שו"ת תשב"ץ/ג/פ

שו"ת תשב"ץ ‏ ג פ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה פ:

בגייאה:

שאלת מי שמסר ביד חברו עסק של סחור' להוליכו למקום אחר ואותו עסק הוא עסק ביש המתעסק בו יש לו יגיעה גדולה וגם שנאת אנשי' מהגדולי' שהם קונים אותו והתנה עמו בשכרו יתר על רביע הריוח שיאכל וישתה כל זמן שמתעסק בסחורתו למכר' ועל תנאי זה יצא ממקומו והלך אל המקום ששלחו שם בעל העסק ועמד שם זמן מרובה מוכר העסק ההוא על יד על יד וכאשר הי' מתעסק במכירת אותו עסק אירע שבא מאותה סחורה באותו מקום יותר טובה מזאת וקפצו מוכרי' יותר על זאת האחרונ' מראשונה גם עמד זמן מרובה שלא יכול למכור אפי' בפרוט' אחת עם היותו איש משתדל לא מזו ולא מזו. כשראה המתעסק הזה כך הלך לספרד לעניני' אחרי' והניח הכל ביד איש נאמן קרובו ובשובו מספרד מצא הכל כאשר הניח כי גם אותו איש נאמן לא יכול למכור אפי' בפרוטה אחת עם היותו איש משתדל ואדם חרוץ ובקי באות' סחור' ובשובו מכר הכל אחר יגיעה רבה והוצרך להוציא בהוצאת מזונו יתר מסך כל העסק ההוא ממון הרבה ועתה הוא רוצה לבוא לבית חשבון עם בעל העסק ויודע בבירור שהוציא במזונותיו ממון ידוע אצלו יותר מהסך היוצא מהעסק ההוא אחר הוצאו' גדולו' שהוציא על העסק ההוא והשאלה היא אם יוכל לטעון בעל העסק עליו בהוצאתו מפני שהלך למקום אחר ואם המתעסק הוא נאמן לומר כמה הוציא במזונותיו ויטול מהמשלח מה שהוציא יותר על מה שיצא מסך העסק ההוא:

תשובה: לפי דין התלמוד הנותן עסק לחבירו סמם שיחלוק עמו השכר בשוה ונותן לו שכר עמלו ומזונו העסק ההוא הוא חציו מלוה וחציו פקדון ואם התנו בחלק השכר תנאי' אחרים יש דרכים בזה למחברים ז"ל ונרא' מלשון השאלה שאין המנהג ביניהם כן אלא העסק כלו הוא באחריו' בעל העסק ובכל כי הא מנהגא מילתא היא והוי כאלו התנה כן בפירוש דהו' תנאי שבממון וקיים. ומה שנסתפק לשאול הוא מפני שהניח העסק ביד אחר והלך למקומו' אחרי' אם הורע כחו מפני זה בשכרו ועל זה אני משיב דאע"ג דקיי"ל (ב"מ ל"ו ע"א) שאין הנפקד רשאי להפקיד ביד אחרים מפני שיכול הלה לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר רשאי הי' זה להניח העסק הנז' ביד קרובו הנאמן אם נזדמ' לו יציא' במקומות אחרים דמאי טעמא אמרי' שאין השומר רשאי למסור לשומר משום דמצי א"ל אנת מהימנת לי בשבועה ההוא לא מהימן לי ואם הדבר ידוע שהוא נאמן לכל אזיל לי' האי טעמא כדמוכח התם. ועוד שכל זה הוא אם נאבד הפקדון ביד השומר השני מחמת פשיעתו אבל אם הפקדון החזירו השומר השני לשומר הראשון בשלימותו אין כאן טענה של כלום שאפי' נאנס ויש עדים ששמרו כראוי הוא פטור כמ"ש שם הרי"ף זלה"ה בהלכותיו ולא נשארה טענה לבעל העסק על המתעס' אלא מפני הליכתו למקום אחר שהדין נותן שהמתעסק יעמוד על העסק עד שימכר שע"מ כן הוא נותן לו שכר עמלו ומזונו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' שותפין וכדאי' בברייתא שהביאה הרי"ף ז"ל בפ' איזהו נשך. ומה שהוא פוטר מטענ' זו המתעסק הוא מה שטען שמפני יציאתו מאותו מקום לא נשתנה כלום במכירת העסק לא עכוב מכיר' ולא פחות מהסך ואף אם עמד באותו מקו' לא הי' מוכר כלום וכיון שאין טענה לבעל הממון להפסידו כלום משכרו והרי זה כמאן דאגר אגירי לדולא ופסקיה נהרא בפלג' דיומא דהו' פסידא לבעה"ב וכדאית' בפ' האומנין (בבא מציעא ע"ז ע"א) שאם הלכו האומנין למקום אחר לא הפסידו מפני זה כלום וגם בנדון הזה כיון שנפסק המכר באותו זמן מפני חסרון קונים והלך בין כך ובין כך למקום אחר לא הפסיד כלום ואף אם הרויח באותה הליכה אינו מנכה לו כלום ממזונו בשביל אותו הריוח שהרי אותו הריוח הוא מציאה שמצא וקי"ל דאפי' מציאת עבדו ושפחתו העברים הוא לעצמם וכ"ש מציאת פועלי' כדאיתא בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא י"ב ע"א) ובירושלמי בפ' מי שמת (ה"ג) בענין אחים שותפי' אמרי' ההוא בר נש אתעביד ספר בעו אחוי למפלג בהדי' אתא עובדא קמי' דר' אמי ואמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו בתמיה. ובפ' הנושא (כתובות ק"א ע"ב) אמרי' שאם פסק האחד לאשתו לזון את בתה ה' שנים ונשאת לאחר ופסק לזון אותה חמש שנים שהאחד זן אותה והאחד נותן לה דמי מזונות ואין יכולין לומר הרי אנו זנין אותה כאחד וכן בכאן כיון שזה חייב לזון את המתעסק הזה עד שימכור העסק ובתוך כך נזדמנה לו מזונו' ממקום אחר בלא גרמת ביטול במכירת עסקו לא הפסיד מזונו מפני כך וכההוא (שם ק"ג ע"א) דאגר ריחייא לחברה לטחינה ולבסוף איעתר אסיקנא דלא מפסיד כלום אגיר' דכופין אותו על מדת סדום הכי נמי כיון שבעל העסק לא הפסיד כלום מפני הליכתו של זה כופין אותו על מדת סדום לתת לו מזונו כאלו לא יצא ממקומו ומ"מ אם הוציא במזונו יותר מסך ממון העסק נראה שאין בעל העסק חייב לתת לו מכיסו כלום. והכי מוכח בפרק האומנין שאין מתחייבין לשלם מכיסן אלא אם באה חבילה לידו ואלו לא הי' נוטל כי אם מזונו או הי' נוטל בשכר עמלו דבר קצוב והלך למכור והפסיד הכל הי' משלם לו מכיסו וכמו ששנו בתוספתא השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם וכו' וכמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' האומנין אבל זה היה נוטל דבר ידוע בריוח והוי כמו שותף נראה שלא נתחייב לו בעל הממון אלא מיני' ובי' וכיוצא בזה כתוב בחשן משפט בסי' קע"ז ושי"ו. והרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק המקבל. ואם המתעסק נשאר בידו. כלום יטלנו לצורך מזונו ואם שלחו בעל העסק חייב לשלם לו מזונותיו עד כדי מה ששלח לו ובכל אלו הטענות אם יש הבחשה ביניהם המתעסק נאמן בשבועתו שהמפקיד את חבירו בשטר נאמן לומר לו החזרתי מגו דאי בעי אמר נאנסו שהאמינתו התור' בשבוע' כדאיתא בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע"ב) וה"ה לשאר טענות:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף