שער המלך/נדרים/יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ נדרים יב

א

כל הנדרים והשבועות האב מיפר ביום שמעו כו'. דעת רבינו שלא כדעת הרא"ש והר"ן והתוס' ר"פ נערה המאורסה דס"ל דגם האב אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה וכדאיתא בספרי יע"ש אך דעת רבינו ז"ל לחלק בין אב לבעל דבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה והאב מיפר כל נדרים ומ"מ משמע ודאי דאפילו לדעת רבינו בזמן שהיא ארוסה אינו מיפר הארוס והאב אלא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה כיון שהוא מיפר בשותפות הארוס וכן נראה מדברי מרן הב"י סימן רל"ה שכתב לדעת הר' יחיאל שכתב הטור דס"ל שקודם שנתארסה מיפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה כ' מרן ז"ל דה"ט דכיון דבזמן שהיא ארוסה לא הי' יכול למיפר אלא נדרי עינוי נפש כיון שהוא בשותפות הארוס אם כן כשמת הארוס אינו בדין שיהא יכול להפר נדרים שלא היה יכול להפר בעודה ארוסה יע"ש הרי דפשיטא ליה מילתא טובא דבזמן שהיא ארוסה אינו יכול להפר אלא נדרי ע"נ אלא דכשמת הארוס הוא דפליגי דלדעת הר' יחיאל אינו יכול להפר ולדעת רבינו ז"ל שלא חילק משמע דס"ל דחזר כח האב לגמרי ועיין בהר"ב ל"מ ז"ל ולדעתי יש להביא ראי' לדעת רבינו מההיא דפרכינן בר"פ נערה המאורסה אההיא דאמר רבה אמר קרא ואם היו תהיה לאיש מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה מה קודמי הוי' ראשונה אב מיפר לחודיה אף קודמי הויה שניה אב מיפר לחודיה והשתא אם איתא דבמקום ארוס' אב מיפר לחודיה אם כן אמאי אצטריך קרא דאם היו תהיה לומר דקודמי הויה שניה אב מיפר לחודי' דהשתא במקום ארוס אב מיפר לחודיה כשמת הארוס מבעיא וליכא למימר דאצטריך קרא להיכא דהקים לה הבעל דבעודה ארוסה כל שהקים לה הבעל הוקם והפרת האב לא מהני וכמ"ש הר"ן שם והיכא דמת הבעל אשמועינן קרא דהאב מיפר ואע"ג דהקים לה הבעל בחייו נתרוקנה רשות לאב דהא ליתא שהרי אמרינן התם בדף שאחר זה אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל כו' אבל אם שמע והקים אינו יכול להפר ופסקו רבינו בפ' האמנם לדעת רבינו ז"ל ישיבא מילתא דאיכא למימר דמאי דפריך בגמרא ואימא אב לחודיה מיפר לאו למימרא דאב לחודיה מיפר במקום ארוס אפילו נדרים שאינן עינוי נפש אלא הכי פריך דאימא אב לחודיה מיפר דומיא דבעל וכי היכי דבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ה"נ האב דודאי הכי מסתברא שלא יהא כח האב יותר מהארוס וא"כ אצטריך שפיר קרא דאם היו תהיה לאשמועינן דקודמי הויה שניה כקודמי הויה ראשונה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה האב מיפר כל נדרים ואפילו אינן נדרי ע"נ ה"נ קודמי הויה שניה ולעולם דבמקום ארוס אב מיפר לחודי' בנדרי ע"נ כנ"ל:
ובהכי ניחא לי מה שהקשה הר"ב ל"מ ז"ל לדעת רבינו ז"ל ממאי דמשני בגמרא אם כן אסרה איסר בבית אביה ל"ל ופי' הר"ן ז"ל למאי הלכתא טרח קרא לאשמועינן דבעודה פנויה האב מיפר לישמועינן הכי בתר קרא דואם היו תהיה לאיש ואנא אמינא במקום ארוס כו' ולדברי רבינו קשה דאי הוה אמר קרא גבי ארוס דחד מינייהו מיפר הו"א דאב אינו מיפר לעולם אלא נדרי ע"נ דומי' דארוס דאינו מיפר אלא נדרי ע"נ מכ"ש דבעל להכי הוצרך קרא אחרינא גבי אב לומר דהאב מיפר כל נדרים וליכא למימר דהכי פריך דליכתוב קרא בהדיא גבי ארוסה דהאב מיפר כל נדרים וארוס אינו מיפר אלא נדרי ע"נ דאכתי איכא למימר דכל שנתארסה אין האב יכול למיפר אלא נדרי ע"נ דומיא דארוס אבל בפנויה האב מיפר לעולם ואם כן משו"ה הוצרך קרא לחלק אותם זת"ק יע"ש שהניחה בצ"ע אכן כפי מ"ש יש ליישב דתלמודא הכי פריך דליכתוב קרא גבי ארוס דהאב מיפר דומיא דארוס וע"כ ממילא שמעינן דפנויה האב מיפר לעולם ואפי' נדרים שאין בהם ע"נ דאל"כ קרא אם היו תהיה למאי אצטריך כנ"ל נכון ומאי דקאמר ואנא אמינא במקום ארוס אב מיפר שלא במקום ארוס מבעיא ול"ק מקרא גופיה דאם היו תהיה דמהא שמעינן דבפנויה האב מיפר כל נדרים היינו משום דאי לא הוה מייתינן לה מקל וחומר דבפנויה האב מיפר ודאי דלא הוה דרשינן לקרא דאם היה תהיה להיקשא דקודמי הויה שניה לראשונה שהרי אכתי לא שמעינן דהאב מיפר בפנויה אדנדרוש הכי דקודמי הויה שניה דינו כקודמי הויה ראשונה אמנם לבתר דמייתינן לה מק"ו תו לא תקשי לן דקרא אצטריך למפליגינהו לאשמועי' דבפנויה האב מיפר לעולם שהרי מקרא דאם היו תהיה נפקא כדכתיבנא ודוק ולמאי דאקשינן לעיל דאמאי לא משני מאידך דרבה דא"כ למאי אצטריך קרא דאם היו תהיה יש ליישב לדעת שאר המפ' דהכי פריך דאימא דאב לחודיה מיפר במקום ארוס וקרא דאם היו תהיה ע"כ אצטריך להיכא דקיים לה הבעל ואע"ג דברייתא קתני דכל שקיים לה הבעל אין האב יכול להפר היינו לפי האמת דקי"ל דבמקום ארוס אין האב מפר לחודיה וא"כ איכא למימר דקרא דאם היו תהיה לא אתא אלא היכא שלא שמע הבעל או ששמע ולא הפר אבל בקיים לא דתפסת מועט תפסת ואית לן לאוקמי קרא במסתבר טפי אמנם לפום מאי דפריך השתא דאימא דבמקום ארוס נמי אב מיפר לחודיה ה"נ אית לן למימר ע"כ דאפי' בקיים לה הבעל האב מיפר לחודיה כשמת הבעל דאל"כ קרא דאם היו תהיה למאי מוקמת לה כנ"ל בדוחק ודוק ומה שהקשה עוד הרב ל"מ ז"ל לדעת הרב יחיאל מהא דרבה דקאמר מקיש קודמי הויה שניה כו' וקי"ל אין היקש למחצה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה האב מיפר כל נדרים ואפי' שאין בהם ע"נ ה"נ קודמי הויה שני' ע"ש לע"ד אין כאן מקום קו' דאע"ג דקי"ל אין היקש למחצה הכא שאני דגלי קרא בין אב לבתו וכדדריש בספרי ופשוט:

י

אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר כו' אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו. ע"כ. ראיתי להרב פרישה בחא"ה סימן פ"א שהקשה דממ"ש רבינו יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה כו' משמע דעד השתא לא מיירי בנדר אלא כשהקדישה מעשה ידיה הקדש ממש וכיון שכן היכי חיילי דבשלמא מ"ש או שנדרה כו' היינו טעמא כמ"ש בגמ' דקונמות קדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין לו פדיון וכיון דקדושת הגוף נינהו מפקיע מידי שעבוד אבל יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר כיון שהיא משועבדת לו וא"כ אף לאחר שיגרשנה לא חל דדוקא קונמות דמעכשיו חיילי אלא דאלמוה רבנן לשעבוד' דבעל כשיגרשנה דפקע שעבוד הבעל חזר הנדר לכמו שהיה אבל באומר יקדשו ידי לעושיהן לא וכדפריך בגמ' מי איכא מידי דמהשתא לא חייל כו' את"ד יע"ש והר"ב נתיבות משפט דר"ח ע"ד תירץ לזה וז"ל ושותיה דמר לא ידענא דמי הגיד לו דמ"ש רבי' אמרה יקדשו ידי לעושיהן אינו שהקדישן קדושת מזבח שהיא קדו' הגוף שמפקיע מידי שעבוד כו' ועוד דאפי' את"ל דקדושת דמים קאמר אפשר דס"ל לרבינו כסברת ר"ת ז"ל דאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד במטלטלין ולא אמרו קדושת דמים אינה מפקעת אלא במקרקעי משום דכגבוי דמי כמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל בחידושיו עד כאן דבריו יע"ש והנה מ"ש שרבינו מיירי בשהקדישן קדושת מזבח איני מבין דבריו דקדושת מזבח בידי' היכי משכחת לה דהא אין קדושת מזבח נתפסת בידים עצמו אלא למעשה ידיה כמ"ש התוס' בפרק אע"פ דנ"ט ע"ב ד"ה שדה ובמעשה ידיה לא משכחת לה קדושת הגוף גם מ"ש דרבינו ז"ל יסבור כסברת ר"ת ז"ל דאפי' קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד מטלטלין לא ידענא היכי ניחא ליה בהכי שהרי ר"ת ז"ל הובאו דבריו בחידושי מוהר"ב ז"ל כתב ליישב לפי שיטתו דמ"ש בגמ' שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו לאו למימרא דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אלא ה"ק דלא תימא כיון שאין הקדשו לידים עצמן אלא למעשה ידיה כיון דלא חיילי אלא לבתר דנפקי משעבודא דבעל לא חיילי מהשתא כלל אלא כמקדיש גוף ידיה דמי דמעשה ידיה אגידי בידה וחייל עלייהו נדר ומפקיע מידי שעבוד כדרבא והילכך חייל נדרא אידיה ומהשתא לא קדיש מעשה ידיה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל מיהו גופי ידיה מיהא קדיש מהשתא כדיניה א"ד יע"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בקונמות דקדושת הגוף נינהו וחייל נדרא אידיה הוא דאמרינן דחייל לאחר שנתגרשה כיון דהשתא נמי חייל נדרא אידיה דכי אלמוה רבנן היינו למעשה ידיה שלא יהיו קדושות אבל גופי ידיה קדוש אבל באומר יקדשו ידי לעושיהן כיון דידיה לא קדשי אלא מעשה ידיה גרידה א"כ כי אלמוה רבנן לשעבודיה נמצא שלא חל ההקדש כלל ומש"ה לאחר שנתגרשה נמי לא חל דליכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש וא"כ הדר' קו' הרב הנזכר לדוכתא דאיך כתב רבינו באומרת יקדשו ידי דחייל אחר שנתגרשה שהרי בגמ' משמע דדוקא בקונמות דקדושת הגוף נינהו וחייל נדרא מהשתא אגוף ידיה אבל ביקדשו ידי לא דאל"כ בפשיטות הו"ל להש"ס למימר שאני יקדשו ידי דקדושת הגוף נינהו ותו מה נענה לדברי הסמ"ג ז"ל דבלאוין רמ"ג כתב לשון רבינו בדמותו ואלו בעשין ע"ג כתב כדעת רש"י דבהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אפילו במטלטלין שכתב וז"ל והקדש שאמר רבא דוקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעא ע"י פדיון אמרינן התם דאתי מלוה ופריק ע"ש ולעיקר קו' הרב הפרישה לדברי רבינו לא קשיא מידי משום דדעת רבינו דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אפילו במקרקעי הפך דעת רש"י ור"ח ז"ל כמ"ש בפ"ז מה' ערכין די"ד ועיין במרן כ"מ ז"ל שם ואפשר דרבינו לא גריס בגמ' שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל הביאו מוהר"ב ז"ל דאית ספרים דלא גרסי לה האמנם אי ק' לדברי הסמ"ג הוא דקשי' ואף גם זו יש ליישב ולומר דס"ל ז"ל כמ"ש התוספות בד"ה שדה וז"ל ומתרצה בהכי הא דפריך לעיל מי איכא מידי דמהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש ומאי ק"ל למה לא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר שנתגרשה מאי שנא מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן ולכשתתגרש אלא ודאי אע"פ שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור עכ"ל וא"כ איכא למימר שדעת הסמ"ג כדעת התוס' דכי פריך בגמ' מי איכא מידי דאלו השתא לא קדיש כו' והוצרך לשנויי דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו היינו לגבי נדר דקליש אבל גבי הקדש לא ק"ל תלמודא דודאי חייל לכשתתגרש מידי דהוי אמכר דאע"ג דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד מ"מ לכשיסתלק השעבוד חייל כמו מכר ואי ק"ל לתירוץ זה דאי טעמיה דהסמ"ג מש"ה הוא איך כתב באומרת יקדשו ידי לעושיהן דחייל לכשתתגרש הא בגמ' פריך וכי אמרה הכי מי מקדשה הא משעבדא ידיה לבעל ומשני דאמרה לכי מגרשה ואם כן היל"ל דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכשיתגרש חייל אבל באומר סתמא לא חייל כלל וכדפריך בגמ' הא לא קשיא דאיכא למימר דס"ל ז"ל כדעת התוס' ז"ל שכתבו בד"ה לכשאקחנה דכי משני בגמ' דאמרה לכי מגרשה לאו דאמרה הכי בפי' דא"כ היכי קאמר ר"ע יפר שמא תעדיף אלא הכי קאמר נעשה כמי שאמרה לכי מגרשה כו' וכמ"ש הרב ח"ה ומוהר"ב ז"ל יע"ש ומ"ש הסמ"ג ואף על פי שאמרו ההקדש מפקיע מידי שעבוד חכמים משום חזוק כו' לא ק"ל אלא לחלוק' או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אהא הוא ק"ל דאע"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד וקונמות כקדושת הגוף נינהו כו' אבל לחלוקת שאמרה יקדשו ידי לעושיהן לא ק"ל כלל כיון שאינו אלא הקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אלא דמ"מ לכשתתגרש חייל דלא גרע הקדש דמים ממכר כנ"ל נכון א"נ י"ל דס"ל כמ"ש התוס' בד"ה הכא אין בידה לגרש את עצמה דמאי דפריך בגמ' מי דמי הכא אין בידה לגרש את עצמה ומכח זה הוצרכו לשנויי דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו היינו משום שרוצה ליישב אף אליבא דר"ל דס"ל דאינה יכול' לומר איני ניזונית כו' אמנם לדידן דקי"ל כרב הונא דיכולה לומר איני ניזונית אם כן אפי' בלאו טעמא דקונמות דקדושת הגוף נינהו חייל לכשיתגרש משום דהו"ל כאומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש משום דבידו להקדישה וה"נ בידה לומר איני ניזונית וכן ראיתי אחר זמן להרב בית שמואל בסי' פ"א שדרך בדרך זה לדעת רבינו ז"ל אלא שלא נרגש מכל מ"ש וראיתי להריטב"א ז"ל הביאו מוהר"ב ז"ל שתירץ לקו' התוס' הלזו וז"ל והנכון דנהי שיכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל שהן משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון דמשועבדות ידיה לבעל לשאר מלאכות אפי' למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל ע"כ וכתי' זה תירץ הרא"ה ז"ל יע"ש וק"ל טובא ממאי דפריך בגמ' בר"פ המדיר לרב הונא דאמר יכולה אשה לומר איני ניזוני' ואיני עושה קונם שאיני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר לימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונית כו' נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונית ומשני אלא לא תימא כו' ומאי קו' הא כיון דאוקימנא למתני' באומרת יקדשו ידי לעושיהן נימא דטעמא דת"ק הוא אע"ג דאומרת איני ניזונית ויש בידה לפטור שלא תעשה בצמר כיון דמשועבדות ידיה לבעלה לשאר מלאכות להיות אופה וטוחנה אפי' למעשה ידיה שיכולה לומר איני ניזונית אין לה כח להקדישן שעיקרן של בעל וכמ"ש הרי ב"א לענין שלא יחול הקדש אחר גירושין אפי' במעשה ידיה שיש בידה לפדות מה"ט גופיה והנה לכאורה היה אפשר לישב לזה דע"כ לא כתב הריטב"א ז"ל כן אלא לפום מאי דס"ד דתלמודא השתא דקונמות אינו מפקיע מידי שעבוד אהא הוא דכתב הריטב"א ז"ל דכיון דהיא אמרה יקדשו ידי לעושיהן כיון דלא קדשי אשאר מלאכות משום דמשועבדות לו לא קדשי נמי אמעשה ידיה אמנם לפום מאי דמסיק תלמודא דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד מדינא אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה איכא למימר שפיר דכי אלמוה רבנן היינו דוקא בשאר מלאכות אבל מעשה ידיה קדשי שפיר כדיניה כיון שהיא אומרת איני ניזונית ומדינא אפי' אשאר מלאכות ראוי לחול וכדאמרי' לענין חלות אחר גירושין דאע"ג דכל מידי דלא קדיש מהשתא לא קדיש לקמיה הכא כיון דמדינא חייל כי אלמוה דוקא בעודה תחתיו כמ"ש הר"ן פרק י"א דנדרים דפ"ו ע"ש אלא דהא ליתא שהרי כתב הריטב"א ז"ל בשיטת כתיבת יד והרא"ה הביאו מוהר"ב ז"ל שם דת"ק דאמר אינו צריך להפר משום דקסבר דאפי' גרש' אינה אסורה לחזור לו דאע"ג דכי לא קדיש מהשתא מדרבנן הוא משום דאלמוה מ"מ כל היכא דהשתא לא קדיש לקמיה נמי לא קדיש ע"ש וא"כ ה"נ נימא דס"ל לת"ק דאע"ג דכי לא קדיש לשאר מלאכות מדרבנן הוא מ"מ כיון דלא קדשי לשאר מלאכות לא קדשי נמי אמעשה ידיה ומשו"ה קאמר אינו צריך להפר כי היכא דס"ל דאינו חל אחר גירושין אפי' במעשה ידיה דיכולה לומר איני ניזונית מה"ט ואף גם זאת אפשר ליישב דע"כ לא כתב הריטב"א ז"ל כן אלא למאי דתריץ בגמ' דמאי דקאמר שמואל הלכה כריב"ן איירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן אבל באוסרת מעשה ידיה לא חל משום דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם אהא כתב דכיון דהיא אומרת יקדשו ידי וידיה לא קדשי לשאר מלאכות משום דמשועבדות לו לא קדשי נמי אמעשה ידיה דאי ידיה קדשי אף לשאר מלאכות צריך שיהיו קדושות והא לא אפשר וכיון שכן נמצא שלא חל קדושה על הידים כלל אמנם למאן דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל ואפי' באוסרת מעשה ידיה על בעלה חל הנדר כיון שאין חלות הקדש תלוי בקדושת ידים איכא למימר שפיר דאע"ג שלא חל הנדר אשאר מלאכות שאסרה לבעל אמעשה ידיה חייל שפיר כיון שיכולה לומר איני ניזונית וס"ל להריטב"א ז"ל דמ"ש בגמ' לרב הונא באומרת יקדשו ידי לעושיהן לא קאי אלא לשמואל דכי קאמר שמואל הלכה כריב"ן באומרת יקדשו ידי כו' אמנם מתני' איירי בכל גוונא אפי' באוסרת מעשה ידיה דס"ל לת"ק אדם מקדיש דשלב"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל הביאו הר"ב ז"ל דת"ק סבר אדם מקדיש דשלב"ל דהא קתני רישא קונם שאי' עושה ע"פ אבא אינו יכול להפר יע"ש ואם כן משום הכי פריך התם תלמודא שפיר אמתני' דקונם שאני עושה לפיך דנימא נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונית כיון דמתני' איירי נמי באוסרת מעשה ידיה סתמא אלא דהא נמי ליתא דאם כן אמאי קאמר ת"ק א"צ להפר ואפי' גרש' אינה אסור' לחזור לו ואמאי אינו חל הנדר לכשיגרשנה אעיקר מעשה ידיה כיון שיכולה לומר איני ניזונית הו"ל כאומר שדה זו שאני מוכר כו' דאע"ג דלא חייל מהשתא חייל לאחר זמן ותירוץ הריטב"א ז"ל אינו מעלה ארוכה לזה וכן קשה למה שתי' התוס' דתלמודא רוצה לישב אליבא דר"ל דאכתי תקשי להו לפי האמת לת"ק אמאי קאמר אינו צריך להפר ומשמע דאפי' לאחר גרושין קאמר דלא חל הנדר ומקשי לרב דאמר יכולה אשה שתאמר איני ניזונית דאמאי אינו צריך להפר כיון שבידה לומר איני ניזונית הו"ל כאומר שדה זו שאני מוכר כו' דקדשה לכ"ע ולהתוס' ז"ל י"ל דסבירא להו כמ"ש הרשב"א דת"ק לא חייש אגירושין דגירושין לא שכיחי וא"נ כמ"ש הר"ן בנדרים דת"ק ס"ל דלא מהני הפרה לכשיתגרש ומש"ה קאמר דאינו צריך להפר מיהו לדברי הריטב"א ז"ל ק"ט שהרי הוא ז"ל כתב דטעמא דת"ק דלא חייש אגירושין משום דס"ל דאפילו לאחר גירושין אינו חל לכן נראה ליישב דתלמודא התם כי פריך ממתני' דקונם לא פריך ממילתיה דת"ק דממילתיה דת"ק ליכא לאקשויי מידי כמ"ש אלא אסברת ר"ע וריב"ן סמוך דכיון דאינהו ס"ל דכיון דמדינא חל אע"ג דאלמוה רבנן לשעבודיה חייל לאחר גירושין ולהעדפה אמאי לא קאמרי דצריך שיפר משום מעשה ידיה עצמן דנעשה כמו שאומרת איני ניזונית דלדידהו אע"ג דלא חייל אשאר מלאכות חייל שפיר אמעשה ידיה משום דמדינא חייל אשאר מלאכות ג"כ וזה דוחק דתלמודא התם נקט מילתיה דת"ק ולא ק"ל אלא ממילתיה דר"ע וריב"ן ועיין במ"ש מוהר"ב דכ"ב ע"ד בשם הרמב"ן דטעמא דת"ק משום דכיון דידים עצמן לא קדשי דשלב"ל הוא שגם לפי דבריו ז"ל קשה מסוגיא דפ' המדיר דמאי פריך התם הא טעמא דת"ק הוא משום שאין אדם מקדיש דשלב"ל אך ק"ט מההיא דגרסינן בפ' מציאות האשה דס"ו כי אתא רבין אר"י בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי כי פליגי בהעדפה שע"י הדחק ת"ק סבר לבעל' הוי והשתא קשה דמנ"ל לר"י דלת"ק העדפה שע"י הדחק הוי לבעלה נימא דבהא לא פליג אר"ע אלא דת"ק ס"ל דכיון דלא קדשי אשאר מלאכות לא קדשי אהעדפה נמי אע"פ שהיא שלה ור"ע ס"ל דאע"ג דלא קדיש אשאר מלאכות קדיש אהעדפה כיון דמדינא חייל וכדס"ל לריב"ן לענין חלות אחר גירושין וכמו כן קשה לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב דטעמא דת"ק משום דכיון דידים לא קדשי דשלב"ל הוא וכעת צ"ע:
ודע שמדברי הריטב"א הללו שכתבנו נר' שיש להוכיח מה שנסתפק הרב קול יעקב דמ"ח ע"ג על מי שהיו לפניו ב' בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעלת מום או טמאה מי אמרינן כיון דעל אותו בהמה לא חל הנדר אף על האחרת לא חלה דהוה ליה נדר שהותר מקצתו הותר כולו א"ד ע"כ לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע"י פתח אמנם אי מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה"ג אפשר דקרינן ביה ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש ומתוך דברי הריטב"א הללו שכתבנו מבואר יוצא דלא חל כלל וכמובן ומה שהביא הרב הנז' ראיה מאותה ששנינו בכתובות המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס כתב רש"י המדיר את אשתו מליהנות לו אין הנאת תשמיש נאסר דהא משועבד לה נראה דהנאת תשמיש בכלל מה שאסר עליה מליהנות לו אלא שלא חל עליה איסור' משום דמשועבד לה ואי אמרת דכל הנודר משני דברי' ואין הנדר חל על אחד מהם שהותר כולו אם כן היכי קתני מתניתין עד ל' יום יעמיד פרנס כו' הא כיון דלא חל אהנאת תשמיש אף שאר ההנאות הותרו ואף שהתוס' חולקי' על רש"י הרוא' ירא' דלאו מה"ט חולקי' על רש"י כמבואר אלא מוכח דס"ל דכל שלא חל הנדר מעיקרו לא אמרינן ביה נדר שהותר מקצתו הותר כולו את"ד יע"ש וכן נראה לע"ד לדקדק ממ"ש הרשב"א ז"ל בחידו' לנדרים דף ט"ו ע"ב ד"ה ואמר רב כהנא לענין אם אסרה הנאת תשמישה על כל העולם דאף על גב דלא חל איסורא על הבעל אכ"ע חייל יע"ש. אמנם לע"ד אין מכל זה ראיה דהתם שאני דמדינא חייל נדרא אף אהנאת תשמיש כיון דקי"ל דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד אלא משום דאלמוה רבנן לשעבודה דבעל הוא דלא חל כמ"ש הרשב"א והר"ן פ"ב דנדרים דף הנז' וא"כ איכא למימר שפיר דכי אלמוה רבנן היינו דוקא בהנאת תשמיש אבל בשאר הנאות חייל שפיר אמנם היכא דמדינא לא חל הנדר על מקצתו לא חל אכולו וכדעת הריטב"א ז"ל שכתבנו ואולם מדברי הר"ן ז"ל שכתב בפי"א דנדרים דפ"ו ד"ה מתקיף לה לישב קו' התוספות והריטב"א ז"ל י"ל דריב"ן דאמר יפר לאו משום מה שהאשה חייבת לבעלה תחת מזונות קאמר דאי משום הכי בלחוד ליכא למימר תהא אסורה לחזור שהרי אפשר לבעל ליזהר בכך אלא הכא באוסרת כל הנאות שלה על בעלה עסקינן אפילו אותן ז' מלאכות דהיינו טוחנת ואופה כו' והיינו דקאמר ותהא אסורה לחזור לו שאינה יכולה לשמשו במלאכות הללו מהני מלאכות לא כל הימנה להפקיע עצמ' כו' יע"ש נראה שחולק על סברת הריטב"א ז"ל וס"ל דאע"ג דלא חל אשאר מלאכות דהיינו טוחנת ואופה חייל אמעשה ידיה ולא אמרינן בכה"ג נדר שהותר מקצתו כו' דאי ס"ל כדעת הריטב"א בפשיטות הי"ל ליישב ולומר דכיון דלא חל אשאר מלאכות לא חל אמעשה ידי' והיכי קאמר ריב"ן יפר ולמה זה הוצרך לומר דאעיקר מעש' ידיה אפשר לבעל ליזהר ממנה דהן לו יהי דנימא דאי אפשר לבעל ליזהר אפ"ה מיתבא מילתא שפיר וכן מבואר ג"כ ממ"ש בחידושיו לנדרים די"ז ע"ב ד"ה דכוות' ועיין במוהרימ"ט בח"א סי' ה' שכתב דאש' שאמרה הנאת תשמישך עלי כופה ומשמשתו ולא חיישינן שמא תעדיף משום דכיון דמדינא לא חלה אחיוב עונה לא חל נמי אהעדפה יע"ש ונראה שזה סותר לדברי הר"ן ז"ל שכתבנו ומ"מ יש לחלק דע"כ לא אמר הרב ז"ל אלא דוקא גבי העדפת תשמיש דכיון דאין מקום לחול אלא אחר חיוב עונ' ועיקרו לא חל ה"נ לא חל אהעדפ' דגריר אבתריה אמנם בנוד' מב' ענינים נפרדים ה"נ אף על גב דלא חל אחדא חייל אאידך ועיין בספר משפטי שמואל סי' קי"א וכנראה דאשתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל הללו ועיין בהרדב"ז ח"א סי' רע"ח והר"א ששון סי' קנ"ו וכן נראה דעתו ז"ל בתשובה סי' ע"ג שכתב דמי שנשבע לפרוע הקרן והרבית אע"ג דלא חל שבועתו על הרבית חל על הקרן וכמו כן ראיתי להר"ב מחנה אפרים הלכות שבועות סי' ח' שהכריח מדברי הר"ן ז"ל הללו בתשו' וכמ"ש ואולם הדבר הקשה מ"ש עוד הרב ז"ל שם בשם הריטב"א ז"ל (שכ' בחדושין הר"ן ז"ל כ"ש בתשובה) דחייל על הקרן וכתב דלא שייך לומר נדר שהותר מקצתו כו' דכיון דהוי ממילא לא אמרינן הכי ולפי מ"ש נמצאו דברי הריטב"א ז"ל סותרים זא"ז גם מה שהביא עוד ראיה מההיא דר"פ המדיר נדחה היא כמ"ש לעיל ולבר מן דין ק"ל לדעת הריטב"א ז"ל דלפום מאי דס"ד דתלמודא השתא דקונמות לא מפקיעי מידי שעבוד היכי הוה ניחא ליה סברת ר"ע דאמר יפר שמא תעדיף הא כיון דמדינא לא חל אעיקר מעשה ידיה משום דמשועבדת לא חל נמי אהעדפה ואדפריך לריב"ן אליבא דשמואל מי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש כו' מה"ט נמי תקשי ליה לגופיה לר"ע היכי אמר יפר כיון דלא חייל מעקרא נדרא ודוק ודע שהרב המגיד ז"ל בפרק י"ב מהלכות אישות ד"ד כתב משם המפרשים כדע' הר"ן והריטב"א שכתבנו דדוקא אעיקר מעשה ידיה יכולה לומר איני ניזונית אבל לא אשאר מלאכות דטוחנ' ואופה אמנם התוס' בפ' אע"פ גבי ההיא דמורדת ד"ה רב הונא כתבו דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות הללו לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא ניזונית וכ"כ הרא"ש ז"ל שם דרב הונא לטעמיה דאית ליה דיכולה לומר איני ניזונית ופטורה מכל המלאכות ומתוך כך כתב דהאומר איני זן ואיני מקבל מעשה ידיה דנקרא מורד ומוסיפין על כתובתה דאף על גב דקי"ל דממלאכה לא הוי מורדת היינו משום דמצי למימר איני ניזונית אבל איש דלא מצי למימר איני זן נקרא מורד ולדעת הר"ן והריטב"א ז"ל שכתבנו דבשאר מלאכות חייבת ע"כ טעמיה דר"ה הוא משום דס"ל דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש שהוא עיקר האישות וכמ"ש הר"ן והריטב"א שם ועיין בנתיבות משפט דר"ט ע"ד ולפ"ז האומר איני זן ואיני מקבל מעשה ידיה אע"ג דלא מצי למימר הכי אין לו דין מורד כי היכי דקי"ל דממלאכה לא הוייא מורדת אפי' בשאר מלאכות דאינה יכולה לומר איני ניזונית ומהתימה על רי"ו ז"ל דבנתיב כ"ג ח"ה סתם כדעת הר"ן והריטב"א ז"ל דבשאר מלאכות חייבת הפך דעת רבו ז"ל ובנתיב כ"ז ח"ח פסק דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש אבל ממלאכה אינה נקראת מורדת וכתב עוד שם דהאומר איני זן נקרא מורד ומוסיפין על כתובתה והוא דבר תמוה דהרא"ש ז"ל לא כתב כן אלא משום דס"ל דאפי' בשאר מלאכות אינה חייבת כמ"ש אבל לדעת הסוברים דחייב ע"כ טעמיה דר"ה הוא משום דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש שהו' עיקר האישות ומינה דהאומר איני זן אין לו דין מורד ואולי שדעתו ז"ל כמ"ש הריטב"א בשם ר"י ז"ל דבשאר מלאכות שהן לתשמיש גופו לכ"ע מורדת הוייא ולא נחלקו אלא במלאכות מעשה ידיה דר"ה לטעמיה דאמר דיכולה אשה שתאמר איני ניזונית וריב"ח סבר דיכול לכופה על מע"י כסברת ר"ל וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש וכעת צ"ע עוד הקשה הרב נ"מ דר"ט ע"א על דברי רבינו וז"ל ואי קשיא הא קשיא דהא דאמרי' בגמ' דאלומי אלמוה לשיעבודא דבעל ה"ד בקונמות דאל"כ כל אשה תפקיע עצמה ע"י קונם אבל בהקדש שנאסר לכל העולם ליכא למיחש לכך ומפקיע ההקדש מידי שעבוד ולא אלמו' לשעבוד' דבעל בכה"ג כמ"ש התוס' פרק אע"פ ד"ה קונמות כו' והוכיחו כן מההיא דאצטלא דפרשו' אמיתנא וכ"כ הרא"ש שם ובנדרי' ואם כן איך כתב הרמב"ם שאם אמרה יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר מפני שחכמים עשו חיזוק לשעבוד הבעל הא בכה"ג לא אלמוה לשעבוד' כיון שהקדיש' מע"י ואסרן לכל העולם זהו תורף קו' ויע"ש במה שנדחק בזה ולדעתי הא נמי ל"ק משום דא"ל דרבינו ז"ל סובר כמו שתרצו התוס' בד"ה קונמות למה שהקשו מההיא דפ' החובל דאמרי' עבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אף על גב דשחרור דמי להקדש ותרצו בתי' ב' וז"ל א"נ ידו עדיפה מידה כיון דאוכל פירות בחייה יע"ש הנה מבואר מדבריה' לפי תירוץ זה דנכסי מלוג כיון שאוכל פירות בחייה אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אפי' בשחרור דליכא למיחש למידי דהקדש מטעמא דידו עדיפא מידה ואם כן ה"נ ס"ל לרבינו דאפילו באומרת יקדשו ידי לעושיהן אלמוה רבנן לשעבודיה אע"ג דליכא למיחש למידי כההיא דשחרור משום דידו עדיפא מידה כיון שמע"י הן שלה בחייה וההיא דאצטלא שאני משום דשעבוד דידה גריעא כמו שתרצו התוס' וכן הוא דעת הר"ן שכתב בר"פ המדיר דאע"ג דאם הקדיש הבעל נכסים אין אשתו ניזונית משום דדוקא בקונמות אלמוה כדי שלא יפקיע שעבוד אשתו אבל בהקדש לא אם הקדישה היא נכסים אינו נפקע שעבוד הבעל בכך דשוייוה רבנן כלוקח לכל מילי וכיון שכן נמצא מקדיש דבר שאינו שלו יע"ש גם מ"ש שכן דעת הרא"ש בפ' אע"פ לכאורה נראה כן ממ"ש הרא"ש שם וז"ל וי"ל דסברא הוא דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל אלמו' נמי לשעבוד' דאשה וכן נמי י"ל בבע"ח דמשום נעילת דלת אלמו' רבנן לשעבודיה שלא יוכל לאסור נכסיו על בע"ח בקונם עכ"ל הרי מבואר דאע"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד בע"ח קונמות אינו מפקיע מידי שעבוד בע"ח משום דאלמו' רבנן לשעבודיה אלא דק"ל לפ"ז ממ"ש הרא"ש גופיה בריש פרק המדיר וז"ל אלמוה רבנן לשעבודיה דאשתו כשעבודי' דבעל אע"ג דגבי אצטלא דפרשוה אמיתנ' לא אלמוה רבנן לשעבודה דאשה היינו דוקא לגבי כתובה אבל שעבודה דמזונות אלמו' רבנן טפי יע"ש והשתא ק' דכפי מ"ש בפרק אע"פ דדוקא בקונמות אלמוה רבנן כי היכי דלא לפקע עצמו משעבודו אבל בהקדש שנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומשום הכי לא אלמוה לשעבוד דבע"ח אם כן מאי ק"ל מההיא דאצטלא ואמאי הוצרך לשנויי דה"ד גבי כתובה הא בההיא דאצטלא אפי' לגבי מזונות לא אלמוה כיון שנאסר לכל העולם הו"ל כהקדש כמו שתירצו בתוס' ולכן נ"ל שדעת הרא"ש ז"ל כדעת הר"ן והתוס' בתי' השני דגבי בעל אלמוה רבנן לשעבודיה אפי' בהקדש וכדמוכח מההיא דפ' החובל ומ"ש בפרק אע"פ דדוקא בקונם אלמוה רבנן היינו דוקא לגבי בע"ח דעלמא משום הכי ק"ל שפיר בר"פ המדיר גבי אצטלא דפרשוה אמיתנא אמאי לא אלמוה רבנן לשעבוד האשה כי היכי דאלמוה לשעבוד הבעל ואפי' בהקדש שנאסר לכל העולם משום דס"ל דשעבוד הבעל והאשה תרוייהו שוים כדס"ד דהתוס' ועיין במוהר"ב ז"ל דכ"ג ע"ב וז"ש בתחילת לשונו בשעבודיה דבעל ואהא תי' דה"ד לגבי כתובה אבל שעבוד' דמזונות אלמוה רבנן טפי ואפי' בהקדש כי ההיא דאצטלא דומיא דשעבוד הבעל כנ"ל גם מה שהקשה עוד הרב הנז' על דברי מרן הב"י ז"ל כפי מ"ש ניחא דמשום הכי לא הכריח מרן ז"ל מה"ט משום דבמחלוק' היא שנוייה ודע שדעת הרשב"א ז"ל כדעת הר"ן ורבינו שיחדנו סברתו לעיל וזה ממ"ש בר"פ המדיר הביאו הרב ז"ל דנ"ב ע"א וז"ל וא"ת מאי מקשה כיון דמשועבד כו' וי"ל דלא אמרו אלא בקונם שהוא איסור דרביע על נכסיו כדי להפקיע שעבוד אשתו ובהא הוא דאלמוה רבנן וטעמא דמילתא משום דאי לא"ה אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו אבל כשהוא מקדיש נכסיו היא אינה ניזונית מהן דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידן כדי להפקיע שעבוד אשתו והילכך אינה ניזונית מהם ואף על פי כן היא שהקדיש' נכסיה ומע"י אינה יכולה להפקיע שעבודו דשאני בעל לפי שהוא כלוקח לכל דבריו עכ"ד יע"ש וכ"כ עוד בפ' אע"פ דכ"ג ע"ב בשם הרשב"א ז"ל יע"ש ומ"מ לפי תירוץ הראשון שתירצו התוס' מבואר דס"ל דאפילו לגבי בעל כל שהיא אוסרת הנאתה לכל העולם לא אלמוה לשעבודא דבעל וכ"כ הג"א בפ' המדיר בשם ר"י ז"ל ואם כן כפי דבריהם נראה דמתני' דקתני פ' ואלו נדרים ד"ץ ע"ב דהאומרת נטולה אני מהיהודים יפר חלקו ותהא משמשתו מיירי אפי' באוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דכל שאוסרת הנאתה אכ"ע לא אלמוה לשעבודא דבעל והו"ל כהקדש לפי שאין אדם עשוי להפסיד את עצמו כדי להפקיע שעבוד הבעל ומה שפי' הרא"ש שם וז"ל נטולה אני מן היהודים כו' שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עלי' היינו משום דהרא"ש ס"ל דלגבי בעל אלמוה לשעבודיה אפי' באוסרת על כל ישראל והו"ל כלוקח לכל דבריו וכמ"ש לעיל וע"פ זה מיושבים דברי הטור ז"ל שכתב בי"ד סימן רל"ד דאם אסרה הנאת תשמישה על כל ישראל דיפר חלקו והקשה מרן ז"ל דכיון דהיא משועבדת לו היכי חייל נדרא על בעלה אמנם ע"פ האמור י"ל דהטור ז"ל ס"ל כתירוץ הראשון שכתבו התוס' וכדעת הריטב"א ז"ל דכל שאוסרת הנאתה אכ"ע לא אלמוה לשעבודיה דבעל ואוקמו' אדינא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וכעין זה תריץ הרב"ח והרב פרישה ועיין בספר מחנה אפרים הלכות נדרים סימן כ"א הן אמת שלפ"ז קשה מה שהקשה הרב ט"ז ז"ל סימן הנז' ס"ק דאם כן מאי פריך בגמ' פ' ואלו נדרים דפ"א ע"ב אברייתא דקתני שלא אכחול כו' ושלא אשמש מטתו יפר משום דברים שבינו לבינה ופריך אמר מר ושלא אשמש כו' ה"ד אי דאמר הנאת תשמישי עליך ל"ל הפרה הא משעבדא ליה כו' ואמאי לא משני דברייתא מיירי באוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דהכי משמע פשטא דברייתא טפי מדלא קאמר ושלא אשמש לך מטתך כדקאמר סיפא ושלא אציע לך יע"ש וליכא למימר דאם כן אדתני סיפא ושלא אציע לך כו' אין צריך להפר דההיא ודאי איירי באוסרת הנאתה על בעלה דאי אכ"ע חייל נדרא לדעת הטור ואם כן לפלוג וליתני בדידיה בתשמיש גופיה בין כשאוסרת הנאתה על בעלה לכשאוסר' אכ"ע דאיכא למימר דברייתא רבות' אשמועינן דברישא אשמעי' באוסרת תשמיש' על כל ישראל דחייל נדרה אע"פ דמשועבדת לו דבר תורה קונמות מפקיעין מידי שעבוד וסיפ' אשמועי' דאפי' במעשה ידיה דשעבודייהו מדרבנן ולא נימא דלא אתי שעבוד דרבנן ומפקיע איסור קונם דאוריי' קמ"ל דאפ"ה לא חייל ועיין ברש"י בר"פ המדיר אמנם לע"ד נר' לתרץ דס"ל להטור ז"ל ודעימיה כמ"ש הר"ן בר"פ המדיר לדעת רבינו דטעמא דת"ק דאמר קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ולא חייש אגרושין כדחייש ריב"ן הוא משום דס"ל דקונמות אין מפקיעין מידי שעבוד משו"ה לא חייל אפי' אחר גירושין כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל ואם כן אליבא דת"ק ודאי דאפי' באוסר' הנאתה אכ"ע לא חייל נדרה כיון דמדינא קונמות אין מפקיעין מידי שעבוד דהאי טעמא לא אהני לן אלא לפו' מאי דקי"ל הלכתא כריב"ן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ומשום דרבנן אלמוה הוא דלא חייל בהא הוא דאמרינן דדוקא באוסרת על בעלה הוא דאלמוה דאל"ה כל אשה תפקיע עצמה משעבוד בעלה ע"י קונם אבל באוסרת הנאתה אכ"ע דליכא למיחש להכי כיון דאיהי נמי מפסדת בהכי לא אלמוה ואם כן משום הכי פריך התם בגמ' שפיר דאי באומרת הנאת תשמישי עליך ל"ל הפרה משום דההיא ברייתא ודאי אתייא כת"ק דריב"ן מדקתני סיפא שלא אציע לך מיטתך כו' אין צריך להפר ואילו לריב"ן יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ומדלא חייש אגירושין ש"מ דס"ל דמדינא קונמות אין מפקיעין מידי שעבוד וכיון שכן אפי' באוסרת הנאתה אכ"ע נמי לא חייל כנ"ל נכון: האמנם מצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לנדרים דט"ו ע"ב דס"ל הפך דעת הטור שכתב וז"ל והא עדיפא בחד צד מההיא דנדרים ושבועות דדבר מצוה דאלו התם בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים חיילי על דבר מצוה ואילו הכא בדאסר נפשיה אחפצא כלומר באומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם וכן האשה שאמרה הנאת תשמישי על כל היהודים לא חייל נדרא על מי שנשתעבדו לו כו' והא דתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו דאלמא חייל נדר' בכולל הכל באיסור התם כשאומר' נטולה אני מהם שתהא הנאת תשמישם עלי בקונם וסתמ' נמי כאומרת כך דמי אבל באומדנא כו' יע"ש והשתא קשה טובא דבשלמא מ"ש דבאוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דלא חייל ניחא משום דלגבי בעל אלמוה רבנן לשעבודו טפי אפי' באוסרת על כל ישראל כמ"ש בפ' אע"פ אמנם מ"ש דבאומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם דלא חייל נדרא קשה דמ"ש ממקדיש נכסיו שכתב הרשב"א בפ' אע"פ דחייל נדרא ואין אשתו ניזונית מהם משום דבקונם כלל לא אלמוה לשעבוד' מטעמא דאין אדם עשוי להפסיד כדי להפקיע שעבוד אשתו ונמצא דברי הרשב"א ז"ל סותרים זל"ז ולהא ודאי היינו יכולים לומר דס"ל להרשב"א כמ"ש הלח"מ ז"ל בפי"ב מה' אישות הלכה כ"ג כדעת הר"ן ורבינו ז"ל דדוק' גבי שעבוד ממון אמרינן דקונם מפקיע משום דניתן למחילה ותנאי מועיל אבל בעונה שאין התנאי מועיל ולא ניתן למחילה אין קונמות מפקיעין מידי שעבוד מדינא ואם כן משום הכי כתב דבאומר הנאת תשמישי על כל הנשים דלא חייל הן אמת דק"ל על דברי הלח"מ ז"ל דאם איתא דהכי ס"ל להר"ן ז"ל א"כ מאי קק"ל לעיל מזה בד"ה וכיון דמשועבד כו' וז"ל וא"ת ולפרוך ממתני' גופה דלא תנן יוציא בשבת אחת או בב' שבתות משום תשמיש דאלמא לא מצי מפקיע לשעבוד ותי' יע"ש והשתא מאי קו' נימא דמש"ה לא פריך ממתני' משום דאיכא למימר דדוקא בעונה שאין התנאי מועיל ולא ניתן למחילה אינו מפקיע מידי שעבוד אבל שעבוד ממון מפקיע מידי שעבוד מש"ה מייתי ממתני' דקונם שאני עושה לפיך דאפי' בשעבוד ממון מפקיע מידי שעבוד ויש ליישב דכיון דהך סתמא ר"מ היא וכדפריך תלמוד' בדע"א מהך סתמא אבריית' דר"מ ואע"ג דתירצו בגמ' בתר הכי דהך סתמא דלא כר"מ ההיא בדרך את"ל קאמר לה אבל פשטא משמע דר"מ היא ועוד דמשמע ודאי דסתמ' דתלמוד' דפריך וכיון דמשועבד לה כו' פריך נמי ההיא דר"מ דדוחק לומר דתרי מקשין נינהו ואם כן שפיר ק"ל להר"ן ז"ל דאמאי לא פריך ממתני' דכיון דר"מ ס"ל באו' ע"מ שאין לך עלי שאר כסות דתנאו בטל כדאיתא בפרק אע"פ אם כן לר"מ שעבוד ממון ושעבוד עונה כי הדדי נינהו דבתרוייהו אין התנאי מועיל:
אמנם הא ודאי ליתא בדע' הרשב"א והר"ן שהרי לעיל מזה גבי מאי דפריך בגמר' יהא מדאוריי' משועבד לה כתב וז"ל וא"ת הא קי"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וי"ל דשאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודה על בעלה כדאלמוה לשעבודא דבעל לגבי אשה עכ"ד. וכ"כ הר"ך ז"ל שם ועיין בס' מחנה אפרים ה' גביית חוב סי' ג' יע"ש הרי מבואר דמשום טעמא דאלמוה רבנן הוא דלא חייל וכיון שכן באוסר הנאתו על כל הנשים דליכא טעמא דאלמוה אמאי כתב דלא חייל ושמא י"ל דע"כ לא כתב הרשב"א כן אלא דוקא בהקדש משום דאין הקדש אלא אם כן אסר לה אכ"ע אבל בקונמות כיון דאיכא קונם פרטי לא פלוג רבנן והשוו מידותיהן דבכל קונם לא יהא חל נדרא וא"נ י"ל דשאני עונה כיון שהוא עיקר האישות ואיכא ביטול פ"ו אלמוה רבנן לשעבודו טפי אפי' בקונם כלל ועיין להרב נ"מ דרע"ו ע"ד ועיין בספר מוצל מאש שבס"ס רב יוסף סי' כ"ו והנראה דאשתמיט מיניה דברי הר"ן דר"פ המדיר שכתבנו ורוב דבריו יש בהם מן הקושי כמו שיראה המעיין ועל מה שהקשה הר"ן ז"ל על רבינו עיין מ"ש מרן כ"מ שם דאפשר דס"ל לרבינו דכיון דאסיקנא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ומדינא חייל מהשתא כדבר שבא לעולם חשיב ואף על גב דאין אדם מקדיש דשלב"ל קדושת הגוף אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ע"ש וכן כתב בב"י סי' רל"ד וכדבריו נראה בהדייא שהוא דעת התוספות בקדושין דף ס"ג ד"ה וידים יע"ש ומה שהקשה הרב לח"מ ז"ל ממ"ש רבינו בספט"ו מה' מעה"ק וז"ל היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי היא עולה כו' ילדה זכר תקרב עולה דמשמע דוקא מעוברת אבל אם אינה מעוברת לא הוי עולה אע"ג דקדושת הגוף היא ומעשה ידיה כפרה שאינה מעובר' דמי לא על מרן ז"ל תלונתו שגם על דברי התוספות בקידושין שכתבו כסברת מרן ז"ל דלמאי דמסיק שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו לא בעי' שיאמר יקדשו ידי לעושיהן וכ"כ מוהר"ב ז"ל בליקוטיו שכן הוא דעת רש"י במ"ק תקשי להו מתני' דר"פ כיצד מערימין דקתני כיצד מערימין על הבכור מבכר' שהית' מעובר' אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה דמדנקט מתניתין מבכרת שהיתה מעוברת משמע דוקא מעוברת דאי לא לאשמועינן רבותא אפילו שאינה מעוברת ואע"ג דבפ"ק דתמורה ד"י מוקמינן למתני' בקדושת דמים היינו דוקא לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברים ואפי' לבר פדא לאו מה"ט הוא דמוקמינן לה בהכי ואם נאמר דאורחא דמילתא נקט דמסתמא כשהיא מעוברת הוא מקדיש א"כ גם לדברי רבינו ז"ל נימא הכי דאורחא דמלתא נקט ועוד אפשר לומר דפרה שאינה מעוברת גריעה ממע"י משום דמע"י עבידי דאתו ודאי דסתם אשה עבידא דעבד' ודוקא במותר הוא דכתבו התוס' בפ' אע"פ דלא עבידי דאתו ודאי ולא כל הנשים עושות יותר ממע"י מה שא"כ בפרה שאינה מעוברת דלא עבידי דאתי ודאי דאפשר שלא תתעבר ואפילו תתעבר שמא תפיל וכן נר' שהוא דעת התוס' בקידושין דס"ב ע"ב ד"ה אמר שכתבו וז"ל וי"ל משום דבכול' ברייתא דבסמוך הרי את מקודשת לאחר שאתגייר רמ"א מקודשת כו' ולא תני בהדייהו זו דאם ילדה אשתך נקבה כו' ע"ש וק' לכאורה מ"ש ממקדיש מע"י אשתו וממוכר פירות דקל דאמרי' דלר"מ אדם מוכר דבר שלב"ל אלא ודאי משמע דס"ל דהנהו שאני משום דעבידי דאתו ודאי משא"כ באו' אם ילדה אשתו נקבה ה"א מקו' לי דלא עבידי דאתו ודאי כל שאין אשתו מעובר' וגדולה מזו מצאתי להרשב"א בחי' שם שכ' דלר"מ אפי' באשתו מעוברת והוכר עוברה ס"ל דאינה מקו' ולא דמי לפירות דקל דעבידי דאתו ולא עבידי דנתרי כולהו אבל עובר אפי' בשהוכר זימנין דהו"ל נפל ולא קרי' ביה עבידי דאתו ודאי יע"ש הן אמת שלדעת הרשב"א ק"ל דאם כן כי פרכי' פרק מי שמת דף קמ"א לרב הונא דאמר משנתינו איני יודע מי שנאה דלימא ליה ר"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב"ל ומשני אימור דשמעת לי' לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי שמעת ליה ואמאי לא משני דעדיפא מינה אימור דשמע' ליה לר"מ פירות דקל דעבידי דאתו ודאי בעובר מי שמעת ליה וי"ל דמש"ה לא משני הכי משום דאכתי הוה ק"ל דנימא ראב"י היא דס"ל דבאשתו מעוברת אדם מקנה דשלב"ל וכדס"ל לר"ח ומתני' באשתו מעוברת אלא דק"ל כיון דלר"מ עכ"ל דס"ל דאפילו באשתו מעוברת אינה מקו' משום דלא עבידי דאתו ודאי א"כ מנ"ל לר"ח לומר דלראב"י בשאשתו מעוברת מקודשת ואמאי לא נימא דראב"י גם כן מודה לר"מ דאינה מקודשת משום דלא עבידי דאתו ולא דמי לאו' פירות ערוג' זו מחוברת יהיו תרו' דהתם כיון דאוקימנא לה בשחת עבידי דאתו מקרי ומ"מ לדעת התוס' ז"ל מוכח בהדייא דס"ל דבשאין אשתו מעובר' אפי' ר"מ מודה משום דלא עבידי דאתו וא"כ איכא למימ' שדעת רבינו ז"ל דבקדושת הגוף אדם מקדיש דשלב"ל מיהו דוקא במקדש מע"י וכיוצא דעבידי דאתו אבל בדלא עבידי דאתו אפי' בקדושת הגוף אמרינן דאין אדם מקדיש דשלב"ל דקדושת הגוף לדידן לא עדיפא ממאי דס"ל לר"מ בעלמא דאדם מקנה דשלב"ל ואפי"ה מודה בדלא עבידי דאתו ודאי והילכך משום הכי נקט רבינו ז"ל דוקא בהמה מעוברת משום דבאינה מעוברת כיון דלא עבידי דאתו אין אדם מקדיש דשלב"ל ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב בני יעקב בתשובה סימן ו' דקצ"ט ע"ג לדעת מרן הכ"מ ז"ל ממ"ש רבינו בס"פ יו"ד מה' אלו האוסר פירותיו על חבירו הרי חילופיהן וגדוליהן ספק והקשה עליו הראב"ד מדאמרינן בפרק השותפים קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרי' כו' אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו א"ד משום דחילופין כגדולין דמו ותירץ מרן דס"ל דחילופין וגידולין שוין הן וכי אבעיא לן בחילופין ה"ה בגידולין והא דאמרינן א"ד משום דחילופין כגידולין דמו היינו לומר דטפי חשיבי גדולין דבר שבא לעולם אבל לפום קושטא אף גדולין הוי דשלב"ל יע"ש ולפי דעת מרן ז"ל קשה מ"ש דגבי מע"י פשיטא ליה דאדם אוסר בקונם דבר שלב"ל והכא פסק דהוי ספק ע"ש שהניחו בצ"ע אכן לפי מ"ש יש לדחות דלא אמרו הרב ז"ל אלא במע"י דעבידי דאתו ודאי דסתם אשה דרכה לעשות מה שאין כן באוסר פירותיו על חבירו דלא עבידי דאתי ודאי דמי יימר דמחליף להו וכן גדולין נמי מי יימר שינטע אותם ויוצא פירות ואפי' בחד מי יימר מקרי לא עבידי דאתו לדעת כמה מרבוי' עיין בתוס' פ' המוכר את הספינה דף ע"ט דבור המתחיל אימור ובחידושי הרמב"ן ז"ל שם יעוין שם ודוק ומ"מ מאי דמשמע מדברי הלח"ם דבהמה מעוברת חשיב דבר שבא לעולם הא מילתא צריכא רבה שהרי הטור ז"ל בח"מ סימן ר"ט כתב בהדיא דאם אמר מה שתלד בהמתי או שפחתי מכור לך אפי' היתה השפחה או הבהמה מעוברת לא קנה וכן משמע מסתמיות דברי רבינו ז"ל בר"פ כ"ב מה' מכירה דין א' וכן נראה שהוא דעת התוס' ז"ל בפ"ק דבכורות גבי ההוא דרב מארי הוה מקנה אודנייהו ועיין בס' בני יעקב דס"ו ע"ד ולפי דעתם ק' מתני' דפ' כיצד מערימין דקתני מה שבמעיה של זו עולה דהא אין אדם מקדיש דשלב"ל וכן הקשה הרב מחנה אפרים דכ"ה יע"ש וליכא למימר דס"ל ז"ל דקדושת מזבח אדם מקדיש דשלב"ל ואע"ג שדעת הטור ז"ל בא"ה סי' פ"א נראה דס"ל דאפי' בקונמות דקדושת הגוף נינהו אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו מ"מ קדושת מזבח אלים טפי וחייל שהרי בפ"ק דתמורה אוקימנא להך מתני' לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברים שהקדישו קדוש' דמים ואולי נאמר דקדושת דמים שאני דמההיא שעתא חל עליה קדושה ואע"ג שלא בא לעולם מ"מ הרי בהמה זו שוה יותר בדמיה מפני העובר שבה ואותו היתרון הוא מקדיש וכמו דאיתא בעולם דמי משא"כ במוכר עובר בהמתו שתכלית הקנין לא בא אלא לכשיולד דכל זמן שהיא במעי בהמה זה אינו רוצה בקניינה כנ"ל לחלק לפי חומר הנושא עוד הקש' הר"ב מחנה אפרים לדעת הסוברי' דעובר חשיב דשלב"ל מהא דגרסינן פר"א דמילה דקל"ג ע"ב דפליגי תנאי ביליד בית ומקנת כסף וקאמר עלה בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית כו' מקנת כסף נימול לח' כגון שלקח שפחה מעוברת מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא לת"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה ומשני בלקח שפחה לעוברה ופריך הניחא למ"ד דקנין פירו' לאו כקנין הגוף דמי אלא למ"ד ק"פ כקנין הגוף דמי הא דומיא דלכם הוא ע"כ ואם איתא דלא שייך קנין בעובר אלא אם כן מקנה האם לעוברה וכדעת הטור אם כן תקשי ליה ולר"ח נמי מי ניחא דלמ"ד ק"פ כקנין הגוף דמי א"כ בלקח זה שפחה וזה עוברה ע"כ איירי דהקנה האם לעוברה ואם כן הוי שפיר דומיא דלכם אלא מוכח דמצי לקנות העובר בלא הקנאת אמו א"ד יע"ש ולע"ד אי מהא לא אירייא שהרי כתב רש"י שם בד"ה משכחת לה דה"ה דהוה מצי לפלוגי דמקנה כסף בין ילדה ואח"כ הטבילה בין הטבילה ואח"כ ילדה אלא רבותא אשמועי' דאפי' הטביל' ואח"כ ילדה משכחת לה ואם כן משום הכי לא מצי פריך למ"ד ק"פ כקנין הגוף דמי היכי משכחת לה מקנת כסף נימול לאחד משום דא"ל דמשכחת לה בילדה ואח"כ הטבילה וא"נ דמצי למימר דר"ח ס"ל כר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלב"ל וא"נ בלשון חיוב ואליבא דכ"ע דאפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אדם מתחייב בדשלב"ל כנודע וליכא למימר דאם כן כי פרכי' יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה אמאי לא משני דמשכחת לה כגון שאמר לו מה שתלד שפחתי מכור לך ואח"כ נתעברה וילדה ור"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב"ל שהרי כבר כתבנו דאפילו ר"מ מודה בהא משום דלא עבידי דאתי ודאי דשמא לא תתעבר וכי תימא דאכתי משכחת לה בשמכר לה בל' חיוב קודם שתתעבר י"ל דהא לק"מ משום דהא דאדם מתחייב בדבר שלב"ל היינו לומר דלכשיבואו לעולם מחייב לתנם לו מיהו כל שלא עשה שום קנין באותם הנכסים לא זכה הקונה ועיין בס' בני יעקב דצ"א ע"א וא"כ לא הוי יליד בית אלא מקנת כסף שהרי כשנתעבר' לא ברשותו נתעברה ולא מקרי עובר שלו ומש"ה מוקי לה בלקח שפחה לעוברה דמההיא שעת' יש לו זכי' בגוף השפחה כשתתעבר ומקרי שפיר יליד בית ודוק ולמאי דאקשי' עלה מעיקרא לדברי התוס' ממתני' דפ' כיצד מערימין אפשר ליישב עוד דמ"ש בקדו' דלרב אשי דקאמר שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ולא בעינן שיאמר יקדשו ידי לעושיהן לאו מטעמא דקדושת הגוף חלה אף על דבר שלב"ל כמ"ש מרן אלא דס"ל כפי' ר"ת שכתבנו לעיל דרב אשי ה"ק שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכמקדיש גוף ידיה דמי דמע"י אגידי בידה וחייל עלייהו נדר וס"ל דלרב אשי מתוקמה מתני' כפשטה אפי' באוסרת מע"י דהו"ל כמקדיש גוף ידיה ואפשר שזהו דעת רבינו ג"כ ומשום הכי כתב דבנדרה שלא יהנה ממע"י דחל הנדר משום דהו"ל כמקדיש דקל לפירותיו כיון דמעשה ידיה אגידי בידה ובהכי אתו שפיר דברי רבינו שבפט"ו מה' מעה"ק אמנם אכתי ק"ט ממ"ש רבי' בפי' המשנה וז"ל והענין בכאן באשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן ואו' ריב"ן שהוא יפר כו' ואע"פ שמע"י משועבדות לבעלה לפי שהעיקר אצלינו הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דס"ל למאי דמסיק רב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו צריך לאוקומי באומר יקדשו ידי לעושיהן ונמצאו דב

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.