של"ה/עשרה מאמרות/הקדמה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

של"ה עשרה מאמרות הקדמה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הבנים בני יצ"ו, אתם ראיתם את כל תוקף התרוממות האדם לכשירצה, ואיך הוא דבוק בו יתברך בסוד צלם ודמות, ומקושר בו יתברך באמצעית התורה ועל ידי הבחירה הנתונה לו. ומבואר תכלית האדם מה שיהיה בענין נצחיותו, כאשר הארכתי בהקדמה היקרה הזו אשר קראתיה בשם תולדות אדם, אשר מזה יתלהבו לבבכם לאהבה את ה' בכל לבבכם ובכל נפשכם ובכל מאודכם ובשמחה וטוב לבכם. ויהיה דברי אלה בהקדמה המעולה הזו קרובים אליכם, ולזכרון בין עיניכם, ואז נ"ר מצו"ה ותור"ה או"ר ודר"ך חיי"ם לא ימושו מפיכם. כי זו ההקדמה היא פתח ושער לכנוס ממנה לידיעת הש"י, וללימוד תורתו וקיום המצות, ולהתלבש בחמודות ובכל מעלות המדות, והן הדברים אשר אזכיר בעזה"י בפרקים הבאים. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. ואתה אלי ואיילי בעזרתך זה החלי ואתה גומר לי:

ואתחיל בפרק בעשרה מאמרות, בעזרת יוצר המאורות

בעשרה מאמרות נברר עבודת האדם שהוא העולם, והם כולם נכללים במאמר אחד, הוא אחד האמתי אחד ואין יחיד כיחודו יתברך ויתעלה. ועתה ארמוז העשרה מאמרות ואיך הם כלולים במאמר אחד, ואח"כ אבארם כיד ה' הטובה עלי:

מאמר ראשון ה' אחד. מאמר שני ישראל גוי אחד. מאמר שלישי יראה ואהבה פנימית. מאמר רביעי עבדי ה', פירוש עבודה צורך גבוה לשם ה'. מאמר חמישי עבודה נצחיית, פירוש בכל מדה ומדה שמודד הש"י. מאמר ששי עיקר העבודה בלב. מאמר שביעי שער המדות. מאמר שמיני דביקות הלב בכל דרכיך דעהו. מאמר תשיעי טהרת מחשבה שבלב. מאמר עשירי שכינה בלב:

ביאור המאמרים איך הם תלוים זה בזה כשלשלת ומקושרים כמנורה של פרקים. בפרק קמא דברכות (ו, א) אמר ליה ר' נחמן בר יצחק לר' חייא בר אבין, הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו. אמר ליה (דה"א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משתבח קב"ה בשבחייהו דישראל, אין, דכתיב (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום, וכתיב (שם כו, יז) וה' האמירך היום. א"ל הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברים כו, יח) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (שם ו, ד) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ע"כ:

הענין על דרך שהקדמתי בהקדמה תולדות אדם בענין (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו, כי האדם שלמטה יש בו סימנים ורמזים בדמות אדם שלמעלה היושב על הכסא, כי במציאת אמתתו יש דברים ועניינים פנימיים דקים ורוחנים בתכלית, והם פרקי המרכבה אשר הם מתפשטים האור והשפע לקיום הנמצא הזה העשוי בדמותו, והם נקראים ידים רגלים עינים אזנים. לא שמהות יד כמהות יד, או תבנית יד כתבנית יד, חלילה, שהרי כתיב (ישעיה מ, יח) ואל מי תדמיון אל וגו', ואין בינו ובינינו דמיון כלל מצד העצם והתבנית. ואמנם נתקן ונעשה בדמות הזה להורות שאם יזכה לטהר אחד מאבריו ולהשלימו במצות התלויות בו, יהיה האבר ההוא כדמיון מרכבה וכסא כבוד לדבר ההוא עליון הפנימי הנקרא בשם זה, אם עין עין, אם יד יד, אם רגל רגל, וכן שאר האברים:

ויש לחכמי האמת סימן לזה, אמרו אבר מחזיק אבר, כי אדם השלם המשלים עצמו לקונו המתוקן במעשיו ובתורתו וטהרת אבריו הנה משלים ומתקן ומעמיד את כל אבריו לדמות בנין האדם הגדול אשר הוא מתוקן בדמותו. כי הנה כל אבר שבו השלימו במצות המיוחדת אליו והרי הוא כדמות האבר ההוא אשר תקן בדמותו, ובזה ישמור אדם צלמו ודמותו לדמות העליון. ובהשלימו כל אבריו בשלימות המצות, הנה נעשה מרכבה וכסא כבוד אל הדמות העליון:

ועל זה אמרו רז"ל (בר"ר מז, ו) האבות הן הן המרכבה. כי הנה אברהם זכה להיות מרכבה אל הימין סוד מדת החסד, לפי שפעל פעולותיה וטהר וקדש עצמו ושמר דמותו ועשה יד ימינו כתרומה שהיא קודש. ולזה רמז באמרו (בראשית יד, כב) הרימותי ידי אל ה' אל עליון, וגלה לנו באחד מאבריו להקיש אל שאר חלקיו, שהרי הוסיף לו ה' על שמו להשלים אבריו להורות שכולם היו טהורים וקדושים, ולזה נעשה מרכבה למדת החסד כי השלים מצותיה והלך בדרכיה. ועל זה הדרך זכה יצחק למדת הפחד, ונעשה מרכבה אליה. וכן יעקב למדת האמת. ודוד המלך ע"ה הנהיג מלכותו כראוי, שהרי כתוב בו (ש"ב ח, יג) ויעש דוד שם, שם ודאי, ולזה זכה להיות רגל רביעי במרכבה:

ומי שהשלים דמותו על הדרך שכתבתי, הנה זה יעלה למעלת הנבואה ויפשיט הצורה החומריית וילבש הצורה הרוחניות אשר תיקן והשלים, ואז יתנבא. והצורה ההיא היא צורת אדם אשר תקנו והשלימו בסוד (הושע יב, יא) וביד הנביאים אדמה, אדם ה', סוד אדם היושב על הכסא, סוד ה"א אחרונה:

ובבראשית רבה פרק כ"ז (א), א"ר יודן גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה, שנאמר (דניאל ח, טז) ואשמע קול אדם בין אולי. א"ר יודא בר סימון אית לן קריא אוחרן דהוא מחוור יתר מן דין, שנאמר (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ע"כ. והוא סוד מה שכתבתי כי הנביאים מתקנים ומשלימין בנינם לבנין האדם הגדול, ומעמידים סוד הדמות על מכונו, והוא סוד שמדמים הצורה שלהם ליוצרה בשלימות מעשיהם, ולזה יזכו למעלות הנביאה הנשפעת מהצורה ההיא אשר השלימו. ולזה ישיגוה כדמות צורתה שהיא צורת אדם, להודיע שזו לעומת זה מתוקנת ושלמה. ולפי שדמוי הצורה ליוצרה דבר גדול וגבורה רבה להגביר השכל על החומר, מי ומי אשר יוכל ע"ז, לזה אמר גדול כחן:

ובפסוק שהביא ר' יודן אין הענין מבואר, שיש לומר קול אדם, ולא אדם. ועוד שלא אמר וארא. ועוד שאדם הנזכר בכתוב מן העלולים הנפרדים כי לא עלה דניאל למעלת הנבואה, לזה הביא ר' יודא פסוק ממנו יתבאר הענין יותר:

ועוד הוסיף נפך בספר עבודת הקודש פרק כ"א מחלק סתרי התורה וזה לשונו, כבר התבאר בזה הספר כי האדם הקטן נתקן כתקון האדם הגדול, כדי ליחד את השם הגדול בכבודו. והחפץ היה בבריאה שיהיה זה הכח ביד אדם פקידו לתקן הכבוד במעשיו המתוקנים, ולזה נכלל בו כל מה שנכלל בכבוד העליון. והנה העליון למעלה והתחתון למטה זה לעומת זה מפארים ומתקנים את הכבוד. וזהו סוד (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו:

ולהיות האדם התחתון כלול מכל מה שבאדם העליון, כי בו הכל נקרא בשם כל, כי הנה צדיק חי העולמים מתקן ומעמיד עולמו למעלה נקרא כל להיות הכל בו. גם צדיק שלמטה בהיותו מתקן ומעמיד העולם ההוא בסוד (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם נקרא כל בשמו, כי הואיל ועוסק בבנין העולם העליון למטה כדמות הצדיק שלמעלה ראוי א"כ שיקרא בשמו, וזהו סוד כל הנקרא בשמי. וזהו סוד (בראשית לג, כ) ויקרא לו אל אלהי ישראל:

אח"כ גילה הטעם ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כי טעם שנקרא בשמו לפי שכלל בו כל מה שבכבוד העליון. והנה יש בו בריאה יצירה עשיה, וזה כדי לתקן הכבוד התחתון כבוד ה', גם באדם התחתון יש בו בריאה יצירה עשיה, כדי שיתקין גם הוא מלמטה הכבוד ההוא. והנה על ידו מתיחד השם הגדול בכבודו, ולזה באו איבריו בכיון נפלא לדמות איברי המרכבה, כי בהיותו מקדש ומטהר אבריו למטה, הנה התקון ההוא עולה גם למעלה ומתקן הדמות ההיא אשר נעשה לנגדו, ובזה מתעלה השם הגדול במעשה הצדיקים שהם בדרכיהם מתקנים הכבוד והרי הם בדוגמא ההוא ממש למטה. ולזה יקרא הצדיק בשמו ממש:

וזהו סוד אמרם בפרק הקורא את המגלה (מגילה יח, א) א"ר אחא א"ר אלעזר מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל, שנאמר (בראשית לג, כ) ויקרא לו אל אלהי ישראל, ויקרא לו ליעקב אל. ומי קראו, אלהי ישראל. לפי שיעקב אבינו ע"ה מדתו אמת סוד תורת אמת ישראל סבא, והוא מתקן ומפאר הכבוד למעלה, גם יעקב למטה בסוד (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, לזה נשא את שמו וקראו אל. וזהו סוד אמרו רבותינו ז"ל (בר"ר מז, ו) האבות הן הן המרכבה, כי תקנו הכבוד למטה וכל אחד נעשה כסא ומעון קדש לשכינה כו'. ובני המעלה הזאת הם מעטים, זולת הנביאים ואנשי רוח הקודש:

וכשעמד שלמה המלך עליו השלום על הסוד המופלא הזה אמר (קהלת ט, יג) גם זה ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי. גם זה אמר, גם לרבות ולהגדיל הענין כי נפלא הוא וחכמה גדולה. והוא מה שיאמר אחר זה כי יהיה ויעזב זה הכח לנברא תחת השמש, כי בא חפץ העליון לתת בידו תקון העליונים ויחוד השם הגדול בכבודו. וגדולה היא אלי, זאת החכמה אשר התחכמתי בזה יותר מה שהשגתי עד עתה מחכמה ומלכות, לפי שהכל היה לתכלית זה התיקון, ולזה היה זה התכלית גדול מכל הקודם לו. ועוד הכוונה לו באמרו וגדולה היא אלי, שבח והלול לעצמו על הסוד ותיקון הכבוד שהוא סוד היחוד והוא חכמה גדולה, ועל זה כנה עצמו בשם חכם, כמו שיבא והלל ושבח כזה מותר לו לפי שהוא הדעת את ה', וכתיב (ירמיה ט, כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וכבר קדם זה. והנה הוא בא לגלות הסוד, והוא אומרו (קהלת ט, יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים:

ובמדרש רות הנעלם אמרו בזה הלשון, עיר קטנה, זו כנסת ישראל שנקראת עיר הקודש קרתא קדישא לגבי קודשא בריך הוא כמא דאת אמר (שה"ש ה, ח) אחות לנו קטנה. אחות כמא דאת אמרת (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את, זו כנסת ישראל. ונקראת קטנה, כמא דאת אמרת (בראשית כט, טז) ושם הקטנה רחל, ובגין כך אקרי קטנה. ואנשים בה מעט, בא אדם הראשון ירדה עמו מרקיע שביעי לששי כו' ושרתה בתוכו. חטא אדם הראשון ונסתלקה ממנו. בא נח והורידה לארץ. בא דור המבול ונסתלקה מן העולם. בא שם בנו והורידה. בא דור הפלגה ונסתלקה מהעולם, הוי אומר ואנשים בה מעט. בא אברהם והורידה. באו אנשי דורו ונסתלקה, וכן כלם. ולפיכך ואנשים בה מעט, להתקיים עמה בעולם זמן מעוט היה, ולא נתקיימו בה זמן הרבה. ובא אליה מלך גדול, מאן מלך גדול, דא קודשא בריך הוא מלך שהשלום שלו. מאי וסבב אותה, למהוי נטירא מכל סטרין כמה דאת אמר (זכריה ב, ט) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב וגו'. ובנה עליה מצודים גדולים, מאן מצודים, עונשי דאורייתא וגזרין וקנסין דאורייתא כמד"א (קהלת ז, כו) אשר היא מצודים וחרמים מצודים לתפשא חייבא דחטאין ועברין על פקודי אורייתא:

ומצא איש מסכן וחכם וגו', ההוא מלך אשגח בכל בני עלמין ולא אשכח בר נש בעלמא דיתקיים בהדה וישתדל אבתרא תדיר יממא וליליא, בר איש מסכן, ומאן איהו דא דוד מלכא כמד"א (תהלים פו, א) כי עני ואביון אני. וחכם, דא שלמה מלכא, מסכן חכם לא כתיב, אלא מסכן וחכם, דלא אשכח בכל עלמא מאן דישתדל אבתריה כדקא חזי, בר דוד דאיהו מסכן, ושלמה דאיהו חכם. דא אתקין שרגא אנהיר לה נהירו ומלט הוא את העיר בחכמתו, דאיהו אתקין אזנים לאורייתא. דתנינן, עד לא אתא שלמה הוה אורייתא כקלחת דלית לה אזנים, ומאן דקריב בהדה יתוקד. כיון דאתא שלמה, עביד לה אזנים ואשתזיבו בני עלמא יהיב בהאי עיר כביכול שזבותא. ובמה, בחכמתו, על תקונא דאתקן ואשתדלותא דאשתדל בתורה. ההוא מסכן דא דוד מלכא, דלא הוי בר נש דאשתדל אבתרה כדוד מלכא ע"כ:

וזהו סוד ויעש דוד שם (ש"ב ח, יג), שתיקן הכבוד הנקרא שם ה' צבאות (ש"ב ו, ב), תיקן הנר שהאיר תמיד אל עבר פנים בתורתו ובמעשיו, כדאיתא פרק קמא דברכות (ג, ע"ב) רב אשי אמר עד חצות לילה היה עוסק בתורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות. והיה שכרו כי היה מתקן ועושה השם, ונעשה גם הוא רגל רביעי במרכבה כעין הדבר שתיקן, כי הוא רגל ד' גם הוא נתקן והיה רביעי לאבות במרכבה והוא השלימה. ועל זה נאמר לו (דה"א יז, יח) ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ, ואמרו בפרק ערבי פסחים (קיז, ב) תני רב יוסף זהו שאומרים מגן דוד:

הנה כי להיות האדם מתוקן באבריו וצורתו לתיקון האדם העליון יש כח בידו לתקנו ולפארו, וכשמשלים ועושה זה התקון הנה הוא בדמות ההוא עצמו שתיקן והוא מין במינו, וכשמצאו נעור ובא אליו ושורה עליו כי אין שם חציצה ולא מונע מצדו, שהרי השלים מה שהיה צריך להשלימו, וזה כי בכשרון מעשיו כפי התורה ויושר כוונתו וטוהר רעיוניו וקדושת נפשו ודבקותו למעלה בכחות והנכללים בשם הגדול ותמיד מחשבתו משוטטת שם ליחדו בכבודו, הנה הוא דימה הצורה ליוצרה:

והיא הכוונה לרז"ל באמרם בבראשית רבה פכ"ז (א) במדרש קהלת רבה (ב, כ) א"ר יודן בר סימון, גדול כחן של נביאים שמדמין את הצורה ליוצרה הדא הוא דכתיב (דניאל ח, טז) ואשמע קול אדם בין אולי. א"ר יודא בר סימון אית קריה חורן דהוא מחוור יתיר מן דין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ע"כ. ואמר כי כבר התבאר בזה הדבר כי מה שכתוב (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, כי אין הכוונה על הגוף הבא מטיפה סרוחה, כי הגוף הוא הלבוש והוא בשר אדם לא אדם, וכמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני וגו', ואם עור ובשר הוא לבוש האדם יהיה א"כ האדם האמיתי הרוח הפנימי והצורה שבו. ולהורות ע"ז היו אותיות אדם רומזות על כל האצילות מראש עד סוף. כי האל"ף שבו, תרמוז לראשית ההויה בסוד רום מעלה. והמ"ם, למ"ם דלםרבה המשרה (ישעיה ט, ו), סוד מ"ם סתומה. והדל"ת סוד דל"ת שבאחד (דברים ו, ד). הנה כי אותיות אדם כוללת הכל למעלה ולמטה, וזה סוד צורת אדם התחתון כצורת אדם העליון:

וידוע סתרי החכמה הפנימית, כי בהיות הכחות העליונים נכללים ומתיחדים אלו באלו וזה כשהתיקון עולה מלמטה בקדושת המעשים והעבודות, הנה הנשמה העליונה הפנימיית נכללת עמהם ושורה בהם כנשמה בגוף, והכל ביחוד אחד מיוחד, והרי זה לדמיון גוף ונשמה שהם דבר אחד בלי פירוד:

והנה בהיות העובד השלם משלים חוק הגוף והרוח הפנימית שבו כל אחד כראוי לו בטוהר המעשים הישרים והרצוים התורה והמצות, וזה בכוונה הרצויה הפנימיית הרוחנית הפונה תמיד אל היחוד הנעלם, הנה בהיות הצורה ערוכה בכל זה ושמירה מכל סיג ומדברים אשר בחוץ, הנה הוא דומה בדרך ליוצרה, סוד הצורה העליונה, וזה כל האדם למעלה. כי המצוה סוד התורה עם כל סוד העבודות הקדושות כצורה ההיא נחקקות, ומשם באו ונתנו. והכוונה הרצויה בהם שם מקומם ומקוריהם, כי הכל בא משם והכל שב לשם, הנה כי צורה לדמות צורה, וזה נקראת אדם, וזו נקראת אדם, וכל אחת כלולה זו מזו. ואשר מלא את ידו והשלים צורתו על דרך זה, הנה דמה צורתו ליוצרה ומצא מין את מינו ונעור, כי אין חוצץ ואין מעכב דבקותן למעלה עם הכחות הנכללים בשם הגדול, הואיל ועוסק בבנינו שהוא סוד היחוד, גם הוא ייחד שמו עליו וישרה שכינה בו וינבאהו:

וזוהי כוונתם באמרם (בר"ר כז, א) גדול כחם של נביאים שמדמים צורה ליוצרם, והביא ר' יודן ראיה ממה שאמר דניאל עליו השלום (דניאל ח, טז) ואשמע קול אדם בין אולי, וכתיב (שם) ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז את המראה. והאדם הזה הוא האדם שבמרכבת יחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל א, ה), וממנו הקול נמשך לגבריאל המדבר עם דניאל ע"ה, והוא ע"ה לא השיג האדם כי אם הקול, שהרי לא אמר בו ראיה כי אם שמיעה. ועם שהשיג את גבריאל, לא השיג האדם שבמרכבה. ולפי שאין הוכחה מחוורת מזה הפסוק מהדמות הצורה ליוצרה, שהרי האדם הזה אדם דיצירה הוא, והוא נוצר לא יוצר, כי אינו מכלל היחוד, ודניאל ע"ה אינו מכלל הנביאים ואין לומר עליו גדול כחן של נביאים, ולזה הביא ר' יודא כתוב שההנחה בו יותר מבוארת והיא מן הנביא, והוא אמרו (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. והסוד הפנימי כי ה"א אחרונה היא אדם כשהיא ביחוד עם מה שעליה סוד וא"ו שהוא אדם העליון ד"ו פרצופים כאחד נקרא אדם. והוא אמרו עליו מלמעלה, כלומר עם מה שלמעלה דייקא והוא היוצר ב"ה, והוא שהנביאים מדמין הצורה לו שהוא היוצר:

ועוד יש ענין נפלא במאמרם זה, והוא כי ירצו להעמידנו על למוד אמתי בהשגת הנביאים, כי היא נקיה וטהורה מכל שבוש וטעות. והסוד בזה כי עם שהשגתם באדם הזה שרמזנו, לא יטעו בו להאמין כי הוא רשות לעצמו חלילה לנביאי האמת והצדק, כמו שהיה כן טעות אלישע אחר בו, אבל ישיגו בו ויודעים כי למעלה ממנו הרשות האמיתי, כענין (קהלת ה, ז) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבהים עליהם:

ולפי שאין הענין בזה מתבאר היטב מהכתוב שהביא ר' יודן כידוע מעניינו, א"ר יודן שיש כתוב אחר יותר מחוור ממנו נעמוד על ידי הסוד, והוא אמרו (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. ועם שמשיגים זה המראה, הנה יודעים שלא יכלה הענין בו אבל הרשות האמיתי עליו מלמעלה. וזה אמרם גדול כחן של נביאים שמדמין את הצורה ליוצרה, כלומר שמדמים ומטפלים הצורה ההיא שמשיגים בנבואתם ליוצרה, ויודעים שזו עלולה, ולמעלה ממנה עילתה, שהיא מסובבת ממנה. ולא יטעו בה להאמין שהיא רשות לעצמה חלילה, כי חכמתם האמיתית הנקיה מכל סיג וחלאה תזהירם ותשמרם מזה, לפי שהם מתהלכים תמיד בחצרו בית מלכו של עולם, והם מקובלים בהיכליו ויודעים מובאיהם ומוצאיהם ומכירים בצורות הנוראות ההן אשר בכל היכל והיכל פנימיים וחיצונים, ומקבלתם בכל גנזי המלך ההיא התאמת להם כי כולם שריו ועבדיו משרתיו עושי רצונו כקטן כגדול כולם שומרי משמרתו, ולא יתחלף להם דבר בדבר ולא ימירו האדון בעבד חלילה, נוסף על זה צדקתם וחסידותם תגן עליהם, וכתיב (משלי יב, כא) לא יאונה לצדיק כל און, וכתיב (ש"א ב, ט) רגלי חסידיו ישמור, עכ"ל ספר עבודת הקודש. שנתבאר שישראל קרוין אדם, והם עבדי ה' אשר נבראו כמו אדם קדמאה לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו) שהוא קיום התורה כמו שפירשו רז"ל במדרש (פרד"א יא), והעבדות הזה הוא להיות מורא רבו עליו ולאהבו, על כן נמשך מאמר יראה ואהבה פנימיית אחר המאמרים של ה' אחד וישראל גוי אחד:

ומזה המאמר יעלה עוד מעלה מעלה לעבודות יראה ואהבה פנימה הפנימיית עבד ה' בסוד תיקון השם והוא מאמר הרביעי, ואז כשהעבודה הכל למענו יתברך^הגה"ההנה באתי לבאר הברייתא דפרק ר' מאיר אומר (אבות ו, יא) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. זה יתפרש בשני פנים. אחד מצד הקב"ה חטיבה אחת. הב', מצדנו חטיבה אחת, והכל מקושר זה בזה. כי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בנדבה ובמדת טובו הגדול לזכותנו שנדע ונכיר אותו ונהיה דבקים בו ית', והאציל האצילות והשתלשלות באופן זה אשר כביכול יהיה עבודתנו צורך גבוה ונחת רוח לו כשנעשים רצונו, וניתקן השם בכבודו בסוד המלך בכבודו תמיד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בסוד (תהלים כד, ז-ח) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מל"ך הכבו"ד, מי הוא זה מלך הכבוד וגו', זהו ענין העבודה צורך גבוה אשר רמז במאמר (ברכות ו, א) אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם. וענין הוא עשאנו חטיבה אחת בעולם הוא הדבר אשר זכרתי, שברא העולם בנדבותו הטוב לזכותנו שנדע ונכיר אותו ונשיג לנצחיות וכבר עלה ישראל במחשבה. וזהו מה שאמרו לא ברא אלא לכבודו, רצה לומר כדי שנזכה להשיג כבודו מכח דביקותנו בו, וזהו הנעימות הנצחיי אשר עין לא ראתה אלהים זולתך:
ועל אלו שני פנים תתבאר הברייתא זו. אמר כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, כי נברא האדם לעבדה ולשמרה, ועיקר העבודה צורך גבוה להתיחד המלך בכבודו תמיד. ועל זה יתפרש הפסוק כל הנקרא בשמי וגו', פירוש הפסוק כל הרמז נגד אין סוף שהוא עילת כל העילות רמז הנביא באמרו כל, כי הוא כולל כל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, כי כל הנמצאות מנקודה ראשונה עד נקודה אחרונה מוטבעים בו ית' הטבעה רוחניית צוריית שכליית, וכלם נשתלשלו ממנו. מפני זה נקרא כל, שאינו שם מושג בדבר פרטיי, רק בשם הכללי שהכל ימצא בו והכל נשתלשל ממנו, ידו בכל ויד כל בו:
הנקרא בשמי, רומז לעולם האצילות, והטעם כי כלל הנבראים נכללים בבריאה יצירה עשיה, ואין לך דבר בבריאה יצירה עשיה שלא יהיה נקרא באיזה שם המונח לו מאדם הראשון כמו שכתוב (בראשית ב, ס) ויקרא האדם שמות לכל וגו', עד שאמר לו הקב"ה ולי מה אתה קורא. אמר ליה אדני, מפני שאתה אדון לכל, וכאמרם ז"ל (בר"ר יז, ד) אני ה' (ישעיה מב, ח) אני הוא, שמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון:
הנה מבואר מזה שאין לך דבר בעולם שלא יהיה לו שם שיקרא בו, ואותו דבר הנקרא שהוא כולל כל מה שבעולם הבריאה, וכל מה שבעולם יצירה, וכל מה שבעולם עשיה הוא בשמי, רצה לומר באצילותי, כי נשתלשל ונברא מאצילותי שהוא שמי, כי האצילות הוא שמו של אין סוף. והטעם, כי כמו שהשם הוא כמו מקום אחיזה על הנזכר, כאלו נאמר שלא נוכל לדבר מענינים ועסקים של ראובן אם לא שידענו ששמו ראובן, ועל ידי שמו נוכל לדבר מעניניו ועסקיו. כמו כן באין סוף אין מקום לדבר בו אם לא מצד בחינת אצילותו וגילויו בהן, ויהיה פירוש הנקרא בשמי כאלו אמר כללות הבריאה שהיא בריאה יצירה עשיה היא באצילותי, דהיינו בשמי ולכבודי בראתיו, רצה לומר כדי לגלות אלהותי וכבודי שעדין באצילות לבד אינו מושג לגודל אורו, מפני כן בראתי העולם הבריאה שפירושו גילוי מלשון (במדבר טז, ל) אם בריאה יבראה, שהוא כסא כבודי שמתגלה כבודי על ידו:
ומפני שגם בעולם הבריאה עדיין לא תושלם התגלות אלהותי, אמר יצרתי, ורצה לומר יצרתי עולם יצירה שהוא יותר נגלה. ומפני שגם בעולם היצירה לא תושלם התגלות אלהותי, אמר אף עשיתיו, רצה לומר עשיתי גם עולם עשיה, ואמר בו אף לשון הוספה, מפני שעולם העשיה הוא מורכב מיצר טוב ומיצר הרע שבו תושלם ההנהגה שבו שנויים רבים שעיקר גדולתו ית' והנהגתו בעולם עשיה בעלי חומר בעלי שינויים:
ועוד טעם שני שאמר בעולם עשיה אף, כי אף הוא לשון כעס ורוגז וחמה, ומפני שבעולם עשיה ימצאו כחות הטומאה והשטן והיצה"ר הגורמים ומביאים כל אף וחמה בעולם, מפני כן אמר בו אף. משא"כ בג' עולמות הקדושות הראשונים אצילה בריאה יצירה, ידו"ד ושכינת עזו שוכן בתוכם:
וזהו סוד הפסוק (ישעיה ו, ג) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, רצה לומר ג' קדושות מרמזות על ג' עולמות קדושות שכל אחת מקודשת בקדושה יותר עליונה מבחברתה. מלא כל הארץ כבודו, רצה לומר אפילו בעולם העשיה ג"כ מלא כבודו והשגחתו, כי אין לך דבר חוץ מקדושתו ח"ו:
ואמר אף עשיתיו, כי הכל מעשה ידיו הטוב והרע. ולא כהכופרים האומרים מי שברא טוב, לא ברא רע, ח"ו, אלא הכל ברא אחד יתגדל ויתעלה:
הנה מאמר זה שאמר לכבודי סובל ב' הפירושים. אם לכבודי לתקן השם בכבודו, המלך בכבודו תמיד, וזהו ע"י עבודת האדם ועסקו בתורה ובמצות בדיבור במעשה במחשבה, על כן הוצרך להשתלשלות בריאה יצירה עשיה. אי נמי הרמז ולכבודי בראתיו יצרתיו וגו' הוא מה שאמרו רז"ל בפרק אלו טריפות במיעוט הירח הרבה צבאיה, ופירש בפרדס בשער אצילות בריאה יצירה עשיה ריבוי צבאיה הם בריאה יצירה עשיה, עיין שם:
גם הפירוש כל, רצה לומר האדם נקרא כל, שכולל כל ההשתלשלות מעלה ומטה, על כן לאחר שנברא כתיב (בראשית א, לא) וירא אלהים את כל אשר עשה וגו', ועל זה כתיב (תהלים סו, ג) אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, ולא אמר מה נוראים מעשיך, אלא כל המעשים שנעשו אינו אלא מעשה אחד דהיינו האדם, ע"כ נקרא כל. ואמר שהוא נקרא בשמי, כי נקרא אדם על שם (יחזקאל א, כו) ועל הכסא דמות אדם. וגם אדם עולה מ"ה כמנין שם ידו"ד במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, זהו הנקרא בשמי ולכבודי, רצה לומר המצאתי את האדם בנדבת לבי הטוב המוחלט לכבודי שידע כבודי, ויהי' דבוק בי. וכללתיו מבריאה יצירה עשיה, כי האדם בצלמו ובדמותו כולל הכל. גם נפש רוח ונשמה אשר מקורה הנעלם הוא סוד שמו. דהיינו נשמה מבינה. ורוח מתפארת. ונפש ממלכות. מכל מקום מתהוים ומתגלים בסוד בריאה יצירה עשיה, כנודע ומפורסם בזוהר נשמה בבריאה, רוח ביצירה, נפש בעשיה:
ואמר אף עשיתיו, כי האדם כמו שהוא בדמות וצלם הקדושה זהו אם מתדבק בסטרא דימינא. אמנם ג"כ אם משנה פניו, אז הוא כקוף בפני אדם כשמתדבק בסטרא דשמאלא שהוא האף והחמה, וע"ז נתנה לו הבחירה, ולפום צערא אגרא (אבות ה, כב). וא"ת לזה הפירוש שברא להטיב עמנו שנכיר כבודו קשה, תינח בריאת אדם שהוא שכלי יודע ומכיר רבונו, גם המלאכים גם הגלגלים לפי מה שהונח שהם חיים משכילים, אמנם שאר הנבראים כמו הדומם כו' והיסודות כו' יקשה מה טובה מגיע להם. בשלמא אם נפרש שברא לכבודו כביכול לכבוד עצמו הוא דורש להראות גדולתו ויכלתו אתי שפיר, אבל לפי זה קשה:
תשובה לדבר כי תכלית הבריאה הוא האדם, והכל נברא בשביל האדם, כי אי אפשר להאדם להתקיים זולת הנבראים שברא הקב"ה, והכל בעבור האדם. וזה לשון הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים, אמרו (ברכות ח, א) אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. והשב לבך לזה הדבר, שאם תסתכל אותו על פשוטו תמצאנו רחוק מאד מן האמת, כאלו ד' אמות של הלכה בלבד היא התכונה הנדרשת, ושאר החכמות והדיעות מושלכות אחר גיו. ובזמן שם ועבר שלא היתה שם הלכה הנוכל לומר שאין להקב"ה חלק בעולם כלל. אבל אם תעיין זה הדבר עיון שכלי, תראה בו מן החכמים דבר פלא:
דע כי הקדמונים חקרו חקירה עצומה באשר נתן להם מן החכמה וטוב המחשבה, עד נתקיים אצלם שכל דבר נמצא יצטדק עכ"פ להיות לו תכלית אשר בשבילה היתה מציאותו, כי לא לדבר ריק נמצא הנמצאים, וכאשר נתקיים להם זה הדין הכללי, התחילו לחלק כל הנמצאים לדעת תכלית כל מין מן המינים הנבראים, וראו כי כל נמצא שהוא מלאכותי רצה לומר העשוי למלאכה היא תכלית עשייתו ידועה וא"צ בעניין ההוא להחקירה, שהאומנים לא יעשו מלאכה אלא אם שתכליתו מצוייר בנפש האומן, אבל מה שהמציאתו המלאכה האלהיית והחכמה הטבעיית כגון מיני האילנות והעשבים, ומיני מחצבי האדמה, ומיני האבנים, ומיני החיות, יש מהם אשר תכלית מציאותו נעלם ואין יודע אותה כלל, אא"כ תודע בנבואה או בכח דעת העתידות, אבל בחקירת הדעת אי אפשר, מפני שאין ביכולת האדם לחקור עד שיבין וידע לאיזה הטעם המציא הטבע קצת הנמלות בכנפים, ומהם בלי כנפים, ולאיזה טעם ג"כ המציא תולעים מרבים רגלים ואחרים מעטי רגלים, ומה היא תכלית זאת התולעת וזאת הנמלה, אבל בדברים שהם גדולים מאלה ופעלם יותר גלוי:
אמנם בידיעת תכלית בריאתו יגלה יתרון אנשי חכמה ואע"פ שיהי' יותר חכם וגדול התשוקה וזך הרעיון ללמוד, כן תהי' ידיעתו יותר גמורה. ועל כן כשנתן הקב"ה לשלמה החכמה ידע מסודות בריאת אלה המינים מה שאפשר לאדם לדעת מדרך שהוא אדם ודבר על תכלית יצירות אילנות ועשבים ומיני החיים כמו שאמר הכתוב (מ"א ה, יג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב היוצא בקיר, וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים, והי' זה לעד שהי' בו רוח אלהים:
אך על דרך כלל יש לדעת, שכל הנמצאים שתחת גלגל הירח נמצאו בשביל האדם לבדו, וכל מיני החיות יש מהם למאכלו כצאן ובקר וזולתם, ויש מהם לתועלתו בזולת המאכלים, כמו החמור למשאוי, והסוסים לילך בהם דרך רחוקה, ומהם מינים שלא נדע להם תועלת ויש בהם תועלת לאדם ולא יכיר אותה. וכן האילנות והצמחים, מהם למאכלו, ומהם לרפואתו, וכן העשבים ושאר המינים. וכל מה שתמצא מן החיות ומהצמחים שאין להם תועלת ואין בו מזון לפי מחשבתך, דע שהדבר ההוא לחולשת שכלנו ואי אפשר לכל עשב ולכל מין מבעלי חיים מן הפילים עד התולעים שלא יהי' בהם תועלת לאדם:
והמופת על זה, שהרי בכל דור ודור יגלו לנו עשבים ומיני פירות שלא נגלו לקדמונינו, ויש בהם תועלת. ואין ביכולת אדם להיות דעתו כוללת תועלת כל צמחי הארץ. ואולם נגלה עניינם דרך נסיון בדורות החולפים:
אבל אם תאמר מדוע נבראו הסמים הממיתים. ראוי לך לדעת שיש בהם תועלת. שאם תמית בעת שיאכלו אותה, לא תמית בעת שיחבשו ע"ג הגוף, וכשתכיר שתועלת גדולה לאדם באפעה ובנחשים, ק"ו במה שמועטים מהם בהיזק:
וכאשר מצאו שתכלית כל אלו העניינים הוא האדם, הוצרכו לחקור כמו כן למה נברא האדם. וכאשר האריכו לחקור בענין הזה, מצאו לאדם פעלים רבים מאוד, שהרי כל מיני בעלי חיים והאילנות יש להם פועל אחד לבד, או ב' פעלים. כמו שאנו רואים הדקלים שאין להם פועל אלא להוציא התמרים, וכן שאר האילנות, וכן בחיות נמצא מהם מי שיארוג בלבד כמו העכביש, ומי שיבנה כמו השממית והוא צפור דרור המקננת בבתים בזמן החום, ומי שיטרוף כאריה. אבל האדם יעשה מעשים רבים משתנים זה מזה, וחקרו על כל פעולותיו, פעל פעל, לדעת תכלית בריאתו מאלו הפעלים, ומצאו כי תכליתו פעל אחד לבד ובשבילו נברא, ושאר פעליו הם לקיום עמידתו כדי שישלם בו הפועל האחד ההוא, והפועל הזה הוא לצייר בנפש הסודות מושכלות כו'. שהדעת נותן ששוא ושקר להיות תכלית האדם לאכילה ולשתיה ולבעילה, או לבנות קיר, או להיות מלך, כי כל אלה מקריים מתחדשים עליו לא יוסיפו על כחו הפניניה. ועוד שהוא משתתף בזה עם רוב הברואים והחכמה היא אשר תוסיף על כחו הפניניה, והעתיק אותו ממעלת בוז למעלת כבוד, שהרי הי' האדם בכח וחזר אדם בפועל. והאדם קודם שישכיל וידע הוא נחשב כבהמה לא נבדל משאר מין החיות אלא בהגיון, שהוא חי בעל הגיון, רצה לומר בהגיון שהוא מצייר לנפשו המושכלת והנכבד שבמושכלות לצייר לנפשו אחדות הקב"ה, וכל הנלוה לענין ההוא מהאלהות ששאר החכמות אינם אלא להרגיל בהם עד יגיע לדעת האלהי כו', ונתברר מאלו ההקדמות כי תכלית העולם וכל אשר בו הוא איש חכם וטוב כו', עד כאן דבריו:
ונשאר בכאן שאלה אחת, והיא שיוכל אדם לומר אתם כבר אמרתם שהחכמה האלהית לא המציאה דבר לריק אלא לענין כי מכל היצורים שתחת גלגל הירח הנכבד מהם הוא האדם, ותכלית היות האדם לצייר בנפשו המושכלות, וא"כ מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם, ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה ורקים מן החכמה, מבקשים התאוה, ושהאיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים, לא נמצא אלא אחד בדור מהדורות:
התשובה על זה, שהאנשים ההם נמצאים לשני סיבות. הא', להיות משמשים להאחד ההוא, שאילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיא, נשחת תיקון עולם ואבד מין בעלי חיים מהעולם בימים מועטים, שהאדם חסר מאוד ויצטרך לדברים רבים, והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה ולדוש ולטחון ולאפות ולתקן כלים למלאכות האלה כדי להשלים בהם תקון מזונו. וכן יהיה צריך ללמוד הטויה והאריגה כדי לארוג מה שילבוש. וללמוד בנין לבנות מקום להסתר שם, ולעשות כלים לכל אלו המלאכות, ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות שהאדם מצטרך במחייתו לכלם צורך מוכרח ומתי יהי' מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה. על כן נמצאו שאר בני אדם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צרכו מזומן ותתיישב הארץ ותהי' החכמה מצויה:
ומה טוב אמר האומר, לולי המשתגעים נשאר העולם חרב, שאין בעולם שגעון דומה לשגעון האדם חלוש הנפש ודל ההרכבה, והוא נוסע מתחלת הגליל השני משבעה גלילות הישוב עד סוף הששי, והוא עובר ימים בזמן החורף, והולך בארץ תלאובות בזמן החורב והקיץ ומסתכן בנפשו לחיות השדה ולרמשים כדי שירויח דינרים. וכשיקבץ כלום מן הזהובים שמסר בהם נפשותיו השלש ויהי' לו מהם חלק, יתחיל לחלוק אותם על אומנים לבנות לו יסוד על טבור הארץ בסיד ובאבנים כדי להקים עליו קיר שיעמוד שנים רבות והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לכלות בנין עשוי מן הגומא, היש שטות ושגעון כזה. וכן כל תענוגי העולם הם הוללות וסכלות גמור, אבל הם סיבה ליישוב העולם. ועל כן קראו חכמים ע"ה למי שאין לו חכמה עם הארץ, כלומר לא נמצאו כי אם ליישב הארץ, לפיכך הם מייחסים שמם לארץ:
ואם יאמר איש, שהרי אנו רואים שוטה וכסיל והוא שוקט העולם לא ייגע בה, ואחרים עובדים אותו ומתעסקים בעסקיו, ואפשר שיהיה המשתמש בעסקיו איש חכם ונבון. ואין הדבר כאשר יחשוב שמנוחת הכסיל ההוא כמו כן עובד ומכין הטוב ההוא לאיש אשר חפץ הבורא לתתו לו, שאע"פ שהוא נח ברוב ממונו או רכושו, יצוה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי ולנטוע כרם חשוב כמו שיעשו המלכים וכדומה להם, ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד יבא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ויהי' לו סוכה להנצל ממות כמו שכתוב (איוב כז, יט) יכין רשע וצדיק ילבש. וכן בכרם כו'. וזה הענין ביארוהו החכמים ע"ה אמרו (ברכות נח, א) כי בן זומא הי' עומד על הר הבית והי' רואה ישראל העולים לחוג, ואמר ברוך שברא כל אלו לשמשני, כי הי' עליו השלום יחיד בדורו:
והסיבה השניה במציאת מי שאין בו חכמה, מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאוד, וזה הדבר נתחייב בדרך החכמה האלהית. ואין לומר באשר חייבה החכמה הראשונית מדוע היה כך, כמו שאין לשאול למה הגלגלים תשעה, וכוכבי לכת שבעה, והיסודות ארבעה, שאלו כולם והנוהגים מנהיגיהם נתחייבו להיות כך במציאות הראשונה. וכבר אמר רשב"י (סוכה מה, ב) ראיתי בני עלי' והנם מועטים, אם שנים הם כו'. ועל כן נברא ההמון להיות חברה להחכמים שלא ישארו שוממים. ואולי תחשוב שזאת התועלת קטנה, אבל היא צריכה וראוי' יותר מהראשונה, שהרי הקב"ה העמיד הרשעים בארץ ישראל כדי לעשות להם חברה להסיר שממון נפשות החסידים כמו שכתוב (שמות כג, כט) לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהי' הארץ שממה:
וזה הענין פירשו החכמים ג"כ, מאי כי זה כל האדם. כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. פירוש להסיר עצבון ושממון יחידותו. וא"כ נתבאר מכל מה שאמרנו, שהכוונה בבריאה כל מה שיש בעולם ההוה הנפסד אינו אלא איש שלם כולל החכמה המעשה. וכשתתבונן ותלמוד מדבריהם ע"ה אלו שני העניינים, רצה לומר החכמה מאשר בארוהו ורמזוהו. תדע כי על נדון זה אמרו שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, עד כאן לשון הרמב"ם: לצורך גבוה ולא לצרכו צורך הדיוט, אז יעבוד בשוה בכל מדה ומדה שמודד לו יתברך, והוא מאמר הה':

ויען כי העבד הנאמן העושה כל צרכי רבו יש בעבודתו גם כן תפיסת יד ברבו, מלבישו ומנעילו וכיוצא באלה, וזה אין שייך בעבודתנו לו יתברך, כי הוא יתברך רוחני תכלית הרוחניית נעלם מעין כל, אף מלאכי השרת שואלין איה מקום כבודו, על כן אי אפשר להיות לנו אחיזה בו בעבודתנו כי אם בעבודה שהיא כלה על ידי הרוחניית הזה יעלה הדביקות:

ועל זה אמר הכתוב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, הביאור גם כי עבדת את ה', אם לא היתה העבודה בהתעוררות הלב ובהתלהבות השמחה לעבדו במה תדבק העבודה. ולענין זה יש כמה פנים לעבוד בשמחה, ולהיות כל ענין כפרוטגמא חדשה ובכל כחו, רצה לומר בכל כוונתו. ולא זו בקיום מצוה בקום ועשה שהוא כל מצות עשה, אלא אף בלא תעשון שהן בשב ואל תעשה צריך לראות שיהיה בהתעוררות, ולא כמתנמנם ויושב בטל. כהא דתניא (ספרא קדושים כ, כו) רשב"ג אומר לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו', אלא יאמר אפשי, ואבי שבשמים גזר עלי. וזהו מאמר הו' עיקר העבודה בלב:

ואז לא די לו במצווה ועושה בלבד דהיינו תרי"ג מצות הנאמרים בפירוש, אלא אף שאר המדות שאין להם מדה שיעור והכל תלוי בלב והוא שער השביעי, ואז קדושת הלב בכל הדרכים. לא מבעיא בטהרת הקודש, אלא אף חולין נעשין על טהרת הקודש, כענין שכתב הרמב"ם (הקדמה לאבות פ"ה) על פסוק (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, זה מאמר השמיני. ואז טהרת המחשבה שבלב לא יראה און בלבו ולא יעלה במחשבה, וזהו מאמר התשיעי. ואז שער העשירי קודש לה' שכינה בלב, כמו שכתוב (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, נעוץ סופו בתחלתו, שער העשירי בשער הראשון:

ועתה אבאר המאמרים אחת לאחת, ומרומזים כולם בזה הפסוק צוואת דוד המלך ע"ה לבנו ידידו היושב על כסאו (דה"א כח, ט), ואתה שלמה בני דע את אלהי אבי ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד. הפסוק הזה כולל האמונה בו ית' והתורה והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיים נצחיים, וכולל המדות התרומיות וקדושת איברים חצוניים ופנימיים אשר חכמים יגידו בספריהם והאריכו למעניתם, כמו חובת הלבבות והנמשכים אחריו דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו, ואחרון חביב בעל ראשית חכמה וכל חבורתא קדישתא. וההולך בדרכיהם, הוא ההולך אחרי ה' ומקוים בהם (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בה' אלהיכם חיים. כל אלה רומז בפסוק זה, התבוננו בו עשר קדושות כלליות הם עשרה מאמרות שרמזתי אשר בעבור עשרה מאמרות הללו נבראו העולמות:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף