שיירי קרבן/סוטה/ג/ו

שיירי קרבן סוטה ג ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ניטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותישרף בבבלי הגירס' במתני' עד שלא קידשה בכלי ה"ה ככל המנחות ותיפדה ואם משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותישרף. וגירס' זו נראה עיקר דהרי כן הדין בכל המנחות. מיהו מדמייתי הכי בגמ' ברייתא השנוי' כגירס' מתני' דבבלי משמע דבמתני' דילן ל"ג הכי וצ"ע:

והאומרת טמאה אני לא כחטאת שמתו בעליה היא וכו'. וקשה מאי פריך מהאומרת טמאה אמנחה שניטמאת דלמא באמת באומרת טמאה לעולם נשרפת אפי' עד שלא קידשה בכלי וכן משמע לעיל בפרקין תני ר"ח עד שהי' בדרך מנחתה קדשה. לכן היה נ"ל להגיה תני האומרת טמאה אני עד שלא קדשה מנחתה בכלי תיפדה וכו'. וניחא נמי בהא לומר דגירס' משנתינו כמו שהיה בבכלי ועמ"ש בסמוך מיהו מדברי ר"ח אין ראיה דודאי קדושה היא שצריכה פדיון אבל אינה קדושה לישרף ולא עדיפא אומרת טמאה אני ממנחה כשרה שנטמאה קודם קידוש כלי דיש לה פדיון:

דמיא לאשם תלוי וכו'. בבבלי פ"ק דף ז' ע"ב כתבו תוס' ד"ה דכי קדיש וכו' קשיא כיון דהוא הוה מביא מנחתו עליה אמאי נשרפ' מ"ש מהא דתנן בנזיר פ"ד האשה שנדרה בנזיר וכו' ועוד אמאי נשרפת הא קיי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש וא"ל והא אשם תלוי אע"ג דמעיקרא בטעות קדיש היכא דלא חטא ואפ"ה תנן בכריתות המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא ירעה דהא מפרש התם טעמא משום דלבו נוקפו גמר ומפריש ע"כ. ותימא איך נעלם מהם סוגיא דכריתות דמפורש דדמי' לאשם תלוי שנשחט ולכך נשרפת אע"ג דמעיקרא בטעות קדיש. גם מ"ש וא"ל והא אשם תלוי וכו' משמע דאי הוה דמי' לאשם תלוי דאמרי' דירעה הוה ניחא להו דנשרפת. ומסוגיין מבואר דאינו כן אלא כל שבאשם ירעה במנחה נפדה. וא"ל דס"ל לתוס' מדמייתי שם בבבלי בברייתא נמצאו עדים זוממין מנחתה חולין ש"מ דלא דמיא לאשם תלוי דבאשם תלוי קאר"י בכריתות דף כ"ד הפרישו ע"פ עדים והוזמו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. דודאי אף ר' יוחנן לא קאמר דלא דמי למנחת קנאות אלא לענין עדים זוממים דכולי האי לא גמר לבו להפרישו דאל"כ קשיא קושית הירושלמי. ומהתימא שלא כתבי תוס' דקושיתם אינה אלא אליבא דר' יוחנן אבל אליבא דר' אלעזר דאמר התם דאשם תלוי דמיא למנחת קנאות ודאי דלק"מ וצ"ע רב. והרמב"ם פ"ד מה' פה"מ פוסק כר"י וכ' הכ"מ דפסק כר"י לגבי רבי וקשה הא ר"א ס"ל כרב וה"ל תרי לגבי חד. ומש"ע דהא מתיב רבא לרב. גם מזה אין ראיה דהרי שני לי' אביי לרבא ואפשר דקיבל דבריו:

בין שקמץ בין שלא קמץ וכו'. כתב הרמב"ם פ"ד מה"ס הלכה י"ד וכן אם אמרה טמאה אני קודם שתקמץ המנחה או שאמרה איני שותה או שלא רצה בעלה להשקותה או שבאו עידי טומאה או שמת הוא או שמתה היא הרי המנחה כולה נשרפ' ואם אירע אחד מאלו אחר שחרב הקומץ אין השירי' נאכלין ע"כ. וכתב הכ"מ דפסק רבינו כת"ק דר' אילא ע"ש. ותימא ולפום פשטא דשמעתתא אין זה ת"ק אלא סתמא דש"ס הוא דבעי אם בין כך ובין כך קאי אקודם קמיצה ולאחר קמיצה או דקאי אקודם הקטרה ולאחר הקטרה ור' אילא פשט דאקודם הקטרה קאי. וכן הסוגיא בירושלמי במקומות רבות ואחת מהן בפ"ק דשבת דף ז' ע"ב בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר מהו בין כך ובין כך בין בתלוש בין במחובר בין בשכיר בין בקיבול' א"ר אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבול' ופסקו תוס' והרא"ש שם כר' אילא והרב ב"י מביא דבריהם ופירשו שמיבעי' לש"ס פירושא דברייתא ור' אילא פשטה. ועוד שהתוספתא שמביא הרב בכ"מ מסייעא לדר' אילא. וגדולה מזו יש לתמוה אהרמב"ם וכ"מ שבבבלי פ"ק דף ו' ע"ב מפורש קרב הקומץ ולא הספיק לאכול השיריים עד שמת הוא או שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באתה מתחלה כיפרה ספקה והלכ' לה ע"כ. ואיך כתב הרמב"ם ואם אירע אחד מאלו אחר שקרב הקומץ אין השיריים נאכלין. וקודם לזה כתב שמת הוא או שמתה היא וצ"ע רב. גם רש"י ותוס' פירשו הא דתניא התם בבבלי בסיפא דברייתא באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת דקאי אקודם הקטרה ותוס' מביאי' ראיה מגמרא דכריתות דלאחר הקטרה שיריים נאכלין ע"ש ועוד קשה לי בדברי הרמב"ם עצמן דלמה לו לחלק בין שאירע אחד מאלו קודם קמיצת המנחה או לאחר הקרבה ה"ל למימר סתמא אני אירע אחד מאלו בין קודם הקמיצה בין לאחר הקרבה הרי כולה נשרפת. ולולי דמסתפינא אמינא להגיה בדברי הרמב"ם ואם אירע אחד מאלו לאחר שקרב הקומץ השיריים נאכלין וצ"ע:

בין שקמץ בין שלא קמץ בשלא הקטיר. וקשה א"כ ליתני בחדא בבא נטמאת מנחתה וכו' או שבאו לה עדים שהיא טמאה עד שלא וכו' וא"ל דבנטמאת מנחתה בעינן דוקא שקדש הקומץ אבל בבאו לה עדים אפי' משקדשה בכלי אסורה דהא במתני' מפורש דנטמאת מנחתה נמי משקדשה בכלי נשרפת וכ"כ תוס' במתני' בד"ה אלו וכו' דהא דתני בברייתא עד שלא קרב הקומץ לאו דוקא ע"ש וי"ל מדתני בסיפא דהך ברייתא נמצאו עדים זוממים מנחתה חולין כדאיתא בבבלי פ"ק לכך תני לבאו לה עדים בבבא בפני עצמה:

רש"א מנחת חוטא וכו' והקומץ קרב לעצמו והשיריי' קריבים לעצמן. וקשה איקרי כאן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו יתורץ רש"י בדף כ"ג בד"ה דראב"ש וכו' דלית ליה כל שממנו לאישים כלל ע"ש. ותימא דבפ' כל הזבחים דף ע"ו ע"ב פריך הש"ס לר"ש אי קודם מחנות שבע כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. הרי דאית לי' לר"ש כל שממנו לאישים וכו' ול"נ דאית ליה אלא דקסבר ר"ש דלא קאי קרא כל שממנו לאישים אלא בדבר שאין מצותו בכך הלכך לא מצי לאוקמי הך ברייתא דסוטה כר"ש דספיקא הוא אי הוה שיריים ממש אבל בדבר שמצותו בכך כגון מנחת כהנים לא קרינן בי' כל שממנו לאישים וכו' וכ"נ מדברי רש"י עצמן שם בד"ה קרי כאן וכו' ובד"ה ה"ג אפי' לרבנן. מיהו בסוגיין משמע דלית ליה לר"ש כל שממנו וכו' מדמוקי לקמן הא דתני ר"ח כר"ש וצ"ע. אבל בבבלי בפרקין מוקי להא דר"ח כראב"ש ע"ש:

ת"ל וכל מנחת כהן וכו'. כתבו תוס' פ' ואלו מנחות דף ע"ד בד"ה ורבנן האי וכל מנחת כהן וכו' מאי עבדי ליה היינו בין רבנן בין ר"ש דפליגי עליה דראב"ש ע"כ. ולפום סוגיין משמע דאף ר"ש יליף מכל מנחת כהן דמנחת חוטא דכהן אינה נאכלת וא"ת א"כ והיתה לכהן כמנחה לר"ש למה ליה דהא מלא תאכל שמעינן דנקמצת וי"ל דה"א דמנחת חוטא של כהן אינה נקמצת אלא כולה מתפזרת על בית הדשן ואין בה לא אכילת מזבח ממש ולא אכילת אדם קמ"ל והיתה לכהן כמנחת ישראל שנקטרה ע"ג המזבח. והא דאמרי' התם בבבלי דלר"ש אין השיריים נאכלין מדכתיב והיתה לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה היינו משום דכתיב לא תאכל דהא איצטרך לכהן כמנחה לגופא להקיש מנחת כהן למנחת ישראל. ויותר נראה דהך דרשא ולא לאישים כמנחה סתמא דש"ס הוא דקאמר ולא מדברי ר"ש ובמסקנא הדר בי'. וכ"מ בת"כ פרשת ויקרא ע"ש וראיתי בתורת כהנים פרשת צו וכל מנחת כהן כליל תהיה אין לי אלא מנחת חובתו מנחת נדבתו מנין ת"ל כל מנחת כהן. ותימא דזה דלא כת"ק ודלא כר"ש דמייתי בת"כ פ' ויקרא. גם הא דפשיטא ליה חובתו טפי מנדבתו צריך טעמא. ובגמרא דמנחות שם אמר רבא בהיפך ע"ש יצ"ע:

הדא אמרה נותנה בלילה וכו'. וקשה הא איבעיא זו היא לר"ש וכ"פ תוס' בבבלי ס"פ א"כ מאי פשיט מראב"ש הא איהו פליג אאבוה וסבר דאינן קריבין ע"ג המזבח לכך נותנן בלילה אבל לר"ש הקרבה מעליותא הקרבת השיריים ואינן ניתנין בלילה וכו' וי"ל מדפשיטא לי' לר"י דר"ש אבית הדשן שלמעלה קאמר ש"מ דס"ל דבעי ר"ש הקרבה שמעינן דמחשב להן. ומחשב להן דהכא הוא כמו מחשב להן דאמר לעיל ור' יוסי קאמר דאין המחשבה פוסלת בהן כיון דאין בהן אכילה למזבח רק על הדשן. ותוס' בדף כ"ג בד"ה הקומץ וכו' כתבו דפשיט לי' מדראב"ש ודבריהם תמוהים וכבר הרגיש בזה המהרש"א ע"ש וצ"ע:

אפי' כר"ש אביו. וקשה הא תנן ברישא ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך וכו' ובסיפא תנן וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות ונשרפות דרישא היינו נשרפות על הדשן כדתנן בפ"ק מסתמא נשרפות דסיפא נמי על הדשן והיינו כראב"ש דלרבנן ור"ש קרבות ע"ג המזבח. ודוחק לחלק וי"ל דאף לר"ש שייך לשון נשרפות על הדשן דה"ק ר' יוחנן לעיל דעל הדשן שלמעלה כבר אמר ר"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף