שואל ומשיב/ב/א/יט

שואל ומשיב ‏ ב א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק א סימן יט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב המאוה"ג וכו' מוה' שמואל נחום נ"י האבד"ק ליבטשוב:

אשר נתגלגל בתוך דבריו ואמר עם הספר לבושי שרד אשר יצא מכשול מלפניו שכתב שאין אשה נאמנת באיסורין והוא תמוה שהוא היפך המבואר ביו"ד סי' קכ"ז הנה ספר לב"ש אינו ת"י אבל חלילה לומר שטעה בדבר פשוט כזה וכל הנאמנות הוא מוספרה לה וערש"י בגיטין דף ב' ובכמה דוכתי ובלי ספק מיירי באופן דיש צדדים להקל או לברר אם יש כאן איסור כלל בזה אין אשה נאמנת כמבואר ביו"ד שם ובחידושי אמרתי לישב בזה שטת הלכות א"י שכתב דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות והדבר צ"ב כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מ"ש נשים מאנשים ולפמ"ש א"ש דהא קי"ל בסי' כ"ה דצריך לבדוק הסימנים אחר השחיטה ולדעת בה"ג צריך לבדוק גם אחר שמיטת הסימנים יע"ש (וע"ש בתשב"ץ ח"ב סי' קמ"ב אף שדבריו שם העקרים כבר כתב הרשב"א והובא בב"י ביו"ד סי' ב' בכ"ז ראשית דבריו דלא קי"ל דבעי בדיקת סימנים הם תמוהים דש"ס ערוך הוא ומוסכם בפי הפוסקים יעו"ש שדבריו קצת מעורבים) עכ"פ זה אינו רק חשש ספק ובזה אין האשה נאמנת ובפרט דבאמת הקשו על גוף רוב מצויים אצל שחיטה דהוא נגד החזקה ונימא סמוך מיעוטא לחזקה וכל התירוצים שנאמרו בזה עכ"פ לענין הבדיקת סימנים לאחר שחיטה לא יועיל זאת והאשה אינה נאמנת וא"כ יצטרך אחר לבדוק וחיישינן שמא ישכח ולא יבדוק כדחששו במי שאין אנו יודעים אם הוא מומחה כמבואר בסי' ד' ס"א וה"ה בזה אסרו לכתחלה ובזה אמרתי לישב קושית התוס' ריש חולין ממוקדשין דבקדשים דכיון דאין דרך אשה להיות בעזרה ולשיטת רש"י בקידושין נ"ב אסורה לכנוס לעזרה וע"כ דשוחטת בסכין ארוך וא"כ ל"ש החשש שמא ישכח מלבדוק דהא א"א להאשה בעצמה לבדוק וע"כ הכהן יבדוק ולא גרע מדבר שדרכו בהדחה דלא חיישינן שמא ישכח מלבדוק וז"ב ודו"ק אברא דלפ"ז צ"ע היאך נאמנת החיה לומר זה כהן וזה לוי וזה נתן וממזר והא הי' במחבואה אחת והו"ל ספק איסור אך ז"א דזה גוף העדות לברר מי הפסול ומי הכשר אך לפי"ז בקרא ערער בודאי אין מהראוי להאמינה דהו"ל ספק ובספק אין אשה נאמנת שוב ראיתי בב"ש סי' ד' ס"ק סמ"ך שכתב בשם הר"ן דאין החיה נאמנת רק בדבר דעבידא לגלויי והב"ש תמה עליו ולפמ"ש א"ש כיון דספק הוא אין מהראוי להאמינה ושוב הגיעני ספר לב"ש וראיתי בחידושי דינים שלו סי' כ"א (ועיין ברש"י פסחים ד' בד"ה מ"ט נאמנים ובפ"י שם שמדברי רש"י שם מבואר דאשה אינה בר עדות ודו"ק) והנה במחכ"ת אף כי לא היה למראה עיניו בשעה ההוא דברי הש"ע והשוה אשה לקטן לגמרי בכ"ז הנך רואה שבגוף הדין לא יאונה לצדיק כל און שהב"ש רצה ליחס להר"ן דיסבור דאשה אינה נאמנת רק במלתא דעבל"ג יעו"ש ודו"ק. שוב מצאתי בשיטה מקובצת כתובות ע"ב גבי וספרה לה שהביא מחלוקת הקדמונים אם נשים נאמנות באיסורין ע"ש דמסיק דנאמנות והאחרונים הביאו בשם מהר"א אלפנדרי פלפול אם האשה נאמנת ואין ספרו אתי הן אמת דצל"ע לפמ"ש הקדמונים דאין נשים נאמנות באיסורין דא"כ היאך פליגי התנאים בנדה דף מ"ח ע"ב אם נשים נאמנות לבדוק הסימנים והרי אף באיסורין אינן נאמנות מכ"ש בדבר הצריך עדות דבשלמא לדידן דנשים נאמנות י"ל דשם הוה עדות כדאמרו בקידושין ס"ג ע"ב וא"כ לכך נחלקו התנאים בזה ומי שסובר דנאמנות מחשבו למלתא דעל"ג דדעת הר"ן דנאמנות כמ"ש הב"ש סי' ד' ס"ק סמך ועי' בסי' קנ"ה וסי' קס"ט בהלכות חליצה סעיו"ד ובב"ש שם ס"ק ז' אבל לדעת הפוסקים דאינן נאמנות אף בדבר איסור קשה לומר דיהי' נאמנות בדבר שצריך עדות אף דהוא מלתא דעבידא לגלויי וגם דשני שערות לאו מלתא דעבידא לגלויי כ"כ כמ"ש הב"ש שם:

ולכאורה רציתי לומר דהרי בשיטה מקובצת כתב דלכך בנדה נאמנת לספור לעצמה דהא א"א בע"א וא"כ בטלת מצות פ"ו ולכך האמינתן התורה משא"כ בדבר שאפשר באנשים ע"ש ולפ"ז אפשר דבדיקת השערות דא"א ע"י אנשים דמכוער הדבר לכך האמינו לנשים ור"י ור"ש דס"ל דאינן נאמנות ס"ל דכיון דצריך לענין בדיקה ל"ש מכוער הדבר כמו דאמרו בירושלמי לענין סוטה דאין יצה"ר מצוי לפי שעה אבל זה דחוק והיותר נכון לומר כמ"ש הרמב"ן ריש גיטין דשאני נדה דמתוך שהן נאמנות על עצמן נאמנות לגבי בעליהן וא"כ גם נשים אף דאינן נאמנות על השחיטה היינו לאחרים אבל לעצמן נאמנות כמ"ש הכלבו בשם ר"י הובא בב"י ר"ס א' ביו"ד וא"כ לכך כל ששוחטת ונאמנת לגבי עצמה נאמנות לגבי אחרים ג"כ אבל כל שאין שוחטות רק לגבי אחרים ל"ש להאמין לה ובזה יש לישב קושית התוס' על הלכות א"י דלכך בקדשים מותרת לשחוט דמתוך שנאמנת לגבי עצמה שלא תקלקל הקדשים וגם יהי' חולין בעזרה וכדומה לכך נאמנות לגבי הקדשים ג"כ וז"ב ובגוף קושית התוס' על הלכות א"י נראה לי דבר חדש דהנה כבר נודע מה שהקשו כל הקדמונים דאיך נימא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן והא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמנם נ"ל דהנה זה ודאי בענין שאינן סותרין החזקה פשיטא דאזלינן בתר רובא ולפ"ז החזקה הוא או דבחזקת אבר מן החי או חזקה שאינו זבוח וא"כ בעוד שלא נגמר כל השחיטה ועודנה הבהמה בחזקת שאינה זבוח וגם עוד היא אבמה"ח פשיטא דאמרינן דמומחה הוא ושוחט שפיר וא"כ איך אפשר דעד גמר השחיטה היה זה השוחט בחזקת מומחה והי' מן הרוב דמומחין הם ובסוף השחיטה נשתנה והי' מן המיעוט דאינן מומחין ואטו בשביל חזקת הבהמה יצא זה מן הרוב והי' לאיש אחר וז"ב מאד מאד. ומעתה זה באנשים אבל בנשים שאף המומחות לשחוט חיישינן שאינם באימוץ הלב כ"כ וחיישינן לעילוף שטבעם רכות ודעתם קלות וחיישינן לעילוף וכיון שחיישינן שנשתנו ויצאו מהרוב דמומחין שאינם מתעלפים שוב שייך לומר סמוך מיעוט לחזקה דחיישינן שמא בסוף השחיטה נשתנו ואז הי' הרוב כנגד החזקה וסמוך מיעוטא לחזקה וז"ב בטעמו של א"י הנ"ל דלכך נשים לא ישחטו. ובזה מיושב היטב קושית התוס' הנ"ל דהרי אמרו בחולין י"ב פסח וקדשים מא"ל וכתבו התוס' דמבשר תאוה לא פריך דר"מ חייש למיעוטא מדרבנן רק בפסח וקדשים אין סברא שר"מ יחוש למיעוט ולא נאכל בשר קדשים ע"ש ולפ"ז גם לענין סמוך מיעוטא לחזקה דלדעת הרבה מן הקדמונים דאינו רק דרבנן שייך בודאי לומר דבקדשים ל"ח לסמוך מיעוטא לחזקה ושפיר כשרות לשחוט בקדשים ודו"ק היטב כי הוא חריף ובזה יש לישב קושית התוס' ריש גיטין לרבה דחייש לשמא לא כתבו לשמה ואמאי לא חייש לשאר פסולים מחובר וכדומה ולפמ"ש א"ש דכבר אמרו שם דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצרוך והיינו משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת אשת איש ע"ש ולפ"ז לענין מחובר עוד לא נסתר חזקת א"א דאז לא דנין על אשה פרטית ואטו ליכא גרושה בעולם וכמ"ש התוס' לענין חזקת גנבי דאטו ליכא גנבי בעלמא ועיין ש"ך חו"מ סי' קל"ג וא"כ גם אח"כ שאנו דנין על האשה הלזו אטו מחמת זה אתרע הרוב שהי' מקודם אבל לענין לשמה שאנו דנין על אותה אשה א"כ אנו דנין אם נכתב לשמה ובזה הי' הרוב סותר לחזקת אשה זו ובכה"ג אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ודו"ק היטב כי חריף הוא אברא דלפי"ז צ"ב הא דאמרו בחולין פ"ו מאי אריא רוב הא ר"מ חייש למיעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה ומאי קושיא הא כתבתי דל"ש סמוך מיעוטא לחזקה דכ"ז שלא נשחטה כראוי עוד לא נסתר חזקת אבמה"ח ומה"ת להוציאו מידי רוב ואח"כ כיון שהחזקנו אותו ברוב מה"ת לומר דנשתנה בסוף השחיטה מרוב למיעוט וא"כ גם כאן נימא הכי אך ז"א דזה דוקא לדידן דל"ח למיעוט כלל רק מדרבנן וא"כ כל שהחזקנו אותו בחזקת רוב מה"ת להחזיקו במיעוט אבל לר"מ דחייש למיעוטא מה"ת לשיטת הרשב"א ודעימיה וא"כ הוה ספק ושפיר אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ובזה מיושב היטב קושית התוס' ד"ה מ"ט שהקשו דמ"ט דרבנן דאי ס"ל דרוב מעשיהם מתוקנים א"כ יהי' אסור לשחוט אחריהם וסופג את ארבעים ולפמ"ש א"ש דהם ס"ל ג"כ סמוך רק דמה"ת לא חיישינן אבל מדרבנן חיישי ולכך אסור לשחוט אחריהם הן אמת דלר"מ יקשה בכל רוב מצויין אצל שחיטה היאך נאמן דלדידיה ל"ש הך תירוצא וצ"ל כמ"ש הרא"ה דהרוב מצויין הו"ל כלו והוה מיעוטא דמיעוטא דגם לר"מ ל"ח וגם לפמ"ש הרשב"א במשמרת כיון דמתעסקים לבטל החזקת איסור דמסתמא נתבטל החזקה כיון דרוב מומחים הם ולפ"ז בחש"ו דעכ"פ לר"מ חיישינן למיעוטא דהם אינם מתוקנים ולא נודע אם יש כאן אחד שביטל החזקה לכך חיישינן דהו"ל כעין תרי מיעוטי דחיישינן משא"כ לרבנן ודו"ק ועיין רש"י במשנה שפירש דאינו סופג ארבעים דהתראת ספק הוא וקשה למאן דס"ל התראת ספק שמה התראה מא"ל ועיין בהגהות הגאון מוהר"י פיק ז"ל שהגיה עבירת ספק ועקבותיו לא נודעו ולפמ"ש י"ל דאף למ"ד שמה התראה מ"מ כיון דמה"ת לא חיישי רבנן למיעוטא לכך אינו סופג ארבעים ודו"ק:

והנה מה שהבאתי למעלה בשם הר"ן דהקשה כיון דע"א נאמן כשנים למה נאמן חד שמערער והב"ש סי' ז' ס"ק ס' הקשה דהא כל שלא אתחזיק היתר ואיסור נאמן ע"א וא"צ להאמינו כשנים וגם א"צ שיהי' מלתא דעבידא לגלויי וע"ז חידש דאשה אינה נאמנת וזה היפך כל הפוסקים ולפע"ד נראה דלפמ"ש המחנה אפרים הלכות עדות וכ"כ הפר"ח ביו"ד סי' קי"ט לפרש דברי הירושלמי דפריך וע"א נאמן ומשני קל הוא שהקלו והדבר תמוה דהא ע"א נאמן באיסורים וכתבו דדוקא להעיד על חפץ שאסור הוא דנאמן אבל להעיד על אדם אם כשר הוא צריך תורת עדות וע"א אינו נאמן וא"כ כאן שהחיה מעידה על הולד ע"כ שמחשבין אותה כשנים דעל אדם אין ע"א נאמן וא"כ ע"כ דהיא כשנים ושפיר פריך הר"ן דאיך ע"א מכחישו ובזה מובן מ"ש הר"ן דע"א נאמן כשנים והא כבר כתב הריטב"א דלענין איסור אינו נאמן כשנים ויכול אחד להכחישו והובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז והב"ש בעצמו הביא דברי הש"ך בסי' י"ג ולפמ"ש א"ש דכאן ע"כ צריך שיהי' כשנים וע"ז חידש הר"ן דבאמת דוקא במלתא דעל"ג נאמן כשנים היכא שצריך שיהי' כשנים וכאן האמינו לע"א שעפ"י רוב א"א להיות שם יותר מע"א וא"כ שוב אינו רק כשאר ע"א נאמן באיסורין ויכול אחר להכחישו וז"ב:

ובזה מיושב מה ששאל אותי בן דודי המופלג החריף מוה' יעקב נ"י מצעשניב בהא דיליף דע"א נאמן באיסורין מכה"ג ביוה"כ והקשה דמנ"ל בשאר איסורים הא שם לא הי' יכול להיות אחר דכל אדם לא יהי' באהל מועד ולכך נאמן הכה"ג כמו החיה כמ"ש הר"ן ולפמ"ש א"ש דעכ"פ באמת מתורת ע"א נאמן באיסורין הוא דהאמינו להחיה ורק שמחשבה כשנים כיון דא"א בע"א אבל אם לא הי' ע"א נאמן באיסורין פשיטא דלא הי' נאמן אף דא"א בענין אחד כל שאין לו נאמנות כלל וז"ב ובלא"ה י"ל דשם דחי דלמא חזי בפשפש וא"כ אף להס"ד עכ"פ כל שמשכחת ע"י פשפש ניהו דדוחק לאוקמא הענין דוקא ע"י פשפש אבל עכ"פ משכחת לה ע"י פשפש מיהו זה דחוק דגם בחיה משכחת לה שיהי' עוד אחר והעיקר כמ"ש למעלה ודו"ק. וראיתי במלמ"ל פט"ו מא"ב ה"א דלכך כתב הר"ן דנאמנת החיה אינו רק מדרבנן מצד התקנה דאף דהא דנאמנת מן הדין היינו דוקא שם דדבר תורה שתוקי כשר רק מדרבנן אסור והמנוה רבנן אותה בדרבנן אבל שם דהוחזק כאן אחת שהיא ממזר' א"כ הוה כאקבע איסורא דאינה נאמנת מצד הדין דהא דשתוקי מותר הוא דוקא כל שלא אקבע איסורא אבל כאן דאקבע איסורא לא נאמנת ע"ש ולפע"ד דבריו תמוהין דהא כבר נודע מ"ש הר"ן פ"ג דקידושין גבי קדשתי את בתי דע"א נאמן נגד הרוב והיינו היכא שמברר המיעוט מתוך הרוב ובתשובה בארתי דבריו דהא אינו סותר דברי הרוב דהא הוא אומר דזה מן המיעוט הוא וא"כ הדברים ק"ו דקבוע לא הוה רק כמע"מ והשתא אם הי' כאן רוב פסולים וע"א הי' בא לומר שזה מן המיעוט הכשרים הי' נאמן מכ"ש כשרוב כשרים רק דהמיעוט הוקבע ונחשב כמחצה על מחצה דנאמנת החיה לומר שזה כהן וזה לוי דאינה רק כמבררת המיעוט או הרוב מתוך המיעוט דפשיטא דמהראוי להאמינה וא"כ ל"מ לשיטת הרמב"ם דכל ספק אינו רק מדרבנן א"כ ניהו דבאקבע איסורא מביא אשם תלוי וחיישינן לספק עכ"פ כל שמברר שאינו ספק כלל פשיטא דע"א נאמן ואף להחולקים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא אבל מ"מ לא עדיף ספק דמחצה על מחצה מאילו הי' רוב לאיסור דיכול העד לברר א"כ פשיטא דמהראוי שתהי' החיה נאמנת מצד הדין וע"כ דברי המלמ"ל תמוהין לפע"ד דלדידיה מסתבר לי' דלשיטת הרמב"ם יש להחמיר טפי באקבע איסורא ובאמת שמצד הסברא פשיט להיפך דאם ספק אסור מן התורה מכ"ש כל דאקבע איסורא אבל גוף הסברא ג"כ תמוה דהחיה אינה רק כמבררת המיעוט מן הרוב ודו"ק היטב וצע"ג:

והנה בהלכה ל"ב ראיתי בדברי המלמ"ל דבר תימה שכתב על מ"ש ה"ה בהלכה י"א דלמה לא תהי' האם נאמנת לפסול כמו האב אף דהחי' נאמנת לפסול משום דאין אדם מע"ר ועוד שהיא קרובה לו ומזה הביא המלמ"ל דאם החי' קרובה להולד אינה נאמנת לפסול הולד ולומר שהוא ממזר להתירו בממזרת ונפלאתי ע"ז דבכ"מ שהאמינה תורה לע"א או שחז"ל נתנו נאמנות אין הבדל בין קרוב לרחוק והרי האב נאמן לפסול אף שהוא קרובו וה"ה בכ"מ וכל הפסולין כשרים בעדות איסור וליישב דברי ה"ה נראה דק"ל לה"ה דניהו דאין אדם מע"ר מ"מ נימא פלגינן דיבורא ונאמין לה שהבן ממזר והיא אינה נעשית רשעה בדברי פיה ואף דא"א לחלק הדבר מ"מ כל דלגבי עצמו קרוב הוא פלגינן דיבורא וכדאמרו בסנהדרין דף ט' אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר ושיטת הפוסקים דאף במקום דא"א לחלק בין הפרקים מ"מ פלגינן דיבורא ולגבי עצמו אינו עד ולגבי אחר נאמן ועיין בקדמונים שם ובכתובות י"ח ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ד ובשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב אך הדבר נכון דהרי מבואר ברא"ש פ"ק דמכות בשם הראב"ד דהא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר ופ"ד ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה משום דלגבי עצמו אדם קרוב לעצמו ואין עליו גדר עד פסול כלל שיהי' מקרי עדות שבטלה מקצתה אבל כל שהוא מעיד לאחר שהוא קרוב לו אף לרחוק אינו נאמן דהו"ל עדות שבטלה מקצתו ע"ש ולפ"ז זה שכתב ה"ה ועוד שהיא קרובה לו והיינו דבזה עכ"פ מקרי עד קרוב ובטל עדותה לגמרי וז"ב בכוונת הה"מ ודו"ק היטב ודברי המלמ"ל תמוהין לפע"ד ובזה נראה לפע"ד הא דקאמר בכתובות י"ג ע"ב בד"א בעדות אשה בגופה אבל עדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי והיינו די"ל דלר"ג מש"ה נאמנת דממנ"פ אם נאמין לדבריה הרי היא אומרת דלכשר נבעלה ואם לא נאמינה שוב אין אדם מע"ר דאדם קרוב אצל עצמו ואינה נאמנת לפסול ובלא עדותה אינה פסולה לר"ג דכל שלא ידענו דנבעלה לא נפסלה ואף במעוברת דכריסה בין שיניה מ"מ כיון דיש לתלות בכשרים מה"ת לאחזוק בפסול ומכ"ש במדברת שלא ידענו שנבעלה כלל רק עפ"י דיבורה ואדם קרוב אצל עצמו ואינה נאמנת ובזה ניחא לשון הברייתא שא"ל השבתני על המעוברת מה תשיבני על המדברת והיינו דר"י א"ל דא"צ לבא מכח עדות פיה דהרי כריסה בין שיניה וז"ש לא מפיה אנו חיין דהא חזינן שנבעלה וא"כ איך נאמנת להכשיר עצמה וע"ז א"ל השבתני על המעוברת מה תשיבני על המדברת וע"ז אמר להם דגם מדברת היינו שבויה והוה כעדים עכ"פ יהי' איך שיה' דברי ר"ג במדברת ודאי נכונים דכל דלא נודע שנבעלה פשיטא דבהודאת פיה אינה נאמנת שהרי הפה שאסר הוא הפה שהתיר וגם דאין אדם מע"ר והשתא במקום דצריך לומר פ"ד אמרינן דאין אדם מע"ר מכ"ש כשטוענת שלכשר נבעלה וז"ש אבל בעדות אשה בבתה דל"ש פלגינן דיבורא דלבתה קרובה והו"ל עדות שבטלה מקצתו א"כ אפשר דגם לעצמה אינה נאמנת ועיין בשיטה מקובצת מ"ש בזה הרב מוהר"ב בעצמו ולפמ"ש י"ל דכל שבאת להעיד על עצמה ועל בתה מתוך שאינה נאמנת על בתה גם לעצמה אינה נאמנת להכשיר עצמה כיון דמודה שנבעלה ומה שרציתי להכשיר מתוך שבטלה העדות לבתה בטלה לגבי עצמה ואף דבראוה שנבעלה מכשיר ר"ג היינו משום דלא מקבלינן עדותה כלל דלגבי עצמה אינה בגדר עד ונאמנת לא בתורת עדות רק דברי שלה הוה טענה מעליא וא"כ שפיר נאמנת אבל אם באת להכשיר הולד דאין לו חזקת כשרות ורק משום עדות אתינן עלה שוב מקבלינן עדות שהגידה ונתחייבה מתוך דבריה במה שמודית שנבעלה ומה דרוצית להכשיר אינה נאמנת ודו"ק אחר כמה שנים הגיע לידי ספר כפתור ופרח ומצאתי בפרק חמשה ועשרים שהעיר ג"כ דאיך נשים נאמנות באיסורין והא בנדה דף מ"ח שהקשיתי למעלה והניח בקושיא ונהניתי עד מאד. ודרך אגב אומר במה שראיתי בפרמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה שהקשה דאמאי בחש"ו אם שחטו וע"א מעיד דכשר הא אין עד אחד נאמן באיסורין ול"ש רוב מצויין אצל שחיטה בחש"ו ואין בידם לשחוט כהוגן וכתב דאף דבמשנה אמרו ואחרים רואין יש לומר דאאחרים דעלמא קאי ואני אומר דמנ"ל להקשות דלמא באמת בחש"ו בעי שנים ואחרים ממש קאמר:

ובזה מיושב היטב קושית הקדמונים בהא דאמרו בסוכה דף י"ב דקטן היודע לאמן ידיו דכשר לשחוט והקשה הר"ן והריטב"א שם ת"ל כיון דבעי שיהי' אחד עומד על גביו א"כ בכל חש"ו כשאחרים רואים אותם כשר ולפמ"ש א"ש דשם בעי אחרים דהיינו שנים וכאן באחד עומד ע"ג סגי כיון דיודע לאמן ידיו א"כ בידו לשחוט כהוגן ועיין בר"ן מ"ש שם היודע לשמור דמו אוכלין ע"ג טהרות ועיין בחידושי ריטב"א ובב"י ביו"ד סי' קכ"ז ולפע"ד תמצא שהדברים מכוונים וכיון הריטב"א אל סברת הר"ן שם ובכפת תמרים הבין שהריטב"א חולק על הר"ן ולפע"ד הם שפה אחת ודברים אחדים ודו"ק היטב וראיתי בכ"ת שם שדייק למה פירש"י דוקא שיודע לאמן ידיו ולא שיודע הלכות שחיטה ולפע"ד כיון רש"י לזה דאם יש לו אומן יד שייך לומר דהי' בידו לשחוט כהוגן ואף שא"י להבין הלכות שחיטה כיון דעכ"פ זה העומד ע"ג מלמדהו וגם אינו ברור שלא ידע לשחוט כהוגן אף שהוא ע"ה וא"י בהלכות שחיטה כ"כ אבל כל שאינו אומן עפ"י רוב יקלקל ואינו נאמן הע"א להעיד עליו וז"ב ודו"ק. ובגוף הקושיא של הפרמ"ג דאיך נאמן ע"א נראה לפע"ד כיון דלגבי הע"א בעצמו כל שראה ששחט כהוגן הרי יצאה מחזקת איסור עכ"פ לע"א וא"כ נאמן הע"א במגו שהי' אומר דשחטו גדול כיון דלא כאן שום אדם והוה אמרינן דודאי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וחש"ו אינם נאמנים לאסרו לכך נאמן הע"א ובזה י"ל דאם עמד עוד אחד שאינו מבין בהלכות שחיטה א"כ מגרע גרע ששוב אין לו לעד מיגו ולפ"ז י"ל דלכך אשמעינן במשנה דחולין דאחרים רואין אותו דכשר דהיינו בשביל שרואים ועומדים ע"ג אז כשר ואם לא הי' רואים אז הי' גריעותא מה ששנים ראו ששחטו חש"ו ודו"ק היטב:

והנה בפסחים דף מ"ם מר ברי' דרבינא מנקטא לי' אימי' בארבי ופרש"י חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח ועביד לי' מעיקרא ע"ש ולכאורה קשה כיון דנשים אינן נאמנות על בדיקה בדבר שיש בו ספק שמא אין כאן איסור כלל דאינו אסור או בדבר שיש בו צדדים להקל או בדבר שיש בו טורח כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג בהג"ה וא"כ הא בזה יש בו כל החששות שמא אין כאן איסור כלל דאינו רק חשש דלמא הוא חמץ ועיין בתוס' ד"ה כי ויש צדדים להקל שהרי כמה אמוראים דלא ס"ל כלל דבעי שימור משעת קצירה ויש בו טורח גדול ואיך סמך על אמו ואף שאמי' דמר ברי' דר"א מסתמא היתה צדיקת לא מצינו בזה חילוק ורק במלתא דעל"ג נשים נאמנות וכן בע"א באיסורים דדעת יראים דבעי דוקא שיהי' מפורסם בכשרות כתב דגם הנשים נאמנות בזה אבל בזה דבעי שיהיה זריז ונשים עצלות הן ואיך סמך מר ברי' דר"א ע"ז והנראה בזה דמכאן ראיה דמה דבעי שימור משעת קצירה אינו רק למצוה מן המובחר ולכך סמך ע"ז גם על אמו ומזה ראיה שגם לרבא דס"ל דבעי שימור אינו רק למצוה מן המובחר ובחידושי אמרתי בזה בלימוד התלמודים שנת תור"ה בהא דאמר הדר אמר רבא מצוה ללתות והיינו דרבא אמר כן שהי' מוכרח לישב דעתו דהנה המהרש"א הקשה דהיאך יחלוק רבא על שמואל דס"ל חיטים של מנחות אין לותתין וא"כ השתא כהנים דזריזין הם אמרת דאסור מכ"ש שאר העם וחומרא דחמץ ותיתי לי שכן הקשיתי בראשית ההשקפה וכתב המהרש"א דצ"ל דחולק רבא על שמואל אבל לפע"ד דלכך אמר רבא דמצוה ללתות דאחרי שהקשה ר"פ מהא דשמואל אמר רבא דשאני חמץ דהתורה צותה לשמור וע"כ השימור הוא משעת קצירה כדהוכיח רבא דשימור דלישה לא הוה שימור ולכך אסור ללתות ולפ"ז לאחר שדחו אותו די"ל דשימור דלישה הוה שימור שוב אין מהראוי ללתות ולא מוכח דהתורה צותה שילתות וישמור וז"ש ואפ"ה לא הדר בי' רבא משום דס"ל דבעי שימור אף בלא חשש חימוץ והתורה הצריכה שימור ובזה יש לישב קושית התוס' ד"ה כי שהקשו דאיך מוכח דמצוה ללתות דלמא בעי שימור לשם מצוה ולפמ"ש בהס"ד באמת רבא ס"ל דהשימור הוא רק בשביל שלא תחמיץ וע"כ דמצוה ללתות אבל לבסוף באמת חזר וס"ל דהוא משום מצוה ולפי"ז לפי המסקנא כיון דהוא רק מצוה שימור ואין בו חשש י"ל דאנן סגי לן בשימור דמשעת אפייה וטחינה וכל דאינו משום חשש שלא תחמיץ שוב לא הוה רק מצוה מן המובחר ומשום מהיות טוב דכל דמהפכי כיפי הפיכו לשם מצוה אבל לא הוה חיוב גמור כנלפע"ד ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו דבעי שימור משעת קצירה דמשמע דבעת קצירה לא בעי שימור והרמב"ם ביאר בהדיא בפ"ה הלכה ט' אחר שנקצר וגם רבא אמר להני דמהפכי כיפי הפיכו לשם מצוה משמע דבשעת קצירה א"צ לשם מצוה ולכאורה טעמא בעי ולפעד"נ דהוא הדבר אשר דברתי דהנה שמעתי מכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י דאמר במה שנהגו החסידים ואנשי מעשה שקוצרין בעצמן לשם מצוה ואמר דלא יפה עושים דהרי הני אוונכרי אמרו דלגזזו אינהו וא"כ ה"ה במצה דבעי שיהי' שלו וכמבואר סי' תנ"ד והנה דבר גדול דיבר בזה וגדולה מזה מצינו שגם גבי מרור כתב מהרי"ו הובא במ"א סי' תע"ג ס"ק י"ד דלא יעקור הישראל מן הקרקע מכ"ש במצה ע"ש במ"א שתירוצו על מרור לא שייך לענין מצה ובאמת מ"ש הט"ז סי' תרס"ד ס"ק וא"ו לישב על דהשמיטו הך דר"ה כ"כ על הגליון דבספר התרומה בהלכות א"י ובפסק שם לענין קרקע גוי ובסמ"ג עשין קל"ג ומ"ד הביא הך דר"ה ועשו"ת רדב"ז סי' תקי"ד ח"א ועיין חק יעקב סי' תנ"ד ס"ק וא"ו. וע"כ נראה לפע"ד כיון דבעת הקצירה צריך להיות ע"י עכו"ם שוב א"א להפוך לשמה דהרי גם ע"י חש"ו אסור מכ"ש ע"י נכרי ועסי' תנ"ג וסי' ת"ס ולכך אמרו מעידן קצירה ואילך ובזה נלפע"ד דזה תלוי אם השימור הוא משום שלא תחמיץ שוב יכול להיות גם ע"י נכרי וא"כ להס"ד דאמר דמצוה ללתות וא"כ ע"כ דהוא משום חשש חימוץ אמר סתם דבעי שימור מעיקרא והיינו משעת קצירה אבל אח"כ דהדר בי' ועיקר השימור הוא לשם מצוה ולכך אמר רבא להני דמהפכי כיפי דהוא לאחר קצירי דוקא תיכף המלאכה ראשונה ובזה עמדתי על לשון רבינו בפ"ה ממצה ה"ח שכתב שאין הדגן שלא נתבקע חמץ גמור אלא מד"ס משום שנאמר ושמרתם את המצות וכו' לפיכך אמרו חכמים צריך אדם לזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבא עליו מים אחר שנקצר ועשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ע"ט שנדחק בקישור דברים ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם שכתב דהחשש דשימור הוא כדי שלא יחמיץ ואינו רק מד"ס כמ"ש בהדיא משום שנאמר וזהו תמיד משמש בלשון אסמכתא כמ"ש היבין שמועה בשם תלמידי הרשב"א והבאתי בחבורי יד שאול כ"פ וא"כ לכך כתב אח"כ דמחוייב מדרבנן ששמרו בשביל שלא יחמיץ וא"כ אדרבא דחי דברי רבא דאמר דהוא משום מצוה והוא מה"ת לדידה ולדברי הרמב"ם אינו רק מדרבנן ובזה מיושב הרבה קושיות של הנו"ב שם ע"ש ונו"ק היטב כי נתבאר בו ענין נחמד ת"ל ומן האמור אני תמה על הט"ז סי' ת"ס דדעתו דאם הוא מחמת חשש חימוץ כשר בעומד ע"ג אבל צריך שיהי' שימור עכ"פ משעת טחינה ואם הוא מחמת שימור לשם מצוה אז סגי באם הוא משומר משעת לישה ואפייה וקשה הא רבא אמר הפיכו לשם מצוה והש"ס הוכיח דרבא ס"ל דבעי שימור מעיקרא וראיתי שהאחרונים האריכו שם ועפר"ח שם ולפמ"ש יש לישב כל קושיותיו שם ובסי' תנ"ג אלא שאכ"מ. והנה הט"ז סי' תפ"ב כתב דדוקא במצה דמנטרא משעת לישה עכ"פ רק דלא מנטרא משעת קצירה הוא דמתיר הרא"ש לאכלה באחרונה אבל בציקות של עכו"ם דלא מנטרה כלל צריך שיאכל כזית מצה באחרונה ודבריו תמוהים לפע"ד דא"כ מה דייק רבא דמצוה ללתות ובעי שימור משעת קצירה וזה דבעי משעת קצירה יצא מהך דרבא והביא ראיה מהא דאמר ר"ה ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה אבל בראשונה לא וקשה אמאי נעביד שימור משעת אפייה וע"כ דשימור דלישה לאו שימור הוא וקשה להס"ד דרבא דשימור דאפייה הוה כמו שימור דלישה דזה דחי אח"כ דלמא שאני כאן דבעידנא דנחית לשימור לא הוה שימור וא"כ קשה ולטעמיך אף אם נימא דבעי שימור משעת קצירה הא אכתי קשה אמאי לא עביד לה שימור עכ"פ משעת אפייה ויהי' מועיל דיוכל לאכול כזית מצה בראשונה לתיאבון ואח"כ יאכל בציקות של עכו"ם דעכ"פ הם משומרים משעת אפייה והוה מנטרא קצת עכ"פ וע"כ דכל דבעי שימור משעת קצירה שוב השימור של אח"כ לאו שימור כלל וכמ"ש ודו"ק היטב. אמנם לפע"ד נראה בישוב דברי הרא"ש דהנה באמת הרא"ש כתב דמה דאמרו בברייתא דהדובשנין ואסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה מיירי בזמן שהבהמ"ק קיים וצריך שיאכל כזית מצה שמורה באחרונה והוא תמוה דהרי ר"ה גבי בציקות של נכרים מיירי בזה"ז ואפ"ה אמר צריך שיאכל כזית מצה באחרונה וא"כ גם הברייתא מיירי כן וכבר תמהו בזה הב"ח והט"ז ובפר"ח וח"י ולפענ"ד נראה דהנה ר"ה ס"ל דאם אין לו אלא חסא מברך מעיקרא בפה"א ואח"כ מברך על אכילת מרור ור"ח דחי לי' לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליו ואנן קי"ל כר"ח ולפ"ז ר"ה לשיטתו לא ס"ל הך סברא ואף לאחר שמילא כריסו חוזר ומברך א"כ גם בזה אף לאחר שמילא כריסו בבציקות שאינו משומר חוזר ומברך אבל לדידן דקי"ל כר"ח שפיר כתב הרא"ש דיאכל תחלה המצוה של מצוה ויברך ואח"כ יאכל שאינו משומר דאל"כ לאחר שמילא כריסו יחזור ויברך ולכך לא קשה לי' להרא"ש רק מהברייתא דמשמע לי' דפסקה כר"ח ואפ"ה אמר שיאכל באחרונה וע"ז כתב סברא נכונה דבזמן שבהמ"ק קיים א"כ לא הי' אפשר לאכול בראשונה המשומר דהרי יהי' צריך לאכל עם הפסח והפסח הי' נאכל על השובע א"כ ע"כ צריך לאכול באחרונה אבל לדידן דבמצה דבדיעבד א"צ לאכול על השובע ויצא אם אכל אחר המצה שפיר יאכל כזית מצה בראשונה לתיאבון ובזה מיושב היטב קושית הח"י והפר"ח דא"כ איך קאמר בדף קי"ט לימא מסייע ליה הא שאני התם דמיירי בזמן שבהמ"ק קיים ולפמ"ש א"ש דבאמת סתמא קתני הברייתא רק דע"כ צריך לומר כן דאל"כ למה יאכל באחרונה אבל אם נימא דגם מצה צריך שיאכל על השובע א"כ ליתא לדינא של הרא"ש וכמ"ש וזהו דמסייע לי' לשמואל או דמותיב ממנה אבל לפי האמת דבמצה יוצא בדיעבד אף שלא אכל על השובע שוב שפיר כתב הרא"ש דבכה"ג דאין לו רק כזית א"צ שיאכל באחרונה ודו"ק היטב כי הוא עטרה לרא"ש ומ"ש הפר"ח סי' תפ"ב דבעי מצה משומר משעת קצירה וכמ"ש בסי' תנ"ג כ"כ בזה דאינו מוכרח ודו"ק:

והנה לכאורה ראיה ברורה דשימור דמצה הוא מה"ת דלא כמו שנראה מדברי הרמב"ם בפ"ה מחמץ ה"ט דאינו רק אסמכתא ועשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ע"ט דהרי אמרו בחולין דף ד' דכתיבא ולא אחזיק א"ב וגם לפי המסקנא נחלקו בכתיבא ולא אחזיק כמ"ש התוס' והרשב"א שם וכן מוכח מגיטין דף יו"ד ולפ"ז יקשה למה יוצא בה י"ח בפסח והיינו משום דבקיאי בשימור כדאמרו שם והלא כל ענין שימור אף שימור דלישה אינו רק מדרבנן ואינו רק הוחזקה בלבד וע"כ דשימור דקרא הוא דרשה גמורה הן אמת דגם להפוסקים דשימור הוא מה"ת לא נודע אם מקרי כתיבא לענין כותים דזה ודאי דפשטא דקרא מורה דוקא להשמר מן החימוץ וא"כ כותים לא מודו בה וביותר קשה דלהפר"ח דבעי שימור משעת קצירה דוקא קשה דהאיך יוצא בה י"ח והא זה ודאי דאין הכותים מודים בה דמהקרא לא מוכח אולי דוקא שימור משעת לישה בעי ולא משעת קצירה וע"כ הדבר צע"ג ועיין ברכות מ"ז ע"ב דאמרו דכותאי מעשרי כראוי דבמה דכתיבא באורייתא מזהר זהירי דאמר מר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל והנה משם מבואר דכתיבא אף דלא ידענו אי אחזיק מועיל דהרי אמר הטעם שכתובה וכל מצוה שהחזיקו דהיינו כרשב"ג ואי מיירי בהוחזקו בודאי ל"ל הטעם דכתיבא וע"כ דבעי כתיבה אף דספק אם הוחזקו וצ"ע למה לא הביאו התוס' והרשב"א דברי הש"ס ברכות לראיה או לקושיא וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף