שער אפרים/סה

שער אפרים סה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאלה סה

יוס"ף הוא המשביר. גמיר וסביר לוחם במלחמתה של תורה ומתעבר. על ריב ל"ו לו מתגבר. כארי שואג על נוהו בקולו ארזי' שובר הנעלב ואינו עולב שומע חרפתו ואינו משיב דבר עם עקש יתפתל ויתברר עם נבר. באלקים יהלל דבר מה לתבן את הבר הוא אהובי הרב הכולל בתלמוד ופוסקים הוא בלול כמהר"ר יוסף אלמושינו נר"ו. וה' יגדיל את שלומו. וינחהו במעגלי צדק למען שמו:

הנה זה מקרוב קבלתי קונטריס א' ממעל"ת הכצעקתו הבאה אלי אודות האש המתלקחת כבשר בקלחת על דבר חכם א' אשר חירף אותו ברבים בלהט חרב המתהפכת ורצה לדונו כעיר הנדחת ופשתה באור המספחת. על הדרשה אשר דרש בשבת הגדול העבר בפ' ויאמר ה' כי אהיה עמך וזה לך האות וגו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה ודקדק מעל"ת בפסוק הלא הב"ה הוא המדבר ואיך קאמר תעבדון את אלקים תעבדון אותי הל"ל וכמו שמצינו בגמ' שמקשה גבי ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' ועבור הדקדוק הזה הוציא מעל"ת את שם האלקים מקודש לחול ודרש בהוציאך את העם ממצרים והיינו הער"ב שהוא ממצרים שעתיד' לעבוד לך אלקים אחרים שנאמר קום עשה לנו אלקים והאלקים זה אפשר שהוא לשון חול כמו זובח לאלקים יחרם וכמו עד האלקים יבא דבר שניהם ומ"ש על ההר הזה ר"ל עם היות שקיבלו התורה על ההר הזה יעבדון אלקים אחרים וכו' זהו תורף הענין בקצרה הצריך לענינו מתוך הדרוש שלו אשר כתב לי מעל"ת ובא מכ"ת בקובלנא רבא אלי וז"ל דמר והנה קמה רוח באיש לשון כו' כל רוחו יוציא כסיל וקרא אותי כופר בעיקר שחירף אלקים חיים וכל העומדים שם אשר שמעו הדרשה הזאת לא מיחו בידו ועוד כמה זילזולים אחרים אשר קרא באזני העם קרעו בגדיכם וחגרו שקים כו' כי אוי לדור שחכם כזה יורנו בדרך יבחר וכאלה רבות ובקש מעל"ת ממני לעמוד לימין צדקו לבל יהיה נדח ונרדף מאותו האיש החכם אשר חירף אותו ברבים ורוצה להתנצל עצמו ולעשות סניגרון לדבריו בעסק הדרוש הנז' הנה באתי להודיע למעל"ת כי טרם שהגיע לידי הכתב ממעל"ת קבלתי כתב מהחכם אשר חירף אותו בלשון שאלה אשר שאל מאתי שאחד עמד ודרש ברבים ביום שבת קודש דרשות של דופי וגילה פנים בתורה שלא כהלכה ודרש אצל הפסוק וסמך ידו על ראש העולה שהוא עמלק וכו' וכאלה רבות והעיקר גדול הכאב מאד שפירש מאמר הכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים שפירושו שיעבדו את העגל וזהו חלילה וחלילה כו' לדרוש שמו הגדול שנכתב בקדושה להוציאו לחול ומלבד חטאתו כי כבדה מאד פשתה הצרעת בפי ההדיוטות כו' ומעתה יורנו המורה מהו משפט האיש הזה כו' וכתב החכם השואל פסק דינו על זה לפי הנראה לדעתו והעלים מאתי מי הוא החכם הדורש הנז' ובקראי את השאלה של החכם הנז' עמדתי מרעיד ואחזני בשרי פלצות באמרי מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו להפך דברי אלקי"ם חיים ולהמיר את כבודו בתבנית שור אוכל עשב והיה דחוק ורחוק משכלי שמעל"ת הוא הדורש הנז' או אם מעל"ת הדורש אזי השאלה ששאל החכם מאתי לא כנים הדברים רק הוא קנאת איש מרעהו לחפאות דברים אשר לא כן ולהטיל מום בקדשים כי באמת לא הכרתי את החכם השואל מעולם רק זה הכתב הראשון אשר קבלתי מאתו ובהיות שמזרעא דאהרן קאתינא לאהוב שלום במקומו ולרדוף שלום במקום אחר ועשיתי את עצמי כאלו לא אדע את יוס"ף והפכתי בזכות הדורש הנ"ל וקימתי בעצמי תיתי לי דלא מזיגנא רישא רישא אבי סדיא עד דמהפכנא בזכותא דצ"מ אף שהענין בעצמו הוא עסק מקולקל ולא אוכל לעשות מחושך אור וממר מתוק אבל באשר שהשאלה והתשובה של החכם הנז' היה שאותו הדורש הוא בר נידוי ואסור לשמוע דבר תורה מפיו זולת שאר דברים בכן הפכתי בזכותו וכתבתי להחכם הנ"ל תשובה על שאלתו בזה הענין ערך שנים עשר דפין מענין לענין באותו ענין ע"פ סוגית התלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים ובקצה תשובתי כתבתי להחכם השואל שאולי אותו הדורש רוצה לדרוש האתין שבתורה וכמ"ש גבי תלמידי נחום איש גם זו בפ"ב דחגיגה גבי את השמים כו' והוקשה להדורש מהו תעבדון את האלקים כו' (עיין לעיל בסי' ס"ד) עד זאת היתה תשובתי לחכם השואל אשר העתקתי למר בתכלית הקיצור סוף הענין וקשה עלי לבקש לי מעתיקים כעת כל הפלפולים מ"ש לו בסוגי' התלמוד והפוסקים חדשים וגם ישנים בענין הזה. והנה עתה בא לידי כתב ממעל"ת בקובלנא רבא על החכם הנז' עבור שחירף את מעל"ת ברבים וכנ"ל ובודאי אם החכם הנז' לא הוכיח את מעל"ת תחלה כמה פעמים בסתר ע"י עצמו או ע"י אוהביו שיסור מדרכים האלה לדרוש בפסוקי התורה מה שנוגע בכבוד ה' וכבוד אלקים הסתר ולא יעשה תורתו פלסתר חלילה רק תכף ומיד חירף אותו ברבים וכפי כתבו דמר אז לא יפה עשה החכם הנ"ל וכמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' דעות וז"ל המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו ובין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בלשון נחת ורכה אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם ב' וג' עכ"ל א"כ משמע בהדיא שצריך להוכיחו בינו לבין עצמו תחלה:

ואף שבגמ' דערכין דף ט"ז אמרי' מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנא' הוכח תוכיח הוכיחו ולא קיבל ממנו מנין שיחזור ויוכיחנו ת"ל תוכיח מ"מ יכול אפילו פניו משתנים ת"ל לא תשא עליו חטא ופירש"י ופניו משתנים שיוכיחנו ברבים להלבין פניו עכ"ל א"כ משמע שאסור להוכיחו ברבים ולהלבין פניו אף לאחר כמה תוכחות שהוכיחו שהרי בברייתא סידר הוכיח ולא קיבל מנין שיחזור ויוכיחנו ת"ל תוכיח מ"מ ואח"כ מקשה יכול אפי' פניו משתנים כו' ת"ל לא תשא עליו חטא ומשמע אפילו אחר כמה תוכחות אסור להוכיחו ברבים ולהלבין פניו. אבל נלע"ד שיש לחלק דדוק' בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברים שבינו למקום אם לא קיבל ממנו בינו לבין עצמו יכול להוכיחו ברבים אף אם פניו משתנות וכן מבואר בדברי הרמב"ם שם שכתב המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנא' ולא תשא עליו חטא כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן שאסור להכלים את ישראל ומכ"ש ברבים כו' עד בד"א בדברים שבינו לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו ומבזין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים שבישראל א"כ מוכח מדבריו דבדברים שבין אדם למקום מותר להכלימו ברבים אם לא חזר בו בסתר. אף שמדברי הרמב"ם משמע לכאורה שדבריו הם נגד סוגיא דברייתא הנ"ל דבברייתא משמע שמקשה יכול אפילו פניו משתנים ת"ל ולא תשא עליו חטא דמשמע אפילו לאחר כמה תוכחות לא תשא עליו חטא שאסור להכלימו ברבים וכמ"ש רש"י וע"כ איירי בעבירות שבין אדם לחבירו דבעבירות שבין אדם למקום כתב הרמב"ם שמותר לבייש אותו ברבים אחר שהוכיחו בינו לבין עצמו תחלה וא"כ ע"כ הרמב"ם סובר שהבריית' איירי בעבירות שבין אדם לחבירו והרמב"ם כתב המוכיח את חבירו תחלה לא יכלימנו כו' מכאן שאסור להכלים את ישראל וכ"ש ברבים וזה איירי בדברים שבין אדם לחבירו וכמ"ש אח"כ בד"א בדברים שבין אדם לחבירו כו' ומשמע מדבריו דדוקא תחלה לא יכלימנו אבל בסוף כשלא קיבל התוכחות יכלימנו שמותר להכלים אותו דאל"כ למה כתב הרמב"ם לשון תחלה א"כ דברי הרמב"ם הם נגד הסוגיא דבריית' הנז'. אבל שבקיה להרמב"ם דאיהו דחיק ומוקי' אנפשיה דמ"ש הרמב"ם המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו דמשמע דוקא תחלה לא יכלימנו אבל אם לא קיבל עליו תוכחה בתחלה מותר להכלימו אח"כ היינו דוקא בינו לבין עצמו מותר להכלים אותו אבל לא ברבים והכי דייקא לישנא דהרמב"ם שמסיים מכאן אמרו שאסור להכלים את ישראל וכ"ש ברבים מוכח ממ"ש וכ"ש ברבים דמ"ש תחלה עד שיכלימנו לא איירי ברבים. והמשך לשון הרמב"ם כך הוא המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר עמו קשות עד שיכלימנו אפילו בינו לבין עצמו לאפוקי בסוף אם לא יקבל התוכחה מותר להכלים אותו בינו לבין עצמו אבל לא ברבים לעולם והיינו בדברים שבינו לבין חבירו אבל בדברים שבינו למקום יכול להכלימו ולביישו ברבים:

ונראה שדעת רש"י ג"כ כהרמב"ם שרש"י פי' בגמ' ת"ל לא תשא עליו חטא שיוכיחנו ברבים להלבין פניו דמשמע דוקא ברבים אסור להכלימו אבל בינו לבין עצמו אף שילבין פניו מותר להוכיחו ומה שהוכרח לרש"י לפרש כן לפי שהוקשה לרש"י איך אמר דאם פניו משתנים אסור להוכיחו משום לא תשא עליו חטא הלא לפני זה אמר הוכיחו ולא קיבל ממנו מנין שיחזור ויוכיחו אפילו כמה פעמים ואיך יתחיל להוכיחו כי פן ישתנה פניו ואז יעבור על לא תשא עליו חטא וגם אפשר שבודאי ילבין פניו ויתבייש בתוכחתו כמה פעמים כי שיעור התוכחה הוא עד הכאה או עד נזיפה ובודאי מוכרח שילבין פני החוטא בתוכחות רבות כאלה עד שיכה את המוכיח לכן פירש"י דהיינו שלא יוכיח אותו ברבים להלבין פניו ומשא"כ בינו לבין עצמו מותר אף אם ילבין פניו ובודאי הבריית' איירי בדברים שבין אדם לחבירו דבדברים שבין אדם למקום הלא כל המקראות מלאים מזה שהוכיחו הנביאים ברבים את ישראל והיו מחרפים אותם הן ליחידים הן לרבים וכמ"ש הרמב"ם אלא ודאי שאיירי בדברים שבין אדם לחבירו וראיתי בספר לח"מ להראד"ב שהניח פה דברי הרמב"ם בצ"ע ולפי מ"ש המה נכונים וישרים למוצאי דעת ושיטתו כשיטת רש"י בגמ' ועיין בתשובת הרב מהר"מ מלובלין סי' י"ג. הרי בנ"ד אותו החכם שחירף וביזה את מעל"ת לא יפה עשה אם לא הוכיח אותו תחלה בסתר בעצמו או ע"י אוהביו אף שבדברים שבין אדם למקום הרשות בידו לחרפו ולהלבינו ברבים וכמ"ש לעיל היינו דוקא אם הוכיחו תחלה בסתר בינו לבין עצמו וכמ"ש לעיל וא"כ בנ"ד אף שהוא בדברים שבין אדם למקום צריך להוכיחו בסתר תחלה:

ומ"ש מעל"ת וז"ל וכיון דאתא לידן נימא ביה מילתא כו' שהראד"ב הקשה למה השמיט הרמב"ם דאפילו תלמיד לרב יכול להוכיחו ובסוגי' דא"מ דהוכח אפילו ק"פ משמע ותוכיח אתיא לתלמיד לרב יכול להוכיח ועוד הקשה הראד"ב דבגמ' משמע בא"מ הוכח אפי' ק"פ ובערכין גרסי' הוכח פעם א' ותוכיח ק"פ משמע כו' וכתב מעל"ת בשם חמיו הגאון ז"ל שכתב בגליון ספרו שהרמב"ם סמך על הבריית' דערכין בפ"ג אך אין צורך לזה דכבר כתבה בפ"ה מהלכות ת"ת ראה רבו כו':

והנה בהיות שאין משיבין את הארי לאחר מותו וצריכין אנו לישב דברי חמיו הגאון ז"ל כי לפום ריהטא דבריו אינם מובנים כי לפי מ"ש שהרמב"ם ז"ל כתבה בפ"ה מהלכות ת"ת ראה רבו כו' וא"כ הא דפ"ה מהלכות ת"ת הך דראה רבו איירי בתוכחת תלמיד לרב וא"כ האיך כתב שהרמב"ם סמך על הבריית' דפ"ג דערכין דתוכיח מאה פעמים משמע והיא חולקת על הסוגי' דאלו מציאות וא"כ לפ"ז תלמיד לרב אינו יכול להוכיח וא"כ איך כתב בפ"ה מהלכות ת"ת בהא דראה רבו דמוכח משם דתלמיד לרב יכול להוכיח ובודאי לפי פשוט אינו קשה על הרמב"ם כלום במ"ש ראה רבו כו' די"ל שזה לא מקרי תוכחה רק שזהו מהדברים הנוגעי' בכבוד רבו אבל לפי מה שמסיים חמיו הרב ז"ל הנ"ל אך אין צורך לזה דכבר כתבה בהא דראה רבו כו' משמע שהוא מן התוכחות:

והיה נלע"ד לישב מה שהקשה הראד"ב ז"ל מהא דהשמיט תלמיד לרב כו' ולומר שהרמב"ם פסק כסוגי' דאלו מציאות ודלא כסוגיא דערכין לפי שאיתא שם בגמ' דא"מ ואימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימני א"ל הוכח אפי' מאה פעמים משמש תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד כו' ומסיק עוד שם מות יומת המכה אין לי כו' ת"ל יומת מ"מ וכן גבי הכה תכה והשיב תשיב והענק תעניק כו' אין לי אלא שנתברך הבית בגללו כו' ת"ל תעניק כו' ומקשה ולראב"ע דאמר לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו תעניק ל"ל ד"ת כל' ב"א וא"כ לפי מאי דמסיק שם בסוגי' דר"ת כל' ב"א וא"כ כל הני לימודים דילפינן מהכה תכה ומות יומת והשיב תשיב ומהוכח תוכיח אין אנו צריכין לזה דתוכיח אינו מיותר דד"ת כל' ב"א וא"כ הא דכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות דעות דמחוייב להוכיחו אפילו כמה פעמים נלמד מהוכח לבד וכפי התחלת הסוגי' דהוכח אפילו ק"פ משמע ואינו קושי' דתוכח ל"ל דר"ת כלב"א ולא ילפינן מזה תלמיד לרב כו' ולכן השמיט הרמב"ם הא דתלמיד לרב ומ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות ת"ת ראה רבו כו' נלמד מגמ' דקידושין מדין בנו לאביו וכ"כ הרמב"ם גוף הדין בפ"ו מהל' ממרים גבי בנו לאביו ראהו עובר על דברי תורה לא יאמר לו אבא עברת על ד"ת וכתב הכ"מ שם דנלמד מגמ' דקדושין ובסנהדרין כו' וז"א מיירי דיוכיח את אביו או את רבו דאדרבה משם משמע שלא יוכיח אותו רק יאמר לו למדתנו רבינו וה"ה גבי אביו וכן ראיתי בתוס' שמקשים שם בסוגיא דאלו מציאות ד"ה ד"ת כלב"א כו' וא"ת וכי לית להו כל הני דרשות דלעיל וי"ל דדוקא הכא כו' והיה נראה להרמב"ם תירוץ זה לדוחק לפי דאמרינן בסוטה פ' ארוסה דף כ"ד בתוס' ד"ה ור' יונתן האי איש איש מאי עביד לי' מבעי ליה כו' והקשו התוס' תימא והא איהו דאמר בפ' אלו הן הנחנקין איש איש דכי יקלל ד"ת כל' ב"א ולא דריש לה לדרשא אחריתי וכ"ת היכא דאיכ' למדרש דרשינן ואפילו למאן דאית ליה ד"ת כל' ב"א א"כ קשה מהא דהשואל כו' ע"ש א"כ נשמע לפי קושי' התוספות דסוטה דמאן דאית ליה ד"ת כלב"א יש לו לסבור בכ"מ ד"ת כלב"א ואף שכתבו התוס' אח"כ וקשה לישב השמועות דד"ת כלב"א כו' ע"ש מ"מ הרמב"ם סובר לפי מסקנת הסוגי' דאלו מציאות לכל הפחות באלו הדברים הנישנין בסוגי' זו דאלו מציאות אמרינן לפי המסקנ' דד"ת כלב"א וה"ה בהוכח תוכיח ולכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות דעות כמ"ד דהוכח אפילו ק"פ משמע ותוכיח לא אתי' לתלמיד לרב רק ד"ת כלשון ב"א כו' ולכן השמיט הרמב"ם הא דתלמיד לרב כו' כן הי' נלע"ד לישב לכאורה דעת הרמב"ם:

אמנם כד מעיינת ברמב"ם תמצא שישוב זה אינו נכון שהרי אי אמרי' דלפי מסקנת הגמ' דאלו מציאות דאמרינן ד"ת כלב"א בכל הסוגי' א"כ לפ"ז הא דאמרי' גבי הענק תעניק ד"ת כלב"א דוקא בנתברך הבית בגללו מעניקין וכשאין נתברך כו' אין מעניקין לו והרמב"ם פסק בהדיא בפ"ג מהל' עבדים בין נתברך הבית בגללו ובין אין נתברך כו' מ"מ מעניקין לו שנא' הענק תעניק מ"מ כו' וזהו דלא כראב"ע בגמ' דאמר ד"ת כלב"א וכן גבי מות יומת דדרשי' אין לי אלא במיתה הכתובה בתורה מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל יומת מ"מ וא"כ לפי המ"ד דסבר דברה תורה כלב"א אי אתה יכול לדרוש מזה שאם אי אתה יכול להמיתו במית' כו' שאת' יכול להמיתו כו' והרמב"ם כתב בהדיא בפ' י"ד מהלכות סנהדרין מי ששמר על נפשו ולא יכולין ב"ד לאוסרו ולהמיתו במיתה שהוא חייב בו הורגים אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו כו' ע"ש א"כ מוכח מזה שהרמב"ם סבר הע"ד דלא אמרינן ד"ת כלב"א וה"ה בהוכח תוכיח:

וראיתי בהגמ"יי שכתב על מ"ש הרמב"ם ז"ל ואם לאו יוכיחנו פעם ב' וג' וכתב ע"ז בהגמ"יי וז"ל בא"מ הוכח תוכיח אפילו ק"פ כתב רא"מ אע"ג דדרשינן התם מהוכח תוכיח דתלמיד לרב במקבלו פי' ששוכח ומפקינן נמי לחבירו בשאין מקבלו הוכחת תלמיד לרב במקבלו ולחבירו כשאין מקבלו שקולין הן ויבאו שניהם עכ"ל וכ"כ הסמ"ג במ"ע י"א הוכח תוכיח כו' ודרשו רבותינו מריבוי תוכיח אפי' תלמיד לרב ובמקום אחר מרבה מתוכיח אפי' ק"פ ואפילו לא קבל ועיקר הדברים מביא בב"מ וכו' ופי' הר"א ממיץ הוכחת תלמיד לרב במקבלו ולחבירו כשאינו מקבלו שקולים הן ויבאו שניהם. ולפי דברי הרא"מ מיושב למה השמיט פה דין תלמיד לרב וכתבה בפ"ה מהל' ת"ת לפי שאין הנדון שוה דתוכחת תלמיד לרב מיירי במקבלו ובשוכח וז"ש בפ"ה מהלכות ת"ת ראה רבו עובר על ד"ת יאמר לו למדתנו רבינו כך וכך וכו' והיינו כמזכיר את רבו ולא כתבה כאן לפי שכאן איירי שיכול להוכיח אפילו כמה פעמים ומשא"כ בתלמוד לרב ולכן כתב' הרמב"ם שם בהלכות ת"ת ונלמד ג"כ מתוכיח ומה שנלמד בפ"ק דקידושין היינו שיאמר לו למדתנו רבינו כך והיינו כמזכיר את רבו וה"ה בבן לאב וכמ"ש בהלכות ממרים וכמ"ש לעיל. ודברי הר"א ממיץ צריכין קצת ביאור בגמ' לפי שאמרי' בסוגי' דא"מ א"ל ההוא מרבנן כו' אימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימנא א"ל הוכח אפי' ק"פ משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל תוכיח א"כ לפי משמעו' הסוגי' דהוכח אפי' ק"פ משמע וע"ז קא' תוכיח ל"ל ומשני דאלו לא כתיב תוכיח ה"א דהוכח אפילו ק"פ משמע דוקא הרב לתלמיד אבל תלמיד לרב לא יוכיחנו ק"פ לכן כתיב תוכיח אפי' תלמיד לרב יוכיח ק' פעמים כן הוא משמעות הסוגי' ולפי דברי הרא"מ משמע דתוכחות תלמיד לרב במקבלו כו' ולחבירו בשאינו מקבלו שקולים הם דמשמע מדבריו דמ"ש בגמ' תלמיד לרב איירי בפעם א' וע"כ צריכין אנו לומר לפי דבריו דמ"ש הגמ' תלמיד לרב מנין לא קאי על הוכח ק"פ משמע שנלמוד מזה דתוכיח אתי' לתלמיד לרב דג"כ ק"פ יכול להוכיח רק מ"ש בגמ' תלמיד לרב מנין פירושו מנין שיכול להוכיח כלל לז"א ת"ל תוכיח מ"מ כו' וכמ"ש הרא"מ דמ"ש בערכין תוכיח ק"פ היינו בשאינו מקבלו ובתלמיד לרב במקבלו אבל מ"מ זהו קצת דוחק דמשמעות הסוגיא אינו כן:

אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי בין אם נאמר דסוגיות חלוקות הן ולפי הסוגי' דערכין תלמיד לרב אינו יכול להוכיח בין אם נא' דשקולין הם דתלמיד לרב במקבלו היינו בפעם א' כו' וכמ"ש לעיל קשה הלא כד מעיינת בדברי הרמב"ם שכתב פה המוכיח את חבירו כו' צריך להוכיחו כו' אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם ב' וג' וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא כו' וכד מעיינת בערכין מקור מוצא הדינים הנז' תמצא שלקוחים מגמ' דאמרי' שם עד היכן חייב להוכיחו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה רי"א עד נזיפה כו' ואמרי' שם בגמ' אר"נ ב"י ושלשתן מקרא א' דרשו ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו כו' ופירש"י יהונתן הוכיח לשאול עד שקצף עליו כו' וא"כ הרמב"ם שפסק שמחוייב להוכיח עד הכאה וזהו נלמד מיהונתן ושאול שיהונתן הוכיחו כמה פעמים לאביו שאול עד שרצה אביו להכותו וכבר כ' מ"ש הכ"מ בפ"ה מהלכות ת"ת על מ"ש הרמב"ם ראה רבו כו' דמבן לאביו נלמד תלמיד לרבו וה"ה גבי שאול ויהונתן שהוכיח הבן לאביו כמה פעמים עד שרצה אביו להכותו נלמד ג"כ תלמיד לרבו שיכול להוכיח לרבו כמה פעמים עד שרבו ירצה להכותו וא"כ קשה לדברי הפוסקים הנ"ל הן לדברי הסוברים דסוגיות חלוקות הן הן לאותם שסוברים דתלמיד לרב איירי במקבלו ולחבירו כשאינו מקבלו וא"כ ה"ה בן לאביו יש לו דין תלמיד לרב וגבי שאול ויהונתן משמע שהוכיח אותו כמה פעמים עד הכאה ומשמע שבן לאביו רשאי להוכיחו כמה פעמים וה"ה תלמיד לרבו דחד דינא אית להו לתרוייהו ובזה צדקו דברי הנ"י שכתב בפ' א"מ דאע"ג דדרשינן תוכיח אפילו ק"פ ואפ"ה דרשינן ליה נמי תלמיד לרב דכולהו שמעית מיניה דתוכיח לכל אדם ובכל ענין כו':

ונלע"ד לישב דברי הראד"ב קושיתו וגם תירוצו של חמיו הגאון ז"ל דבאמת סמך הרמב"ם על סוגיא דערכין דהוכח משמע פעם אחד ותוכיח אפילו ק"פ משמע וליכא למילף מיניה תלמיד לרב מלשון תוכיח כי סוגיות חלוקות הן:

אמנם אף שמן התורה לא למדנו הוכחת תלמיד לרב או בן לאב מ"מ מדברי קבלה למדנו דהיינו מתוכחות שאול ויהונתן שיהונתן הוכיח לאביו שהיה בנו ותלמידו או שמתוכחת בנו ילפינן תלמיד לרבו וכמ"ש לעיל בשם הכ"מ ולכן לא כתב הרמב"ם זה פה וכתבה במקומו בהל' ת"ת ובהלכות ממרים להורות שדבר זה אינו מן התורה מהוכח תוכיח כי תוכיח אתיא דיכול להוכיח אפי' ק"פ וכמו כן מצינו בכמה מקומות בגמ' דבר זה מתורת משה לא למדנו ובזבחים בפ"ב דף י"ח בסוגי' ממאי דהאי בד כיתנא רבינא אמר מהכא פארי פשתן יהיו על ראשם א"ל רב אשי והא עד דאתי יחזקאל מנלן ולטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו כל בן נכר כו' עד דאתי יחזקאל מנלן וכן במ"ק דף ה' אר"ש ן' פזי רמז לציון מן התורה מנין ת"ל וראה עצם ובנה אצלו ציון כו' עד דבר זה מתורת משה לא למדנו וכן בתענית ובכמה מקומות א"כ ה"ה בנ"ד דתוכחות תלמיד לרב ובנו לאביו לא למדנו מתורת משה רק מדברי קבלה מתוכחות יהונתן ושאול:

ואף שכתב הרמב"ם פה שיעור תוכח' עד הכאה אף שדבר זה נלמד ג"כ משאול ויהונתן ולא כתב ג"כ פה תוכחות בן לאביו ותלמיד לרבו ז"א קושיא דמ"ש פה שייך לתוכחות כל אדם ונלמד במכ"ש ממה שיהונתן הוכיח לאביו עד הכאה ומכ"ש לאיש אחר שהוא חבירו:

והיה נלע"ד לישב לכאורה קושית הסמ"ג שהקשה על הרמב"ם שפסק כרב במקום ר' יוחנן כי רב אמר עד הכאה ורי"א עד נזיפה ולמה פסק הרמב"ם עד הכאה ועיין בכ"מ ובס' לח"מ מה שמקשה הראד"ב על ישובו של הכ"מ ורצה לישב קושית הסמ"ג לפי שלא דייקי קראי כוותיה דר"י משום דמקשי בגמ' על ר"י כו' ואע"ג דשאני לי' מ"מ לא דייק שפיר כו' ע"ש ודבריו הם בלי טעם למה לא דייק שפיר ולפי מה שאכתוב לקמן יתישב שפיר על נכון:

וראיתי עוד בספר שני לוחות הברית שכתב בהתחלת ספרו שלא היה ראוי לפסוק כר"י שהוא יחידאה נגד רב ושמואל שס"ל מצות תוכחה אף לאחר נזיפה כו' ומאחר שדברי ר"י בטלים נגד תרוייהו ע"כ מן הראוי לפסוק כרב כי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי כו' ע"ש ודבריו אינם מובנים לי הלא ג"כ נוכל לומר דדברי רב בטלים נגד ר"י ושמואל דתרוייהו ס"ל דשיעור תוכחה אינו יותר עד קללה והלכה כר"י נגד שמואל כו' וא"כ הדר' קושיא לדוכתיה ובפרט למ"ש התוס' ד"ה ולמ"ד עד נזיפה כו' שאכתוב לקמן א"נ דלא דרשי קראי דויטל שאול כו' דמשמע ששמואל סבר הכאה כלל לא:

ולפי מ"ש לעיל היה נראה בעיני לכאורה לישב קושיות הסמ"ג לפי שאמרי' בגמ' אר"נ ב"י ושלשתן מקרא א' דרשו מויחר אף שאול ויהונתן כו' ואף שה"ל לפסוק כר"י עד נזיפה היינו דוקא בבן לאביו שלא יוכיח לאביו יותר מכדי נזיפה והיינו כמו יהונתן שהוכיח לשאול ומשא"כ באדם אחר יש לפסוק כרב עד הכאה דמבן לאביו שהוא עד נזיפה נשמע לאדם אחר שהוא עד הכאה אמנם לפ"ז קשה דמנ"ל להגמ' ללמוד שיעור התוכחה מאדם לחבירו עד נזיפה או עד קללה משאול ויהונתן דלמא שאני בן לאביו שלא יוכיחו רק עד נזיפה או עד קללה ומשא"כ בין אדם לחבירו:

אבל נלע"ד לישב קושית הסמ"ג הנ"ל לפי מאי דמשני בגמ' קושי' שהקשה על ר"י הא כתיב הכאה ומשני התם דאגב חביבותא יתירתא דהוי ביה ליהונתן בדוד מסר נפשיה בדוד טפי וא"כ לפ"ז נתת תורת כל א' וא' בידו ויהיה ענין התוכחה מאלו הדברים שאין להם שיעור (וכמ"ש במסכת שביעית פ"ב גבי עד אימתי חורשין) וא"כ ה"ה בנ"ד כי לפעמים יהיה שיעור תוכחה עד נזיפה ולפעמים מי שיהיה חביב בעיניו יהיה שיעור התוכחה עד קללה או עד הכאה. וביותר שראיתי בתוס' שם ד"ה ומ"ד עד נזיפה הא כתיב הכאה וקללה וא"ת למ"ד נמי קללה הא כתיב נזיפה וי"ל שמא כדמשני אגב חביבותי' דיהונתן א"נ לא דריש קראי דויטל שאול כיון דליתא בהאי קרא עכ"ל התוס':

ודברי התוס' בזה אינם מובנים לי דמאי מקשו וא"ת למ"ד נמי קללה הא כתיב נזיפה דלמא מתחלה הוכיח אותו עד נזיפה ואח"כ הוכיח אותו עד קללה ולכן אמר שמואל דשיעור התוכחה הוא עד קללה. ואם נאמר דקושי' התוס' הוא הלא נזיפה וקללה נאמר בחד ענין ולא הפסיק בנתים בשום תוכחה אחרת כמו גבי הכאה שהוסיף להוכיח אותו אחר שאמר לו שאול בן נעות המרדות וגו' ולכן רצה להכות אותו לאפוקי נזיפה וקללה הי' בפעם א' לכן הקשו התוס' על שמואל הא כתיב נזיפה פי' באותו פעם ואם זהו קושיו' התוס' קשה מכ"ש על התוס' דהלא מוכרח דיהונתן מסר נפשו בפעם א' עד נזיפה ועד קללה כאשר ראינו מתשובה שהשיב שאול ליהונתן וחרה אפו וקילל אותו וא"כ מה הקשו התוס' למ"ד קללה הא כתיב נזיפה ואדרבה תיקשי איפכא הלא כתיב קללה באותו פעם תכף וגם תירוצם אינו מובן כלל ואי לא דמסתפינ' הייתי מגיה בדברי התוס' הכאה במקום תיבת נזיפה וכן אומר לי לבי ולפ"ז דברי התוס' המה מיושבי' ופשוטים הן בקושיא הן בתירוצם שקושי' התוס' הוא למ"ד קללה הא כתיב הכאה וע"ז תירצו שמא כדמשני אגב חביבותי' דיהונתן כו' א"נ לא דריש קראי דויטל ושם מבואר הכאה. וא"כ אליבא דתרוייהו שמואל ור"י החולקים מודים משום חביבותי' יש לו שיעור עד הכאה וכמו שתירצו התוס' אליבא דשמואל בתירוץ קמא ואינו קשה לפ"ז מאי מקשה בגמ' אליבא דר"י הא כתיב הכאה וקללה הלא מוכרחים אנו לתרץ לפי שלדברי שמואל קשה ג"כ הא כתיב הכאה ומוכרחים אנו לומר ולתרץ דמשום חביביתי' דיהונתן כו' וא"כ ה"ה לפ"ד ר"י ג"כ נוכל לתרץ כן אבל ז"א קושיא דודאי ידע המקשן משום חביבות' לפעמים יוכל למסור נפשו [מקללה להכאה אבל לא מסתברא דמשום חביבותא כולי האי מסר נפשו] מנזיפה להכאה כמו אליבא דר"י זה היתה קושית המקשה ולכן תירץ דשאני יהונתן משום חביבותי' יתירתא דייק לכן מסר נפשו עד הכאה מנזיפה ולכן לא כתבו התוספות משום חביבותא יתירתא רק משום חביבותא סתם וא"כ לפ"ז שמואל ור"י מודים דמשום חביבותא יש לו שיעור עד הכאה. ואף שלפי תי' השני של התוס' שכתבו דלא דריש האי קרא דויטל אין אנו צריכין לומר אליבא דשמואל התירוץ משום חביבותיה אבל מ"מ מאחר שאינו לפי המסקנא של הגמ' דאליב' דר"י הוצרך לומר משום חביבותי' כו' ולא סגי בלי טעם א"כ גם אליבא דשמואל הטעם הזה עיקר אף דיכול לתרץ דלא דריש קרא דויטל כי הלא גם לפי דברי ר"י היה יכול לתרץ על קושי' הכאה למה לא אמר ר"י עד הכאה היינו מטעם דלא דריש קרא דויטל שאול וגו' אלא מאחר שאנו רואים שמסקנת הגמ' מטעם חביבותא יתירה יכול למסור נפשו עד הכאה ומכ"ש שנוכל לתרץ כן אליבא דשמואל ומה שבאמת תירצו התוס' כן בתירוץ השני א"נ דלא דריש קרא דויטל שאול לפי שהוקשה להתוס' על תירוץ א' שתירצו משום חביבותא כו' קושיתנו הנ"ל דהלא המקשה לא ידע לתרץ הטעם דמשום חביבותי' דא"כ מאי הקשה על ר"י אף שחלקנו בין חביבותא סתם לחביבותא יתירא בזה החילוק לא נח דעתם שאלו ידע המקשן הטעם שיש לתרץ משום חביבותא לא היה מקשה כלום גם לדברי ר"י ואין לחלק בין חביבותא יתירתא או חביבותא סתם לכן כתבו התוס' א"נ לא דריש קרא דויטל שאול לאפוקי לפי מסקנת הגמ' שמוכרח לתרץ שאני יהונתן דמשום חביבותא יתירתא כו' אין אנו צריכין להאי א"נ דלא דריש קרא דויטל שאול כו' כמו שאנו מתרצים אליבא דר"י משום חביבותא יתירא ומכ"ש שנוכל לתרץ אליבא דשמואל כן:

או נלע"ד דהמשך התוס' כך הוא ובזה יתישבו שאר דקדוקי' בתוספות הנז' כי יש לדקדק במ"ש התוס' בתירוץ הראשון וי"ל שמא כדמשני אגב חביבותי' כו' קשה הלא מלת שמא הוא מיותר וגם אינו מדוקדק מהו הספק של התוס' וגם למה לא כתבו התוספות בתירוצם הב' ג"כ לשון ושמא והל"ל א"נ שמא לא דריש קרא כו' וגם יש לדקדק לפי מ"ש לעיל כי הלא גם לפי דברי ר"י הי' יכול לתרץ על קושיא הכאה כו' היינו מטעם דלא דריש קראי דויטל שאול כו' ובמ"ש אלא מאחר שאנו רואים שמסקנת הגמרא כו' קשה דודאי לפי מה שאנו רואים שמסקנת הגמרא לא מתרץ ליה בתירוץ השני של התוס' ומתרץ תי' א' לשני הקושיות להכא' וקללה דהיינו משום חביבות' יתירא כו' לא קשה כלום אבל מ"מ על המקשה שהקשה על דברי ר"י שאמר עד נזיפה הלא קשה מהכאה וקללה כו' קשה הלא מהכאה לא הקשה כלום דיש לתרץ דלא דריש האי קרא דויטל שאול כו' וכמו שתירצו התוס' בתי' השני זולת שאר דקדוקים בתוס':

אבל נלע"ד דהמשך התוס' כך הוא דקושיא הוא על המקשן שהקשה ולמ"ד עד נזיפה הא כתי' הכאה וקללה וא"ת למ"ד קללה הא כתיב הכאה וא"כ המקשה מקשה על דברי ר"י לחוד מהכאה הלא גם לשמואל קשה מהכאה וא"כ מנזיפה לקללה ה"ל להקשות על ר"י לבד ומקללה להכאה ה"ל להקשות בין אליבא דשמואל בין אליבא דר"י אלא ודאי דהמקשה היה יודע איזה תי' אליבא דשמואל וא"כ גם אליבא דר"י אינו קשה כלום למה לא אמר עד הכאה וע"ז תירצו התוס' וי"ל שמא כדמשני אגב חביבות' כו' אי נמי לא דריש קרא דויטל שאול כו' וכונת התוס' במ"ש וי"ל שמא כו' ר"ל דהמקשה היה יודע שני טעמים על שלא אמר שמואל עד הכאה דהיינו טעם א' משום חביבותא סתם כו' ולא כתבו התי' משום חביבות' יתירת' וכמ"ש בגמ' לפי שהמקשן לא ידע ששייך לומר חביבות' יתירתא וכמ"ש לעיל א"כ לפ"ז שייך לתרץ אליבא דשמואל שמטעם זה אמר עד קללה ולא עד הכאה דשאני יהונתן כו' וא"כ לפ"ז לא יתורץ הקושי' למה אמר ר"י עד נזיפה הלא כתיב הכאה וקללה ואיך מסר נפשו כולי האי מנזיפה להכאה משום חביבותא וגם ידע המקשן שיש עוד טעם אחר לתרץ דברי שמואל שאמר עד קללה ולא עד הכאה והיינו א"נ דלא דריש קראי דויטל שאול כו' ובזה התירוץ נוכל לתרץ ג"כ דברי ר"י שלכן לא אמר ר"י עד הכאה רק שקשה על דברי ר"י למה לא אמר עד קללה שהרי נזיפה וקללה היה בפעם א' גבי יהונתן באלו השני טעמים היה המקשן מסופק בדברי שמואל ולכן לא הקשה כלום על דברי שמואל רק על ר"י לבד. וזהו שכתבו התוס' וי"ל שמא שהמקשן היה מסופק בדברי שמואל שאמר עד קללה לבד משום חביבות' כו' א"נ שהיה מסופק המקשן דלא דריש שמואל קראי דויטל שאול והאי שמא שכתבו התוס' בתחלה קאי על ספיקו של המקשן גם באי נמי שלא היה דריש שמואל קראי דויטל כו' וא"כ לפי טעם ראשון קשה על ר"י מן הכאה ולא מן קללה ולפי טעם השני קשה על ר"י מן קללה ולא מן הכאה ולכן הקשה על ר"י ולא על שמואל:

ואין להקשות על דברי המקשן מאי הקשה על ר"י שאמר עד נזיפה מהכאה וקללה למה לא תירץ המקשן קושיתו שהקשה למה לא אמר ר"י עד הכאה היינו מטעם דלא דריש קראי דויטל שאול וכא"נ של התוספות וקושי' השני' שהיה קשה לו על ר"י למה לא אמר עד קללה לתרץ קושיא זו דמשום חביבות' מסר נפשו כי לפי מ"ש לעיל היה יודע המקשן שני הטעמים והיה מסופק בהם אבל זה הי' נראה בעיני המקשן לדוחק לאחוז החבל בתרין ראשין לכן הקשה המקשן לפי דברי ר"י מתרווייהו מהכאה ומקללה ויתישבו כל הדקדוקים הנ"ל ויתישב מה שיש לדקדק עוד דהמקשן שהקשה ולר"י דאמר עד נזיפה הא כתיב הכאה וקללה קשה הלא במקרא כתיב קללה ברישא והדר כתיב הכאה והל"ל הא כתיב קללה והכאה (ועיין בזה בס' רצוף אהבה) וא"כ נשמע מזה דאליב' דתרוייהו שמואל ור"י החולקים על רב מודים דמשום חביבותא או משום חביבותא יתירתא יש לו שיעור עד הכאה וא"כ לפי דברי ר"י ושמואל נתת תורת כל א' וא' בידו וכמ"ש לעיל כי לפעמים יהיה השיעור עד נזיפה ולפעמים עד הכאה לכן פסק כרב עד הכאה שהוא הקצה האחרון אשר כולם בזה השיעור מודים וביותר שהרמב"ם כתב המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבין חבירו ובין בדברים שבינו לבין המקום כו' חייב להוכיח עד הכאה כו' ואמרי' בגמ' הנ"ל דאליבא דר"י משום חביבותא יתירתא מחויב למסור נפשו עד הכאה ומכ"ש בדברים שבין אדם למקום שמחויב למסור נפשו עד הכאה ומשום דאין לך חביבותא יתירת' יותר מאהבת את ד' אלקיך לכן פסק כרב עד הכאה דרוב התוכחות אף שהם בין אדם לחבירו מ"מ הם נוגעי' בדברי' שבין אדם למקום:

ואגב זאת ראיתי אחר החיפוש בתשו' הגאון מוהרש"ל ז"ל סי' כ"ה וז"ל אכן הוכח תוכיח את עמיתך כו' עד כי ארז"ל שיעור הוכחה עד הכאה לדברי רב ואף דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל כדאית' בפ' זהו אגב ריהט' כתב כן דליתא זה בפ' מי שהוציאוהו ע"ש:

[הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל וזאת ליהודה ויאמר. מ"ש אמ"ו הגאון זצוק"ל דליתא זה בפ' מי שהוציאוהו ע"ש ברם עיינתי שם בדף מ"ד ע"ב ולא נזכר שם רב אלא והא שמואל ור"י הלכה כר"י ע"ש ואף שלאו בפי' איתמר מ"מ מכללא איתמר לפי מאי דאמרי' בבכורות דף מ"ט ע"א דקי"ל הלכה כרב באיסורי נגד שמואל ואפ"ה אמרי' בפ"ק דביצה דף ד' רב ור"י הלכה כר"י ומכ"ש נגד שמואל שהלכה כר"י באיסורי וא"כ שפיר מוכח מפ' מי שהוציאוהו הנ"ל וכ"כ התוס' בבכורות דף כ"א ד"ה ר"י אומר תולין ודאי בה"ג פסק כר"י ובביצה אמר רב ור"י הלכה כר"י ובפרק מי שהוציאוהו אמרי' שמואל ור"י הלכה כר"י עכ"ל. ועיין בתוס' בב"ק פ' הגוזל קמא דף ק"ד ע"ב:

אכן מצאתי להדיא בתוס' דר"ה דף ל"ד ע"ב ד"ה לדידי לא סבירא כו' וז"ל דק"ל כר"י לגבי רב ושמואל כדמוכח בפ' מי שהוציאוהו עכ"ל וזהו ממש כמ"ש ה"ה מהרש"ל בתשו' הנז' וזה שכתבו התוס' כדמוכח ולא כתבו כדאמרי' כי לאו בפי' איתמר שם אלא מכללא מוכח וכמ"ש לעיל וכן ראיתי בפסקי התוס' למסכת ערכין בפ"ג שכתבו וז"ל חייב להוכיח את חבירו עד כדי נזיפה עכ"ל והיינו שפסקו כר"י לגבי רב ושמואל וק"ל:]

וראיתי עוד במ"ש מעל"ת שמ"ש הכ"מ בפ"ה מהל' ת"ת על מ"ש הרמב"ם ז"ל ראה רבו עובר על ד"ת כו' שהוא נלמד מפ"ק דקידושין הרי שהיה אביו עובר על ד"ת כו' ומשם למד רבינו לרבו כו' עכ"ל. וכתב מעל"ת שא"צ לדמיונות שהוא גמרא ערוכה בסנהדרין גבי מנין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני כו' מנין שלא ישתוק ת"ל לא תגורו מפני איש ומכח זה מקשה מעכ"ת על הגמרא שרוצה ללמוד מתוכיח שתלמיד לרב יכול להוכיח הלא נלמד מלא תגורו כו':

ונפלאה בעיני מה ענין מה שכתב הרמב"ם ראה רבו עובר על ד"ת לזה שאמר מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני כו' וגם במה שרצה לדמות הא דלא תגורו לענין תוכחות תלמיד לרב ולא דמי להדדי כאוכלא לדנא דשם לא איירי בתוכחה כלל שאינו מוכיח את רבו שרבו אינו עובר על שום דבר מד"ת רק שרבו רוצה לדמות דין זה לדין אחר שבזה הוא חוב לעני וזכות לעשי' והתלמיד רואה זכות לעני ממקום אחר ועל זה נאמר לא תגורו כו' ולזה אמר ר"נ בגמ' דסנהדרין לא תכניס דבריך מפני איש לפי שיש לדקדקי בגמ' הנ"ל שבתחלה אמר ר"ל שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה כו' איני נזקק לכם כו' שנא' לא תגורו ואח"כ אמר ריב"ק אומר מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני כו' מנין שלא ישתוק שנא' לא תגורו מפני איש ועל זה אמר ר' חנן לא תכנס דבריך מפני איש וקשה למה לא אמר ר' חנן דבריו אדברי ר"ל שאמר שנים שבאו לדין אחד רך וכו' אלא דלפי דברי ר"ל שאמר אחד רך ואחד קשה כו' שנאמר לא תגורו אין אנו צריכין לדברי ר' חנן כי לא תגורו פירושו יראה שלא יתירא מפני בעל דין קשה ומשא"כ לדברי רי"בק שאמר מנין לתלמיד שיושב לפני רבו כו' שנא' לא תגורו הי' קשה הלא שם אין כאן יראה רק שבא לישא וליתן עם רבו בדין לכן בא ר' חנן לפרש שלא תגורו פירושו אל תכנס דבריך מפני איש ועיין ב"ח בח"מ סי' י"ב ודלא כמ"ש שם הרש"ל בסי' ט' וזהו שנלמד בפ' שבועות העדות מדבר שקר תרחק. ואף שנלמד בסנהדרין לפי דברי רי"בק מלא תגורו מ"מ למדו מדבר שקר תרחק כי מלא תגורו אינו פשוט כ"כ דאתיא לזה לתלמיד שיושב לפני רבו כי פן לא תגורו אנו צריכין ללמוד ממנו כמ"ש ר"ל אחד רך ואחד קשה כו' כי לפי דברי ריב"ק דאתיא לתלמיד היושב לפני רבו אנו צריכין להוציא המשמעות דקרא דלא תגורו כמ"ש רבי חנן אל תכנס דבריך כו' לאפוקי לפי דברי ריש לקיש לא תגורו פירושו כפשוטו לכן אנו למידין להא מקרא דמדבר שקר תרחק. ובזה מיושב מ"ש התוס' בשבועות שם מנין לתלמיד היושב לפני רבו כו' ת"ל מדבר שקר תרחק וכתבו התוספות בפ"ק דסנהדרין נלמד מלא תגורו וכן דרך בכמה דוכתי וקשה למה באמת נלמד פה מדבר שקר תרחק. ולפי מ"ש מיושב כי לא תגורו משמעותי' לשון יראה וכדריש לקיש ודלא כרי"בק ובודאי צ"ל דקושית התוס' הוא לפי דברי רי"בק הנז'. ולפי מ"ש מיושבים דברי הטור בח"מ סי' ט' וסי"ב מה שיש לדקדק שם שכתב ותלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני כו' ואם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק וקשה שלפני זה כתב הטור אין לדיין להניח תלמיד בור כו' ונלמד מקרא דמדבר שקר תרחק ולמה לא כתב ג"כ שם שעובר משום מדבר שקר תרחק וגם אחר זה כתב הטור ותלמיד היושב לפני רבו ורואה שרבו טועה בדין כו' וזהו נלמד ג"כ מקרא דמדבר שקר תרחק וקשה למה לא מסיים הטור שעובר על מדבר שקר תרחק ולפי מ"ש הוא מיושב דהטור בא לתרץ שלא תאמר שזהו נלמד מהקרא דלא תגורו וכמ"ש רי"בק וכמו שפירש' ר' חנן והטור סובר שר"ל ורי"בק פליגי אהדדי והטור פוסק כר"ל דלא תגורו אתיא לאחד רך ואחד קשה כו' ולכן כתב הטור בריש סי' י"ב דיין שבא לפניו לדין אחד רך ואחד קשה כו' שנא' לא תגורו כו' והיינו כר"ל לפי שמשמעותי' דלא תגורו פירושו לשון יראה ולכן הקדים וכתב בסי' ט' דהא דתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני נלמד מקרא דמדבר שקר תרחק ולא מלא תגורו ולאפוקי בדין שלפני זה ולאחריו אף שנלמד מקרא דמדבר שקר תרחק א"צ לפרש דלא נפקא מיניה מידי וזהו דקדוק נכון בטור ע"פ האמת מה שלא דקדקו האחרונים בזה בדברי הטור:

ודברי הטור הם כשיטת הרא"ש שהעתיק לשון הגמ' פה שלא כגירסת הרי"ף ובאמת דרכו בכ"מ להעתיק לשון הרי"ף ממש כי זהו הגמ' שלו כי כד מעיינת בדברי הרי"ף פה תמצא שכתוב בלשון הזה תניא ר"ש בן לקיש אומר שנים שבאו לדין א' רך כו' עד שנא' לא תגורו וא"ר חנן אל תכנס דבריך מפני איש ואח"כ כתב הא דמנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני כו' והרא"ש כתב הא דר' חנן אהא דתלמיד היושב לפני רבו. ולפי מ"ש מיושב שהרא"ש סבר שלפי דברי ר"ל לא תגורו פירושו לשון יראה ולא כדברי רבי חנן ולאפוקי לפי דברי רי"בק לא שייך לשון יראה גבי תלמיד היושב לפני רבו לכן מפרש ר' תנן שפירושו אל תכנס דבריך מפני איש ולאפוקי הרי"ף אינו מפרש כן אף שלפ"ז היה לו להרא"ש להשמיט הא דרי"בק אבל מ"מ הואיל והדין דין אמת לכן לא השמיט אבל לא מטעמיה והטור אזיל בשיטת הרא"ש אביו לאפוקי הרמב"ם אזיל בשיטת רבו דרבו הרי"ף שכתב הא דר' חנן על הא דר"ל כו' וסבר דמלא תגורו אנו למידים תרוייהו דאם קאי ר' חנן על הא דריש לקיש דלא תגורו אין פירושו לשון יראה ומכ"ש בהא דתלמיד הרואה זכות לעני כו' ואז אין אנו צריכין ללמוד מקרא דמדבר שקר תרחק ולכן כתב הרמב"ם ריש פכ"ב מהל' סנהדרין שנים שבאו לדין אחד רך ואחד כו' שנאמר לא תגורו וכן תלמיד כו' ה"ז עובר משום לא תגורו כו' ומסיים שם ועל זה נאמר מדבר שקר תרחק ואח"כ כתב הרמב"ם מנין לדיין כו' ת"ל מדבר שקר תרחק ואח"כ כתב מנין לתלמיד שרואה את רבו טועה בדין כו' ת"ל מדבר שקר תרחק וגבי תלמיד הרואה זכות לעני כתב וע"ז נאמר ולא אמר ת"ל אלא שעיקר הלימוד מלא תגורו כו' רק שעל זה נאמר ג"כ מדבר שקר תרחק ולפ"ז מדוקדק ג"כ דברי הרמב"ם לפני זה בפכ"א גבי אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין כו' כתב שעובר על שמוע בין אחיכם ועל לא תשא שמע שוא ומסיים ג"כ וגם ע"ז וכיוצא בזה נאמר מדבר שקר תרחק ר"ל לא שהעיקר לימוד נלמד מקרא דמדבר שקר תרחק כי העיקר לימוד הוא משמוע בין אחיכם שהוא עשה וגם מלא תשא כו' וזהו שכתב הרמב"ם שתיהן וכמ"ש הכ"מ שם:

ונשמע מכל הנז' דהא דתלמיד הרואה את רבו שמבקש זכות לעשיר והוא רואה זכות לעני אינו ענין לתוכחה כלל רק שנושא ונותן לפני רבו ואפי' בדיין שרואה את רבו טועה בדין לא יאמר אסתרנו ואבננו משלי כו' אינו ענין לתוכחת רבו ואף שמסיים בטור סי' ט' שיאמר לו למדתנו רבינו כך אף שבגמ' לא מצינו בענין זה שיאמר לו כך לימדתנו רבינו אבל מ"מ נלמד מכבוד רבו ודומיא מ"ש בגמ' דפסחים דף ס"ט ובע"א פ' כל הצלמים גבי השיב ר"ע הזאה תוכיח תניא א"ל ר"א עקיבא בשחיטה השבתני כו' א"ל ר' עקיבא רבי אל תכפירני בשעת הדין כך מקובלני ממך הזאה שבות כו' ואמרי' אחר זה ר"א גמרא איתעקיר לי' ואתי ר"ע לאדכורי' וסבר לאו אורח ארעא דלימא לי' בהדי' ואף שלא הוכיח אותו רק דרך פלפול מ"מ אמר לאו אורח ארעא וה"ה בנ"ד כשרואה את רבו טועה בדין והתלמיד בא להזכיר לו מפלפולו מ"מ יאמר לו כך למדתנו כו' דרך כבוד כנ"ל:

כלל העולה מכל מה שכתבנו שבענין התוכחה צריך המוכיח להוכיח את חבירו בסתר ואם לא יקבל ממנו אז הרשות בידו להוכיחו בדברים קשים ובלבד שלא יביישו ברבים ובמה דברים אמורים בדברי' שבין אדם לחבירו אבל בדברים שבין אדם למקום אם הוכיח אותו בסתר ולא קיבל ממנו מותר לביישו ברבים וכמ"ש הרמב"ם ובנ"ד החכם אשר בייש וחירף אותו בדברים תיכף ומיד ברבים לא יפה עשה כי היה צריך להוכיחו תחלה בסתר וכמ"ש לעיל ולא לביישו תיכף ברבים:

ואף שאמרי' בגמ' דברכות פ"ג אר"י המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מטעם בכל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב אין להוכיח משם דמותר לבזות בפרהסיא תיכף דפשיטא לדברי הרא"ש שכתב בפ"ט דנידה הביאו הטור בי"ד סימן ש"ג בשמו דדוקא כשהיה הלבוש מזיד כו' אבל אם היה שוגג א"צ לפושטו בשוק רק ימתין לו עד שיבא לביתו דפשיטא בנ"ד דאין לבזות אותו תיכף ברבים דאדרבה משם משמע דאף באיסור דאורייתא כגון כלאים שאסור לבזות את חבירו עד שיוכיחנו ואפי' לדברי הרמב"ם שאין מחלק בין שוגג למזיד אפ"ה אינו קשיא כלום לומר שסובר הרמב"ם כמו בנ"ד שמותר לביישו תיכף ברבים דשאני כלאים דקי"ל אין ארעי לכלאים כמבואר במשנה דכלאי' ומוסכם מכל הפוסקים וא"כ על כל פסיעה ופסיעה חייב על הלאו דלא תלבש כו':

וראיתי שהביא מעל"ת גמר' הנז' הא דהמוצא כלאים בבגדו בתוך הקונטריס אשר שלח לידי ומחלק מעל"ת דאף אם אמרו שקורעו ופושטו לא אמרו שיזלזלו בשוק כמו שזילזל החכם את מעל"ת זה החילוק אינו נכון דאם אמרו קורעו ופושטו בשוק אין לך זילזול גדול מזה שיעמידו ערום בשוק וכמ"ש בגמ' דאין לך משוקץ ומתועב ממי שהולך ערום בשוק. אבל במה שמחלק דגבי כלאים העבירה ביד הרב ומצילו ומשא"כ אחר שכבר נעשית העבירה ואין כאן אלא תוכחה לבד דצריך להוכיחו בסתר חילוק זהו נכון וכגון זה מוכרחים אנו לחלק בגמ' דפסחים גבי הרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי כו' דטוביה חטא וזיגוד מנגיד כו' ומצינו בקידושין פ' האומר גבי ההוא סמיא שאמר לו השליח אשתך זינתה שאמר לו שמואל אי מהימן לך כבי תרי כו' ע"ש וקשה הלא השליח היה ע"א והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי חייב מלקות כמו גבי טוביה חטא כו' וה"ל לשמואל להלקותו וצריכין אנו לחלק דגבי ההוא סמיא כוונת השליח היה להצילו מן החטא שיפרוש עצמו מהיום והלאה מאשתו ולכן לא הלקה אותו מר שמואל ומשא"כ גבי טוביה חטא כבר נעשה האיסור במקום שלא שייך לאפרושי מאיסורא ועיין בסמ"ג לאוין רי"ג והגמ"יי פ"ה מה' עדות וא"כ במקום דלא שייך לאפרושי מאיסורא צריך להוכיחו בסתר ולא לביישו ברבים תיכף:

אמנם בעיקרא דדינא אשר התנצל עצמו מעל"ת בענין הדרוש דתעבדון את האלקים על ההר הזה שדרש מעל"ת להבדיל כמה אלף הבדלות על העגל חלילה הס כי לא להזכיר. ואשר הביא מעל"ת ראיה מס' הזוהר עמוד קע"ג בפ' משפטים מלך אלהים על גוים כו' ת"ח כל שמהן וכל כינויין כולהון מתלבשין אילין באילין בר שמא יחידאי ושמא חד משאר שמהן איהו דאיתפליג כו' ואיקרי אלקים ואפי' ע"א בשמא דא איקרי כו' ושמא דא מלך על גוים ולא שמא דמלך על ישראל כו':

הנה אין לי עסק בנסתרות להשיב על דברים האלה אבל מעל"ת הוציאני חוץ למחיצתי המעט אשר חנני אלקים אשיב לו דנלע"ד דאין הדברים כן כמו שחשב מעל"ת וז"ל שמסיים בדבריו הרי בהדיא דשם האלקים יען הוא סוד אל החושך שעשו יונק ממנו אפי' ע"א משתמש בו עכ"ל מעל"ת ולפ"ד משמע שמלך אלהים על גוים הוא חול וחלילה מלומר כן רק שכוונת הזוהר הוא במ"ש מלך אלקים על גוים פירושו שעכו"ם יש להם השפעה מסיטרא דגבורה שבקדושה משם הדינים מתגברים והקליפות יש להם יניקה ממקום זה ולכן אפי' ע"א איקרי בשם זה שם אלקים אחרים אבל מלך אלקים על גוים גם הזוהר כתב שהוא קודש רק שהשפעת העכו"ם הוא משם זה ולאפוקי ישראל יש להם השפעה משם הוי"ה שהוא רחמים וחסד אל כל היום ושם של רחמים הוא מסיטרא דיעקב תפאר"ת ישראל ומשא"כ העכו"ם. ואם כוונת מר שמביא ראיה מהזוהר ששם אלקים הוא שאפילו ע"א משתמש בו מזה אין צריך להביא ראיה מהזוהר דזיל קרי בי רב הוא. ומה שמביא מעל"ת ראיה מזובח לאלקים יחרם ונקרב בעל הבית אל האלקים כו' שהוא חול לא ידעתי כוונתו וכי אין אנו יודעים שיש כמה אלקים בתורה שמשתמשים חול וקצתם מבואר בשבועות וגם בשאר מקומות ואין לנו אלא מה שמסרו לנו חכמינו ז"ל וחלילה לנו להפך דברי אלהים חיים ומה שמביא מעל"ת ראיה מספר אהבת עולם שפי' על פסוק למה יאמרו הגוים וגו' ואלקינו בשמים שפירש שאלקינו זה הוא חול הנה זה הספר אינו בידי אבל אם הוא כדברי מעל"ת אזי לא אהבתיו אהב"ת עול"ם בזה וצריך סליחה וכפרה ועתיד ליתן את הדין ואשר הביא מעל"ת ראי' שמצא כתוב בשם האר"י על פסוק זובח לאלקים יחרם שאנו מפרשים בלשון חול והוא פירשו בלשון קודש לפי שכל הקרבנות שבתורה קרבן חטאת אשם עולה להוי"ה ואינו כתיב קרבן חטאת לאלקים כוונה דאפילו אם יאמר קרבן לאלקי' נפש כי תחטא הוא יען יהיה קטרוג למעלה שהשם הזה הוא משותף לע"א והאריך מעל"ת ללא צורך גם בזה לא אוכל להשיב לו לפי שאין בידי הספר מה שמצא כתוב בו בשם האר"י:

אבל נלע"ד כוונת האר"י ז"ל דזובח לאלקים יחרם בלתי לי"י לבדו הכי פירושו לפי דרכו דהוקשה לו למה פתח בשם אלקים ומסיים בשם הוי"ה ולא בשם אלקים שבקדושה שהוא להבדיל כמה אלף הבדלות ההיפך מאלקים אחרים לכן פירש הקדוש האר"י ז"ל דכוונת הכתוב זובח לאלקים יחרם היינו לאלקים אחרים כמשמעות המקרא וכמבואר בגמ' דסנהדרין רק מ"ש אח"כ בלתי לי"י לבדו ולא סיים בלתי לשם אלקים שבקדושה שבא לרמז בזה סוד הקרבנות שבקדושה שלא יקריב קרבנות שבקדושה רק לשם ההוי"ה ולא לשם אלקים שבקדושה הואיל והוא משותף בשם ע"א בשם אלקים אחרי' יש קטרוג למעלה אבל ודאי פסוק זובח לאלקים יחרם קאי על שם אלקים אחרים:

ואשר מביא מעל"ת ראיה מר' מאיר שלא קבעו הלכה כמותו מפני שהיה דורש לכאן ולכאן וכשם שאין ללמוד הלכה מפי ר"מ בשביל שהיה דורש לכאן ולכאן ה"נ אין ללמוד הלכה מפי אגדות יען יש לדרוש לכאן ולכאן עכ"ל. ותמהני מה זה ראיה דר"מ היה דורש מ"ט פנים טמא וטהור ולא קבעו הלכה כמותו לפי שהיה מראה פנים לכל צד דוגמ' ב"ש וב"ה זה אוסר וזה מתיר ור' מאיר היה אוסר ומתיר בפעם א' לכן לא קבעו הלכה כמותו שלא ירדו לסוף דעתו ומשא"כ להפך דברי אלקים חיים זה נשתקע הדבר ולא נאמר ומי ששומע הדבר הזה יסבור שהוא באמת שם אלקים זה מהשמות הנמחקים כי יאמר מי זה האיש אשר מלאו לבו לעשות מקודש חול בדבר הנוגע בשמות הקדושי' ולהמיר הטוב ברע אלא ודאי באמת שהוא חול וכן משמע בהדיא בירושלמי דסוכה [פ"ד] גבי רשב"א ע"ז עברה עם ישראל בים מ"ט גוי ואלקיו וא"ל ר"ע ח"ו אם אתה אומר כך נמצאת עושה אתה את הקודש חול ופי' בעל יפה מראה שאלקיו שהוא קודש עושה חול לפי שאם הוא קודש אזי אינו נמחק ואתה עושה חול ושרית למוחקו א"כ זכינו לדין בהדיא מירושלמי הנ"ל ומבעל יפ"מ הנ"ל שמתוך שאתה דורש אותו חול שרית למוחקו וא"כ ה"ה בנ"ד:

וראיתי בכתבו דמר שהביא לשון הירושלמי הנז' ומ"ש בעל היפ"מ הנז' וז"ל הרי בהדיא לדעת בעיפ"מ רשב"א שרי למוחקו ועכ"ז ח"ו לא נידהו ודבר ר"ע בלשון כבוד עכ"ל תמהני שהביא מעל"ת מעשה לסתור בגופא דעובד' דמוכח משם דמכח הדרשה שרינן למוחקו ומה שהביא ראיה שלא נידהו ר"ע יפה כתב מעל"ת בזה שאין לנדות צורבא מרבנן ובפרט לאדם גדול בתורה כרשב"א כי דן אותו ר"ע לשוגג כאשר הארכתי בזה בסוגי' דמ"ק ובטור שהיו משתבאים חסידים הראשונים שלא נימנו לנדות צורבא מרבנן מעולם וגם ברמב"ם ומבואר שם הכל בכתב עלי השכיל אשר כתבתי לאיש ריבו טרם הגיע כתבו לידי והפכתי בזכותו שאינו חייב נידוי וקשה עלי להעתיק כל הדברים הראשונים:

ובענין עיקר קושיתו דמר אשר הביא אותו לדרש הזה במ"ש תעבדון את האלקים ולא קאמר תעבדון אותי אין זה קושיא דכמה מקראות הם בתורה כתובים כך ודרך המקרא לדבר כך בפסוק הנה אנכי שולח מלאך וגו' ועבדתם את ה' אלהיכם ולא אמר ועבדתם אותי ובפסוק ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' כל המחלה וגו' לא אשים עליך וגו' והל"ל אם שמוע תשמע לקולי וכהנה רבות אבל מי שיודע קצת בעניני שמות הקדושים וכינויים יבין את הדברים לאשורם:

ואודות אשר האריך מעל"ת ורצה לישב סוגיות התוספות בפרק מפנין בענין גדול הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה אשר הגד הוגד למר אשר הארכתי בזה הסוגי' ובסוגיא דשבועות כדי לישב סוגית התוס' בפ' מפנין הנה כעת קשה להעתיק מה שכתבתי בזה בישוב נכון בטוב טעם ודעת ובפעם אחר אצוה להעתיקו למר ואין להאריך כעת יותר בנ"ד. ובפרט שראיתי בכל כתבו דמעל"ת שאינו אלא כמתנצל עצמו וכמ"ש מעל"ת התרעומות שיש לו על איש ריבו אשר כנגדו חלוק עליו שלא הזהיר את מעל"ת ושלח אליו מלאכים שיאמרו למר ששגגה יצאה מלפניו ושלא היה לו לבזות אותו ברבים ובאמת דברי מעל"ת נכונים בזה שהיה מן הראוי לאותו החכם שכנגדו לדבר אתו עמו בסתר או ע"י אוהביו בשובה ונחת נשמעים ולא יפה עשה שבייש אותו ברבים תכף אם כדברי מעל"ת כן הוא כי זהו קצת חילול י"י נגד איש ההמוניי כמ"ש. בהתחלת הענין וראוי לחוש לעצמו לעונש המלבין פני חבירו ברבים אם שינה סדר התוכחה כמ"ש לעיל אבל כדי שלא יהרהרו אחריו במה שעשה קודש חול ושהחליף והמיר טוב ברע חלילה הלא כבר העתקתי למעל"ת מפסקי אשר הארכתי להחכם העומד לנגדו וכתבתי למעל"ת בקיצור אשר העליתי בפסקי הנז' ומעין הפתיחה סמוך לחתימה שבקל יכול מעל"ת לתקן את זה בהיות שכפל ושילש בכתבו אלי שאלו הודיע החכם למעל"ת שלא יפה עשה שבודאי היה עושה תשובה על זה ובאשר שכפי כתבו של החכם רבים מהרהרים אחריו בענין שעשה קודש חול יוכל לתקן זה הענין כמ"ש למעלה שיעמוד באותו מקום ברבים ולא יבוש ויאמר מה שדרשתי על פסוק תעבדון את האלקים על ההר הזה להבדיל כמה הבדלות על העגל היה רק דרך הלציי ולא היה כוונתי להפך דברי אלקים חיים חלילה כי העיקר הוא תעבדון את האלקים קאי על האלקים שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא מהשמות שאינם נמחקין ואם שגיתי י"י יכפר בעדי. ואף שאמרי' בגמר' דיבמות פ' החולץ ובפ"ב איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה מ"מ מה שאפשר לנו לתקן נתקן ומי לנו גדול מרבה בר רב הונא ורבא ואמרינן בגיטין פ' השולח גבי המקדש חצי שפחה וחצי בת חורין הדר אוקי רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בה וכו' וכמו כן בב"ב פ' יש נוחלין הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי וכן בכמה מקומות בתלמוד ובזה יסלק מעליו כל המקטריגים וזה יהיה שבחו דמעל"ת ואז יגידו כולם ויאמרו אין קדוש כי"י אלקינו ויתנו שבחו בפיהם ויאמרו אשרי הדור שהגדולים שומעים ק"ו לקטנים ובזה נזכה לחזות בנועם את פני י"י אלקינו ונעבוד אותו בכל לבבינו ובכל נפשינו והוא ישפות את שלומנו שלא יהיה קטגוריא בין חכמינו ונזכה לגאולת משיחנו במהרה בימינו. כ"ע אהובו דורש שלום תורתו ומשנתו כל הימים אנכי עפר ואפר"ים מבית אהרן מווילנא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף