שו"ת בית הלוי/א/ג

שו"ת בית הלוי א ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן ג

ישוב קושי' הראב"ד על הרמב"ם סוף ה' כלאים ושייך להסימנים המבוארים לעיל:

א

הרמב"ם בסוף ה' כלאים כתב כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפי' במקדש לוקים מפני האבנט והראב"ד בהשגות הקשה על זה דכתב משום אבנט והרי גם בחושן ואפוד הי' כלאים ובאמת דבפ' ח' מה' כלי המקדש כתב הרמב"ם וז"ל בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן כו' חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז אסור לכהן הדיוט ללובשו הרי להדי' דקדק וכתב דאסור להדיוט ללובשו ומוכח מדבריו דבכהן גדול גם הוא מודה דמותר ללבוש בגדיו ואפי' שלא לעבודה וא"כ ניחא הא דנקט אבנט:

ב

וראיתי ברדב"ז חלק ב' בלשונות הרמב"ם סי' צ"ז שכתב לתרץ הא דנקט הרמב"ם רק אבנט משום דהחושן ואפוד שהיו מכ"ח חוטין היו קשין ובקשין אין בו איסור כלאים אבל של אבנט לא הי' קשה והא דנקט הרמב"ם בה' כלי המקדש רק הדיוט הוי לאו דוקא וגם כה"ג אסור בלבישת האבנט אלא משום דכה"ג הא הי' לו ב' אבנטים א' של כל השנה והי' של כלאים וא' של יוה"כ ובו לא הי' כלאים ומש"ה תופס הרמב"ם הדיוט דאבנט שלו לעולם הי' של כלאים אים עכ"ד ודבריו אלה נפלאים הם מאד חדא דהרי דעת הרמב"ם הוא כשיטת התוס' סוף פ"א דמס' ביצה דהא דאמרינן דקשין אין בהם משום כלאים הוי רק לענין הצעה דהוי רק מדרבנן ולא גזרו בקשין אבל בלבישה והעלאה דהוי דאורייתא גם בקשין אסור מה"ת שכן כתב בפרק יוד מה' כלאים הלכה י"ג אבל בקשים כו' מותר לישב עליהם הרי דס"ל דבלבישה אסור ומשמע דמדאורייתא אסור מדלא כ' דגם בלבישה שאני קשין מרכין שאין לוקין עליהם ועוד דמש"כ דהאבנט לא הי' קשה מבואר בגמרא להיפוך ביומא דף ס"ט דמביא שם הא דתנן לא היו ישנין בבגדי קודש אלא פושטן ומקפלן ומניחן תחת ראשיהן וקאמר לא תימא תחת ראשיהן אלא נגד ראשיהן והכי נמי מסתברא דאל"כ תיפוק לי' משום כלאים הניחא למ"ד אבנט של כה"ג זהו אבנט של כהן הדיוט אלא למ"ד לא זהו אבנטו של הדיוט מאי איכא למימר וקאמר רב אשי לעולם תחת ראשיהן בגדי כהונה קשים הם הרי להדי' דעל האבנט קאמר דהיה קשה ואדרבה מה דתפס לי' הרדב"ז דהחושן ואיפוד היו קשין דבר זה לא נמצא בגמר' כלל ומצינו בדברי קצת מהראשונים להיפך דדעת רש"י ביומא דף ס"ט דכלאים קשין מותרים אפי' בלבישה והקשו עליו התוס' מהא דאיתא בערכין דף ג' כהנים איצטריכא לי' סד"א הואיל ואשתרי להו כלאים והרי בגדי כהונה היו קשין והוכיחו מזה דאפי' בקשין איכא איסורא בלבישה מה"ת והמאור סוף פ"א דביצה תי' שיטת רש"י וכתב דהא דאמרינן ביומא דבגדי כהונה הם קשין קאי רק על בגדי הדיוט דלא הי' בהם כלאים רק באבנט והוא הי' קשה ובערכין קאי על כה"ג דהיו כלאים גם בחושן ואיפוד והם לא היו קשין הרי דכתב ממש מהיפוך להיפוך מדברי הרדב"ז ועוד דהרי התוס' הביאו במנחות דף מ' דברי התוספתא דתני בה בגדי כה"ג שיצא בהם במדינה חייב הרי להדי' דמחייב משום כלאים בשל כה"ג וא"כ ע"כ א' מהני ב' סברות מוכרחין או דשל כה"ג לא היו קשין או כהתוס' דגם קשין אסורין בלבישה מה"ת ואי אפשר כלל לומר כהרדב"ז דאמר הני ב' סברות ביחד דשל כה"ג הי' קשה וקשין מותר גם בלבישה וע"כ לא מצאתי מקום לדבריו ובודאי נראה ברור דגם הרמב"ם מודה דכה"ג מותר אפי' שלא לעבודה ומש"ה נקט רק אבנט אמנם עיקר הדבר טעמא בעי דאמאי ס"ל דהדיוט אסור ללבוש שלא לעבודה וכה"ג מותר ובאיזה סברא חלוק הכה"ג מהדיוט לענין זה והנראה דביומא דף ז' פליגי ר' יהודה ור"ש בריצוי ציץ אם הא דציץ מרצה אי הוי רק בעודו על מצחו של כה"ג או תמיד מרצה ומסתפקנא להך מ"ד דס"ל דאינו מרצה רק עודו על מצחו אי בעינן ג"כ שיהי' לבוש כל הבגדים שלו או סגי כשלובש רק הציץ לחודא ולפי הסברא נראה דבעינן שיהי' לבוש כל הבגדים דהא בכמה דוכתין אמרינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם א"כ הא גם אם לבש הציץ לחודא לא הוי כה"ג והוי כזר שלבש הציץ והך מ"ד הא ס"ל דאינו מרצה רק בעודו על מצחו של כה"ג דוקא וא"כ ניחא הא דנקט הרמב"ם רק אבנט להדיוט דאיהו הא פסק דאינו מרצה רק עודו על מצחו וכמבואר בפרק ד' מה' ביאת מקדש ומש"ה יכול ללבוש כל בגדיו אפי' בשעה שאינו עובד משום שמא יתרחש כעת איזה טומאה לאחיו הכהנים וירצה ומש"ה נקט רק הדיוט דוקא והנראה סמוכין לסברתינו שכתבנו דבעינן לריצוי ציץ שילבש כל הבגדים דידוע דעת הר"ן בסוכה פ"ב וכן הוא דעת הג"א דהא דאמרינן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה היינו אפי' באפשר לקיים שתיהם ולא יתבטל מן הראשונה במה שיקיים את השני' ואפ"ה פטור יעו"ש והקשה עליהם השאגת ארי' בסי' ל"ז מהא דאיתא בערכין דף ג' הכל חייבים בתפילין כהנים לויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא לי' כו' והני כהנים הואיל וליתניהו במצוה דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהי' דבר חוצץ בינו לבין בשרו אימא במצוה דראש נמי ליתניהו קמ"ל דלא מעכבי אהדדי הרי דכהנים בעת עבודתן חייבין מיהא בתפילין של ראש דהא איירי ע"כ בשעת עבודה מדקאמר דליתא בשל יד משום חציצה וזה לא שייך אלא בשעת עבודה ואילו בזבחים דף י"ט אמרינן כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן פטורין מן התפלה ומן התפילין משום דהוי עוסק במצוה ומסיק שם דהא דנקט פטורין ומשמע הא איסורא ליכא קאי על של ראש אבל בשל יד איסורא ג"כ איכא משום חציצה הרי דגם בשל ראש ליכא חיובא והיאך תני בערכין הכל חייבין בתפילין והניחא לפמש"כ התוס' בב"ק דף נ"ו ובכמה דוכתין דהא דעוסק במצוה אינו פטור ממצוה אחרת רק באם יקיים השני' יתבטל קצת מן הראשונה אבל בלא"ה חייב יש לישב דהך דזבחים איירי אם עובד כבר ואם יניח תפילין יצטרך להפסיק קצת מעבודתו בזמן הנחתן ומש"ה פטורין והך דערכין איירי כשכבר הן על ראשו קודם שהתחיל העבודה דליכא ביטול עבודה במה שמונחין עליו וקמ"ל דכה"ג הוא חייב בשל ראש ואסור לו לסלקו אבל לדעת הר"ן והג"א דגם בכה"ג פטורין קשה עכ"ד הש"א. וא"כ הרי גם דעתו של הרמב"ם הוי כהר"ן דבכל גווני פטור דהרי כתב בפרק ששי מה' סוכה הלכה ד' שלוחי מצוה פטורין מסוכה בין ביום בין בלילה וכתב שם המ"מ דיש מי שאומר והוא שיהי' בענין שאם ישב בסוכה יתבטל קצת מאותה מצוה ואינו נראה כן מדברי הגאונים ולא מדברי רבינו שסתם וכתב שלוחי מצוה פטורין אלמא בכל גווני פטורין וא"כ הא גם עליו קשה קושית השאגת ארי' הן אמת דיש לדחות עיקר הקושי' דלא ידעתי מנ"ל להש"א דלהר"ן יהיה מותר לסלק התפילין מעל ראשו דעד כאן לא אמרינן רק דהעוסק במצוה פטור מלעשות מצוה אחרת אבל אם כבר הם עליו וא"צ להעשי' כלל אפשר דגם הוא מודה דהעוסק במצוה אינו נפטר ממצוה שעליו מכבר ואסור לו לסלק התפילין וא"כ גם להר"ן ניחא הך סוגיא דערכין כמו להתוס' דאיירי בשכבר הם עליו קודם העבודה אמנם עיקר הדבר מה שכתב הש"א דלהתוס' ניחא דבערכין איירי כשכבר היה לבוש בתפילין דאז אינו מתבטל מהעבודה לא ברירא לי כל כך דהרי תפילין אסורין בהסה"ד וצריך למשמש בהן כל שעה וגם העבודה צריכה מחשבה לשמה ובע"כ יתבטל מהעבודה בעת שימשמש ויכוין בהתפילין ואע"ג דדעת התוס' ביומא דף ח' ד"ה ומה דהא דתפילין אסורין בהסה"ד לא הוי רק מדרבנן מ"מ הרי כתב הרמב"ם בפרק ד' מה' תפילין הלכה י"ג מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מתפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהם הרי דמהאי טעמא ס"ל דפטורין וע"ש ברמב"ם דמהמשך דבריו משמע ג"כ דעיקר הטעם הא דכהנים בעבודתן פטורין מן התפילין הוי רק משום הסה"ד דאחר שכתב הך דינא דמצטער פטור משום הסה"ד סיים באותו הלכה כהנים בעבודתן כו' וא"כ הא גם בהיו עליו מקודם צריך להיות פטורין אבל לפי מה שכתבנו דלמ"ד דאינו מרצה רק עודו על מצחו בעינן כל הבגדים לריצוי ציץ דבלא"ה אין כהונתן עליהם הא ניחא שפיר דהא י"ל דהך ברייתא דערכין אתי' כהך מ"ד וא"כ כהן גדול גם בשעה שאינו עובד והיה לובש הציץ כי היכי דירצה על טומאה שיתרחש לכהנים העובדים היה צריך ללבוש כל הבגדים ולא היה אפשר לו להניח התפילין של יד דיהיה חציצה וא"כ הא לא ירצה אז אבל בשל ראש הא חייב שפיר לכ"ע דלא מיבעי לשיטת התוס' בב"ק הא ודאי דחייב דהרי לא יתבטל כלל בזה שיהיה מניח תפילין כיון דאינו עובד אז אלא אפי' לדעת הר"ן ניחא ג"כ דהא התוס' הביאו ראיה לדעתם דאינו פטור רק כשיתבטל מהמצוה הראשונה דאל"כ אדם שלובש תפילין יהיה פטור מכל מצות שבתורה וכן הביאו ראיה מהא דס"ל לרבה דשומר אבדה הוי שומר חנם דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא ואם יהיה פטור מלמיתב ריפתא לעני כל זמן שהאבדה בידו הא ודאי שכיח טובא ומכל זה הוכיחו דאם אפשר לו לקיים שניהם שפיר חייב והר"ן תירץ קושיות אלו לשיטתו דרק העוסק במצוה פטור אבל מי שיש לו תפילין בראשו או אבידה בביתו הא אינו עוסק בו רק מקיים מצוה הוא וכה"ג לא פטור וא"כ כה"ג בשעה שאינו עובד רק לובש הבגדים משום ריצוי ציץ הא לא הוי עוסק במצוה והוי רק מקיים מצוה ודומה ממש למניח תפילין דאינו פטור משארי מצות וא"כ ניחא הך דערכין דהא דקאמר הכל חייבין בתפילין דאע"ג דליתניהו בשל יד מ"מ חייבין בשל ראש איירי בכה"ג ולא בשעת עבודה ומ"מ פטור בשל יד וחייב בשל ראש ואין זה דוחק כלל לפרש הא דאמר הגמרא כהנים איצטריכא לי' הוי הרבותא רק על כה"ג דהרי דכוותיה איתא שם בערכין הכל חייבים בציצית כהנים ולוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא לי' סד"א הואיל ואשתרי כלאים גבייהו לא לחייבו בציצית קמ"ל נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי וכבר הבאנו לעיל בסמוך דברי המאור דמפרש דקאי רק על של כה"ג דבשל כהן הדיוט היה קשים וליכא איסור כלאים וכמו כן נוכל לפרש דהך דקאמר הכל חייבים בתפילין כהנים הוי ג"כ הרבותא רק על כה"ג וכמש"כ ואיירי שלא בשעת עבודה דומי' דלוים וישראלים דנקט דע"כ הוי בשעה שאינם עומדין על הדוכן והמעמד דאז הא ודאי דלכ"ע פטורים וכמו דאיתא בזבחים דף י"ט וכמו כן הך כהנים הוי כה"ג שאינו עובד רק לובש הבגדים משום ריצוי ציץ:

ג

ואין להקשות על זה דהרי הא דחציצה אסור גבי בגדי כהונה ילפינן לה מדכתיב ומכנסי בד ילבש על בשרו שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין בשרו וא"כ נראה דדוקא בין בשר להבגד אסור חציצה אבל בין בגד לבגד כגון אם יש שום דבר על הכתונת וחוצץ בין כתונת לאבנט לא פסלה חציצה כלל ואין זה דוחק דהרי בזבחים דף י"ט בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן וליכא או דלמא דרך לבישה בכך אם נאמר דגם בנכנסה לו רוח אסור והרי ליכא שום דבר חוצץ כלל וע"כ דמפרש הפסוק דעל בשרו שיהיה הבגד מונח על הבשר דוקא ולא יהי' מובדל וממילא הוא דאסרינן חציצה דנמצא הבגד מובדל מהבשר אבל חציצה לא כתוב כאן כלל א"כ הא ע"כ לא קאי הך פסוק רק על הכתונת ומכנסיים שהם מונחים על הבשר אבל בגדים העליונים הא בלא"ה אינם מונחים על הבשר כלל וא"כ הא שפיר כתבנו בדגם אם נאמר דבנכנסה לו רוח מותר והך ילבש על בשרו בא למעט שלא יהיה דבר חוצץ מ"מ לא קאי רק לאסור חציצה בין בגד לבשר ומנ"ל גם לאסור בין בגד לבגד וז"ל הרמב"ם בפרק יו"ד מהל' כלי המקדש ה"ו אפילו נימא אחת או עפר או כינה אם היתה בין בגד לבשר הוי חציצה הרי דלא כתב סתמא דהוי חציצה רק התנה תנאי אם הי' בין בגד לבשר וכן שינה ושילש שם הרמב"ם באותו פרק בכל מקום שהזכיר חציצה הזכיר ג"כ שיהי' בין בשר לבגד ומדבריו ודאי משמע דדוקא נקט לה אבל בין בגד לבגד לא פסלה חציצה וא"כ הא אי אפשר לפרש כמש"כ דהך דערכין קאי על כה"ג דהרי ידוע מחלוקת הראשונים אי חציצה אסורה בתפילין או לא ועי' בר"ן דמגילה פרק הקורא עומד שהביא דברי הרשב"א שכתב דמותר להניח תפילין של ראש על הכובע ואינו אסור משום חציצה ורק תפילין של יד אסור להניח על הבגד משום דכתיב והיו לך לאות ולא לאחרים לאות וכתב המג"א בסי' כ"ז ס"ק ו' דכיון דס"ל דחציצה מותרת בתפילין ורק משום לך לאות אסור בשל יד א"כ מי שיש לו מכה מותר להניח התפילין על הסמרטוט שבידו כיון דמכסה אותו בבגד אחר ואינו מגולה והא דלא לבשו הכהנים השל יד על הכתונת ויכסו אותו בבגד אחר משום דאינם יכולים להניח עוד בגד משום יתור בגדים ולפי מה שכתבנו דאיירי בכה"ג הדר תיקשה דהי' יכול להניח השל יד על הכתונת וילבש עליהם המעיל וא"כ הא יהיה התפילין מכוסה ולא יהיה לאחרים לאות וגם משום חציצה למעיל ליכא דהא כתבנו דבין בגד לבגד ליכא איסור חציצה ואמאי קאמר דליתניהו בשל יד אלא ע"כ קאי הסוגיא על כהן הדיוט דלא היה לו רק הכתונת ומש"ה לא היה יכול ללבוש השל יד על הכתונת דיהיה מגולה זה אינו קושיא מכמה טעמים חדא דהוי רומי' דגברא אגברא דהרי נוכל לומר דהרשב"א והר"ן דס"ל דחציצה אינו אסור בתפלין הם סוברים דבבגדי כהונה גם בין בגד לבגד אסור חציצה ומש"ה לא היה יכול כה"ג להניח השל יד על הכתונת דיהיה חציצה להמעיל והרמב"ם דמשמע מדבריו דס"ל דבין בגד לבגד ליכא חציצה אפשר סובר דבתפילין אסור חציצה וכדעת הרא"ש בה' ציצית שחולק על הרשב"א וס"ל דגם של ראש אסור להניח על הכובע (ועוד דהרי דעת הרמב"ם בפרק ט' מה' כלי המקדש דלהמעיל לא הי' לו בתי ידים רק נחלק לשתי כנפות מסוף הגרון עד למטה וכתב הכ"מ דכן כתב הרמב"ן ג"כ והראב"ד השיג עליו וכתב מנין לו זה ועכ"פ להרמב"ם ניחא דאם היה מניחן על הכתונת לא היו מכוסין כלל ע"י המעיל שוב מצאתי זה בפרי מגדים על או"ח סי' כ"ז, ועוד דהרי כתב הר"ן שם במגילה דלא תיקשה על הרשב"א מהא דאמרינן בערכין שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין ולהרשב"א אמאי לא היה מניחן על המצנפת ותי' דאסור להניח דבר אחר של מצוה על המצנפת וכמו כן נאמר דעל הכתונת ג"כ אסור להניח דבר אחר דמה בין כתונת למצנפת ועי' בשו"ת רשב"א ח"ג סי' רפ"א שכתב בעצמו לישב קושית הר"ן דמש"ה לא היה אפשר להניחו על המצנפת משום דמצנפת הוי מצוה ומצוה מפסקת והוי חציצה לתפילין דומיא להא דאמר בזבחים דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה ולפי זה הא ודאי לא היה יכול להניחן על הכתונת ואין אנו צריכין לסברתו של המג"א דהאיסור הוי משום ולא לאחרים לאות וגם דעיקר דינו של המג"א במה דכתב דלהרשב"א ולהר"ן יכול להניחן על הבגד ולכסותו בבגד אחר צע"ג ואינו נראה כן והגם דעיקר הקושי' שעל מג"א מצאתי אח"כ בפמ"ג סי' כ"ז מ"מ אכתבנו כאן הואיל והוספתי בראיות ברורות מדברי הראשונים דלפי הבנת המג"א דלהרשב"א ליכא איסור בשל יד רק מה שנשארו התפילין מגולין וקשה על זה דהא במנחות דף ל"ז איתא רב אשי הוי יתיב קמיה דאמימר הוי ציירי בידי' ומתחזיין תפילין א"ל לא סבר לה מר לך לאות ולא לאחרים לאות א"ל במקום לך לאות איתמר פי' דהברייתא הביא להך דרשה על המקום דמזה ידעינן דמקום הנחתו הוי על הקיבורת ולא על פס היד דבעינן מקום לך לאות דהיינו מקום שרגילין לכסותו ולעולם מותרין להיות מגולין וכן פסקינן בשו"ע סוף סי' כ"ז וא"כ הא תיקשה על הרשב"א שכתב דשל יד לא יכול להניח על הבגד משום לך לאות כיון דגם לכתחילה מותרין להיות מגולין ובע"כ צ"ל דכוונת הרשב"א דעל הבגד לא מקרי מקום לך לאות וכמו דידעינן מהך דרשה דהוי על הקיבורת מקום שרגילין בני אדם לכסותו ס"ל להרשב"א דכמו כן יש למעט מיני' על הבגד דרק על הבשר מקרי מקום לך לאות שרגיל לכסותו וא"כ הא ודאי דלהרשב"א ג"כ לא מהני במה דיכסנו בבגד אחר דכיסוי זה אינו לא מעלה ולא מוריד ממ"נ דאם גם על הבגד מקרי מקום לך לאות הא לא איכפת לנו במה שנשארו מגולין דהא מותרין להיות מגולי' ואם לא הוי מקום לך לאות מה מהני מה שמכסה אותו ועוד דהא זה לשון התוס' בערכין דף ג' בד"ה שלא ותפילין על בשרו בעינן דכתיב לך לאות ולא לאחרים לאות הרי להדי' דמזה ידעינן דבעינן שיהיו על בשרו דוקא וגם ז"ל הר"ן בפרק לולב הגזול על משנה דאין אוגדין את הלולב דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא ובתפילין דכתיב בהו לך לאות הרי להדיא דגם הר"ן מודה דבשל יד אסור חציצה ולא פליגי הפוסקים רק בשל ראש ועכ"פ הך דערכין נוכל לאוקמא בכה"ג:

ד

ודרך אגב ראיתי לעורר בכאן ספק א' שיש לי בדברי הר"ן במגילה במה שכתב דלהכי בנתן תפילין של יד על בית אונקלי אסור משום דכתיב לך לאות דלמה הוצרך לטעם זה תיפוק לי' מדכתיב לאות על ידך ואם יניחם על הבגד הוי מעל דמעל וכמו דפסלינן ביבמות דף ק"ב בלבש ב' מנעלים וחלצה העליון דכתיב מעל רגלו ולא מעל דמעל ועי' באה"ע סי' קס"ט סעיף כ"ו דמהאי טעמא צריך להיות המנעל של חליצה על רגל יחף ולא על בתי שוקיים ועיי' עוד במרדכי ה' ציצית שכתב בשם מהר"ם שאין לעשות טלאי תחת הכנף משום דכתיב על כנפי בגדיהם ולא מעל דמעל וגם המרדכי שם אינו חולק עליו רק דכיון דתפרו לבגד הוי בגד אחד יעו"ש וא"כ גבי תפילין הא ודאי צריך להיות אסור מהאי טעמא להניחן על הבגד וצ"ע:

ה

ונהדר לדידן דלהך מ"ד דעודו על מצחו מרצה נראה דבעינן כל הבגדים לריצוי ציץ. ואין להביא ראיה להיפוך מהא דבקידושין דף ס"ו בעובדא דינאי המלך דקאמר הקם להם בציץ שבין עינך והקשו התוס' שם היאך הותר לו ללובשו שלא לעבודה דמיד שיש שהות לפושטו משמע דלא ניתנו ליהנות בהן ומפרש רבינו תם דציץ משום דכתיב בו והיה על מצחו תמיד משמע דמותר גם שלא בשעת עבודה אבל שארי בגדים לא הרי דס"ל לר"ת דבציץ מותר ובשארי בגדים אסור זה אינו דהתוס' כתבו זאת אליבא דמ"ד דגם באינו על מצחו מרצה ולדידי' הא ודאי לא בעינן לבישת הבגדים משום ריצוי ומ"מ כתב ר"ת דאפ"ה הציץ מותר לו ללובשו גם שלא לעבודה משום דכתיב בו על מצחו תמיד אבל למ"ד דאינו מרצה רק עודו על מצחו שפיר י"ל דגם התוס' מודים דאינו מרצה רק בהי' לבוש הבגדים ושוב אין חילוק בין ציץ לשארי בגדים אמנם מדברי התוס' דיומא דף ס"ט נוכל להוכיח להיפוך דגם שם הקשו על הך דהקם להם בציץ שבין עיניך והרי הוי שלא לעבודה וגם הוסיפו שם להקשות דהא הוי במדינה ובמדינה מבואר ביומא שם דבגדי כהונה לא ניתנו ליהנות וכתבו ומיהו למ"ד דאין הציץ מרצה רק עודיהו על מצחו ניחא דלדידי' יכול להניחו כל שעה כי היכא דלהוי מרצה הרי דס"ל דלהך מ"ד יכול להניח הציץ אפי' במדינה כי היכי דלהוי מרצה דס"ל דגם כשהוא במדינה כשלובש הציץ שפיר מרצה וא"כ הא מוכח דס"ל להתוס' דגם להך מ"ד לא בעינן כל הבגדים לריצוי דהרי זה ודאי דשארי הבגדים אסור אפי' לכה"ג ללובשם במדינה דהא ביומא שם דמסיק דבמדינה לא ניתנו ליהנות ופריך ובמדינה לא ומביא שם עובדא דשמעון הצדיק שהלך עם זקני ישראל לקראת אלכסנדר מוקדון בבגדי כהונה ומשני עת לעשות לה' ומאי הקשה הא שמעון הצדיק הי' כה"ג ומוכרח דגם לכה"ג אסור במדינה ללבוש כל הבגדים ואפ"ה הא כתבו התוס' דמותר ללבוש הציץ אפי' במדינה כי היכי דלהוי מרצה ומוכרח דס"ל דלא בעינן כל הבגדים אמנם גם זה יש לדחות ולעולם י"ל דגם התוס' מודים דבעי כל הבגדים ולפי מש"כ התוס' דלהך מ"ד מותר ללבוש אפי' במדינה כי היכי דלהוי מרצה ה"ה דכל הבגדים מותר לו ללבוש גם במדינה והא דפריך ביומא משמעון הצדיק י"ל דפריך אליבא דמ"ד דס"ל דגם באינו על מצחו מרצה ולדידי' כהן הדיוט וכה"ג שוים בשארי הבגדים ושניהם אסורים במדינה דהא לא צריך ללבוש משום ריצוי ופריך מעובדא דשמעון הצדיק דודאי דגם הך מ"ד לא יחלוק על שמעון הצדיק וכל זקני ישראל היו שם ומעשה רב והנה בירושלמי פ"ב דחגיגה איתא הובא בתוס' דחגיגה דף י"ז בד"ה אין א"ר יוסי בר' בון בשם ריב"ל בכל יום כה"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם היו שם נדרים ונדבות הוא מקריבן והולך בתוך ביתו כו' ר' עקיבא בשם ריב"ל אמר לא הי' עושה כן אלא בשבתות ויו"ט אית תנויי תני הציץ מרצה על מצחו אית תנוי תני בזויות כו' מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לר' יוסי בר' בון דאמר בכל יום מתלבש כה"ג בכליו ומ"ד אפי' בזוית מסייע לר' עקיבא ולכאורה קשה דהיאך קאמר דמ"ד שאינו מרצה רק עודו על מצחו מסייע לי' לר' יוסי בר' בון והרי גם לר"ע ניחא כיון דכתבו התוס' דהציץ לכ"ע הי' מותר ללובשו אפי' במדינה וא"כ גם הך מ"ד מצי ס"ל כר"ע דלא הי' בא לבהמ"ק רק בשבתות וי"ט ובכל יום הי' לובש הציץ בביתו וגם שפיר מרצה ולכאורה יש להוכיח מזה דבעינן כל הבגדים לריצוי ציץ וגם נאמר כמש"כ בסמוך דלבישת כל הבגדים הי' אסור אפי' לכה"ג במדינה כדמוכח מהא דפריך מעובדא דשמעון הצדיק דבחוץ לא ניתנו ליהנות בהן ומש"ה הי' מוכרח לבא למקדש בכל יום משום לבישת הבגדים וכר' יוסי בר' בון אמנם באמת אין מזה ראי' כלל לעיקר דברינו דנהי דזה מוכח מהירושלמי הנ"ל דלא ס"ל כהתוס' הנ"ל דלהתוס' דיומא שכתבו דיכול ללבוש הציץ בחוץ ומרצה שם הא ודאי קשה מהירושלמי הנ"ל דא"כ מצי אתיי' האי תנא גם כר"ע והי' לובשו בביתו אבל ראי' לדברינו דבעינן כל הבגדים לריצוי ג"כ ליכא דמה שמקשינן דגם לר"ע ניחא דילבשו בביתו ותירצנו דכיון דבעי כל הבגדים מש"ה א"א ללובשו בחוץ אינו מספיק כלל דהרי זה גופה טעמא בעי דאמאי יהי' אסור לכה"ג ללבוש בגדיו במדינה דבשלמא גבי כהן הדיוט דאין עליו מצות לבישת הבגדים רק משום עבודה ועבודה הא לא הוי רק במקדש ושפיר מחלק הגמר' ביומא דאע"ג דניתנו ליהנות בהן מ"מ זה לא הוי רק במקדש דהוי מקום עבודה אבל לא במדינה אבל בכה"ג לפמש"כ דלריצוי בעינן כל הבגדים אם נאמר דגם כשהוא לבוש הציץ במדינה יהי' מרצה א"כ גם במדינה יהי' מותר לו ללבוש בגדיו ומה חילוק יש בכה"ג בין מקדש למדינה וא"כ הדר קשה דמצי אתי' גם כר"ע ובע"כ ההכרח לומר דס"ל להירושלמי דלהך מ"ד דאינו מרצה רק עודו על מצחו הוי הריצוי כעין עבודה ואינו מרצה רק כשהוא במקדש ואם ילבש במדינה לא ירצה וא"כ שוב ליכא ראי' כלל דבעינן כל הבגדים לריצוי דהא בע"כ מסייע לר' בון כיון דבמדינה אינו מרצה ורק דברי התוס' דיומא שכתבו דמרצה גם במדינה וכתבו דמש"ה מותר לו ללובשו גם במדינה צע"ג לי מהך ירושלמי אמנם גם בלא ראי' נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל דבעינן כל הבגדים לריצוי וכמו שכתבנו לעיל מילתא בסברא וגם סמכנו הדבר מסוגי' דערכין דקאמר הכל חייבין בתפילין ומש"ה מותר לכה"ג ללבוש בגדיו במקדש גם בשעה שאינו עובד שמא יתרחש טומאה להכהנים וירצה וכמו שכתבו התוס' ביומא דלהך מ"ד מותר ללבוש הציץ כי היכא דלרצי והרמב"ם ס"ל דמה"ט מותר בכל הבגדים ומש"ה נקט הרמב"ם האיסור רק באבנט ובהדיוט דכה"ג לעולם מותר דהא גם בלילה מקטירין איברים ופדרים ומהפכין בצינורא ואין הכי נמי דאם יתרחש איזה זמן שאין הכהנים עובדים וכגון בלילה וכבר הקטירו כל האברים ונתאכלו כבר יהי' אסור גם לכה"ג ללבוש הבגדים אבל הוא רחוק המציאות ומש"ה נקט בהדיוט דבכל גווני אסור שלא לעבודה והא דאמר בירושלמי דחגיגה דלמ"ד אינו מרצה רק עודו על מצחו אתי' כר' יוסי בר' בון דאמר דכל יום כה"ג לובש בגדיו ובא ומקריב התמיד דנהי דזה ניחא הא דמוכרח לבא למקדש דבחוץ אינו מרצה מ"מ אמאי צריך להקריב הקרבנות כיון שכתבנו דבשביל ריצוי ציץ לחודא מותר לו ללבוש כל בגדיו גם זה ניחא דכיון דהי' מוכרח להיות במקדש וללבוש הבגדים מש"ה ממילא הי' עובד דלמה לו להיות יושב בטל שמה והרי בע"כ צריך לומר כן לשיטת הראב"ד דס"ל דגם כהן הדיוט מותר ללבוש הבגדים שלא לעבודה א"כ הא דאמר בירושלמי שהי' עובד ע"כ צ"ל דכיון דהי' במקדש ממילא הי' עובד וכמו כן נאמר להרמב"ם ואין להקשות על זה מהא דירושלמי דמס' כלאים שהבאנו לעיל בסי' א' אות ג' דאמר אין עראי לכלאים במקדש ופריך מהא דתני' כהן שיצא לדבר עם חבירו ולא מתרץ לה דהך דיצא לדבר איירי בכה"ג דשרי דכיון דתני יצא א"כ לא איירי במקדש ושם אינו מרצה וגם לכה"ג היה אסור וגם הא דהבאנו לעיל בסי' א' אות ב' ראי' מהא דתנן ביומא דף ס"ח בא לו כה"ג לקרות בבגדי בוץ קורא ואם לאו קורא באיצטלית לבן משלו והקשינו דהרי יש לו עוד ברירה ללבוש הבגדי זהב והוכחנו מזה דאיכא איסור כלאים בבגדי כהונה גם לדברינו אלה ניחא חדא דהרי הי' קורא בהה"ב ולא הי' בעזרה ושם לא הי' מרצה כלל ועוד דהרי ביוה"כ לא הוכשרה עבודה רק בכה"ג ובשעה שהכה"ג הי' קורא בתורה לא היו הכהנים עובדין כלל ולא הי' צריך אז לריצוי ציץ וגם דהא אנן קיימינן למ"ד דס"ל דאינו מרצה רק עודו על מצחו ולדידי' הא אמרינן ביומא דף ו' דביוה"כ לא הי' צריך לריצוי ציץ כלל דאיהו ע"כ ס"ל דטומאה הותרה בציבור יעו"ש ומש"ה גם הכה"ג הי' אסור ללבוש הבגדים שלא לעבודה בשבת ויו"הכ דליכא רק קרבן ציבור:

ו

ובדברינו אלה יתבאר לנו היטב דברי התוספתא שהביאו התוס' במנחות דף מ' בד"ה תכלת והכי איתא שם דבגדי כהונה ובגדי כה"ג אין בהם משום כלאים בגדי כה"ג שיצא בהם במדינה חייב ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פטור והנה מה שקשה על הרמב"ם דס"ל דהדיוט אסור ללבוש האבנט אפי' במקדש שלא לעבודה כבר כתבנו בסי' ב' אות י"ד דהתוספתא איירי בלבשם לעבודה ולשהות בהם אחר העבודה גם הרמב"ם מודה דמותר יעו"ש אמנם דברי התוספתא מעצמן אינם מובנים דלמה ברישא נקטה לתרווייהו דאין בהם משום כלאים ובסיפא נקט רק לכה"ג ושבקה להדיוט והניחא לשיטת רש"י ביומא דף ס"ט דכלאים קשין מותרים אפי' בלבישה וכתבנו לעיל בשם המאור דלשיטה, זו צ"ל דרק האבנט היה קשה אבל חושן ואפוד לא הי' קשין וא"כ ניחא דברישא דתני סתמא אין בהם משום כלאים נקט גם ההדיוט אבל בסיפא דמסיים בה דבמדינה חייב בע"כ לדעת הראב"ד בספר תמים דעים סוף פ"א דביצה שהשיג בזה על המאור וכתב דגם החושן ואפוד הי' קשין וכן לשיטת התוס' בסוף פ"א דביצה וביומא שם דגם כלאים קשין אסורין בלבישה מה"ת וכן הוא דעת הרמב"ם וכמש"כ למעלה קשה למה תני בסיפא רק כה"ג לחודא אבל לדברינו ניחא דברישא תני בגדי כהונה ובגדי כה"ג אין בהם משום כלאים פי' בלבשם מתחילה לעבודה ואח"כ נקט בסיפא בגדי כה"ג היוצא בהם למדינה חייב ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פי' בין לובשם לשרת ובין לובשם שלא לשרת מותר דהוא מותר גם ללובשו לכתחילה משום ריצוי ציץ ומש"ה נקט רק כה"ג דהדיוט אפי' במקדש אסור ללבוש לכתחילה והא דכה"ג אסור בחוץ משום דבחוץ אין הציץ מרצה וכמו שכתבנו למעלה:

ז

ולפי שהבאנו קצת סמוכין מדברי התוספתא דיש חילוק בין כה"ג לכהן הדיוט משום ריצוי ציץ אמרתי לכתוב עוד טעם אחר במה שיש לומר החילוק ביניהם ואע"ג דאין טעם זה עולה לדעת הרמב"ם שאנחנו עוסקין כעת בדעתו מ"מ לא מנעתי מלכותבו כאן ועכ"פ דברי התוספתא יתיישב בם דהנה ביומא דף ס"ט איתא האי נמטא גמדא דנרש שרי' פי' דקשין ואין בהם משום כלאים וכתב שם רש"י וז"ל שרי' אין בו משום כלאים דהעלאה דומי' דלבישה דאית בו הנאת חימום הוא דמיתסר והקשו עליו התוס' מהא דאמרינן בערכין כהנים איצטריכא לי' סד"א הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו והרי בגדי כהונה קשים הם ומש"ה כתבו דרק בהצעה דהוי רק דרבנן לא גזרו בקשין אבל בלבישה והעלאה דהוי דאורייתא גם קשין אסור מה"ת ובביצה דף ט"ז כתב רש"י וז"ל בגדים קשין שאינם מחממין מותר לישב עליהם וכ"כ שם נמטא גמדא דנרש שרי' לישיבה דאינו מחמם הרי דקדק רש"י וכתב דרק לישיבה מותר וזהו כשיטת התוס' ונמצאו דברי רש"י סותרים זה את זה והנראה לישב דלא יהיה סתירה בדבריו בסברא חדשה והגם דלא מצאתי לה שום סמך בדברי הראשונים ז"ל עם כל זה לא מנעתי מלכותבו ופיטפוטי דאורייתא טבין והמעיין יבחר אם לקבל או לא והוא דסבירא ליה לרש"י דכלאים הא כתיב לא תלבש ואסרה התורה כל מה דהוי לבישה וכיון דסתם לבישה לא הוי רק בהנאת חימום וכמו דאיתא ביבמות דף ד' כתב רחמנא לא תלבש דומיא דלבישה דאית בו הנאה ומש"ה כלאים קשין לא מקרי לבישה ולא הוי בכלל האיסור. ומ"מ מודה רש"י דמה"ת אסור ללבוש גם קשין דמיד שלובש ומתקשט בו שוב אחשבי' איהו ונקרא אצלו לבישה שפיר דהא גם בשלובש בגד לא משום חימום רק להתקשט בו הא מקרי ג"כ לבישה וכדאיתא בשבת דף ע"ז לבישה לא בושה והא דאמרי' ביבמות דהיכא דליכא הנאה מותר הא שם קאי על מוכרי כסות דהם אינם לובשים אותו משום לבישה רק להראותו להקונים איהו ולא אחשביה אבל בלובשו למלבוש אע"ג דליכא חימום אחשביה ואסור והרי זה דומה להא דאמר בחולין דף ק"כ הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב וקאמר הגמרא בשלמא הקפה את הדם כיון דאקפי' אחשובי אחשבי' וכתב שם בחידושי הרשב"א דאי לאו הך סברא דאחשביה הוי ס"ד דפטור דלא חייבה תורה בדם אלא כדרכו דרך ברייתו דהיינו מחוי הרי דאפ"ה כיון דאחשבי' חייב וכן מצינו בפסחים דף כ"א דקאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו וכתב שם הרא"ש דיש רוצים לומר דלאו דוקא קאמר דבהנאה מותר רק ה"ה באכילה מותר דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר דאע"ג דבטל דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו אכל ליה אסור וכ"כ הרב הברצילוני ועי' באו"ח סי' תמ"ב בט"ז ס"ק ח' שכתב דסברתו של הרא"ש הוי משום דאיהו אחשביה וכ"כ הב"ח באו"ח סי' תרי"ב דאם שתה הרבה חומץ ביוה"כ מש"ה חייב דאע"ג דלא הוי אוכל מ"מ הא אחשבי' וכן מצאתי סברא זו בריטב"א בחידושיו למס' מכות דף י"ז על הא דאמר ר"ש דכל שהוא למכות וכתב דאע"ג דסתם אכילה הוי בכזית מ"מ כיון דאכלו ואחשביה ס"ל לר"ש דלוקה עליו בכל שהוא:

ח

ובדברי הריטב"א הללו עמדתי על דברי התוס' במס' ע"ז דף ס"ז בד"ה ואידך שכתבו בשם רבינו יקר דאע"ג דס"ל לר"ש כ"ש למכות מ"מ איצטריך שפיר לדידיה קרא לומר דהיתר מצטרף לאיסור דעד כאן לא קאמר ר"ש כל שהוא למכות רק כשהוא בעין אבל לא ע"י תערובת וכבר מפורסם הקושיא בפי העולם משבועות דף כ"א דמדייק הגמרא דר"ע לא ס"ל כר"ש מהא דקאמר ר"ע נזיר ששרה פיתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד ס"ל כר"ש למה לי צירוף ולרבינו יקר הא בתערובת מודה ר"ש דבעינן כזית ולפי הנ"ל ניחא דס"ל לרבינו יקר כהריטב"א דכ"ע מודים דסתם אכילה הוי בכזית והא דס"ל לר"ש דחייב בכ"ש הוי משום דנוטלו ואוכלו אחשביה ומש"ה ס"ל לרבינו יקר דזהו דוקא כשאכלו במחשבה שמכוין לאכילת האיסור אבל אם נתערב האיסור מעצמו בהיתר והוא אינו רוצה כלל באכילת האיסור וכוונתו הוי רק משום ההיתר הא לא שייך סברא דאחשבי' ומש"ה מודה דבעי כזית וזהו רק כשנתערב בעצמו אבל ר"ע הא אמר נזיר ששרה פיתו ביין דמכוין לאכול היין הדר אחשבי' ולר"ש לא בעינן כזית ועי' בלשון רבינו יקר שהביאו התוס' בע"ז וז"ל ואצטריך שפיר משרת להיתר מצטרף לאיסור כגון בחצי זית יין שנבלע בחצי זית פת וקאכלו הרי דנקט שנבלע פי' ממילא וזה ברור בע"ה:

ט

ונהדר לדידן דשפיר י"ל דכלאים קשין דפטור דידהו הוי משום דלא מקרי לבישה ומ"מ מיד כשלובשו הא אחשבי' והוי לדידיה שפיר לבישה וחייב עליו ונ"מ איכא בין רכין דהוי מצד עצמה לבישה ובין קשין דלא הוי לבישה רק משום דאחשביה היכא דלבשו שלא בכוונה רק עלו הכלאים עליו מעצמן דברכין הוי איסורא דכלאים ובקשין ליכא איסורא כלל דהא לא אחשבי' ובזה מיושב דברי רש"י שכתב נמטא גמדא דנרש שרי לישב עליו דללבוש אסור משום דאחשבי' אבל לישב עליו מותר דהצעה הא הוי רק מדרבנן משום גזרה שמא תיכרוך לו נימא על בשרו שלא בכוונה והוא לא יהיה יודע בה ובקשין הא גם אם יכרוך לו נימא הא ליכא איסורא כיון דהוי בלא כוונה והא שכתב רש"י ביומא הטעם משום דהעלאה דומיא דלבישה הוא דאסורה לא בא לומר דיהיה מותר ללובשו רק כוונתו לדברינו דנותן טעם אמאי לא חיישינן גם בקשין שמא תיכרוך וע"ז כתב דהיכא דלא אחשבי' לא הוי איסורא רק אי אית ביה הנאת חימום ומש"ה גם אם תיכרוך לו ליכא איסורא אבל רכין אסורין גם בהצעה דהם אסורין מצד עצמן וחיישינן שמא תיכרוך לו על בשרו ואין להקשות על זה דהא גם בעשר מצעות וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן ובכה"ג הא נראה דאין האיסור משום שמא תיכרוך לו נימא על בשרו דהא אי אפשר שתיכרוך כיון דהמצעות מפסיקין בין הכלאים להבשר ובע"כ הוי הטעם משום דאם נתיר לו הצעה גזרינן שיבא להתיר לבישה ועיין בר"ן סוף פ"א דביצה שכתב להדי' דבהצעה מלבד החשש דשמא תיכרוך איכא גם גזירה משום שמא יבא להתיר גם לבישה וכן בנדה דף פ"א כתבו התוס' בד"ה ולא דגזרו הצעה אטו לבישה וא"כ לדברינו דבלבישה מודה רש"י דגם בקשין איכא איסורא דאורייתא א"כ מה הועיל רש"י בסברתו שכתב דהעלאה דומיא דלבישה דאית בו הנאה אסור דנהי דליכא חששה דשמא תיכרוך מ"מ ליתסר משום גזרה דלבישה זה אינו קושיא כלל דהא גם בלא דברינו תיקשה כמו כן לשיטת התוס' דס"ל דבקשין איכא איסור דאורייתא בלבישה דאמאי לא גזרו בהצעה אטו לבישה וצ"ל דבקשין דאין רגילות כל כך בלבישה לא גזרו וכמו כן ס"ל לרש"י רק דהוי קשה ליה לרש"י דנהי דמשום גזירה ליכא משום דאין דרכו ללובשו מ"מ ליתסר משום הך חששה דשמא עתה בעת ששוכב עלי' יכרוך לו על בשרו ועל זה כתב רש"י דהעלאה דומי' דלבישה בעינן ועוד דעיקר הסברא שכתב הר"ן דגזרו הצעה אטו לבישה אינו מוסכם וי"ל דגם הא דאסרו עשר מצעות הוי הכל רק משום שמא תיכרוך וכן כתבו התוס' בפסחים דף מ' בד"ה ולא יעשנו דגם הא דעשר מצעות הוי רק משום שמא תיכרוך וז"ל הרמב"ם בפרק יו"ד מה' כלאים הלכה י"ב ומדברי סופרים אפי' עשר מצעות זה על זה והתחתון כלאים אסור לישב עליהם שמא תיכרוך כו' ועיין עוד בר"ן שם בביצה במה שמדקדק בלשון רש"י שכתב גבי עשר מצעות אסור לישן עליהם מדרבנן יעו"ש ובדברינו אלו נעמוד על החילוק שיש בין כה"ג לכהן הדיוט דלעיל בסי' ב' אות כ"ו הבאנו דברי רש"י בקידושין דף ס"ו דס"ל דמשום הך סברא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ידעינן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן ומותר אפי' ללובשן לכתחילה שלא לעבודה כלל יעו"ש וגם הבאנו שם באותו סימן דברי הרא"ש בה' ציצית שכתב דגם באיסור כלאים של בגדי כהונה הא שייך הך סברא דלא ניתנה תורה למאה"ש וא"כ נדקדק מזה דגם איסור כלאים הותרה לגמרי ולשיטת רש"י יש לנו להתיר משום הך סברא אפי' ללובשו לכתחילה שלא לעבודה אבל לדברינו אינו דבשלמא לענין איסור נהנה מן הקדש דאסור גם בשוגג ובלא כוונה כלל שפיר ס"ל לרש"י דדייקינן שפיר כיון דבע"כ מוכרח לשהות זמן מה אחר העבודה ונהנה מהם א"כ בע"כ התירה התורה לגמרי הנאתן וממילא מותר גם ללובשן לכתחילה אבל לענין כלאים דבגדי כהונה קשים הם ולא שייך בהו איסור כלאים רק היכא דאחשביה וא"כ במה דמוכרח לשהות מעט אחר העבודה הא באותו שהיה ליכא לאיסור כלאים כלל דהא לא שייך לומר דאחשביה כיון דאותה השהיה מוכרחת היא וא"כ הא לא נוכל לדקדק מניה דלגמרי הותרו כלאים בבגדים אלו ושפיר י"ל דאסורים ומ"מ היכא דלובשו לצורך עבודה אע"ג דהעבודה לא הוי רק מדרבנן וכמו בהך דנזיר דהאב מדיר את בנו גם למ"ד לחנכו מותר לעבוד דכיון דלבישתו הוי משום עבודה הא לא אחשביה כלל וממילא ליכא משום כלאים כלל דהיו קשין והא דאמרינן כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל ואשתרי כלאים גבייהו אע"ג דהיכא דלא אחשביה ליכא לכלאים כלל מ"מ ניחא דהא כתבנו לעיל בשם המאור דהאי קאי על כה"ג דהחושן ואיפוד לא היו קשין וגם היכא דלא אחשביה הוי כלאים וא"כ בכה"ג הא נשארה הסברא הנ"ל דנדקדק מהא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת דע"כ לגמרי התירה לו התורה כלאים בבגדים אלו ומש"ה באמת מותר לכה"ג גם בלבישה לכתחילה שלא לעבודה והא דמסיים בערכין קמ"ל נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי אע"ג דהך סוגיא ע"כ איירי בכה"ג ואצלו מותר לגמרי מ"מ ניחא דנפרש כמו שכתבנו לעיל סי' א' דזמן שאינו ראוי לעבודה כלל הא בודאי אסור גם להראב"ד או נפרש כמש"כ התוס' בחולין דף ק"ו דהיינו בגדים שאינם ראוין לעבודה ומיושב לנו דברי התוספתא דברישא תני בגדי כהונה ובגדי כה"ג אין בהם משום כלאים היכא דלא שייך אחשביה וכגון שלובשו לצורך עבודה אע"ג דהעבודה בעצמה אינו מדאורייתא או משום צורך אחר כל שאינו מכוין ללבישה והדר תני בסיפא דבגדי כה"ג מותרים במקדש אפי' ללובשם שלא לצורך כלל דבו מותר לגמרי והגם דביאור דברי התוספתא דחוק קצת מ"מ עיקר דברינו בישוב דברי רש"י ובכל הדברים שכתבנו עד כאן נראה נכון בסברא. אמנם דברי הרמב"ם במה שכתב לחלק בין כה"ג לכהן הדיוט אי אפשר לפרש כן דהא איהו ס"ל לגמרי כשיטת התוס' דקשין אסורין בלבישה מן התורה מעצמם גם בלא סברא דאחשבי' דהרי כתב דכהנים שלבשו בגדיהם לוקים מפני האבנט ולא הותרה בו אלא בשעת עבודה שהיא מ"ע כציצית והרי האבנט ודאי היה קשה ובשעת עבודה הא לא אחשביה ואפ"ה כתב הטעם דמותרים משום דהוי מ"ע כציצית פי' דעשה דוחה ל"ת ולדידיה צ"ל כמש"כ באופן הראשון:

ואמרתי לכתוב כאן ביאור דיבור רש"י א' השייך להסימנים דלעיל במס' יומא דף כ"ג פליגא ר"י ור"ל דר"י סבר דהרמת הדשן הוי עבוד' דאע"ג דבפסוק כתוב גבי הרמה רק ב' בגדים מ"מ צריך כל הד' בגדים ור"ל ס"ל דלא הוי עבודה וקאמר נימא כתנאי על בשרו מה ת"ל ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמה דברי ר"י כו' אמר רבי כו' אלא מה ת"ל ילבש לרבות את השחקין ופרש"י שכשרין לכל עבודה ובלבד שלא יהיו מקורעין והכי קאמרינן בזבחים ולכאורה צ"ע דאע"ג דבזבחים איתא להדי' כן דמשוחקין כשר לכל עבודה אבל הרי לר"ל דקיימינן הכא אליביה דהרמה לא הוי עבודה לכאורה משמע דלרבי פסול שחקין לשארי עבודות דהרי מדאיצטריך קרא להכשירן חזינן דבלא"ה היינו פוסלין אותם ומהך פסוק דילבש הא לא נוכל ללמוד על שארי עבודות דהא שאני הרמה דלא הוי עבודה וא"כ הכא בס"ד דמוקמינן לרבי דסבר כר"ל היאך כתב רש"י דכשר לכל עבודה וגם בלא"ה צע"ק דמאי בעי רש"י בזה והנראה דהא טעמו של ר"ל הוא משום וכי יש לך עבודה שכשירה בשני כלים והקשו התוס' לעיל דנדקדק להיפוך וכי יש לך דבר שאינו עבודה וצריך בגדי כהונה ותירצו דזה לא קשה אם החמירה התורה להצריך ב' בגדים כיון דגם בלא עבודה ליכא איסורא בלבישתן דהא ניתנו ליהנות בהן והרי הא דניתנו ליהנות בהן הוי הטעם משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ומש"ה אמרינן בקידושין דף נ"ז דכתנות כהונה שבלו מועלין בהם כיון דשוב אינם ראוין לעבודה ואם כן אם נאמר דשחקין פסולין לעבודה הרי הם אסורין בהנאה והדר קושי' התוס' לדוכתא וכי יש לך דבר שאינו עבודה ובעי שני בגדים ולא שייך תי' התוס' דהוי גזה"כ להחמיר דהא כיון דבהרמה כשר שחקין ואי לאו דהצריכן הכתוב היה אסור ללובשן משום מעילה וא"כ הא מוכרח לומר אליבא דר"ל דכשרין לכל עבודה ושוב ליכא איסורא בלבישתן ושפיר החמירה התורה להצריך בגדים בהרמה וא"כ אדרבה להס"ד דמוקמינן לרבי כר"ל דלא הוי עבודה מוכרח רש"י לפרש כן ומדברי התוס' הללו מוכח דהא דקיי"ל בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן היינו דגם ללובשם לכתחילה שלא לעבודה ליכא איסורא דאורייתא ודלא כמש"כ התוס' ביומא דף כ"ט דלכתחילה אסור ללובשן שלא לעבודה וצ"ע להתוס' דדף ס"ט דלדידהו תיקשה קושי' התוס' דכאן:

ובאותו ענין במס' זבחים דף י"ח בתוס' ד"ה משוחקין כו' ואמאי צריך ריבוי הא דלא הקשו התוס' לעיל על עיקר הברייתא נראה לומר דהא י"ל דמהך קרא דילבש הוא דידעינן דמשוחקין כשרין הא בלא"ה הוי ס"ד דפסולין וכמו דפסלינן מקורעין דלא הוי לכבוד ולתפארת אבל השתא דפריך והתני' משוחקין כשרים והרי ביומא שם איכא תנאי אחריני דדרשי הך ילבש לדרשה אחרינא וא"כ מאי פריך נימא דתנאי היא ולדידהו משוחקין פסול כיון דליכא קרא לאכשרינהו ומוכרח דס"ל להגמרא דלכ"ע משוחקין כשרין ואפי' להני תנאי דמוקמי' לקרא לדרשה אחרינא וע"כ הקשו דלמה לרבי קרא דהא אין לומר דבהך סברא גופה פליגי דהני תנאי ס"ל דמשוחקין כשר מסברא ורבי ס"ל דבלא הפסוק הוי ס"ד דפסול דא"כ מאי הקשה נימא דהני תנאי ס"ל הסברא כרבי דבלא ריבוי' פסול וכיון דהם דרשי לדרשה אחרינא פסול משוחקין:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף