שיירי קרבן/יבמות/ח/ב

שיירי קרבן יבמות ח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כל שאין לו אלא ביצה אחת וכו'. כ' תוס' תימא הא במתני' תנן כל שנפצעו הביצים אפי' אחת מהן וא"ל דהכא בידי שמים דא"כ אפי' שניהן ועוד דבידי אדם חזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין ע"כ. וכ' הרא"ש בשם ר"ת דיש לחלק בין ניטלה לנפצע ודוקא אחת אבל שניהן פסול ואפי' בידי אדם מכשיר ר"י. והרא"ש והרשב"א סוברים דר"י דוקא בנחסר' בידי שמים איירי וה"ה בניטלו שתיהן מכשיר ר"י אלא מילתא דשכיחא נקט ומייתי ראיה מהא דאמרי' לקמן בסוגיין מ"ד בידי אדם פסול בידי שמים כשר ר"י בנו של ריב"ב ש"מ דר"י בידי שמים קאמר ע"ש שהאריכו. וראיתי בתוספתא פ"י א"ר ישמעאל בן ריב"ב שמעתי בכרם ביבנה מי שאין לו אלא ביצה אחת זהו סריס חמה א"ר יוסי מעשה באחד בכפר מנדון שעלה לראש זית ונפל ונפצעה אחת מביציו ובא ובעל את אשתו ומת ושאל את ר"י בן נורי אשתו מה היא שתתייבם א"ל עד שאתם שואלים אותי מה היא שתתייבם שאלוני מהו שתאכל בתרומה שנפסלה מכהונה ע"כ. ולמדנו ממנה שלשה דברים דאיכא מאן דפליג אר' ישמעאל. ורבי ישמעאל אף בידי אדם מכשיר. ואף בנפצע' מכשיר דאל"כ מאי קמ"ל ר' יוסי. וזה דלא כר"ת ודלא כרשב"א וגם קושית תוס' לא קשיא דודאי פליג ר ישמעאל אמתני'. מיהו עדיין י"ל שסוברים דר"י לאו לאפלוגי אר' ישמעאל קאתי אלא לפרושי דלא הכשיר ר"י בנפצעה וע"י אדם. אך פשטא דלישנא דתוספתא לא משמע הכי. גם בסוגיין משמע דאיכא מאן דפליג מדא"ר יוסי שמעתי הלכה כר"י בריב"ב ש"מ דאיכא מאן דפליג. ומבואר ביותר בסמוך דקאמר הא כר"י הא כרבנן גם מדקאמר בסמוך מ"ד בידי שמים כשר ר' ישמעאל ומ"ד בידי שמים פסול רבנן ש"מ דר"י אף בשני ביצים מכשיר דאל"כ ה"ל למימר כולא ר' ישמעאל ומ"ד בידי שמים כשר בביצה אחת ומ"ד פסול בשני ביצים. ומהא דקאמר ר' יודן בר חנין ובלבד שלימין ל"ק למה לא מוקי כולא כר"י ומ"ד כשר בשלימין ומ"ד פסול בנפצעו די"ל סתמא דש"ס לית ליה הא דר' יודן אבל קושיא ראשונה ודאי קשיא. גם ראיית הרא"ש והרשב"א מן הירושל' תמוה דהא מסקינן כולא רבנן ור"י פליג אפי' בידי אדם כדפירשתי בקונטר' ועוד מדקאמ' הוון בעי מימר משמע דמסקנא לא קאי הכי. וכ"כ תוס' ומשמע בירושלמי מתוך המסקנא דאיירי בידי אדם וראיתי שהרגיש בקושיא זו מהריב"ל בתשובותיו ח"ג סי' צב וכתב דצריכא עיונא טובא ומסיק דס"ל להרא"ש והרשב"א דעיקר כדהוון בעי מימר ודלא כר' אחי בר פפי דא"כ קשה מי גרע מהאי גברא דאיסתתם גובתא דשכבת זרע דמסיק בבבלי בפרקין דפסול לפי שאינו מוליד אלא ודאי ר"י בידי שמים מכשיר ע"ש. ואיני מבין דבריו הא לא נזכר בבבלי דהלכתא כר' ישמעאל א"כ מאי קשיא מהאי דאיסתתם גובתא דש"ז הא איכא למימר דהנך אמוראי כרבנן ס"ל דפסלי. ואם כה יאמר שרוצה להשוות התלמודיי' ובירושלמי פסק בהדיא כר' ישמעאל אף אנו נאמר הא בבבלי פסלי בגובתא משום שאינו מוליד ובסוגיין מפורש בדברי ר"י שבעל ביצה אחת אינו מוליד מאי קאמרת בידי שמים יש לו רפואה א"כ י"ל בעל ביצה אחת אף בידי אדם יש לו רפואה אבל האי דאיסתתם גובתא לית ליה רפואה ועוד דלקמן משמע כיון דעכשיו אינו מוליד אע"ג דאפשר דמוליד אח"כ פסול דהא תנא ניקב פסול נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו וכ"ה בבבלי. ועוד עדיין אין דברי הרא"ש והרשב"א מכוונים דקאמרו שכן משמע בהדיא בירושלמי אדרבא פשטא דשמעתתא משמע איפכא דמסיק דר"י אפי' בידי אדם מכשיר ודי לנו לומר שאין מכאן ראיה להיפך. ונראה דקשיא עוד ר' זעירא דס"ל דהלכתא כר ישמעאל דהא בסמוך הוה מקלס לר' אימי א"כ אמאי שתיק לרבי אחא בר פפי ה"ל למימר דאיכא לאוקמי כולא כר' ישמעאל וכדמסיק רבי אחא וכס"ד דמקשה דסובר ר"י בידי אדם פסול ובידי שמים כשר אלא ודאי דגירסא הנכונה אר"א בר פפי קומי ר"ז כולא דר' ישמעאל הרי שעלת וכו' ובזה יתיישבו דברי הרא"ש והרשב"א וגם קושייתינו. ועיין היטב בדברי הרא"ש בפירקין. ובתשובת שאלה הארכתי להכשיר בעל ביצה אחת ע"ש ושמעתי מהרבה בני אדם שהן נטולי ביצים ע"י הרופאים והולידו בנים הרבה:

יליף לה מממזר לא יבא ממזר וכו'. בקונ' פירשתי דמגז"ש יליף. וכן מוכח מהא דקאמר בסמוך דאף מ"ד בידי שמים פסול יליף ליה מלא יבא ממזר ואס"ד דמסמוכי' קדריש קשיא אדדריש סמוכים מרישא לסיפא דהיינו פצוע דכא לממזר נדרוש מסיפא לרישא פצוע דכא ללא יגלה כנף אביו דודאי ע"י אדם הוא דע"י קידושי אביו נאסרת לו מיהו י"ל דלחומרא מקשינן וסברא לומר דסיפא מפרש לרישא כמ"ש תוס' פסחים דף מג ע"ב:

והרי הוא בידי אדם וכו'. כתב הרא"ש בפרקין בידי שמים פירש"י ע"י רעמים וברד או לקוי ממעי אמו אבל אם אירע בו חולי ונסתרס פסול וכ"מ בירושלמי דליקוי ע"י חולי חשוב כבידי אדם ע"כ. ותימא אדרבא משמעות הירושלמי דע"י חולי הוא כבידי שמים דדוקא אם בא עיקר החסרון ע"י אדם הוא דפוסל אבל אם בא החסרון ע"י חולי לחוד לא מיפסל דאל"כ ה"ל למימר סתמא כולא דרבנן וכגון שבא ע"י חולי דה"ל כבידי שמים וצ"ע:

בעטרה העליונה. עיי' פי' בקונט' וקשה מי איכא למ"ד דלמעלה מהעטרה לצד הקרקע לאו בשר הוא לכך נראה ע"ג הגיד העטרה מארכת ובתחתונו של גיד הולכת ומתקצרת לראש הגויי' כמ"ש תוס' דף עה ומ"ד בעטרה העליונה סובר צריך שישאר מלא החוט ממקום שפוסק' העטרה בראש הגויי' ומ"ד בעטרה התחתונה סובר אם נשאר מלא החוט מעטרה שהיא ע"ג הגיד דיו:

אף הכא ישראל ברור אסור לישא ממזרת. כתב הרמב"ם ריש פט"ז מהא"ב פצוע דכא וכו' ואפי' כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת לפי שאינו בקדושתו וכו' אבל פצוע דכא אסור בממזרת וודאית שהרי אסורה מן התורה ע"כ. וכ' הה"מ בירושלמי נחלקו בממזרת ופסק רבינו להחמיר בשל תורה ע"כ. וקשה הא מפורש בסוגיין מאן דאוסר בממזרת ראייתו מדאוסר ריב"ל גיורת לפצוע דכא כהן נמצא דברי הרמב"ם סתרין אהדדי דאוסר ממזרת לישראל ומתיר גיורת לכהן וכן מקשה הרשב"א והן דברי הר"א שם בהשגות דשוין הם כדברי הירושלמי גם מ"ש הרמב"ם טעמא דאסור בממזרת שהיא אסורה מן התורה קשה הא גיורת לכהן נמי מדאורייתא אסורה מטעם זונה כמ"ש פי"ב מהא"ב. והה"מ כ' שאינו מפורש בתורה ותימא הא מיהת אין לחלק באיסורייהו. ונראה דגרסי' בבבלי קידושין דף עד ע"א כל האסורין וכו' מאי כל האסורין אילימא ממזרי וכו' הא תנא ליה רישא ותו ר"י אוסר אהי וכו' ודחיק בשינוייא טובא עד דמסיק רבא כולא ר"י וכו' ע"ש. וקשה לוקמי מתני' כל האסורין כפשטה וכל אתי לרבויי פצוע דכא שמותר בממזרת ור"י אוסר פצוע דכא בממזרת. ולשיטת הרמב"ם ניחא דלא בעי לאוקמי מתני' דלא כהלכתא דקיי"ל פצוע דכא אסור בממזרת אבל לשיטת הראב"ד קשיא ונכון הוא:

משחררין לו שפחה. ותימא מי איכא למ"ד שפחה משוחררת לאו גיורת מעלייתא היא וכיון דס"ל לר"י קהל גרים איקרי קהל א"כ גר עמוני ומואבי אסור אף במשוחרר' וכ"מ בבבלי בסוגיין ונ"ל דה"ג משיאין לו שפחה ומשחררין לו זרעו. והא דקאמר משחררין זרעו דתנן ס"פ האומר דאזלינן אחר פגום א"כ כאן יש להסתפק מי הוא הפגום שבשניהם דמצד שהוא עמוני אין לו תקנה לעולם לבא בקהל אבל עבד יש לו תקנה בשחרור ומצד שהוא עבד עד שלא נשתחרר גרע מגר עמוני וסד"א דהולך אחר האב ולאו עבד הוא הלכך משחררין זרעו וא"ת כיון דגלי לן קרא דולד שפחה כמותה א"כ פשיטא דאין זרעו כעמוני י"ל דוקא לגריעותא הוא דאמרי' הכי אבל לא לחשיבותא אך נראה דאף לחשיבותא אמרי' הולד עבד מדתנן שם בקידושין ר"ט אומר יכולין ממזרים ליטהר כיצד נושא שפחה וכו' ואס"ד דאזלי' בתר פגום מאי תקנתיה הא לעולם ממזר הוא וא"צ להגיה אלא משיאין במקום משחררין. ותוס' כתבו דף עח ע"א וא"ת ישא שתוקית דהא ר"י אית ליה פ"י יוחסין בקהל ודאי הוא דלא יבא אבל בקהל ספק יבא והבן נמי לאו ממזר הוא דהא ממזר ספק יבא ודחקו לתרץ ע"ש. ונראה אטו ר' יהודה קאמר התם בקהל ספק יבא אלא סתמא דש"ס מפרש התם דר"י סובר כן ור' יוחנן פליג וסובר ר' יהודה דמצריך קהל ללמד דקהל גרים איקרי קהל ואפי' בקהל ספק לא יבא ועיי' בבבלי פ"י יוחסין דף עג. גם בסוגיין בסמוך משמע כן דקאמר ר' יהודא אומר ארבע קהלי נינהו וכו'. ש"מ דליתא לכל הנך שינויי דאיתא התם בי' יוחסין למימר דר' יהודא ס"ל בקהל ספק יבא ע"ש. ועמש"ל פ"ד ה"ב בתו' בד"ה אין ממזר בספק וכו' ותמצא ראיה לדברינו וראיתי לתו' רי"ד שכתבו בקידושין דף עה רא"א ספיקן בספיקן אסור נראה דצ"ל דס"ל לר"א קהל גרים לא איקרי קהל דאל"כ במי יתחתנו הספיקות ע"כ. ולפום סוגיין לק"מ דכי היכי דשנינן לר"י ה"נ איכא לשנויי לר"א בספיקות:

דברי חכמים ר"י וכו' בקהל ברור אינו בא וכו'. מהכא משמע דר"א סובר דממזר בקהל ספק לא יבא מדאורייתא דלא מוקמי' קהל יתירא להך דרשא. אבל הרמב"ם כ' פט"ו מהא"ב הלכה כא דין תורה ספק ממזר מותר לבוא בקהל וכו' אבל חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרו גם הספיקות לבוא בקהל ע"כ וכ' הה"מ דפסק כר"א. וקשה דמפורש כאן דר"א מדאורייתא אוסר הספיקות. וא"ל דסמיך אהא דגרסי' בבבלי פ"י יוחסין דף עג ע"א אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר וכו' ומ"ט אמרו שתוקי פסול שמא ישא אחותו וכו' ע"ש. דודאי רבא אמתני' קאי דמכשיר ספיקות דתנן גירי וחרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי וכו' מותרין זה בזה. ואפ"ה קאמר דפסולים הן. וע"כ לומר כן דלרבנן דפליגי אר"א קאמר רבא לשמעתתי' דהא פריך הש"ס אהא דרבא אלא מעתה שתוקי לא ישא שתוקית. וקושיא זו אינה אלא אליבא דרבנן דר"א. ובהכי יתיישב קושית תוס' שם בקידושין בד"ה אלא מעתה וכו' קשה משמע דפשיטא ליה דמותר בה ובפ' החולץ אמר דרבא גופיה ס"ל הלכה כר"א דספיקן אסור ודחקו לתרץ ע"ש. ולפמ"ש דייק הש"ס דרבא אליבא דרבנן קאמר לשמעתתיה מדקאמר דכשר מדאורייתא דלר"א אפי' מדאורייתא אסור. וא"ת כיון דלר"א מדאורייתא אסור א"כ אייתר ליה חד קהל ע"כ כר"י ס"ל דקהל גרים איקרי קהל א"כ במה יתקנו הספיקות י"ל ר"א סובר תלתא קהלי כתיבי לדרשא כמ"ש בסמוך בתו' בד"ה שלשה וכו' א"נ סובר דמשיאין לו שפחה כמ"ש לעיל בסמוך. ונפקא מיניה לפמ"ש אף ספיקות דדבריהם אסורים זה בזה דלא כמ"ש הרמב"ם דמותרים משום דאף ספיקות דאורייתא אינן אסורים אלא מדרבנן וצ"ע. ועמ"ש בסמוך:

אין ממזר בספק. לעיל פ"ד ה"ב כתבתי בתוס' בד"ה אין וכו' דבבבלי סובר דלא ס"ל לראב"י כר"י דבקהל ספק יבא דא"כ יש ממזר בספק הל"ל שמותר בממזרת. ואף דאביי קאמר התם רא"א אינו ספק אלא כודאי ממזר הוא ומותר בממזרת. מ"מ אי ס"ל דמותר בישראלית ומותר בממזרת טפי ה"ל לפרש דברי ר"א דקאמר אין ממזר מספק דמותר בשניהן ולת"ק אסור בשניהן. ועוד לפי סברת הרמ"בם דאף לר"א אין בספק איסור דאורייתא ה"ל לרבא לתרץ דברי ראב"י דאמר אין ממזר מספק דמדאורייתא שרי וכאביי. ואפשר לומר לסברת הרמב"ם דס"ל להא דליכא מאן דפליג דספיקות מותרות מדאורייתא וקשיא מ"ט דת"ק. ועיי' בתו' רי"ד קידושין דף עג ע"א ותמצא סייעתא למ"ש לעיל בתו' הנ"ל. ואל תקשה לך מ"ש שם מדקאמר בסמוך לראב"י שמנה דסובר דאסור בממזרת דא"כ ה"ל עשרה. הא גופא קשיא מנ"ל לתלמודא דסובר ראב"י דספק אסור בממזרת דלמא מותר בשניהן וה"ל י' יוחסין די"ל דממתני' משמע מאן דאית ליה עשרה יוחסין שתוקי ואסופי מותר בממזר אבל לא בלוים וישראלים מדלא כללניהו לשתוקי ואסופי בבבא מציעתא. ולא ניחא ליה לירושלמי לפרש אין ממזר מספק היינו שמותר בממזרת וכדקא' אביי דלישנא אין ממזר בספק לא משמע הכי וטפי הל"ל יש ממזר בספק וא"ל דה"ק אין ממזר בספק להתירו בבת ישראל ואפי' בממזרת נמי אסור כר"א והיינו דקאמר מודה ראב"י בספק כותי' וחללים דספיקות דהנך מותרים דקילא ומתיישב קושייתי בסמוך בתו' בד"ה מודה וכו'. דטפי יש להחמיר בספק חלל דמעלה עשו ביחוסי כהנים כדאמרי' בכמה דוכתי:

מודה ראב"י בספק כותים וחללים וכו'. וקשה מ"ש ספק כותי' מספק גר עמוני דמרבינן מקהל יתירא שמותר לבא בקהל דהא עיקר דיוקא דר"י ור"י מדלא כללינהו לממזר ועמוני בחד קהל ש"מ דחד דינא אי' להו ועוד כותי' וחללי' ושאר כל ספק הפסולים נילוף דכשר מק"ו מספק ממזר ועמוני וי"ל דסובר ראב"י מעלה עשו ביחוסי כהונה ואסרו גם הספק הלכך ספק חלל פסול כותי' נמי פסולייהו שנתערבו בהן כהנים פסולים לאחר שנתגיירו כמפורש בבבלי קידושין דף עה ע"ב. אך קשה א"כ לראב"י שבעה יוחסין נינהו דהא כותי בכלל חללי הוא ואסופי ושתוקי מותרין בישראל וי"ל קחשיב ודאי חלל וקחשיב נמי ספק כי היכי דחשיב ממזר ודאי וממזר ספק וא"ת לרבא דאמר דבר תורה ספק כשר. כותי אמאי לא ישא ישראלית וי"ל קסבר רבא פסול כותי לרבנן משום חשש ממזרות כדמסיק בבבלי דף עה לר"ע ע"ש:

ע"ד דר"ג ור"ל תשעה. וקשה בירושלמי פ"ק דכתובות ה"ט גרסינן ר' שמואל בר"י בעא מעתה אין שתוקי כר"ג וכר"א אלא כר' יהושע חזר ואמר יש שתוקי כר"ג וכר"א בשותק' ואפי' תימר במדבר' באומרת איני יודעת וי"ל סוגיא דהכא סובר הא דתני התם בברייתא בד"א בעדות אשה בגופה אבל בוולד הכל מודים שהוא שתוקי היינו שהוא כסתם שתוקי וכשר ש"מ דבולד אפי' לא קאמר' מידי כשר והיינו כר' זירא דמפרש התם הכי. מיהו אף לר"ז י"ל אף לר"ג ור"א איכא עשרה יוחסין לענין משפחה ע"ש בסוגית הגמרא היטב:

ארבעה קהלות הן. כמ"ש בקונטרס כן פרש"י בבבלי קידושין דף ע"ב. וקשה אי הוה כתיב כולהו בחדא אזהרה ה"א עד עולם קאי גם אממזר בין זכרים בין נקבות ולקמן אמרי' תני רשב"א דור אחד עשר שבממזר זכרים אסורים ונקבות מותרות. ובבבלי בפרקין דף עח ע"ב אמתני' ממזרים ונתינים אסורים ואיסורן איסור עולם אחד זכרים וא' נקבות. גרסי' א"ר לקיש ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת. וקשה טפי איך פליג ריש לקיש אר' יוסי ור' יהודה. וכ"ש לפמש"ל בתוס' בד"ה דברי חכמים וכו' דאף ר"א סובר כר"י ור"י וליכא מאן דפליג עלייהו. בשלמ' מתני' ממזרים ונתינים וכו' ל"ק לרשב"ל די"ל מתני' אתיא כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא ואיהו סובר כמ"ד דון מינה ומינה אבל מר' יוסי ור"י קשיא ודוחק לומר דריש לקיש סובר כרבנן דמייתי בסמוך דסברי תלתא קהלי נינהו. דבבבלי בקידושין דף עג משמע דליכא תנא דסובר הכי וצ"ע:

והכתיב לא יבא פצוע דכא וכו'. הנה רש"י ותוס' בקידושין דף עג הרגישו בקושיא זו ותירצו כדמתרץ הכא. וקשה הא אי אפשר שיכלול פצוע דכא בכלל לאו דממזר ועמון ומואב דהא לא אסירי עד דור עשירי וי"ל כיון דאינן מולידים לא שייך בהו דור עשירי וממילא ידעינן דלא קאי עלייהו ומ"ש תוס' עוד שם וז"ל ועוד אר"י משום דלא שייך בהו קהל ע"כ. נראה דר"ל דאין לכללו בלאו דממזר דלא שייך בהו לומר עד דור העשירי לא יבא להם בקהל ה' דלא שייך ביה דורות. ומ"ש המהרש"א שם לפרש דברי תו' אינו מחוור כלל ע"ש. מיהו לפמש"ל בתוס' בד"ה כל דלר"י אפי' בידי אדם כשר אפי' אינו מוליד כל שניטלו שלימין עכ"ל דלא קפיד קרא אלידה ואפי' מוליד כל שנפצע במקצת פסול הדרא קושיא לדוכתא וי"ל אם אינו מוליד הוא דיש לחלק בין שלימין לנפצע אבל כל שמוליד לעולם כשר:

והכתיב בנים אשר יולדו. וא"ת הא לא מצי לכללן בלאו דממזר שהרי אינן אסורי' אלא עד ג' דורות וי"ל דקהל יתירא הוא דה"מ למכתב דור ג' יבא להם בכם וכ"פ רש"י שם. אך קשה מאי נ"מ אי כתיב בכם או קהל ועוד הא כללא הוא בכולא תלמודא לשתוק אמרי' לכתוב לא אמרי':

שלשה קהלות הן. וקשה הא אף מקהל דאצטרך לגופי' שמעי' מיהת דלא יבא בקהל כהנים וי"ל ודאי קהל משמע דאסור בכולהו אלא דלא ממעטי' מיניה שום דבר ותלתא אחריני לדרשא ולית לן לרבויי גרים דאיקרי קהל ור"י סובר דורשין תחלות א"נ קהל קמא מוקי לה רבנן דבעינן קהל ודאי אבל בקהל ספק יבא ועמ"ש לעיל בתוס' בד"ה ארבעה:

פתר לה כר"י וכו'. ותימא הא ר"י סובר קהל גרים איקרי קהל א"כ ודאי דלא אכלה דאסור' לו משום פצוע דכא וא"ל פצוע דכא דלא אייתר לו קהל כדאמרי' בסמוך אף ר"י מודה דקהל גרים לא איקרי קהל דא"כ נאמר שאין פצוע דכא אסור אלא בקהל כהנים ולא לוים וישראלים דהא בממזר אלו לא כתיב אלא חד קהל לא היינו ממעטי' אלא כהנים אלא ודאי כיון דגלי קרא בממזר דקהל היינו כהנים לוים וישראלים ה"נ לענין קהל גרים לר"י. ודוחק לומר דמיבעיא ליה לר"י דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר אי ס"ל כר' יוסי דקהל גרים לא איקרי קהל. ונ"ל דיש לחלק בין קהל ה' ודאי גלי לן קרא גרים איקראו קהל ה' נגד ממזרים אבל אי אמרי' פצוע דכא כהן בקדושתי' קאי ודאי אין הגרים נקראים קהל ה' נגד פצוע דכא וכה"ג אמרי' לעיל בסוגיין לישא מצרי' אינו יכול שהיא קהל ה' אצלה שסופה להכשיר זרעה. ובהכי ניחא לן סוגיא דבבלי הבע"י דף נז ע"א אי בקדושתי' קאי האמר מר וכו'. ולא קאמר האר"י בת גר זכר וכו' כדאמר בסמוך ודוחק לומר דקאי גם ארישא אי בקדושתיה קאי וכ"מ מדברי תוס' שם אלא ודאי כדאמרן:

כהן שבא על גרושה וכו' מהו. וא"ת היכי דמי אי בשנשאת בת הגרושה לכהן פשיטא שגם בתה פסולה שהרי הבת עצמה נעשית חללה ואי בשנשאת לישראל הא תנן בקידושין ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה וי"ל מתני' איכא לאוקמי בחללה מכנה וכן מפורש בירושלמי קידושין פ"ד ה"ו. מיהו רש"י והרמב"ם פירשו למתני' דקידושין כפשטא דגם בת חלל שניסת לישראל בתה כשרה ולעולם דתנן במתני' לא קאי אנקבות אלא אזכרים:

ובדק ומצא שנתגיירה זקנתה פחות מבת ג' שנים. בבבלי פ' הבע"י דף ס' ע"ב גרסי' ובדק ומצא בת גיורת פחות' מבת ג' שנים. ונראה דהבבבלי סובר גר קטן אין מטבילין אותו ע"ד ב"ד אלא ע"י אביו ואמו לכך צ"ל בת גיורת. והירושלמי סובר גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד א"צ שתהיה בת גרים. ועיי' ברא"ש ובר"ן בבבלי פ"ק דכתובות דף יא:

ודכוותה כי אם בתולה מזרע בית ישראל וכו'. עיי' פי' בקונט'. כ' הרמב"ם פי"ח מהא"ב הלכה ג' וכן הגיורת ומשוחררת אפי' נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת ג' שנים הואיל ואינה בת ישראל ה"ז זונה ואסורה לכהן. וכ' הראב"ד אינה משום זונה אלא משום דכתיב בתולות מזרע ישראל וכ"ה בקידושין. וכ' הה"מ דעת רבי' דלאו דברי קבלה הם וכו' א"ו מאן דאסר סובר דבכלל זונה דקרא הוא ואמרו ביבמות דף ס' ע"ב הכא אין סופה להיות זונה תחתיו ע"ש ותימא דמסוגיין מוכח דלאו זונה היא דא"כ מחייבי לאוין היא ולא מחייבי עשה לחוד. מיהו לדידן דקיי"ל כראב"י דאמר יש חלל מחייבי עשה אפי' עשה שאינה שוה בכל כמפורש בבבלי דף ס' ע"א א"כ חללה היא. ואני תמה ממ"ש הה"מ פי"ט מהא"ב הלכה ו' ואפילו למ"ד שאסורין משום דכתיב בתולות מזרע ישראל מ"מ כיון שאיסור המיוחד בכהונה אפשר שהולד חלל מהן כמו משאר איסורי כהונה ע"כ. מאי מספקא ליה הא לראב"י דקיי"ל כוותיה ודאי חלל הוא דהא חייבי עשה מיהת הויא כמפורש בסוגיין וצ"ע. ועיין מ"ש בקידושין דף כט ע"א בד"ה וולד וכו' ובד"ה הרי דור שני וכו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף