שו"ת מבי"ט/א/נא
|
< הקודם · הבא > |
קראתי בכל לב אגרת אחת הובא' לי הכינ' וגם חקרה החכם השלם הרי' לוי ן' חביב להורות איסור רבית במי שמלו' לזמן פלו' ואם יעבור הזמן ולא יפרע שיתחייב לפרוע קנס כך וכך בכל חדש שיעבור מזמן הפרעון וראיתי דבריו כני' ואמתיי' בפס' הדין לחומרא אבל לא ירדתי לסוף דעתו בהפלג' האיסור מדאוריית' ובקצ' ראיותיו ולכן פרשתי ידי לכתוב באגרת מה שלא נתיישב לי בדבריו כנושא ונותן עם כ"ת ולהכריח בראיות דרך קצרה מה שדעתי נוחה הימנו שיש איסור בענין זה שאינו אלא מדרבנן וכמו שאבאר בע"ה ית' וית' והנה בתחל' מאמרו הביא ראיה מכללא דרבית' כל אגר נטר ליה אסור שענין זה הוי רבית גמורה כיון דהאי הלואה ואין ראיה זו מכרע' דיש חילו' בין דר' קנס ומתנה כי הכא דלא הויא שכר המתנת המעות לאגר נטר דהוי שכר המתנת המעות וכדלקמן כל שכן דאיכא הכא זמן ראשון דליכא אגר נטר ולא קנס ומתנ' ולא אתמר האי כללא דרביתא אלא באגר נטר שהוא שכר המתנת המעות מעת ההלואה עוד הביא טופס שטר הובא במרדכי פ' הרבי' מכתיבת הר' יעקב מאוריליי' ז"ל שמתיר בדבר כזה וצדד בו צדדין שלשה על סמך התר באותו השטר ודח' אות' ועלה בידו שאינו יכול להאמין שהר' יעקב מאוריליי' ז"ל התיר ח"ו בנושא זה ולא נתקן על ידו ולא עשה בו מעשה מעולם ואני כפתי מאמין לכל דבר לא סרתי לבי מלהאמין כי הרב המרדכי או מי שכתב טופס שטר זה העתקתו מכתיבת הר' יעקב דאורילי' ז"ל לא בדאה מלבו ויכחידנ' תחת לשונו אלא לשבעיניו ראה ואזניו ישמע ולבבו יבין ולזה אני צריך לצדד עוד היתר בטופס שטר זה מצד אח' שלא הוזכר ולבדוק על דחיי' איזה צד מאותם הצדדי' השלשה אם יתכן להעמידו על מתכונתו ולהושיבו על כנו כמשפט הראשון מהג' צדדין שכיון שנותן אותו דרך מתנ' לא הוי אגר נטר ולא קרינא רבי' גמור אלא היכא דמתרבי מחמת המתנ' הלואה ומצטער על דשקיל מיניה מאי דלא יהיב ליה דאי לא הלוה לו לא הוה יהיב ליה אבל היכא דגמר לו' ונתן לשם מתנה אפי' לא היה מלוה לו אע"ג דמלוה לא היה נותן לו לא הוי רבית דאורייתא אלא משום שבא לו הנאה מחמת הלואתו אסור מדרבנן והכי משמע מאי דאמרי' בגמרא ת"ח מותרין ללות זה מזה ברבית מאי טעמא מידע ידעי דרבית אסור' ומתנ' הוא דיהבי אהדדי דמשמע דכל היכא דגמרי ויהבי לשום מתנה לא הוי רבית ואע"ג דאיירי במתנה מועטת ובת"ח היינו משום דמתנ' מרוב' אפי' הוי ת"ח אסור דדילמא לא גמר ונתן לשם מתנה ואסור מדאורייתא אבל אי ידעו בודאי שנתן לשום מתנה לא אסיר אלא מדרבנן משום דלא ליחוש להאי ספקא אי גמר ומקנה לשם מתנ' אי לאו ומשום דבא לו הנא' למלו' מחמת הלואתו וכדאמר' וכן מי שאינו ת"ח אפי' בדבר מועט לא גמר ויהיב ובריש הגוזל בתרא גבי הניח להם אביהם מעות אעפ"י שיודעים שהם של רבית אין חייבים להחזיר וקאמר זאת אומרת רשות יורש כרשו' לוקח כתבו בתו' דאע"ג דמדעת נתנם לו איתנהו גביה בתור' גזלה דלא נתן לשם מתנה אלא בתורת רבי' והיו חייבים להחזיר אי לאו משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי משמע דאי נתנם לשום מתנה לא הוי גזל מיהא מדאורייתא ואפי' לפי' הגאונים בההיא דריש פרקין ואי כתב רחמנא אונאה משום דלא ידע דמחיל אבל הנך גזל ורבי' דידעי וקמחלי אימא וכו' דהורו דלא מהניא מחילה ומתנה לרבית היינו מתנה דבתר הכי דכיון דאתא בתורת רבית לידיה לא מהניא מתנה דסופא אבל אי מעיקרא התנה לתת לו בתורת מתנ' נראה דלא אסור אלא מדרבנן וכן משמע מהג"ה דמייתי באשרי מא"ז דאיכא חלוק בין בא לידו בתורת מתנה מעיקרא לבא בסוף בתורת מתנה ומעיקרא הוה בתורת רבית ומאי דכתב הרמב"ם ז"ל בשם הגאונים או שעתיד ליקח אף על פי שקנו מידו שמחל וכו' היינו דוקא כשהלו' וקצץ בתור' רבי' ואח"כ קוד' לקיח' או אחר לקיח' מחל לו הלו' או נתנ' לו בתור' מתנ' דהא מעיקרא בתור' רבית הוו אבל אי מעיקר' מחל או התנ' לתת לו בתורת מתנה נר' דלא אסיר אלא מדרבנן וכדאמרן דמאי דמקבל מלוה בתורת מתנה דגמר לוה ויהיב ליה בלאו הכי לא הוי רבית גמור מן התורה אלא מדרבנן כל שכן לדעת הרמב"ם ז"ל דמהניא מחילה ומתנ' אפילו אתא לידיה באיסורא דאי מתחלה גמר ויהביה לשם מתנה דלא אהא באיסורא לא אסיר מיהו דרבנן מיהא נרא' דאסיר אפי' לסברתו לקבלו לכתחיל' מטעמ' דאמרן לעיל דהא דהתי' היינו כשכב' קבלו דלא להוי חייב לחזו' כיון שמחל או נתן ומאד נפלאתי על יושר דברי החכ' יצ"ו בהבנ' ל' הרמב"ם ז"ל אשר נטה מהבנ' המפרשי' בהם ולא נחה דעתו עד תת התנצלו' בעדם שהיתה כשגגה יוצאה מאתם שלא רצו להטריח עצמם לדקדק בדבריו מרוב חכמתם ואין זה אצלי התנצלות כי מי שאינו טורח לדקדק בדברים אינו מרוב חכמה כל שכן כי בלי טורח ועמל היו משיגי' הם מה שישיגו אחרי' בהשתדלות נמרץ ולהיותי חס על כבודם העירה אותי רוח צדקתם ותמימותם להבין דבריה' בכוונ' הרמב"ם ז"ל בהוראת הגאונים והוראתו שכתב וזה לשונו הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו בתורת רבית או שעתיד ליקח בתורת רבית שקצץ עמו אלא שלא פרע עדיין אע"פ שקנו מידו עתה שמחל או נתן מתנה מה שהיה קודם בתורת רבית אינו מועיל כלום שכל רבית שבעולם מחילה היא אחר כך אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו ולפיכך אין המחילה מועל' במה שהיה רבית קודם ואפילו במה שהיה רבית דדבריה' יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאמר המלוה באמירה בעלמא להחזיר לו וידע הלוה שדבר זה איסור עשה ויש לו ליטול ממנו אעפ"י שלא נטלו ואינו בידו דמחזי דהאי דמחיל משום שאינו בידו ולא גמר ומחל אפי' הכי אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל ואין צריך לומר שאם הוא בידו של לוה עדיין ורצה למחול או לתת לו מתנה בקנין שאעפ"י שאסור למלוה לקבלו כוון שהיה מעיקרא בתורת רבית כמו שאמרנו למעלה אפ"ה אם קבלו אינו חייב להחזיר שהרי מחל לו קודם ובפי' אמרו חכמים שהגזלנים ומלוי רבית שהחזירו אין מקבלין מהם מכלל שהמחילה מועלת עכ"ל ופי' הרמב"ם ז"ל והרב בעל מגיד משנ' כך הבין בדברי הרב ז"ל כמו שפירש' וישוב דבריו כך הוא כי מפני שהרב ז"ל חתם דבריו באמרו מכלל שהמחילה מועלת היינו חושבים שהיתה מועילה המחילה לשיוכל לקבלו כיון שמחל לו אעפ"י שקודם המחילה קצץ בתורת רבית וזה אינו כמו שאמרנו למעלה ולזה כתב שלא נחלק רבינו על הגאונים ז"ל אלא ברבית שכבר עמד המלוה וגבהו אפילו שקודם הגבייה מחל אותו שכבר עברו על הלאוין מעיקרא שקצצו בתורה רבית ואפילו שנתן להשבון אם קבלו בתורת רבית אפ"ה מחילה מועלת בו אפילו קודם נתינת המעות כיון שבסוף קבלם וכמו שהוכיח ממה שאמרו אין מקבלי' מהם והוא מוכרח אבל ברבית העתיד ליקח אף הוא ז"ל מודה שאין שום מחילה מועלת בו לשיוכל לקבלו לכתחלה אבל אם קבלו מועילה המחילה שלפני הקבלה כמו שאמרנו ונסתלקו מכאן דברי השגו' כיון שאפילו לפי הר"מ ז"ל אפי' מחל לו אסור לקבלו אם לא קבלו אבל הר"א ז"ל אפילו לפי' זה משיג עליו כיון שאם אחר כך קבלו אינו חייב להחזיר אם כן מלוי רביות יעשו כן להתיר להם את הרבית שכבר לקחו ע"כ לשונו ופי' דברי הרב בעל מגיד משנה ז"ל ולפי זה הרא"ש ז"ל אינו חולק על הרמב"ם ז"ל אלא בשביל שסתם הרמב"ם ז"ל כשאמר בסוף דבריו מכלל שהמחילה מועלת שהיה נראה שמעילה היא אפילו קודם קבלת הרבית לשיוכל לקבלו לכתחל' לזה כתב הרא"ש ז"ל שאינו כך שבשע' לקיחת תרבית אפילו אם אמר שנותנו לו במתנה אסור לו לקבלו וכך צריכין אנו לפרש דברי הרמב"ם ז"ל וכמו שפי' וכן נראה מדברי הר"י ז"ל בעל הטורים שהבי' דבר אביו ז"ל ודבריו עצמו של הרא"ש ז"ל בפסקיו וגם כן נראים שהוא כמפרש דברי הרמב"ם ז"ל דוק ותשכח ואם כן יד כולם שוה בביאור דברי הרמב"ם ז"ל כי לא חלקו הרא"ש ז"ל ובעל מ"מ בביאור דברי הרמב"ם ז"ל וכלם נתכונו לדעת אח' כנז' ולא היתה שגגה ביניהם ח"ו ועלה בידינו קיום הצד הראשון שמה שנתן וגמר בדעתו לשום מתנה אפילו לא היה מלוה לא הוי אגר נטר ורבית מן התורה ואפילו לפי' הגאוני' ז"ל שאינו מועיל מחילה ונתינה היינו כשהיה קודם בתור' רבית כדאמרינן לעיל אבל אי מעיקרא נתנם לו בתור' מתנה לא הויא רבית דאורייתא וכדאמ' ודברי הריב"ש ז"ל באותה תשובה שכתב אבל ברבית שאפילו כשנותנו לו במתנה אסרתו תורה מה יועיל תנאי וכל שיתנה ויאמר כל היום כלו וכו' דמשמע שאפילו כשנתנו לו במתנה מעיקר' אסרתו תורה ולא יועיל תנאו היינו כשלא גמר לתת המתנה אלא על תנאי שילוה לו כדדייק לישניה דקאמר כל שקצץ קוד' ואמ' שבשביל מנה שהוא מקבל עתה יתן לו עשר לשנה אבל אי גמר ויהיב ליה מתנה בלאו הכי לא אסור מדאורייתא וכדאמ' ואפי' היתה מתנה על סמך שילוה לו שאמרו דאסיר' מדאורייתא היינו שאסור ללוה ולמלוה לקבלו מן התורה אבל אם כבר קבלו נראה דאינו חייב לחזור לסברת הרב ז"ל כיון שכבר מחל ונתן לו מעיקרא דהאי דלא אהני ליה היינו שלא יוכל לתתו אבל נתנו מועיל לסברתו כמו ברבית גמור שקבלו כבר דאם מחלו מחול ודי בזה בצד הראשון:
הצד השני שלא נתחייב הלוה לפרוע מתנה אלא על כל שבוע שתעבור אחר זמן ההלואה דחה גם אותו החכם מתשו' הרשב"א ז"ל ודבריו מכווני' לדברי הרשב"א ז"ל לאיסור מדרבנן אבל לאיסור מדאוריית' בנדון זה אם הוא בתורת מתנה גמורה אין ראיה גם מלשון הרמב"ם ז"ל כי הוא לא דבר אלא כשאח"כ אמר לו דור בחצרי או נתן לו מעות דרך אגר נטר שעדיין צריכין אנו לבאר אם נתחייב לתת בתורת רבית כך וכך לכל שבוע שתעבור אחר זמן ההלואה אם יהיה רבית גמור לפי' הרמב"ם בזה הלשון שכתב הורו רבותי שהמלוה את חברו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנאמ' לא תתן לו בנשך ע"כ דמשמע דמשום דלא קצץ בשעת הלואה הוא דלא הוי אלא אבק רבית אבל קצת משעת הלואה כך וכך לכל שבוע שתעבור, אחר זמן ההלואה הוי רבית קצוצה ואי אזלינן בתר טעמא דקרא דכתיב לא תתן לו בנשך משמע דכי היכי דבעינן דלא להוי נתינה קודם לקציצה הכי נמי בעי' דלא להוי קציצה קודם זמן הנתינה כדכתיב לא תתן לו בנשך קציצה ונתינה בקציצה כחדא וא"כ נפרש לשון הרב ז"ל שכתב לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנאמר כו' שר"ל שלא קצץ בשעת הלואה שיפרע משעת הלואה אבל קצץ אחר זמן הלואה או אפילו בזמן הלואה לפרוע אחר זמן הראשו' של הלואה איפשר דלא הוי אלא אבק רבית לכ"ע וכעת צריך לי עיון אמנם מהדיוק הב' בדברי הרמב"ם ז"ל שרצה להכריח החכם השלם איסור תורה בטופס שטר זה כבר הרגי' בזכות שכלו חולש' הדיוק וחזר בו מלהאריך בו יותר גם מהצד השלישי אם היה אמת שלא התנו וקצצו בין המלוה ללוה אלא שרצה המלוה להלות ללוה בלי שום ריוח בשעת ההלואה אמר לו הלוה אני אתן לך כך וכך והמלוה לא חשש על זה ולא הלוה לו על כך אפילו נתן לו כשפרע מה שאמר לו קודם וקבלו המלוה נראה מילתא דפשיטא דלא הוי רבית קצוצה דהא קרא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך והרי לא נתן לו בנשך אלא שלוה מעצמו רצה לתת לו מתנה ואע"ג דלא הוה יהיב ליה אי לא הוה מלוה ליה נראה דלא אסיר אלא מדרבנן דמן התורה, נראה דבעינן תרתי דלא הוה מוזיף ליה אי לא הוה יהיב ליה ולוה לא הוה יהיב לי' אי לא הוה מזיוף ליה אבל אי בצד חד מינייהו נראה דלא הוי אלא דרבנן אלא שאי איפשר לומר בנוסח שטר זה שלא התנה עמו המלוה כמו שהוכיח החכם יצ"ו מלשון השטר בכמה מקומות וא"כ מהצד הראשון נראה שאינו אסור אלא מדרבנן כשגמר לתת מתנה בלאו הלואה וגם מהצד השני לסברת הרמב"ם ז"ל ורבותיו אמרי' דכי היכי דבעינן דלא להוי נתינה קודם לקציצה ה"נ בעינן דלא להוי קציצה קודם הנתינ' בקציצה כדמספקי' לעיל הוי נמי דרבנן ואפילו שלא בתורת מתנה כ"ש דאיכא תרוייהו מתנה ולא בשעת נתינה וכדאמרן וכל זה איננו שוה אלא לאפקועי איסורא דאורייתא אבל איסור דרבנן אכתי רביע' עילויה כארי' ולכן אני נוטה בפי' טופס שטר זה של ה"ר יעקב דאוריליי' ז"ל מכל מה שנתפרש כפי הנראה מפשטו וכפי מה שנראה שהבין בו המעתיק שכתב והתיר ללות ברבית מתוך שטר זו ואני אומר כי מה שהתיר הרב ז"ל מתוך שטר זה הוא מי שלוה מעו' מפלוני ונתחייב לפרוע לו תוך כך ימים מהיום שיתבענו שיפרע לו ואם לא יפרע תוך אותם הימים נתחייב לתת לו במתנה על כל שבוע ושבוע שעבר מיום ההלואה עד יום הפרעון כך וכך מעות והוא מחויב לפרוע לו אח"כ הכל תוך כך ימים מיום שיחזור שיתבענו ואם לאו שיתן לו במתנה כך וכך על כל שבוע שעבר מסוף זמן פרעון הראשון עד סוף זמן פרעון השני וכן יוכל לעשות עד אין סוף וזהו מה שכתוב בטופס השטר והנני מחויב לפורעם לו תוך ט"ו ימים להזמנתו וכו' וכ"ז שאעכבם ולא אפרעם תוך הזמן הנז' עלי לתת לו במתנה על כל שבוע שעכבתי' מיום ההלואה ולמעלה עד יום הפרעון כך פשי' וכו' ומה שכתו' שאעכב' ולא שעכבתים מפני שמדבר עתה בזמן תחלת ההלואה וחזר ואמר והכל אני מחויב להביא בידו וכו' תוך ט"ו יום להזמנתי להתחייב עוד על הקרן ועל המתנה לפורעם ט"ו יום כנז' למעלה ואם יעבור ולא יפרע יחזור לתת מתנה מסוף זמן הפרעון אם התנה כך ועל זה כתוב בטופס עוד וכל זמן ששטר זה בידו איני נאמן לטעון כו' אלא יהא נאמן עלי בלא שבועה שאני חייב לו כל המבואר באגרת לומר כי בין בקרן בין במתנ' בכל זמן בין זמן ראשון או שני או שלישי אם התנו על הכל האמינו ובזה יתיישבו כמה לשונות התמוהין ויתרין בטופס שטר זה תחלה מה שכתוב תוך ט"ו יום להזמנתו ולא אמר תוך כמה ימים מיום ההלואה אם היה נותן המתנה בעד כל שבוע אחר הט"ו ימים אבל אם נותן המתנה על כל שבוע שעברה מיום ההלואה הוצרך לומר ט"ו יום מיום ההזמנה כדי שלא יהיו ימים קצובים הואיל ועליהם נותן המתנה ויתיישב ג"כ לשון הכתוב בשטר מיום ההלואה ולמעלה עד יום הפרעון מה שאי אפש' להתייש' אם נותן המתנה על כל שבוע אחר הט"ו יום וגם מה שחזר לומר והכל אני מחויב להביא בידו וכו' תוך ט"ו ימים לאחריותו היה ניתר אם לא היינו מפרשי' כך ואם כן הענין בעצמו אמתי והלשון מסודר ומיושב הענין אמתי דהא ליכא אגר נטר כלל דאלו פרע ליה בזימניה לא יהיב ליה מידי וכמו שהתיר בהדיא הריטב"א ז"ל על מי שאמר אם לא אפרעך לזמן פלוני אתן לך כך וכך קנס ונתגלה טעם דברי הרב רבי יעקב מאוריליי' ז"ל אשר היו זה כמה ימים ושנים כנפל טמון ומה גם עתה אשר לא יאמינו כי יסופר שהם דבריו ובקוצר השגת היד נתתי טעם לשבח בדבריו המסותרות ומאושרות אבל שטר הנדון שלפנינו עדיין עמד טעם איסורו בו וריחו נמר על אשר נתחייב לפרוע קנס בכל חדש שיעבור אח' ב' חדשים ואפילו הכי איפשר קרוב הוא דלא הוי איסורא דאורייתא כיון דהוי דרך קנס מעיקרא ושלא בשעת נתינה וכדאמרן לעיל ואין ראיה מהיות כ"ט פרחי' סימן כז"ב לענין הדין שיהא אסור מדאורייתא ואין אנו צריכין לטעם הארוך אשר כתב החכ' יצ"ו לשי' חילוק בין ההג"ה לטופס שטר נדון שלפנינו ועלה בידינו שאין הכרח לאיסור שטר זה מדאורייתא:
ולענין שבועה שנשבע לפרוע הקרן והרבית והוצרך החכם יצ"ו לתת טעם למה לא נאמר כאן דינא דכולל דמגו דחיילא שבועה אקרן חיילא נמי ארבית ואפילו הוה רבית קצוצה נראה לי דלא שייך הכי דינא דכולל כלל וכלל דלא שייך דינא דכולל אלא כשכולל דבר אסור עם דבר המותר אבל כשכולל דבר אסור עם דבר מצוה כי הכא לא הוי' כולל דכי היכי דבדבר האסור לא חיילא שבועת ביטוי הכי נמי בדבר מצוה לא חיילא כדאיתא התם ומצוה דהכא היתה מצות פריעת בעל חוב דאמר' בכמה דוכתי דהויא מצוה דאורייתא ופרש"י ז"ל פרק הכותב דנפקא לן מדכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק דאי משו' הין הא בכלל איפה אלא כדאמ' שיקיי' דבריו בהין ולאו ומכאן שמצוה עליו לפרוע חובו ולאמת את דבריו וה"ר דוראן ז"ל כלל אותה בכלל רמ"ח מצות ואמר שעשה המפורש בה הוא והאיש אשר אתה נושה בו יוצי' אליך העבו' החוצה דמשמע דמצוה עליו לפרוע חובו והשוו אותה פ' הכותב למצות דאורייתא סוכה ולולב כדאיתא התם וכי היכי דאם נשבע בסוכת החג או ליטול לולב בחג ולאכול דבר האסור לא הוי' דינא דכולל דהא לא שייכא שבועה ביטוי לא באיסור ולא במצוה כדאמ' התם מדכתב להרע או להטי' ה"נ אם נשבע לפרוע קרן דהוי מצוה כדאמ' ורבית דהוי איסורא לא קרינ' ביה דינא דכולל ותמהתי על תשובת הר"ן ז"ל דנר' דחשיב להא דינא דכולל ואיפשר לומר דהתם היא דחשב ליה דינא דכולל דפריעת קרן דהתם לא הוי מצוה כיון שנר' מלשון השואל שהיה הכל ביחד קרן ורבית ואיכא מאן דאמר דלא יגבה לא קרן ולא רבית ואפילו לרבנן דאמרי גובה את הקרן לא חשיב ליה מצוה אלא רשות כיון שהיה הכל ביחד אבל כשהקרן בפני עצמו אליב' דכ"ע גביה ליה הוי נמי מצוה ונראה דאם נשבע לאכול שנה אחת מצה ועבר ליל פסח ולא אכלה חיי' משום שבועת ביטוי דהא כלל רשות במצוה ובשטרי חובות שיש בהם שבועה לפרוע לזמן פלו' נראה דלא חיילא עליה שבועת ביטוי דהא כ"ז שיפרע עביד מצוה נמי כנשבע לתת צדקה לעני אלא א"כ יש בו אי זה תנאי של רשות בפריעת החוב דאז הוי דינא דכולל:
ונשאר עלי לבאר בעלמא אי חיילא שבועת ביטוי אמצוה או אאיסור דרבנן אליבא דכ"ע או לאו וראיתי שאלות תשובו' שונות זו מזו שהביא החכם יצ"ו בשם הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל ואמ' שהר"ן ז"ל כתב בפי' ובפשיטו' שלא כדבריהם ז"ל ואני אומר שלא חלק עליהן הר"ן ז"ל לא בפי' ולא מכללא אלא אדרבא כלם מכוונים ומיושרים לדעת א' שהרא"ש ז"ל כתב ששבועה חל על כל מצוה דרבנן ואסור לעשותה וכן נמי עבירה דרבנן ר"ל כי בין נשבע לבטל מצוה דרבנן בין נשבע לעשות איסור דרבנן חל עליו שבועת ביטוי אלא דבביטול מצוה דרבנן אסור לעשו' המצוה כדי שלא יעבור על השבועה בקום עשה ובשבוע' עשית איסור דרבנן העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה אם כן השואת איסור דרבנן למצוה דרבנן אינו אלא לענין שחלה עליו שבועת ביטוי כמי שנשבע לעבור ע"ד סופרים הן בביטולו הן בקיומו ומשכח' לה חיוב קרבן בשוגג כשנשבע לעשו' ולא עשה כגון שנשבע לאכול דבר איסור מדרבנן ושגג ובמה שנשבע שלא לאכול אותו איסור ולא אכלו שנעלמה ממנו שבועה היאך היתה והוא זוכר החפץ שנשבע עליו וכמו שמבוא' ס"פ ג' דהלכו' שבועות ובמזיד נמי חל עליו שבועת ביטוי דאע"ג דלא לקי בשלא עשה מעשה לאו דשבועת שקר מיהא עבר דהעמידו חכמים דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה ואפ"ה הוא נענש על שבועתו אע"ג דלא נמנע מלקיימ' אלא שלא לעבו' על דבר סופרים כדאמרי' ערל הזאה ואיזמו העמידו דבריהם במקנם כרתי ואע"ג דממנעי מלמול ולעשות פסח שלא לעבור על דברי חכמים אפ"ה חייבים כרת אי לא מקיימי לה למצוה בתר הכי דאי לא הוזה עליו בשבת משום שבות ונמנע מלעשות פסח ראשון אם לא עשה השני חייב כרת כמו אם היה יכול להזות (ויבש) ולא בא להזות עד שעבר זמן הקרבן שחייב כרת אם לא עשה פסח שני ואלו הנדחי' לפסח שני אעפ"י שהזידו בשני ולא עשו פסח אינם חייבים שכבר נפטרו בפסח ראשון מן הכרת כדמייתי הרמב"ם פ"ה דהלכות קרבן פסח משמע מכל זה דמקום דהעמידו חז"ל דבריהם במקום תורה אינו פטור מהעונש כיון שפשע שהבי' עצמו לידי איסור דברי סופרי' כי הכא דנשבע לאכול דבר איסור דרבנן ועמד בפניו לשיעבור על דבר תורה בשב ואל תעשה ואפ"ה לא מיפטר מעונש תורה כדאמ'. גם הרשב"א ז"ל שכתב ששבועת ביטוי חלה על כל דברי סופרים בין בקיומם בין בבטולם לא שיהא חייב לעבור על האיסור כדי לקיי' שבועתו דהא העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה אלא לענין שחל עליו שבועת ביטוי בין בקיום בין בביטול דברי סופרים בין במזיד בין בשוגג כדאמרי' והכי דייק לישניה דקאמ' שבוע' ביטוי חלה עליו ולא קאמר וחייב לקיים דברי חכמים או לבטלם בידים מכח שבועתו ואם כן היינו מה שכת' הר"ן ז"ל בפשיטות דאם לענין חיוב קרבן שבועה נתכוון השואל אם חלה שבועה בכולל לעבור על המצוה אינו ענין לנדון שלפנינו דהא אע"ג דחייב קרבן ליכא בית בזמן הזה ולא יכתו' על פנקסו לכשיבנה ב"ה שיקריב קרבן שמינ' ואם לענין שיהא חייב לעבור על האסור הא ליתא ולא אמרה אדם מעולם וכו' שחכמים העמידו דבריהם במקום תורה אעפ"י שהוא נענש על מה שעובר מן התורה ואם כן נאגדו ונתאחדו שלשה הרבנים האלה וננעלה דלת בפני מי שירצה לחקור על דבריהם וגם במה שכל אחד הביא ראי' מיוחדת להוראתו אין שום פתח להכנס בדבריהם כי כל א' השיב כפי הנשאל לו כי להרא"ש ז"ל שאלו על מי שנשבע לבטל מצוה דרבנן ולכן הביא ראיה מיין קידוש והבדלה דהוי דרבנן ואע"ג דסיים וכן נמי עבירה דרבנן לא הביא ראיה שלא שאלו לו על זה אבל הרשב"א ז"ל ששאלו לו על מי שנשבע לעבור על דברי סופרים הן בקיומו הן בביטולו הוצרך להביא ראיה מחצי שיעור לר"ל והאריכות בתת טעם למה הביא זאת הראיה ולא הביא זאת הוא דבר נותר גם תיקון הסוגיא לדעת הר"ן ז"ל אינו צריך כי הסוגי' מתוקנת לדעתו בפשיטות כדעת שאר הרבני' גם לא ראיתי תועלת דין ולא פלפו' בהאריך בראיות השואל ולכן קצרתי בהן ונתבאר דאליבא דכ"ע שבועת ביטוי חלה אדברי סופרים דהא אפילו אחצי שיעור דאסיר מן התורה חיילא שבועת ביטוי כיון דלא אסיר בלאו ועשה לאו מושבע מהר סיני חשבינן ליה כ"ש מה שאינו מן התורה כלל ואין כאן כף מאזנים מעויין אלא מוכרע בהכרעה א' לכולן. עוד כתב החכם נ"ר על מה שכתב הרשב"א ז"ל כי איפשר שהרמב"ם ז"ל סובר שאיסור תענית בשבת מדאוריתא שלא זכה להבין דברי הרשב"א ז"ל שהניח הדבר באיפשרות והביא ג' טעמים להכריח בסברת הרמב"ם ז"ל שאיסור עינוי בשבת וי"ט הוי דאורייתא וז"ל נראה שזאת היא דעתו בוודאי שהרי כתב נשבע שיאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה נר' שבא לשלול איסורי סופרים בוודאי ואם כן מה שכתב בפ"א שהנשבע להתענות בשבתות וי"ט דלק' משום שבועת שוא נר' בהכרח שהטעם הוא משום דס"ל דלהתענות בשבתות וי"ט הוא אסור מן התורה וממקומו הוא מוכרח גם כן ממה שלא זכר הרב בכאן ר"ח וחולו של מועד כי לפי האמת גם הם אסורים בתענית אלא שהם אסורים מדברי סופרים ומינה דשבתו' וי"ט אסורים מן התורה לדעתו והכי אית' בריתא בהדיא במגלת תענית ומייתי לה בר"ה פ"ק ובתעניו', פ"ב גם הרי"ף ז"ל הביא' שם כו' ע"כ קיצור דבריו בזה המקום ונראה לי שעדיין הדבר תלוי ועומד באיפשרות כי מה שכתב הרב ז"ל וכיוצא בהן מאיסורי תורה אמת שנראה שבא לשלול איסורי סופרים כמו שכתב אבל השלילה אינה אלא מאותו הדין שכת' הרב ז"ל דנשבע שיאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה הרי זה לוקה משו' שבועת שוא בין אכל בין לא אכל דדוקא בנשבע לבטל איסורי תורה הוא דלוקה משום שבועת שוא בין בטל או לא בטל אבל נשבע לבטל איסור דברי סופרים אם בטל חייב משום שבועת שוא ואם לא בטל חייב משום שבועת ביטוי ואם כן מה שכתב פ"א דאם נשבע להתענות בשבת וי"ט לוקה משום שבועת שוא מיירי בבטל והיינו דאיצטריך הכא בפ"ה לחזור ולכתוב וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא בטל פטור משבועת ביטוי ולוקה משום שבועת שוא ועושה המצוה שנשבע לבטלה כסוכה ותפילין וכו' דמשום דהתם לא איירי אלא בבטל נקט הכא דבלא בטל נמי לוקה משום שבועת שוא והיינו במצות דאוריתא כסוכה ותפילין דמייתי אבל במצות דרבנן דוקא אם בטל חייב אשבועת שוא אבל לא בטל חייב משום שבועת ביטוי ומשום הכי לא אדכר כלל הכא אסור ענוי דשבת כדאייתי לה לעיל פ"א וכדאמרן כללא דמלת' דבאיסורי תורה בין בטל או לא בטל לוקה משום שבועת שוא ולהכי נקט הכא וכיוצא בהן מאיסורו תורה אבל בדברי סופרים דוקא אם בטל הוא דלוקה משום שבועת שוא אבל לא בטל אינו חייב אלא משום שבוע' ביטוי לחודה ואם כן עלה בידינו שאין ראי' מדיו' זה והו' מבוא' למי שיטי' העיו בו גם ממה שלא כת' ר"ח וח"ה אין ראי' דאטו כי רוכלא ליחשיב וליזין כל שכן דכת' וכן כל כיוצא בזה שלא להאריך בלשונו ומן הברייתא אין ראיה כלל דבר"ח נמי אמרינן התם דהוי מן התורה ולגבי ימים הכתובים במגלת תענית הוא דקרי לכל הני דברי תורה והוו נמי ימים טובים מן התורה לדרכו ואם כן עדיין הדב' באיפשרו' ביד הרשב"א ז"ל אם עינוי שבת וי"ט להרמב"ם ז"ל הויא דאורייתא או דרבנן ואדרבה יש יותר צד לומר שהוא מדרבנן כמו שהוכחתי מדבריו אבל כיון שהרשב"א ז"ל הניחו באפשרות לא אגביה לבי ולא ארום עיני לומר שבודאי הוא דרבנן אלא שיש פנים לומר ולישב כל דברי הרב ז"ל אפילו הוי דרבנן אבל שנאמר כי מה שכת' הרשב"א ז"ל שהוא אפשר הוא על מקום הראיה זו לא כתבה ולא אמרה אדם מעולם. ובמה שדק הרשב"א ז"ל ברבית דרבנן דאינו עובר עליו הלוה, מדאמרינן התם דרב עיליש גברא רבה הוא ולא ספי איסורא לאינשי ולא קאמר גברא רבה הוא ולא עביד איסורא כתב החכם השלם יצ"ו כי כפי השכל אין לו טעם כלל אחר בקשת המחילה וכשהרגיש דוחק במה שכתב חזר לתת טעם אחר דיש חלוק בין אבק רבית דעלמא להאי דרב עיליש דהכא ליכא רבית בפועל לעולם דכשלוקח חצי הריוה אינו רבית מצד מה שלוקח אלא מצד מה שהיה מפסיד החצי אם היא הפסד ואם היו מתנים שלא יפסי' כי אם שליש מותר היה לו לקחת חצי הריוח לבד וגם כשהיה מפסיד רב עיליש חצי ההפסד אינו רבית אלא מצד שלא היה לוקח בריוח אלא חצי אבל אם היה לוקח בריוח ב' שלישים לא היה רבית שיפרע חצי ההפסד ואם כן אין שם רבית בפועל לעולם אבל בכל רבית דרבנן דיש רבית בפועל שנותן יותר מהראוי שניהם עוברים מדרבנן וכתב שהוא פלפול יפה ואמתי אין בו חסרון אלא שלא כתבוהו הראשונים ע"כ כוונת דבריו ואני רואה שהוא פלפול יפה אלא שלא כתבוהו הראשונים ז"ל מחמת שיש בו תוספת המביא לידי חסרון כי אם החילוק אמתי נוסיף לומ' שגם המלוה אינו עושה איסור בלקיח' חצי הריוח כיון שאינו רבית מצד מה שלוקח אלא מצד שאינו מפסיד ב' שלישים אלא חצי שאם היה מפסיד ב' שלישים בהפסד היה מותר לו ליקח חצי הריוח וכן אם לא היה מפסיד אלא חצי היה מותר אם לא היה לוקח בריוח אלא שליש לבד וכיון דל מלוה מיהא ודאי אסיר ילא חיישינן להא דיוק' הכי נמי בלו' לא חיישינן ונהדר למאי דכתב הרשב"א ז"ל דבכל אבק רבית ליכא איסור ללוה אלא למלוה או כמו שכתב הרא"ש ז"ל דברבית כי האי אין אסור ללוה מדלא יהיב ליה טפי לא קרינא ביה לא תשיך דהא פלגא בפלגא פלגי ואין דברי חכם יצ"ו בכלל זה שכתב הרא"ש ז"ל וכדפי' יצא לנו מכלל הנכתב שאין בשטר נדון שלפנינו הכרח שיהיה מכריח לאיסור רבית קצוצה וודאי גם שבועת ביטוי חלה עליו אי הוי דרבנן אלא שהעמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה ואי תפס מלוה לא מפקינן מיניה וה' יאיר עינינו במאור תורתו נאם הצעיר מצעירי הצאן משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |