שו"ת מהרי"ט/ב/חושן משפט/מ

שו"ת מהרי"ט ‏ ב חושן משפט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה ראובן ושמעון היו שכני' חצרו של שמעון לפנים מחצרו של ראובן וכתבו שטר ביניהם בזה האופן שראובן נתן לשמעון דרך בחצרו לבתים שדר בהם שמעון ושמעון נתחייב לתת לו ג' מאו' לבני' מידי שנה בשנ' לבל יעבור ואם לא יפרעם הרשו' ביד ראובן למחו' בידו וביד באי כחו כל זמן שלא יפרע לו או באי כחו הסך הנז' ובהיו' שראובן מכר ללוי ולוי ליהוד' ומסר שטר זכיותיו ליהודה בכלל שטר החיוב הנז' ועת' שמעון מסרב ואינו רוצ' לפרוע הג' מאות לבני' הנז' וטוען שמעול' לא פרע מאומ' יורנו רבינו אי מהימן לומר שלא פרע דאימור פרע ואת"ל שלא פרע עדיין חייב בהם ולא נמחלו ואת"ל דמעות שכירות שעבר מחל לו ונאמן בשבועה אבל הקרקע והדרך עצמו אפי' לפי טענתו לא מחל לו ועוד דשמעון זה ברשות ירד לכל זמן ועידן שיתן הג' מאות לבנים ועוד שאינו טוען לקחתיה או נתנה לי במתנה אלא שלא פרעתי והוי חזקה שאין עמה טענה יורינו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.

תשובה כשאין עמה טענה אין כאן שאלה לא נצרכה אלא בבא מחמת טענה חזרתי ולקחתי זכות המעבר או נתן לי במתנה וראיה שהחזקתי כמה שנים בלא פרעון ולא מיחה אדם בידי ובכה"ג טענה דיורד ברשות לא מן השם הוא זה דלא מקרי יורד ברשות אלא מי שיורד בתורת משכנתא דקאכיל פירי ואין אכילתו אח"כ ראיה הואיל שתחלת ירידתו לאכלה ברשות אבל הנכנס בתורת שכירות דלאו פירי אכיל שהרי פורע דבר יום ביומו אם שוב אכלה שני חזקה ולא פרע עלתה לו חזקה דעד האידנא בשכירות והשתא קאכלה ליה בחנם דהכי אמרי' גבי אריס אמאי אין לו חזקה עד השתא פלגא והאידנא כולה ואוקימנ' לה התם באריסי בתי אבו' וכו' ושמעון זה לא ירד לה מתחילה בתורת אכילה כי שכיר הוא בא בשכרו וכל אותו הזמן שלא היה פורע הי"ל לראובן למחות בידו לפיכך עלתה לו חזקה כשלא מחה שכן כתב הרמב"ם ז"ל היכא דידוע שירד בתורת משכנתא אין לו חזקה לעולם וכן הביא הרשב"א והנ"י בשם הר"ן וטעמא משום דחשיב כאיכא עידי פקדון וראה במטלטלין דחזקה דידהו משום דכידו הוא דמי הביא' תחת ידו של זה והיכא דאיכא סהדי דבפקדון באו לידו תו ליכא חזקה וכה"ג בקרקעות שאכילתן ראיה היכא דאיכא עדים שאכלן ברשות שוב אין אכילתו חזקה אבל עדים שנכנס בתורת שכירות האי אכילה דהבעלים מיקרי שאוכלי' שכרה ולא דמי לעידי פקדון דמטלטלין אלא לעדים שהחפץ של המערער דאכתי כשהוא ביד אחר בחזק' התופסים קיימא ועוד שאפילו את"ל דחשיב כיורד ברשות למ"ד יורד ברשות יש לו חזקה מצי למחויי ה"נ מכי פסק מלפרוע ולא מיחה עלתה לו חזקה דזו היא אכילתם ולא שייך לומר בכה"ג דכיון דפלוגתא דרבוותא היא ארעא בחזקת מרא קיימא לפי שהקרקע אינו יכול להוציא מתחת ידו ודמים הוא שתבעו כדאמר בפ' לא יחפור גבי הרחק' אילן מן העיר אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמי' ואם אילן קדם קוצץ ונותן דמי' ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמי' מ"ט אילו כיון דלמיקץ קאי כמאן דקצץ דמי ואי משום דמי אייתי ראיה דאילן קדם וטול ועוד דאמר בפרק המקבל גבי יתומים אומרים אנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דמגבא דמי וכו' אלא כך צ"ל הואיל ואין לראובן על שמעון תביעת קרקע אלא תביעת ממון אפי' היה בא שמעון מחמת טענה שמחל לו אותו חיוב אינה טענה המתקבלת דאין אדם מוחל זכותו ולא יהיב מתנה ואי מהני טענה זו דוקא היכא דאיכא מגו דפרעון והכא לא מצי טעין פרעתי על מה שעתיד לבא דחזקה לא פרע איניש גו זימניה אף טענת מחילה לא מהני ולא עוד אלא דאף על מה שעבר לא מהני לה הך טענה ולא חשיב מגו כמו שאפרש בס"ד.

ומנא תימרא דטענת מחילה טענה רעועה היא ואינה מתקבלת אלא ע"י מגו דהכי מוכח בההיא דפרק שבועת הדיינים גבי סטראי נינהו דהיכא דפרעיה באפי סהדי אע"ג דלא אדכר ליה שטר אתרע שטרא וכתב הרא"ש דסבר רבינו יוסף הלוי ז"ל למימר דאי מסהד' דיהיב ליה זוזי סתמא לא אתרע ליה שטרא דהיה יכול לומר במתנה יהבת ליה כדאמר בפרק שבועת העדות מנה נתתי לך בפני פ' ופ' והעדים רואים אותו מבחוץ דכי אמר במתנה נתן לי כי עדים רואים אותו מאי הוי ולא הודה לו הרמב"ן ז"ל דמנ"ל דמהימן לומר בטענה נתנם לי אדרבא יותר גרוע טענת מתנה מטענת סטראי ולא דמי לההיא דפרק שבועת העדות דהתם לא היה חייב לו תחילה כלום והוא אומר במתנה נתן לי המע"ה אבל הכא כבר הוא חייב ובא להפטר בטענה גרועה והכי מסיק הרא"ש ז"ל ואפי' הר"י הלוי ז"ל דוקא התם קאמר דמהימן בטענת מתנה משום דלא טעין אגוף המלוה מחילה אלא על המעות שמנה לו וחשיב להו כתחלת חיוב דומיא דההיא דשבועת העדו' אבל מודה הוא דאי טעין מחילה בגוף החוב לא מהימן דאל"כ בכל השטרות הישנים לטעון הואיל ולא תבעת ממני מחלת לי דגבי אלמנה דוקא תנן גובה כתובתה עד כ"ה כדמפ' התם טעמא. ועוד דמע"פ בתוך זמנו דאמ' הלואי ויפרע אדם בזמנו ומתוך חזקה זו מפקי' אפי' מיתמי' כדאמרינן בפ"ק דבתרא ואמאי לא טענינן ליתמי ועוד איהו גופיה אמאי לא מהימן ויהא נאמן במגו דמחילה דשייכא אפילו בתוך זמנו ועוד ראיה מדקאמ' רבנן גבי טוען על השטר רבית או אמנה ומזוייף דאין מחייבים את המלוה לישבע על כך כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' לוה והכריע כדברי רבותיו שאינו זקוק לשבועה אלא בטענת פרעתי לפי שהשטר לפרעון הוא עומד וכן כתב' בשם בעל העיטור וכן כתב הרשב"ם ע"ש בח"מ סי' פ"ב ואעפ"י שהרמב"ן ז"ל חולק בזה היינו דוקא לענין שבועה דרמי עליה שבועה שמא יודה מ"מ מודה הוא לפטור עצמו טענה גרועה היא כדכתב הוא עצמו בפ' שבועת הדיינים שהבאתי לעיל וכ"ת שאני הכא דרגלים לדבר שהיה יכול למחות בידו ומדלא מחה מחל כדאמר גבי זיז עד טפח יש לו חזקה משום דיכול למחות שאני הכא שאין מחאתו מונעתו לגמרי שיהא סותם פתח בפניו ומאי נעביד לנקוט פזרא בידיה וליתיבי אתי לאנצויי בכל שעה יזמננו לדין וב"ד אומר צא תן לו בדברים לא יוסר נמצא כל ימיו בקטטה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה כדאמר גבי האומ' איני זן יוציא ויתן כתובה מחכו עלה במערבא עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון ומשני אין אדם דר עם נחש בכפיפ' אלמא כפיה בכל שעה דירת נחש קרינן לה הילכך אין ראיה במה שלא היה מוחה ומנע רגלו מחצרו משום דלא ליתו לאנצויי לפיכך טענת שמעון אינה טענה אלא שיש לבעל הדין לחלוק בטענה אחרת שכיון שכתוב נתחייב שמעון לתת לו כך וכך נאמר שלא נתחייב לתת אלא לו לעצמו אבל לא ליורשיו ולא לבאי כחו דקי' לן בפ' מי שאחזו ע"מ שתתני לי ר' זוז כרבנן דלי ולא ליורשיו משמע איברא דאיכא למימר דגט שאני דלצעורא קמכוין דכה"ג מפליג תלמודא התם לענין פלוגתא דאצטלית אי חזרת דמים הויא חזרה או לא ומייתי מההוא גברא דאמר לאריסיה וכו' לסוף אתא מטרא ומשני ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דלצעורא קא מכוין הכא משום הרוח' הוא והא לא אצטריך וכה"ג נאמ' בשאר תנאי' כגון הכא הלהרוח' קמכוין ולי ואפילו ליורשי קאמר דכי משייר לדידיה בעין יפה משייר ואשכחן נמי בפ' המוכר את הבית בע"מ שדיוט' העליונ' שלי ומייתי הא דתניא בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעש' א' שלי מעש' ראשון שלו ואם אמ' לי ולבני מת נותנו לבנו משמ' דאי לאו דפריש מסתמא אין בנו זוכה בו אך הרשב"ם פי' שם הטעם דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמר ששייר מקום המעשר דיו אי אהני למ"ש דוקא לעצמו וכן הטעם בע"מ שדיוטה העליונה שלי והרמב"ם ז"ל פי' טעם אחר דלא אמרי לי ולא ליורשי אלא במשייר פירות בשל אחרים שהגוף של לוקח הוא אבל בע"מ שדיוטה העליונה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע כיון דדבר מסויי' שייר לעצמו הרי יורשיו כמוהו ולהרשב"א בתשובה הביאה הרב הב"י ז"ל סי' ר"ז האומר שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי בכל שנה מנה ה"ז נותן לו כל ימי חייו מת אינו נותן ליורשיו ואיכא למידק כיון דיליף לה מפלוגתא דרשב"ג ורבנן הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי ר' זוז התם כי מייתי לא קיים תנאו ובטלו הקידושין וכה"ג היתה מתבטלת המכירה וכ"כ הוא עצמו בתשוב' הביאה הב"י לקמן ע"מ שתתן לי כך וכך עד זמן פ' ומת המקבל תוך הזמן אינו נפטר אעפ"י שיתן ליורשיו כי לי ולא ליורשי משמע וכן אתה תתן וכו' ע"כ אלא שאני התם שהוא תנא' שראוי לקיימו בחייו שיתן לו הר' זוז אבל כאן לא נתן קצבה אלא אמר שתתן לי בכל שנה א"א להתקיים אלא בעודו בחיים הילכך כי מיית מפטר ומחוורתא דמילתא דלא אמרינן דכה"ג דלי ולא ליורשי קאמר אלא גבי תנאי שאינו חיוב ולא זכיה כגון האומר הז"ג ע"מ שתתני לי ר' זוז אינו חיוב רצתה אינה נותנת אלא שהוא תנאי מבטל מעשה הגט תדע מדמבעיא לן בפ' מי שאחזו באו' הז"ג ע"מ שתתני לי ר' זוז אי נתינה בע"כ הוי נתינה או לאו ואם איתא דמחייבא למיהב ליה פשיט' דהא קי"ל דפרעון זוזא זוזא הוי פרעון והא דאמ' בפ' מצות חליצה גבי ההוא דאתא לקמיה דאביי א"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך ר' זוז לבתר דחליץ א"ל זיל הב לה אע"ג דמדינא אין ביטול התנאי מבטל החליצה דקי"ל כל שא"א לעשותו ע"י שליח אין תנאי מועיל לבטלו אלא פרש"י זיל הב לה דהא קבילת עליך דמדינא דשכירות מחייב' למיתב ליה אבל מדינא לא מחייב הילכך כי בעי לקיומי תנאה כדי לבטל המעשה אין לנו אלא דלשון התנאי דוקא לי ולא ליורשי דיורשיו לאו מכחו ירתי דהא איהו גופיה לא זכה ביה ובלשון של תנאי אין יורשים במשמע אבל בכל חיוב דבעלמא שמחייב אף במה שאינו חייב אע"ג דאמר אני מתחייב לך אם מת חייב לתת לבניו דמכחו ירתי ולא אמר לך ולא ליורשיך וכן אם מת המתחייב יורשים פורעים תדע דבפרק הנושא גבי פסק לה על מנת שאזון את בתך ה' שנים דאותו חיוב חל על נכסיו לאחר מיתה דקתני מתו בנותיהן ניזונית מנכסים בני חורין והיא נזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעל חוב דהאי חיוב שאדם מתחייב לחבירו לו וליורשיו נתחייב כשם שהחיוב חל עליו כך חל על יורשיו אחריו וכההיא דפרק המוכר את הבית גבי מעשר א' ובע"מ שפירות שלי טעמא דהרמב"ן ז"ל כיון ששייר פירות בגוף האחרים ולא שייר דבר מסויים לעצמו מ"ה אמר דאין יורשיו במשמע ולטעמו של רשב"ם שאני התם דמשום יתור לשון קאתי ליה שיור המקום ולא ליורשי ש"מ הא דתנן הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלו שלא נתקיים התנאי אא"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח מדקאמר אתה ולי דלי ולא ליורשי משמע אתה ולא יורשיך משמע ע"כ.

וזה תימא דמי שלוה מנה על שדה שוה מאתים וסמך בדעתו לתתה לו לזמן פ' מפני שמת המלוה או הלוה בתוך הזמן יפסיד שדהו הרי ע"ד כן הלוה אותם ע"ד שיהנה בהם עד ג' שנים וברשות היה מעכבין ואם מת המלוה או הלוה מה בידו לעשות ויש לומר דההיא דהלוהו על שדהו אוקימנא לה התם בדאמר ליה קני מעכשיו דאל"כ אסמכתא בעלמא היא ולא קני וכיון דא"ל מוכר קני מעכשיו כי אמר לוקח אם אי אתה נותן לי וכו' מלתא הוא דעביד גביה שאם יביא מעותיו בתוך ג' שנים יחזיר לו קרקע ופירותיו ואם לאו הרי קנויה לו מעכשיו נמצא שהמעות אינם חיוב על בעל השדה שאם לא רצה ליתן לו הלוקח אינו יכול להוציא מידו אלא אם רצה מקיים תנאי ולוקח את הקרקע וכיון שעל ידי תנאי בא להוציא את הקרקע אין לו אלא כפי דקדוק תנאו אתה ולא ליורשיך לי ולא ליורשי הילכך בנדון דידן ששמעון נתחייב לתת לראובן אין זה תנאי במכר ולא שטר בגוף של אחרים הרי נשתעבד לראובן וליורשיו אחריו והרי זה נכון.

ועדיין יש לב"ד לחלוק ולומר הואיל והחיוב היה סתם ולא נתן קצבה יש להסתפק בו מהא דכתב הרא"ש בתשובה כלל ו' במקבל עליו לזון חבירו דאינו חייב לזונו אלא שנה א' והכא דהזכיר שנה בשנה ואמר ב' שנים דיד בעל השטר ע"ה דומיא דשנין סתמא.

איברא דהר' מהר"א ן' חיים נסתפק באומר תנו בית לפ' שידור בו אם נאמן שידור אפילו שעה א' משמע והביא דברי הרא"ש אלה בתשובה סי' ק"ך וכתב שצריך ליישב מ"ש הרא"ש עצמו בס"פ שבועות ב' שהאוסר פירות שבעולם עליו ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע זמן נאסרו עליו לעולם וכתב הוא ז"ל שצ"ל דהתם טעמא כדמפרש הרא"ש דאל"כ איזה זמן תתן לו אבל הכא גבי מזונות יש להם זמן קבוע משנה לשנה שכשמכין אדם מזונותיו משנה לשנה מכין וכדאמרינן בעלמא מזונותיו של אדם קצובי' לו מר"ה לר"ה אלו דבריו ז"ל.

ואינן מתיישבין אצלי דמה נאמר אם היה באמצע השנה שאין דרך להכין אז צרכי השנה וגם אין קוצבין לו מן השמים ומה קצבה בשנה טפי הו"לל ל' יום כדאמר בערכין מניחין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש אלא נראה דטעמו של הרא"ש שם באותו הנדון עילה מצא בקבל לזון את פ' או יתן לו ק' זהובים לשנה וזה הלשון מסופק אם ר"ל בעד שנה והיינו שנה א' או לכל שנה ויד בעל השטר ע"ה וע"כ גזר שאינו חייב לזון אלא שנה א' ובעד שנה א' קאמר. וכי תימא כיון דלזון לעולם משמע ילמד תחתון מעליון כל שנה לכל שנה קאמר דהא תנן שאם תמחק אות א' מן העליון ילמד מן התחתון וכתב מהרי"ק בשרש י' דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא עדיף תחתון מעליון אלא אדרבא לא חש להאריך שסמך על מה שאמר למעלה.

ויש לומר דשאני הכא שהעליון נמי סתום ואיכא למימר דהאי לשנה אכולה מילתא קאי יזון או יתן ק' זהובים לשנה דהיינו שנה אחת ונדרש אלפני פניו ויש לנו הרבה כיוצא בה.

א"נ איכא טעמא דסתם חיוב מזונות לאו לעולם משמע מדלא פירש כל ימיו שאם היה פנוי וישא אשה או היה עני והעשיר ליכא חיוב' עליה דסתם מזונות בזמן שהוא צריך להיות ניזון אצלו משמע שכן כתב הריטב"א בתשובה הביאה הרב שם וכיון דסתם לשון הותר מכללו אף כשמצינו שם עילה לומר דהיינו שנה שנזכר בשטר ועליו סמך שלא פירש אבל כל המתחייב סתם בכל מיני חיובים לעולם משמע כדאמר בפ' ד' נדרים דנודרין להרגין וכו' דמוקי לה באומר היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דקי"ל דדברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני אלמא בעלמא סתמא לעולם משמע וכדכתב הר"ן שם והתוס' בפ' שבועות ב' ובפ"ב דנדרים גבי קונם שאיני ישן פרכי' בגמרא ואי לא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל והא אמר ר' יהודה שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וכו' אלמא לא אישן לעולם משמע ולא אמר שיהא זמן שיוכל לאנוס עצמו שלא ישן וכ"כ הרא"ש באו' יאסרו פירות שבעולם עלי דהוי שבועת שוא דא"א לו להיות בלא אכילה דכיון דלא קבע זמן מתחלה נאסרו עליו לעולם דאיזה הזמן תתן לו.

וראיתי בהגהות המרדכי דשבועות דאמר בפ"ק דנדרים ואי אשמועינן נדרים משום דלית לה קיצותא אלמא סתמא לעולם משמע וכ"ת מ"ש מנזירות דאמר סתם נזירות ל' יום י"ל דגבי נזיר אתסר נפשיה מן חפצא הילכך סברא הוא שלא שעבד עצמו אלא הפחות ע"כ.

והרב ז"ל הזכירו לשון זה שם ומכאן יש לפקפק שלא כל המקומות שוין מאחר שמחלק בין נדרים דאיסור חפצא נינהו להיכא שאסר נפשיה מן חפצא נתת מקום לחלק בשאר דברים אבל יש להסתכל בדבריהם שחלקו בנזירות שאסר נפשיה מן חפצא א"כ בשבועות נמי דאיסור גברא מן חפצא הוא נימא דלאו לעולם משמע והא ליתא דהא דפריך בפ"ב דנדרים ואי לא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה אע"ג דאנדרים משתעי לא קאי אלא אשבועות דסיפא דקתני שבועה שאיני ישן דשייך מלקות משום שבועת שוא אבל נדר שוא לא אשכחן דאסור כדכתב הר"ן שם וכן ההיא דנודרין להרגין בשבועה נמי איירי וכן ההיא דהרא"ש דלעיל דאוס' פירות שבעולם עליו דהוי שבועת שוא אלא נראה הא דקאמר גבי נזיר אתסר נפשיה מן חפצא היינו דאתסר ממילא דרחמנא הוא דאסר עליה יין ותגלחת וטומאה שהרי הוא לוקה על כל א' בפני עצמו ועל היין בפני עצמו ועל החרצנים בפני עצמן ולא דמי לנדרים ושבועות שאיסור הבא מעצמו הוא כל מה שרצה לאסור עליו וכיון דבדידיה תליא כל שלא נתן קצבה לעולם משמע אבל נזירות דקיצותא עבד ליה רחמנא אפי' אמר הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגי' ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו והטעינו הכתוב כמה לאוין הלכך סברא הוא שלא שעבד עצמו אלא הפחות שאסרה תורה עליו דהיינו ל' יום ותו לא גם מ"ש הרב ז"ל ולבי נקפי בהא דתנו בית לפ' וידור בו דכי היכי דאמר רב נחשון גאון דבאומר ידור פ' שעה א' משמע ולהכי לא אמר כלום ה"נ לרבוותא דמפרשי דידור לא אמר כלום משום דדירה אין בה משמע אית להו נמי דתנו בית זה וידור בו דלשעה משמע עד שיפרש לזמן פ' ואמר ואפשר שלזה כוון הרמ"בם שכתב אבל אמר תנו בית לפ' שידור בו עד זמן פ' דבריו קיימים עם שיש לפרש דברי הרמב"ם דלרבותא נקטיה אע"ג דלא הקנה לו גוף הבית לגמרי אלא דוקא בהשאלה דבריו קיימים דהא ודאי לא דמי אם אמר הגאון בידור משום דלא הזכיר אלא הפעולה ודירה שעה א' שמה דירה כדאשכחן בפ' מי שאחזו ע"מ שתניקי את בני דאמר רב אשי לרשב"ג אפי' לא הניקתו אלא שעה א' אלמא הנקה בת יומא קריא הנקה ומקיימה תנאיה בהכי דע"כ ל"פ רבנן עליה אלא משום דלצרכו קמתני צורך הנקה קאמר והכא דאמר ידור דירה כל שהוא קאמר ולאו כלום הוא אבל כי אמר תנו בית זה לדירה גוף הבית הקנה אלא פריעה בכדי הקנאת הגוף הקנאת עולם הוא עד שיפרש לזמן פ' דהא לא מפליג אלא בין ידור לתנו בית דמשמע דבתנו אפי' בסתם קני מיהו בנ"ד לעולם משמע חדא דזכות כנגד זכות הוא זה נתן לו המעבר בתוך שלו וזה נתחייב לו כך דמים לשנה כל זמן שהמעבר נמשך חיוב הדמים נמשך כשכיר שנה בשנה ועוד מדי שנה בשנה כל שנה ושנה משמע כמו יהלך מדי שנה דשמואל דמדי לעולם משמע מדי דברי בו מדי עלותה ואין בזה פקפוק כלל אלא שעדיין יש פתחון פה לשמעון עם הלוקח הזה הבא מכחו של ראובן לומר לאו בעל דברים דידי את דהיאך נשתעבד לו בחיוב זה מאחר שאין לראובן אצל שמעון תביעת קרקע רק חיוב ממון ובמאי נקנינהו שמעון להני זוזי בתוך מכר החצר אינו נכלל ואם מפני שמסר המוכר שטר זה בין שטרותיו כמו שאמר בשאלה מלוה אינה נקנית אלא בכתיבה ומסירה שיכתוב לו קני הך שטרא וכל שעבודא דאית ביה וכי תימא זכות שהיה לו בקרקע שישתמש לבדו בחצר ולא יעבור שמעון דרך עליו בזמן שאינו פורע זהו שהקנה לו דכל זכות שתבא לידו מכר ליתא דאין זה זכות קרקע כיון שאינו יכול לסלקו לגמרי מן הקרקע וכשהוא מונעו עכשיו שליחותא דקמא הוא דעביד ופזרא בעלמא יהיב בידי' דלנקוט וליתיב ואלו רצה ראשון מבטלו אלא דהא סמיא בידיה ובכל שעה יכול המוכר להקנותו ואם על מה שעבר שפרע ישבע ויפטר ומכאן ולהבא אם לא יפרע יכול הקונה למחות בידו ויכול להוציא ממנו בדינא ודיינא ואם לאו יכול הלוקח לעכב בידו ואם בא מחמת טענה שמחל לו או שקנה ממנו כיון שלא מנע לא מהימן אפילו על שכירות שעבר וחייב לפרוע כל השנים ההמה דכל האומר מחלת כאומר לא פרעתי דמי ובטענת מחילה לא מהימן וכ"ת אדרבא יהא נאמן לומר מחלת במגו דפרעתי איברא שאם היה טוען מחל לי על כל השנים שעברו היה נאמן השתא דבא מחמת טענה שמחל לו בעלים הראשונים לא חשיב מגו דלא חשיב מגו אלא דכל מה שזוכה בטענה זו היה זוכה בטענה אחרת ומה ליה לשקר אבל הכא לא רצה לטעון פרעתי לפי שלא היה זוכה באותה טענה אלא על מה שעבר ועדיין היה צריך לפרוע להבא לכך בחר לומר מחל לי זכותו שנעקר חיובו לגמרי כדמוכח בההיא דפרק חזקת אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שנין אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרא פירי והקשו בתוספות לענין פירות אמאי לא מהימן במגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי ותירצו דאין זה מגו שהרי בא לתבוע גם הקרקע.

ועוד ראיה מההיא דפרק כל הגט מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה והקשו בתוספות ואמאי וכיון שהבעל מודה שגרשה והוא נאמן במגו דאי בעי אמר גרשתי את אשתי וכו' עד שאין לומר מגו אלא כשהטענות שוות וזו היא סבורה שתזכה למפרע ולא תימא דבכל הנהו משום שהטענות סותרות זו לזו דאי אמר לפירות ירדתי תו לא מצי טעין מינך זביני וכן כל הנך אבל היכא דלא הפסיד הראשונה ויכול לטעון את השנית כגון בנדון דידן עד עכשיו פרעתי מכאן ואילך מחל לי כבר ביארתי בתשובות הראשונות ענין זה והבאתי שם ראיות מוכיחות לע"ד דלא אמר מגו בכה"ג ואין לי כאן מקום להאריך. כללו של דבר שאין בדברי שמעון מקום פטור כלל לא מבעיא אם לא בא מחמת טענה אלא אפילו בא מחמת טענה שמחל לו ראובן אותו חיוב אינו זוכה לעבור עד שיפרע הג' מאות לבנים בכל שנה ולא זו בלבד שחייב מכאן ולהבא אלא אף למפרע חייב לפרוע בכל השנים שעברו שלא פרע כשירשהו ראובן את הלוקח שיוכל לתבוע משמעון הכל כמו שנתבאר והנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף במהר"ר משה מטראני זלה"ה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף