שיירי קרבן/נזיר/ט/ב

שיירי קרבן נזיר ט ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בין כך ובין כך כו'. עיי' בקונט'. והר"ב פי' הא דגמרי שאין טומא' התהום סותר' דוקא אם נודע' אחר התגלחת. לפ"ז מצי לאוקמי מתני' אף כרבנן דאע"ג שאין התגלחת מעכב מ"מ הכי גמירי דטומאת התהום סותרת אא"כ נודע לאחר הגילוח והתי"ט כ' מדברי הר"ב משמע דלרבנן הוא דקאמר הכי דלר"א לא איצטרך לגמירי אלא טעמיה משום דס"ל בעלמא חגלחת מעכב ע"כ. וא"נ דהא טומאת התהום הלכה היא בנזיר ואי לאו דגמירי דנודע קודם הגילוח אף טומא' התהום סותרת לא היינו יודעים כלום. וכ"כ תוס' דף סג ריש ע"א ע"ש ואף די"ל לר"א הכי גמירי דסותרת אא"כ נודע לאחר טהרתו. היינו הך ולא קפיד הר"ב בדבר. אך קשה אי לרבנן נמי סותרת אא"כ נודע אחר הגילוח מיהו הא דתניא תוספתא דפרקין (ומביאה רש"י פסחים פ' כיצד צולין) נודעה משהקריב קרבנותיו אינו סותר אמאן תרמיי' דהא אף לרבנן סותרת עד לאחר הגילוח. גם מ"ש התי"ט אהא דפי' הרב שם בפסחים נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו א"צ להביא קרבן טומאה ע"כ דבריו שלא בדקדוק אי כר"א הל"ל לאחר הגילוח ואי כרבנן הל"ל אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים ע"כ. ולדידי דברי התי"ט תמוהים הלא דברי הר"ב מדוקדקים דהא מפורש בבבלי פסחים דף פא ע"ב דאפי' נודע לו קודם זריקה אינו סותר. לכך כ' הר"ב דבהקרבה תליא מילתא. וכ"ה לשון התוספתא והא דתנן רש"א כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין כו' משמע דוקא נזרק. הא לא נזרק לא. ודאי שכן הוא שאסור ביין עד אחר זריקה דבעי' מעשה יחידי דהיינו זריקה אבל נודע לו טומאת התהום אחר שחיטה א"צ להביא קרבן טומאה וזורקין הדם אע"ג שנטמא בטומאת התהום. אך תו' כ' בסוגיין דף סג ע"א בד"ה מאן תנא כו' תימא פ' כ"צ אמר מר בר רב אשי טומאת התהום מרצה אפי' נודע לו קודם זריקה ואמאי הא קודם זריקה לרבנן מעכבת כקודם גילוח לר"א והכא משמע דבר המעכב סותר לכ"ע וי"ל בפסח איירי שאין שם גילוח ולכך מהני השחיטה דכל העומד ליזרק כזרוק דמי אבל תגלחת מצוה בפני עצמה היא ע"כ לפ"ז עדיין קשיין דברי הר"ב. שכ' בנזיר בהבאת קרבנותיו הדבר תלוי. מיהא נראה שהר"ב תופס עיקר תי' השני שכתבו תו' טומאת התהום מרצה אף קודם זריקה אבל לא על התגלחת. דתי' הראשון קשה טובא חדא מאי דוחקי' דמר בר רב אשי למוקמי מתני' דפסחים כמ"ד כל העומד לזרוק כזרוק דמי ועוד אס"ד שחיטה איקרי מעשה א"כ אפי' נשחט עליו אחד מכל הקרבנות יהא מותר לשתות יין ולהטמא למתים דהא ר"ש הוא דדריש ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי כמפורש בבבלי דף מו ונאמר שחיטה הוה מעשה יחידי דר"ש הוא דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ועוד הא מר בר ר"א אמתני' דפסחים קאי ועלה קאמר לא תימא נודע לו לאחר זריקה כו'. ומתני' בנזיר ועושה פסח איירי ואיך יסתום דבריו כל כך ועוד מדפריך הבבלי פסחים על מר בר ר"א מהא דתני לנזיר ועושה פסח טהור דמשמע להבא ש"מ דנודע בו לפני זריקה מרצה הרי מפורש דאף בנזיר לפני זריקה מרצה. ודוחק לומר דנקט להבא משום עושה פסח ולא משום נזיר וראיתי שבס' א"מ הרגיש בזה. ואף לפמ"ש בסמוך להבא טהור היינו שמותר להקריב קרבנות בטומאה אין לומר דבנזיר נקט לשון להבא שמותר להקריב שאר קרבנות בטומאה דנראה פשוט אף דטומאת התהום אינה סותרת ומותר לשתות יין אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים מ"מ אסור להקריב שאר קרבנותיו עד שיטהר כדתנן לעיל ס"ו מי שנזרק עליו אחד מן הדמים וחכמים אומרים אינו סותר ולכשיטהר יביא שאר קרבנותיו וכתבו תוס' והר"ב אבל זבחים שהקריב משנטמא ודאי סותר דקרא קפיד שיהיו קרבנות נזיר כולן בטהרה ועמ"ש לקמן בסמוך והדברים ברורים. והא דגרסי' בבבלי פסחים דף פא אמר מר בר ר"א ל"ש אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי איזריק דם שפיר אזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מיתיבי המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא. ה"פ מדתני טהור משמע אפי' לאחר שנודע לו הוא טהור והא ליתא דהא טמא ודאי הוא אלא שהציץ מרצה על מה שנקרב ולא על להבא אלא ודאי בשנודע לפני זריקה איירי וקאמר טהור הוא להבא לענין זה שזורקין עליו את הדם. וא"ל בנזיר נקט לשון להבא שמותר לעשות שאר קרבנותיו בטומאה כיון שכבר נזרק עליו אחד מן הדמים בטהרה. דאחר שכבר גמר טהרתו למה יביא קרבנותיו בטומא' וכמ"ש בסמוך. ונראה שזה כוונת תו' שם בד"ה אלא כו' ע"כ איירי לפני זריקת שום דם דלאחר שנזרק אחד מן הדמי' אפילו טומא' ידועה אינה סותרת וכיון שאין כאן עוד סתירה מהיכי תיתי להתיר בטומאת התהום שיקריב שאר קרבנות בטומאה דהא ריצוי דטומאת התהום אינה אלא שאינו סותר. והמהרש"א כ' שם אדברי תו' וצ"ע ממתני' כיון שנזרק אחד מן הדמי' אינו סותר בטומא' ידוע' ה"ל להקשות אלישנא קמא ע"ש. ותימא הא ודאי לישנא קמא קמ"ל אפילי נטמא תוך מלאת בטומא' התהום ונודע לו אחר זריקה אבל אם נטמא בטומא' ידועה תוך מלאת אפי' נודע לאחר זריקה הזבח פסול. ולפי מה שהבין בדברי תוס' ה"ל להקשות אדבריהם דלא דמי' כלל ואין מקום לדבריהם ומהא דבעי רמי בר חמא בסוגיין דף סג ניטמא בתוך מלאת כו' ע"ש אין להוכיח דאף בטומאת התהום בעינן שנטמא לאחר הזריקה דהא ודאי אם נודע לאחר הזריקה אינו סותר בטומאת התהום. ואף רש"י שפירש בעיא דרב"ח אפילו נודע לאחר הזריקה הא מפורש בדבריו דרב"ח מתני' לא שמיע ליה. ובאמת פירושו דחוק דלא שמיע לרב"ח מתני' דפסחי' ונזיר. ופי' תו' דנזיר עיקר (ואף שיש לי פי' אחר בגמ' דנזיר אין להאריך כאן) מ"ש המהרש"א עוד שם לר"א אע"ג דתגלחת מעכב מ"מ גילח קודם זריקת שום דם אינו סותר בטומאת התהום ע"כ דברי תימא הם דהא בטהור לגמרי תנן גילח על זבח פסול תגלחתו פסולה ש"מ אם גילח קודם שחיטת הזבח תגלחתו פסולה כ"ש בטמא שתגלחתו פסולה. ועיקר קושיתו לאו כלום דודאי מר בר רב אשי לא קאמר אלא אליבא דרבנן דעלה דמתני' דפסחי' קאי דאתיא כרבנן דלר"א לאו בריצוי ציץ תליא מילתא דהא אין הציץ מרצה על התגלחת כמ"ש תו' שם בפסחים וכן מפור' בסוגיין דף סג ע"א בד"ה מאן תנא כו' ע"ש והרמב"ם כ' פ"ו מה' נזירו' ואם עד שלא נודע לו שנזרק עליו אחד מן הדמים נודע לו שהוא טמא בטומא' התהום סותר הכל. וכ' הכ"מ ויש לתמוה דפוסק דלא כמסקנא דמר בר רב אשי ואפשר שטעמו מדאר"י מתני' ר"א היא דאמר תגלחת מעכב א"כ ה"נ לרבנן שזריקת הדם מעכב מלשתות ביין ה"נ דסות' וכ"כ תו' ע"ש. ותימא א"כ תיקשי מתני' למר בר ר"א דהא ע"כ צריך לאוקמי מתני' כר"א או שיאמר מתני' ככ"ע דאף רבנן סברי דקודם גילוח טומא' התהום סותר' דהכי גמירי וכרבא א"כ קשיא פשיטא כמאן אמר לשמעת'. ותו' כתבו דבריהם בדרך קושיא אבל לא שתהא סברא קיימת והלח"מ תי' דעת רבינו לא אמר מר בר אשי אלא בפסח דליכא תגלחת אבל לא בנזיר לכך בנזיר תלה הדבר בזריקת דמי' ובפ"ו מהק"פ כ' מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרוחב הדרך כו' ה"ז טהור לפסח ושוחט ואוכל את פסחו הרי כ' שם דאפילו קודם זריקה מרצה וכ"כ פ"ד מה' באה"מ אלא ששם כ' שמרצה בדיעבד ובפסח כ' ששוחט לכתחלה וכבר דקדק כן הכ"מ שם ע"כ. ודבריו תמוהים הרבה. חדא הרי סוף פ"ט מה' נזירו' כ' הרמב"ם מת שהי' מושכב לרוחב הדרך כו' ועבר שם נזיר ה"ז טהור ע"כ א"כ תיקשי דידי' אדידי'. אלא ע"כ לומר ספ"ט לכך הוא טהור דמת מושכב הוי ספק כמפורש בדבריו שם א"כ גם מפסחי' ל"ק שהרי גם שם מפורש בדברי הרמב"ם דוקא בספק טמא שוחט ואוכל אבל נטמ' בודאי בטומא' התהום כ' מי שעשה הפסח בחזקת טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא בטומא' התהום אינו חיי' בפסח שני ע"כ. ועוד כבר אסיקנן לעיל שיש לדקדק הרבה אתירוץ תו'. ומ"ש הכ"מ עוד פ"ו מה"נ דשייך למיתני לשון להבא בנזיר אחר שנזרק עליו אחד מן הדמי' לענין לזרוק עליו שאר דמים ולגלח ע"ש תימא הא אין היתר בדבר אלא שהציץ מרצה ולמה להתי' להקריב בטומאה שאינ' צריכה הרי יכול להמתין עד אחר הזאת שלישי ושביעי ולהקריב שאר קרבנותיו ועמש"ל. ואפשר שהרמב"ם לישנא דמתני' דפסחים פ' כיצד צולין נקט דתנן הפסח שנזרק דמו כו' מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח הציץ מרצ' כו'. וכל זה דחוק. ונראה דקשי' עוד לשיטת הרמב"ם פ' מהק"פ דברייתא דתניא מצא מת מושכב לרחבו של דרך כו' איירי שנטמ' בספק בטומאת התהום הלכך טהור אפילו לשחוט עליו לכתחל' אבל בשנטמא בודאי אסור לשחוט לכתחלה. א"כ מאי פרי" הש"ס למר בר ר"א מהך ברייתא הא מר בר ר"א בטומאת ודאי איירי דהא קאי אמתני' וגם מצריך ריצוי הציץ וברייתא טהור לגמרי קאמרי. לכך נראה דסובר הרמב"ם בתר דמייתי הש"ס סיפא דהך ברייתא דתני בד"א במהלך ברגליו כו' דמוכח דבספק איירי וכמ"ש הכ"מ פ"ו מהק"פ הדרינן לקמיית' דלישנא קמא דמר בר ר"א עיקר ודוקא נודע לו לאחר זריקה הציץ מרצה אבל לפני זריקה לא מרצה. ולכך השמיט הא דמר בר ר"א בלישנא בתרא ותפס עיקר לישנא קמא ותירוץ זה נ"ל עיקר ונכון וברור. גם בבבלי פסחי' דף פ' ע"ב משמע הכי דמוקי רב שילא לרישא דמתני' הפסח שנזרק דמו כו' דאיירי אפילו נודע לו קודם זריקה ומציעתא נטמא הגוף איירי לאחר זריקה ואי סיפא נטמא טומאת התהום נמי לפני זריקה איירי קשיא רישא וסיפא בלפני זריקה ומציעתא לאחר זריקה. ועמ"ש בירושלמי בתו' פסחים פ"ז ה"ז בד"ה מתניתא כו'. ועמ"ש בסמו' בתו' בד"ה קל כו' ובד"ה עובד כו':

נמצא משוקע כו'. כ' הרמב"ם ספ"ו מה"נ ירד להקר טהור עד שידע שנגע. וכ' הלח"מ בד"ה נמצא כו' כיון דרבינו פוסק פ"ו מהק"פ היכא שהאהיל ודאי בטומאת התהום טמא א"כ היכא שירד להקר ל"ל שנדע שנגע הרי ודאי האהיל במערה כו' ודוחק לומר דאיירי הכא במערה פתוחה ואין לה אהל ע"כ. ואין כאן קושיא כלל שהרי מבואר פ"ו מהק"פ דאם נטמא ודאי בטומאת התהום אינו טהור לגמרי אלא מהני ליה טומאת התהום שיהא הציץ מרצה. ועמ"ש לעיל בסוגיין בד"ה בין כך כו'. גם מאי דנ"ל דוחק דמתני' איירי במערה פתוחה. הרי בסוגיין מבואר דמתני' איירי בפתוחה. ומהתימא שלא עיין בסוגיין וצ"ע:

טעמא דר"א וגילח הנזיר כו'. וקשה לר"א ל"ל קרא דשער ראש נזרו הא סתמא דקרא כר"א משמע דלאחר כל המעשים כתיב ואחר ישתה הנזיר יין ור"ש מגז"ש דאחר אחר יליף דאף זריקת אחד מן הדמי' מתיר כמפורש בבבלי דף מ"ו ע"ש. ור"א דלית ליה גז"ש ודאי דגילוח מעכב. וצ"ע:

מניין לספק קבר התהום. וקשה למה קאמר ספק הא מתני' איירי בשנטמא בודאי בקבר התהום כמפורש בבריית' בבבלי בסוגין ובפסחי' דאיירי בשאין לו מקום לעבור אלא שיאהיל על הטומאה וי"ל ספק הוא אם הוא קבר התהום דאף כמו שנמצא עכשיו הוא קבר התהום אפשר שידע אדם בטומאה זו עד שלא נתכסית מעין כל אדם. והרמב"ם כ' ספ"ו מהק"פ ספק קבר התהום טהור לכתחלה אבל ודאי צריך ריצוי ציץ ודוקא אחר זריקה (ועמ"מ בסמוך בד"ה בין כו') מיהו סוגיין אי אפשר למוקמי בהכי דלספק ברה"ר דטהור לא איצטרך קרא. ועיי' בלח"מ ספ"ט מה' נזירות:

מה לכם בגלוי. בקונ' כתבתי ב' לשונות. ובבבלי פסחים פליגי בה ר"י ור"ל ור"י הוא דיליף מלכם ור"ל יליף מהיקישא דדרך. ונראה דירושלמי מדרך הוא דיליף דלקמן בסוגיין קאמר לכם איצטרך ללמד דעובד מרצה בטומאת התהום. ואף דבבלי מסיק דהנך דרשות אסמכתא בעלמא נינהו וטומאת התהום גמרא גמירא לה א"כ אייתר לכם לעובד. מיהו בירושלמי בסמוך לא משמע הכי כמ"ש בסמוך בד"ה קל כו'. ולקמן בסוגיין בד"ה הא נבילה כו':

קל שאתה מיקל ביחיד שאם נתוודע לו לפני זריקה כו'. בבבלי פסחים דף סא ע"ב גרסי' בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא כו' אמר רבה ק"ו ומה במקום שלא הותרה טומאה ידועה כגון בנזיר הותרה לו טומאת התהום מקום שהותרה טומאה ידועה כו' אמרי ומי דיינינן ק"ו מהלכה כו' אלא אמר רבא יליף מועדו מועדו מפסח ופירש"י בד"ה בתמיד כל השנה ואליבא דמ"ד טומאה דחויה בציבור קבעי ר"י אי צריך להדר אכהן טהור משום טומאת התהום או לא ואליבא דמ"ד לקמן טומאת התהום מרצה ציץ בנזיר ועושה פסח אפי' לכתחלה כגון שנודע לו לפני זריקה ע"כ. הנה מסוגיין מתבאר דסובר כמ"ד טומאת התהום מרצה ציץ בנזיר לפני זריקה מדקאמר אם נתוודע לו לפני זריקה ייעשה כו'. גם מבעיא דר"י מוכח הכי כדפירש"י. אך קשה מאי משני רבה ק"ו הא מפורש כאן שיש בכל צד קולא וחומרא למ"ד ציץ מרצה לפני זריקה וא"ל רבה תמיד מיחיד דפסח יליף ק"ו ויחיד אינו אלא קולא דהא ודאי הלכתא דטומאת התהום בפסח סתמא נתקבל בין ביחיד בין בציבור וכיון שיש חומרא בציבור ליכא למילף ק"ו. כבר תירצתי פסחים פ"ז ה"ז בתו' בד"ה קל כו' דסובר הבבלי הלכתא לגרוע קאתי אם היה חייב בין בקרבן אתי הלכתא לפטרו אבל לא להחמיר וכ"כ הרא"ש (הובא שם בתו' ע"ש) והירוש' סובר מקרא ילפינן טומאת התהום א"כ קולא וחומרא ילפי' מיניה. וזה ראיה למ"ש בסמוך בד"ה מה לכם כו'. מיהו סוגיין ובעיא דר"י קשיא לפי' הרמב"ם דפוסק אף בנזיר אין הציץ מרצה אטומאת התהום קודם זריקה כמ"ש לעיל בסוגיין בתו' בד"ה בין כו'. ונראה דסובר הרמב"ם סוגיין ור"י סיפא דברייתא המוצא מת מושכב לא שמיע להו ואלו שמיע להו הוו הדרי בהו ולא דחינן ברייתא מפורשת מקמי בעיא דר"י. וא"ל אמ"ש רש"י בעיא דר"י למ"ד טומאה דחויה בציבור. הא גם למ"ד טומאה הותרה בציבור איכא למיבעיא דהא לכ"ע היכא דאיכא טהורים וטמאים בהאי בית אב טהורים עבדי טמאים לא עבדי לל"ק דפ"ק דיומא בבלי דף ו' ע"ב. דודאי מ"ד טהורים עבדי כו' ה"נ כהן הטמא בטומאת התהום אינו עובד אלא הטהורים עבדי. אך הא תמיה לן שכ' ס' כריתות וספר הליכות עולם דאין דנין אחד מי"ג מדות מהלכה וכ"כ רש"י שבת דף קלב ע"א וכ' הטעם דאין דנין י"ג מדות מתורה שבע"פ ע"ש. וקשה א"כ מאי משני רבא מועדו מועדו מפסח יליף הא גם בפסח טומאת התהום הלכה ואף בגז"ש לא ילפינן מהלכה וצ"ע:

עובד בפסח מהו שירצה עליו הציץ.כ' הרמב"ם פ"ד מה' ביאת המקדש כהן שעבד ואח"כ נודע שהיה טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו ואפילו נודע לו קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד ע"כ. ותימא עד כאן לא איבעיא לרב יוסף ובסוגיין אלא בכהן בקרבן ציבור אבל בקרבן יחיד מי אמר גם לפי הפשיטות מק"ו ולמסקנא דבבלי דילי' מגז"ש מועדו מפסח אין למילף משם אלא קרבן ציבור וכבר כתבתי קושיא זו פסחים פ"ז ה"ו. מיהו מדברי הרמב"ם בפי' המשנה נראה שמפרש הא דתנן פ' כיצד צולין נטמא טומאת התהום הציץ מרצה קאי אכל קרבנות שהקריב כהן שנטמא בטומאת התהום. ואיכא בין נזיר לכהן העובד דאלו בנזיר זורק הדם לכתחלה וכהן שנטמא בטומאת התהום דוקא בדיעבד אם זרק הורצה כמפו' בדבריו. ובעיא דסוגיין ודר"י אם לזרוק לכתחלה דם התמיד וכפירש"י שהבאתי בסמוך. אך תימא לפרש כן מתני' דהא לא נזכר שם כהן העובד אלא הנזיר ועושה פסח. ועוד א"כ למה השמיט רבינו בעיא דר"י'. ועוד דלעיל בסוגיין בד"ה בין כו' אסיקנן דאף בנזיר ועושה פסח סובר' הרמב"ם דוקא בשנודע לאחר זריקה הציץ מרצה אבל לא קודם וצ"ע. והכ"מ כ' בד"ה כהן שעבד כו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה משנה פ' כיצד צולין אע"ג דבפסח איתניי' משמע דה"ה לכל הקרבנות אלא שיש קצת הפרש ביניהם כמ"ש בסמוך ע"כ. ותימא הא סתמא דסוגיין וגם ר"י לא משמע להו להשוות שאר קרבנות מניין לו שום משמעות להשוותם ועוד לסברתו דשוין הם ודאי דאין לחלק ביניהם דהא הלכתא לשניהם נאמרה בשוה ואיך נחלק ביניהם מסברא. ומ"ש הכ"מ עוד ממ"ש רבינו נראה לכתחל' אינו זורק אם נודע לו ופ"ו מהק"פ כ' דלכתחלה שוחט וזורק וצ"ל שטעמו דשאני קרבן פסח שהוא חוב ומצוה עוברת ע"כ והלח"מ פ"ו מה' נזירות הסכים לדבריו ע"ש. ותימא עד כאן לא כ' בפסח דשוחט וזורק לכתחילה אלא בספק טומאת התהום דהיינו שהוא ספק אם נטמא אבל בנטמא בודאי אף בפסח אין הציץ מרצה אא"כ נודע לו לאחר זריקה כמפורש שם בדבריו ומהתימא על הגאונים אלו שלא עיינו כל צרכם בדברי הרמב"ם. ועמש"ל בד"ה בין כו' וצ"ע:

לא אם אמרת בבעלים שייפיתה כחן בשאר כל הטומאות בשנה כו'. מדקאמר בשאר כל הטומאות ולא קאמר סתמא בכל הטומאות בשנה נראה דסובר סתמא דש"ס דטמא מת אינו משלח קרבנותיו. אע"ג אנן טמא מת בעינן למילף בק"ו מ"מ מצינן קולא בבעלים בטומאה. ואתי' כריש לקיש זבחים דף כג וכ"פ הרמב"ם ה' ביאת המקדש ספ"ב. ובפסחי' פ"ז ה"ז כתבתי בפרושי בד"ה ופריך כו' אפי' אינה טומאת מת וצ"ל ואינה טומאת מת:

לכם בין לו בין לעובד שלו. וקשה אי סובר ר' מנא כרבנן דלעיל דדרשי' מלכם דבעינן שתהא הטומאה גלויה לאפוקי טומאת התהום א"כ ליכא למילף עובד מיניה דלכך נקט לשון רבים לומר שתהא גלוי' לכל ואי סובר טומאת התהום הלכתא גמירי ואייתר לכם ללמד על העובד א"כ ה"ל למכתב לכם גבי טומאה ולא גבי דרך רחוקה ודוחק לומר תרתי שמעינן מיניה וצ"ע:

דאר"י תבן וביטלו בטל. נראה דסובר הירושלמי מתני' דאהלות פט"ו ד' יוסי היא. כדא"ר הונא בבבלי עירובין דף עט ריש ע"א אהך מתני' מאן תנא אהלות ר"י ומדמשני הא דאר"י בשבללו בעפר ש"מ דרי"א מפורש תבן וביטלו בטל. ומכאן ראיה דגרסי' במתני' דאהלות תבן וכגירסת הספרים. אך קשה אי אמתני' דאהלות קאי קשיא הא אפילו בכולו עפר צריך ביטול כ"ש כשבללו בעפר. לכך מההכרח לומר שברייתא מפורשת היא דאמר בה ר' יוסי תבן וביטלו בטל. והיינו דאר"ה מאן תנא אהלות ר"י. ודלא כמ"ש בתוס' שם בד"ה מאן כו' ע"ש:

מה דאר"י בשבללו בעפר. ותימא בעירובין פ"ז ה"ג איתא נמי להך סוגיא ומההכרח לפרש דכשבללו בעפר מסתבר טפי שיתבטל מתבן בלא עפר וכמ"ש שם בפירושי וכאן צריכין לפרש בהיפך כשבללו בעפר אינו מתבטל כמו סתם תבן וכמ"ש בקונטרס. והכא והתם ר"ח הוא דמוקי לה הכי. גם הא דקאמר בסמוך יש תבן כו' לפום סוגיא דעירובין צ"ל דר"י איירי בתבן שאין עתיד לפנותו ולסוגיא דהכא צ"ל דאיירי בתבן שעתיד לפנותו וכמ"ש בקונט' בלישנא קמא מיהו הך לישנא קשה דלסוגיא דהתם קשיא אי באין עתיד לפנותו איירי ר"י ל"ל לבטלו וא"ל קסבר ר"י אין עתיד לפנותו צריך ביטול הא תניא בסיפא דברייתא תבן שאין עתיד לפנותו הרי הוא כעפר סתם ועפר א"צ ביטול. ודוחק לומר קסב' ר"י גם עפר צריך ביטול אפי' באין עתיד לפנותו ועפר שעתיד לפנותו הרי הוא כתבן ולא מהני ביטול. ולישנא קמא דהכא נמי קשיא אחרי שעתיד לפנותו אין כאן ביטול. ודוחק לאוקמי בשביטלו לפי שעה ועתיד לפנותו לאחר זמן. ול"ב שבקונט' בעירובין דמברייתא שמעינן דסובר ר"י בסתם תבן דבטיל. אינו מוכרח אדרבא מברייתא משמע איפכא סתם תבן לא בטיל. ולישנא בתרא דהכא נמי דחוק די"ל סובר ר"ח סתם תבן לא מהני ביטול לכך מוקי לדר"י בשבללו בעפר. ונראה הא דר"ח אמתני' דעירובין לחוד אתמר והאי דיש תבן שהוא כעפר ענין בפני עצמו ולא קאי אדר"ח וצ"ע. כ' המג"א א"ח סי' שע"ב ס"ק כז בשם הרמב"ם פ"ג מה"ט סתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלים הן משמע דס"ל דלא מהני ביטול לשבת אחד דאל"כ ל"ל האי טעמא הא בלא"ה עפר אין ניטל בשבת ע"כ דברי תימא הם שכ' הרמב"ם שם בסיפא וכן אם מיעט רחבו בלוח או בקנה כו' מערבין א' וכל דבר הניטל בשבת אין ממעטין בו ע"כ הרי מפורש דדבר שאינו ניטל ממעטין בו ש"מ ביטול לשעה מהני. ועל הישנים אנו בושים אלא שמגלגל עלינו את החדשים שמ"ש הרמ"א סי' שנח סעיף ב' וי"ח דעפר לא הוי ביטול אא"כ אין עתיד לפנותו לעולם. קשה סוגיא דעירובין דדוקא מיעט בדבר הניטל הוא דלא הוי מיעוט אבל דבר שאינו ניטל הוי מיעוט. וראיתי שכבר הרגיש הרא"ש פ"ק דסוכה בקושיא זו והתה"ד כ' רשויות שבת דרבנן מודה הר"ח דמהני אפי ביטול לשעה. ע"ש א"כ יש לתמוה על הרמ"א שהביא דעה זו בה' שבת ומאי דקשיא ליה למג"א ל"ל האי טעמא הא אין עפר ניטל בשבת. לק"מ דיש עפר הניטל בשבת כדא"ר יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו. וצרורות נמי דבר הניטל לקנח בו לכך צ"ל טעמא דסתם עפר בחריץ מבוטלין הם. והא דאר"ה בדר"י בבבלי עירובין דף ע"ט עפר וצרורות דבר שאינו ניטל הוא לית ליה הא דרב יהודה ואוסר נמי לקנח בצרור ודוחק וצ"ע. ולדידי קשיין דברי הרמב"ם אהדדי דכאן כתב סתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין הם. משמע אבל בבית סתמן אינן מבוטלין דבית לאו למיטיימ' קאי וכדא"ר אשי בעירובין שם וכ"כ בה' סוכה פ"ד עפר סתם לא הוי מיעוט. ובפ"ז מהט"מ כ' בית שמלאו עפר או צרורות ה"ז בטל הבית. וי"ל מ"ש בהט"מ הוא כגירסתו במתני' פט"ו דאהלות בית שמלאו עפר וצרורות בטל. וסובר הרב דאיירי שמלאוהו עד הקורות דומיא דרישא דתנן בית שמילא תבן ואין בינו לבין הקורות פותח טפח. דהתם ודאי ביטל הבית אבל האי דעירובין ודסוכה איירי בשלא מילא עד הקורות אלא שמיעט מקום הגבוה לכך דוקא בחריץ הוא דהוי מיעוט בסתמא אבל לא בבית. וא"ת לגירס' הרמב"ם מאי פריך הש"ס בעירובין שם ביטלו אין כו' הא ל"ג וביטלו במתני'. וכבר הרגיש התי"ט באהלות שם בזה והניח הדבר בצ"ע ע"ש. וי"ל סובר הרמב"ם הא דפריך הש"ס בעירובין ברייתא היא. כמ"ש תוס' שם בד"ה והתנן כו' וא"ל דהך דמייתי היא ברייתא דאין להביא ברייתא כיון דיכול להביא המשנה ע"כ. הרי לגי' הרמב"ם במתני' ניחא שפיר לומר הך דמייתי היא ברייתא:

מילאוהו חריות צריכה. וא"ת הא חריות דבר שאינו ניטל הוא דלשרפה הוא וי"ל דוקא בקצצם לשרפה מוקצים הם אבל בשקצצום לישיבה או סתם מותר לטלטלם לישב עליהם כמ"ש הש"ע א"א סי' שח סעי' מ' ובמג"א שם א"נ י"ל הא דצריכ' ליה חריות היינו דמספקא ליה אי ביטול לשעה מהני דחריות בטלים לשבת או דלמא ביטול לעולם בעינן ופשיט מדרשב"ל דאמר אפי' רוק מהני למעט אע"ג דלא מהני אלא לפי שעה ש"מ דביטול לשעה מהני. הא ודאי מיהת שמעינן מדרשב"ל דביטול לשעה מהני ודלא כר"ח. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה מה כו':

תיפתר שמצאו קמצוץ. בפסחים פי' בגליון בגומא תרגום של באחת הפחתים בחד קומציא ע"כ וא"נ דהא מפורש לקמן כל שאינו מופשט כדרכו קמצוץ מיקרי והוא מלשון קיבוץ כדכתיב וקמץ משם והואיל ואיבריו נקבצים קרי ליה קמצוץ. ובפסחי' פירשתי עוד ראש של זה כו' ע"ש וגם זה א"נ דהא דמשני לקמן כגון אילין כו' ע"כ לא קאי אקמצוץ דהא קמצוץ איירי במת אחד. ופי' בקונטרס עיקר:

הא נבלה לא ק"ו כו'. כ' הרמב"ם פ"ו מה' נזירות ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא שהרי יודע בו זה שהרגו. וכ' הראב"ד כבר אמרו איזו היא טומא' התהום כל שאין מכירה אחד בסוף העולם ממילא אימעיט הרוג אלא אעושה פסח קרוי ולמעוטי טומא' התהום דזיבה ע"כ. וכ' הלח"מ פ"ב דף ט"ו אמרו טומאת התהום דזייבה התירו וזה סיוע להרמב"ם והר"א סובר דהאי תנא פליג אאידך ברייתא ע"ש. ודבריו תמוהים שהרי פסחים דף פ' מסקינן טומאת התהום דזיבה לא התירו. ובנזיר דרך דחי' אמרו טומאת התהום דזיבה התירו אבל למאי דמסיק ואף ר"א אמר למפרע מדרבנן ש"מ טומאת התהום בזיבה לא התירו. וע"ק עדיין לא תירץ כלום לקושית הר"א. ובס' א"מ כ' הרמב"ם לאו אברייתא קאי דודאי דסובר בריית' אתי למעוטי טומאת שרץ ולא טומא' זיבה כמש"ל אלא מפרש דברי עצמו דלא נטעה לומר דאף בהרוג שייך טומאת התהום שנהרג ע"י חץ ולא נודע לו אם מת או לא קמ"ל דאזלינן בתר רובא ע"כ גם זה תימא עדיין לא פלטי מינן למה לא משני הש"ס בפסחים דאתי למעוטי הרוג דפי היכי דאיצטרך הרמב"ם לפרש דבריו כן נפרש דברי הבריית'. ועוד כיון דחידוש דין הוא זה היא גופא קשיא מנ"ל להרמב"ם הא. שהרי טומאה ברה"ר היא ואין לנו להחמיר משום רובא. ועוד שהרמב"ם כ' בפרקין בפי' המשנה ועוד אמרו לא אמרו טומא' התהום אלא למת כלבד לאפוקי הרוג דלא לפי שכבר נודע למי שהרגו בלי ספק ע"כ. הרי מפורש דלא כדבריו. ומ"ש דהרמב"ם סובר ברייתא אתי למעוטי טומאת התהום דשרץ וטומאת התהום דזיבה ובדף ט"ו האריך בזה. ואין דבריו נכונים דודאי אין סברא למעט טומאה קלה דלא תהא טומאה חמורה קילא מטומאה קלה כמפורש בסוגיין ועוד דה"ל להרמב"ם לפרש דאין טומא' התהום בשרץ. ומ"ש עוד שם לתרץ קושית הלח"מ פ"ד מה"נ אמ"ש הרמב"ם פ"ו מהק"פ שומרת יום כנגד יום ששחטו עליה את הפסח ואח"כ ראתה פטורה מפסח. אע"ג דסובר למפרע הוא מטמא דלכך פטורה משום דנשים בשני רשות ע"ש שהאריך. ולא עיין יפה. שהרמב"ם כ' שם ברישא זב שראה שתי ראיות וספר ז' ימים וטבל בשביעי שוחטין עליו ואוכל לערב ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם ה"ז פטור מלעשות פסח שני וכן שומרת יום כנגד יום כו' ע"כ. הרי דגם בגברא איירי. וכ"מ בבבלי פסחים דף פא ע"ש. והא דכ' תוס' שם דלמא הא דפטורין היינו משום דסבר נשים בשני רשות. קאי אברייתא קמייתא דמייתי שם דלא א"ר יוסי אלא בנשים אבל מודו דמברייתא אחריתא שפיר שמעינן דאף באנשים פוטר ר"י מפסח שני. ובעיקר קושית הר"א נראה דראיית הרמב"ם מדגרסינן בפרקין בבבלי דף סה א"ר יהודה מצא פרט למצוי מת פרט להרוג. א"כ גם ברייתא דר"ח מפרשינן מת פרט להרוג. והא דלא משני הכי בפסחים לר' יוסי ה"ק אפי' לסברת רבא דלא קאמר מת למעוטי הרוג ליכא למפשט האיבעיא אבל להלכה קי"ל כרב יהודה דמת למעוטי הרוג. ובזה דברי הרמב"ם פ"ו מה"נ ופ"ו מהק"פ נכונים. ומסוגיין משמע דמקרא קדריש טומאת התהום בנזיר ועושה פסח דאי הלכה היא אין למילף בק"ו. ועמש"ל בד"ה קל כו':

המאהילין שהן מטמאין מלמטן למעלן. בבבלי גרסי' חוץ מן כזית מן המת והמאהיל על פני טומאה וכל דבר שמטמא מלמטה למעלה לאתויי זב וזבה. ורש"י הגיה ע"ש. ולסוגיין אין נראה הגהתו אלא ה"פ והמאהיל ע"פ טומאה דהיינו כל דבר שמטמא מלמטה למעלה. וא"צ להגהת רש"י ולא לדחוקיו:

דרי"א טומאה טמונה כו'. לעיל פ"ו הגירסא הנזיר מגלח עליה וא"ת מאי קמ"ל הא מיטמא עכ"פ משום אהל בשנודע לו קודם הזריקה. ודוחק לומר קמ"ל דלא כר' יוסי דאמר פ' העור והרוטב טומאה טמונה אינה מטמא' דא"כ מ"ש נזיר דנקט ה"ל לאשמועינן בכל הטומאות דמטמא וי"ל ודאי ישנו טומאת אהלות שאין הנזיר מגלח עליהם קמ"ל דטומאה טמונה מגלח עליה. מיהו מסוגיין משמע דרי"א טומאה טמונה אין הנזיר מגלח עליה כדמוכח מתירוצו דר' עזריה בסמוך:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף