שיטה מקובצת/בבא מציעא/כח/א

שיטה מקובצת בבא מציעא כח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מצא תכריך של שטרותיו ניחא ליה ללוה וכו'. ואם תאמר מאי פריך איך הכי נמי דניחא ליה דהא כולי עלמא לא ידעי סימן מובהק דידיה ואתא איהו ויהיב סימן מובהק דידיה ושקל ליה כדפירש לעיל. ויש לומר דלמאי דפירשתי לעיל ניחא שפיר ופירש דמשום הכי ניחא ליה לבעל האבידה דניהדרו ליה בסימנים משום דזימנין דלית ליה עדים דאי לא מהדרינן בסימנים אם כן תהא מונחת עולמית ולהכי ניחא ליה דניהדרו בסימנים כי היכי דכי אתא איהו ויהיב סימן מובהק ושקיל ליה. והשתא נימא שפיר דדוקא לעיל ניחא ליה לשום עצמו בספק לאהדורי ליה בסימנים דאי לא מהדרינן ליה בסימנים אלא בעדים אם כן תהיה לו אבידה דזימנין דלית ליה עדים כדפירשתי אבל הכא גבי שטר לא מפסיד ליה הלוה אם יהא מונח דהא לא יגבה חובו המלוה כיון שאינו בידו כמו שהיה בידו של לוה ואם כן לא ניחא ליה לאהדורי ניהליה דאינו חושש אם יהא מונח. תלמיד הר"פ ז"ל.

אמר רבא אם תמצי לומר סימנים דאורייתא וכו'. אם תמצי לומר הא פשטינן וכו' משום דאיכא למימר כדשנינן דרשהו בעדים. ואם תאמר משנתנו מצא תכריך של שטרות וכו' דהא פשטינן מינה סימנים דאורייתא. דהא לא סגי לן להאי דמתניתין כטעמא דאמרינן לסימנים דרבנן מתניתין נמי דקתני הרי זה יחזיר לאו משום סימנים אלא לצורבא מרבנן משום טביעות עינא ובסימן כל דהו סגי ליה והכי איתא בפירוש הנעתק בספרים משום הכי אמרינן באם תמצי לומר. הראב"ד.

אבל הר"ן כתב וזה לשונו: אלא אמר רבא סימנים דאורייתא שנאמר עד דרוש אחיך וכו'. ולאו מהאי דרשא פשיט ליה רבא דהא איכא לשנויי כדשנינן בעדים. אלא רבא ממתניתין דייק והכי קאמר דכיון דמתניתין דייקא דסימנים דאורייתא קרא דעד דרוש אחיך בסימנים מוקמינן ליה. ולפי זה לא גרסינן מאי דכתב במקצת נוסחי בסמוך אם תמצי לומר הא פשטינן סימנים דאורייתא משום דאיכא למימר כדשנינן בעדים. דליתא כלל דרבא לאו מדרשא דקרא יליף לה אלא ממתניתין כדפרישנא. עד כאן לשונו.

וכן כתב הרא"ש דלא גרסינן ליה אלא רבא נקט אם תמצי לומר לאלומי למילתיה דאפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כדפשטינן אפילו הכי עדים עדיפי מסימנים. עד כאן. וכן פירש רש"י דלאו דוקא אי אמרינן סימנים דאורייתא אלא אם תמצי לומר מדאורייתא קאמר ורבא דיני דיני קא פסיק והכי קאמר אפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא וכו' וסימנים דקאמרינן יניח דוקא בדשוין הא בעדיפי למאן דאמר סימנים דעדיפי יהבינן בין תמצי לומר דאורייתא בין תמצי לומר דרבנן דהא דאמר מדת ארכו ומדת רמבו ינתן למדת ארכו אפילו תמצי לומר מדאורייתא קאמר. ואין צריך לומר סימן שאינו מובהק וסימן מובהק וכו' והא דאמר הוא אומר סימני הגט וכו' ואוקימנן בדאמר נקב יש בצד אות פלוני למאן דאמר סימנים דרבנן קאמר דאלו למאן דאמר דאורייתא אפילו בנקב בעלמא סגי כדאמרינן בפרק קמא גמרא מצא גיטי נשים וזו ראיה לפירושו של רש"י דרבא אפילו תמצא לומר סימנים דאורייתא קאמר ולאו דוקא דאורייתא קאמר ומאי דפסיקא ליה קאמר. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב עד דרוש אחיך וגו' פירוש לאו מהכרחא דקרא דהא איכא למימר דבעדים קאמר כדדחינן לעיל. אלא הכי קאמר דכיון דלא אשכחן טעמא דלתקון רבנן האי תקנתא יש לנו לומר דסימנים דאורייתא ובדרישה בסימנים משתעי קרא ומשום דהא לאו הכרחא הוא דדילמא איכא איניש דידע טעמא לתקנתא דרבנן נקטיה בסמוך אמר רבא אם תמצי לומר סימנים דאורייתא למימר דלא אפשיטא לן בהכרחא דתהוי הכי. ויש נוסחאות שכתוב בהן מלשון רב יהודאי גאון אם תמצי לומר והא פשטינן דסימנים דאורייתא ופרקינן משום דאיכא למימר כדשנינן. ומרי אומר דשפיר איפשיט ליה לרבא דסימנים דאורייתא מכיון דלא אשכח טעמא לתקנתא דרבנן. והא דנקיט הכא אם תמצי לומר סימנים דאורייתא הכי פירושו אפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כדפרישית סימנים ועדים ינתן לעדים וכל סימן מכוון מחברו עדיף טפי. אבל רש"י גורס כגירסת הספרים מלשון הגאון רבי יהודאי. ע"כ.

אם תמצי לומר סימנים דאורייתא. כתוב בחידושין לאו דוקא למאן דאמר דאורייתא דהוא הדין אי דרבנן דהכי דינא אלא לרבותא נקט הכי דאפילו למאן דאמר דאורייתא עדים וסימן נותן לבעל עדים דעדים עדיפי טפי. ולי נראה דמשום בבא דסימנים וסימנים ועד אחד נקט לה דדוקא למאן דאמר סימנים דאורייתא הוא דאמרינן יניח דעד אחד לאו כלום הוא דכיון דכל חד מינייהו אמר סימנים שהן חשובין וראויין לסמוך עליהם בשל תורה אין כח בעד אחד להכריע אבל למאן דאמר סימנים דרבנן אפשר דכיון דמשום תקנתא דרבנן הוא דהכי נמי תקון רבנן שיכריע עד אחד. הריצב"ש.

סימנים וסימנים יניח. לפי לשון הגמרא שאומרת אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כלומר כשאנו מחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק. מריבוי קרא דחמור דלא איצטריך חזינן להחזיר חמור בסימני אוכף דהיינו סימנים שאינם מובהקים ואם כן הלכתא אם יבאו שני בני אדם אחד יתן באבידה סימן מובהק והשני סימן שאינו מובהק לא אמרינן תנתן לאומר סימן מובהק דכיון דחזינן מקראי החזרת אבידה בסימן שאינו מובהק אשתכח דשקולין הן סימן מובהק וסימן שאינו מובהק ולא יתן לא לזה ולא לזה. שאם לא היתה חזרת אבידה בסימן שאינו מובהק אלא מדרבנן אם היו שנים כענין זה שהזכרנו היינו נותנים אותה לאומר סימן מובהק דהא דאורייתא והא דרבנן.

סימנים ועדים ואף על גב דהוו סימנים דאורייתא אפילו הכי עדים עדיפי דאפשר מתחלה היתה של בעל הסימנים (ומכרה) ועכשיו מכר וראוה עדים בידו כמה פעמים.

סימנים מובהקים ושאינם מובהקים ועד אחד מסייעו אי נמי איפכא שהעד עוזר לאומר סימנים מובהקים עד אחד כמאן דליתיה דמי דלענין אפוקי ממונא לאו כלום הוא ואינו מועיל אלא לשבועה והכא אינו מועיל לו שבועתו שאף על פי כן אחר שנשבע לא יהבינן ליה דהא סימנים שאינם מובהקים חשיבי כסימנים מובהקים. עד כאן.

וכתוב בשטה וזה לשונו: עד אחד כמאן דליתיה דמי. כתב הרא"ש וצריך אותו שכנגד העד לישבע ואם לא רצה לישבע יתנו לבעל העד. ואין זה ברור אצלי דאפשר לומר כיון דשנים נתנו בה סימן מוכחא ומיגליא מילתא שאינה של שנים אלה אלא למי שיתן סימן מובהק יותר או שיביא עדים. עד כאן.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: בא זה ונתן סימנים ובא זה ונתן סימנים אפילו סימנים מובהקים וסימנים שאינן מובהקים ועד אחד דקא מסייע לחד מינייהו עד אחד כמאן דליתא דמי וסימנים שאינן מובהקים כמובהקים דמו מיהו מקמי תקנתא איתמר דהשתא הא קיימא לן דלא מהדרינן בסימן שאינו מובהק דלרמאין חיישינן. מיהו סוגיא דמורנא זצק"ל גלימא מכריז כרב נחמן ואם אמר סימנים מובהקים דיליה יחזיר ואם אמר סימנים שאין מובהקים אף על פי שאינו רמאי לא יחזיר ולרמאי אפילו בסימן מובהק לא יחזיר הילכך אית לן לפרושי סימנים וסימנים מובהקים ומובהקים וכן פירש הר"ם. ולפי מה שכתב המפרש צריך עיון היכא דנתן אחד סימנים מובהקים והשני סימנים שאינם מובהקים ועד אחד קא מסייע (חסר כמו שורה אחת) כיון דעד אחד הכא כמאן דליתיה דמי אמאי לא יחזיר למי שנתן סימנים מובהקים וכן נראה כיון דקא מסייע סהדא לההוא דיהב סימנים מובהקים. עד כאן. והמפרש שזכר הוא ה"ר יהונתן ז"ל.

עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעדי נפילה. כי עדי אריגה אינה עדות שהיא שלו אימר אומן הוא. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: דאמרי זבוני ובזה. פירוש דאף על גב דבעלמא לא חיישינן למכירה הכא לא סגיא דלא נימא הכי כיון דאיכא עדי נפילה לאידך. עד כאן.

מדת ארכו ומדת רחבה ינתן לאומר מדת ארכו דמדת רחבו מתוך שהוא מועט יכול לשער אותו בעוד הטלית על בעליו אבל מדת ארכו לא משתער אלא אם כן היתה שלו לגמרי לפי שגדול הוא מדת האורך ולא יוכל אדם לשערו בצמצום ובמדה. ה"ר יהונתן.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו. והא ודאי לסימנים דרבנן דאי לסימנא דאורייתא אף על גב דהאי מובהק טפי מהאיך יניח קאמרינן. עד כאן.

מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו. כלומר אם האחד אומר מדת הטלית ארכו ורחבו והשני אומר משקלו עשרה לטרין או חמשה ינתן למדת משקלותיה שהוא עדיף מסימן מובהק לגבי סימן שאינו מובהק לפי שמדת ארכו נמי משתער בעמל גדול וברמאות גדולה מה שאין כן במשקל. וצריך לפרש ששניהם מודים שכל הימים היתה שלו ולא של חברו לפיכך אנו חוששין שמא מכרה זה שיודע משקלה לזה שאומר מדת ארכו ורחבו אי נמי יש לומר שאין אנו חוששין למכירה אלא היכא דאיכא עדים לזה ולזה שראו הטלית בידם אבל למאי דלא חזינן לא חיישינן וינתן לבעל המשקל. ה"ר יהונתן.

וז"ל תנתן למדת משקלותיה כל דברים אין מוכיחין דסימנים שאינם מובהקים במקום סימנים מובהקים לאו כלום נינהו.

ולענין פסק הלכה בסימנים אי דאורייתא אי דרבנן. דעת הרי"ף דמספקא מילתא ולחומרא דהא לרבא מספקא ליה וכדכתיבנא. ולרב אשי נמי מספקא ליה אי מדאורייתא אי מדרבנן כדאיתא בפרק קמא. הילכך לא סמכינן באיסורא אלא בסימן מובהק ומכל מקום נראה לי לפי דרך זה דמדת ארכו סימן מובהק הוא דהא אמרינן היא אומרת סימני החוט ינתן לה ואמרינן דאמרה מרת ארכה אלמא אף על גב דבעינן הכא סימן מובהק וכדאמרינן נקב יש בצד אות פלונית מדת ארכו סימן מובהק הוי. ולענין אם מעידין על השומא נקטינן כלישנא בתרא דבשומא סימן מובהק הוא קמיפלגי דתנא קמא סבר לאו סימן מובהק הילכך קיימא לן דאין מעידין דסימנים לאו דאורייתא ולחומרא. הר"ן.

אבל מרי פוסק דסימנים דאורייתא מפשיטותיה דרבא דלעיל ומהדרינן גט האשה בסימן אף על פי שאינו מובהק. הריטב"א ז"ל.

הוא אומר סימני הגט והיא אומרת וכו'. לאו למימרא דאי לא אמרה היא כלום ינתן לה דהא סימני הגט לדידיה לאו ראיה דכלום נינהו לאפוקי מינה אלא לרבותא בעלמא נקט הכי ולעולם נמי כך דינו דלדידה מהדרינן בסימני הגט ולדידיה לא מהדרינן אלא בסימני נפילה כגון קשור בכליו בארנקי וטבעת וכל אימת דלא אמר הכי לא יחזיר לא לזה ולא לזה. וכי תימא אי לאו מיניה נפל מי ידע ביה דנפל אי הכי בלא סימן נמי נהדריה לדידיה ואנן תנן בפרק קמא לא יחזיר לא לזה ולא לזה. אלא שאני איש ואשה דמידע ידעי בהדדי עניני דגיטא. ודאמרינן נמי הוא אומר בחפיסה ינתן לו לאו דוקא דאיהו נמי מידע ידע דבחפיסה מנחא ואיכא למימר איתתא לאו אורחה לאנוחי גיטא בחפיסה דנטירותא מעליה מינה קא מנטרא ליה דבעיה לאינסובי ביה. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: הוא אומר סימני הגט וכו'. פירוש דליכא למימר יניח כדאמרינן לעיל בסימנין וסימנין דלגבי אשה הוו סימנין ראיה שנתנוה לה דאלו גבי בעל ליכא ראיה בסימנים שלא הגיע לידה. דדילמא אחר שכתבו וידע סימניו חזר ונתנו לה ונפל מידה. ולא עוד אלא שאפילו אין האשה נותנת סימן והבעל נותן לא מהדרינן ליה ניהליה והכא הכי קאמר אף על גב דהבעל נותן סימנים כיון שהאשה נותנת סימנים גם כן לדידה מהדרינן וזה ברור. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. ויש שפירשו דלעולם כל שהאשה באה לפנינו ולא ידעה לתת סימני הגט והבעל אומר סימני הגט ינתן לו ולא מהני סימניו לבדו כאן אלא דכיון דאיהי לא ידעה סימנים ראיה הוא שלא הגיע לידה. ואין זה הטעם נכון דדילמא לא היה לאשה פנאי ולא נתנה דעתה להכירו בסימנים. עד כאן.

אילימא דאריך וגוץ הא אמרת אין מעידין. אלא דאמרה נקב יש בצד אות פלוני. יקשה למורי הר"פ ז"ל דוקא נקב הא שאר סימנין לא אלמא סימנים לאו דאורייתא ומשום הכי צריך שיאמר סימן מובהק דאי סימנים דאורייתא אפילו נקב בעלמא נמי. ואם כן כי קפריך אילימא דאריך וגוץ לפרוך אילימא בנקב בעלמא דילמא בהדי דנקט חזיתיה דהא כיון דסבר סימנים לאו דאורייתא נקב בעלמא לא מהני. ואומר מהר"פ דשריך פירכא דאיכא חידוש ומשני שינויא דאיכא חידוש והכי פירושו אילימא דאריך וגוץ דילמא בהדי דנקט ליה חזיתיה דאפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא מכל מקום האי סימנא לא מהני מידי אפילו מדרבנן ומשני נקב יש בצד אות פלוני ואפילו אם תמצי לומר סימנים דרבנן מהני שפיר האי סימנא אפילו מדאורייתא תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: דאמרה נקב יש בצד אות פלוני. ואם תאמר וכיון דסימנים דאורייתא בסימנים בינונים סגי לה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא דנקטיה הכי לרווחא דמילתא משום דמעיקרא סלקא דעתך שאין לה שום סימן אלא ארוך וגוץ דלאו סימן הוא. והכין אורחא דתלמודא. וכדאיתא בפרק קמא דחולין כגון שלבנה באור ודכוותה טובא. אי נמי דמשום דקאמר אם תמצי לומר סימנים דאורייתא וכיון דלא איפשיטא שפיר נקטיה הכא כגון דאמרה נקב יש בצד אות פלוני דמהני מדאורייתא ואפילו תימא דסימנים לאו דאורייתא. עד כאן.

אלא במדת ארכו וכו'. הכא נמי צריך לומר כדפרישית לעיל אלא במדת ארכה ואפילו אם תמצי לומר דסימנים לאו דאורייתא מכל מקום מהני שפיר. וקשה למורי הר"פ דמאי שנא מגט דמדת ארכו לא מהני שפיר וגבי החוט מהני.

ונראה לומר דדוקא בגט עצמו לא מהני סימן ארכו אי אמרינן סימנים לאו דאורייתא משום דהגט קשה ואפשר דבהדי דנקט ליה הבעל חזיתיה האשה ושיערה ליה למדת ארכו ומשום הכי לא מהניא ליה אבל החוט אינו קשה ומצי כאיף ליה ואם כן אי אפשר לשעוריה אי לאו דנקיטא ליה בידה ומשום הכי מהני שפיר גם כי אמרינן דסימנים לאו דאורייתא. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: דאמר מדת ארכו. פירוש דלגבי חוט מדה הויא סימן. שאלמלא לא הגיע לידה ושיערתו יפה לא היתה יודעת מדתה מה שאין כן בגט עצמו כי מכיון שתראה אותו ביד הבעל תוכל לשער מדתו כשהיה קוראו בעודו פשוט בידו. עד כאן.

הוא אומר בחפיסה וכו'. כלומר בחפיסה שיש בו סימן כך וכך מצאתי הגט בתוכו והבעל כמו כן נותן סימן לחפיסה ינתן לו ולא לאשה דלא חשיב סימן זה כלל יותר מטענת הבעל שאפשר שמאומד היא אומרת שהיא היתה יודעת בעודה תחתיו שדרכו להניח בכיס אחד ובחזקת הבעל היה עומד הגט שהרי שלו היה מתחלה ומעמידין לו בחזקתו. ולא אמרינן נמי שלא יחזירנו לא לו ולא לה דכיון שנתן הבעל סימן בחפיסה ראוי להחזיר לו החפיסה ומה שבתוכה כדתנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר. ה"ר יהונתן ז"ל.

ינתן לו. אפשר דלחומרא קאמר ומגורשת ואינה מגורשת דהא איהו ידע נמי היכא מנחה איהי כל אשר לה אם לא שנאמר שהיא תצטרך לשמור יותר הגט להנשא בו או לגבות כתובתה ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דמנחה ליה בחפיסא אף על פי שמניחה שם שאר חפצים ולפי זה בחפיסה דוקא קתני אבל הוא אינו דבר חשוב לו הגט שרוצה לגרש בו שאם יאבד יכתוב אחר וכמה שירצה הילכך איהו ידעה היכא מנח ליה. אי נמי יש לומר שהיא בעודה עמו אין לה מקום מיוחד להניח חפציה כמו כשהיא מגורשת ממנו. ואם תאמר למה לא נאמר שבעודה עמו ראתה אותו בידיו ושהניחו בחפיסה ולא גרשה בו מעולם. ויש לומר ודאי איהו לא מודע לה דגיטה בידיה עד שעת גרושיה ממש ולא מודיע לה היכא מנח ליה שלא תטלנו משם ושלא תרבה הקטטה כי הוא רוצה בשהייה להתחרט ולכך לא מגרש לאלתר. שיטה.

ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: הבעל אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה כיון דאמרה סימן מובהק כגון נקב יש בצד שטה פלונית במקום זה בראשה או בסופה או באמצעה והיא ודאי מגורשת ואם מת בעלה לא חולצת ולא מתייבמת. הוא אומר סימני החוט והיא אומרת סימני החוט במדת ארכו ינתן לה שזהו סימן שאינה יכולה לדעת אותו אלא אם כן הגיע הגט לידה. וגם זו נראה לומר דודאי מגורשת. אבל אי אמרה סימן החוט שהיה לבן או שחור או אדום לא ינתן לה דאפשר דחזיתיה בידא דבעל הילכך לא סימן מובהק הוא וינתן לבעל. והוא שיתן סימני החוט כפי מה שנתנה היא ואם לא נתן הבעל סימן החוט ונתנה האשה סימן החוט אפילו לא נתנה סימן אלא בחיורא וסומקא אף על פי שנתן הבעל סימן הגט והיא לא נתנה נראה לומר דינתן לה דאם איתא דלא יהביה ניהלה הוה ליה למידע סימני החוט. והיכא דנתן הוא סימני החוט בחיורא וסומקא ואיהי נמי בחיורא וסומקא לאו סימנים מובהקים נינהו ולא יחזיר מיהו ספק מגורשת היא. והוא הדין אפילו היכא דנתן הבעל סימנים מובהקים והיא נתנה סימן צבע החוט שיש לחוש לספק גירושין ואם בעלה כהן אסורה לחזור לו דהא קיימא לן האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה אין זה סימן דודאי ידעה דסתמיה בחפיסה מנח ליה. ומחזי למימר דאפשו ספק מגורשת ליתא כיון דלא טענה גרשתני אלא מטעם קבלת הגט והא לא יהבה סימן בגט. עד כאן.

מתניתין: שידעו בו שכניו. מפרש בגמרא שכני מקום שנמצאת בו האבידה שמא מאותם בני כפרים אשר סביבותיה היא ואין צריך להמתין עד הרגלים שיהיו שם כל ישראל. שלש רגלים דלא סגי בחד דשמא חולה או אנוס ולא עלה לרגל מי שהאבידה שלו אבל בשלש רגלים אי אפשר אם חי הוא שלא יבא. ואחר רגל האחרון יתעכב שם שבעה ימים שיהא שהות לבעל האבידה לשוב לעירו ולבקש בביתו אם נאבדה ממנו גלימא ששמע שהכריזו עליה ואם לא ימצאנה ישוב לירושלים וביום השביעי יכריז בעל האבידה בקרן אפל ויאמר אני אבדתי גלימא שיש לי סימנים כך וכך ומי שמוצאה נמי עומד בקרן אפל שם כל היום השביעי. ויש לפרש להכריז יום אחד זאת מלשון חפוש כדאשכחן בפסחים על ששה דברים הנאמרים על עמי הארץ וקא חשיב ואין מכריזין על אבידתו ואי אותה הכרזה הכרזה ממש היא היאך יאמר אין מכריזין על אבידתה ומי יודע שהיא של עם הארץ שלא יכריז עליו שמא של תלמיד חכם היא וחייב להכריז אלא ודאי לשון חפוש הוא כלומר אין אנו מחפשין וטורחים אחר אבידתו כדי שתשוב אליה הכא נמי רצה לומר ויחפש יום אחד כל ביתו מה שנאבד ממנה משום הכי צריכין לומר שבעה ימים שלשה להליכתו ושלשה לתשובתו ויום אחד בנתים לחפש ביתו. וכל לשון הכרזה נמי חפוש הוא כלומר שהוא מחפש מי שנאבדה ממנו האבידה. ה"ר יהונתן ז"ל.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: הא דתנן כדי שילך לביתו שלשה ימים ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. פירש רש"י דברים כפשוטן כי בעל האבידה יכריז יום אחד אני אבדתי דבר פלוני ואלו הן סימניו. אבל ר"ת ז"ל פירש ויחפש בכליו יום אחד ומצאנו לשון הכרזה שהוא לשון חפוש וכדומה לו מדאמרינן בפסחים גבי עם הארץ שאין מכריזין על אבידתו וכו'. ובדין הוא דהוה ליה למיתני כדי שילך לביתו שלשה ויכריז יום אחד ויחזור שלשה אלא דבעי למיתני הליכה וחזרה ביחד. ואין פירוש זה נכון ולשון הכרזה לא משמע הכי וההיא דפסחים הכרזה ממש היא וכגון דאשתכח בשוקא דעמי הארץ וידעינן דהוא דעם הארץ, אלא דלא ידעינן מנו וכדפרישנא התם בסייעתא דשמיא. עד כאן.

ורבינו חננאל ז"ל פירש וזה לשונו: כדי שילך לביתו שלשה ויחזור בשלשה ויכריז יום אחד. פירוש כדי שילך שומע המכריז למקומו ויגיד וישמע בעל האבידה ויבא מיד וישמע ביום השביעי המכריז ויתן סימניה ויקחנה.

גמרא: ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל וכו'. ואם תאמר והיכי סגי בט"ו ימים הא קיימא לן דארץ ישראל היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסא וכו'. ויש לומר דהוי מסגי ביממא ובליליא. אי נמי דרוכבים היו ומסגו טפי. הר"ן ז"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ולאו מילתא היא דדילמא אינהו מסגי טפי. אי נמי דבט"ו יום מסגו בלילותא. אי נמי איכא מדברות דלא מסגו בהו. עד כאן.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ולאו קושיא היא כי החוזרים לבתיהם מעולי רגלים ראוי להם לטרוח וללכת יותר ממהלך אדם בינוני. שלא תתאחר שאלת הגשמים. עד כאן.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר והא אמרינן דארץ ישראל הויא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה וכו'. ואם כן היינו לכל ארץ ישראל עשרים יום מכל צד עד ירושלים דהויא באמצע כל ארץ ישראל. יש לומר דהיו הולכים על סוסים ט"ו פרסאות בכל יום אבל אדם בינוני המהלך ברגליו אינו הולך כי אם עשרה פרסאות ליום. עוד יש לומר דודאי האחרון שבארץ ישראל מן הישובים היו הולכים לביתם בט"ו יום אבל מישוב האחרון שבארץ ישראל עד נהר פרת היה מהלך חמשה ימים מיערות ומשדות. עד כאן.

הא דאמרינן איפכא מסתברא מקדש ראשון דהוו שכיחי וכו'. לאו למימרא דסגי בשלשה יומי דאפילו מסגו ביממא ובלילותא לא מסתגי להו אלא בתמניא יומי אלא הכי קאמר דאי איכא לאפלוגי אדרבה איפכא מסתברא אבל קושטא דמילתא דבין במקדש ראשון בין במקדש שני לא סגי אלא כאן וכאן לא הטריחו באבידה יותר מדאי. הר"ן ז"ל.

והריטב"א כתב וזה לשונו: והא דאמרינן בסמוך דבמקדש ראשון דשכיחי שיירתא דמסגו ביממא ובלילא סגי בתלתא יומי לאו דוקא דסגי דהא יומם ולילה דתלת יומי אינו אלא מהלך ששה ימים אלא לומר דאפשר דסגי ליה כי טרח טובא למיזל ביממא ובלילא ויותר ממהלך שאר בני אדם כדי שלא להטריח על מוצא אבידה. עד כאן.

וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגאש כתב בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק בלשון ערבי. וששאלת על מה שאמרו עד מתי חייב להכריז רבי יהודה אומר שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים ובא בתלמוד ורמינהו ט"ו ימים אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת ותירצו כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני במקדש ראשון דאיכא שיירתא דמסגן בלילותא וביממא סגי בתלתא יומי. ואמרת שלא היה ראוי שיהיה ההפרש לסבת היותם מסגן בלילותא וביומי אלא חצי הזמן בלבד שהם שבעה ימים וחצי. תשובה. מה שאמרו ורמינהו ט"ו יום אחר החג אינו הכוונה בו שנדון גם כן באבידה בכיוצא בו ושנתן לו זמן ט"ו יום להליכה וט"ו יום לחזרה לפי שמי שחושב שאבדה לו אבידה מוכרח הוא שמסעיו יהיו נכפלים וילך ביום אחד מה שהולך זולתו בשני ימים ואם כן הרומיא כך היתה שדרך ט"ו יום איך לא ינתן בו זמן אלא שלשה ימים ואף על פי שתאמר שיהיה נחפז על הרוב יכפול המסעות אבל שילך ביום אחד מה שראוי ללכת בחמשה ימים זה אי אפשר. והעמידוה כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני וכו'. אחר כך אמרו אדרבה איפכא מסתברא במקדש ראשון דאיכא שיירתא דמסגו בלילותא וביממא סגי בתלתא יומי לפי שבעל האבידה בלי ספק הוא כופל המסעות ומה שהולכים העולם בט"ו יום ראוי שילך הוא בחצי המספר ועם היותו מוצא השיירתא עם מי שילך יום ולילה די לו בשלשה ימים בקירוב. ואפשר לומר עוד שמה שאמרו ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון וכו' שהזמן הזה אינו מהלך כל היום אבל הוא כפי העיכוב בדרך עד שתזדמן חברה ויחויב שאם היו השיירות מצויות שיהיו פחות מזה וכשהיו מצויות בלילותא וביומי שיספיק בהם שלשה ימים.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דאמרינן הכא במקדש ראשון וכו'. לאו למימרא דמצי אזלי כולי האי דהא לא הוו להו אלא שיהא יומי אלא הכי קאמר לא במקדש ראשון ולא במקדש שני לא בעינן כולי האי ואי איכא לאפלוגי אדרבה איפכא מסתברא דבמקדש שני בעינן יותר ממקדש ראשון. ואתא רבא ופריק דלא שנא ולא הטריחו באבידה יותר מזה כלל. ע"כ.

ליבעי יומא יתירא לעיוני במאניה. ר"ת פירש לפי פירושו שפירש במשנה דהכי קאמר ליבעי יומא יתירא לעיוני במאניה בר מההוא יומא דקתני מתניתין. ולנוסחי דגרסי ליבעי חד יומא לעיונא במאניה הכי נמי מפרש לה ליבעי חד יומא יתירא. ולפירוש רש"י דברים כפשוטן יומא יתירא על שבעת הימים שנתנו לו וכל שכן לאינך נוסחי דלא גרסי יתירא דאתי שפיר טפי. הריטב"א.

שלישי אומר סתם. תימה דהא אתיא על כרחך כרבי יהודה דאית ליה במתניתין שלש רגלים אם כן לימא ראשון ושני סתם ושלישי יאמר רגל שלישי דהכי אית ליה לרבי יהודה בנדרים בפרק קונם אדר ראשון כותב סתם שני כותב אדר שני. גליון תוספות.

וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: בגליון תוספות הקשה דילמא רגל ראשון ושני רגל סתם.

ורש"י תירץ זה דמזכיר רגל ראשון בפירוש שלא להטריח האובד לעלות בשני אם חולה הוא או אונס אחר דימתין עד שלישי ואם היה אומר סתם היה סבור דילמא שני הוא. עד כאן.

תנו רבנן רגל ראשון אומר רגל ראשון וכו'. פירוש ולא עביד איפכא שלא יזכיר שם הרגל עד השלישי משום דילמא לא ישמע או (חסר) מכריז וקא מפסיד חפציה אבל השתא אם יטרח לצורך אינו כל כך היזק ומאי דאפשר לתקוני מתקנינן. שיטה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף