שיירי קרבן/קידושין/א/ב

שיירי קרבן קידושין א ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בכל אתר וכו'. וקשה הא מצינו למילף עברייה מבת חורין גם לענין שטר כדאמרי' בסמוך לענין כסף וי"ל דלאו מעברייה קשיא ליה דה"ל למד מן הלמד אלא מכנענית דהא דנקנית בשטר ילפינן לקמן מהיקישא דלאחוזה א"כ ע"ע למד מן הלמד הוא. וצ"ע דלא מצינו בבבלי דאיכא תנא דאין למידין למד מן הלמד בחולין אלא בקדשים ועיין בזבחים פ' איזהו מקומן:

ולא דמיא וכו'. וקשה נימא דאהני גזרה שוה דילפינן עבד מאשה וכי היכי דאשה נקנית בשטר אף עבד נקנה בשטר דהא בסמוך בעינן למילף בגז"ש דחפשי חופשה דתרווייהו ביציאה איירי וי"ל דה"ה דה"מ למפרך הכי אגז"ש דחפשי חופשה אלא דעדיפא מיניה פריך:

בכסף הוא נגאל ולא בתבואה ולא בכלים. כ"ה בת"כ וכן היא גי' הרמב"ם בפ"ב מה' עבדים הל"ח. אך בבבלי בפרקין דף ח' הגירסא כמו שהגהתי בקונטרס. גם קשיא לי איך ניליף מקרא דוהיה כסף ממכרו שאינו נגאל בתבואה וכלים. גם מדקאמר הש"ס ששינה עליו הכתוב דכתיב מכסף מקנתו שמעינן דבקניין איירי. גם מדמסיק הש"ס הכל מודים דמגרע אפי' בתבואה וכלים. ש"מ דהגי' הנכונה אינו נקנה בתבואה וכלים. ואני תמה מהרמב"ם ז"ל שכתב בנמכר לעכו"ם שאינו נגאל בשוה כסף. וברפ"ב כתב סתמא שע"ע נקנה בשוה כסף ולפום סוגית הבבלי הקנין והגאולה שוין. והוה לו לבאר שהנמכר לעכו"ם אינו נקנה בכסף. ודוחק לומר דקסבר אם אינו נגאל בשוה כסף. כ"ש שאינו נקנה בשוה כסף וראיתי להרב בלח"מ שכתב ויש לתמוה על הסמ"ג למה הניח קרא מכסף מקנתו האמור בברייתא בגמרא דידן דילפינן מיניה דאינו נגאל בשוה כסף ומייתי קרא כסף ממכרו האמור בירושלמי ע"כ. ונ"ל דלק"מ כיון דמפורש בסוגיין מדשינה עליו הכתוב ילפינן דכסף דוקא א"כ סובר הסמ"ג דלא פליגי הבבלי והירושלמי בזה דאיצטרך תרי קראי שנקנה בכסף לכך מביא קרא והיה כסף ממכרו שהוא נאמר תחלה במקרא אף לענין גאולה דלהבבלי הקנין והגאולה שוין:

שמגרע ויוצא וכו'. פירשתי בקונטרס דכתיב ישיב קרא יתירא וכו' וא"ת ל"ל קרא ניליף מנזקין דכתיב כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף וי"ל לפום סוגיין לק"מ דכיון דכתיב כסף יתירא דאינו נקנה בשוה כסף איצטרך קרא לרבויי דנגאל בש"כ. מיהו קשה ל"ל ישיב בנזקין ניליף מהכא וי"ל דס"ד למילף מקנין עבד ולא מגרעון. ובתו' ריש מכילתין בד"ה בפרוטה וכו' תירצו דס"ד עבד דין הוא שנקל עליו דיוכל לפדות עצמו בשוה כסף כדי שלא יטמע בין העכו"ם ע"כ. וקשה לפום סוגית הבבלי דף ח' מחד קרא ילפינן שנקנה ונגאל בשוה כסף א"כ הדרא קושיא לדוכתא ניליף נזקין מקנין דעבד ודותק לומר דלענין קניין איכא למימר הואיל ועשה שלא כהוגן שנשא ונתן בפירות שביעית לכך נמכר בשוה כסף. וצ"ע. ועמ"ש בשקלים דף ג' ע"ב בתוס' בד"ה שמא וכו'. דלסוגיין י"ל דמעשר שני וקנין ע"ע ה"ל שני כתובים הבאים כא' ולא ילפינן:

שמא יחזור בו העבד. וא"ת כיון שכבר נתן לו מתנה איך יכול לחזור וי"ל קיי"ל מתנה צריכה קנין וזו הואיל ולית בה קנין יכול לחזור בו וא"ת מאי פסידא איכא יקנה מיהת עד שיחזור וי"ל דחיישינן שמא יתן לו רבו שפחה כנענית והוא מותר בה כדין ע"ע וכשיחזור בו נמצא שמעולם לא היה עבד ועבר על לאו דלא יהיה קדש:

שמא תבא שנת רעבון וכו'. וא"ת הא גם בשטר של כסף יכול לחזור בו שהרי יכול לשחרר ולהפקירו וי"ל דכיון דכספו הוא לא יעשה כן שלא להפסיד כספו:

א"ל ומה בכך. בבבלי דף טז ע"א גרסי' שטר אמה העברייה מי כותבו ר"ה אמר אדון כותבו ר"ח אמר אב כותבו ע"כ. נראה דר"ח ה"ק אף אב כותבו כי היכי דלא נימא דפליגי הירושלמי והבבלי אך רש"י והרמב"ם לא פירשו כן. ועמש"ל בפרקין בתו' בד"ה פשיטא זה שהוא נמכר וכו' מיהו בהא ודאי פליגי דבבבלי שם משמע דשטר קידושין לכ"ע הארוס כותבו ע"ש:

יכול יוצא בסוף שש וכו' הא כיצד עובד כל שש ויוצא בחחלת שבע. וקשה מאי איכא בין סוף שש לתחלת שבע. לכן היה נ"ל להגיה יכול יוצא בתחלת שש דמקצת שנה חשוב שנה. א"נ י"ל דנ"מ כשכלה שנתו בסוף אדר ראשוך אם נאמר שעובד עד סוף שש יוצא מיד שהרי כלו ששה שנים אבל עכשיו שיוצא בתחלת שבע אינו יוצא עד סוף אדר שני דאע"ג דאדר שני נוסף הוא מ"מ שנה שביעית אינה מתחלת עד ר"ח ניסן:

אימא חליף. וקשה הא תניא בספרי פ' ראה ק"ו לשמיטה שתוציא עבדים מה יובל שאינו משמט מלוה מוציא עבדים וכו' ת"ל בשנת היובל הזאת זאת שביעית משמטה מלוה ויובל מוציאה עבדים וא"ל דשביעית של עולם דקאמר הש"ס היינו דלא בעינן מיום ליום דא"כ מאי תאמר בסמוך א"כ מה בא היובל ומוציא ועיין במ"ל פ"ב מה"ע הל"ב בד"ה שנאמר וכו' וצ"ע:

ובשביעית כתיב. כ' במ"ל פ"ב מה' עבדים הל"ב בד"ה שנאמר עד שנת וכו' וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב ז"ל אפי' היה בכלל השש שנים שמיטה והוא מ"ש שש שנים יעבוד ובשביעית ר"ל פעמים שהיא עובד בשביעית וקשה מאי קאמר פעמים שהוא עובד וכו' הא לעולם עובד בשביעית שהרי אינו נמכר לפחות משש ופשיטא דבר"ה לא נמכר וא"כ כיון דמיום ליום הוא לעולם עובד בז'. וע"ק דבערכין דף יח למדו מבשביעית שאין השש שנים שנת עולם אלא מיום ליום דגרסינן התם שש שנים שבע"ע דכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית זמנין דבשביעית נמי יעבוד ומשמע דשביעית אינו לשמיטה אלא למכירה ואלו לרבינו משמע דס"ל דשביעית היינו שמיטה וכו' ע"ש. ואני תמה דקושיתו הראשונה קשיא נמי אלשון הגמרא דערכין דנקט זימנין דבשביעית נמי יעבוד הא לעולם צריך לעבוד בשנה שביעית של עולם דהא בר"ה אינו נמכר אלא ודאי דקסבר דש"ס לאו דוקא נקט זימנין א"כ גם אהרמב"ם ל"ק. אך יש לומר דהש"ס נקט זימנין משום דהנמכר בשמטה האחרונה אינו עובד בשנה השביעית שהרי הוא יוצא בתחלת היובל. מיהו לדידי מעיקרא לק"מ דמי לא עסקינן שנמכר בער"ה והתנה שיתחילו ימי העבדות בר"ה וזה ברור. וע"ק הא מדינא דאורייתא אפי' קנין ממש נמי שרי בי"ט אלא מדרבנן הוא דאסור כדאיתא במסכת ביצה. וקשיתו שניה נ"ל דהא דמשני הש"ס זמנין דבשביעית נמי יעבוד נמי פירושו זמנין דבשמיטה נמי יעבוד דבשביעית משמע שמיטה ודייק הכי מדקאמר קרא שיעבוד בשש שנים ובשביעית ש"מ דשש שנים הראשונות של שמיטה יעבוד וזימנין גם בשביעית יעבוד למלאות שש למכירה א"נ שש שנים למכירה יעבוד ואם נמכר באמצע שנות השמיטה יעבוד גם בשביעית דאל"כ אלא דלעולם צריך לעבוד בשביעית קשה לכתוב רחמנא שבע שנים יעבוד אלא ודאי כדאמרן. ואין לומר דאיצטרך קרא לרבויי דיעבוד בשביעית כשנמכר באמצע שנות השמיטה ולעולם אם נמכר בשנה הראשונה של שמיטה אינו עובד בשנת השמיטה כיון דכבר עברו שש שנים של עולם. דא"כ לכתוב קרא שש שנים יעבוד וממילא ידעינן דבכה"ג עובד גם בשמיטה דמסברא אין לומר דשמטה מוציאה עבדים כיון דכתיב שש שנים אי לאו דכתיב ובשביעית יצא לחפשי. ואע"ג דקאמר הש"ס בסמוך דאיצטרך למכתב בשביעית מ"מ וי"ו דובשביעית מיותר. ובהכי ניחא נמי קושית תוספת בערכין שם בד"ה ובשביעית נמי יעבוד הקשה הרר"י בן י"ט הא לא שמעי' מהכא אלא מעת לעת של שנה אחרונה אבל מעת לעת של שאר שנים מנ"ל דאימא דיום שלפני ר"ה חשוב שנה ע"ש תירוצם. מיהו בלא"ה תמוהים לי דברי תוס' אלו דאס"ד דבשנה הראשונה אפי' נמכר באמצע השנה משיגיע ר"ה חשוב שנה אחת א"כ לא מצינו שיעבוד בשנה שביעית דהא לעולם כשיגיע ר"ה של שנה שביעית כבר כלו ששת השנים. ויש לדחוק דבברח איירי וצ"ע. מיהו הא קשיא לי למה לא מייתי הרמב"ם דרשת הספרי דזאת מיעוטא הוא וכמ"ש בסמוך בד"ה אימא וכו'. ולפמ"ש פירושא דש"ס דערכין י"ל דשבק דרשת הספרי וסמך אדרשת הש"ס בבלי וירושלמי ובמכילתא פ' משפטים איתא ובשביעית שביעית למכירה או אינו אלא לשני' ת"ל שש שנים יעבוד שביעית למכירה ולא לשנים. ופי' בז"ר ובשביעית לשנים היינו כשהגיע השמטה אפי' ב' או ג' שנים אחר מכירתו יצא ע"כ ול"נ דלאו אשמיטה קאי אלא לשנים פירושו ר"ה של עולם וכמפורש בערכין:

ויובל את הנרצעים. וקשה הא כתיב במוכר עצמו עד שנת היובל יעבוד עמך הרי דאיצטרך קרא שיובל מוציא את העבדים אפי' אינן נרצעים וכן מפורש בברייתא בבבלי בפרקין דף טו ויש ליישב והרבה נתלבטתי בפירוש סוגיא זו ויש לפרשה בדרכים שונים אך פירושי שבקונט' הוא המיושב שבכולן לפום פשטא דשמעתתא:

אחר שריבה הכתוב ומיעט. וקשה הא איצטריכו הני קראי ומנ"ל דלריבוי ומיעוטי קאתיין וי"ל דפשטא דקרא משמע ליה הכי ודוחק א"נ דקשיא ליה לכתוב שש שנים עבוד וממילא ידעינן דבשביעית יצא או איפכא לכתוב בשביעית יצא לחוד. ולית ליה הא דתני' לעיל יכול יוצא בסוף שש וכו'. ועמ"ש בסמוך בד"ה ובשביעית:

מרבה את זה שהוא ברשותו וכו'. כתב הכ"מ פ"ב מה"ע בד"ה אחד המוכר וכו' הסמ"ג כתב ואם פגע בו היובל יוצא בד"א בחלה אבל בברח אין היובל מוציאו כדאיתא בירושלמי דקידושין מ"ט זה ברשותו וזה אינו ברשותו עכ"ל ויש לתמוה למה דחה גמרא דידן מפני הירושלמי עכ"ל הכ"מ. ועיין בלח"מ שדחק לפרש דברי הבבלי להשוותו עם הירושלמי דברח אין היובל מוציאו ע"ש. ותימא איך לא ראה דברי הריטב"א בחידושיו שם בדף טז דמפרש לדברי הש"ס דאף דיוצא ביובל מ"מ בתר יובל כייפינן ליה להשלים מדין תשלומין ע"ש. א"כ י"ל הא דכתב הסמ"ג שאין היובל מוציאו היינו שחייב להשלים. ולאפוקי מדברי הרמב"ן שכתב הריטב"א שם. אך אני תמה מאוד מנ"ל לסמ"ג דהא דתני מנין אפי' חלה וכו' דקאי איובל. דהא דקאמר בסמוך ויובל את הנרצע מלתא באנפי נפשא היא וכדפירשתי בקונט'. ואף בספרי פ' ראה שנויה ברייתא זו ואשש שני העבודה קאי שחלה בתוכן או שברח וזה מבואר שהרי מייתי קרא דשש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי. גם דברי הסמ"ג עצמן תמוהין שכתב בד"א בחלה משמע שאין היובל מוציא אלא מי שתלה והא ליתא דאף אם היה בריא ולא עבד אלא יום אחד היובל מוציאו וצ"ע רב. ואין לדקדק דקסבר הירושלמי דברח אינו יוצא ביובל מהא דקאמר ר' חונה אם אומר את שביעית של עולם א"כ מה בא היובל ומוציא. אס"ד דברח יוצא ביובל א"כ איכא למימר דהיובל מוציא את הבורח. דודאי לפום מאי דסלקא אדעתין דשביעית מוציאה את העבדים אין לחלק בין שביעית ליובל דהא הך קרא דמרבינן מיניה בורח בשביעית כתיב ועוד דאין סברא לאוקמי קרא בהכי:

אף הכא ברח ואח"כ חלה משנים וכו'. כתב הרב במ"ל פ"ב מה"ע הלכה ח' וז"ל ורבינו וסמ"ג השמיטוהו משום דס"ל דמצי א"ל אלו הוית גבך מאי אהני לך דהא לא שוינא לך ולא ידעתי מנ"ל האי דינא עכ"ל. ול"נ דלק"מ דהא עיקר ראיית ר"ח בר אדא ממורדת דמוקי לה כשמרדה עד שלא היתה נדה. והרמב"ם השמיט דין זה ומוקי לה אפי' במורדת בעת נדתה פוחתין לה מכתובתה וכמ"ש הה"מ פי"ד מה' אישות הלכה יא וס"ל כבעי' דר' הושעי'. וא"ת דוק מינה דאפי' חלה ואח"כ ברח משלים דומיא דנדה י"ל דלסברת הרמב"ם טעמא אחרינא איכא במורדת דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' וכמ"ש הה"מ שם משמיה דגמרא ע"ש:

ובגרעון כסף דכתיב אם עוד רבות וכו'. בבבלי מייתי ליה חזקי' מוהפדה קצת קשה למה לא מייתי הך קרא דמפורש בי' גרעון כסף וי"ל דהך קרא כתיב בנמכר לעכו"ם ומאן דלא יליף שכיר שכיר ליכא למילף מיניה מוכר עצמו לכך מייתי הבבלי דרשא דוהפדה. ועיין בתוס' דף יד ע"ב בד"ה מוכר. מיהו לפי המסקנא דבבלי דליכא מ"ד דלית ליה גז"ש דשכיר שכיר קשיא חזקי' דיליף גרעון כסף מוהפדה כמאן:

ת"ל כפי שניו וכו'. בבבלי דף כ' מוקי לקרא כפי שניו אם נתמעט מכספו שאינו וכו' נותן אלא כפי שויו בשני' הנותרות ע"ש:

(דף ה ע"א רצו קרוביו של ראשון לגאול וכו'. קצת קשה למה נקט קרוביו הל"ל רצה ראשון לגאול וי"ל דרבותא קמ"ל דאפי' לקרוביו שלא היה להן לעבד מעולם משתעבד והא דנקט קרוביו הא אפי' אחרים נמי י"ל דאורחא דמלתא נקט שדרכן לגאלו משום כבוד משפחה של רבו הראשון:

והכא לית את מחשב וכו'. וקשה הא גבי הקדש תנן אין מחשבין חדשים להקדש אבל ההקדש מחשב חדשים א"כ כאן אין אנו יודעין למי נחשב חדשים להקונה או לנמכר וי"ל דודאי יד העבד על העליונה כי היכא דלא ליטמע בין העכו"ם שהרי מצינו שהיקל הכותוב על העבד בכמה דברים מהאי טעמא:

אם בסימנים היא יוצאה לא כ"ש בימי בגר. וקשה ל"ל ק"ו הל"ל אם כבר יצאה בימי נערה בימי בוגרת מאי בעי גבי' וכה"ג מקשה בבבלי דף ד' ע"א. לכך נראה דמפרש אלו ימי בגר היינו בגר דאיילונית דלית לה סימני נערות ואשמעי' קרא שיוציאו' ימי בגרות כשתהי' בת כ' שנה. דסד"א כל שאינה יוצאה בסימני נערות אף בבגרות לא תיפוק. ואהא קשיא ליה שפיר דימי בגר ק"ו הן דמה סימנין שאין מוציאין מרשות האב מוציאין מרשות האדון בגרות שמוציאה מרשות האב אינו דין שמוציאה מרשות האדון ומתרץ דאלו לא כתיב אלא חד קרא היינו מוקמינן לי' בימי בגר דכל הבתולות. ועיין במהרש"א:

או חליף. וקשה מאי נפקא מינה וע"ק כיון דימי בגר מסתבר טפי לרבויי לכך מוקמינן קרא קמא בימי בגר. וראיתי לתוס' דף ד' ע"א שכתבו בד"ה ויצאה חנם וכו' וא"ת ברישא ה"ל למנקט אלו ימי נערות והדר ימי בגרות וי"ל דאין כסף צריך לאוקמי לימי נערות כדאמר לעיל וכו' ע"ש. לפום ריהטא קשיא נמי לדידהו מה שהקשיתי אקושית הירושלמי. מיהו נראה דקושיתם לפי המסקנא דבבלי התם דמוקי קרא לבגרת אילונית ואהא קשיא להו שפיר דתנא דברייתא ה"ל למוקמי קרא קמא לימי נערות. דודאי ימי בגר דאיילונית לא מסתבר טפי דדוחק לאוקמי קרא בכה"ג וכן מוכח מסידור דבריהם שלא הקשו כן מיד כדמייתי הש"ס הך ברייתא ויצאה חנם אלו ימי נערות וכו'. ולפמ"ש בסמוך אף להירושלמי יש לתרץ כן. ועיין בעצמות יוסף שם ואין תירוצו מחוור ע"ש:

בכל מקום שיש כסף לאב וכו'. וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתא לכתוב רחמנא אין כסף דידעינן שהו ימי נערות וכ"ש ימי בגר כבר תירצו תוס' דף ד' בד"ה בא זה וכו' קושיא זו ע"ש. מה נפקא מביניהון. וא"ת הא איכא בינייהו טובא דלריב"י צריך שישתיי' שוה פרוטה ולרבנן אין צריך וי"ל דה"ק מאי נפקא מיניה בר"א דקאמר ע"ד דריב"י בסוף הוא נותן וכו':

היה נשוי את אחותה וכו'. כתב במ"ל פ"ד מה' עבדים הלכה י"א. אין אמה העברי' נמכרת אלא למי שיש לו עליו או לבנו קידושין וכך אינו יכול למוכרה למי שהיה נשוי עם אחותה אע"פ שאפשר שתמו' ויכול ליעדה הכי איתא בירושלמי פ"ק ע"כ. ותימא הרי מסוגיין מבואר בהיפך דלכ"ע נמכרת היא לבעל אחותה אלא דמסיק דלד"ה אינו יכול לייעדה ואפשר דס"ל דהבבלי והירושלמי פליגי בהא אי נמכרת לקרובים אלא דדייק מהירושלמי שאינו יכול לייעדה והדרינן לכללה כל שאינו יכול ליעדה אינה נמכרת לו. אך קשה למה מחלק עלינו את השוין דודאי אף הבבלי סובר דנמכרת לבעל אחותה שהרי ראיה היא לבנו מאשה אחרת וזה כוונת הרמב"ם שביאר הדבר כיצד וכו' מיהו אם אין לו בן אינו יכול לייעדה לו לדעת הבבלי דס"ל אין ייעוד אלא בגדול ודוחק. ודברי המ"ל צ"ע:

שהוא קם תחתיו בשדה אחוזה. וא"ת שדה אחוזה גופא נימא באח ולא בבן כדפריך הש"ס בערכין והא דכתיב לאיש אחר נימא לאיש הרי הבן אמור לאחר ולא לאח וי"ל דקסבר המכילת' דטפי מסתבר למעט מאחר יוצאי ירכו מלמעט האח ולא הבן:

ת"ל ואם לבנו ייעדנה. במכילתא ליתא הא דמסיק כאן ולא לבן בנו. וכתב המג"א בספר ז"ר קשה ל"ל קרא הא אתיא ליה שפיר וי"ל משום דשדה אחוזה גופי' נפקא לן מיעוד ואי לאו קרא ביעוד ה"א גם בשדה אחוזה קם תחתיו ע"כ. וקשה א"כ הדרא קושיא לדוכתה מנ"ל למעט אחיו דאיכא למילף מק"ו ועוד מעיקרא מאי ניחא ליה. ודברי המפרש המכלת' אינן מבוררים ע"ש. הלכך נראה שהגירסא שלפנינו עיקר. וא"ת מנ"ל דבנו למיעוטא דבן בנו קאתי דלמא למעט שאר כל אדם. וכ"ת ממילא לא ממעטינן שאר כל אדם מדכתיב אשר לא יעדה דמשמע לעצמו דוקא דא"כ בנו לגופי' איצטרך ולא מיעוטא הוא. וזו היא קושיא גם לגירסת המכילתא. וי"ל דדייק ליה מדלא כתיב גבי הדדי ואם לא יעדה ולבנו והפדה אלא וודאי למיעוטא קאתי:

בפרשת נחלות את עביד וכו'. כתבו תוס' ביבמות דף כב ובב"ב דף קט"ו בד"ה בן וכו' ולר"י נראה הא דבני בנים כבנים גבי יבום מנתלה הוא דקיי"ל וכו' ע"ש. ותימא ניליף מיעוד דבן הבן אינו כבן. וא"ל דקסבר ר"י דאף בזה פליג הבבלי וקסבר דאף לענין יעוד בן הבן כבן. דעדיין קשיא ניליף מטומאת הכהן דודאי בן הבן לאו כבן דהא ז' מתים תנן ולא יותר וצ"ע:

דהוא צריכה לי'. נ"ל כפי' השני שפירשתי בקונט' דלפי' הראשון קשיא הא לרשב"ל ל"ק גרושה דלדידיה ודאי צריכין למוקמי הך ברייתא בשהגדול דהא בעינן שיעמדו בו הסימנים משהגדיל גם מאי דפריך מחליצה ל"ק לרשב"ל דלדידי' גדול הוא למפרע וחליצתו חליצה:

מאחז למד וכו'. קצת קשה ודאי אף רבנן מודו דבן ט' יכול להוליד דלכ"ע ביאתו ביאה כדתנן ביבמות פ"י אלא פלוגתייהו אי מיקרי איש לעונשין ולקניין:

נעשה כאומר וכו'. מכאן ראיה מבוררת לפי' תוס' בבבלי דף יט ע"א בד"ה משל וכו' שהמשל בא ללמוד כי היכי דפשיטא לן התם ה"ה גבי ייעוד ודלא כפירש"י. ומן התימא שלא הביאו ראיה מהירושלמי:

שמא אינה מקודשת לשניהן. והא דקאמרו חכמים לא שיחק האב באדון לא שאם ירצה האדון לייעד מייעד אלא שאסורה לשניהן. מיהו בבבלי דף יט ע"א גרסי' וחכ"א אם רצה לייעד מייעד. וכן גרסי' התם משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה תוך ל' שמקודשת לראשון. וכתבו תוס' פי' ר"י שהמשל בא ללמוד דכי היכי דפשיטא לן התם באומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה תוך ל' שמקודשת לראשון ה"ה גבי ייעוד ותימא הא תנן במתני' ר"פ האומר במעכשיו מקודשת ואינה מקודשת ואסורה לשניהן. בשלמא לשמואל דאמר לאחר ל' יום פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון ניחא אלא לרב דאמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם קשיא. ודוחק לומר דהנך רבנן פליגי אסתם מתני' דפ' האומר דמ"מ תיקשי לרב הך ברייתא וה"ל לש"ס למייתי סייעתא מיניה לשמואל וגדולה מזו יש לתמוה על הרמב"ם שפוסק פ"ד מה"ע הלכה טו המוכר את בתו ואח"כ הלך וקדשה לאחר אם רצה האדון לייעד מייעד וכו' ע"כ. ובפ"ז מה' אישות הלכה י"ב כתב האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה תוך ל' יום ה"ז מקודשת לשניהם מספק לפיכך שניהם נותנין גט ע"כ. ואפשר לומר דהתם דאמר בפירוש מעכשיו לאחר ל' יום הוא דאיכא לספוקי אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא דלא קאמר מידי ודאי דתנאה הוא הלכך מקודשת. מיהו בסוגי' דבבלי ר"פ האומר בפלוגתי' דרב ושמואל מפורש דאף אם נאמר דתנאיה הוי מקודשת ואינה מקודשת וע"ש וצע"ג:

תיפתר שהיה נשוי לאחותה. קצת קשה מאי דוחקי' למוקמי בשהיה נשוי לאחותה לוקמי קרא לשאר פסולין כגון נתין וממזר וכ"ה בבבלי וי"ל דקסבר דשאר פסולין מרבינן מדכתיב אם רעה בעיני אדוניה היינו שרעה בנישואיה שאסור' לו אבל בנשוי לאחותה לא ממעטינן מהך קרא דלפעמים אינה אסורה לו כגון שמתה אחותה:

מ"ט דרשב"י בבגדו בה כיון שבגד וכו'. בבבלי מסיק דר"ש יליף לשפחות אחר אישות דלא מדכתיב בבגדו כיון שפירש טליתו וכו' מיהו בסוגיין א"א לומר כן דא"כ מאי קשיא לי מה מקיימין רבנן וכו' הלכך צ"ל כדפירשתי בקונט':

אמה העברי' יוצאה בנישואים מק"ו. וקשה למאן קמיבעיא ליה אי לריב"י הא קאמר לעיל מכרה לזה וקדשה לזה שיחק האב באדון ואי לרבנן הא קאמרי לא שיחק האב באדון וי"ל לרבנן קמיבעיא ליה דלמא דוקא בקידושין פליגי אבל בנישואים מודו. ויותר נ"ל דה"ג אמה העבריי' יוצאת במיתת האב מק"ו וכ"ה בבבלי דף יז ע"א ע"ש:

בר פדיי' אמר אמה העבריי'. יוצאת במיתת רבה. פירשתי בקונט' דפליג אר"י. מיהו בבבלי שם משני דמיתת האדון לאו שיורא הוא דכיון דאיכא נמי באיש לא קתני ופירש"י דנרצע נמי יוצא במיתת האדון ע"כ וקשה הא יתירה עליו על העבד שאינו נרצע קאי לכך נראה דה"ק כיון דאיכא נמי באיש שיוצא במיתת האדון כגון שלא הניח בן הלכך לא קתני:

פתר לה בהענק. וקשה ל"ל קרא להענק אמה העבריה הא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך וכי תשלחנו וכו' הענק תעניק לו. ואי משום דכתיב לשון זכר אין מזה ראיה למעט דלא קאי גם אהעבריה הנזכרת ברישא דכל התורה בלשון זכר נאמרה. ואי משום דכתיב לו ה"א למעט אמה דהא איצטרך לו למעט מוכר עצמו שלא נזכר בהך פרשתא. לכך נ"ל דאיצטרך קרא ואף לאמתך תעשה כן כשהיא יוצאה בסימנין שמעניקין לה דמרישא דקרא ה"א דוקא כשיוצאת בשש דומיא דע"ע וזה נכון בעיני אף שלא ראיתי כן לאחד ממפרשים ז"ל. ולשון הרמב"ם פ"ג מה"ע מורה קצת בהיפך ע"ש. ועיין במ"ל שם הל"ט בד"ה ומהו שנאמר ואף וכו' וא"ת ל"ל קרא להענקה וכו' ע"ש. ולפמ"ש לק"מ וא"ת בר פדייא הענקה לאמה העבריה מנ"ל וי"ל הענקה נמי מהיקישא נרצע שמעינן מיהו בבבלי דף יז גרסינן אמר בר פדא אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת מהיקישא דנרצע ופריך הא מיבעיא ליה להענקה ומשני א"כ לכתוב ואף לאמתך כן מאי תעשה ש"מ תרתי. וקשה מאי פריך הא אין היקש למחצה וי"ל מסברא אין להקישה לנרצע אלא בדבר דאיכא בנרצע ולא בסתם עבד אבל הענקה אף בנמכר לשש איתא אבל מיתורא דקרא קיליף. ורש"י כתב בפי' התורה או אינו אלא אף לרציעה וכ"ה בספרי ר"ל אמיתת האדון ואף לרציעה שאין היקש למחצה אבל לא אהענקה ת"ל ואם אמר יאמר וכו'. ועיין בע"י שהניח הדברים בצ"ע ודבריו בסוגיא זו אינן מחוורים. ובמ"ש ניחא דליכא לאקשויי דלמא כולא קרא להענקה הוא דאתי דמסברא ליכא לאוקמי היקישא להענקה וכמ"ש:

פשיטא זה שהוא נמכר בב"ד וכו'. כתב הרמב"ם רפ"ב מה"ע עבד עברי שמכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנה בכסף ובשטר כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך הריני קנוי לך ע"כ. וכתב הכ"מ דיליף מדאר"ח שטר אמה העברי' האב כותבו בתי מכורה לך ועבד ילפינן מאמה לכך כתב גבי עבד נמי שכותב הריני מכור לך ע"כ ע"ש. ותימא איך פשיטא לי' להרמב"ם מלתא דמיבעיא ליה לירושלמי. ונ"ל שהרמב"ם סובר דהירושלמי לשיטתו דקאמר לעיל בפרקין שטר אמה העברי' שניהם יכולים לכתוב האב והאדון הלכך קמיבעיא לי' אי ילפינן מאמה העברי' וגם האדון כותבו או דלמא שאני אמה העבריה כיון דאית ביה קצת שטר אירוסין שהרי יכול לייעדה ע"י שטר זה אפי' לריב"י אבל עבד דוקא העבד כותבו ולא האדון. אבל להבבלי דמסיק כר"ח דשטר אמה העבריה האב דוקא כותבו א"כ כ"ש בעבד דהוא עצמו כותבו ונכון הוא. ועמש"ל בפרקין בתוס' בד"ה א"ל ומה בכך וכו':

כר"ש בקונטרס פירשתי דלרבנן דר"ש ליכא איסור תורה בישראל שבא על שפחה. הנה מכאן ראיה לדעת הרשד"ם בתשו' סי' קצ"ו והובאו דבריו במ"ל רפ"ב מה"ע. דלהרמב"ם אין השפחה אסורה מדאורייתא אלא מדרבנן ע"ש במ"ל. ולפום ריהטא פשט דברי הרמב"ם פי"ב מהא"ב הכי משמע. שכתב שם הלכה י"א וז"ל העבדים שטבלו וכו' יצאו מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין וכו' והבא על השפחה מכין אותו מד"ס שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה לע"ע והיא מותרת לו שנא' ואם אדוניו יתן לו אשה ולא גזרו חכמים בדבר זה ולא חייבה תורה מלקות בשפחה אא"כ היתה נחרפת לאיש. אל יהא עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה' וכו' הרי אונקלס כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש עכ"ל. אך דברי הרמב"ם תמוהים דמאי ראיה מייתי שאין איסור בשפחה שהרי מפורש בתורה וכו' אדרבה מכאן משמע שאסורה מדאיצטרך קרא להתיר וכן משמע בבבלי בפרקין דף כא כהן מהו שימסור לו רבו שפחה חידוש הוא ל"ש כהן ל"ש ישראל וכו' ע"ש וכ"מ בסוגיין לפי המסקנא. וכבר הרגיש בזה במ"ל ועוד קשה שכתב ולא גזרו חכמים בדבר זה. נראה כסותר דברי עצמו שהרי כתב בסמוך הבא על השפחה מכין אותו מד"ס. ונ"ל דדעת הרמב"ם שהבא על השפחה יש בו איסור מן התורה אך אין בו מלקות מן התורה ולא גזרו חכמים שיהא לאו באיסור זה אם בא עליה דרך חתנות או שיהא בה איסור אם בא עליה דרך זנות כמו שגזרו בנכרית אם ייחדה לו בזנות שעובר משום נשג"ז ואם דרך מקרה שחייב עליה משום גויה אלא אם בא עליה דרך חתנות חייב עליה בעשה. ויליף לי' מדאמרה תורה בע"ע שרבו מותר להשיא לו שפחה ש"מ דלשאר כל אדם אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה. ומכין אותו מד"ס כדרך שמלקין כל העוברין על מצות עשה כמו שאז"ל אבל במצות עשה מכין אותו וכו'. אלא שאונקלס כלל בעילת עבד ושפחה בלאו דלא יהיה קדש אבל אף לדידי' אין בו מלקות מן התורה אלא בדרך אסמכתא. ומעתה דעת לנבון נקל לפרש דברי הרמב"ם על נכון. וזה מבואר מאוד שלא אמר אלא שאין בו מלקות מן התורה אבל איסור יש בו מדאורייתא. וכן מבואר בדבריו פ"ג מה"ע הלכה ג' וז"ל והמוכר עצמו אסור בשפחה כשאר כל ישראל. והדברים ברורים:

ויבא לידי כרשינה. בבבלי פריך נמי ויעשה בעל מום ופירש"י ומה בכך והלא רציעה מצוה היא ע"כ. וקשה הא קיי"ל דהמטיל מום בקדשים לוקה כדאיתא בפ' פסולי מוקדשין ולא יגרע אדם מן הבהמה. ועוד כיון דכתיב בכהנים וקדשתו בע"כ פשיטא שמצווים שלא לעשותו בעל מום. א"כ מסברא דלא קאי ורצע אדוניו וגו' אעבד כהן. מיהו לפום סוגיין משמע דלא פליגי אלא אי אסור מדרבנן דקאמר שמא ייעשה בעל מום אבל בעל מום ממש אנו נעשה ופריך שפיר ויבא לידי כרשינה כדפרישית בקונט'. אבל לסוגית הבבלי משמע דלרבנן ודאי נעשה ב"מ ע"י רציעה דקתני וחכ"א אין עבד כהן נרצע מפני שנעשה ב"מ. אך גם לשון זה יש לפרש מפני שאפשר שיעשה בעל מום אם יבא לידי כרשינה וא"ת במילת אי אפשר שיבא לידי מום ועיי' במ"ל פ"ג מה"ע הל"ט ונ"ל מאן דיליף אזן אזן ממצורע יליף נמי דהרציעה בתנוך דוקא דומיא דמצורע דכתיב על תנוך אזנו ור"מ לא יליף הך גז"ש וצ"ע:

וגנאי למשפחתו. וקשה למה יתגנו בני משפחתו הא אין פודין אותו בע"כ כמפורש בבבלי בפרקין וי"ל במכרוהו ב"ד איירי דהיה להם לפדותו שלא ימכר לעבד:

אזן ששמעה מהר סיני לא יהיה לך וכו'. מקשה הי"מ והלא כל המצות שמעתה האזן בסיני מ"מ אין העונש מיוחד לאזן אלא לכלל הגוף ע"ש ותירוצו דחוק שעדיין קשיא שאר עונשים נמי ראוי שיהיו באזן ולא בשאר הגוף. ונ"ל שז"ל המכילתא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה' אלקיך משל למלך וכו' כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלקיך אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך ע"כ. ושם אמרו שהדברים בדבור אחד נאמרו מה שאין האזן יכול לשמוע אלא שאנכי ולא יהיה לך חזר ופרטן. אם האזן נרצע על דבור לא יהיה לך שזה ודאי שמעה האזן שהרי חזר ופרטן. והא דקאמר עוד אזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים. נראה דקמייתא קאי אמוכר עצמו ובתרייתא קאי אנמכר בב"ד שלא היה לו לקבל על עצמו העבדות. עיין בפירש"י בפרשת משפטים. מיהו היינו לר"א דקסבר א' מוכר עצמו וא' מכרוהו ב"ד נרצע אבל לת"ק דר"א דקסבר מוכר עצמו אינו נרצע כדאיתא בבבלי דף יד א"צ קרא אלא למכרוהו ב"ד. לכך לא מייתי בבבלי דף כב אלא קרא דכי לי בנ"י עבדים דקיי"ל כת"ק:

ולרבו אשה ובנים. בבבלי יליף מדכתיב כי אהבך ואת ביתך וא"ת מנ"ל שיהא לרבו בנים דביתך אשה משמע. ואפשר מאת קדריש. וראיתי שהר"ב מ"ל כ"כ שם הלי"א:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף