שיירי קרבן/נזיר/ח/ב

שיירי קרבן נזיר ח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אכל בקדשים לאחר ס' יום כו'. כ' תוס' דף נה משמע ביום ס"א אוכל בקדשים וכן הוא לשון התוספתא ואוכל בקדשים מיד לאחר ס' וקשה הא תנן לעיל פ"ג מי שנזר ב' נזירות מגלח הראשונה ביום ל"א והשניה ביום ס"א וא"כ לא היה אוכל בקדשים עד יום ס"ב שהוא יום הבאת קרבנותיו וי"ל כיון דתנן אם גילח ביום ל' יצא ש"מ מדאורייתא מגלח ביום ל' והכא משום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחות הראשונות ולפ"ז אוכל ביום ס' גופיה דהא תנן לעיל אם גילח השניה ביום ס' חסר אחת יצא ע"ש שדחקו מאוד בזה. ועי' בתי"ט. ול"נ בתגלחת הראשונה שיש שם שני ספיקות ספק תגלחת מצורע וספק תגלחת נזיר טמא ובשניהן א"צ להמתין יותר משבעה אלא משום ספק נזיר טהור צריך להמתין ל' דה"ל תרי נגד חדא הלכך אוקמוה אדאורייתא ומגלח ביום ל' אבל תגלחת השניי' אין לספק בנזיר טמא שאם טמא היה כבר יצא בתגלחת הראשונה אלא שהוא ספק תגלחת מצורע וספק נזיר טהור דה"ל חד נגד חד הלכך צריך להמתין עד יום ל"א שהוא יום ס' ומביא קרבנות מצורע ביום ס"א. ומתחיל למנות מיום ס"א אבל מיום ס' לא אע"ג דתנן לעיל יום ל' עולה לכאן ולכאן הכא שאני שאם הוא תגלחת מצורע ה"ל יום התגלחת בכלל ימי ספירו שאין עולין לו שכל זמן שלא העריב שמשו אסור בתשמיש הלכך אינו מתחיל למנות עד יום ס"א ומגלח תגלחת שלישית ביום צ"א ותגלחת רביעית ביום קכ"א ואז מותר לשתות יין כו' ולכך תנן ומותר לשתות יין לאחר ק"כ יום. והתי"ט כ' בד"ה ושותה כו' וקשה כיון דמגלח ביום ס איך נאמר שמנינו מתחיל מיום ס"א הא תנן לעיל אותו יום עולה לכאן ולכאן ודחק מאד ע"ש. ואני אומר אגב חורפי' לא דק דלא דמיא תגלחת מצורע לתגלחת נזיר וכמ"ש והוא נכון וברור:

ושותה יין וכו' כ' הר"ב ועדיין הוא אסור לשתות יין דשמא מוחלט היה ותגלחת מצורע אינו עולה לו לתגלחת נזיר טהור ולא לתגלחת נזיר טמא ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. ותימא הא אם מוחלט היה עדיין לא מנה כלל לנזירותו דהא ימי גמרו וימי ספירו אינן עולין לו לא לנזירות טהור וטמא והכי הל"ל שימי צרעתו אינן עולין לימי נזרו. וכ"כ תוס' זבחים וסיימו ותגלחת צרעתו אינו עולה לתגלחת נזרו. גם הרמב"ם כ' בפי' המשנה זאת ההלכה צריכה לששה עיקרי' כו' העקר השלישי שימי ספירו וימי גמרו אין עולין לנזירות והעקר הרביעי שאין אדם מגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירו ולצרעתו. ותימא העקר הרביעי ל"ל. ואף דנפקא מיניה אם נטמא בספק בתחלת נזירותו והזה ושנה אבל עדיין לא גילח מפני שהוא ספק ואח"כ נולד לו ספק צרעת תוך ימי נזירותו אע"ג דכבר מנה שבעה לנזירות טמא אפ"ה לא מהני תגלחת הראשונה לטומאה ולצרעתו. מכל מקום להלכה זו א"צ עקר זה שהרי הרמב"ם מוקי לה בשנטמא בסוף שלשים וכתבתיהו לקמן בד"ה כיצד כו'. גם אתוס' קשיא דהא אינהו מוקי לה דשתי הספיקות של טומאה וצרעת אירעו לו מיד בראשון לנזירותו. ואם נאמר דימי ספירת טומאה עולין בימי ספירו וימי גמרו ניחא דקשיא יעלה לו תגלחת השנייה לנזרו ולצרעתו והוצרכו לומר דאין תגלחת אחת עולה לשניהן. אך אין הדעת סובל לומר כן דודאי כך ההלכה שאין עולין כלל לא לטהור ולא לטמא דהא לפי האמת אין תועלת בדבר כיון דאין תגלחת אחת לשתיהן ותגלחת מצורע קודם ממילא צריך להמתין ז' ימים בין תגלחת לתגלחת וצ"ע:

איזהו מוחלט בספק שנים כו'. כ' תוס' דף נ"ה וספק טומאת צרעת דספק הוא לו אם פרחה בו צרעת ממש אם בוהק הוא. ותימא הא מפרש בגמרין דספק דמתני' בשנים שנתחלפו כו' וכן עיקר. דספק שכתבו תוס' לאו ספק הוא שהטומאה והטהרה תלויה בכהן וכל זמן שלא אמר הכהן טמא בטהרתו הוא וכיון שהכהן מסופק לעולם בטהרתו הוא אבל כשנתחלפו ודאי הטמא בטומאתו. ובזבחים דף ע"ו כ' תוס אהא דתני ר"ח בסמוך ספק מצורע טמא פירוש מוחלט ספק מצורע טהור פי' שטהר כבר אבל מצורע ודאי היה פירוש בחד גברא איירי שיש בו כל ספיקות הללו ע"כ. נראה שמפרשים שהספק בחד גברא אם הוא מצורע טמא או טהור וכמ"ש תוס' כאן. ודבר תימא הוא וכמ"ש בסמוך וא"ל שכוונתם דמתניתין בחד גברא איירי ולא בשנים דודאי אי אפשר לפרשה בענין אחר דהא תנן ושותה ביין לאחר ק"כ יום וצ"ע:

כיצד א"ל נזיר טמא אתה צא ומנה שבעה כו'. משמע שנטמא ונצטרע בספק מיד ביום הראשון וכ"כ תוס'. ולדעתי אין זה מוכרח שאף אם נטמא ונצטרע בספק תוך ימי נזירותו נמי כך דינו. והרמב"ם כ' ריש פ"י מה"נ לפיכך מי שנזר שנה אחת והי' בכל השנה הזאת ספק מצורע וספק טמא מת או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה נטמא בספק ה"ז מונה ז' ימים ומזה בשלישי ושביעי ואינו מגלח בשביעי ואינו יכול לשתות יין ולהטמא למתים אלא לאחר ד' שנים. ודבריו תמוהים משמע ספק מצורע בעינן שיהא מתחלת השנה ואיני יודע שום חילוק בין ספק מצורע לספק טמא ואפי' שניהם אירעו בסוף שנה צריכים ד' שנים. ומדברי הראב"ד נראה שמפרש הא דכ' הרמב"ם ובסוף השנה נטמא בספק היינו בסוף שנה ממש ביום התגלחת הראשונה אחר התגלחו. ובאמת כך נראה מדבריו שהרי סיים בה ומזה בג' ושביעי ואינו מגלח בשביעי. ואי ס"ד שכבר מנה ג' וז' בשנה הראשונה א"כ בשביעי הוא מגלח. וקשיא ליה א"כ בג' שנים וז' ימים סגי ליה דהא ז' ימים אחר תגלחת הראשונה ודאי יכול לגלח שנית דאי לאו מצורע ולאו טמא היה כבר גילח נזירת טהרה בראשונה דהא אם גילח ביום מלאת יצא ועכשיו לאו נזיר הוא ואי מצורע היה הרי תגלחת הראשונה עלה לו לתגלחת מצורע הראשונה וכבר ספר לו שבעת ימים בין תגלחת ראשונה לשניה כדין מצורע. ואי לאו מצורע אבל טמא היה וכיון שנטמא סוף שנה סתר הכל כדין הנטמא ביום מלאת ודאי שיכול לגלח עתה כדין נזיר טמא. מיהו אח"כ צריך להמתין שנה תמימה דשמא מצורע היה ושתי תגלחת הראשונות היו לטהרת מצורע ועכשיו מונה נזירותו ומגלח וממתין עוד שנה דשמא תגלחת השלישי' של נזיר טמא היה ונראה שזהו כוונת הראב"ד בהשגה אלא שצ"ל אלו נטמאו בסוף שנה ממש. וזהו טעות סופר דמוכח ומ"ש ודבריו אינו כו' ר"ל דאם נטמא תוך ז' ימים האחרונים צריך ד' שנים ואיזה ימים יותר לתשלום השבעה ימים. ונסתלקו כל תמיהותיו של הכ"מ. והלח"מ כ' שם לתרץ דברי הראב"ד והאריך מאוד. ודבריו אינן אלא תמה דודאי אם נטמא תוך ז' ימים האחרונים שבסוף שנה אסור לגלח עד אחר הזאת ג' וז' דשמא נטמא וסתר הכל ואסור לגלח אף בימי טומאתו וזה דבר מבואר מאד ודבריו צ"ע. ומה שפירשתי דברי הראב"ד הוא נכון וברור וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה וכשהוא ביום אחרון מן הל' כולם ספק טמא וכמו כן היה באלו הל' יום כולם ספק ממוחלט:

מביא עולה כו'. מלשון וסדר התוספתא משמע שמביא תחלה עולת בהמה ואח"כ שתי ציפרים ואח"כ חטאת העוף ואח"כ מגלח כדרך המצורעין. וכן בדין שעולת בהמה היא קרבן נזיר טהור והיא הראשונה שנזיר ודאי הוא וצריך להביא קרבן זה והשאר ספק. וקרבן זה צריך להביא קודם הגיליח שאם טהור הוא אסור בגילוח עד שיזרוק עליו (אלא) אחד מן הדמים וכמ"ש בקונט' ואח"כ מביא שתי ציפרי דרור שאם מצורע היה צריך להביא ציפרים קודם הגילוח ואח"כ מביא חטאת העוף שהוא קרבן נזיר טמא שדינו לאחרו דהא מגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני אך קשה למה מביא חטאתו ואח"כ מגלח ה"ל לגלח קודם ואח"כ יביא חטאתו דאע"ג דתנן אם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום מ"מ לעולם צריך להקדים הגילוח ואח"כ מביא קירבנו וצ"ע:

וטעון מתן בהונות. בקונטרס הגהתי וסמיכה וכ"ה בבבלי יכ' תוס' נדה דף ע' ע"ב בד"ה וסמיכה ונסכים פי' בקונטרם דבאשם ליכא סמיכה כדאמרינן במנחות פ' שתי מדות ולא עיין בה דתנן כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח ואלו אשם לא מפיק. ובפ' כל הפסולין פליגי אי סמיכת אשם מצורע דאורייתא או לא אבל לכ"ע סמיכה בעי ע"ש. ונראה הא דכ' רש"י דבאשם ליכא סמיכה אאשם מצורע קאי דביה משתעי דאע"ג דבעי סמיכה דרבנן מ"מ נפקא מינה בין סמיכה דאורייתא לדרבנן דאלו סמיכה דאורייתא בכל כחו וסמיכה דרבנן באקפויי ידא וקמ"ל דסומך בכל כחו כשלמים והא דלא מפיק במתני' דשתי מדות אשם מצורע י"ל כיון דמדרבנן מיהו בעי סמיכה לא קחשיב. וכה"ג כ' תו' זבחים דף ל"ג בד"ה סמיכה כו' ע"ש. אלא דהיא גופא קשיא מנ"ל לחלק בין אשם מצורע לשאר אשמות לענין סמיכה וצ"ל דלא ילפינן משאר אשמות כיון שאינו בא אלא להכשיר. וכ"כ רש"י זבחים שם בד"הסמיכת אשם כו'. ודבר זה מהא דפ' שתי מדות שמעינן דאמרי' שם לענין נסכים חטאת מצורע לכפר ואשם מצורע להכשיר בעינן תרי קראי ולא ילפינן אשם מצורע מחטאת א"כ ה"נ ליכא למילף. אע"ג דכתיב כחטאת כאשם ואמרי' פ"ק דזבחים מה חטאת טעון סמיכה אף אשם טעון סמיכה היינו שאר אשמות אבל לא אשם מצורע. ותו' כ' זבחים דף ל"ג בד"ה איפוך כו' קשה הא אמרי' פ"ק דיבמות לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר חדש לידון בבוהן יד ורגל יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כחטאת כאשם הוא לכהן מה חטאת טעונה כו' נימא מה חטאת טעונה סמיכה ומתן דמים ואימורים למזבח אף אשם כו' ע"כ ותימא הא ודאי ליכא למילף סמיכה מהך היקישא דהא כתיב כי כחטאת האשם הוא לכהן וכן מפורש לקמן פ' איזהו מקומן דצפון ליכא למילף מהך היקישא אלא דוקא מתן דמים ואימורים דבעי כהונה אבל שחיטה דלא בעי כהונה לא מיבעי צפון. והא דמשני התם מדכתיב האשם לומר כשאר האשמות יהיה. דוקא צפון ילפינן מיניה דכתיב בהדיא בשאר אשמות אבל סמיכה דלא כתיב באשם אלא מהיקישא דכחטאת כאשם ילפינן ליכא למשמע מהאשם מדלא כתיב כאשם. וכן מפורש בתו' פ' איזהו מקומן שם בד"ה אי אקשי כו' ע"ש. ומ"ש תוס' פ"ק דזבחים דף י' ע"ב בד"ה הרי אומר כחטאת כאשם באשם מצורע כתיב ע"כ. דברי תימא הם שהרי במצורע כתיב כחטאת האשם ולא כאשם. ואף אם נדחקו ונאמר שגירסתם בגמרא כחטאת האשם הרי מבורר שגירסא מוטעת היא דהא מסיק שם דף יא לרבנן האי כחטאת כאשם ל"ל לומר לך מה חטאת טעונה סמיכה אף אשם טעון סמיכה הרי דכל מילי ילפינן מהך היקישא ובדף נ' אמרי' דליכא למילף צפון מהך היקישא וכמ"ש וצ"ע וא"ת תיקשי מר"ש למ"ד סמיכה דאורייתא וי"ל בכדי נקט סמיכה כמ"ש תו' נדה שם בד"ה וסמיכה כו' ע"ש:

ומונה ל' יום ומביא קרבנותיו שלמין. כ' תו' זבחים דף ע"ו תימא למה לא הזכיר בקרבנות תגלחת רביעית חטאת שהרי ודאי נזיר היה ועדיין לא הביא חטאת בשום פעם וכי היכי דמביא עכשיו שלמים יש לו להביא גם החטאת ע"ש. ותימא על תמיהתם שהרי מבואר כאן שאין הכוונה על השלמים. אלא שעכשיו הוא משלים כל קרבנות טהרה שיש לו להביא והיינו החטאת והשלמים. וה"ה הוה מצי להתנות בתחלה על החטאת עוף שמביא אם נזיר טהור או טמא אני יהיה חטאתי אלא שאין תנאי בחטאת א"נ דא"כ לא הוה מצי להביא חטאת בהמה לטהרתו בסוף וזה מבואר מאוד. וכ"כ הרמב"ם פ"י מה"נ ומביא בתגלחת רביעית קרבן נזיר טהור שהן שלש בהמות חטאת עולה ושלמים:

כיצד עושין לו כדברי בן זומא כו'. פירושי בקונטרס הוא מדברי תו' זבחים ומנחות שם. ותימא מאי שייטא פלוגתא דב"ז ור"י דמתני' הכא הא ודאי אף ר"י מודה בזה לבן זומא. אבל האמת עד לעצמי דתני לדברי בן זומא לאפוקי חכמים דפליגי עליה וסברי דאין תקנה לספק זה וכדא"ר יוחנן בסמוך זו דברי בן זומא אבל דברי חכמים כו' וזה ברור:

אבל דברי חכמים לעולם הוא בחלוטו כו'. וקשה הא ודאי כלו ימי חלוטו כשהביא ציפרים ונעשה לו כדין מצורע ביום טהרתו והכי הל"ל לעולם הוא בימי ספירו כו' וטובא איכא בינייהו בין ימי חלוטו לימי ספירו וי"ל ודאי שאין עליו חומרת ימי חלוט ולא קאמר לעולם הוא בחלוטו אלא לענין זה שאסור בקדשים עדיין כמו שהיה בימי חלוטו. אך קשה מ"ש דפליגי בנזיר שנצטרע בספק בכל ספק מצורע איכא נמי הך פלוגתא אי אשם מעכב או לא וי"ל באמת פלוגתייהו דבן זומא וחכמים בכל ספק מצורע. והיינו דתניא בתוספתא לדברי בן זומא כלומר דפליג בספק מצורע וסובר דיש לו תקנה אשם אינו מעכב. והרמב"ם פ"י פוסק כבן זומא וסיים בה אבל האשם והעולה אינן מעכבין לא בתגלחת הטומאה ולא בתגלחת הצרעת. וכתב הראב"ד אינו כן שהאשם לד"ה מעכב מלמנות נזירות טהרה ובגמ' מקשה והא בעי אשם ומשני ר"ש היא כו' ע"ש ולפ"ז לרבנן דפליגי אר"ש אין לוה תקנה כדאמרי' בסוגיין. ובכ"מ ולח"מ דחקו מאוד לתרץ ע"ש. והמעיין בסוגיין יראה שאין דבריהם מחוורין. ונראה בבבלי מסוגיין פריך והא בעי אשם ומשני ר"ש היא דאמר למחרתו כו'. וקשה כיון דלית ליה תקנה אף רבנן מודו. וכן משמע זבחים דף ע"ו ע"א היכא דלית ליה תקנתא מודו רבנן. אע"ג דהתם קאי אחתיכות שכבר נתערבו ולמה לא יאכל מהן ביום הראשון הא איהו לא קעביד מידי לפוסלו אדרבא הוא מתקן כל מאי דאפשר ואין זה מביאן. מ"מ אין לחלק והיינו דאמרי' ס"ל מי שהיה טמא דף צ"ח ע"ב ורבנן דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפסול היכי עבדינן לפסח שנתערב בבכורות בשלמא אשם אית ליה תקנתא ברעיי' אבל בכור לית ליה תקנתא ע"ש ברש"י ומאי פריך דלמא סברי חכמים דלית להו תקנתא אלא ירעו עד שימותו דאין מביאין קדשים לבית הפסול. אלא ודאי הא דאין מביאין אינו אלא חששא שמא יוותר ומשום הך חששא אין דוחין מצוה דאורייתא. ופריך ורבנן דפליגי אר"ש דמתני' דאמר חבורת כהנים יאכלו ש"מ דאית להו תקנתא אחריתי דאל"כ אף רבנן מודו דעבדין כר"ש והכא נמי איך נדחהו לאדם זה מכמה וכמה מצוה דאורייתא. וביותר קשה לרבי יוחנן דקאמר דברי חכמים לעולם הוא בחלוטו וכו' משמע דאין לו תקנה עולמית והא ודאי דחינן הא דאין מביאין מקמי פסח דהוא עשה שיש בה כרת ואי לא יחריב אשמו אסור בפסח. וגדולה מזו כ' תו' פסחים דף פט ע"א בד"ה הני מילי כו' ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר יכנס לידי ספק כרת כו' ע"ש כ"ש הכא דאיכא ודאי כרת. וכ"ת התם בעידנא דמביא לידי ספק נותר מקיים עשה דכרת משא"כ כאן שהרי כ' תו' פסחים דף נט ע"א בד"ה אתי כו' עשה דחמיר כגון פסח דוחה עשה דקיל אפילו לא מקיים עשה דחמירבעידנא דמיעקר עשה דקיל ע"ש. וי"ל דה"נ קאמר לעולם הוא בחלוטו עד שיניף האשם דהיינו עד הפסח שאו עשה דכרת דחי ליה. אך קשה אף שאר מצות כגון קרבנות דנזיר טהור ואכילת קדשים וביאת המקדש ראוי שידחה ספק שמא יוותר. וא"ל הא דמשני הבבלי ר"ש היא ר"ל דעבדינן הכא כר"ש דמייתי ומתני כיון דלית ליה תקנתא דהא מפורש בתוספתא לעיל דפליגי חכמים אר"ש בספק זה. והמחוור כדעת הרמב"ם שהאשם והעולה אינן מעכבין לרבנן ור"י בנו של ריב"ב פליג וסובר אשם מעכב. והא דפריך והא בעי אשם הכי קאמר וברייתא דתניא בה דבעי אשם ר"ש היא א"נ למ"ד אשם מעכב פריך א"כ לא יהא תקנה לספק מצורע ומשני ר"ש היא ורבי ישמעאל כר"ש ס"ל א"כ יש לו תקנה ע"י תנאי וזה עיקר. וא"ת מנ"ל להרמב"ם דאשם אינו מעכב אדרבא מסתמא. יש לנו לומר דמעכב כדאמרי' מנחות פ"ק דף ה' אר"פ שאני הלכות מצורע דכתיב בהו הויה הלכך סדרו מעכב כ"ש דכל הכתוב בו מעכב וי"ל כפרה שאני דתניא ת"כ פ' מצורע ועשה הכהן את החטאת וכפר מה ת"ל לפי שנאמר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה יכול יהי כולם מעכבים אותו ת"ל ועשה הכהן את החטאת וכפר מלמד שהכפרה בחטאת ע"כ. וניחא נמי הא דהוה קשיא לן מהא דתניא מנחות שם הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא מבית השרפה. וכ"פ הרמב"ם פ"ק מה' מחוסרי כפרה. א"כ איך יקריב חטאת בלא אשם ולפמ"ש י"ל דוקא אסדרו קפיד קרא אבל אי לא הקריב עולה ואשם כלל אינו מעכב ור' ישמעאל סובר מקשינן אשם לחטאת דכתיב כחטאת כאשם. ולית ליה לחלק בין מכפר למכשיר עמש"ל בסוגיין בתו' בד"ה וטעון כו' ובק"א כ' ואשם בכלל חטאת הוא לענין זה שחטאתו ואשמו מעכבין והכי משמע פ' משקלי עלי ע"כ נראה דדייק מדלא הזכיר הת"כ אלא העולה והמנחה וליתא דדוקא בעולה ומנחה איכא למטעי דמעכבין כיון דכתיב בהו כפרה אבל גבי אשם לא כתיב כפרה. ועיקר כמ"ש דוקא חטאת הוא דמעכב אבל לא אשם ועולה ומנחה. ומ"ש ככ"מ שם בד"ה ומ"ש שהעולה אינה מעכבת היינו עולת העוף שמביא המצורע עני ונזיר טמא ותמיה לי אע"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה ע"כ ותירץ הלח"מ לא הצריכו להביא ולהתנות בדבר שאינו מעכב ע"כ. ותימא לי הרי מפורש בדברי הרמב"ם שמתנה על עולת המצורע שאומר אם מוחלט הייתי הראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות טהרה הרי שמביא עולת מצורע ומתנה. ולא קשיא להכ"מ אלא על עולת נזיר טמא. וכן מבואר בדבריו שבלשון יחיד הוא שונה אותה. ודלא כמו שהבין הלח"מ שגם על עולת מצורע קשיא ליה. ובאמת קושיא גדולה היא מה יחסר לו לשון התנאי אחרי שאינו צריך להוסיף להביא עולה בשכבר הוא מביא ארבע עולות ומ"ש הלח"מ אמאי לא קשיא ליה מאיל השלמים דנזיר אמאי לא מייתי ליה בתגלחות הראשונות ע"כ דברי תימא הן הא שלמי נזיר צריכין לחם ובלחם אי אפשר לעשות תקנה כמ"ש תוס' מנחות דף ק"ה ע"ב בד"ה ונאכל כו' ע"ש גם מ"ש תו' זבחים דף ע"ו ע"ב ועוד א"כ בשלמים ה"ל למיתני תנאי או למיהוי שלמי נדבה או שלמי נזיר לענין מורם מהן דבהאי חזה ושוק ובהאי זרוע בשלה ע"כ דברי תימא הן דהא משום זרוע בשלה אין שלמים יכולים לבוא על תנאי דהא זהו היתר הבא מכלל איסור הוא כדאמרינן לעיל פ"ו ואי שלמי נדבה הן אסור. ועוד משום לחם וכמ"ש. ואפשר לומר דר"ל א"כ בשלמים נמי ה"ל למיתני ובשלמי נזיר אי אפשר להתנות כדכתיבנא ואיך תני דמייתי שלמים בתגלחת האחרונה ודוחק וצ"ע. מיהו בעיקר הדין שכ' הרמב"ם שאומר אם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע כבר תמהו עליו הא אין למצורע עולה בתגלחת ואיך יקדימנה קודם חיובו דכ' הכ"מ וי"ל הא דאין המצורע מביא קרבנו אלא אחר תגלחת השניה היינו החטאת אבל העולה אף אם יביאנה קודם תגלחת שניה אין בכך כלום ע"כ. ואין לזה שום טעם. ואף שלפום ריהטא היה נ"ל שיש לו ראיה מהא דפסחים דף נט אמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה הכהן את העולה שהעלה כבר. אבל דחוי' היא דהתם לא קאמר אלא אם העלה ביום הבאת קרבנותיו העולה קודם לחטאת עלתה לו דסד"א תהיה כתיב לומר שסידורו מעכב כמ"ש לעיל בחטאת מ"ל בעולה אין סידורו מעכב וכ"כ תו' שם אבל להקריבה קודם זמנה זו לא שמענו והלח"מ כ' שהרמב"ם כתב פי"ח מה' מעה"ק וכן מצורע ששחט חטאתו ואשמו תוך ימי ספירה פטור שעדיין לא נראו בעלי קרבנות אלו לכפרה אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי ספירה חייבין שהעולה דורון היא והחטאת והאשם אין עיקר הכפרה לכך כתב רבינו דעולה דתגלחת הראשונה עולה לעולה דסוף ימי הספירה דהוי כאלו הקריבה תוך ימי הספירה דבדיעבד הוי קרבן ע"ש שהאריך ותימא הרי כוונת הרמב"ם מבוארת כיון דהבעלים אינן בני כפרה אינן מתקבלים בפנים חטאתו ואשמו לא לחובה ולא לנדבה הלכך אין חייבין עליהן משום שחוטי חוץ אבל עולה דדורון הוא אם מקריבה בפנים תוך ימי הספירה אע"פ שאינו עולה לשם חובה דורון מיקרי הלכך חייבין וכ"פ רש"י זבחים פ' בתרא אבל שתעלה לחובה לא. והרמב"ם בעצמו שפי' המשנה זבחים שם פ' שאם הקריב העולה אחר שהקריב החטאת חייב אבל לא תוך ימי הספירה הלכך נראה שטעות נפל בספרים ובמקום עולת מצורע צ"ל עולת נזיר טמא וניחא הכל ואין להאריך וצ"ע:

למה לא מצינו כו' דתנינן תמן כו'. וקשה מאי ראיה מייתי ממתני' התם איכא תקנתא ברעייה משא"כ כאן וי"ל ודאי הירושלמי לית לי' לחלק בין ישלו לאין לו תקנה וכמ"ש בסמוך ולא קשיא ליה אלא על האשם שלא ידחה וכמ"ש בקונטרס:

ויעשו לו תקנה ליינו. עיין בקונטרס וקשה ממ"נ אי ס"ל לאחר ימי ספירו אע"פ שלא הביא קרבנו מונה נזירותו דהלכה כך נתקבלה ימי ספירו אין עולין אבל ימים שלאחריהם עולים א"כ מאי תקנה היא ודאי שחובה לעשות כן ואי סובר שאין עולין עד אחר הכפרה א"כ אין כאן תקנה דנראה שסובר ימים שלאחר הספירה עולין אלא כיון שמחוסר כיפורים הוא אינו יכול להביא בעצמו קרבן נזיר לזה קאמר שיעשו לו תקנה שישלח קרבנו ע"י שליח וא"ר יוסי נזיר אינו יכול לשלח קרבנותיו כדכתיב וגילח כו' וקשה הגילוח עצמו אינו מעכב ואיך נאמר שאם אינו ראוי לבא אל אהל מועד לגלח לא ישלח קרבנו ודוחק לומר ראוי לגילוח בעינן וכדר"ז כל הראוי לבילה כו'. ובבבלי פסחים אמרי' ערל וטמא משלחין קרבנותיהם נראה דפליג אירושלמי דסובר נזיר אינו משלח קרבנותיו. ונראה דבהא פליגי הבבלי מוקי לקרא וגילח הנזיר פתח א"מ אשלמים כמפורש במכלתין פ"ו א"כ ליכא קרא למעוטי קרבן נזיר והירושלמי מוקי קרא למעוטי נזיר שאינו משלח קרבנותיו וכדא"ר יוסי. והלח"מ כ' פ"י מה"נ בד"ה אבל כו' החטאת והאשם הן עיקר כפרה היינו דאינו מתכפר לו אף אם לא הקריב האשם אבל מ"מ אינו מעכבו לאכול בקדשים ע"כ. ותימא הא כתיב בקרבנות מצורע וכפר עליו הכהן וטהר ש"מ כל זמן שלא כפר לא טהר. גם לישנא דש"ס הכי משמע מחוסר כיפורים אסור בקדשים. ולפמ"ש בסמוך א"צ לדברי הרב וצ"ע:

רבי ירמיה פשיטא ליה במצורע שנזר פליגין כו'. כ' הרמב"ם פ"י מה"נ ושערו בכל תגלחת ספק אסור בהנייה מספק ששער נזיר שנצטרע מותר בהנייה ע"כ. ומפרשיו לא הראו לנו מקור דין זה והדבר ברור שמסוגיין למדו. אך בדבריו יש ט"ס וצ"ל ששער נזיר שנצטרע אסור בהנייה והיינו כדר' ירמיה וכמו שהגהתי בקונטרס. מיהו קשה ל"ל הך טעמא ששער נזיר שנצטרע אסור. הא אפי' יהא מותר הכא אסור דבכולהו איכא לספוקי שמא תגלחת נזיר טהור הוא אם אינו לא מצורע ולא טמא הראשון הוא תגלחת נזיר טהור ואם אינו מצורע אבל טמא השנייה הוא דנזיר טהור ואם מצורע ואינו טמא השלישית הוא דנזיר טהור ואם מצורע וטמא הרביעית הוא דנזיר טהור וצ"ע:

תגלחת מצוה מהו כו'. וא"ת הא תנן סוף נגעים שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה נזיר ומצורע כו'. הרי דתרווייהו מצוה נינהו וי"ל קסבר הש"ס הקפת כל הראש לא שמיה הקפה הלכך קרי לנזיר לגבי מצורע רשות דהא אפי' לרשות בעלמא מותר לעשות כן משא"כ תגלחת מצורע דהא איכא השחתת הזקן. וכ"מ בסמוך דלא פריך אלא אסיפא דמתני' דקעבר מספק משום בל תשחית אבל אספק דרישא ל"ק ליה. דהקפת כל הראש לא שמיה הקפה ועיין בבבלי ריש פרקין. וכ"מ מהא דמשני בסריס ש"מ דאהקפת הראש ל"ק ליה. ובבבלי פ"ו דף מ' משמע נמי דתגלחת מצורע לגבי נזיר מיקרי מצוה ע"ש בתוס':

וחש לומר שמא כו'. עיין בקונטרס. וקשה איך אפשר שתהיה תגלחת נזיר קודם תגלחת מצורע הא ימי גמרו וימי ספירו אין עולין לו א"כ עדיין לא מנה ימי נזירותו וי"ל איכא לאוקמי ביום מלאת נזירותו אירע לו ספק צרעת וספק טומאה דהשתא כבר כלו ימי נזירות. ועמש"ל בד"ה כיצד אך קשה הא איכא נמי ספק טומאה שסותרת את הכל א"כ אין כאן ימי נזירות טהרה כלל. וי"ל. קסבר אחר שספר לו המצורע שבעה יוכל למנות נזירות טהרה. אך קשה איך יעלה על הדעת להקדים תגלחת נזירות הא אין הנזיר מגלח אא"כ נזרק עליו אחד מן הדמים ובסמוך אמרינן כל זמן שאין הנזיר ראוי לבוא אל אהל מועד אינו ראוי להקרבה. ודוחק לומר סתמא דש"ס פליג אר' יוסי וצ"ע:

מתני' אמרה כן כו' עיין בקונטרס וקשה מאי סברא היא זו הא אף תגלחת מצורע אינה מעכבת וז"ל הרמב"ם פי"א דפרה תגלחת המצורע וטבילתו אינן מעכבין מיהו הכ"מ שם מסיק שט"ס הוא וצ"ל וטבילתו מעכבין. אך פ"י מה"נ כ' הרמב"ם בד"א שמגלח ד' תגלחיות בשהיה קטן או אשה אבל האיש אינו מגלח מספק לא תגלחת הטומאה יצא תגלחת צרעת שמא טהור הוא ונמצא מקיף פאת ראשו שלא במקום מצוה לפיכך אינו מגלח אלא תגלחת טהרה בלבד שאין ד' תגלחיות אלו לעכב אלא למצוה. וכ' הלח"מ שסובר תגלחת מצורע אינו מעכב וראייתו מריש פרקין ע"ש. ואין משם אפי' כמו ראיה. והדבר ברור שכוונת הרמב"ם הואיל והן ספק אין דוחין מצוה דאורייתא. ולשיטתו אזיל שכ' פ"ט מהט"מ אבל כל הספקות בין בטומאות כו' אינן אלא מד"ס. והלח"מ כ' דאי אפשר לומר כן חדא דתגלחת טומאה ונזירות אפי' ודאי לא מעכבי ועוד אי ודאי מעכבי ספק למה יאכל בקדשים ע"כ. ואיני מבין הלא אין הכוונה שודאי מעכב אלא כללא כייל מפני שהם ספק אינן מעכבים ומספק אוכל בקדשים שאכילתן מצות עשה ודחייה הספק ועמש"ל בד"ה אבל וזה ברור ועיין במ"ל פ"ח מה"נ:

אלא כדאר"י כו' נוטלן מלמטן למעלן אסור וקשה אי ס"ד מלמעלה למטה אין בו השחתה א"כ אף במצורע לא יצא דהא חזינן דקפיד קרא אתער דוקא משום דאית ביה השחתה כמפורש בבבלי פ"ז א"כ ה"נ בעינן שיהא מלמטה למעלה ואפשר דאית ליה שום מיעוטא בהשחתה. ולא ידעתי שום חילוק בשערות כי אם בציצין הפורשין כמפורש בבבלי שבת פ' המצניע:

טמא ודאי ומוחלט ודאי. כ' הרמב"ם פ"י מה"נ טמא ודאי ומצורע ודאי לאחר שיטהר מצרעתו מגלח תגלחת הראשונה ומזה בג' ובז' מגלח ראשו וזקנו בז' והיא תגלחת שנייה של מצורע ומביא קרבנותיו בשמיני ואוכל בקדשים וסופר ז' ומגלח תגלחת טומאה ואח"כ סופר ימי נזירות שלימה ומביא קרבן טהרה ושותה ביין למה סופר ז' שאין ז' ימי הטומאה עולין בז' ימי הספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע. הנה מ"ש שמזה בג' וז קודם תגלחת המצורע היינו מטעם שאם עדיין טמא בטומאת המת אינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד ואינו יכול להקריב קרבנות מצורע אא"כ ראוי לבוא אל פתח א"מ. גם טמא מת אינו משלח קרבנותיו וא"ת למה לא כתב בנזיר מא שמביא קרבנותיו בשמיני והא אין מונה נזירות טהרה עד שיקריב כמ"ש פ"ו וי"ל הרי מפו' שם ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום ואף זה כן. מיהו ממ"ש בסמוך שאין ז' ימי הטומאה עולין כו' משמע שזה למגלח בז' דמיא. וע"ק מאי קשיא ליה למה סופר ז' הא אין תגלחת עולה לצרעתו ולטומאה כמ"ש שם ואין בין תגלחת לתגלחת פחות משבעה ימים כמפורש בבבלי פ"ו וכמ"ש הלח"מ שם וכן א"ר אבא מרי בסמוך וצ"ע:

הדרן עלך שני נזירים

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף