שיירי קרבן/שבועות/ג/ד

שיירי קרבן שבועות ג ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואכל נבלות כו'. בבבלי פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא ל"ק רישא בסתם סיפא במפרש וכתב תו' תימא א"כ למה נקט ברישא אוכלין שאינן ראויין ובסיפא נבלה וטרפה ע"כ. ונראה סד"א ברישא קמ"ל אפי' אכל איסורא דרבנן פטור דה"ל אוכלין שאינן ראויין לאכילה אבל בסיפא דפליגי ת"ק ור"ש צריך למיתני ואכל נבלות וטרפות וטעמא דת"ק דסובר כר"ע דבשבועה אדם אוסר את עצמו בכל שהו ור"ש פליג דסובר כל איסורין שבתורה בכל שהו א"כ אין השבועה חלה ועד כאן לא פליג ר"ש אלא באיסורי תורה אבל באיסורי דרבנן אף ר"ש מודה דבעינן כזית (ועי' במ"ל פ"ה מה"ש הלכה ה' בסופו בד"ה ודע דמסתמיות כו') והא דקאמר מפרש נמי גופיה תקשי אמאי מישבע מהר סיני הוא. היינו שאין נראה לאוקמי מתני' כיחידאה ועוד דא"כ היינו צריכין לומר דהלכתא כוותיה דה"ל מחלוקות ואח"כ התם ואנן לא קיי"ל כוותיה דר"ע ומשני מתני' דברי הכל לר"י כדאית ליה ולר"ל נמי ד"ה היא דמודו רבנן במפרש חצי שיעור שהשבועה חלה עליו. אלא לפ"ז קשיא מאי קאמר בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקי מתני' כד"ה כו'. הא גם ר"ל מוקי מתני' כד"ה. ותו' כתב שם בד"ה דמוקי כו' איך המ"ל ר"י כר"ל כיון דסובר חצי שיעור אסור מן התורה לא משכחת לה בהן כו' ע"ש. ומצאתי במקצת דפוסים דמס' שבועות כתוב שם בשם גיסי הגאון מהרר"ח יונה זצ"ל דה"ק ר"י לא אמר כר"ל במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן דלדידיה לא משכחת לה בהן ופטור גם על הלאו אא"כ תאמר מתני' כריב"ב לקמן בפרקין דלא בעי לאו והן א"כ לא אתיא מתני' כד"ה ואיהו בעי לאוקמי מתני' כד"ה ודפח"ח. מיהו קשיא המקשה דלא ידע לר' יוחנן טעמא דר"ש דפוטר כדפריך בתר הכי א"כ ה"ל לר"י לומר כר"ל ורבנן ור"ש פליגי בפלוגתא דרבנן וריב"ב. וקושית תו' נראה לתרץ אי מוקמינן ליה בחצי שיעור אפי' לר"י מצינו בהן שיכול לאכלו ע"י תערובות אי לאו שבועה שאסורה דאורייתא שאין מבטלין איסור דאורייתא לכתחילה כמ"ש הראב"ד מיהו דוקא איסור שלוקין עליו מדאורייתא הוא דאין מבטלין אבל חצי שיעור שאין איסורו אלא משום דחזי לאצטרופי כמפורש פ' יה"כ (ועמש"ל לעיל בד"ה פתר כו') מותר לנטלו לכתחילה דתו לא חזי לאצטרופי. ואף שהרשב"א בחידושיו פ' ג"ה (דף צ"ח) כתב בשם תו' הא דאין מבטלין איסור לכתחילה דרבנן. מ"מ בתו' שלפנינו שם משמע בהיפך דסברי כהראב"ד ע"ש. והא ליכא למימר דפליגי ת"ק ור"ש בפלוגתא דר"ע ורבנן דהא ר"ש ס"ל כל איסורין שבתורה במשהו למלקות:

אף חטה אחת כו' עי' בקונט' לפום ריהטא נראה פירושי בתרא עיקר. דלפי' קמא (אף שכן מפורש בבבלי מכות שם) קשיא הא ממתני' לא שמעינן דר"ש אוסר בכ"ש בכל האיסורין אלא מברייתא שמעינן לפרש כן המשנה א"כ ה"ל לאתויי הברייתא מיהו אחרי העיון נראה דממתני' דייק ליה דר"ש אוסר בכל האיסורין אפי' קמח. והיינו מדתנן ברישא סתם כמה יאכל מן הטבל ולא נקט כמה יאכל מחיטי טבל אלא ודאי ר"ש אף בקמח פליג. וכ"ת א"כ אמאי לא תנן כמה יאכל מן האיסורין כו' י"ל משום סיפא דתנן אף חטה אחת כברייתה נקט טבל. ועי' במכות (דף י"ז):

תענו את נפשותיכם ממותר לכם כו'. נראה דמקרא קדריש מדלא כתיב אזהרה ביה"כ לא יאכל וכ"ת כדאמר ר"ל פ' יה"כ (דף פ"א) אי כתיב לא יאכל אכילה בכזית משמע והתורה לא חייב עליו אלא ביישוב הדעת י"ל ר"ש לשיטתו אכילה כל שהוא משמע כמפורש בסמוך מאי קאמרת בקרבן דבעינן כזית אהלכה למשה מסיני קסמיך כדאמרינן שם דף פ' שיעורין של עונשין הלל"מ א"כ ה"נ אהלכה סמכינן אלא קרא דוקא בדבר המותר איירי שהעינוי ממנו אבל בדבר האסור אין העינוי ממנו דרחמנא אסריה לכך ליכא למכתב לא יאכל דהוה משמע כל מיני מאכל אפי' דבר האסור ובבבלי בסוגיין גרסינן ר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל דתני רש"א האוכל נבלה ביה"כ פטור. ונראה דאף הירושלמי סובר כן ור"ש דדריש טעמא דקרא יליף מיה"כ דלית לן איסור חל על איסור אפי' באיסור כולל:

רבי בא בר ממל בעי ע"ד דר"י כו'. כתב תו' (דף כ"ד) בד"ה שלא כו' ותימא אמאי לא פריך מהכא לר"י וי"ל משום דדלמא קסבר ר"י דאיכא שום תנא דאית ליה איסור כולל באיסור הבא מאליו ולא בבא מעצמו כו' ע"כ. וקשה א"כ צ"ל תלתא תנאי בדבר דרבנן דמתני' אית להו כולל אפי' באיסור הבא מחמת עצמו א"כ תקשי ר"י מ"ט לא אמר כר"ל מאי קאמרת דמוקי מתני' כדברי הכל הא אף כי מוקי לה בכולל צ"ל דלאו ד"ה היא וי"ל למ"ש תו' (דף כ"ג) בד"ה דמוקי כו' דאין לחוש ממאי דאיכא תנא דל"ל איסור כולל כיון כו' ע"ש ניחא קצת. מיהו בסוגיין מפורש דאף לר"י פריך ממתני' דכריתות ונטר הש"ס עד דסיים רבא למילתיה שהוא כמו פירוש לדברי ר' יוחנן:

אם באומר שבועה שלא אוכל בשר כו'. מהכא שמעינן דבשר וחלב מין ושם אחד הן דהא אאוכל חלב דתנן במתני' קאי וזה סייעתא למ"ש הרשב"א והר"ן פ' ג"ה בשם הראב"ד. ועי' פ"ח י"ד סי' צ"ח. אלא שבבלי בסוגיין קאמר ואי איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחייל אתמרים חיילא נמי אחלב. ואי סובר חלב בשר מיקרי הל"ל כגון שאמר שבועה שלא אוכל בשר כדאמר בסוגיין. וכ"ת סובר הבבלי בעינן כולל מפרש שיזכור גם האיסור י"ל לפירש"י שם בד"ה ה"ג אלא כדרבא כו' ע"ש מפורש דר"י מוקי מתני' באומר סתם שלא אוכל וכולל איסר והיתר יחד בלשון אחד. ותו' כתבו בד"ה שלא אוכל תמרים וחלב מפר"ת דאתי' בלאו והן דמשמע נמי חלב קיבה וחיה לפי שמזכיר עמו דבר היתר אבל בלא"ה לא משמע אלא חלב האסור עיקר החלב. ר"ל אי חלב משמע נמי דהיתירא הל"ל משכחת לה חמש כגון שאומר שבוע שלא אוכל חלב ול"ל לש"ס שנשבע שלא אוכל תמרים לכך הוצרכו לומר לפי שמזכיר עמו דבר היתר. הרי שאם כלל איסור והיתר בחד אע"פ שלא פירש האיסור לעצמו חייב אתרווייהו ואי המ"ל בקצרה בלא תמרים לא ה"ל לש"ס להזכירן א"כ קשיא הל"ל שבועה שלא אוכל בשר ודלא כהראב"ד אלא כהאגור ואו"ה דאמרי בשר וחלב שני מינים הם. מיהו י"ל אע"ג דבעלמא אחד הם הכי בשבועה אמרינן אהיתירא מישתבע ולא על האיסור. וגם בהא פליג הירושלמי וצריך עיון:

והפסח בתוכן. עי' בקונט' שהגהתי. ואפשר לקיים הגירסא וה"ק כיון שהפסח בתוכן ה"ל כנשבע לבטל את המצוה ואין השבועה חלה כלל דה"ל כמיחל שבועה על האיסורין. ועלה קאמר ר"י ותשמע מינה כו'. דלפום הגהתי הוכחת ר' יוסי אינה מוכרחת דאיכא למימר דסובר ר"ז אהיתירא מיהו חל אבל השתא דייק שפיר וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

שלא אוכל עשרת ימים כו'. משמע דאפשר לצום עשרת ימים כאחד דאל"כ ה"ל שבועת שוא ומאכילין אותו מיד כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה"ש. ותימא דגרסינן בירושלמי נדרים פ"ב (סוף ה"א) שבועה שלא אוכל ג' ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו משמע דסובר שאפי' ג' ימים אי אפשר לצום דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא גם לשון ממתינים משמע הכי. מיהו אין גירסא דנדרים נכונה דחזינן דאפשר לצום ג' ימים וג' לילות ואין לחלק בין דורות הראשונים לדורותינו דהא כתיב במגלת אסתר וצומו עלי ג' ימים וג' לילות. והרמב"ם כתב נשבע שלא יישן ג' ימים או שלא יאכל כלום שבעה ימים אין אומרים ייעור זה ויצום עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול ויאכל ויישן אלא מלקין אותו מיד משום שביעת שוא ויישן ויאכל בכל עת שירצה. הנה דבריו סותרים דברי הירושלמי בשתים שמירושלמי משמע שאי אפשר לצום שלשה ימים והוא כתב שבעה ימים. ולירושלמי אומרים לו שיצום עד שיצטער והרמב"ם כ' מלקין אותו מיד. והכ"מ שם מייתי דברי ירושלמי דנדרים ולא הזכיר כלל מזה שכתב ג' ימים. ועמ"ש נדרים שם בתו' והטעם שכתבתי שם בשם הט"ז. כ"כ הר"ן בפרקין. ושם הגהתי שבועה שלא אוכל שבעה ימים כמ"ש הרמב"ם. ול"ק מהך דהכא דכאן לא איירי אלא בנשבע לצום עשרת ימי התשובה ולא הלילות:

בשוחט צביים. תימא א"כ לא נשבע כלל על החלב ואיך יתחייב זה האוכל חלב ביה"כ קרבן שבועה עליו. וכן קשיא נמי אהא דפריך בסמוך בעופות וצ"ע:

התיבון הרי טומאת מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד. בבבלי משני בנשיא ור"א היא דאמר נשיא מביא שעיר. והירושלמי לא בעי לשנויי הכי דלא בעי לאוקמי מתני' כיחידאה. אך קשה הא מתני' ודאי דלא כר"ש כדאמרינן בסמוך ונראה טעמא דירושלמי דסובר ר"א אין איסור חל על איסור א"כ ליכא לאוקמי מתני' כוותיה דגרסינן בבבלי פ' כל הבשר (דף קי"ג) אמר שמואל משום ר"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת. והבבלי סובר תירוצא דהתם דקאמר בעלמא איסור חל איסור ושאני הכא דכתיב ומתו בו. והירושלמי סובר כהא דמשני שם בעלמא אין איסור חל על איסור ושאני הכא דכתיב גדי. מדאיצטריך גדי ש"מ אפי' איסור כולל לית ליה דהא חלב בחלב איסור מוסיף הוא דאסור בהנאה. ואכא דפריך בסמוך הרי מעילה אין בה כרת. משני בבבלי בחטאות קאמרינן. והירושלמי לא בעי לשנויי הכי משום דקשיא ליה כי היכא דתני אשם ה"ל למיתני חטאת שאין בו כרת ורש"י פי' בד"ה והרי הקדש אשם מעילות דאתי ליה משום דיבורו שהקדישו ע"כ. ותימא מי דחקו לפרש דקאי אאשם ולא פי' דקאי אחטאת דנותר וטומאה ונראה דקשיא ליה קושית תו' (דף כ"ב) בד"ה והרי הקדש תימא כו' אבל הקדש מביא קרבן על מה שאכל שעשה מעשה ע"ש לכך מפרש שם דקאי על אשה מעילות וקיי"ל דחייב אפילו על ידי שליח דיליף חט חט מתרומה אם כן אף אם לא עשה מעשה חייב ואגב שיטפא פירש גם קושית הש"ס כאן באשם מעילות כמו לעיל וצ"ע:

אלא דברים שאין להם היתר אחר איסור כו'. כתב תו' כריתות פ' אמרו לו (דף י"ג) בד"ה ארבע כו' וא"ת אמאי לא חשיב ה' כגון שלא יאכלה ואכלה וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין כיון שנזרק דמן ליתיה בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור דבגמרא קאמר אקדשים מגו כו' ואי בבכור מרחם קדש ע"ש. והב"ז כתב תימא לכאורה אשתמיט מינייהו סוגיין בבבלי דמקשה וליתני חמש ומשני כי קתני מידי דליתא בשאלה ומוקדשין מוקי בבכור וש"מ דלית ליה לש"ס הך סברא כיון שנשחט ליתא בשאלה וסוגיא דכריתות סובר כאינך שינויי דקרבן קבוע או זדונו או כרת או מידי דבר אכילה כו' וצ"ע ע"כ. וכבר הרגיש המהרש"א בסוגיין בקושיא זו ע"ש. באמת לפום ריהטא תמיה גדולה היא. אך אחרי העיון נראה דתו' דייקי מדקאמר אקדשים ולא בעי לאוקמי בבכור ש"מ דסובר מדתנן סתמא אמרינן דבכל קדשים איירי א"כ ליכא לאוקמי בהך שינוייא דאיסור הבא מאליו או בשינויים דקרבן קבוע דא"כ צריך לאוקמי מתני' בנשיא כמפורש בבבלי ומתני' סתמא תנן משמע בין נשיא בין הדיוט. ומדאמר רבא בסוגיין מאן דאית ליה איסור כולל כו'. ופריך פשיטא ומשני ס"ד באיסור הבא מעצמו לא אמרינן כו' כמפורש שם ש"מ דליתא לתירוצא דרב אשי ורבינא דאמרי דלא קחשיב לחטאת דשבועה דפשיטא הוא דתמורה דחיילא אפחות מכשיעור ואמידי דלאו בר אכילה והא לרבא איצטרך לאשמועינן דלא נאמר איסור הבא מעצמו אע"ג שיש בו כל החומרות לא אמרינן בה איסור כולל. וכ"ת לפמ"ש קושית הש"ס בבלי ואם איתא משכחת לה חמש אינה אלא אליבא דרבא י"ל תוס' כריתות מפרשי קושית הש"ס דכריתות היא בין לרבא בין לר"י והא דשני כי קתני באיסור הבא מאליו כו' היינו לר"י והא דשני מידי דליתא בשאלה הוא לרבא ותדע דלר"י פריך דהא ר"א מאוירי' שני עלה משמיה דר"ז שהיה זמן רב קודם רבא גם בירושלמי פריך לה אר' יוחנן. ולפ"ז גם לתירוצא דר"ז ליתא דלפום ריהטא קשיא מכדי תנא אחטאת קמהדר מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו וצ"ל דה"ק כיון דלא מצינו קרבן אלאו אלא זה פשיטא דחל בכולל וכיון דלרבא לא פשיטא הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא תני ליה על כרחך לומר כתירוצא דירושלמי הואיל ויש היתר לאיסורו ע"י שאלה משא"כ בהקדש כיון שנזרק. (וע' בט"ז י"ד סי' שכ"ב וצ"ע). גם דעת הירושלמי נראה כן. וידוע שהרבה סוגיות בבלי בסדר קדשים אמורים ע"פ הירושלמי וכ"ת עדיין קשיא אמאי לא משני הכא קדשים שנזרקו דמן ליתא בשאלה י"ל ה"ה דהוה מני לשנויי הכי וכה"ג כתב תו' בבבלי בסוגיין בד"ה הרי הקדש כו' ע"ש ועי"ל לפמ"ש תו' בד"ה שלא כו' דקושית הש"ס אליבא דרבא א"כ ליכא לשנויי מוקדשין כיון שנזרקו דמן אינן בשאלה למאי דקאמר בבבלי בפרקין (דף כ"ז) אכלה כולה אין נשאל עליה שבועה נמי ליתא בשאלה אם נשבע על כזית אחד ואכלו וכ"ת כיון דאי נשבע על הבהמה כולה איתא בשאלה לא קחשיב י"ל א"כ אף מוקדשין ישנו בשאלה קודם זריקת דמן מאי קאמרת השתא ליתנהו בשאלה אף שבועה כשנשבע על כזית זה אינו בשאלה. וסוגיא דכריתות אזלא לאמימר דפליג ארבא ואמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן. נמצא שבועה לעולם איתא בשאלה משא"כ במוקדשין. וסברי תו' לכך קאמר הש"ס אקדשים כו' לאשמועינן דמתני' דוקא כדתני ואין למצוא יותר מארבע חטאות וליתא לכולהו תירוצי דאיתנהו חמש אלא דלא קחשיב ליה. א"כ עכ"ל שבועה ישנו בשאלה לעולם לכך לא קחשיב ליה דלא פסיקא ליה אם ישאל עליו:

אילו מי שעשה כו'. עי' בקונט'. ועי"ל דמייתי ראיה דלא ילפינן יה"כ משבת לענין מלאכות דהא אף ביה"כ אם עשה אחת ממלאכות האסורות בשבת חייב עליה ואם עשאן כולן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ובשבת חייב על כל אחת ואחת כדאמרינן פ' כלל גדול. בבבלי כריתות (דף י"ד) גרסינן אמתני' וניתר אם הוציאו חייב מ"ש דתני שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה"כ ופריך דלמא אף משום שבת ויה"כ קאמר אלא אהא דתניא ושילח ביד איש עתי אפי' בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה כו' ממאי שאני יה"כ דמצוותו בכך אלא רפרם בדותא היא. ובסוגיין (דף כ"ד) פירש"י בד"ה אף אם הוציאו כו' דאלו אהוצאת יה"כ לא מיחייב דקסבר דאין עירוב והוצאה ליה"כ. וביבמות ס"ג (דף ל"ד) מסיים בה והכי איתא בכריתות. ותימא הא מפורש בכריתות דלמא אף משום שבת ויה"כ קאמר. ותו' בסוגיין כתבו בד"ה אם כו' פי' בקונט' משום הוצאת שבת כו' וא"נ דבכריתות מסיק דרפרם בדותא כו' ע"ש. ונראה קסבר רש"י דגרסינן הא דרפרם בדותא היא וכ"ה בגמרתינו. וה"פ לאו ממתני' איכא למידק כדשנינן אלא חוץ מזו קיבל כך מרבו דאין עירוב והוצאה ליה"כ. לפ"ז ודאי יש לנו לפרש משנתינו דדוקא משום שבת חייב ולא משום יה"כ (ועי' יבמות שם בתו' בד"ה והוציא כו'). והא דפי' רש"י כאן וביבמות קסבר אין עירוב כו' משמע דאיכא דפליג על ר"מ בזה. וקשה מנ"ל הא. ונראה דקשיא ליה למה לא פריך ארפרם מהא דתנן פ"ק דמגילה אין בין יה"כ לשבת אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת. הא לכל מילי שוין כדדיקינן בגמרא התם ואם איתא לדרפרם איכא נמי הא דבשבת חייב אהוצאה וביה"כ פטור. לכך קאמר הא דאין עירוב והוצאה ליה"כ ר"מ הוא דקסבר הכי ורבנן פליגי והך דמגילה אתיא כרבנן. אך קשה לפמ"ש תיקשי מתני' לרפרם ועוד דאמרינן התם הא לענין תשלומין זה וזה שוין מתני' דלא כר"נ בן הקנה כו' ע"ש ולדעת רש"י הל"ל הא לענין מלאכות זה וזה שוין מתני' דלא כר"מ. מיהו לזה י"ל דאין הדבר ברור דר"מ פליג דאיכא למדחי כדחזינן בכריתות א"נ בהא דאמר דלא כר"נ איכא חידושא כדמסיק שם אבל בהא דר"מ אין חידוש כל כך. אך לסוגית הירושלמי דאמר אין חילוק מלאכות ביה"כ קשיא מתני' דמגילה הא איכא בין שבת ליה"כ חילוק מלאכות. ואפשר קסבר הירושלמי ר"מ הוא דלית ליה חילוק מלאכות ביה"כ אבל רבנן אית להו ומתני' דמגילה כרבנן וכמ"ש לשיטת רש"י. ואל תתמה שלא נזכר מזה בבבלי שום רמז. שלדעתי הא דאמר עירוב והוצאה לשבת כו' ה"ק עירוב שכל המלאכות מתערבים יחד כלומר אפי' אם נתערבו יחד שעשאן לכולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ואין עירוב והוצאה ליה"כ. וכן י"ל הא דגרסינן בבבלי ביצה פ"ק (דף י"ב) דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה לי"ט קמפלגי. ודחקו רש"י ותו' במאי דקאמר ערוב כמ"ש תו' שם בד"ה דלמא כו' ע"ש. ולפמ"ש ניחא. והרמב"ם לא הזכיר כלל שאין חילוק מלאכות ביה"כ וז"ל פ"ק מה' שביתת עשור כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה חייבין עליה בעשור כרת וכל שחייבים עליו בשבת חטאת חייבין עליו ביה"כ חטאת. משמע שיש חילוק מלאכה ביה"כ כמו בשבת ונראה שסובר מסקנא דש"ש דלית לדרפרם כמ"ש תו' א"כ אין חילוק בין שבת ליה"כ וצ"ע:

שבועה שלא אוכל מצה כו'. הרי"ף מביא הירושלמי הזה בהלכותיו בפרקין. ובעה"מ מקשה שסוגית הבבלי פליג דפריך לר' יוחנן דמוקי מתני' בכולל הן היכי משכחת לה ש"מ בכולל לא חיילא שבועה לבטל המצוה ותנן חומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם עושה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור בשבועת מותר וכי מה בין שבועה שלא אעשה סוכה לשבועה שלא אוכל מצה. ותו' (דף כ"ד) כתב בד"ה אלא כו' בשב ואל תעשה לא חיילא אבל בקום ועשה חיילא ע"ש וכ"כ הרמב"ן בס' מלחמות. ולקושייתו ממתני' תירץ בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ואין סוכה סתם בלשון ב"א אלא סוכת מצוה וכן מוכח בסוגיין כמ"ש בקונט'. ובחידושי גיסי הגאון מהרר"ח יונה נ"ע שנדפסו סוף מסכת שבועות ראיתי שתמה על בעה"מ אחרי שלא שם לבו להפריש ביניהם ה"ל לתמוה על הירושלמי עצמו שדבריו סותרין זה את זה דהא לעיל בסוגיין אמר ר' יוסי ותשמע מינה היו לפניו כו' הרי שסובר בכולל לעבור על ד"ת אין השבועה חלה אפי' על ההיתר אלא ע"כ לומר שסובר הירושלמי לחלק כמ"ש הרמב"ן ע"כ. ואף שאין משיבין את הארי לאחר מותו מ"מ ידעתי כי נתהלל בשבע מדות שמנו בחכמים ואלו קיים לא היה בוש מלהודות על האמת. וכל מעיין הסוגיא יראה שאין מקום לקושייתו שר' יוסי לא אמר שאין השבועה חלה לעבור על ד"ת בכולל אלא לר"ז אבל כבר עלו דברי ר"ז בקושיא לוקמי באומר שבועה שאוכל סתם ומפני כך הדר מתירוצא דר"ז ומפרש הטעם שיש היתר לאיסורו ועלה קאמר שבועה שלא אוכל מצה כו'. ועיין היטב בפירושי בקונט' ותמצא שהדברים ברורים באין גמגום. עוד כתב גיסי הגאון ז"ל בבבלי דנזיר פ"ק דייק דלא כירושלמי דגרסינן התם ורבנן מ"ט א"ק מיין ושכר יזיר ור"ש נמי הא כתיב מיין ושכר יזיר מיבעיא ליה לאסור יין מצוה כיין רשות מאי היא כו' כדרבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על השבועה ורבנן א"כ לימא מיין מאי משכר ש"מ תרתי. בשלמא לר"ש דלית ליה איסור כולל היינו דאיצטרך קרא אלא לרבנן אליבא דר"י ורבא דאית להו איסור כולל אפי' באיסור הבא ע"י עצמו ל"ל קרא דהא איסור נזיר כולל הוא שלא היין שנשבע עליו לבד נאסר לו אלא כל היוצא מן הגפן ותגלחת וטומאה ועדיין י"ל איצטריך קרא דלא נילף ק"ו ומה טומאה שסותרת הותרה אצל מת מצוה יין שאינו סותר אינו דין שהותר במקום מצוה ע"כ. ואיך תירוצו זה מחוור דהא קי"ל דאמרינן דיו א"כ ה"נ נאמר דוקא מת מצוה דחמורה שכל המצוות נדחק מפניה הוא דדוחה מצוה דנזיר אבל שאר מצות לא דחינן מצות נזיר מפניה. גם קושיתו ליתא מכדי למאן קשיא ליה לר' יוחנן ואיהו דאמר חצי שיעור אסור מן התורה א"כ איצטרך קרא היכא דנשבע לשתות פחות מכזית יין סד"א אין איסור נזיר חל עליו קמ"ל קרא דאסור בו כמו בכל האיסורין ועי"ל הא דאמרינן שהשבועה חל על המצוה בכולל מנזיר ילפינן ועמ"ש לקמן. עוד הקשה הגאון הנזכר משמעתין דפליג אירושלמי בהא דאמר רבא מ"ט דמאן דאית ליה כולל מידי דהוה איסור מוסיף כו' פשיטא מ"ד איסור הבא מאליו אמרינן איסור הבא מעצמו לא אמרינן קמ"ל אלמא איסור כולל מאיסור מוסיף הוא דיליף ואיסור הבא מעצמו מאיסור הבא מאליו יליף א"כ נאמר דיו מה איסור מוסיף וכולל הבאין מאליהן אינו חלין אלא להוסיף איסור על איסור לחייב שתים כגון חמותו ונעשית אשת איש וכגון נבלה ביה"כ אבל איסור מוסיף וכולל על דבר מצוה לא שמענו. אדרבא איפכא שמעינן ליה דעשה דציצית דוחה ל"ת דכלאים אע"ג דכלאים כולל הוא בכל הבגדים וכן מצות יבום דוחה ל"ת דלא יבא ממזר אע"ג דל"ת איסור מוסיף הוא על כל ישראל. אף איסור כולל הבא ע"י עצמו דוקא לחול על דבר האסור להחמיר אבל לא לדחות המצוה חוץ מנזיר שפירש הכתוב מיין ושכר יזיר ע"כ. ול"נ דל"ק דרבא ה"ק מ"ד איסור כולל סובר כיון דגלי קרא איסור מוסיף תו אין לחלק באיסורין הלכך חל נמי בכולל ואפי' באיסור הבא ע"י עצמו א"כ לא שייך כאן לומר דיו דמסברא אמרינן דחייל נמי אדבר מצוה. ומאי דמייתי מעשה דדוחה ל"ת אפי' באיסור כולל אני אומר אין הנדון דומה לראיה דהרי פירש"י ברכות פ"ג הטעם שעשה דוחה ל"ת הוא שהעשה תנאי בל"ת כאלו תאמר דלא תעשה כך אלא בדבר פלוני א"כ אין כאן איסור כולל ואף שתוס' חולקים על רש"י שם מ"מ סברתו קיימת (ועמש"ל ד' כ"א בד"ה תנאי). עוד כתב הגאון הנ"ל וכ"ת ניליף מנזיר ליתא דתניא נדרים פ"ב נזיר להזיר מכאן שנזירות חלה על נזירות שיכול והלא דין הוא ומה שבועה חמורה כו' ומאי חומרא דשבועה מנדר אילימא משום דשבועה חיילא אדבר שאין בו ממש נדר חמור שחל על המצוה כרשות. והא ודאי נדר דקאמר היינו נזיר וחל על המצוה כרשות היינו שחל על יין דמצוה כיין רשות מכלל דשבועות לית בה הך חומרא ולא גמרינן לה מנזיר אפי' מקמא דתיקום לן נזירות חל על הנזירות וכ"ש השתא דנפקא לן מקרא שנזירות חל על נזירות דליכא למגמר שבועה מינה כל עיקר ודבר ברור הוא ע"כ. ודבריו אלו מלבד שאינן ברורים אצלי אף גם מתמיהים הם שנראה ראיה מכאן להרי"ף. דאיכא לדקדק בסוגיא דנדרים מתחיל בנזירות וסיים בנדרים אלא ודאי מנזירות ליכא למיפרך דאף בשבועה הדין כן דחיילא בכולל אף לעבור על המצוה ולא פריך אלא מנדרים שחלין ע"ד מצוה משא"כ בשבועות כדאמרינן בבבלי (ד' כ"ה ע"א) חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין ע"ד מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות. (ועי' בתו' שם בד"ה משא"כ כו') ואף מדברי תו' לקמן (ד' כ"ח ע"ב) בד"ה כשם כו' ע"ש בסופו מבואר שפירושי עיקר. גם לבתר דנפקא לן שהנזירות חל על הנזירות מ"מ שפיר ילפינן שבועות מנזירות שחלים על המצוה בכולל דהא מסיק בנדרים (שם) שהשבועות חמורות דכתיב בהו לא ינקה א"כ אמרינן דוקא שאין שבועה חלה על שבועה לא ילפינן מיניה דכי היכא דאין שבועה חלה על המצוה ה"נ אינה חלה על שבועה שגם היא מצוה אבל לחול בכולל ילפינן כיון שחמורה היא ועוד לפמ"ש קסבר רבא כיון דגלי קרא דחל באיסור מוסיף ה"ה בכל דדמי ליה חל ה"נ בכולל לעבור על המצוה נמי חל. עוד כתב הגאון הנזכר ועוד נזירות לא חל אלא על השבועה שהוא איסור הבא ע"י עצמו וישנו בשאלה אבל מצה וסוכה מצות הבאות מאליהן הן ואינן בשאלה. אדרבא מצינו גילוח דמצורע שאינו בשאלה דוחה לאו ועשה דנזירות משום דישנו בשאלה אע"ג דקיי"ל בכל התורה אין עשה דוחה ל"ת כמפורש ריש יבמות. ואפי' כבוד הבריות דוחה ל"ת ועשה דנזיר הואיל וישנו בשאלה לפיכך הלכה זו האמורה בירושלמי רופפת היא בידינו מפני הבבלי וקשה לסמוך עליה ותמה אני על הבאים אחרי הרי"ף שלא דקדקו אחריה כל הצורך ע"כ ואני תמה לדבריו על עשה כגון כיבוד וכיוצא בה שאינן בשאלה ידחו עשה ול"ת שהן בשאלה וזה דבר שלא שמענו ולא מצאנו מעולם. אלא ודאי הא דמשני ביבמות מה לנזיר שישנו בשאלה אינו אלא דחיה בעלמא דמסברא אין לחלק כדאמר רבא מאן דאית ליה איסור כולל באיסור הבא מאליו אית ליה נמי באיסור הבא ע" עצמו ה"ה נמי דאין לחלק בין ישנו בשאלה בין אינו בשאלה כמש"ל. וזה שכתב ותמה אני כו' במחילה כבר עשאו הראשונים הל' זו כגדי מסנקן כמו שכתבתי וכמו שאכתוב בסמוך והמעין ישפוט בצדק כי הירושלמי והבבלי צמודים יחד בדין זה ואין ביניהם ולא כלום ואין לזוז הימנו. אך מה שכתב שמהרש"א שגג וסבר שדברי הירושלמי אלו היא ברייתא ואינה אלא מימרא דמסתמא דש"ס אליבא דר' יוחנן ע"כ נכון הוא. והרמב"ן מקשה אשמעתין מהא דתנן לקמן בפרקין תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והא משכחת לה במצות עשה בכולל וכן ממה שאמרו והא ליתא בלא אניח תפילין ואמאי והא משכחת לה בכולל כו' וי"ל אע"ג שאסור משום שבועה בכולל מ"מ אינו חייב קרבן דכי כתיב קרא בדבר הרשות הוא דכתב ע"ש. וקשה א"כ תיקשי לר"י דמוקי מתני' שלא אוכל ואכל נבלות בכולל אמאי חייבי רבנן קרבן הא כי כתיבי קראי בדבר הרשות הוא דכתיבי מאי קאמרה בכולל חייב קרבן כיון דגם ארשות נשבע א"כ ה"נ כן הוא. ונראה לי מתני' דלקמן ה"ק לא אם אמרת בשבועת הרשות שעשה בה לאו כהן היינו בפורט תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה להו כהן בפורט א"כ איפריך ק"ו דהא אינן שוים וכן הא דאמר ליתא בלא אניח ה"ק כיון דבאומר בפירוש לא אניח תפילין ליתא דאין לדמות כולל לפורט בין לענין הן ולאו בין לענין להבא ולשעבר. וראיתי להר"ן בפרקין שכתב סברא זו והשיב דאין נראה דבסוגיין משני הבבלי משכחת לה כדרבא כו' א"כ כולל סתם מיקרי הן לגבי מפרש כו' ע"ש. ותשובתו אינה אלא לפי' הר"ח והרמב"ן בהא דמשני הש"ס משכחת לה כו' אבל לגירסת רש"י ופירושו ניחא ועי' מה שכתבתי בסמוך בד"ה לא כו':

לא סוף דבר סתם כו'. כתב הרמב"ן במלחמות כלומר אין צ"ל נשבע סתם שחלה שבועה על האיסורין אלא אפי' אמר שלא אוכל משחיטת פלוני ואכל טרפה חייב ואצ"ל כולל כן אלא אפי' פורט שלא אוכל טרפות וכשרות חייב וכן אמרו שם בהלכה זו שיש אומרים שבועה חלה על האיסורין בכולל ולא בפורט (כוונתו להא דפריך ולמה לא מר באומר שאוכל מפלוני סתם) ובהא פליג על הבבלי דאמר אין שבועת סתם חלה על האיסורין ע"ש. ועי' בר"ן בפרקין ואני תמה על גודל חכמתו ובקיאתו בירושלמי שלא שם לבו לפרש הא דקאמר לא סוף דבר כו' דקאי אסיפא וסתם היינו כל שהוא כמ"ש בקונט' וכל הרואה יראה הסוגיא אינה מתפרשת בענין אחר וסופה מעידה על תחילתה. גם לפירושו קשיא מה בין אומר שלא אוכל בשר לאומר שלא אוכל סתם הא בתרווייהו נבלות וטרפות אינן נאסרים אלא בכולל וכיון דבאומר שלא אוכל בשר קאמר ר"ז שאין חל כיון דחלב בכלל מאי פריך ולמה לא מר באומר שלא אוכל סתם אלא מ"ש בקונט' הוא ברור ונכון ואין אחריו כלום. וראיה לפירושי מהא דתניא בתוספתא דמכילתין פ"ב ומודה ר"ש באומר קונם אשתי נהנית לי אם אוכל ואכל אוכלין אסורים שאשתו מותרת לו. והדבר ברור שיש בזה ט"ס וצריך להיות שאשתו אסורה לו. והיינו מטעם הירושלמי שעילה היה רוצה לאסרה על עצמו. ואפי' למ"ש רש"י והר"ב במשנתינו בסיפא אפי' ר"ש מודה שאשתו אסורה דטעמא דפטור בקמייתא לאו משום דלאו בני אכילה נינהו אלא שאין שבועה חלה על דבר איסור. מ"מ שמעינן דיש לחלק בין רישא לסיפא ושפיר קאמר לא סוף דבר סתם כו'. וזה שכתב הרמב"ם להבבלי אין שבועה סתם חלה על האיסורין אינו אלא לשיטתו אבל לשיטת רש"י וגירסתו אף להבבלי שבועה סתם חלה על האיסורין. ובאמת יותר יש לסמוך אגירסת רש"י שהירושלמי מסייעא לו. וגיסי הגאון נ"ע בחי' הנזכרים כתב אשיטת הר"ן והרמב"ן שהעיקר חסר מן הספר. וקשיא לרש"י מהא דגרסי' בבבלי בפרקין (דף כ"ב) בעי רב אשי נזיר כו' וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית. מאי פשיט ממתני' למסקנא דלא איירי אלא באומר סתם שלא אוכל הלכך אי לא פריש דעתיה אכזית אבל נזיר דאמר בהדיא שלא אוכל חרצין מסתמא אהיתירא משתבע ודעתו אמשהו אלא גם למסקנא איירי סיפא במפרש שלא אוכל נבלות וכשרות ופשיט שפיר ותירץ מלישנא דר"ל פשיט מדקאמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן ואי בסתם ואליבא דר"ע משמע דלא משכחת לה אלא בהנך תרין אנפי. ואם איתא ה"ל למימר חלוקה שלישית או במפרש שלא אוכל נבלות דאפי' לא פירש חצי שיעור נמי דעתיה אמשהו דדעתו אהיתירא ע"כ. ותירוצו זה דחוק שאין זו חלוקה שלישית דבמאי דקאמר או במפרש חצי שיעור נכללה חלוקה זו שמפרש האיסור דה"ל כמפרש חצי שיעור. ועוד הא כתב רש"י שם בד"ה והא כו' וקאר"ל אי אתה מוצא אלא במפרש ולא אמרינן אפי' בסתם נמי דעתיה אמשהו כו' ע"ש הרי דקשיא ל"ל לר"ל דמוקי ליה במפרש ואף אם נאמר דה"ק ולא אמר חלוקה שלישית בסתם עדיין קשיא לשון אפי'. אבל קושיתו מעיקרא ליתא דאף לשיטת רש"י ר"ל למסקנא מוקי למיתני' רישא בסתם וסיפא במפרש דהכי מסתבר דאל"כ קשיא מעיקרא אמאי לא מוקי לר"ל רישא וסיפא בסתם שלא אוכל אלא רישא בסתם וסיפא במפרש חצי שיעור אלא ודאי כמ"ש (ועי' במ"ל פ"ה מה"ש הלכה ה') א"כ אף למסקנא כן אלא דלר"י קשיא הן היכי משכחת לה ולדידיה צריכין לאוקמי רישא וסיפא בסתם א"כ שפיר פשיט הש"ס איבעיא דחרצין מדר"ל כפירש"י. אך ק"ק מאי דוחקא דרש"י דגרס אלא כדרבא כו' לא ה"ל לשנות הגירסא ולהוסיף תיבת אלא לדכפי הנראה מדבריו סוגיא דעלמא לא גרם אלא) דכיון דלר"ל לא חזר ממאי דמשני רישא בסתם וסיפא במפרש לכך לא קאמר אלא. יש קצת ראיה לדברינו ממ"ש תו' (דף כ"ד) בד"ה באיסור כו' ומ"מ פריך כו' ע"ש ותירוצם דחוק. ולגי' רש"י ופירושו י"ל עד כאן לא מחלקינן בין איסור הבא מעצמו על עצמו ובין איסור על הכל אלא לתרץ קושית הש"ס ר"ל מ"ט לא אמר כר"י אבל למאי דמסיק דר"י מוקי למתני' דוקא בסתם לא מחלקינן בכך אלא לכך לא מוקי כר"י דסובר סתם אכילה אינה כוללת אכילת נבלה לכך מוקי למתני' במפרש חצי שיעור דאז אמרינן אפי' נבלה בכלל. הרי דר"ל לא הדר מתירוצא קמא כמ"ש. מיהו תו' דחקו לתרץ בענין אחר לגירסתם דלמסקנא אף ר"י מוקי מתני' במפרש. היוצא מכל האמור שמסוגית הירושלמי נראה שפירש"י וגירסתו עיקר כמ"ש גיסי הגאון ז"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף