שו"ת מהרי"ק/קנב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת מהרי"קTriangleArrow-Left.png קנב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ואשר הקשית על (א) מה שכתב הר"ם שאם היו זיתי תרומה פצועים וזיתי חולין שלמים שהן מותרים. ואמרת שהמשנה היא בהפך דע לך כי הצעה של משנה אשר לפני היא ממש כדברי הר"ם וז"ל המשנה דתרומות פ' עשירי זיתי חולין שכבשה עם זיתי תרומה פצועי חולין עם פצועי תרומה פצועי חולין עם שלמי תרומה או במי תרומה אסור אבל שלמי חולין עם פצועי תרומה מותר עכ"ל. ואנת שבוק מתנית' ותא אבתראי מאחר שאות' אשר לפני מכוונת לדברי הר"ם. ואשר (ב) הקשית אההיא פלוגתא דר' ור' ישמעאל בר' יוסי גבי גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין דרבי בעי שירבה חולין כנגד כל עדשים שנאסרו מחמת טעם הגריסין ואמרת דמאחר דרבי סובר מין במינו בטל בס' א"כ היאך יצטרך ס' כנגד כולו ע"כ תוכן דבריך. אני לא הבנתי דעתך בזה כלל דמה ענין איסור דחתיכות עצמה נעשית נבילה לאיסור דמין במינו לא בטיל. הלא ר' יוחנן אית ליה פרק כל הבשר (חולין דף קח) דאפשר לסוחטו אסור ואיהו פסק דכל איסורים שבתורה בששים חוץ מטבל ויין נסך בפרק בתרא דע"ז (דף עג) ובפרק ב' דפסחים (דף ל) ועוד דאדרבה ממקומו הוא מוכרע דא"כ אם חשיב מין במינו הך דעדשים שנאסרו מחמת הגריסין כשרבה עליהם עוד עדשים משום דהוי עדשים בעדשים א"כ אפילו ירבה על כולן מה מועיל כיון דחשיב מין במינו. ואדרבה יצטרך לרבות גם גריסין דהתר כדי לבטל העדשיס בס' שנאסרו מחמת הגריסין ואז לא יצטרך עדשים דהתר אלא כדי לרבות על הגריסין דתרומה כמו שכתבו ר' שמואל ורבינו יעקב אחיו גבי ההיא דכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב וכו' בפרק כל הבשר (חולין דף קח) כדכתב הסמ"ג בלאו דלא תבשל וכן בספר התרומה יותר באורך וע"ש. ואם תפשת שיטתך כדברי ר"י החולק עליהם כ"ש דלא שייך כאן להזכיר פלוגתא דמין במינו אי לא בטיל דאיהו סבר דכיון דהעדשים לא נאסרו כי אם מכח הגריסין שפיר בטלים בס' בעדשים דהיתר שמרבה עליהם. ואפילו לר' יודא דאמר מין במינו לא בטיל דאין כח בנחסר יותר מבאוסר ואין העדשים אוסרים אלא כאלו היו גריסים כיון דמכח גריסים נאסרו כמו שכתב שם רבינו יצחק מכח ראיה ברורה וחזקה כמו שכתב רבינו ברוך בספר התרומה משמו. (ג) ואשר כתבת דאף כי העדשים נאסרו מטעם התרומה היאך מצינו בנ"ט שיהפך את המקבל למינו ודאי דלדברי רבינו אפרים לא אמרינן חתיכה עצמה נעשת נבלה כלל כ"א בבשר בחלב כמו שכתבו הפוסקים בשמו. אבל רבותינו הקדמונים חולקים עליו וסבירא להו דאף בשאר איסורים אמרינן ליה ורבינו יצחק הביא ראיה לדבריהם מההיא דפרק גיד הנשה (חולין דף ק) דחתיכה של נבילה ושל דג טמא וכו' דמפרש לה רבא מטעמא סלק את מינו וכו'. ואשר כתבת דאם נאמר שיהפוך המקבל למינו א"כ ילקה אדם על טעם האיסור בשיעור ממשו. נראה לע"ד דאפילו לדעת האומרים דהא דחתיכה עצמה נעשת נבלה דהיינו מדאורייתא אפי' בשאר איסורים דלאו בשר בחלב דהיינו דווקא לאיסור אבל לא למלקות מידי דהוה אחצי שיעור דאסור מן התורה לר' יוחנן ואין לוקין עליו דע"כ לא קא מפלגי על שאר הפוסקים דאית להו דחתיכה עצמה נעשית נבילה אינו מדאורייתא בשאר איסורים דלאו בשר בחלב אלא דווקא לעניין איסור אבל לעניין מלקות מודו להו. ועל (ד) אשר נמצא כתוב בספר רבי' משה בהלכות שביתת י"ט וז"ל כיצד אבל שחל ז' שלו להיות בי"ט או שחל להיות בערב י"ט והרי הוא שבת שאי אפשר לגלח וכו'. עד הרי אילו מגלחים ומכבסים במועד. והוא עצמו כתב בהלכות אבילות בפ' יו"ד דאם חל ששי שלו להיות בערב הרגל דאין מגלח וקשיין אהדדי דע כי בחדושי ספרדיים ממועד קטן כתבו שהוא טעות סופר מה שנמצא כתוב שחל להיות בי"ט. גם בחבור אחד נקרא בית המועד כתוב וז"ל יש מי שכתב מה שכתב הר"ם אבל שחל ז' שלו להיות בי"ט הוא ט"ס שאין מותר לגלח במועד אלא כשנשלם אבלותו קודם המועד ואין יכול לגלח כגון שחל ז' שלו בערב י"ט והרי הוא שבת ואין יכול לגלח אבל לא שלם אבלותו קודם הרגל צריך להשלים אחר הרגל גזירת שלשים. והנה נ"ל להעמי' דברי הר"ם מטע' שאין אבל נוהג אבלתו ברגל והואיל והגילו' והכבוס הוא מכלל האבילו' כשאינו נוהג אבלותו מותר לגלח ולכבס הואיל ולא יכול לגלח ולכבס קודם הרגל ואם יש לבעל דין לחלוק היאך יגלח ברגל שלא שלמה אבלותו. נשובנו כי הוא מגלח מפני כבוד הרגל ולאחר הרגל ישלים אבלותו. ומ"ש הר"ם שחל שביעי שלו ה"ה לשאר ימים של שבעה לא כתב שביעי אלא למעט אם חל שביעי שלו להיות עי"ט שאינו אנוס יכול לספר קודם המועד לפיכך אסור לספר במועד. אע"פ שמצאנו ראייה לדברינו לפי דעתינו ודחינו דיעות החולקים בזה וראיתי הראב"ד שלא השיג דברי הר"מ על זה כאשר מצאנו גדולי החכמים שחולקים בסבר' זאת והשיגו על הר"ם בזה נחוש לדבריהם ולא נעשה מעשה. עכ"ל המחבר. אך במה שרצה להעמיד דברי הר"ם באמרו דאפילו לא שלמה אבלותו קודם הרגל מ"מ מגלח הוא ברגל לא ירדתי לסוף דעתו כלל וחס ליה לרבינו משה דלימא הכי שהרי הוא שלא כשיטת התלמוד בהדיא בפ' ואילו מגלחין (דף יז) דגרסי' שם תנא האבל והכהן מותרים בגילוח במועד האי אבל היכי דמי אילימ' דחל שמיני שלו וכו'. איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל. ומסיק לא צריכ' שחל ז' שלו להיות בשבת ערב הרגל. תנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא ותנא דידן סבר לה כרבנן דאמרי לא אמרינן מקצת היום ככולו ואכתי לא שלים אבילות דשבעה הרי לך בהדיא דאפילו לתנא ברא לא הותר לגלח ברגל אלא היכא דחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל ומשום דסבר כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו. ונמצא שהשלים אבלותו קודם הרגל. אבל אי לאו הכי מודה הוא לתנא דידן דאסור וזה נכון וברור. ע"כ נראה לע"ד ודאי דיפה כוונו התולים את הענין בטענות סופר:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף