בדברי הראשונים ז"ל באיזה אופן חשוב כניכר, דהלא במקור הדין דילפינן דין קבוע הרי אינו ניכר להזורק את האבן לגו מי הוא הישראל, ובס' מעדני יו"ט פגה"נ על הרא"ש סי' ק' העיר מזה, וכתב ע"ז וז"ל והך ט' ישראל ונכרי אחד אין לך ניכר במקומו גדול מזה שכל אחד הוא בן דעת, ובפ"ע עומד, ולא שייך לומר שהם מעורבים משא"כ שאר בע"ח דמייתי בסמוך מהא דפ' התערובות דחשבינן להו דבר המעורב. עכ"ל ומפרש כונתו בס' ב"א שכיון שהבן דעת יודע בעצמו הוי ניכר דלא בעינן שיהי' ניכר לכל, רק אם ניכר לאדם אחד סגי להחשיבו כניכר, ומסתייע לדברי' מהא דכתבו בתוס' בסנהדרין ד' פ' ובחולין ד' י"א בשם ר"ת דבתערובות נסקלים בנשרפים הוי קבוע שהטעם בזה משום שהנידונים יודעים בעצמם מה הם, ועפי"ז הקשה דלפי"ז בסוגיא דנזיר שהאשה שנתקדשה יודעת בעצמה למה כתבו בתוס' דאינו חשוב כקבוע, ועוד מוסיף להקשות דעכ"פ היו עדים בשעת קידושין, ועיי"ש דמחלק בין אם המכיר ויודע לפנינו או לא, ובפמ"ג בשפ"ד סי' ק"י סקי"ד בחלק ב' כתב בזה"ל ואני תמה על עצמי הא מבואר הוא דכל שיש א' שיודע מהקביעות אף שללוקח הוא ספק שלא נודע, מ"מ קביעות גמור הוא, עי' פר"ח י"ג ופ"ת ו' והובא במשמרת הבית ק"נ א"כ בהאומר לשלוחו ל"מ היכא דשליח חי והלך לו הוי קבוע מה"ת, כיון דלשליח ידוע וניכר הוא) ואפי' מת השליח מ"מ האשה שנתקדשה יודעת והוי קבוע הניכר וצ"ע עכ"ל ואנכי לא מצאתי שום רמז במשמרת הבית ולא בהפר"ח לענין זה שיהי' חשוב קבוע עי"ז שאיכא אחד בעולם שמכיר את האיסור, וכן תמה בס' חוו"ד על הכו"פ שכתב כן, וראית הכו"פ יבואר לקמן, ובאמת לא אבין איזו סברא הוא לומר שע"י שהנכרי יודע שהוא נכרי ישתנה הדין לדידן ומה מועיל ידיעתו של הנכרי, ויהי' הבדל אם הנכרי בן דעת או חשו"ק וזה דבר רחוק שאין הדעת סובלתו וע"כ נלענ"ד דניכר האיסור שזכרו הראשונים ז"ל הוא שיהי' ניכר לרבים באופן שאי"צ לעדות דכל דבר דבעינן לברורי' הוא נקרא דבר שאפשר לברר, אבל דבר הניכר נקרא דבר שהוא מפורסם לרבים, וכמו ט' חנויות דודאי מפורסם לרבים החנות שמוכרים בה בשר נבילה, וכן בט' צפרדעים הוי דבר גלוי לכל בקיאים במינים אלו להבדיל בין הצפרדע ובין השרץ, וכן בזורק אבן לגו הרי כל אדם יש לו במקומו רבים המכירים אותו ע"י שהוחזק בעירו לנכרי או לישראל, וכן כתבו בתוס' זבחים ד' ע"ג ע"ב ד"ה אלא אמר רבא בסה"ד וז"ל ולא שייך קבוע אלא בדבר הידוע, כגון ט' חנויות וט' צבורים, וט' צפרדעים וט' עכו"ם שההיתר והאיסור כולם ידועים במקומם. עכ"ל. מלשונם זה משמע דבכל אלה הדברים המה דברים ידועים במקומם, אבל לומר דמחמת שהנכרי יודע בעצמו יהי' נחשב לדבר ידוע זה ודאי לא יתכן לומר בדבריהם כך, ומש"כ בס' בינת אדם שם סי' ג' להוכיח מט' צפרדעים דמביא הש"ס בכתובות ד' ט"ו לענין קבוע עפמש"כ שם ברש"י שאין ניכר איזה השרץ, דגם כשאין האיסור ניכר הוי קבוע, דברי' תמוהים, דממ"נ דאם נימא דאין ניכר לשום אדם, הרי זה ככל תערובות דבטל ברוב, ואם נימא משום דהוי ברי' דלא בטל מדרבנן הרי הוא קבוע מדרבנן כתערובות שור הנסקל, ואין כאן שום חידוש בדברי רש"י, אבל לומר שיהי' קבוע מה"ת בתערובות שאינו ניכר זה אי אפשר דא"כ ביטול האיסורים היכי משכחת לה, אבל כנראה אשתמיט לי' דברי התוס' דזבחים הנ"ל שכתבו דבט' צפרדעים ידועים, כלומר דהבקי בהם יודע להבחין ולהכיר בין צב שהוא שרץ לצפרדע, ורש"י שכתב כגון צב שהוא דומה לצפרדע, הוא רק לפרש שעי"ז נסתפק הנוגע מהו, אבל עכ"פ הוא נקרא ידוע וניכר לרבים כמש"כ:

אמנם הב"ח כתב להדיא להוכיח מהך דזורק אבן לגו דגם בשאינו ניכר הוי קבוע וכתב דבתערובות חנויות הוי קבוע, וז"ל כיון דאין האיסור מעורב תוך ההיתר הו"ל כט' חנויות וכו' ואעפ"י שאינו נודע האיסור במקומו כיון דדין קבוע מוארב לו נפקא פרט לזורק אבן לגו והתם כיון שנודע שיש שם ישראל אע"ג דאינו נודע הישראל כלל הו"ל קבוע וה"נ דכוותי', עכ"ל ובאמת מוכח גם משיטת ר"ת בנסקלים שנתערבו בנשרפים שכתבו תוס' בסנהדרין ד' פ' בשמו דהוי קבוע דסובר דגם באינו ניכר הוי קבוע מה"ת ועיי"ש בס' בינת אדם שם שמביא כן להוכיח שיטת הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ה דטהרות מ"ח דתנן התם שוטה אחת בעיר או נכרית כל הרוקים שבעיר טמאים דהוי קבוע יעו"ש, וכן מביא שם דברי הרמב"ן שהביא הרשב"א בחי' למס' גיטין ד' ס"ד לענין מקדש דאסור בכל הנשים. שהתוס' כתבו שהוא רק מטעם קנס, והרמב"ן כתב שמדינא אסור ובע"כ סובר דהוי קבוע מה"ת אעפ"י שאינו ניכר, וכן מביא שם דברי תוס' במנחות ד' כ"ג ד"ה שחוטה שכתבו שם דאם שחוטה אינה בטלה בנבילה הוי קבוע יעו"ש:

ונלענ"ד דשיטת הראשונים שהבאנו בזה לאו כולהו בחדא שיטתא נינהו, דשיטת ר"ת ושיטת הרמב"ם הוא, דכל דבר שהוא מפורש ונבדל ואינו מתערב ומתחבר בגוף אחר הוי קבוע, וכמו בזורק אבן לגו, שבאנשים לא שייך התחלפות ותערובות, וכמו שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דפ"ט דתרומות מ"ה לענין זרעים דאפי' ק' של חולין וא' של תרומה כולם אסורים שכתב הרמב"ם שם ולא נדון אותם בדין מדומע לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין, ובדרך זה כתב הרמב"ם בפ"ה דטהרות לענין רוקין, כיון דרוק זה קבוע במקום אחד ואינו מתערב עם שאר רוקין הוי קבוע ושיטת ראשונים אלו מסייעים להב"ח דחנויות ודאי שאינן מתערבות וכל אחת קבוע במקומה ודומה ממש לדין זרעים שכתב הרמב"ם שהטעם שתרומה מופרשת ולא נתערבה בחולין, וכן נראה לי בכונת המעד"מ בפגה"נ שהבאנו לעיל, רק שהוסיף ביאור שמה דבעינן לענין קבוע שיהי' ניכר אין הכונה שיהי' ניכר לכל מה הוא אלא שלא יהי' מעורב ובן דעת תמיד בפ"ע עומד ואינו מתערב, דלפי מה שהבין בדברי בס' בינת אדם משום דבן דעת מכיר בעצמו מה הוא, אין מובן בדברי' מש"כ ובפני עצמו עומד ואינו מעורב ועוד מש"כ משא"כ שאר בע"ח דחשבינן להו דבר המעורב הוא למותר דפשיטא דשאר בע"ח אינם יודעים מה הם, וע"כ נראה לי דמש"כ הגאון בס' בינת אדם יסוד חדש דמה שניכר לאדם אחד בעולם חשוב כניכר ותלה את זה בדברי המע"מ הוא יסוד רעוע כמש"כ, והדברים פשוטים הם כשיטת הב"ח וכמש"כ בשיטת הרמב"ם:

ועפי"ז נראה לי דמש"כ בכו"פ בסי' ק"י סקי"ב וז"ל מיהו רמ"א לקמן סי' קי"ד ס"י כתב אם ידוע שמקצת א"י ודאי נותנים בו ומקצתם אינם נותנים הולכים בו אחר הרוב אבל אסור ליקח מביתו דהו"ל קבוע, ע"ש. ש"מ דאפילו באין האיסור ניכר הו"ל קבוע, מיהו י"ל דע"כ ישראל ראה שא"י נותן בו יין דאל"כ מנא לי' שא"י נתן בו ודאי יין הא אינו רואה, וצ"ל שראה ישראל את המעשה ואמר והלך לו, וא"כ אף דלדידן לא מינכר האיסור, מ"מ כיון דיש ישראל היודע רק אינו לפנינו, מ"מ לענין קבוע מינכר האיסור קרינן לי', דעכ"פ ישראל יודע עכ"ל. והדברים תמוהים בעיני דלפי"ד אם נודע שישראל ההוא שאמר לנו כבר מת בטלה במיתתו גם הקבוע וישתנה הדין להיתר וזה ודאי אינו אמת, והדברים פשוטים דגם באינו ניכר הוי קבוע אם הוא דבר שאינו מתערב, וכאן שמקצת הא"י שנותנים בו יין הוא תלוי בהנהגתם ודרכם של הא"י והם אינם מתערבים וכל א"י הוא מופרש לעצמו, ומה דקשה לי' מאין אנו יודעים הלא פשוט הוא דהרבה ראו, אבל לא שמו על לב לסמן מי הוא הנותן יין ומי אינו נותן יין, וזה ברור:

ושיטת התוס' הר"ן והרשב"א מתפרשת כפשוטה דמה"ת לא הוי קבוע רק אם ניכר האיסור, וכמו שהבאנו דברי תוס' בזבחים שכתבו דבכל דוכתא שמביא הש"ס דין קבוע הוא בניכר, ומחמת זה כתבו בפגה"נ דהא דאמרינן בפ' התערובות דאסור למשוך מן התערובות בע"ח משום קבוע הוא לאו דוקא, אלא דכמו דקבוע הוי כמע"מ, כ"כ כל מיעוט שאינו מתבטל הוי כמע"מ, ולשיטתם אם אינו בטל מה"ת אסור מדין תורה ליקח א' מן התערובות, דמיעוט שאין בו תורת ביטול חשוב כמחצה, ולפי"ז מש"כ במס' מנחות דאם שחוטה אינה בטלה בנבילה לר"י מחמת מין במינו הוי כקבוע, הוא מה"ת דכל שאינו בטל הוי כמחצה: ועפי"ז מש"כ הרמב"ן שהובא בחי' הרשב"א דבהאומר לשלוחו צא וקדש לי דאסור בכל הנשים הוא מדינא, הוא ג"כ מוסכם לכל השיטות, דהרי לא נזכר בדברי' אם הוא מה"ת או מדרבנן, רק דבא לאפוקי מדברי תוס' שכתבו דהוי משום קנסא, ולכן אמר שמדינא אסור ולא משום קנסא, דהלא לא גרע דין זה משאר תערובות בע"ח דלא בטלי דאסור ליקח אחד מן התערובות, כמו דאמרינן בפ' התערובות, ואם נאמר דבאנשים לא שייך תערובות וליכא דין ביטול ברוב, ממילא י"ל דאסור בכל הנשים מדין תורה, ובאמת תמה אנכי על האחרונים שהביאו דברי הרמב"ן אלו ולמדו ממנו שיטה חדשה בדין קבוע, הלא דברי' מוסכמים ופשוטים לכל השיטות, דעכ"פ לא גרע דין אשה מתערובות בע"ח דאיתא בגמ' דאסור מדינא למשוך אחד מן התערובות, ואדרבה שיטת התוס' בנזיר ובגיטין שכתבו דבאשה אינו אסור מדינא אלא משום קנסא היא שיטה חדשה דלא בארו טעמם במה שאני תערובות אשה מתערובות שור הנסקל וכדומה, ובארנו דבריהם לעיל בפ"י אופנים שונים לפרש שיטתם: והנה בתוס' זבחים ד' ע"א ע"א כתבו בשם ר"ת על קושית הריב"ם בנסקלים שנתערבו בנשרפים למה לא ניזל בתר רובא, וז"ל א"נ לא אזלינן בבר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בסקילה, ומהאי טעמא לא תיקשי לן הא דאמר בפ' אלו הנשרפים דאדם רוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינם כולם פטורים דמשום רובא לא נאמר דבר שהוא שקר ודאי דודאי יש אחד שאינו בר מיתה כלל לפי שלא נגמר דינו וכו' ועוד י"ל דהוי לי' קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי עכ"ל, וביאור דבריהם בתירוץ א' הוא דכיון דליכא בזה דין ביטול ברוב משום דבאנשים ליכא תערובות, וא"כ איכא אחד שאינו מחויב בשריפה, וכן בתערובות רוצח שלא נגמר דינו, לא אמרינן הלך אחר הרוב לברור אחד או שנים דמאי חזית, דהספק שוה על כולם, ולומר על כולם שהם מן הרוב, הוא ודאי שקר, ובתירוץ ב' כתבו משום קבוע, ועפי"ז יש לתרץ שיטת התוס' בנזיר בשני אופנים אלו, היינו דעפ"י תירוץ הא' י"ל דבהא דאסור בכל הנשים לא שייך לומר דאם יהי' היתר לישא יהי' דין שקר, דהרי לא ישא את כל הנשים שבעולם וכמש"כ לעיל בפ"י, ולפי תירוץ הב' י"ל דרק אם כל התערובות במקום אחד מיוחד אעפ"י שאינו ניכר האיסור לבדו, אבל עכ"פ ידוע שבמקום זה האיסור נמצא והוא קבוע בתוך ההיתר, וכמו שדקדקנו מלשון הרשב"א בתו"ה, אבל באשה שהספק הוא על כל העולם ואין כאן מקום מיוחד לומר שכאן נמצא האיסור, בכה"ג ליכא דין קבוע, ובזה מיושב גם מה שהוכיח הר"ש בס' כריתות מהא דאינו נאסר כל העולם בחרישה וזריעה מחמת ספק נחל איתן, דבאינו ניכר האיסור ליכא דין קבוע, דכ"כ קשה מ"ש מתערובות בע"ח דאסור מדרבנן ליקח מן הקבוע, ועפימש"כ יתישב עפ"י שני האופנים שכתבנו כמו באומר לשלוחו, דבנידון זה ג"כ אין אדם אחד יזרע כל העולם וכן אין מקום ידוע לומר כאן נמצא האיסור, כנלענ"ד בענין זה:

ואחרי שבארנו יסוד אחד בדין קבוע והוא מה דבעינן שיהי' ניכר, היינו שיהי' ניכר האיסור בפ"ע או שיהי' ניכר במקום מיוחד, עלינו לבאר באיזה אופן נקרא פריש ומתי אמרינן הדר לניחותא, דבמס' נזיר אמרינן דלאחר שנפרש אם הדר למקומו חוזר לאיסורו, ובמס' זבחים משמע לכאורה היפוך זה, דאמרינן שם ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, אמר רבא גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקריבו, א"ל ההוא מרבנן לרבא אלא מעתה מגיסא אסירא, ופירש"י דכיון דכבר הותר האיסור מחמת דין כל דפריש שוב אינו חוזר ונאסר, מחמת שעתה בעשרה רוב התערובות כשר, וכן כתב הרא"ש בפגיה"נ סי' ל"ז וז"ל ועוד ראי' מפ' התערובות דדבר שהותר ע"י ביטול אינו חוזר ונאסר דפריך אטו מגיסא אסירא, מגס הוא כלי שמקטירים בו החלבים, כלו' אחר שהותרו בפרישתם וכי בשקיל שחזרו לקביעותם יאסרו, ה"נ אחר שהותרו ביבש ונהפך האיסור להיות היתר שוב אינו חוזר להאסר ע"י בישול. עכ"ל ומצאתי שהח"א בס' ב"א בשער התערובות סי' י"ט הקשה כן וכתב שם דלפי' התוס' בכתובות ד' ט"ו דמאי דאמר במס' נזיר אימור בשוקא אשכח וקדיש, קאי על השליח שקדש האשה בעד המשלח, לק"מ דהרי אז לא הי' עוד שום ספק ולא שייך לומר שכבר הותר, ובשעה שנולד הספק כבר הדרא האשה ההיא לניחותה, ורק לפירש"י ותוס' בנזיר דמפרשי דכונת הש"ס הוא על האשה שקדש עכשי' המשלח לאחר שנולד הספק קשה, כיון שכבר הותר איך חוזר ונאסר, ועיי"ש שכתב לפרש לשיטתם דהכונה דבאשה חשבינן לעולם קבועה משום כבודה בת, מלך פנימה, ויעו"ש שנתקשה לפי"ז לענין פקו"נ בשבת, אבל לענ"ד נראה דלק"מ דבאמת כל עיקר ההיתר של כל דפריש אינו היתר בעצם רק התרת הספק של הפרישה, היינו דמה שנגרם איסור ע"י שהי' בתוך התערובות שהי' ידוע לנו ששם נמצא האיסור, והאחד שנפרש משם הרי הוא מספק שמא הוא הוא האיסור ספק איסור זה הותר בדין כל דפריש מרובא פריש, ואם הי' התערובות הכל ביחד, לדוגמא כעשרה במספר ונפרשו שמונה זאח"ז ונקבצו כולם אח"כ במקום אחד, אף שאם הי' נפרשים מתחילה כל השמונה ביחד הי' אסורים, דאין כאן רוב המתיר, דעל שמונה ביחד ליכא רוב, מ"מ כיון דעכשיו לא נתחדש שום ספק חדש, רק הספק הראשון הוא גם עכשיו מחמת ששמונה אלו נפרשו מן התערובות של העשרה אשר שם הי' אחד איסור, וספק זה התירה תורה כבר בשעת פרישת כאו"א, ושוב אינו חוזר ונאסר, אבל באשה, שם במס' נזיר, אין הספק על האשה מחמת פרישתה מביתה, אלא תמיד הספק עלי' שמא היא האשה המקודשת, והא דאמרינן כל דפריש אין הכונה על מקרה של הפרישה, אלא דבשעת פרישתה מביתה אינה קבועה, וכשהדרא לביתה היא קבועה, והספק מתחדש מחמת ספק שמא היא היא המקודשת ולא מחמת פרישתה מן התערובות, ומשו"ה אף דבשעה שהיא נדה מביתה איכא היתר לומר שהוא מן הרוב אבל כיון שרובא דאיתא קמן אינו מברר את המציאות רק מתיר את הספק, היתר זה אינו מועיל רק שלא יגרום ספק זה איסור, אבל על הספק המסופק לנו אח"כ אינו מועיל כלום והדר הספק של אח"כ לגרום האיסור בשעה שהיא קבועה וזה ברור לענ"ד:

ומ"מ לענין דינא אם המיעוט שנפרש ואח"כ חזר להקביעות הראשון ומכיר אותן שפירשו כבר דכתב הח"א שם דאם לא נודע הספק איסור רק אחר שחזרו לקביעות דאסורים משום דלא שייך לומר כבר הותרו, דהרי לא נודע האיסור רק אחר שכבר הם בקביעותם, דלכאורה לפימש"כ יש להתיר גם עכשיו כיון שמכיר אותם שכבר פירשו שסבת הספק אינה מחודשת, אבל באמת י"ל דגם בכה"ג אסור אף שהספק אינו מחמת עכשיו, אבל גם אינו מחמת הפרישה, כיון שמכירן שהי' כבר בתערובות וגם עכשיו הם בתערובות, והספק על כל אחד שמא הוא האיסור, נמצא שהפרישה שהיתה בנתיים לא מעלה ולא מוריד, אמנם אם אינו מכירין רק ע"י פרישתם מן התערובות, היינו שלולא ידע שהם פרשו מן התערובות לא הי' יודע אם הם בספק איסור, נמצא דגם עכשי' כשהם מוחזרים לתערובות סבת הספק עליהם, הוא הפרישה, נלענ"ד דבכה"ג הם מותרים אף אם לא נודע האיסור רק לאחר חזירתם, ודלא כהח"א שהחליט שם בסי' י"ח דבכה"ג אסורים יעו"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף