שו"ת הריב"ש/תקה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אושקה. לרבי יצחק אלתנסי י"א
שאלת אם אומרים זמן בליל יום טוב שני של ראש השנה כי יש ביניכם מי שאומר שאומרים אותו אע"פ שקדושה אחת הם שהרי נשתנה יום שני מיום ראשון לגבי מת כשאר ימים טובים של גליות ועוד כשהיו נוהגין אבותינו היום קודש ולמחר קדש כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה היו אומרים זמן בליל שני שהרי אותו היום עיקר וגם אנו יש לנו לעשות כמותם. ויש מי שאומר שאין אומרים זמן שהרי יום ארוך הוא לענין ביצה ודברים אחרים וקדושה אחת הן ואם נאמר בו זמן יבא להקל ולומר שהן שתי קדושות ועוד שאפילו יהיה הדבר ספק אם אומרים אותו אם לאו ראוי שלא לאמרו מפני חשש ברכה שאינה צריכה:
תשובה האומר אומרים זמן בליל שניה של ר"ה והאומר שלא לאמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים שכבר נחלקו בו הראשונים זה אומר בכה וזה אומר בכה ומ"מ האחרונים ז"ל הכריעו כדברי האומר לאמרו וכתבו שכן הוא העקר וממה נפשך ראוי לאומרו שאם ספק כשאר ימים טובים של גליות אומרים אותו ואם נסמוך על מנהג ב"ד שכשהיו באים העדים מן המנחה ולמעלה היו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ומזה הטעם הם קדושה אחת אפילו הכי יש לומר בו זמן שהרי מיום שני היו מונין תקון המועדות והוא עקר ר"ה כן הסכימו האחרונים ז"ל. ובודאי כן נראה שהרי בראשונה קודם התקנה הראשונה שלא יקבלו העדים מן המנחה ולמעלה וכשהיו באם מן המנחה ולמעלה והיו מקבלין העדים כל היום הנה הרחוקים היו עושין לעולם שני ימים טובים של ר"ה כשתי קדושות מספק כמו שאר ימים טובים ואז היו אומרים זמן אף בשני וא"כ כשהתקינו אחר כן שלא יהו מקבלין העדים מן המנחה ולמעלה וכשהיו באים מן המנחה ולמעלה היו עושין שני ימים בקדושה אחת מ"מ עדין לרחוקים מבית הועד הספק במקומו עומד שמא לא באו עדים כל היום ההוא והשני קדש והראשון חול ואעפ"י שהחמירו בתקנה ההיא לעשותם קדושה אחת מ"מ מה שהוא חובת היום מחמת הספק אי אפשר לבטלו. ועוד שהרי לאחר החרבן כשתקן ר"י ב"ז שיהו מקבלין העדים כל היום והחזיר הדבר ליושנו הנה עתה חזר הספק כבתחלה והיה ראוי להיות ביצה מותרת לאחר תקנתו אף בשני ימים טובים של ר"ה כמו שהיו סבורין הרבה מן האמוראים כדאיתא בפ"ק דביצה (ה'.) אלא שהמסקנא היא שם דאף מתקלת ר"י ב"ז ביצה אסורה דיש לנו לנהוג בחומר קדושה אחת אף לאחר תקנת ר"י ב"ז כמו קודם תקנתו ומ"מ הספק במקומו עומד והרחוקים היו עושין אותן שני ימים מספק אלא שנוהגין בהן חומר קדושה אחת והיו אומרים זמן בשניהם כמו בשאר ימים טובים של גליות שהרי אפשר שהראשון חול והשני קדש גמור וא"כ אנחנו שיש לנו לנהוג כמותם נאמר בשניהם. ומה שטוען האומר שלא לאמרו שיש לחוש שמא יבאו להקל ולומר שהם שתי קדושות אינה טענה שלא חששו אלא שלא יזלזלו בו לומר שהוא חול ויעשו בו מלאכה כגון אם היינו מבדילים מיומא טבא לחבריה וכגון סוכה בשמיני ספק שביעי דמיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן דאי מברכינן אתי לזלזולי ביה ולומר שהוא שביעי ועדין חול המועד אבל לבטל ברכת הזמן שהיא חובה ליום מפני חשש שמא יזלזלו בה בחומר קדושה אחת הא לא עבדינן. ועוד דאדרבה כשאומר זמן יחמירו בו יותר שהוא ספק של תורה ואם לא יאמרו בו זמן יאמרו שהוא חול שהרי לא צותה תורה אלא ביום אחד. ומה שטען עוד ואמר דכל שהוא ספק שזה אומר לברך וזה אומר שלא לברך טוב שלא לברך כדי שלא יעבור משום ברכה שאינה צריכה גם זו אינה טענה שכיון שיש טענות וראיות מספיקות להכריע כדברי האומר לברך אין זה ספק ועוד דבמסכת ערובין פרק בכל מערבין (מ':) כי בעינן אי אומרים זמן בר"ה וביום הכפורים אמר רב יהודה אנא אקרא חדתא אמינא זמן ומהדרינן רשות לא קא מבעיא לן כי קא מבעיא לן חובה ומסקנא והלכתא אומר זמן בר"ה וביום הכפורים אלמא אפילו אי אמרינן דלאו חובה הוא רשות הוא כיון דמזמן לזמן קאתי דומיא דקרא חדתא וליכא משום ברכה שאינה צריכה א"כ בזה היום השני דמזמן לזמן קאתי אף אם לא היה חובה לומר בו זמן הנה הוא רשות ואין בו משום ברכה שאינה צריכה. ואין לומר כיון שהם קדושה אחת אם יברך בשני אחר שברך בראשון הרי הוא כמברך ביום אחד שני פעמים הא ליתא דהא לדידן דידעינן בקביעא דירחא יום ראשון הוא מן התורה בודאי ויום שני הוא מדרבנן מדשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם משום דזמנין דגזרי שמדא ואתי לאקלקולי (ביצה ד':) אלא שבראש השנה יש לנו לנהוג בשני מנהג קדושה אחת אמנם מדרבנן וא"כ אינו כיומא אריכתא אלא הראשון מן התורה והשני מדרבנן ואעפ"י שברך על יום ראשון שהוא מן התורה לדידן ואח"כ ביום שני שהוא דרבנן מברך זמן על קדושתו כמו שמברכין בכמה מצות שהם דרבנן כגון חנוכה ומקרא מגילה אין כאן ברכה שאינה צריכה שהרי כיון שיום שני זה שיש בו מצות קדושה מדרבנן אתי מזמן לזמן אף אם לא היה חובה לאמרו רשות מיהא איכא. ומכל אלה הראיות נראה לי שראוי לאמרו כמו שהכריעו האחרונים ז"ל. וכן מנהג בקטלוניא וכן בארצות האלה ושמעתי שאף קצת מן החכמים שדעתן שלא לאמרו מכל מקום לצאת ידי כלם היו מביאין לפניהם פירות חדשים או מקדשין הלילה ההוא על יין חדש והיו אומרים זמן בשעה שהיו מקדשין ועולה להם לכאן ולכאן[1] נאום דורש שלומך יצחק ב"ר ששת זלה"ה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ עי' ב"י או"ח סי' ת"ר ולא הזכיר לדברי הריב"ש אלו וע"ש בב"ח בד"ה ומ"ש רש"י