שו"ת הב"ח (הישנות)/פו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה הרוג שנמצא לבוש בבגדיו ונרקבו כל העצמות ראשו וגם גויתו נרקב קצת ועידים מעידים על ט"ע דגופו ועל ט"ע דכליו כמעט כל כליו מראשו ועד מנעליו וחגורו ושאר דברים רובם מעידים עליהם וכתבת להקל ולהתיר אשה זו ולא חיישינן לשאלה בעדות אשה גבי מיתה ודלא כהרב ב"י שפסק לחומרא בש"ע עפ"י דברי הרא"ש בתשובה ומהרא"י בכתבים ופסקים דיש לנו לילך אחר פסקי הרי"ף והרמב"ם הרא"ש וסמ"ג והר"ר ירוחם והר"ן והמרדכי דמשמע מדבריה' דלא חיישינן לשאלה והארכת באלה גם כתבת דבנדון זה שהעידו עדים שהיה לבוש בגדים אלו בהיותו בעיר עמהם ויצא לדרך בבגדים אלו א"כ לא יעלה על דעת שישאיל כל בגדיו שהוא לבוש בהם וישאר ערום דאין דרך האדם כלל להשאיל:
תשובה תחילה נעיין בסוגיא דפ' בתרא דיבמות ר"פ ומתוכן יתברר ויתלבן שאילתינו. שנינו בפ' בתרא דיבמות אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימני' בגופו ובכליו. ובגמ' למימרא דסימנים לאו דאורייתא ורמינהו מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת או שנמצא בין כליו אפי' לזמן מרובה כשר אמר אביי ל"ק הא ר"א בן מהבאי הא רבנן דתני' אין מעידין על השומא ראב"מ אומר מעידים מאי לאו בהא קמפלגי דמ"ס סימנים דאורייתא ומ"ס סימנין דרבנן. אמר רבא דכ"ע סי' דאורייתא והכא בשומא מצוייה בבן גילו קמפלגי וכו' וא"ד הכא בשומא העשויה להשתנות לאחר מיתה קמפלגי וכו' וא"ד אמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן והכא בשומא סי' מובהק קמפלגי וכו' ולהך לישנא דאמר רבא סי' דאורייתא הא קתני אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו ומשני גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה. ופריך ואי חיישינן לשאלה חמור בסי' אוכף היכי מהדרינין ופריק לא שיולי אינשי אוכפא דמסקיב לי לחמרא. ופריך קשור בכיס ובארנקי ובטבעת היכי מהדרינן ומשני טבעת חייש לזיופי וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי. ואב"א כליו בחיורי וסומקי:
ולכאורה איכא לתמוה טובא דמעיקרא דמשני גופו דארוך וגוץ ה"ל נמי כליו בחיורי וסומקי דטפי היה ניחא לאקומי גופו וכליו תרווייהו בחד טעמא ובתר הכי ה"ל לאקומי ולמימר ואב"א כליו חיישינן לשאלה דליכא לפרש דמעיקרא ס"ל לתלמוד דאע"ג דארוך וגוץ לא הוה סי' מ"מ חיורי וסומקי הוה סי' והדר קאמר דא"א חיורי וסומקי נמי לא הוה סי' כמו שהבין מהר"מ מפדאוה בתשוב' סי' ל"ו ומתוך כך כתב כך דבטבע בים והוציאוהו והכירו המלבושים אפי' בסי' חיורי וסומקי מעידין עליו לשנוי' קמא דחישינן לשאלה דהא הכא שראוהו נטבע במלבושיו ליכא למיחש לשאלה. הא ליתא דפשיטא כי היכי דארוך וגוץ לא הוי סי' כיון דאיכא הרבה ארוכים וגוצים ה"נ חיורי וסומקי נמי אינו סי' כיון דאיכא מלבושים הרבה חיורי וסומקי וא"כ מעיקרא מאי קסבר תלמודא דלא קמשני גופו ארוך וגוץ כליו חיורי וסומקי ונראה לומר דמעיקרא הוה ס"ל לתלמודא דאין לחלק בין סי' שאינו מובהק למובהק אלא בסימנין שבגופו אבל בסימנים שבכליו אפי' מובהק לא מהני דחיישינן לשאלה אלא לבתר דאקשי לי' מחמור בסי' אוכף ומכיס וארנקי וכו' ואיצטרך לי' לשנוי' בשינויא דחיקי לי' שיילי אינשי אוכפא וכו' הדר בי' וקאמר במסקנא ואב"א דלא חיישינן לשאלה וכפשטא דחמור בסי' אוכף וכיס וארנקי וכליו בחיורי וסומקי והכי משמע שם בתוספות דברי הכל אי אמרת כו' ולעולם לא חיישינן לשאלה וכו'
ובדיבור הקדום כתבו גם כן בסופו וז"ל ומיהו למסקנא אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי' באיסורא עכ"ל אלמא דס"ל דזו היא מסקנת התלמוד דאפי' להך לישנא דסימני' דאורייתא דאיכא לאוקמי כדמעיקרא דחיישינן לשאלה אפ"ה אסיקנא דלא חיישינן לשאלה כלל אפי' בכלים דאורחייהו למישלינהו וכ"ש ללישנא דסימנים דרבנן ובשומא סי' מובהק קא מפלגי ומתני' דאעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו בסי' שאינן מובהקים קאמר דלא סמכינן עלייהו באיסורא אבל בסימן מובהק גמור סמכינן עלייהו דפשיטא דצריך לומר מדסמכינן אסי' מובהק אלמא דלא חיישינן לשאלה וכדמשמע מפשטא דחמור בסי' אוכף ומכיס וארנקי וכו' והשתא לפי זה משמע דיש להתיר האשה כיון שהכירוהו במלבושיו בט"ע דאפילו ע"ה יש לו ט"ע כדמוכח פג"ה ופ' ג"פ והא דלא מהדרינן אבדה בט"ע לע"ה אע"ג דט"ע עדיף מסימנים אינו אלא משום דלא מהימנינן ליה ודוקא בממונא אבל באיסורא מהימנן ליה וכ"כ הרא"ש והר"ן בפ' כל הגט והוא מדברי התוספות לשם ובשאר דוכתא.
וכי היכי דבט"ע יש להתיר אשה ה"ה בסי' מובהק גמור שבמלבושיו נמי יש להתיר ואין לומר דדילמא דוקא בסי' מובהק גמור בגופו יש להתיר כדמוכח מההיא דשומא אבל בכליו אפי' סימן מובהק גמור לא מהני ואעפ"י דלא חיישינן לשאלה הא ליתא. דמדפריך תלמודא מהך דמצאו קשור בכיס או בארנקי מוכח להדיא דהוה ס"ל לתלמודא דאי סימנים דאורייתא סמכינן אסימני' דאית לי' בכיס ובארנקי אפי' באיסורא ואע"ג דלית ליה סי' בגט עצמו דאי הוה לי' סי' בגט עצמו למה לי סי' כיס וארנקי והשתא ודאי להך לישנא נמי דסימנין דרבנן מ"מ בסי' מובהק שבכליו סמכינן אפי' באיסורא דסי' מובהק או ט"ע למ"ד סימנים דרבנן לא גרע מסימן שאינו מובהק למ"ד סי' דאורייתא וכך מבואר מפירש"י שכתב וז"ל מובהק הוא ואע"ג דסי' דרבנן אסימן כי האי סמכין אפי' באיסורא דאורייתא עכ"ל וכ"כ התוספת לחד שינויי' דלרבא בהך לישנא דכ"ע סי' דרבנן הך ברייתא דמצאו קשור בכיס היינו טעמא דחשיבא כיס וטבעות סי' מובהק עכ"ל ואע"ג דרצונם לומר לשם דמה שקשור הגט בטבעות וכיס חשיב סי' מובהק ואפשר לומר דס"ל להתוספת דחשבינן לי' כאלו הוה ליה סי' מובהק בגט עצמו וכן נראה מדבריהם במ"ש בד"ה מצאו קשור ודלא כמ"ש התוספת בפ' אלו מציאות דבכיס עצמו איכא סימן. מ"מ נראה וודאי דאי איתא דלא הוה מהני סי' מובהק בכיס חשיב כאלו יש לו סי' מובהק בגט עצמו אלא הל"ל דאינו כשר אא"כ יש לו סי' בגט עצמו אלא וודאי דאפילו ביש לו סי' מובהק בכיס מהני לגט שקשור בו ולפיכך השתא נמי דלית לי' סי' מובהק לא בכיס ולא בגט מ"מ הא מילתא דקשור הגט בכיס חשבינן לי' סי' מובהק כאלו ה"ל סימן מובהק בגט או בכיס ולפי זה בהרוג הנמצא לבוש במלבושיו אם יש לעדים סי' מובהק במלבושיו מהני כאלו היה סימן מובהק בגופו ובסוגיא דפ' אלו מציאות נמי משמע להדיא דלמ"ד סי' דאורייתא אין חילוק בין סי' שבגופו לסי' שבכליו ואפי' באיסורא ודכוותא אין חילוק בין גופו לכליו היכא דאיכא סי' מובהק למ"ד סי' דרבנן וכדפרישית:
והשתא לפי זה בנ"ד היה לנו להתיר האשה בין שהכירו מלבושים שהי' לבוש בהן ההרוג דשלו הן בט"ע ובין שהכירו המלבושים דשלו הן ע"י סימן מובהק דהא לא חיישינן כלל לשאלה לפי סוגיא זו כדפרי'. אכן בסוגיא דפ' אלו מציאות משמע איפכא דהכי איתא התם איבעי' להו סימני' דאורייתא או דרבנן מנ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאורייתא מהדרינן ואי אמרת דרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עביד רבנן תקנתא. ת"ש אף השמלה וכו' עד מאי לאו בסימנים לא בעידים. ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא אמרי גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה. אי חיישי' לשאלה חמור בסימן אוכף היכי מהדרינן אמרי לא משאלי אינשי אוכפא משום דמסקיב לי' לחמרא. אב"א כליו בחיורי וסומקי אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס או בארנקי וכו' ואי ס"ד חיישינן לשאלה כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר ניחוש לשאלה. אמרי כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי וכו'. והשתא יש להקשות בסוגיא זו דאי איתא דס"ל כדפרי' בסוגיא דיבמות דלמסקנא דקא משני כליו בחיורי וסומקי לא חיישינן לשאלה אפילו באיסורא לא ה"ל לתלמודא לסדר הך קושיא דמקשה מדתני' מצאו קשור בכיס וכו' דמוכיח מינה דלא חיישינן לשאלה בתר מסקנא דתלמודא דמסיק כליו בחיורי וסומקי ולא חיישינן לשאלה אלא מקמי הך מסקנא ה"ל לסדר הך קושיא ופירוקא דידה דגרירא אהך שינויא דקא משני דחיישינן לשאלה ובתר הכי ה"ל לאסוקי במסקנא ואב"א כליו בחיורי וסומקי ולא חיישינן לשאלה אלא בע"כ צריך לפרש דס"ל לתלמודא בהך סוגיא דלשינויא דכליו בחיורי וסומקי נמי חיישינן והלכך לא סמכינן אסימנים דכלים אפילו בסימנים מובהקים א"נ ט"ע נמי לא מהני כיון דחיישינן לשאלה ומתניתן לצדדין קתני אע"פ שיש לו סימנים בגופו ובכיליו בגופו דארוך וגוץ ובכליו אפילו בסי' מובהקין דחיישינן לשאלה ואף על גב דלא מוקמינן למתני' בחד טעמא ניחא ליה טפי לאוקמי בהכי כי היכי דלא תקשי לך דאי אידי ואידי בחד טעמא ובסימנין שאינן מובהקין השתא סימני' דגופו לא כליו מבעיא. אבל השתא ניחא דהא כדאיתא והא כדאיתא גופו בארוך וגוץ וכליו אפילו במובהקין ובט"ע היכי דאורחייהו למישילינהו נמי לא משום דחיישינן לשאלה ובתר הכי משני וקאמר ואב"א בכלים דלאו אורחייהו לאושילינהו ואפ"ה לא סמכינן עלייהו משום דמיירי בסימן דחיורי וסומקי דהשתא ניחא דמוקמינן בגופו ובכליו בחד טעמא דאידי ואידי לא סמכינן עלייהו לפי שאין זה סי' אבל אם הי' בהן סימן אפילו שאינן מובהקין סמכינן עלייהו ולא מבעיא בגופו אלא אפילו בכליו כיון דלאו אורחייהו לאושילינהו ולא קשה נמי השתא בגופו אמרת לא בכליו מבעיא דכיון דהיכא דאיכא סי' קאמרינן איפכא דל"מ בגופו דסמכינן עלייהו אלא אפילו דבכליו הלכך נקט התנא ברישא בגופו והדר בכליו:
והשתא כיון דלהך אוקימתא בתרא נמי היכא דאורחייהו דאושולינהו אפילו איכא סימן מובהק גמור חיישינן לשאלה ניחא הא דפריך עלה מדתני מצאו קשור בכיס וכו' ואי ס"ד חיישינן לשאלה כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר ניחוש לשאלה. ומשני אמרי כיס וטבעות וארנקי לא משאלי אינשי וכו' והשתא לפי זה וודאי נראה כיון דלהך לישנא דסימנים דאורייתא חיישינן לשאלה לכולהו אוקימתא א"כ להך לישנא נמי דסימנין דרבנן וודאי דחיישינן לשאלה דבהא מילתא לא אשכחן דפליגי לישני בהדיא ומסתמא לית לן למימר דפליגי. אלא דאיכא להקשות מהא דקאמר בתר הכי אמר רבא את"ל סימנים דאורייתא סימנים וסימנים יניח, סימנים ועדים ינתן לבעל העדים סימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתא דמי ויניח עידי אריגה ועידי נפילה תנתן לעידי נפילה דאמרי זבוני זבנה ומאינש אחרינא נפל פירש אפילו מודה האי דנפל מיניה דלא זבנא מהאי דארגה אלא טען דזבוני זבנא בשוקא ולא ידע ליה אפ"ה ינתן לבעל עידי נפילה ואמרינן דהאי דארגה זבנה לאחר וההוא דזבנה הדר וזבנה לאינש אחרינ' דמיני' נפל. וכ"כ האלפסי וז"ל ינתן לבעל עידי נפילה דאמרינן זבוני זבנא ומטיא לידי דהאי ונפלה מיניה עכ"ל:
והשתא איכא לאקשויא נימא איפכא דהאי דאית ליה עידי אריגה אושולי אשלינהו האי טלית להאי דנפל מיניה או למאן דזבנא מיניה דהא חיישינן לשאלה במידי דאורחייהו למישאלינהו וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי נימא נמי דיניח כמו סימנים וסימנים אלא וודאי ס"ל דסימנין דאורייתא ולא חיישינן לשאלה ובדאורייתא וודאי אין חילוק בין ממונא לאיסורא דאי חיישינן לשאלה באיסורא חיישינן נמי בממונא וכדמוכח ממאי דפריך אחמור בסימני אוכף וכ"כ התו' בפ' בתרא דיבמות בד"ה כליו ופשוט הוא. ונראה דהא לאו קושיא היא כלל אפילו את"ל דאין סברא לחלק בין מכירה לשאלה ואי חישינן דזבוני זבנא חיישינן נמי דאושולי מושליה ולא קשה נמי דא"כ מאי משני לא משאלי אינשי אוכפא וכיס וארנקי וטבעות אכתי נימא דילמא זבוני זבנא דפשיטא היא דס"ל לתלמודא דאין דרכו של בע"ה כלל למכור כלים כי הני דמצטרכין לו בכל שעה וא"א לו מבלעדם אלא דלשאלה לפי שעה הוה לן למיחש וקאמר תלמודא דאפילו לשאלה לפי שעה לא חיישינן בהני כלים אבל וודאי דאין לחלק בין שאלה לשכירות או מכירה או חליפין אי איכא למיחש לחדא איכא למיחש לכולהו מ"מ י"ל התם ה"ט דינתן לבעל עידי נפילה דבממונא מדאורייתא נמי זה כלל גדול בדין המע"ה וכיון דאיכא עידי נפילה חשבינן לי' להאי דנפל מיניה כאלו היה מוחזק בטלי' שבידו וזה בא להוציא מידו והלכך ינתן לבעל עידי נפילה אבל לגבי איסורא חיישינן לשאלה בין למ"ד סימנין דאורייתא בין למ"ד סימנין דרבנן כדמוכח להדיא מהך סוגיא דאילו מציאות וכדפרי' ותו דמהך דעדי אריגה וכו' איכא הוכחא מדיוקא דידי' איפכא דכיון דחיישינן לזבוני זבנא ה"נ וודאי חיישינן לשאלה ושכירות וחליפין ודוקא בממונא אמרינן ינתן לעידי נפילה מטעמא דהמע"ה אבל באיסורא כיון דחיישינן לשאלה ומכירה וחליפין אין להתיר האשה ע"י סימנין שבכליו אפילו סי' מובהק גמור או על ידי ט"ע דכליו:
וליכא למימר כיון דמסוגי' בפ' בתרא דיבמות משמע דלמסקנא לא חיישינן לשאלה וכדכתבו התו' לשם אזלינן בתר הך סוגיא דמיתאמרא בדוכתא לגבי איסורא דא"א ותו דטובא אזלינן לקולא בעיגונא דאיתתא א"כ יש לנו להקל ולתפוס בהך סוגיא דפ' בתרא דיבמות הא ליתא דהא וודאי איכא לפרש דסוגיא דיבמות נמי ס"ל למסקנא דחיישינן לשאלה אלא דמעיקרא הוה מוקמינן למתני' בגופו בחד טעמא ובכליו באידך טעמא כי היכא דלא תקשי לך השתא בגופו אמרת לא בכליו מבעיא ובתר הכי מוקמינן להו בגופו ובכליו בחד טעמא ובכלים דלאו אורחייהו לאושלינהו ואפ"ה לא סמכינן עלייהו דמיירי בחיורי וסומקי אבל בכלים דאורחייהו לאושולי לא סמכינן אפילו על סי' מובהק דחיישינן לשאלה וה"ה דלא מהני טעמא ט"ע וכדפי' בסוגיא דפ' אלו מציאות ולא קשה ממ"ש התוספת בפ' בתרא דיבמות דלמסקנא לא חיישינן לשאלה דלא כתבו כן אלא לפרש פשט הסוגיא דהתם משמע דלפי המסקנא דהתם לא חיישינן לשאלה. וכדי לתרץ מה שקשה לפי זה ע"ש אבל וודאי למאי דמוכחא מסוגיא דפ' אלו מציאות דחיישינן לשאלה דאי אפשר לפרש שם בענין אחר אין אנו מוכרחין לומר דזו הוי' נמי מסוגיות הפוכות שבתלמוד אלא איכא לפרש דסוגיא דיבמות נמי ס"ל דחיישינן לשאלה בלי שום דוחק בעולם דהשתא ל"ק כלל מה שהוקשו התוספות לשם:
והנה אחר הצעה זו בסוגיות התלמוד נבא לעיין בפסקי הגאונים ונראה וודאי מדכתב האלפסי והאשר"י המשנה בסתם דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ובתר הכי כתבו ת"ר אין מעידין על השומא ראב"מ אמר מעידין על השומא אמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק הוא דקמפלגי רבנן סברי שומא לאו סימן מובהק הוא ראב"מ סבר סי' מובהק הוא מדהביאו בפסקיהם הך דרבא שמעינן מיניה דסי' מובהק גמור בגופו מודו רבנן דסמכינן עליה דע"כ ל"פ אלא דקאמרי שומא לאו סימן מובהק הוא אבל אי הוה סי' מובהק הוה סמכים עליה. ותו מדכתבו בפ' האשה שלום הך עובדא דשני ת"ח דמוקמינן לה כגון דקאמרי דאסוקינהו לקמן וחזנהו לאלתר וקאמרו סימנים דידהו דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנין הוא דקא סמכינן וכו' דשמעינין מיניה דבסימנין דבגופו סמכינן והיינו סי' מובהק גמור ובפ' אלו מציאות נמי כתבו הרי"ף והרא"ש הך דהוא אומר סי' הגט והיא אומרת סימן הגט תתן לה אלא דהאלפסי כתב ודווקא בנקב יש בו בצד אות פלוני' והרא"ש נחלק עליו דהתם לא בעינן סי' מובהק:
ובפרק כל הגט פסק נמי האלפסי והאשר"י כרב אשי דמהדרינן גט לשליח בסי' נקב יש בצד אות פלוני' אלמא דס"ל דבסימן מובהק גמור שבגופו סמכינן עליה באיסורא דא"א ומדלא אשכחן בפסקיהם בשום דוכתא דסמכינן אסימנים דכלי' גבי איסורא תפסינן פשטא דסתם משנה שהביאו בפ' בתרא דיבמות ואעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו דמשמע מסתמא דהאי לישנא דאפי' סי' מובהק גמור לא סמכינן גבי כליו ואפי' בגופו נמי לא הוה סמכינן עליה דסי' מובהק אי לאו דאשכחן בדוכתא טובא דכתבו בפסקיה' דסמכי' על סימן מובהק שבגופו כדפרי' ובאשר"י וודאי באין ספק דכך היא דעתו שהרי בתשובה כתב להדיא דלא סמכי' כלל אסימנים דכליו דחיישינן לשאלה ותו בפסקיו נמי ספ"ק דמציעא אנותני' דמצא איגרת שום וכו' כתב וז"ל מצא בחפיסה או בדלוסקמא ונתן סי' בכלי יחזור לו גם השטר ואע"ג דמשמע בפ' בתרא דיבמות דחיישינן לשאלה ה"מ לענין איסורא דאין מתירין א"א ע"י סימן בגדי המת דשמא השאיל כליו לאחר אבל לענין ממון לא חיישינן לשאלה ואפי' אי חיישינן לשאלה מדאורייתא מ"מ יכולין לתקן לענין ממון שלא נחוש כמו שתקנו להחזיר ע"י סימנא את"ל סימנא לאו דאורייתא ותדע מדלא מייתי ביבמות מתני' דמצא סי' בכלים יחזור אלא פריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן משום דדרשינן לקמן בפרק א"מ מקרא להביא חמור בסימני אוכף עכ"ל והן הן דברי התו' לשם ובפ' בתרא דיבמות הנה מוכח להדיא דתופס הרא"ש דמסקנות סוגיית התלמוד פ' בתרא דיבמות היא ג"כ דחיישינן לשאלה ואין זה אלא מטעמא דפרישית ועל זה סמך ופסק בתשובה דחיישינן לשאלה:
וכך היא דעת הרמב"ם והסמ"ג שכתבו לשון משנתינו בסתם דאעפ"י שיש לה סימנים בגופו או בכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו כי שמא אחר הוא וכתב ב"י שגם מדברי הרמב"ם מוכח דבסי' מובהק גמור שבגופו סמכינן עליה ושכך דעת העיטור והר"ר ירוחם והשתא מוכח להדי' מדלא הזכירו בדבריהם שיש לסמוך אסי' מובהק גמור שבכליו א"נ ט"ע שבכליו שהא לא כתבו אלא שיש לסמוך אסי' מובהק שבגופו מכלל דלא סמכינן אסי' מובהק שבכליו אפי' סי' מובהק גמור ואפי' ט"ע נמי לא מהני ולהכי כתבו בסתם אעפ"י שיש לו סימנים בגופו ובכליו אין מעידין עליו דמשמע בכל גוונא אין מעידין עליו ואין זה אלא מטעמא דחיישינן לשאלה ובזה ניחא ומתיישב הא דכתב ב"י על דברי נ"י והר"ן דלמסקנא אף בסי' מובהק דכליו מעידין עליו דלא חיישינן לשאלה ונמשכו אחרי דברי התוספות דפרק בתרא דיבמות וכתב ב"י על דבריהם וז"ל ודברים אלו לאו דסמכי אינון כיון שהרי"ף והרמב"ם הרא"ש ובעל העיטור שהם עמודי ההוראה חולקים עכ"ל דודאי הכי משמע פשט דברי עמודי ההוראה דלא סמכי' אסי' מובהק גמור דכליו אלא דוקא סי' מובהק גמור שבגופו כדפרי' והא דאיתא בהגהת מרדכי סוף יבמות וז"ל ואע"ג דאמרינן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו הא מוקמינן התם גופו דארוך וגוץ כליו שחורים או לבנים דלאו היינו סי' מובהק אבל בסי' מובהק אין מעידין אף למ"ד סי' לאו דאורייתא כדאמר בב"מ גבי נקב בצד אות פלוני עכ"ל אין משם ראיי' דבכליו נמי מעידין בסי' מובהק דאיכא למימר דלישנא דתלמודא נקט בלישני' אבל עיקר כונתו אינו אלא להורות דבגופו יש לסמוך אסימן מובהק וכדמוכח ממאי דמסיק כדאמר בב"מ גבי נקב בצד אות פלוני דאלמא דוקא בגופו דומיא דנקב בצד אות פ' דהוי בגוף הגט אבל בכליו ודאי לא מהני אפילו סי' מובהק היכא דאורחייהו לאושילנהו א"נ ס"ל למרדכי דתלמודא דמוקי למתני' גופו דארוך וגוץ כליו שחורים או לבנים אינו אלא ללישנא דסי' דאורייתא ובכלים דלאו אורחייהו לאושילנהו וה"ה דלישנא דסי' דרבנן סמכי' על סי' מובהק גמור דכליו היכא דלאו אורחייהו לאושילנהו כדפרי' לעיל אבל היכא דאורחייהו לאושולינהו חיישינן לשאלה ואפי' סי' מובהק גמור או ט"ע נמי לא מהני בין ללישנא דסי' דאורייתא בין ללישנא דסי' דרבנן כדפרי':
ועוד נראה דגם לשון נ"י בפ' בתרא דיבמות שכתב וז"ל והכי הילכתא שמעידין בסי' מובהק בין בגופו בין בכליו כדאמר גבי גט מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעות או שמצאו בין כליו כשר ומתני' דהכא מיירי בשאינו סי' מובהק בגופו ארוך וגוץ ובכליו וחיורי וסומקי עכ"ל לא קאמר דמעידין בסי' מובהק דכליו אלא דומיא דכיס וארנקי וטבעות והיינו דכתב כדאמר גבי גט מצאו קשור בכיס וכו' דכי היכא דבהני מהני סימן מובהק דידהו כיון דלאו אורחייהו לאושילנהו כדקאמר בגמרא ה"נ בסי' מובהק דכליו היכא דלאו אורחייהו לאושילנהו מעידין עליו ומייתי עליה אוקמתא דגמרא דארוך וגוץ וחיורי וסומקי ללישנא דסי' דאורייתא וה"ה ללישנא דסי' דרבנן אפי' סי' מובהק אם אינו סי' מובהק גמור כמו נקב בצד אות פלוני או גט קשור בכיס אין מעידין עליו אבל בסי' מובהק גמור דכליו נמי מעידין עליו היכא דלאו אורחייהו לאושילנהו ולא נשאר מעתה כי אם הר"ן ז"ל דכתב יש מי שאומר דלמסקנא לא חיישינן כלל לשאלה אפי' בכלי דאורחייהו לאושילנהו ואפי' האי גברא דרכו להשאיל כליו וכיון דכל הפוסקים חלוקים עליו אין לנו לתפוס כסברא אחת אפי' לחומרא כ"ש להקל כנגד כל הגאונים ואע"ג דיש מקום ופתחון פה להקשות על מ"ש לדעת האלפסי ולומר שאם היה דעתו דחיישינן לשאלה בסי' דכליו ה"ל לפרש ולחלק בין כליו שדרכן להשאיל ולהשכיר ולמכור ובין כליו שאין דרכו להשאיל ולהשכיר ולמכור אלא וודאי דלא חייש לשאלה כל עיקר ותו דכיון דפשט הסוגיות משמען דלא איצטריך לן להך שינוייא דחיישינן לשאלה אלא ללישנא דסי' דאוריי' אבל ללישנא דסימנין דרבנן לא איצטריך לן למימר דחיישינן לשאלה והשתא פסק כהך לישנא דסימן דרבנן א"כ משמע דס"ל דלא חיישינן לשאלה ואין לחלק בין סי' דגופו לסי' דכליו וכיון דגלי לן דבסי' מובהק דגופו מעידין עליו ה"ה בסי' מובהק דכליו נמי מעידין עליו:
ונאמר דגם הרא"ש הכי ס"ל בפסקיו ומה שכתב בספ"ק דמציעא אמצא בחפיסה ואע"ג דמשמע בפ' בתרא דיבמות דחיישינן לשאלה וכו' לא כ"כ משום דהכי הוי הילכתא דחיישינן לשאלה אלא דכתב ליישב סתם משנה דמצא בחפיסא דאתיא ככ"ע ודלא קשיא מהך משנה ללישנא דחייש לשאלה די"ל דאע"ג דגבי איסורא חייש לשאלה לגבי ממון לא חיישינן לשאלה והם דברי התו' לשם ובסוף יבמות אבל להלכה ס"ל להרא"ש דלא חיישינן לשאלה אפי' גבי איסורא מדלא כתב בסוף יבמות דכך היא הלכה דחיישינן לשאלה באיסורא אלא כתב סתם כלשון האלפסי משמע דס"ל דלא חיישינן לשאלה וכדעת האלפסי לפי פי' זה בדבריו ונאמר דגם הרמב"ם וסמ"ג והר"ר ירוחם והעיטור כולם ס"ל הכי דכיון דכתבו בספריהם דסי' דרבנן א"כ ליכא לאוכוחי דחיישינן לשאלה ומסתמא לא חיישינן לשאלה ונמשך מזה דאין חילוק בין סי' מובהק גמור בין בגופו ובין בכליו מעידין עליו מ"מ כל זה אינו נראה כלל דאי איתא דס"ל להאלפסי דלא חיישינן לשאלה וכי היכא דסי' מובהק דבגופו מעידין עליו ה"נ בסי' מובהק דכליו לא ה"ל למימר דבגופו דסמכינן על סי' מובהק דמשמע דווקא גופו ולא כליו אלא הוה לי' לאשמועינן אפי' כליו וכ"ש גופו אלא וודאי כליו אפי' סי' מובהק וט"ע לא מהני ולהכי תנן סתמא דבסי' בכליו אין מעידין:
ותו דהאלפסי חיבור פסקיו להורות מתוכם והיאך נאמר דקסמיך על מה שאמרו בגמרא דללישנא דסי' דרבנן לא חיישינן לשאלה כיון שאינו מפורש כך בפסקיו אלא וודאי דדעתו דבסי' כליו אין מעידים כלל אפי' בסי' מובהק גמור וכסתם מתנית' ואע"ג דבסי' מובהק דגופו מעידין אפ"ה בסי' כליו אין מעידין ומה שלא כתב הרב לבאר ולפרש דדוקא בכלים דאורחייהו לאושילינהו אבל בהנך דלאו אורחייהו לאושילינהו מעידין אפשר לומר דכיון דלאו מילתא דפסיקא היא דאיכא דמשאיל להו ואיכא דלא משאיל להו הילכך לא נחית לפירושו הך מילתא דהוי קולא כיון דלאו ברירא ולפיכך כתב בסתם אין מעידין ונראה שזאת היתה דעת האלפסי והרא"ש והרמב"ם דהשמיטו להך ברייתא דמצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעות או שמצאו בין כליו דכיון דחיישי' לשאלה וטעמ' דהני משום דלאו אורחייהו לאושילינהו אין לנו להקל האידנא דדילמא בזמן חכמי התלמוד היו נוהגים הכל דלאו לאושילנהו להני כלים אבל האידנא דאיכא מאן דמשאיל להו ואיכא מאן דלא משאיל להו הילכך כיון דלא ברירא דינא דהני השמיטוהו ובכך התיישב מה שכתב ב"י בא"ע סי' קל"ב ולא ידעתי למה השמיטוהו הרי"ף והרא"ש בריית' זו וגם הרמב"ם לא הזכירה עכ"ל והכי מוכח מדעת הטור שכתב לשם או אפי' אין לנו סי' וט"ע בגט אלא שמצאו בכלי שהיה בו הגט ויש לו סימן או ט"ע בכלי ויודע שלא השאילו לאחר או שמצאו קשור בכיס וכו' מדפליג בין כיס לשאר כלים דחיישינן לשאלה בשאר כלים אלמא דס"ל דחיישינן לשאלה בכלים והכי משמע מלשונו בסי' י"ז שכתב וז"ל ואם אין מכירין אותו בט"ע אפילו יש להם סי' בכליו ובגופו אין סומכים עליהם אם אינם מובהקים מדשינה לשון המשנה ששנינו ואעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו דהקדים התנא בגופו לכליו והטור הקדים כליו אלמא דמה שכתוב אין סומכים עליהם אם אין מובהקין לא קאי אלא אסי' דגופו דסמוך ליה אבל סי' דכליו אפי' מובהקי' נמי אין סומכים עליהם דחיישינן לשאלה:
והכי מוכח להדיא ממה שהביא הטור תשובות הרא"ש בסימן קי"ח וז"ל ואותו שמצאו רגלו והכירו הבתי שוקיים כי היו שלו סימן מלבושיו לא הוה סימן שפעמים משאיל אדם מלבושיו לאחרים מדהביא הטור תשובה זו בספרו אלמא להדיא דלא סתרה לפסקיו דאם היתה סותרת לפסקו היה דוחה תשובה זו ולא היה מביאה בספרו לפסק הלכה אלא וודאי דסבירא ליה לפרש פסקיו כאשר כתבנו דחיישינן לשאלה בכליו וכסתם משנה דסוף יבמות שהביא בפסקיו ומינה אתה למד שכך היה מפרש דעת האלפס בפסקיו וכך היא דעת כל הגאונים שכתבנו בסתם דאף על פי שיש לו סימנין בכליו אין מעידין עליו דמשמע אפי' בסימן מובהק גמור דבכליו או ט"ע נמי אין מעידין עליו וכך פסק מהרא"י בכתביו סי' קס"א וכתב עוד חומרא דאפי' לצרף סימני כליו לשאר אומדנות לא מצרפין וכתב עוד דדוקא כיס וארנקי וטבעות ואוכף קא מפרש תלמודא דלא חיישינן לשאלה אבל שאר כלים דלא מפרש תלמודא מסתמא אין לנו לבדות מלבנו ולומר דאף בהו לא חיישינן לשאלה וכו' הנה מבואר דדעת הרא"ש והטור ומהרא"י שבכל הוראות איסור והיתר אנחנו נמשכין אחר פסוקיהם ואף הרב ב"י שכל הוראותיו ע"פ דעת האלפסי והרמב"ם ונ"י והר"ן פסק כאן דחיישינן לשאלה דכלים א"כ היאך נרים ראש להורות קולא ולומר דלא חיישינן לשאלה כ"ש לפי ע"ד דכך מראין הסוגיית בתלמוד דחיישינן לשאלה וגם אפשר לפרש דברי הנ"י שכך היא דעתו ולא נשאר מי שמיקל בדבר זה אלא הר"ן ע"ש יש מי שאומר דמשמע הלשון דמפי יחיד אמרה ולא מפי מרובים ומדברי התוס' בסוף יבמות ג"כ אין להוכיח כלל דכך ס"ל להלכה למעשה אלא שכתבו עפ"י הסוגיא דסוף יבמות דמשמע דלמסקנא דהתם לא חיישינן לשאלה ואפ"ה לא קשיא מפ' כל הגט וכמו שכתבתי למעלה מכל הלין טעמא חלילה לנו לשנות בדור יתום הלז ולהסכים ולהקל ולומר דלא חיישינן לשאלה שכבר קבלו עליהם כל המלכיות הוראה זו דלא סמכינן אסימנין מובהקין דכלים או ט"ע ואפילו לצרפן לשאר אומדנות. ולפי זה וודאי משמע דלא נתנו חכמי' דבריהם לשיעורן דאפי' נמצאו כל כליו עליו חיישינן לשאלה דאע"ג דאין זה דרך כלל להשאיל לזולתו כל כליו שעליו וה"ל כדין כלים דלאו אורחייהו לאושולינהו אפשר לחלק ולומר כיון דהכלים בעצמם אורחייהו לאושולינהו איכא למימר דילמא איתרמו ליה כלים אחרים וכליו שלו השאילן לאחר:
ועוד נראה עיקר דמה דקאמר בגמ' דחיישינן לשאלה לאו דווקא אלא ה"ה דחיישינן דילמא החליף כלים בכלים של חבירו דכך הוא הרגילות לפעמים דמחליפים זה עם זה והשתא ל"מ אם אדם עשיר היה שהיה לו עמו בגדי שבת וחול דפשיטא דחיישינן לשאלה כיון שהיה עמו חליפות שמלות אלא אפילו היה עני וידוע שיצא מן העיר בכנף בגדו לבד דרחוק הוא שישאיל כליו לאחר והוא ישאר ערום וירדוף בהרים לבקש לו מלבושים מ"מ אע"ג דלשאלה לא חיישינן לחליפין חיישינן וכדפרי' למעלה ומוכח הכי מהך דעדי אריגה וכו' מיהו אם נמצא כיסו או ארנקי או טבעתו עליו יש לסמוך אמה שפסק הטור בסי' קל"ב דלא חיישינן בהו לשאלה וכדאשכחן בתלמודא להדיא ואע"ג דנראה מדברי האלפסי והרמב"ם והרא"ש דהיו חוששין האידנא לחומרא דדילמא איכא מאן דרגיל לאושולינהו דלכך השמיטוהו לפע"ד כדפרי' בסמוך אפ"ה אין לנו לחוש לחומרא בדברי המפורשים בתלמוד לקולא והביאו הטור בפסקיו:
עוד נראה בית מנוס לעגונה זו באם היה הענין שלא הי' משך זמן משעה שנפרד מאנשי העיר ויצא לדרך עד שנהרג דהשתא לא תלינן לחומרא ובתנאי שידוע שלא היו לו מלבושי' אחרים עמו זולתו אותן מלבושים שיצא בהן לדרך דבמעוט ימים שבין הליכתו מן העיר למצאוהו הרוג לא הוה מחליף מלבושיו שרובה גוים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתייה למוצאה ומייתי לה לפסק הלכה בי"ד סי' קכ"ט ובח"מ סי' רנ"ט שמעינן מיניה דלגבי איסור דיין נסך נמי סמכינן אסימנים דאית ליה לישראל בחבית להתיר היין שבתוכה ולא חיישינן דילמא היתה ביד הגוי ועירה ממנה היין כשר ונתן לתוכה יין נסך אלא תלינן שהיין שנמצא בתוך החביות עתה הוא שהי' בתוכו מתחלה ולא הוחלף א"כ ה"ה לגבי איסורא דא"א נמי לא חיישינן לחליפין ותלינן דאותו שהיה לבוש בכלים הללו מתחלה הוא שנמצא עתה לבוש בהן ולא מסתברא לחלק בין איסורא דיין נסך לאיסור דא"א דחמיר דאי חיישינן לשאלה ולחליפין בדאורייתא גם באיסור די"נ ה"ל לחוש שהרי החמירו אפילו בסתם יינם לאוסרו בהנאה כדין י"נ גמור אלא וודאי לא חיישינן לחליפין ודווקא היכא דליכא זמן רב משעת אבדה עד שעת מציאה אלא מספר ימים מועטים כפי אומד הדעת דאם היה זמן רב פשיטא דאפי' בא ישראל ונתן בהן סי' איכא למיחש שמא כבר עירו היין כשר וזה יין אחר הוא וכדמוכח בפרק האשה שלום דבעובדא דשני תלמדי חכמים דקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים ומיית' עלה עובדא דההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל הב לי שומשמאי א"ל שקילתינהו והא וכן וכן הוו ובחביות רמיין א"ל שקלתינהו והני אחרינא נינהו. סבר רב חסדא למימר היינו ב' תלמידי חכמים ולא אמרי הנך אזלא לעלמא והני אחרינהו נינהו אמר ליה מי דמי התם קאמרי סימני הכא שומשמי מאי סימנא אית להו ודקאמר וכן וכן הויין אימא הכי איתרמי א"ל מר קשישא בר רב חיסדא לרב אשי ומי חיישינ' שמא פינן והתניא מצא כלי וכתב עליו קוף קרבן וכו' ומסיק תלמודא דהלכתא דחיישינן שמא פינן וכתבו התוספות לשם דהא דמדמה ממונא לאיסור היינו משום דרגילות הוא לפנותם והשתא קשיא האיך קאמר רב אסי במצא חביות יין דאם בא ישראל ונתן סימן בחביות דמותרת בשתייה למוצאה דמאי מועיל סימן דחביות ליין שבתוכה ויין זה שבחביות יין נסך הוא ובאיסורא וודאי אף על גב דחששא רחוקה היא חיישינן רב אסי לא קאמר אלא היכא שאין שם זמן רב בין מציאה לאבדה אלא מעט ימים כפי אומד הדעת דלא חיישינן לשמא פינן אלא בשיש זמן רב משנה שעברה כמו גבי תרומה ומעשר ולאו דווקא שנה אלא בכל משך זמן רב חיישינן שמא פינן:
וא"כ בנ"ד נמי היכא דאין כאן אלא מספר ימים מועטים משיצא מן העיר עד שנהרג לא חיישינן שמא החליף מלבושיו בזמן מועט כזה בעודו מחזיק בדרך ואעפ"י שדעתינו נוטה להורות כך מתוך הראייה שהבאתי מ"מ אין אנחנו סומכין על דעתינו אלא כשיסכימו עמנו חכמי הדור הגדולים במלכותינו אבל מה ששאל השואל להתיר לגמרי על סמך הוראות הר"ן דלא חיישינן לשאלה למסקנא אין לשום חכם ליכנס בעסק קולא זו כלל כ"ש שכבר בררתי כשמלה לבנה דכך מורות סוגיית ההלכה ופסקי הגאונים דחיישינן לשאלה למסקנא איברא דבימי חורפי שמעתי שאירע מעשה כזה בק"ק פוזנן זה קרוב לחמשים שנה והגאון מוהר"ר ליב ז"ל מפראג התירה וסמך על דעתו לפסוק דלא חיישינן לשאלה אבל מורי ורבי הגאון מוהר"ר שלמה החסיד מלובלין שהיה אב"ד בק"ק פוזנן אסרה ופסק דחיישינן לשאלה והאשה ישבה עגונה כל ימיה ואנכי תלמידו כתבתי הנראה לפע"ד דחיישינן לשאלה והסכמתי לדעת מורי ולדעת האחרונים שאנחנו נמשכין אחריהם בהוראותיהם הקטן והצעיר יואל בלא"א כמוהרר"ש ז"ל ה"ה כ"ג שבט שפט לפ"ק פה ק"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |