שואל ומשיב/ב/ד/סב

שואל ומשיב ‏ ב ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן סב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין א' אומר מת ואחד אומר נהרג.

הנה הב"י מקשה למה כתב הטור בשם הרא"ש והלא היא משנה מפורשת אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ר"י ור"ש אומרים הואיל וזו וזו מודים שאין קיים הרי אלו ינשאו ולפענ"ד נראה דהנה הח"מ הקשה הא להרמב"ם הו"ל הכחשה בחקירות והעדות בטל וכתב הב"ש דבעדות אשה הואיל ועד אחד סגי א"כ עכ"פ אחד אומר אמת שאינו חי וסגי בזה ע"ש ובזה נראה לפענ"ד דזה דוקא בעדים אבל בצרות כיון שאין אחת מעידה לחברתה וכיון דאנן לא ידענו איזה מהן אומרת אמת אם כן שוב הו"ל הכחשה בחקירות וא"ל דעכ"פ אחת אומרת מת דא"כ תנשא חברתה בעדות זו ואנן לא ידענו מנו שוב אין נאמנות וזה סברת ר"מ ור"י ור"ש אומרים דכל הטעם דאין צרות נאמנות היא משום דשונאת אם כן זה שייך אם היתה אומרת אחת לא מת אבל כיון ששניהם אומרות שאינו חי אם כן ע"כ דנאמר ששתיהם משקרות וכל אחת רוצה להכשיל חברתה והרי כל ששתיהן יודעות שמת את מי תכשיל וע"כ שאומרים אמת ולפ"ז ממשנה אין ראיה דבמשנה ודאי לא שייך הכחשה בחקירות דהא באמת הב"ש כתב עוד דכאן לא מקרי הכחשה בחקירות כיון דמת אין העד מדקדק לדעת הסבה שמת ובאמת זה דחוק לומר דהעד לא ידקדק כל שכוון להעיד ודאי יודע איך מת. אך לפענ"ד נראה דזה דוקא בעדות כשרים בודאי שייך הכחשה בחקירות דהא הוה תורת עדות ואף דגם עד אחד כשר בזה היינו משום עגונה אחשביה רבנן גם עד אחד שיהי' עליו תורת עדות כשני עדים אבל נשים ובפרט צרות דאי אפשר לומר שיהי' תורת עדות רק משום עגונה הקילו אם כן לא שייך הכחשה בחקירות דאטו תורת עדות ע"ז ורק דמהמנינן להו דבעגונה הקלו ואם כן גם מה דמכחישין זה את זה לא שייך לומר הכחשה בחקירות וז"ב. ומעתה בנשים ודאי דמהמני כל ששתיהן אמרו שעכ"פ לא חי אבל בעדות בודאי כל שיש הכחשה הוה הכחשה בחקירות ולכך הוצרך הרא"ש לחדש דכאן ל"צ רק עד אחד וכמ"ש ודו"ק:

והנה בגוף הקושיא דלמה כתב הטור בשם הרא"ש דהא היא משנה מפורשת וביותר קשה על הריא"ז שכתב הדין להיפך מהמפורש במשנה הי' נראה לי דבר חדש דהנה כבר הבאתי קושית הח"מ דלהרמב"ם הו"ל מת ונהרג הכחשה בחקירות. אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דבצרות המכחישות לא שייך כלל הכחשה בחקירות דהנה זה ודאי דאדם לגבי עצמו נאמן יותר משני עדים כמ"ש הרשב"א בקידושין והובא במהרש"א יבמות ובפ"י כתובות דף כ"ב דאדם נאמן לגבי עצמו נגד חזקה ורוב ולפ"ז נראה לפענ"ד דל"ש כאן הכחשה בחקירות דכיון דצרה אינה נאמנת לגבי חברתה רק לגבי עצמה א"כ לגבי עצמה נאמנת ואף דלגבי מי שנשאה יש הכחשה נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש ראב"ד הובא ברא"ש סוף פ"ק דמכות דל"ש גבי בע"ד עדות שבטלה מקצתה דלגבי עצמו אינו מתורת עדות רק מתורת בע"ד ובבע"ד לא שייך עדות שבטלה מקצתה ודוקא במעיד על אחרים הוא דשייך עדות שבטלה מקצתה דעכ"פ תורת עד עליו ולפ"ז כאן דעל צרה אינה מעידה כלל ולגבי עצמה לא שייך דהוה הכחשה בחקירות דהא שתיהן אינם מעידות לגבי האחרת רק על עצמן ועל עצמן אינם בגדר עדות והו"ל כל אחת ענין בפני עצמה ולא שייך הכחשה בחקירות ולכך סברי ר"י ור"ש דהואיל ומודים שאינו קיים ינשאו אבל בעדים שמכחישים זא"ז הוא דהוה הכחשה בחקירות ולכך קמ"ל הרא"ש דגם בזה לא מקרי הכחשה ומטעם שכתב הב"ש והריא"ז באמת ס"ל להיפך. איברא דלפ"ז צ"ב מה דאמר ר"מ הואיל ומכחישות זא"ז הרי אלו לא ינשאו והיאך שייך בזה הכחשה דהא כל אחת בפ"ע אינה מתורת עד כלל רק דלגבי עצמה היא בתורת בע"ד וצ"ל כיון דלגבי מי שירצה לנשאה צריך לדון מתורת עדות שוב הו"ל הכחשה בחקירות. איברא דעדן צ"ב כיון דצרה אינה מעידה על חברתה אם כן אמאי לא תהיה נאמנת כל אחת לגבי עצמה ואף למי שירצה לנשאה דהא עכ"פ לא שייך בזה הכחשה דהא אינה מעידה כלל וכל אחת אינה בתורת עדות כי אם בגדר בע"ד ובבע"ד לא שייך הכחשה וצריך לומר דסברת ר"מ היא כך דע"כ לא חידש הראב"ד דבבע"ד אינו בגדר עדות היינו אם יש עדים ורק שנימא דאדם קרוב אצל עצמו ופוסל העדים וע"ז חידש דהוא בגדר בע"ד ובמקיימי דבר ולא בעושי דבר והעדים נשארו כשרים אבל כאן דכל אחת היא בגדר בע"ד והבע"ד מכחישים זא"ז והיאך אפשר שינשאו שתיהן והרי אחת בודאי שקר היא ולא נודע מי השקר וז"ש הואיל ומכחישות זא"ז הרי אלו לא ינשאו לא מתורת הכחשה בחקירות רק דעכ"פ אחת מהן משקרת ולא נודע איזה מהן וא"כ אי אפשר לומר שינשאו שתיהן ואחת מהן לא נודע מי ומי היא המשקרת. ובזה נראה לי לפרש מה דאמרו ביבמות דר"י אמר אפילו תימא ר"מ דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא ועיין רש"י ותוס' שם ולפענ"ד הכוונה דקאי דוקא לגבי צרות וכמ"ש התוס' אך מטעם אוחרא דבאמת לא שייך הכחשה דכל אחת היא בפני עצמה ובגדר בע"ד ולא שייך הכחשה רק דטעמו של ר"מ כיון דעכ"פ אי אפשר להנשא שתיהן א"כ איזה מהן תנשא ולפ"ז זה כששתיהן אומרות שאינו חי רק שמחולקין באיזה מיתה מת דאז שתיהן רוצות להנשא וזה אי אפשר אבל כשאומרת לא מת א"כ אין אנו צריכין לדון רק על אחת שאומרת מת ולא שייך בזה הכחשה דהא הוא בגדר בע"ד ומה איכפת לה בהכחשת השנייה וזה ברור כשמש. ובזה מבואר דברי הירושלמי דר"י וכו' ור"א מודה ר"מ בראשונה מה בין ראשונה לשנייה ראשונה לא עשו בה דבר זו אצל חברתה כלום אמר ר"א מודה ר"ש ור"י בעדים מה בין עדים מה בין צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום ולא נודע הכוונה. ולפמ"ש אתי שפיר דהוא הדבר אשר דברתי דזה לא מקרי הכחשה דהוא בגדר בע"ד וכן בראשונה בלא מת לא עשו אצל חברתה כלום והיא רק אומרת לעצמה ולגבי עצמה היא בגדר בע"ד ובבע"ד לא שייך הכחשה כלל וכמ"ש. ובזה גלותי היום חרפת הרא"ש והטור והש"ע שכתב הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' מ"ו דכלם לא ראו דברי הירושלמי דמודה ר"י ור"ש בעדים ע"ש שהאריך ולפמ"ש אתי שפיר דהרי חזינן דבש"ס דילן אמרו גם כן דר"י ס"ל דכל לא מת לא הוה הכחשה ופירשתי דהוא משום דלגבי צרה אינה מעידה ואפ"ה מסיק הש"ס בקושיא דאשה אומרת מת מיירי אף בצרות ואפ"ה מקרי הכחשה ואסיק הש"ס בקשיא אם כן נסתר סברא זו והרי בהך ברייתא משוה עד אומר מת ועד אומר לא מת לאשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת אלמא דלא ס"ל סברא זו לחלק בין עדים לצרות וא"כ ממילא לא קי"ל דמודה ר"י ור"ש בעדים ולכך לא פסקו כן הרא"ש והטוש"ע דש"ס בבלי היא עיקר ובפרט דחזינן דגם בש"ס דילן רצו לומר סברת הירושלמי אם כן ע"כ לא אוקמינן כהך ירושלמי דבירושלמי לא הביא הך ברייתא ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד ועטרה לרא"ש. ובזה מיושב גם כן מה שמקשה שם על חלוקו של הב"ש דגם עד אחד סגי בעגונה והוא הביא דברי הירושלמי שם דנחלקו רב ור"י בזה והלכה כר"י. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי אמרו שם בירושלמי חיליה דרב מן הדא ר"י ור"ש אומרים הואיל וזו וזו אומרים שאינו קיים הרי אלו ינשאו וע"ז אמר בירושלמי דלא שמע מה דאמר ר"א מודים ר"י ור"ש בעדים ע"ש ולפ"ז הרי סברא זו נדחה ממה דבש"ס דילן לא ס"ל סברא זו וא"כ נשאר סברת רב קיימת מהך דר"י ור"ש דקיי"ל כוותיהו ואם כן ממילא מבואר חלוקו של הב"ש אמת דזה לא מקרי הכחשה בחקירות וזה ברור כשמש. ואחרי שזכיתי לתרץ דברי הרא"ש והב"ש ולבאר דברי הירושלמי אמרתי ליישב מה שנתקשה הנו"ב שם דרב דמחלק בין כת אחת לשתי כתות וקשה דמה מועיל מה שכת אחת היא דהא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דהרי כבר הוכחשו ולא נגמר הדין על פיהם ולא זכיתי להבין כיון דעכ"פ ע"פ השתי כתות בצירוף נגמר הדין א"כ ודאי גרמו להעניש עפ"י עדותם מלקות ומיתה וממון א"כ שפיר חייבים והרי מבואר במכות דגם הנטפל להעדות חייב אף שבלי עדותו הי' מחייבין מכ"ש כאן דבלי צירוף לא היינו מחייבין ומה גם בשתי כתי עדים דעכ"פ אחת אמרה מקודם וא"כ הראשונה בודאי רצו לחייב וגם השנייה עכ"פ בצירוף עדותם היינו מחייבין ומה בכך דלא נודע על מי משתיהן נגמר הדין עכ"פ בצירוף שתיהן נתחייב ושתי הכתות רצו לחייבו וזה ברור כשמש ולא נצטרך לדחוקי' דרב ס"ל דלא בעי עדות שאילה"ז דזה לא מצינו כלל וחס וחלילה דרב יחלוק ע"ז והדברים כפשטם וז"ב. ומה שהקשה על הב"ש מדברי הסמ"ע סי' למ"ד ס"ק ט' שכתב דאף שבועה לא מצי מחייב והרי שבועה ודאי סגי בע"א ואפ"ה כל שהוכחשו בטל כל העדות וה"ה בזה לפענ"ד כיון דשבועה מביאה לידי ממון דהיינו כשאינו רוצה לשבע נגדו חייב ממון והרי לממון לא מועיל עדותו דהו"ל הכחשה ואם כן כל שלא מצי מחייב ממון כשלא ירצה לשבע שוב גם שבועה לא יוכל לחייב וז"ב. ועיין בסי' מ"ז שם מ"ש הרב הגאון מוהר"י הכהן להשיב והוא דחה דבריו אבל א"ש בפשיטות דכל שע"א אין לו כח רק על השבועה לבד אבל אם לא ירצה לשבע לא יתחייב ממון שוב גם שבועה א"י לחייב והרי דעת הרמב"ם בנסכא דרבי אבא דע"א כל שלא נשבע כנגדו הוה נאמנותו כשנים והרי זה אי אפשר לומר דהנאמנות כשנים דהא לממון אין לו כח דהוכחש מהשני שוב גם גבי שבועה בטל ואם כן דברי הסמ"ע נכונים ואין סתירה לדברי הב"ש מזה ודו"ק ועיין בית מאיר מה שכתב בזה ולפענ"ד מ"ש מחוור. עוד יש לי לומר דבר חדש דמצרות אין ראיה לעדים דהנה לכאורה יש לומר דהוה הכחשה בחקירות אבל הב"ש חידש דיש לומר דסגי בעד אחד ולפ"ז נראה לי דכאן לא יועיל דהנה טעם דע"א דמועיל הוא מטעם דמלתא דעבידא לגלויי ולפ"ז יש לומר דאחד סמך על חבירו דזה שאומר מת סמך כיון דאחד אמר שנהרג וכן להיפך עכ"פ אינו חי ושוב לא נשאר אף אחד ולפ"ז זהו בעדים אבל בצרות דודאי אינה סומכת על חבירתה דיודעת שמתכוין להכשיל ושוב סגי עכ"פ בע"א ודו"ק היטב. ובזה נראה לי לפרש מ"ש בירושלמי מה בין עדים לצרה צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום והיינו דלא השגיחה וסמכה על דברי חברתה ולפ"ז צ"ל מה דר"מ אמר הואיל ומכחישים זא"ז והיינו שסמכה עצמה על חברתה דאם היתה מתכוונת למה הכחישה דבריה מוטב היה לה לומר שמת כמו שאמרה היא ומדשינתה ע"כ שאמת דוברת וסמכה עליה. ובזה יש לומר מה דאמרו בש"ס דילן כל לא מת לא הוה הכחשה היינו משום דזה ודאי לא השגיחה על חברתה דהא חברתה אמרה לא מת וסברה דלהכעיסה היא אומרת כדי שלא תנשא ואם כן ע"כ שהיא אמת אומרת דלא היה לה על מי לסמוך ולפ"ז שוב אין ראיה מהירושלמי דהרי הש"ס אסיק בקשיא ע"ד שכתבתי למעלה ודו"ק היטב:

ודרך אגב אזכיר מה שכתב לי החתן החריף מוה' שמואל ז"ק נ"י בהרב המאוה"ג אבד"ק טרעספאלי בשנת תרכ"ד א' תשא י"ד אדר ראשון לענין צרתה דקי"ל דאף בנישת לאחר אינה מעידה כמ"ש הרמב"ם פ"ז מגירושין איך הדין אם האשה המעידה כבר היתה נשואה להאיש הבא להעיד עליו שמת שגרשה ונשא אחרת אי שייך לומר דמקרי צרתה דמתקנאת כיון שזו האשה נשאת לאותו האיש או דלמא כל דלא היתה בצוותא חדא ל"ש צרתה ואף דבצרתה אף שנשאת לאחר אינה מעידה היינו כיון שהיתה עמה פ"א אבל כאן לא היתה בצוותא חדא וכתב לפשוט מדברי הרשב"א בחידושיו לגיטין דף כ"ג בהא דאמרו דבח"ל כיון דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה להמנה והקשה הרשב"א הא סוף סוף הא אהני דאפקה מבעלה ודיה בכך וכתב דהיא לא קפדה באפוקי דמידע ידעה לכשתצא זו תכנס אחרת תחתיה ולא קפדא אלא בקלקולא של זו ע"ש ולפ"ז יקשה למה בצרתה שנשאת לאחרים מביאה לה גיטה כאן יקשה הא סגי לה דאפקא מהאי וא"ל דיודעת שתכנס אחרת תחתיה הא בזה לא אכפת לה דכבר היא נשואה לאחרים וע"כ דגם בזה היא נקראת צרה ולא סגי לה בזה דהא תכניס אחרת תחתיה. הנה לפענ"ד אין ראיה דהרמב"ם לא כתב דאפילו צרתה שנשאת לאחר רק בא"י דאינה נאמנת אבל בחו"ל דנאמנת אפשר דבצרתה שנשאת לאחר אינה נאמנת בזה ובלא"ה כיון דהאמינו בחו"ל אף צרתה שלא נשאת לאחר מכ"ש ששייך להאמין אותה שנשאת לאחר דאדרבא יש לומר דבזה לא אכפת לה כלל ויהי' יציבא בארעא וכו' וזה לא אמרינן ולא נקראת צרתה דאינה מתכוונה להכשיל כלל והרשב"א לא הקשה רק בצרתה שלא נשאת לאחר דבזה חזקה דהן שונאות וע"ז כתב דמתכוונת לקלקלה אבל בצרתה שנשאת לאחר פשיטא דמהימנא וז"ב ופשוט. ודרך אגב אזכיר מה דכתב הרמב"ם ביבמתה אפילו היתה אחותה וכתב הה"מ שכן מבואר בירושלמי אבל רש"י פירש שמה סופה להיות צרתה והמלמ"ל פי"ב מגירושין הי"ז האריך בזה דגם רש"י מודה להרמב"ם משום לא פלוג ע"ש ולפענ"ד לפמ"ש הט"ז באהע"ז סי' קי"ט ובאו"ח סי' ער"ה לחלק דלא שייך לא פלוג רק בדבר אחד רק שיש חילוק בין מקום למקום אבל מה שמחולק בין איש זה לאיש זה לא שייך לא פלוג והארכתי בזה בתשובה והבאתי דבתוס' ריש נדה דף ג' ד"ה מרגשת מבואר כדברי הט"ז ולפ"ז לא שייך לא פלוג בענין זה דבאשה כזו שהיא אחותה לא גזרו כלל וז"ב ודו"ק. ובזה יש להאריך בכל הפלפול שפלפל המלמ"ל שם משום לא פלוג וצריך לומר דתלוי בזה אי צרות שאינן מעידות הן ודאי שונאים ואף לענין תרומה אינן נאמנות א"כ יש לומר דמשום לא פלוג עשו עכ"פ כספק אבל אם נימא דצרות ודאות גם כן אינו רק משום ספק אם כן משום לא פלוג לא שייך לגזור כלל ודו"ק היטב ועיין רמב"ם וראב"ד בפ"ז מתרומות מה שנחלקו בזה:

והנה מדי דברי זכר אזכור במה שראיתי בספר אחרון שהביא בשם שו"ת פמ"א שחידש דע"א שמעיד בטביעה במים שאין להם סוף דאף אם נשאת תצא וכתב הטעם דכל הטעם דהקילו בעד אחד הוא משום תק"ע וכל דעכ"פ לא תוכל להנשא שוב לא שייך תק"ע ושוב הדרן לאיסורא דאורייתא דא"נ ובאמת זה אינו סברא כ"כ דניהו דלכתחלה לא תנשא היינו משום שחשו שמא יצא לחוץ אבל ע"א נאמן. אך נראה דבר חדש דהנה כבר אמרו בגיטין דף ס"ז דדיבורא מקרי ואמרי מעשה לא קעבדי והקשו בתוס' מהא דחכם שהתיר את האשה וכתבו דדיבור שנגמר מעשה על ידו זה חשיב כמעשה ע"ש ולפ"ז ע"א דנאמן רק מטעם דדייקא ומנסבא או דעבידא לגלויי ולפ"ז זהו כשתנשא עי"ז אבל בע"א בטביעה דלכתחלה לא תנשא שוב לא יבא מעשה על ידו ושוב אינו נאמן דהו"ל דיבור בעלמא ושאני שני עדים דנאמנים בכ"מ אבל בע"א דא"נ רק מטעם דעבידא לגלויי וכדומה ולפ"ז כל שלא תנשא לכתחלה אף הוא יוכל לומר שקר. ובזה מיושב בהא דע"א וע"א לא תנשא לכתחלה ובדיעבד לא תצא והרי כל דלכתחלה לא תנשא שוב אין ע"א נאמן. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהמתיר בא בתחלה וחשב שתנשא שוב הוה דיבור דאתי לידי מעשה. ובזה נתבאר היטב החילוק שבין באו בזאח"ז לבאו בב"א ועיין בתוס' כתובות כ"ב ד"ה א"ה מ"ש בתרוצם שם לחלק בין דאורייתא לדרבנן ע"ש ואינו מובן החילוק ולפמ"ש א"ש ודו"ק ובשלמא בשני עדים דיבורם ודאי חשיב כמעשה כל שמעידים בתורת עדות משא"כ בע"א דכל שאינו בא לידי מעשה הוה רק דיבור בעלמא וגדולה מזו חדש הט"ז באהע"ז סי' י"ז לענין עד אחד בקטטה והארכתי בזה בכמה תשובות מכ"ש בזה דלכתחלה לא תנשא. ובפשיטות נראה לי כיון דהטעם דע"א נאמן או משום דעבידא לגלויי או דדייקא ומנסבא א"כ כל שלכתחלה לא תנשא לא שייך מלתא דעבידא לגלויי דכל שלא תנשא מה חשש יש בזה וגם דייקא ומנסבא לא שייך דהא לא תדוק כלל שהרי בלא"ה לא תנשא וגם לא שייך מלתא דעבידא לגלויי דבאמת עפ"י רוב כל שנטבע במים שאין להם סוף בודאי מת רק דאנן חיישינן שמא גליא אשפלהו אבל העד לא יחוש לזה וחושב שבודאי מת שם ולא יתגלה הדבר ושוב לא נאמן ובזה א"ש כל מה שכתבתי בזה ודו"ק:

והנה במ"ש למעלה יתיישב מה דחידש דו"ז הגאון בים התלמוד דף צ"ח דלכך מקיימין שטר שלא בפני בע"ד משום דשטר לא חשוב מוציא דכעת אין מוציאין ממון עדיין ואף שיבא לידי גבייה אח"כ מכל מקום כעת לא מקרי מוציא וכעין מ"ש התוס' חולין דף צ"ו לענין סימנים דמחזירין השטר ע"ש והנה גוף הסברא לכאורה נכון וכעין זה כתב המהרי"ט בשניות חלק אהע"ז סי' ט' דלכך אמרינן בשטר מגו להוציא דאינו כעת עדיין מוציא ע"ש. אמנם קשה לי אדרבא בכה"ג שאינו מוציא כעת שוב הוה רק דיבור בעלמא ומקרי ואמרו אך לפמ"ש אתי שפיר דבאמת כיון דאתי לידי גוביינא עי"ז כבר כתבו התוס' דלא שייך מקרי ואמרי מכ"ש במה שמקיימין השטר כדי שיבא לידי גוביינא ואם כן לא שייך מקרי ואמרו וז"פ. אמנם אי קשיא הא קשיא דמה פריך הש"ס בכתובות דף כ' ומגבינן ביה הא תרי ותרי נינהו ומה קושיא והא לא שייך חזקת ממון דכעת אנו דנין רק על הקיום והרי מש"ה מותר לקיים שלא בפני בע"ד דלא חשוב מוציא וה"ה בזה דלא מקרי מוציא ומה שייך חזקת ממון לזה אמנם נראה דזה אינו דהא בכאן העדים האחרונים אומרים שהי' אנוסים ורוצים לפסול השטר ואין אנו דנין על הקיום בלבד שגם האחרונים אומרים שהחתימה אמת רק שאומרים אנוסים הי' שפיר שייך לומר חזקת ממון אלים. ובזה נראה לפענ"ד שיש לדחות ראית הרי"ף גבי הא דאמרו בדף כ"ב שם תרי ותרי נינהו ופירש הרי"ף דחזקת ממון אלים והביא ראיה מהך דאמרו ומגבינן ביה ולפמ"ש אתי שפיר דשם אנו דנין רק על דייני הקיום והקיום אינו בא להוציא ממון רק על קיום השטר אנו דנין וא"כ לא שייך חזקת ממון כמ"ש ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף