שואל ומשיב/ו/סא

שואל ומשיב ‏ ו סא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן סא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה לחכם אחד.

מה שהבאת ראי' דרש"י ס"ל דספקא דאורייתא מן התורה לחומרא מהא דאמרו ביומא דף ס"ד ורב ההוא בהם בעיניהו הוא דלא מרצי הא ע"י תערובות מרצי כדתנן אברים תמימים בבע"מ ר"א אומר אם קרב הראש של אחד מהם וכו' ופירש"י דהואיל וקרב אחד מהראשים תלינן האיסור באותו שקרב דהואיל ונתערבו אין כאן ספק איסור דאורייתא למיזל לחומרא דלא הזהירה תורה עליהן אלא כשהן בעצמן שנאמר בהם כי משחתם בהם מום בם כי אתניהו בעיניהו ע"ש הרי דספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא רק דהתורה לא הזהירה רק כשהם בעין. והתפארת שלא קדמך אחד המחברים בראי' הלזו הנה מצאתי לראש המדברים בשו"ת בית יוסף בדף ל"ח בחידושיו לקידושין שהביא ראי' זו ע"ש אמנם אחר העיון יש לישב ראי' זו דהנה טרם יהי' כל שיח נברר קצת טעמו של הרמב"ם דס"ל ספיקא מדאורייתא לקולא דצ"ב טעמא מאי וצ"ל דס"ל דכיון דבאיסור התורה הקפידה שלא יעבור במזיד ושוגג קיל טובא דאם עבר בשוגג כל דלא אקבע איסורא ולא הו"ל למידע דיש איסור כאן לא חייבה תורה קרבן א"כ כל שהוא ספק לא החמירה תורה שיהי' אסור דהרי הוה כשוגג שלא ידע אם עשה איסור כלל. ובזה ממילא מיושב קושית המהרי"ט דאיך שייך אשם תלוי להרמב"ם הא ספיקו מן התורה לקולא ולפמ"ש א"ש דאדרבא כל חילו של רמב"ם מזה מדלא חייבה התורה רק באקבע איסורא וע"כ משום דכל דאקבע איסורא שוב לא הי' לו לכנוס לבית הספק וחייבו התורה אשם תלוי וז"ב מאד. ובזה מיושב מה שהקשו הרשב"א והר"ן להרמב"ם איך יליף מקרא דאזלינן בתר רובא מעולה וכמה למודים והא ספיקא דאורייתא מהתורה לקולא ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דאזלינן לקולא הוא משום דכל דאינו בעיני' לאיסור לא אכפת לן אבל בקרבנות דבע"מ אסורין משום דכתיב משחתם בהם מום בם וא"כ מה נ"מ אם אינו מכוין לאיסור מ"מ הוא אינו קרבן דהאיסור הוא עלי' דהקרבן במשחתם מום בם לא ירצה ואיך עולה לגבוה. ומעתה אין ראי' מרש"י דכיון דמשחתם בהם מום בם אם כן הי' ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא ולכך כתב רש"י דהתורה לא הזהירה רק כשהם בעין ולא כשהם בתערובות ולכך מותר ודו"ק. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו אמאי לא הקשו מכל הקרבנות דדחי שבת וע"כ דאזלינן בתר רוב ולפמ"ש א"ש דשפיר דחי שבת מספק ואינו עושה האיסור רק דלקרבן אינו ראוי משום המום ולכך יליף מעולה ומכל קרבן האיך מקריבין אותו. אברא במ"ש דקרבנות פסולין משום מום באמת בש"ס מנחות דף ו' יליף מקרא דטרפה פסול לקרבן אבל באמת הרמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח הלכה י' שכתב דבהמה שנולד בה אחת מהטרפות דאסורה לגבי המזבח משום שנאמר הקרבהו נא לפחתך. והכ"מ תמה דלמה לא יליף מקרא ולפמ"ש א"ש דנ"מ לספק טרפה ורבינו לשטתו דכתב דכל ספק שיולד לך בטריפה מותר מן התורה ולקרבן פסול משום מום ודו"ק. וראיתי בכתבי אא"ז הרב הגדול הצדיק מוה' דוב בעריש זללה"ה היילפרין שכתב לישב קושית תוס' דמכל הקרבנות לא הוה מצי להקשות דבאמת ל"ק רק על השחיטה דאחר השחיטה יכול למבדקי' והשחיטה הי' יכול לשוחטו דבאמת כבר אמרו בפסחים ע"ג מה תיקן תיקן להוציא מידי אבמה"ח וא"כ כאן אם ימצא טריפה יהי' חולין שנב"ע והם מהנקברים או מהנשרפים ולא תיקן כלל עכ"ד ואם כי לכאורה דברי חכמה אמר אבל כמה תשובות בדבר חדא דזה לא מקרי חולין שנב"ע דבתחלה כדין הביאו רק שנמצא בו טרפה לא מקרי חולין שנב"ע ואף את"ל דגם בכה"ג יקברו מ"מ תיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ דעל כל פנים מה אכפת לי' לב"נ במה שאסור לישראל משום חולין שנב"ע וגם תיקן להוציאו מידי נבלה וכדאמרו שם מעיקרא ורק בשוחט לע"ז פריך מה תיקן דע"ז מטמא כמ"ש רש"י שם וגם בקרבנות הוה משום מפרק כמ"ש ה"ה פ"ב משבת דבחולין ל"ש מפרק דא"צ לדם וכאן בקרבנות הוא הי' צריך לדם והוא חשב שיהי' כשר נחזור לנ"ד ועכ"פ לפמ"ש א"ש. והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו אברי' תמימים בבע"מ שנתערבו אם קרב ראש אחד דיקרבו כלן והא אתחזיק איסורא ואקבע איסורא וכמ"ש רבינו בפ"ח משגגות ה"י דאף באכל אחד מקרי אתחזיק האיסור וראיתי בשו"ת תשובה מאהבה אשר הגיע לידי בח"א סי' קס"ט שהאריכו בזה ומ"ש בזה לדחות השואל דכ"ז שהם בתערובות ולא נקרב הראשון ס"ל לרש"י דאקבע איסורא ורק בקרב ראש אחד הוא דכתב רש"י דהקביעות כבר אזל דיש לתלות בזה שנקרב רק דהו"ל ספקא דאורייתא וע"ז כתב רש"י דספיקא שרי לפע"ד אין כוונת רש"י מורה ע"ז והמעיין בתוס' ישנים בזה ימצא דכל שהם בתערובות לא אסור מן התורה וקשה הא הו"ל אקבע איסורא ולפמ"ש א"ש דכיון דספקא דאורייתא מה"ת לקולא רק דכל דאקבע איסורא הרי מתכוין לאיסור וכאן דעיקר האיסור משום דכתיב משחתם בהם מום בם והיינו כשהם בעיניהו אבל ע"י תערובות לא גזרה התורה וא"כ אף שאקבע איסורא לא מקרי אקבע איסורא דכל שהן בתערובות לא אסרה תורה ורק מדרבנן אסור ובדרבנן תלינן שזה הוא שנקרב כמו כל שאני אומר דבדרבנן לקולא ודוק. ובזה מיושב מה שהביא הש"ס הך דר"א לראי' ונדחקו בתו"י דהך דר"א אינו מגזה"כ ולפי מה שכתבתי א"ש דבאמת אם הי' אסור אף בתערובות שוב הוה אקבע איסורא ואזלינן לחומרא ולא הי' מועיל אף כשנקרב אחד מהם וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח משגגות ה"ד אבל כאן דמה"ת אין כאן איסור כל שהם בתערובות רק מדרבנן ובדרבנן תלינן שאני אומר ובזה שפיר מביא בזבחים דף ע"ד הך דר"א לטבעת של ע"ז דגם שם מה"ת בטל רק דמדרבנן הו"ל קביעות ותלינן לקולא ודו"ק היטב. עוד יש לי לומר בסברת רבינו דלכך ס"ל ספיקא מן התורה לקולא ומהיכן יליף זאת דהנה בהא דאמרו בב"מ דף ז' עשירי ודאי ולא עשירי ספק הקשו בתוס' דניזל בתר רובא וכתב בשטה מקובצת שם דבאמת גם רוב הוה ספק רק שהתורה התירה אותו ספק ואמרה דניזל בתרא וכל דבעינן ודאי אף בתר רוב לא אזלינן ע"ש ולפ"ז יש לומר בזה פליגי הרמב"ם והרשב"א ודעמייהו דהם ס"ל דהא דהתירה התורה ואמרה דניזל בתר רוב היינו לקולא דבכל הספיקות מחמרינן מן התורה וברוב גלתה התורה דהספק הלז דזה ספק הקרוב יותר משאר הספיקות ואינו ספק שקול אבל הרמב"ם סבירא לי' דכיון דהתורה אמרה דאזלינן בתר רוב הרי חזינן דלא בעינן ודאי היתר דגם רוב הוא ספק ואפ"ה התירה התורה א"כ ע"כ דכל ספק מן התורה שרי ומה דאזלינן בתר רוב הוא להחמיר ע"י הרוב שאם הרוב לחומרא אזלינן בתרי' אף להחמיר אבל ממילא מוכח דבספק אזלינן לקולא דאל"כ היכא אזלינן בתר רובא הא ספק לחומרא וגם זה אינו ודאי רק ספק וע"כ דבאמת בספק מקילין מן התורה. ובזה ממילא מיושב מה שהקשו דיליף הש"ס דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה ולמה לי רובא ומהיכא מוכח כלל דאזלינן בתר רובא דלמא משום דספק מה"ת שרי ולפמ"ש א"ש דאם לא ניזיל בתר רוב וה"א דצריך שנדע בודאי שזה מותר וא"כ גם בתר רובא לא הוה לנו למיזל דגם רובא אינו רק ספק וע"כ דבאמת זה אינו חידוש מה דאזלינן בתר רובא להקל ואדרבא החידוש הוא להיפך דאזלינן בתר רובא אף להחמיר עי"ז ולכך גם מדרבנן אזלינן בתר רוב אף דבספק דאורייתא מה"ת שרי ומדרבנן מחמרינן מ"מ שאני רוב דהתורה גלתה דניזל בתרא אף לחומרא ובזה מדוקדק הא דאמרו בש"ס מנ"ל הא מלתא דאמרו רבנן דאזלינן בתר רובא ולכאורה לשון דאמרו רבנן אינו מדוקדק דזה דין תורה דאזלינן בתר רובא ולא הוה צריך לשאול רק מנ"ל הך מלתא דאזלינן בתר רובא ואף דגם בחזקה אמר כן גם בזה קשה ולפמ"ש א"ש דבאמת מה"ת בודאי אזלינן בתר רוב ול"ש לקולא דספיקא מה"ת שרי ול"ש לחומרא ידענו מקרא דאחרי רבים להטות דמתורת רוב אנו באין ולא מתורת ספק וגם לחומרא אזלינן בתר רובא ולענין להחמיר ל"ש לחלק בין רובא דאיתא קמן דאדרבא ברובא דאיתא קמן יש להקל טפי ואם כן לא קשה לי' כלל רק מדרבנן דאזלינן להחמיר בכל ספק תורה ומנ"ל דברובא מקילינן וע"ז קאמר דאחרי רבים להטות אפשר רק ברובא דאיתא קמן וע"ז אמר דאתיא מרישא של עולה דא"כ היאך נקריב שום קרבן וכדומה ואח"כ יליף ממכה אביו וכדומה דגם להחמיר אזלינן בתרי' וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשו דלמה לא יליף מקרבנות דדחי שבת ולפמ"ש א"ש דבאמת מה"ת ודאי דדחי שבת דמה"ת בודאי ספיקא להקל ורק מדרבנן ואין שבות במקדש דליכא רק חשש איסור שבות דרבנן משא"כ גוף הקרבן אם הוא פסול ל"מ מה דל"ג על שבות במקדש דיש חשש שמא הקרבן פסול ואינו מקריב קרבן כלל וכל הטעם דלא גזרו על שבות במקדש הוא משום דכהנים זריזין הם וכמ"ש הכ"מ פ"א מבית הבחירה וכאן ל"ש זאת דזה שייך רק על שבות משום איסור שאינו שובת כראוי ולא על הקרבן עצמו וז"פ וברור. וע"ד הפלפול אמרתי בישוב קושיא זו דהנה כבר הבאתי לעיל מה דאמרו בפסחים דף ע"ג דתיקן להוציא מידי נבלה או מידי אבמה"ח. והנה זה שנים רבות הקשיתי דאיך שייך לתיקן להוציא מידי אבמה"ח הא התוס' כתבו בשבת דף ק"ו ד"ה חוץ דכל דלא בא התיקון בשעת הקלקול כגון בשוחט בשבת דבעת ששחט בא התיקון בכה"ג לא מקרי מקלקל אבל כל שאינו בא התיקון מיד אינו מקרי מתקן ולפ"ז יקשה דלב"נ במיתה תליא וכל שמפרכסת עדן אסורה וא"כ אין התיקון בא מיד ואיך מקרי מתקן לב"נ והיא קושיא נפלאה וכעת נ"ל לישב דככר נודע מ"ש הרשב"א בכל דאהני שחיטה לישראל לצאת מידי נבלה עכ"פ אף שהיא טריפה מ"מ כל דאהני במקצת לישראל אהני גם לעכו"ם להוציאו מידי אבמה"ח ולפ"ז גם שם ניהו דלישראל אסור משום תקרובת ע"ז שמטמאה באהל אבל עכ"פ מצד השחיטה לא הוה נבלה ואהני השחיטה לישראל ושם שחיטה ע"ז דעכ"פ אבמה"ח לא מקרי ממילא מקרי שחיטה לב"נ ג"כ ועיין היטב בש"ך יו"ד סי' כ"ז ובפר"ח ו[[תבואות שור/יורה דעה/כז|תב"ש] שם ודו"ק ולפ"ז אני אומר דבר נחמד דלכך לא מצי ליליף בשחיטת כל הקרבנות בשבת דבאמת יקשה דהו"ל מקלקל וכאן ל"ש להוציא מידי נבלה דאם לא ניזיל בתר רובא א"כ חיישינן שמא הי' נקב בשחיטה דהו"ל נבלה מחיים כמבואר בסי' ל"ג ועיין ש"ך שם וגם להוציאו מידי אבמה"ח ל"ש דכיון דלא אהני השחיטה לישראל דחיישינן שמא במקום נקב קשחיט והו"ל נבלה מחיים ולא אהני השחיטה למידי ושוב גם לב"נ לא בא התיקון מיד רק לאחר שתמות הבהמה והו"ל מקלקל דאין התיקון בא בעת הקלקול ודוק היטב כי הוא חריף. נחזור לעניננו דדברי הרמב"ם יש להם סעד מזה דאזלינן בתר רוב ושוב ראיתי שכתב הר"ן בפ"ק דקידושין דהרמב"ם יליף לה מהא דאמרו בקידושין דממזר ודאי אסרה רחמנא ולא ספק וכוונתו ג"כ למ"ש דאף ברוב לא מהני דאנן בעינן ודאי ועיין פ"י בקידושין שם ואפ"ה אסרה תורה ממזר ודאי משום דרוב אינו ודאי והיינו כמ"ש לענין עשירי ודאי ודו"ק:

והנה מצאתי במהרי"ט אלגזי בחידושיו להלכות בכורות להרמב"ן בדף כ"ז ע"ב שהקשה על דברת רבינו בפי"א משגגות הלכה ב' שכתב וז"ל יראה לי שהחייבים קרבן מספק אינן מביאין קרבן שמא יכניסו חולין בעזרה וא"ת והלא חטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת מפני שהמביא אותה מחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק ע"ש וע"ז הקשה דלשטת רבינו דכל הספיקות אינו רק מדרבנן א"כ גם במחוסר כפורים הי' מותר לאכול בקדשים וא"כ ע"כ דלאו משום קדשים התירה התורה וא"כ למה לא יליף לשאר קרבנות שמביאין מספק ע"ש והיא קושיא גדולה. והנה לפמ"ש הכ"מ פ"ט מטומאת מת דבספק כרת מודה הרמב"ם דספיקו לחומרא וא"כ א"ש דברי רבינו דספק מחוסר כפרה לאכול בקדשים הו"ל ספק דאורייתא ואזלינן לחומרא. עוד נ"ל דבר חדש דהנה בחידושי אמרתי לישב דברי הרמב"ם דס"ל דשלא בשעת עבודה לא היו רשאין ללבוש כלאים וע"ז הקשה בשו"ת שאגת ארי' סי' כ"ט דא"כ האיך מביא חטאת עוף הבא על הספק והא איכא ספק כלאים דדלמא חולין בעזרה הם ואמרתי בזה דהנה כבר נודע מ"ש התוס' דהיכא דזה לא פשע אומרין לאדם חטא כדי שיזכה חברו וכמ"ש התוס' בשבת דף ד' ובכמה מקומות ועיין מ"א סי' ש"ו וא"כ בזה שהוא מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים וענוש כרת וא"כ שפיר אומרין להכהנים שיחטאו מספק ויזכו חבריהם שלא פשעו ולפ"ז הן הן דברי רבינו דדוקא שם דמחוסר כפורים הם אבל בשאר קרבנות דהם מחויבים מספק מה אולמא הם מהכהנים שיעברו בספק מיהו בלא"ה ל"ק על הרמב"ם קושית השאג"א דהא ספק מותר מן התורה וא"כ אין הכהנים עוברים כלל דספק מותר מן התורה והא דצריך להביא קרבן מספק באמת כבר נרגש בזה המהרי"ט אלגזי שם וכתב דספק במ"ע מחויב מן התורה לקיים מספק ודוקא ספק ל"ת מותר מן התורה משא"כ במ"ע וראיתי במהרי"ט חלק יו"ד שעמד על מבוכה זו וכתב דמה שמביא חטאת העוף הבא על הספק הוא משום דמכשיר בקדשים ע"ש ואחריו נמשך הפר"ח ואני תמה דבאמת מלבד דאין התחלה לקושיא דפשיטא דספק מצוה צריך לקיים וכמ"ש המהרי"ט אלגזי אף גם דלדבריהם יקשה מהא דאמרו בנזיר שם לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורים וקשה הלא כ"ש דמה בזכר שיש בודאי איסור דהיינו באקבע איסורא דמביא אשם תלוי דגם הרמב"ם מודה דזה אסור מן התורה אבל בנקיבה דליכא איסור כלל מן התורה דספיקא לקולא אך ז"א דאדרבא בשביל דספק לקולא שוב יש שני איסורים ברורים דמה"ת א"צ להביא כלל משא"כ בזכר דאין כאן איסור ברור ואדרבא מספק צריך להביא אשם תלוי וכמ"ש. יהי' איך שיהי' לפ"ז אין מקום לתירוצי דלכך הותר מפני שמזכה חברו מה שאין כן בשאר קרבנות דאסור מספק דהא מותר בלא"ה דספיקא לקולא. אמנם נראה דבאמת הא מכניס חולין לעזרה ורק דספק מותר מן התורה ואם כן שוב יש שני איסורים דגם הכהן עובר ולכך אין ללמוד מחטאת העוף דשם אומרין לאדם חטא כדי שיזכה חברו ואם כן לא נשאר רק איסור אחד מה שאין כן בזה דיש שני איסורין וכבר אמרו דשני איסורין אין ללמוד מאיסור אחד וא"ש דברי רבינו ודו"ק.

אמנם בגוף הדבר שחדשתי דהכהנים היו מותרין ללבוש ב"כ משום דאומרין לאדם חטא כדי שיזכה חברך הי' נלפע"ד דבר חדש דהנה בקידושין דף נ"ד אמרו בכתנות כהונה שנתנה להנות בהן דלא נתנה תורה למה"ש וביאור הדברים כמ"ש רש"י דא"א למהר ולהפשיט כ"כ והנה לשטת רבנו דיש בזה איסור משום כלאים כל שלא בשעת עבודה אם כן צ"ל דמשום שלא נתנה תורה למה"ש הותר להכהנים אף שאינם מפשיטים כרגע ועיין בהפלאה שם שנדחק בזה. ולפע"ד נראה בפשיטות כן ולפ"ז יקשה דבכה"ג ל"ש לומר דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברו דבשלמא מה דצריך בשעת עבודה זה זוכה בו חברו אבל כאן דבשעת עבודה גם כן ספק ואם כן מה שאינו פושט לאחר עבודה ל"ש כדי שיזכה חברו בזה אין לו לחברו לזכות דמה לו במה שאין הכהן פושט תיכף ואולי כיון דא"א בענין אחר גם זה התירו משום תקנתא דחברו שלא יהי' מחוסר כפורים והתורה לא נתנה למה"ש. ובפשיטות יש לישב דברי רבינו דבאמת אם נימא דרבינו סבירא לי' דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וכמו שצדדו המפרשים בדבריו ועיין מלמ"ל פ"א משחיטה אם כן הא דכתב רבינו דאסור להכניס חולין בעזרה הוא רק מדרבנן ואם כן אין התחלה לקושיא דבאמת ה"א כיון דהתורה גלתה דמביא חטאת העוף הבא על הספק וילפינן מיני' שאר קרבנות אם כן א"א לחכמים לגזור דהא מפורש בתורה להתיר וכעין שכתב הט"ז בסי' קט"ז ביו"ד וע"ז כתב די"ל דהתורה לא התירה רק במחוסר כפורים ואם כן שוב אסור מדרבנן בשאר קדשים וז"ב. ובזה אמרתי דבר נחמד לישב קושית התוס' בגיטין דף כ"ח ע"ב בהא דאמרו אבל חטאת העוף מספיקא לא ליעול חולין לעזרה והקשו התוס' דהא חטאת העוף בא על הספק ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהא באמת קשה קושית השג"א איך לובש הכהן כלאים שלא בשעת עבודה וכתבתי דאומרין לאדם חטא כדי שיזכה חברו א"כ זה כשזה חי והוא מחוסר כפורים אבל כשספק שמא זה מת ואם כן שוב אסור להכהן ללבוש כלאים מספק דדלמא חברו א"צ לזיכוי שכבר מת. ומכאן ראי' ברורה להרמב"ם דבספק אחר שאינו מחוסר כפורים אין להקריב מספק ולמדו מכאן דה"א דהכהן אינו יכול להקריב מספק. שוב ראיתי בספר טיב גיטין מהגאון מוהר"ץ ז"ל אבד"ק בנהייט שנדפס מחדש שהקשה על תרוצו של התוס' ולפמ"ש שם דכהנים אף דהוה שלוחא דידן מ"מ הוה שלד"ע דבע"כ עביד והו"ל כחצר ע"ש ודפח"ח אם כן י"ל קושית השג"א דהכהנים שפיר מקריבים מספק דהא יש שלד"ע והם אינם עוברים כלום וצ"ע בזה וגם צ"ע לפי דבריו איך מביא אדם קרבן על אשתו שוטה יולדת כדאמרו בנדרים דף ל"ה ומסתמא גם ספק קרבן צריך להביא והא שם הוה כמו שליח דאסור משום ספק חולין בעזרה ויש לדחות. והנה במ"ש למעלה דעיקר הא דיצא לו לרבינו דספק מותר מן התורה דהרי גם רוב הוא ספק והתורה התירה וע"כ דספק לקולא דאם לא כן איך מקילין על ידי רוב הא גם רוב הוא ספק ואפ"ה הקילה התורה וע"כ דספק מותר אם כן לפ"ז יקשה למה לי קרא על קבוע דהוה כמע"מ הא כבר הקשו להרמב"ם אשם תלוי היכא משכחת לה הא ספק הוא וכתבו דאשם תלוי שאקבע איסורא דהו"ל חתיכה אחת משתי חתיכות גם הרמב"ם מודה ואם כן בקבוע דעל כל פנים אקבע היתרא מהראוי למיזל לקולא וצ"ל דה"א כיון דהתורה התירה אותו ספק ואמרה דאזלינן בתר רוב אם כן מה בכך דקבוע עושה אותו ספק הא רוב גם כן לא הוה רק ספק ועשה התורה כודאי אם כן גם קבוע לא יועיל וקמ"ל דאזלינן בתר קבוע והו"ל ספק כבראשונה וז"ב. ובזה מיושב קושית תלמידי הר"ף שהובא בשטה מקובצת כתובות דף ט"ו בהא דיליף קבוע מוארב לו וקם עליו דמנ"ל דלמא שאני התם דבד"נ אזלינן לקולא משום דכתיב ושפטו העדה ומ"ש בזה דכיון דעיקר רובא ילפינן מאחרי רבים להטות דאזלינן בתר רובא ושם בד"נ כתיב וכיון שגלתה התורה דבד"נ אזלינן בתר קבוע ממילא בכל רובא דילפינן מד"נ אזלינן בתר קבוע היא תמוה לפע"ד דהא אמרו בחולין אימר דאזלינן בתר רובא ברובא דאיתא קמן ברובא דליתא קמן מנ"ל והמסקנא דילפי ממקראות אחרות ולבסוף מסקינן דהל"מ הם ועיין רש"י שם ואם כן מנ"ל דאזלינן בתר קבוע ואף די"ל דלא עדיף על כל פנים רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן דאזלינן בתר רוב ואפי' הכי אזלינן בתר קבוע מכ"ש ברובא דליתא קמן דמהראוי למיזיל בתר קבוע דז"א דאכתי קשה דשאני ד"נ דכתיב ושפטו העדה ותדע דהרי בסנהדרין דף ס"ט חקרו מנ"ל דאזלינן בד"נ בתר רובא משום דכתיב ושפטו והיינו במקום דאפשר שלא ללכת בתר רוב וכמ"ש הר"ן בחידושיו הרי דהוה ס"ד להקל בד"נ שלא ללכת בתר רוב ואם כן ממילא י"ל דמקלינן בקבוע מה שאין כן בכל רובא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת לפי המסקנא גם בד"נ אזלינן בתר רובא אף דכתיב ושפטו העדה וכמו דמסיק בסנהדרין דף ס"ט שם ואם כן ממילא הא דיליף דין קבוע על כל פנים צריך לומר דקבוע עושה מע"מ ואם לא הי' ספק רק רובא כמו שהי' שוב מהראוי להרוג דגם בד"נ אזלינן בתר רוב וע"כ דקבוע עושה ספק והוה מע"מ וכיון שעושה ספק שוב ממילא גם בכל רובא לא אזלינן בתר הרוב דבאמת רוב גם כן הוא ספק ורק דהתורה התירה אותו ספק ועשה כודאי אם כן כל שע"פ קבוע הדר הרוב להיות רק כספק שוב מחמרינן וז"ב כשמש לדעתי. ובזה מיושב מה דק"ל בהא דיליף בחולין דאזלינן בתר רוב ממכה אביו ואמו דלמא לאו אביו וע"כ דרוב בעילות אחר הבעל וקשה דלמא שאני התם דעל כל פנים אקבע כאן הבעל והאשה ומה"ת לחוש לבעילות אחרות דאף דאזלו הבעלים לגבה הרי הדרי לניחותא ועל כל פנים הבעל ודאי אקבע והם קבוע שאינם ניכרים ובכה"ג אזלינן בתר קבוע דעדיף מרוב ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת קבוע לא עדיף מרוב ורק דקבוע משוי לי' להרוב לספק ואם כן להס"ד דלא אזלינן בתר רוב שוב גם קבוע לא יועיל דהו"ל ספק ולא ודאי וז"ב. ובזה מיושב לפע"ד קושית דו"ז הגאון מהר"ץ הלברשטאט דלפמ"ש התוס' דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא האיך משכחת לה בת כהן בשריפה הא דלמא לאו אביה הוא והיא בת ישראל ואינה בשריפה רק בחנק וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דשם על כל פנים הו"ל קבוע ובצירוף הרוב פשיטא דאזלינן בתר רובא כיון דהקבוע מסייע להרוב מה שאין כן בנסקלין ששם אדרבא הקבוע עושה לספק ופטור וכמ"ש התוס' בסנהדרין שם ואם כן לא נשאר רק רוב וממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב וז"ב. ובזה יש לומר ע"ד הפלפול מה שהקשו התוס' בכתובות דף ט"ו ובסנהדרין דף ע"ט דלר"ש דסבירא לי' דוארב לו וקם מוקים לנתכוין להרוג את זה מנ"ל דין קבוע כלל. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאם לא כן יקשה לדידי' דסבירא לי' נערה המאורסה ב"כ בשריפה והוציא מכלל בת ישראל ויקשה הא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא וע"כ משום דגם הקבוע מסייע וע"כ דקבוע יש לו חשיבות ומעלה ואף דגם לרבנן מוכח מנשואה בת כהן שהוציא מכלל נשואה ישראלית מחנק לשריפה וע"כ דדין קבוע אינו מוכרח כ"כ דיש לדחות דמיירי שנשאת כשהיא קטנה ואין לה נשואין כלל אם זה לאו אביה וכדומה ודו"ק היטב כי יש בזה כמה ענינים נפלאים ת"ל.

והנה בהא דאמרו בבכורות דף ל"ד דר"י ור"א בקראי פליגי דכתיב ואני הנה נתתי לך משמרת תרומתי ר"א סבר בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלוי' ואמר רחמנא עביד לי' שימור וראיתי למהרי"ט אלגזי בחידושיו לבכורות דף ס"ח ע"ד בספרו שהקשה מזה על שטת רבינו דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא אם כן למה אצטריך קרא על תלוי' והא מה"ת טהור ולא אצטריך קרא ובאמת לפמ"ש האחרונים וכללא כיילי דכל דכתיב הלאו בפירוש אמרינן דספיקא להקל דודאי לאו הוא דאסרה תורה אבל ספק לא אבל היכא דכתבה היתר מפורש אמרינן דספיקו אסור דבעינן שיהי' ודאי היתר ואם כן כאן דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי הו"א דלא מקרי לך שיהי' ראוי לך כ"א כשהוא בודאי טהור ולא כשהוא עוד ספק ל"ש לך שלך תהא. מיהו בלא"ה אין כאן קושיא לפמ"ש הר"ש פ"ח מתרומות דהא דנולד לה ספק טומאה היינו שיש ב' חביות ברשות היחיד ונגע שרץ באחד מהם ולא ידע בהי מיניהו דאף דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מדאורייתא כה"ג שאחד בודאי טהור לא ילפינן מסוטה אם כן על כל פנים ספיקו לקולא ל"ש בזה דבאמת ברה"י בודאי טמא אם כן ניהו דבכה"ג דשני חביות ברה"י א"א לטמא בודאי אבל על כל פנים לטהר בודאי א"א דהאחד הנהו ודאי טמא ובכה"ג ל"ש לומר דספיקו לקולא וגם המהריט"א בעצמו כתב דהוה אקבע איסורא דמה"ת לחומרא ומה שהאריך בזה דאם כן בר"ה נמי לטמא והאריך דבר"ה אף באקבע איסור טהור. הנה בראשית ההשקפה תמהתי דל"ל צורך לאריכות הא ש"ס ערוך הוא בכתובות דף ט"ו ט' שרצים וצפרדע אחת ביניהם ברה"י טמא ברה"ר טהור הרי דשם אקבע איסורא דמשם דייקינן בכתובות דף ט"ו שם דבקבוע אזלינן בתרא אף להקל ע"ש ושוב ראיתי שהמהריט"א בעצמו הביא דברי רבינו בפרק ח"י מאבות הטומאות ה"ב ושם נזכר כמה ענינים כמו זה ומחלק הגאון דאין מזה ראי' דשם ניהו דנקבע שם דבר טמא וטהור אבל כל שספק אם לא נגע בזה שוב לא שייך אקבע איסורא דעל כל פנים ספק אם אולי לא נגע כלל בטומאה ע"ש שחולק על הרב דברי אמת שהביא מדברי רבינו אלו ראי' דספיקא דאורייתא אף באקבע להקל. ונוראות נפלאתי דלא זכר שם שהוא ש"ס ערוך דמטעם קבוע קאתינן עלה ואף דשם יש לומר דהקבוע קאי לענין ספק טומאה ברה"ר אבל באמת צ"ע דממנ"פ אם לא נחשב קבוע גם ברה"ר לא נחשבהו לקבוע וא"ל דברה"י ל"מ החזקת טהרה ושפיר מקרי קבוע מה שאין כן ברה"ר דז"א דאם כן הא גופא משום רה"י ורה"ר דנין עלה דברה"ר דנין ע"ז שם ספק טומאה ברה"ר דטהור משום דאוקמינן אחזקה וברה"י אמרינן דספק טומאה טמא ויליף מסוטה ועל כל פנים מ"ש למעלה דכיון דכתיב לך ומשמע ודאי הראוי לך בודאי גם כן אתי שפיר ואף די"ל דאדרבא אפכא מסתבר דהקרא הכי קאמר הראוי לך בודאי הוא דצריך שמירה אבל מה שאינו רק ספק א"צ שמירה מכל מקום יש לומר דלך קאי אתרומתי דתרומתי שלך תהי' ובעינן הראוי לך בודאי ולכך צריך גם ספק שמירה שיהי' ראוי לך בודאי וז"ב. ועיין תוס' שם ד"ה אחת ומכ"ש למה דפרשו הש"ס בתחלה דפליגי בתרומתי והיינו דבעינן תרומתי בודאי ולא מה שהוא בספק וז"ב. שוב ראיתי במהריט"א שם שהביא בשם הרב בני יעקב שהקשה גם כן על הרמב"ם מהש"ס הנ"ל וכתב לישב דשאני התם דכתיב תרומתי והיינו ודאי תרומתי אבל לא מה שהיא תלוי' ומהריט"א האריך להשיג עליו דאיך שייך שהתורה הצריכה דוקא ודאי והא ספק מותר מן התורה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכוון גם כן לסברא זו דבעינן תרומתי בודאי ולא מה שהוא בספק ודו"ק היטב. ומה שהאריך המהריט"א בענין דפוסל ר"י סוכה הראוי לשבעה אף מה שאינו פסול רק מדרבנן עיין ריטב"א בסוכה דף כ"ג מ"ש בזה וא"צ למה שהאריך מהריט"א שם ע"ש. והנה מה שהאריך שם עוד בדף ס"ט ע"ד אם ספק אם הי' כאן שלשה והוה רה"ר או שמא לא הי' שלשה וכדומה דהו"ל ספק רה"ר או רה"י אם אזלינן להחמיר או להקל לפע"ד מסתבר גם כן כמ"ש מהריט"א שם דאזלינן להחמיר דכל שיש ספק שמא הי' רה"י הו"ל ודאי טומאה ובודאי טמא לא מועיל שום ספק. והנה במ"ש למעלה יש לישב מה שנשאלתי בק"ק ווערבויא במדינת רוסיא בשנת תר"ה בשם ש"ב הגאון מוה' בעריש אבד"ק סלאנים וכעת אבד"ק לובלין בהא דאמר ר"א דכל שאין לו קרקע פטור מן הראי' וע"ז הקשה דא"כ למה לא אמרו דלא משכחת מי שעולה לרגל רק חד בר חד עד יהושע ב"נ והגידו לי שכן הקשה בטורי אבן בחגיגה ואמרתי בזה בפשיטות דלפי מה דכללא כיילי לן האחרונים דכל מקום שכתוב ההיתר בפירוש גם ספק אסור מה שאין כן אם האיסור כתוב בפירוש ולפ"ז בשלמא בבכורים דכתיב אשר תביא מארצך ובעינן ארצך בודאי ואם כן כיון דספק הוא דאין ברירה לא משכחת דמייתי ביכורים מה שאין כן לענין עלי' לרגל דר"א לא יליף מקרא ועיין פסחים דף ח' ע"ב ואם כן גם קרקע ספק חייב לעלות לרגל וז"ב. ובזה ישבתי גם מה ששאל הרב המאה"ג אבד"ק אנטפאלי נ"י דלמה לא יליף דאזלינן בתר רובא דאם לא כן למה אכלינן חלב וביצה ולא ניחוש דשמא תטרף הבהמה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת הקשו על הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא אם כן מנ"ל דאזלינן בתר רובא דלמא משום ספק וכתבו דכל הני ילפיתות הוא משום דבעינן קרבן ודאי ולא קרבן ספק ועיין בחוות דעת ריש כללי הס"ס ולפ"ז לענין איסור טריפה י"ל דטריפה ספק (לא) התירה תורה אבל לשטת הרשב"א באמת יקשה כן והנני יוסיף דבאמת לכאורה קשה לכ"ע הא באתחזיק איסור גם הרמב"ם מודה דאסור מה"ת ואם כן אם נימא דמחזיקין מאיסור לאיסור אם כן בהמה בחייה דבחזקת איסור עומדת אם כן נימא דנחזיק מאיסור לאיסור ונימא דגם טריפה הוה. וצ"ל דלדידן דאזלינן בתר רובא א"כ הרוב דעדיף מחזקה ולכך אכלינן החלב והביצים ול"ח שמא טריפה הם ולפ"ז להס"ד דלא אזלינן בתר רובא קשה טובא קושיא זו. ולפע"ד נראה דהנה בהמה בחזקת איסור אבמה"ח עומדת כמ"ש רש"י ולפ"ז אם נימא דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת כדאמרו בחולין דף ק"ב א"כ ממנ"פ אם נחזיק מאיסור לאיסור ונימא דטריפה היא שוב לא יחול איסור אבמה"ח על הטריפה ושוב לא חיישינן לאיסור טריפה דל"ש להחזיק מאיסור לאיסור דהרי אדרבא ע"י מה שנחזיק באיסור לא יוכל איסור אבמה"ח לחול והרי כל האיסור טריפה נצמח מכח אבמה"ח ואיך יהי' הטפל חמור מן העיקר ודוחהו וז"ב והבן.

והנה לכאורה הי' נ"ל בהא דספיקות אינו רק דרבנן לשטת רבינו לפע"ד הי' נראה דהספק טומאה ברה"י דמסוטה יליף דהוה ודאי ולכך באומר נזרקה טומאה דכתבו התוס' ריש שני נזירים דעל כל פנים אינו רק באחד ול"ש שעשה ספק כודאי וטהור ברה"י א"כ אף רבנן לא יכלו לגזור בזה וטעם הדבר נלפע"ד דרבנן לא יכלו לעשות הספק כודאי רק שהאלימו והעדיפו כח הספק דמן התורה החזקנו שאין חוששין כלל לספק ורבנן החזיקו בהספק להאלימו ולהעדיפו שיהי' מקום חשש לכל צד אבל במקום שלא הי' חשש בהספק כלל לפי שבעינן מן התורה שיהי' ודאי דאם לא כן יש חזקה דטהרה ועשתה התורה ספק כודאי אם כן מה כח ביד חז"ל לעשות הספק כודאי הא מכל מקום אינו רק ספק וטהור ולפ"ז משכחת לה דברה"ר במקום דמטמא מספק ברה"ר יהי' חמור מדרבנן יותר מברה"י דשם הוה רק ספק והאלימו כח הספק מה שאין כן ברה"י דבעינן ודאי. ובזה אמרתי לפרש הא דאמר ר"י בנזיר דף ח' דספק נזירות להקל והיינו דלא נתנה נזירות רק להפלאה כדאמר ר"ט והיינו כיון דהתורה רצתה שיהי' נזירות דבר ברור ואף רוב ל"מ רק דבר ברור א"כ מה כח ביד חז"ל להאלים כח הספק שיהי' כודאי איסור וז"ש ר"ש שספיקו חמור מודאי והיינו דעל כל פנים ספק יש כאן ודי בספק לבד וא"צ שיהי' כודאי ולפעמים ספיקו חמור מודאי וז"ב. והנה החריף מוה' מאיר בראם נ"י רצה לפרש דלכך לא ניתן נזירות אלא להפלאה דהרי המהרי"ט ביאר דענין נזירות אינו איסור גברא ולא איסור חפצא רק שהתורה אמרה שכל שהוא נזיר יש לו תאר קדושת נזיר ביין וטומאה ע"ש ולפ"ז כל שמה"ת ספיקו להקל ואין עליו תאר קדושת נזיר האיך שייך שרבנן החמירו בספיקו דאינו לא איסור גברא ולא חפצא. והנה אם לכאורה דבר חכמה אמר ובזה הי' מקום לפרש הא דאמרו בנזיר שם דמספיק' לא נחית עליו נזירות הכא כו' במאי לסלקי' נזירות מיני' אבל באמת אינו כלום דשם בספק אם יש בכור הזה מאה ומה"ת אמרינן דאין בכור הזה מאה וכל שמדרבנן חשו דשמא יש בו מאה שוב חל עליו נזירות וכל תאר קדושת נזיר עליו ועיין סנהדרין דף כ"ד ובתוס' שם ותמצא דליתא לדבריו ומ"ש נראה נכון ודו"ק.

והנה לפע"ד הי' נראה דטעמו של רבינו דבספק מחמרינן מדרבנן הוא דסבירא לי' דזה בכלל המשמרת וסייג לתורה שנצטוינו לעשות לד"ת וס"ל לרמב"ם דבספק מה"ת אזלינן לקולא ואין חוששין שמא אסור ומדרבנן נצטוינו לעשות סייג לתורה שלא נפגע באיסור תורה דשמא יש איסור בדבר מה"ת ולכך מחמרינן והרמב"ם לשטתי' דסבירא לי' דלא תסור הוא מן התורה ומה שהולכין בדרבנן להקל היא כמחילה מאתם לבל יהי' דבריהם כשל תורה כמ"ש הרמב"ם בשורש א' בספר המצות וכמ"ש המג"א שם להליץ בעדו וז"ב לדעתי. ובזה נלפע"ד לישב מה דהקשו הקדמונים על הרמב"ם מחולין דאזלינן בתר רובא ואל"כ חיישינן מה"ת ולפמ"ש י"ל דבאמת גם להרמב"ם לא הי' מצות התורה עיר פרוצה אין חומה דלא נחמיר בספק כלל אף במקום שהוא ענין מתמיד ובכללות יש לחוש שמא נפגע באיסור ולכך ע"כ דאזלינן בתר רובא מן התורה ולמעוטא ל"ח כלל ומדרבנן הוא דחיישו למיעוט או לדעת הרמב"ם דהוא מתורת סייג שלא לפגוע לפעמים במיעוט האיסור ור"מ דס"ל דחייש למיעוט מן התורה הוא ס"ל דהספיקות מן התורה אסור וגם רוב הוא בכלל הספיקות ואנן לא קי"ל כר"מ בזה. ובזה נלפע"ד דכל מה שטרח רבינו בשורש ב' שם לבאר דכל הנלמד מי"ג מדות אינו רק מדרבנן וכבר ביאר בזהר הרקיע ומג"א שחלילה לרבינו לחשוב שאינו רק מדרבנן שזה עוקר הרים וסותר כמעט כל הש"ס כמ"ש הרמב"ן רק שהם דיני תורה רק בכלל מנין המצות לא יבאו ולכאורה הדברים תמוהים דבכדי טחו טחיא לרישייהו ומה נ"מ בין אם נמנה בכלל המנין או לא ולפמ"ש י"ל דנ"מ לענין ספק ורבינו אולי יסבור דבכל הי"ג מצות כיון דלא נמנו בכלל המצות הוה דינייהו כהל"מ דשטת הרמב"ם דאינו אף מדרבנן להחמיר ואזלינן לקולא וה"ה בכל הנלמד מי"ג מדות וז"ש רבינו לענין השבעים טריפות שאינו מן התורה רק הדרוסה בלבד ונ"מ לספיקו ועיין ט"ז סי' כ"ט וה"ה לכל הי"ג מדות דאין דינם רק כדרבנן והרמב"ן לשטתו בכל הדברים דס"ל דספיקות מה"ת להחמיר והל"מ ג"כ ספיקו להחמיר ולכך נחלק עליו בכל אלה. אך לפ"ז יהי' נצמח ענין חדש דבקידושי כסף דאינו לרבינו בכלל מנין המצות אם כן יהי' ספק קידושי כסף אף מדרבנן להקל וזה לא מצינו ולכאורה מצינו להיפך דאמרו בקידושין דף ה' ע"ב נתן הוא ואמרה היא ספקא דרבנן וחיישינן מדרבנן הרי דעל כל פנים מדרבנן חיישינן ואולי משום חומר אשת איש הצריכו עכ"פ מדרבנן גט שלכתחלה לא תנשא בלא גט. וראיתי ברי"ף שכתב גם כן כלשון הזה והר"ן תמה דלמה לא הוה כשאר ספיקות וניזל להחמיר מדאורייתא ועיין בריטב"א מ"ש בזה ולפמ"ש מכאן ראי' ברורה לרבינו דבכסף אינו רק מדרבנן לענין זה שהולכין בספיקו להקל אך נראה לפע"ד דאף בקידושי כסף זה דוקא בספק במציאות אי מקרי קידושין בזה אבל בספק בדין כגון בהא דאבעיא לן כלב רץ אחרי' אי חשוב הנאה בזה אין נ"מ אי קידושי כסף מה"ת או מדרבנן דאם יש להסתפק שמא כלב מקרי הנאה כמו כסף שוב נתקדשה מה"ת דהא גם קדושי כסף דינם כתורה לכל דבר רק שבמנין לא יבא וכל שיש להסתפק כגון אם זה מקרי קידושין אם כן מה נ"מ אם הם כסף או שטר וכדומה וז"ש הרי"ף בזה דהו"ל ספיקא דאורייתא והר"ן תמה דמ"ש מנתן הוא ואמרה היא דלא הוה רק מדרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דשם הספק אי בכה"ג אמרה תורה כי יקח איש וא"כ הרי קידושי כסף בעצמו ספיקו להקל מה שאין כן בזה דאין הספק רק אם מקרי הנאה וכל שמקרי הנאה ונתרצית הא הוה קידושין לכל מילי וצ"ע בזה ועיין באבני מלואים סי' כ"ז ס"ק ח"י שכתב כעין זה לחלק וגם דבריו צ"ע ולפי דברי הא"מ דזה מקרי ספק במציאות כיון שהספק אם אמירתה נחשב לקידושין יש לישב ג"כ על פי דרכו דפשיטא דבספק בדין ל"ש לחלק בין קידושי תורה ממש למה שהוא מי"ג מדות דאטו בשביל זה ישתנה הדין וכעין שכתב לפי דרכו אלא שגם דבריו צ"ע להמעיין ודו"ק.

והנה במה שהבאתי למעלה דברי רבינו דס"ל בבגדי כהונה לא הותר כלאים רק בשעת עבודה דעשה דוחה ל"ת והראב"ד ודעמי' חלקו עליו דאמרינן מיגו דאשתרי אשתרי לפע"ד נראה ראי' לרמב"ם מהא דאמרינן ביומא דף ע"א דחמשה קראי כתיבי וכו' וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש ופרש"י שיהא אף הן חוטן כפול ששה והיא תימא דאם כן נימא דיהי' במקום שלא נאמר שש דיהי' כתנא ג"כ דהרי שש יש לו שתי פירושים כתנא ושיהי' כפול ששה וזה א"א דבמקום שנאמר כליל תכלת פשיטא שלא הי' בו פשתן. וכבר נתעורר בזה המלמ"ל פ"ח מכלי המקדש ומ"ש בזה דכיון דגזה"כ שלא יהי' בו כלאים איך אנו רוצים לעקר משמעותא דרחמנא אמר שלא יהי' כלאים והוא עושה ע"י יתור הכתוב כלאים במחכת"ה דמלבד דמצינו ביבמות דף י"א דהדרוש עוקר פשטא דקרא אף גם דא"א לומר כדבריו דאטו כתב שלא יהיה בו כלאים ואטו לא מתקיים כליל תכלת אף שיהי' בו חוט פשתן וגם תימה היא דכיון דפשטת לשון שש מורה יותר שיהי' כתנא משיהיה כפול ששה וכדאמרו אבל גופא דכתנא אלמא דשש היינו פירושא דכתנא וכפול ששה הוא דרש ובאמת כן הוא עפ"י פשטת הכתוב דהי' ראוי לכתוב ששה ומדכתב שש ע"כ דהוה כתנא וא"כ כיון דאמרינן דיתורא אתי לרבוי שיהיה כפול ששה ואיך נימא דיצרך כפול ששה והוה לענין זה כאלו כתוב שש ולענין פשטת לשון שש דהוא כתנא לא נימא כן ואטו יציבא בארעא וכו'. אך לפמ"ש א"ש דבאמת זה חדוש הוא שחדשה תורה שיהיה כלאים מותר בבגדי כהונה וא"כ אין לך בו אלא חדושא היכא דגלתה תורה בפירוש ולא היכא שאינו מבואר בפירוש לא עקרינן פשטא דקרא ולומר שצריך העשה לדחות ולא הותר רק דחויי בעלמא וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהאריך המלמ"ל דלמה לענין שזורין מרבינן אף במקום דלא נאמר שש ולפמ"ש אתי שפיר שבאמת אם לא יהיה שזור שוב ליכא בו משום כלאים דשזור בעי שיהי' כל אחת בפ"ע להרבה פוסקים וז"ב ודוק. ובזה מיושב הא דכתב רש"י בזבחים דף ע"א ע"ב ד"ה יש שזורים כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי לי' שש משזר ותמה המלמ"ל דע"כ קאי למקום שלא נאמר שש דמקום שנאמר בו שש מיתורא דשש קא נפיק וא"כ הא גם שם מיתורא דחד שש מורה דבכ"מ בעינן שש וא"כ נמי לא ידענו שהוא שזור ולפמ"ש א"ש דק"ל לרש"י דהרי כתנא לא בעי וא"כ מה"ת לענין שזור לומר דהוה כאלו כתב שש ולענין כתנא לא ולזה כתב רש"י כיון דבד היינו בוץ ועכ"פ במקום שנאמר בד נוכל לומר דהוה שזור דהוה כאלו כתב שש ושם שש מרבה כל מילי אבל בדבר שאין בו בד א"א לומר דהוה כאלו כתוב בו שש דא"כ נימא דהוה כלאים ג"כ וזה א"א ודו"ק היטב. עכ"פ מזה ראיה לרבינו וכמ"ש ודו"ק היטב. הן אמת שמדברי רבינו נראה שלא היה שוזר כל המינים יחד אבל גם כששוזר כל אחד בפ"ע ואח"כ אורגו ביחד הוה כלאים ומכ"ש לשטת רש"י ודעמי' דהיה שוזר כל המינים ביחד ועמלמ"ל בסוף דבריו שם והנה מ"ש לתמוה על הזהר הרקיע תמהני דאף שלא הביא הסוגיא דזבחי' מ"מ לא טעה כ"כ שהרי הרמב"ם בהלכה י"ד כתב ג"כ דמקום שנאמר בד כשר אף בחוט אחד ולפ"ז בבגדי לבן דהי' בפשתן לבדו שוב לא היה מעכב שזירה אף דלמצוה מן המובחר הי' חוטן כפול ששה כמ"ש הרמב"ם ועכ"מ שם וא"כ אין מהסוגיא ראי' דלעכב ולכך הביא מהא דאין בין כה"ג לכה"ד אלא אבנט ומשמע דלשאר דברים הם שוים והיינו שהיה חוטן ששה ולפ"ז דבריו מזהירים כזהר הרקיע.

ודרך אגב אומר במ"ש הרמב"ם בסה"מ מ"ע ל"ג שמצוה ללבוש בגדים מיוחדים לכהנים לעבודה במקדש והשיג על זה הרמב"ן שאינו רק הכשר עבודה שאם עבד שלא בבגדים הו"ל מחוסר בגדים ופסול ותדע שאל"כ הי' ראוי לנו למנות בגדי לבן של כה"ג ביו"כ וכן בגדי כה"ג ובגדי כה"ד וע"כ שאינו רק חלק מחלקי עבודה ועיין מגלת אסתר מ"ש בזה ואני אומר דדברי רבינו נכונים דבזה ל"ש חלק מחלקי המצוה והיינו שאם לא עבד בבגדים הו"ל מחוסר בגדי' דז"א דהרי חזינן דאותה עבודה עצמה שכה"ד לבוש ד' בגדים אבל הכה"ג שמנה בגדי' וכן ביוה"כ הוא בגדי לבן מה שא"כ בכל השנה א"כ חזינן דאינו חלק מחלקי עבודה דא"כ היכא עובד הכה"ד אותה עבודה בארבעה וע"כ דזה אינו שייך למ"ע רק שמ"ע בפ"ע ללבוש בגדים לעבודה ופרטי בגדים גדרה חכמת התורה שזה בשמנה וזה בארבעה וכן ביוה"כ בבגדי לבן ועיין בע"ז דף ל"ד דמשה שמש בחלוק לבן שאין בו אמרא ועיין בתוס' שם וע"כ דזה אינו רק מצוה בפ"ע וכל ענין לבישת הבגדי' היא מצוה אחת רק שנחלק בפרטים לא נמנה למצוה בפ"ע ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד. והנה תלמידי החריף מוה' סענדיר שורשטיין הקשה בהא דקאמר הש"ס וכ"ת דלמא דפלי פלויי והא כתיב וניתח אותה לנתחי' ולא נתחים לנתחים והקשה דאף אם נימא דנתחים לנתחים מ"מ הא הכהן לבש בגדי כלאים דבאבנט של כה"ד יש בו כלאים וטרם שינתח היה הזריקה ואיך ינתח אח"כ ודלמא טריפה היא ולבוש כלאים שלא בשעת עבודה. ולק"מ לפע"ד דל"מ לשטת הרמב"ם דספק מותר מה"ת ומה דשאל מנ"ל דאזלינן בתר רובא הוא דוקא במקום שיכול לברר כמ"ש המהרי"ט א"כ לק"מ אלא אף לשטת הרשב"א ודעימי' דספק אסור מה"ת אפ"ה ע"כ דהתורה התירה ללבוש בגדי כהונה אף שהוא ספק שמא נטרפה דאל"כ יקשה למה לא ילפינן מבגדי כהונה וע"כ דזה אינו קושיא דאימא דגזה"כ הוא ובאמת הותרה היא בשעת עבודה ויש להמתיק הדברים דכל יסוד הטעם דשלא בשעת עבודה אסור הוא מדאמרו בריש ערכין דאשתרי בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אשתרי וכמ"ש הכ"מ פ"ח מכלי המקדש ובריש התכלת בתוס' ולפ"ז באמת אטו כתיב שם דבשעת עבודה דוקא רק דמה"ת להתיר שלא בשעת עבודה ולפ"ז זהו דוקא כשבשעת עבודה יש לו היתר ברור אבל להס"ד דלא אזלינן בתר רובא א"כ ע"כ דצותה התורה לעשות עבודה להקריב הקרבן אף דספק טריפה הוא ואסור מה"ת מ"מ התורה צותה והקריב ממילא ע"כ הותר כלאים דבשעת עבודה הרי הותר כלאים והרי גם בשעת עבודה הוא ספק ואפ"ה התורה התירה וא"כ אין מקום לאסור דלצורך עבודה שרי וז"ב. עוד נ"ל דבר חדש דהנה במפה"י מבואר בשו"ת הגאון מוהר"י בנעט ז"ל לישב קושית השאגת אריה מחטאת הבא על הספק וכתוב שם דהוה דבר שאינו מתכוין ושרי בכלאים ואנחנו השבנו דהוה פ"ר ואסור ע"ש וגם לפמ"ש הר"ן דבהנאה אף פ"ר אסור וכאן לענין הנאת כלאים קאי וע"כ נראה לפמ"ש הרמב"ם בספר המצות מ"ע ל"ג בשם הספרי דצריך שילבש הבגדים לקיים גזירת המלך וביאר הרמב"ם אף דהם מזהב ושהם וישפה אסור לכוין להנאתו רק לקיים מצות המלך וא"כ שוב כיון שצריך ללבוש הבגדים ואסור לכוין להנאה ממילא גם כלאי' ל"ש דהוה לא אפשר ולא קא מכוין דודאי שרי ולפ"ז גם כאן ל"ק. ובזה נראה דזה הטעם דלא הותר רק בשעת עבודה דאל"כ שם דהוה אפשר שיפשטם ולא ילבשם ואפשר אף דלא קא מכוין אסור ודוק היטב. והנה לפע"ד ראיה ברורה לשטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא רק מדרבנן להחמיר ולכך כשיש ס"ס שוב הספק האחד אינו רק מדרבנן וכמדומה שכ"כ בכו"פ בכללי הספיקות וכעת אינו לפני כי אני כותב בכפר טריסקאוויטץ סמוך לדראהביטש בשנת תרי"ב יום א' קרח כ"א סיון והם הוסיפו דאף ס"ס משם אחד או שאינו מתהפך לשטת הרמב"ם מהראוי שיועיל ולפע"ד אף בסתם ס"ס המתהפך צריכין אנו לבא לדברי הרמב"ם דאם נימא דספק מה"ת להחמיר א"כ מה מועיל הספק השני שיהי' מותר גם מדרבנן וצ"ל לשטת הרשב"א דס"ס עדיף מרוב וכמ"ש בתשובותיו. אך לפע"ד מצאתי מפורש בירושלמי שהספק אינו רק מדרבנן דהרי אמרו בירושלמי פ"ז מיבמות סוף הלכה ג' ספק זכר ספק נקיבה ספק מד"ת להחמיר נקבות אינן מאכילות שהן שני ספיקות ספק זכר ספק נקבה ספק בן קיימא ספק לאו בן קיימא וספק דבריהן להקל ע"ש בפני משה שהגרסא מהופכת. והנה לכאורה מ"ש דספק זכר ספק נקבה ספק מד"ת להחמיר הי' לכאורה ראי' דספק מד"ת להחמיר. אך אחר העיון נראה להיפך דכוונת הירושלמי דספק אחד הוה ספק תורה ולהחמיר מדרבנן וא"כ ממילא שני ספיקות הן ספק דרבנן ולהקל כנלפע"ד ברור ועיין בירושלמי ריש האשה בתרא דאמר שם ג"כ כלשון הזה בה"א ע"ש ולדברי הרמב"ם יתפרש היטב אבל להרשב"א אף דספק אחד מד"ת יתפרש בטוב אבל בשני ספיקות דאמר דהוה ספק מדבריהן היא תימא דהא באמת היא ד"ת ורק דבס"ס הקילו אבל להרמב"ם א"ש דספק אחד הוא מד"ת ולהחמיר מדרבנן אבל הספק השני הוא בדרבנן ודו"ק היטב כי לפע"ד ראיה ברורה היא. והנה לפע"ד מקור מקומו של הרמב"ם דספיקות מה"ת לקולא הוא מהא דאמרו בחולין דף ט' ע"ב מ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא וע"ז הקשה אביי ולא שאני בין איסורא לסכנתא והא ספק מים מגולין דאסור ואלו ספק טומאה ברה"ר טהור ומשני הלכתא גמירי לה מסוטה וכו' והיא תימא דהאיך אפשר לומר דלהס"ד לא ידענו דמסוטה גמרינן לה והלא ספיקות מה"ת לחומרא לשטת הרשב"א ועיין בחידושי רשב"א שהרגיש בזה ומחלק בין ספק הבא בתולדה לספק הבא במקרה ועיין שב שמעתתא שמעתא א' פ"ד ופ"ה אבל זה לשטת הרשב"א אבל לשטת הרמב"ם ל"ש דברי הרשב"א כלל וע"כ נלפע"ד דהרמב"ם הוציא מכאן דינו שלדעתו ספיקות הן מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא וא"כ שפיר מקשה רבא כיון דספק סכנתא לחומרא והיינו ג"כ מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פי"א מרוצח ה"ה הרבה דברים אמרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וחשיב שם מים מגולים מפני חשש שמא שתה נחש אלמא דספק סכנתא רק מדרבנן לחומרא כמ"ש הרמב"ם שאם שתה לוקה מ"מ והיינו דאינו עובר מה"ת א"כ גם ספק איסור לחומרא וע"ז השיב אביי דמצינו בספק סכנה החמירו יותר מדרבנן דהרי ספק טומאה ברה"ר טהור אפילו מדרבנן ואף דאמרו בע"ז דף ל"ז הא מיא בנהרא זיל טבול היינו אם אין טרחא ומהיות טוב אבל אם אין נהר לפניו טהור לגמרי ולא החמירו מדרבנן ואלו בספק סכנה החמירו וע"ז השיב רבא התם הלכתא גמירי לה מסוטה והיינו דבאמת הוה מקום להחמיר מדרבנן ורק כיון דהלכתא גמירי לה מסוטה וא"כ אין לנו להחמיר ועיין בע"ז שם דרבא אמר כן בהדיא דהותר ספק טומאה ברה"ר ואוריי מורינן כן ולפע"ד יש להוסיף דכבר נודע מ"ש הרמב"ם דספק הלכה למ"מ לקולא וכמבואר בטור וב"י דו"ד סי' רצ"ד לענין ספק ערלה וא"כ כיון דמהלכתא גמרינן וא"כ ספק הלמ"מ לקולא אף מדרבנן וז"ב ודוק. ועכ"פ מבואר בהדיא דספקות מה"ת לקולא דאם נימא דמה"ת לחומרא א"כ לא נודע כלל סברת פלוגתתם דהאיך אפשר דאביי ור"ש שם לא ידעו דספיקות מה"ת לחומרא וע"כ דבאמת מה"ת לקולא ורק מדרבנן מחמירין והיינו היכא שיש ספק גמור אבל לחוש שמא יש איסור לא גזרו רבנן באיסור ובסכנה חשו שמא שתה נחש וז"ב כשמש.

ובזה נלפע"ד מה שהרמב"ם הקיל בקטלנית דאינו איסור רק לכתחלה ואם עבר ונשא אין מפרישין אותם והיינו משום דקטלנית היא בכלל דברים שחשו משום סכנה כמו בגלוי וכדומה וכמ"ש הרמב"ם בתשובה שזה הוא בכלל דלא יאכל דבר שאסר גינאה ע"ש וא"כ כיון דספיקות מה"ת לקולא אף בספק סכנה רק דמדרבנן החמירו לכך כל שעבר ונשא אין בידינו כח להוציא וחשש דרבנן אין כח להפקיע קדושי תורה ואין לכפות על הגט דהו"ל גט מעושה וז"ב לפע"ד ולכך לדידן דס"ל כהרשב"א דספיקות מה"ת לחומרא א"כ מכ"ש ספק סכנה ולכך מחמרינן. ובזה נלפע"ד מה דמבואר בסי' ט' באהע"ז דאם מת בדבר אין חשש והוא מהריב"ש דתלינן במכת מדינה ולפמ"ש יש לתלות מרגניתא בדבר דהנה כבר כתבתי דלהרשב"א ספק איסורא לחומרא מכ"ש ספק סכנתא אבל הרשב"א מחלק דדוקא ספק הבא בתולדה אבל ספק הבא במקרה לא חיישינן מה"ת וא"כ בשלמא כשמתו מיתת עצמם כל דיש לחוש שהיא בתולדתה מעיינה גורם להמית אנשי' ואף למ"ד מזל גורם מ"מ בתולדתה נולדה במזל הזה ולכך יש להחמיר מדאורייתא אבל כל שהיתה מכת מדינה א"כ ספק הבא במקרה הוא דדלמא המקרה של המדינה גרם לו למות וא"כ בכה"ג לא מחמרינן רק מדרבנן ומדרבנן שוב אין מוציאין וגם בכה"ג י"ל דלא חשו כלל ויותר תלינן ברוב אנשי המדינה מלתלות דמעיינה או מזלה גורם. אברא דלכאורה יקשה על הרמב"ם דהרי מצינו בתורה שיהודא חשש ואמר עד כי יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו ופרש"י דהוא משום חשש קטלנית אבל ל"ק דהרמב"ם יפרש כפירוש הרמב"ן שם. אך לפע"ד נראה דנראה דאף דלהרמב"ם ספק סכנה לא מחמרינן מה"ת היינו אם הוא אינו רוצה להקפיד לא אכפת לן ואזלינן לקולא וכל שהדין כן שוב לא יזיק הסכנה דיש כח בשומרי התורה שלא יזיק אף שיש סכנה וכמ"ש הר"ן בדרושיו. אמנם זה כשהוא בעצמו בר דעת ואומר שזה ניחוש ובפרט להרמב"ם שאינו רק על צד הניחוש בלבד א"כ הרי אמרו בזוגות מאן דקפיד קפדינן בהדי' ומאן דלא קפיד לא קפדינן אבל שם דשלה הי' קטן ואין לו דעת להבין א"כ יהודא הי' אסור לצוות לשלה שייבם ודלמא יסתכן וע"כ אמר עד כי יגדל שלה בני ואז אם לא יקפיד יוכל ליבם וז"ש כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו וא"כ יש חשש בדבר וניהו דמה"ת לקולא היינו באם זה רוצה להקל אבל אם אינו בר דעה לא יוכל אחר להקל ולא לחוש לסכנתו של זה וז"ב מאד. ובזה נסתר מ"ש זקני הח"ץ ז"ל סי' א' דאף ביבמה שייך חשש מדלא רצה יהודא להשיא לשלה בנו ולפמ"ש באמת הוא לא הי' בידו כח לצוות לאחר שיסתכן וכמ"ש ודוק. ובזה יש לי לפרש מ"ש צדקה ממני כי ע"כ לא נתתיה לשלה בני וערמב"ן שם ולפמ"ש י"ל דבאמת היתה שומרת יבם שזינתה רק זה אם שומרת ליבם אבל אם יש חשש קטלנית ואולי ירצה לחוש לחשש קטלנית לא תוכל לכופו שייבם אותה וא"כ שוב לא היתה שומרת יבם כלל וז"ש צדקה ממני כי ע"כ לא נתתיה לשלה בני דשמא לא ירצה ליבם וממילא היא אינה שומרת יבם ודו"ק ולפמ"ש הנו"ב לחדש דכל דהיא עשירה ל"ש מזל גורם וא"כ כיון שהרתה ליהודא ולא קטלתו א"כ ל"ש חשש מעיין גורם ולא חשש מזל דהרי היתה כלת יהודא ויבמתו וא"כ שוב ל"ש חשש וז"ש צדקה ממני. עוד יש לי לפרש לפמ"ש הרמב"ם דאינו רק ע"צ הניחוש והפחד וא"כ היינו רק למאן דקפיד ולכך כיון שיהודא לא ידע שהיא כלתו לא שייך חשש דקטלנית כיון דהי' בשוגג וא"כ זה שאומר צדקה ממני והיינו שעשתה חכמה גדולה שאם ידעתי אולי הייתי חושש לקטלנית כי ע"כ לא נתתיה לשלה בני משום חשש קטלנית לכך יפה עשתה שלא גלתה לי ודוק היטב.

והנה הפר"ח הביא בכללי הספיקות ראי' לשיטת הרמב"ם דספק מה"ת לקולא מהך דאמר ר"ל ביומא דף ע"ד דלר"ל הך ברייתא דכל חלב הוא אסמכתא והביא ראי' דאי מדאורייתא אצטריך קרא למעוטי ספיקא וא"כ קשה הא הברייתא כללה גם כוי בהדי ח"ש ושם הוה ספק תורה וע"כ דמה"ת אזל לקולא ועיין כו"פ ושעה"מ בטומאת מת מ"ש בזה ולפע"ד נראה דלק"מ דהנה הברייתא אמרה אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וח"ש שאינו בעונש אינו באזהרה ת"ל כל חלב ולפ"ז אף אם ספק מה"ת להחמיר אבל באזהרה בודאי אינו דאף כרת ביד"ש כל שהוא ספק אין עונשין וגדולה מזו כתב הרמב"ם פ"ט ממלכים דאף בהמה אין הורגין מספק ע"ש ומכ"ש שלא נכרת מספק וא"כ אף שאסור מה"ת מ"מ דמי לח"ש וזהו שכלל הברייתא כוי וח"ש ועכו"פ שנדחק למה כללו בחדא ולפמ"ש א"ש דכל שאינם בעונש ה"א דאינו באזהרה ולזה מרבי מכל חלב וז"ב. ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה כיון שהקשו דלמה לי' לר"י לחדש טעם דחזי לאצטרופי ת"ל דהא כתיב כל חלב לרבות ח"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת שאני חלב דחזינן דהתורה רצתה להחמיר דאף שאינו בעונש ישנו באזהרה אבל בשאר איסורים מנ"ל שיהי' אזהרה כל שאין כאן עונש ולכך אמר מסברא וא"כ גם בחלב הוא מצד הסברא ודוק היטב. ובזה מבואר היטב דברי רש"י שכתב בד"ה אין לי דגבי עונש לא כתיב כל אחלב אלא אאוכל דכתיב כל אוכל חלב והדבר תמוה דבפסחים דף מ"ג אמרו בהדיא דכל אוכל חלב מרבה הנאכלין ולפמ"ש א"ש דרש"י דייק דע"כ הך ברייתא לא מרבה אנאכלין רק על אוכל דאל"כ למה כלל כוי וח"ש דלפמ"ש עיקר הוא בשביל דאינם בעונש וע"כ דעונש לא הוה בח"ש וכמ"ש. ובאמת לפי מה דמסיק דמדרבנן ואסמכתא בעלמא וגם לר"י כל דכוי ספק הוא א"א לרבות כוי דהא אצטריך קרא לרבות ספיקא כקושית הש"ס ולכך דרשו דרשה אחרת דקאי על הנאכלין והיינו חולין כדדרשו בפסחים שם. ובזה יש לישב קושית התוס' הנ"ל דלכך לא יליף ר"י מכל חלב דבאמת אם נימא דקאי כל על נאכלין א"כ י"ל דשאני חלב דגלי קרא וא"כ אין ראיה לשאר איסורים ולכך יליף ר"י מסברא דשאר איסורים ג"כ שייך חזי לאצטרופי ודו"ק היטב.

והנה הכו"פ תירץ להא דמקשה הנ"ל ללמוד רוב מקרא דעולה דהא ספק מותר מה"ת וע"ז כתב דקושית הש"ס היא מעולה דאיך מקריבין בשבת ע"ש. ובחנוכה ב' מקץ שנת תרי"ז הקשה אותי אחד מתלמידיי נ"י דהרי הרמב"ם כתב פ"ט מט"מ דבין בעריות ובין בשבתות דספק להקל אף דאתחזיק שבת. והשבתי דלק"מ דכוונת הרמב"ם אם יש ספק אם מלאכה זו אסורה בשבת או לא דבזה ל"ש דאתחזיק שבת דהא יש ספק אם אותה מלאכה נאסר בשבת ומה שייך חזקת שבת לזה. ובזה מיושב מ"ש במהרי"ט בשניות חיו"ד לתרץ הקושיא על הרמב"ם הנ"ל דשפיר יליף הש"ס דבכל הני יש ברירה לברר אם זה טריפה ובמקום דאיכא לברורי הרמב"ם מודה דצריך לברר וע"ז הקשה תלמידי לפמ"ש המהרי"ט שם דתוס' ס"ל כהרמב"ם א"כ מה הקשו מכל הקרבנות דמקריבין בשבת והא קא מחלל שבת דדלמא טריפה היא ומה קושיא הא בספק מותר וכאן ל"ש דאיכא לברורי דאף אם יברר לאחר שחיטה מ"מ חלל שבת בשחיטתו ולפמ"ש א"ש דבשבת דאתחזיק איסורא ודאי ספיקא אסור ושפיר מוכח דאזלינן בתר רובא ורובא עדיף מחזקה דאל"כ הספק אסור דהרי אתחזיק איסור שבת ודו"ק. והנה במ"ש למעלה שטת הרמב"ם דלא הותר כלאים בבגדי כהונה רק בשעת עבודה הקשה אותי הרבני המופלג מוה' איצק מקאזליב נ"י בשנת תרי"ז י"ט אב א' ראה בהא דאמרו בגיטין דף נ"ה שלא יהיו כהנים עצבים ואמרו שם בשלמא לעולא היינו דקרי חטאת ופירש"י דאיכא אכילת כהנים וע"ז הקשה דגם לעולא לא ניחא דהא אכתי יהיו עצבים בשביל שלבשו בגדי כהונה כלאים ואף בעולה שייך זאת והשבתי בראשית ההשקפה דהנה רש"י פירש שלא יהיו עצבים שאכלו חולין בעזרה ולמה לא פירש שהקריבו חולין בעזרה וע"כ משום דאכילת איסור מאיס טפי וכמ"ש התוס' בחולין ה' וכ"כ בספר טיב גיטין וא"כ ממילא מכלאים ל"ק דעצב ל"ש רק מאכילת איסור דנפשו של אדם חותה מן האיסור ולכך כשאכל בשוגג אינו משלם כמבואר ביו"ד סי' קי"ט משא"כ בשאר איסורים ל"ש נפשו של אדם חותה מן האיסור. ובלא"ה י"ל דבאמת כבר כתבתי למעלה מ"ש הרב מוהר"מ בנעט ז"ל דהוה דבר שא"מ רק דפ"ר אסור בדאורייתא ובפרט בדבר שאסור בהנאה. ולפ"ז באמת כל שהי' יכול להיות שיחזיר לו דמים ואז הוא מקני או שימחול לו וא"כ עכ"פ פ"ר לא הוה ואינו ברור שיהיה איסור ובכה"ג שוב הוה דבר שא"מ ודו"ק. ובלא"ה נראה דעולא לשטתי' דס"ל בשבת כ"ט ב' דבגדולים ד"ה מותר אף לר"י דס"ל דבר שא"מ אסור אפ"ה בלא אפשר מותר ואם כן ממילא לדידן דדבר שא"מ שרי ממילא כל דא"מ אף בפ"ר שרי ולר"י ל"ק כלל דהא לדידי' מה"ת מכפר ושוב לא הוה כלאים ודו"ק. ובלא"ה נראה דכיון דבשאר איסורים דפסיק רישא ולא ניחא ליה שרי כמ"ש בזבחים דף צ"א ועיין בהרא"ש פרק שמנה שרצים ובפ' הבונה ודבריו סותרים זא"ז ועמ"א סי' ש"ך ובדרוש שנת תרט"ז הארכתי בזה וא"כ שוב כל שכהנים עצבים שוב הוה פ"ר דלא ניחא לי' ובודאי שרי בשאר איסורים ודו"ק.

והנה ביום ד' תזריע מצורע שנת כת"ר הקשה אותי תלמידי החריף מוה' סענדיר נ"י שורשטיין בהא דפריך במכות דף ח"י ע"ב ואת זה לא תאכלו למה לי והקשה דמ"ק על רב גידל דר"ג לשטתו דאמר בסוטה כ"ט דר"ג רמי כתיב והבשר אשר יאכל טמא טמא ודאי ומזה למדו האחרונים דכ"מ דכתיב ההיתר בפירוש ספיקו אסור ואם כתב האיסור בפירוש ספיקו מותר אם כן גם כאן לכך כתיב את זה לא תאכלו להורות דספיקו מותר. והשבתי תכ"ד דע"כ לא אמר ר"ג ולמדו האחרונים מזה רק היכא דכתיב היתר לבד או איסור לבד אבל היכא דכתיב שניהם מה"ת לילף מזה או מזה ומה גם דמסתמא ספיקו לחומרא ושפיר פריך את זה לא תאכלו למה לי ותדע דאם כן בהך דר"ג גופא בסוטה מה מקשה דלמא אצטריך למכתב לענין ספקו יהי' אסור וע"כ כיון דכתיב תרוויהו א"א לומר דהקרא אתי לזה או לזה דמה"ת לתלות בזה יותר מבזה ודו"ק. ובזה מיושב מה דכתבו בעלי הכללים דל"ש לומר על מקרא מתיב והקשו מהך דמכות דאמר מתיב והקשה מקרא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת מקרא גופא לא הי' יכול להקשות דיכול להיות דהקרא אתי על ספק ולכך אמר דמר"ג גופא מוכח דבכה"ג לא אתי קרא על ספק וא"כ שוב שייך מתיב ודוק היטב.

והנה בשנת תרט"ו ח' אדר ב' תצוה למדתי מס' מגלה והגעתי לדף כ' בודוי בכורים ועיינתי בט"א שם שהבאתי למעלה לענין דאין מביאין בכורים אחר חנוכה שכתב הרמב"ם משום דלאחר חנוכה חשוב משנה הבאה והראב"ד כתב כיון דהוה קודם שבט לא מקרי שנה הבאה רק שהם פסולת הפרי וע"ז תמה בט"א דא"כ אותן בכורים שנתבכרו קודם חנוכה שוב מותר להביא אחר חנוכה דל"ש טעמו של הרמב"ם דהוה משנה שעברה וגם טעמו של הראב"ד ל"ש דהא נתבכרו קודם חנוכה ולא הו"ל פסולת וא"כ שוב מהראוי להביא והרי סתמא אמרו מעצרת ועד החג מביא וקורא מהחג עד חנוכה מביא ואינו קורא משמע דומיא דמעצרת ועד החג דמביא וקורא אבל מה שנשאר אחר החג אינו קורא כמו כן מה שנשאר אחר חנוכה אינו מביא כלל ועוד דבספרי דריש מארצך כ"ז שמצוין עפ"י ארצך משמע דלאחר חנוכה אף שנשאר מקודם אינו מביא ועוד דבירושלמי שהביא הראב"ד בעצמו מבואר דאם הפריש קודם חנוכה ועבר חנוכה ירקבו א"כ מבואר דלא כרמב"ם וראב"ד ובאמת שהיא תימא גדולה על הרמב"ם והראב"ד. אמנם נראה דדברי הראב"ד והרמב"ם הם נכונים דבאמת יפה תמה הראב"ד על הרמב"ם דחנוכה היא קודם שבט וכוונתו דהרמב"ם עצמו כתב בהלכה שאח"ז דחדש וישן לגבי בכורים היינו מה שחנטו בט"ו בשבט על מה שחנט אחר כך הרי דקודם שבט לא נקרא שנה הבאה ובאמת שהיא תימא גדולה ומ"ש הכ"מ כיון דכתיב מארצך ובחנוכה כלה לחי' מן השדה הו"ל כשנה הבאה היא תמוה דמה ענין כלה לחי' להך דשנה הבאה. אמנם נראה דהראב"ד אין חולק על הרמב"ם רק דמפרש דברי הרמב"ם דבאמת תימא על הרמב"ם דמנ"ל דחנוכה מקרי שנה הבאה וע"כ פירש דברי הרמב"ם דכוונתו כך דכיון דפירות המתבכרות לאחר חנוכה הם פסולת של פירות ולא שייך ביכורים דבעי ראשית ואם כן לענין בכורים תלוי השנה מן חנוכה ואילך וניהו דלענין חנטה בט"ו לשבט שהוא ר"ה לאלנות היינו לענין חנטה אבל בכורים לא מקרי רק עד חנוכה ואם כן כל שנשאר אחר חנוכה הוה כשנה הבאה ולכך ירקבו ודברי הראב"ד מזוקקים דהיא תמה על הרמב"ם דכתב דמקרי שנה הבאה ותמה דהא הוה קודם שבט וע"ז כתב הראב"ד כיון דאחר חנוכה ל"ש מראשית לכך מה שנשאר אף קודם חנוכה ירקבו דמקרי לענין זה שנה הבאה ודברי הרמב"ם נכונים עפ"י טעמו של הראב"ד ול"ק שום קושיא על הרמב"ם וראב"ד וז"ב כשמש בכוונת הראב"ד. ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם דוקא לענין חנטה קודם ט"ו בשבט לאחר ט"ו בשבט וקשה הא כבר מחנוכה מקרי שנה הבאה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר לענין חנטה כל שנתבכרו מקודם החג עיקר החדש והישן תלוי בחנטה דט"ו בשבט אבל לענין בכורים שנתבכרו בחנוכה תלוי ודו"ק היטב. ועיין במקנה בקידושין דף ל"ו שם שהבין גם כן דלהראב"ד אם נשאר מקודם חנוכה מביא אחר חנוכה ולפע"ד כמ"ש עיקר ועיין מכות דף י"ח ע"ב הפריש בכורים קודם החג ועבר החג ירקבו ואנן לא קי"ל כן ע"ש. והנה כאשר הראתי זאת להרב החריף מוה' יעקב יוטש נ"י אמר דאמת דדברי הרמב"ם נכונים עפ"י דברי הראב"ד אבל מ"מ הרמב"ם אינו מסכים להראב"ד שהרי הרמב"ם כתב ויניחם עד אחר העצרת והראב"ד כתב דלא קדשו. והשבתי דבאמת לא קדשו אבל מכל מקום אסור לו לאכול הבכורים ההם עד שיביא בכורים לאחר העצרת ויהי' מותר גם באלו ודוק. ובאמת שלא נתבאר הדין אם הבכורים האלו אסורים באכילה כ"ז שלא הביא בכורים למקדש אבל כן נראה מצד הסברא.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף