שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

כו) חמץ גמור שעבר עליו הפסח בלא שום מכירה קודם פסח ואחר הפסח מכרו לעכומ"ז ועדיין המעות ביד המוכר. מתבאר מדברי הרב חתם סופר סי' קי"ד דאסור לו ליהנות מדמי החמץ שכתב במי ששכח למכור קמח סולת קודם חצות ומכרו אחר חצות על פי הוראת מורה אף שרבים חלקו על המורה סמך על המורה ומכרו ואחר הפסח מכרו לגמרי לעכומ"ז וקבל דמיו והם בידו עדיין עד אשר יבא לו תשובת הגאון חתם סופר ובתשובתו האריך לסתור דעת המורה ושאילו היה הקמח בעין היה מורה להשליכו לנהר כדין כל חמץ שעבר עליו הפסח ולא מהני ליה מידי מה שמכרו אחר חצות דלדעת רוב הפוסקים דחמץ אחר שש אסור מן התורה אם כן הוי כמכרו בפסח ואף שקנאו העכומ"ז קנין גמור במשיכה או שהשכיר לו מקומו ואם עכומ"ז אחר יגזלנו ממנו נהרג עליו מכל מקום לא מהני זה לגבי הישראל שלא יעבור בבל יראה דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וכו' (ועיין מה שרשמתי בפרט זה לעיל אות ח') אלא דלהרב בעל העיטור דאחר שש עד הלילה אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן אם כן כיון שעל ידי המכירה שאחר שש נקנה קנין גמור להעכומ"ז אינו עובר בבל יראה כלל ומותר אחר הפסח וכל שכן להרז"ה והראב"ד דסברי דמותר בהנאה אפילו מדרבנן עד הלילה אם כן הוי מכירה מעליא ולא יעבור עליו בפסח בבל יראה ואנן קיימא לן כדעת רוב הפוסקים דאחר שש אסור בהנאה מן התורה ומה שמכרו אז הוי כאילו מכרו בפסח אך הואיל וכבר מכר החמץ הזה אחר הפסח והמעות חליפי החמץ בידו וקיימא לן דאינו תופס דמיו ואף דהאחרונים חששו לדעת רש"י דעל כל פנים אסורים להמחליף עצמו מכל מקום הכא דחמץ אחר הפסח איסור דרבנן בעלמא הוא ולהרז"ה והראב"ד ור"ב העיטור מותר לגמרי כיון שכבר מכרו בערב פסח אחר חצות וגם לתיתה דהסולת אינו אלא ספק חמץ גמור לכן נראה להתיר החליפין אפילו להמחליף עצמו ויחוש לעצמו מחטא בל יראה שעבר אלו תורף דב"ק מתבאר דלא התיר החליפין להמחליף עצמו אלא בצירוף מה שמכר הסולת אחר חצות בערב פסח ובצירוף שאינו חמץ גמור ודאי הא לאו הכי אסור:

שוב ראיתי שכן מפורש בדב"ק בסי' ק"ו בעבריין אחד שהערים כאילו מכר חמצו לעכומ"ז והוא רשע ערום וכו' כתב אם הוה החמץ בעין היה אסור בהנאה ומעל' כתב שאין ממנו בעולם מכל מקום דמיו שקבל אסור לו אף דמגן אברהם נראה כמסתפק קצת בסי' תמ"ג ופרי חדש החליט להתיר לא ראו בסמ"ע וש"ך סימן רל"ד ולא שבקינן פשיטותא דידהו מפני ספקו של המג"א ומדלא הביאום משמע שנעלם ממנו ויוציא הדמים מתחת ידו ויכולים לפרנס בהם בניו ומשפחתו ולא הסמוכים על שלחנו ואם יראו לקונסו קצת לצדקה יעשו עכ"ד ומפורש שדעתו דבחמץ ודאי אסור להמחליף אף שהחליפין היו אחר שעבר הפסח הנה המעיין בבית חדש שרמז המג"א בסי' תמ"ג סק"ו ובדברי הסמ"ע וש"ך סי' רל"ד ובדברי חמודות על דברי הרא"ש בפרק חמישי דבכורות סי' י"ב ובדברי רבנן בתראי באו"ח סוף סי' תמ"ג יראה דמתבאר מדב"ק דהאוסר להמחליף אוסר גם כשהחליף אחר הפסח והמתיר מתיר גם בזמן שאסור בהנאה מדאורייתא ולא פלוג רבנן בזה בין אסור בהנאה מדאורייתא לאסור בהנאה מדרבנן והרב משנה למלך בפרק חמישי מהלכות אישות דין א' (ד"ה הכלל העולה) נסתפק בזה דאפשר דלדעת רש"י דהחליפין אסורין להמחליף מדרבנן לא אסרו אלא באיסורי הנאה דאורייתא אבל לא באיסורי הנאה דרבנן וכתב שלא נמצא מבואר דבר זה:

והרב שער המלך בפרק ראשון מהלכות חמץ (בד"ה ואשר אני אחזה) הכריח מדברי הרא"ש בפרק האיש מקדש שסובר כדעת רש"י דבאיסורי הנאה דרבנן לא גזרו ושהרשב"א בדעת רש"י סובר דגם בדרבנן אסרו וכן דעת התוס' ותמה על המשנה למלך שכתב שלא מצא הדבר מבואר ולא ראיתי שהזכירו דברי סמ"ע וש"ך ודברי חמודות וב"ח ומג"א הנז"ל כיעי"ש והרב פרי מגדים באשל אברהם סק"ו שקיל וטרי בדעת רש"י דחולין ד' ד' ע"ב אי באיסור הנאה דרבנן אסור להמחליף ולא ראה דברי הרשב"א והרא"ש הנ"ל ובשו"ת זכרון צבי מנחם סי' ח' הביא מה שנסתפק הרב משנה למלך באיסורי הנאה דרבנן אם אסור להמחליף וכתב דבשו"ת ברית אברהם הכריח דבאיסורי הנאה דרבנן לא גזרו ודברי רש"י חולין ד' ד' הם לסלקא דעתין דברייתא כר"י אבל למסקנא דאתיא כר' שמעון מותר למחליף ושקיל וטרי לסתור הכרעת הרב ברית אברהם עי"ש ולי הדל אין דבריו מוכרחים ודעת רבינו הפרי חדש דנקיטינן דמותר ושכן נראה דעת מרן בש"ע וכן כתב הרב מג"א בדעת מרן הש"ע וכן נראה דעת הרב נהר שלום לדינא דשרי אף לדידיה וכתב הרב שלחן גבוה סוף סי' תמ"ג שכן עיקר לדינא ושכן כתב הרב בית דוד סי' קס"ב ואף שכתב הרב באר היטב דהאחרונים מחמירים בזה אנן אתכא דמרן סמכינן ושרי למחליף עצמו:

וגם מצאתי ראיתי להרב משאת בנימן סוף סי' צ"ז וז"ל ומה שנסתפק מר אם יכול ישראל ליהנות מאותו ממון שנתן העכומ"ז בעד היי"ש לא ידעתי מאי מספקא ליה וכו' ואפילו למה שהעלה על דעתו דהמקח בטל והוי חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח אפילו הכי המעות מותרין משום שהחמץ אינו תופס דמיו אפילו בתוך הפסח כל שכן לאחר הפסח שאינו אסור אלא מדרבנן וראיה וכו' ועוד ראיה ממעשה דשפחה שמכרה חמץ בפסח בעד ירקות והתיר ר"ת הירקות באכילה דחמץ אינו תופס דמיו ככתוב בטור סי' תמ"ג וכו' עי"ש ונראה משפט דבריו דכונתו להתיר הדמים להישראל המוכר עצמו ומשמע ליה בדעת ר"ת שסובר דהחליפין מותרים להמוכר עצמו וכדמשמע להרב פרי חדש שלא כדברי הרב בית חדש דמשום שקנתה השפחה שלא מדעתו של בעל הבית הוא דהתיר איברא דיש לתמוה דלא זכר שר מחלוקת הראשונים בחליפי איסורי הנאה אי מותרין להמחליף וכמה דיות נשתפכו בזה ומני"ר לא חלי ולא מרגיש וקפסיק ותני דהמעות מותרים ומשמע דלהמוכר קאמר דמותרים ואולי פשיטא ליה כמו שהכריח הרב שער המלך בדעת הרא"ש שסובר שדעת רש"י דבאיסורי הנאה דרבנן לא גזרו והוא דוחק דסוף סוף היה לו להביא כל זה ולגלות דעתו:

ומצאתי בספר פרי העץ ד' קי"א ע"א שתמה עליו בזה עי"ש ומכל מקום מפשט דבריו נראה ודאי שסובר שדעת ר"ת היא דגם למחליף מותר וכן פוסק בנדונו גם מדברי הרב בני אהובה שהביא הרב פתחי תשובה יו"ד רס"י רי"ו מתבאר שסובר דדעת מרן בש"ע סי' תמ"ג דמותר להמחליף עצמו וכתב שבא לכלל ישוב מה שנראה הפך מזה מההיא דיו"ד ריש סי' רי"ו עי"ש ובש"ע הרב מוהרש"ז באות יו"ד כתב דאסור להמחליף מדרבנן ובקונטריס אחרון שם סק"ג האריך בזה ובאות יו"ד כתב דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דברי המתירים אבל במקום שאין הפ"מ יש להחמיר אפילו לא מכרו והחליפו עד אחר הפסח שאינו אסור אלא מדרבנן גם הרב מגן האלף כתב דהעיקר כהסוברים דאסור להמחליף והרב מוהרש"ז בש"ע הנ"ל אההיא דיו"ד סמך בכל כחו כמו שיראה הרואה בדבריו ולדברי הרב בני אהובה הנ"ל אין הכרח משם לחמץ גם הרב מגן האלף כל מה שהכריחו לומר דמה שכתב ר"ת במעשה דשפחה שקנתה ירקות הוא כמו שפירש הרב בית חדש משום דקנתה שלא מדעת בעל הבית הוא משום שהטור הביא הא דר"ת וביו"ד סי' רי"ו אסר עי"ש ואין הכרח משם לפי דברי הרב בני אהובה הנ"ל ודעת הרב מקור חיים סי' תמ"ג דדוקא במכר אחר שש כיון שלא עבר עדיין בבל יראה מותר אבל במכר בפסח אחר שכבר עבר על בל יראה אסור עי"ש בביאורים סק"ז שכתב כן לפרש דברי המג"א ובחידושים כתב העיקר דאפילו ישראל שקנה מותר חליפי חמץ אף לדידיה עכ"ל וכונתו היינו להיכא דקנה אחר שש דמיירי מרן ולא סבירא ליה מה שכתב הרב פרי חדש דלאו דוקא שש דהוא הדין בתוך הפסח (והרב עמודי אור סי' כ"ג כתב דמבואר בתשובת חות יאיר סי' מ"ז דלדעת רש"י אף אחר הפסח שהוא מדרבנן אסור להמחליף והרב פרי מגדים בסי' תמ"ג נסתפק בזה ואשתמיטיטיה דברי הרב חות יאיר ע"כ):

והנה לפי הנראה בעובדא דרב חתם סופר הנ"ל בהכרח שזה המחליף לא ביטל חמצו קודם הפסח שאם ביטל לא היה צריך לצירוף מה שמכרו אחר חצות ומה שאינו ודאי חמץ גמור שהרי בסי' קי"א במי שביטל חמצו וגם מכרו לעכומ"ז ואומר שפירש במכירתו שכל חמץ שיש לו בכל מקום יהיה מכור לעכומ"ז ובחול המועד הובא לו חביות יי"ש שכבר קנהו מהסוחר בכסף ואמר שאינו שלו אלא של העכומ"ז שקנה ממנו חמצו והביאו החביות לאותו נכרי וקבל אותו ואחר הפסח כשחזר וקנה חמצו מהעכומ"ז החליף החביות ההיא ביי"ש אחר והוא רק חליפי חמץ שעבר עליו הפסח אלא דמכל מקום למחליף מיהא אסור השיב דמה שאומר שמכר לעכומ"ז חמץ שיש לו בכל מקום ודאי שהוא נאמן כיון שכבר החליף ואין כאן מכשול לאחרים אלא לו הרי הוא נאמן על עצמו ומורים לו דע אם לא מכרת הרי אסורים לך בהנאה ואחרים יהנו ואם מכרת מותר לך ויפה עשה שמכר וגם בטל דאם המכירה לא נעשית כדין תורה הרי הוא מבוטל בכלל חמץ שלו דאיכא ברשותיה וכשבא החבית אם לא מכרו רק בטלו היה צריך לומר שהוא מופקר לכל מי שירצה שכבר הפקירו אך שמא המכירה מעלייתא היא ואינו יכול להפקיר מה שאינו שלו לכן יפה עשה ששלחו להנכרי יחזיק במעוזו מטעם קנין או זכיה מההפקר ועתה אחר הפסח אם היה מכירה כדין פשוט שיכול הישראל לחזור ולקנות ממנו אך שמא לא היה מכירה מעולה (מפני שיש במכירת חמץ עיקולי ופישורי ולאו כולי עלמא דינא דמכירת חמץ גמירי וכו') ונסמוך על הביטול וקימא לן המוצא חמץ אחר הביטול אסור אחר הפסח משום הערמה ואם שוב החליף היה דעת הגאון חות יאיר סי' מ"ו להחמיר והחזירו הג' מוהר"ג שם בסי' מ"ח והעלה להקל דעד כאן לא אסור להמחליף אלא כשלא בטל אבל כשבטל והחליף מנא לן לבדות ולקנוס מלבינו ודבריו נכונים וראוים ומה שכתב הפני יהושע בסי' י"ג אמאי לא נימא בההיא דחמצן של עוברי עבירה חולין ד' ד' דלא שביק היתרא ומסתמא בטל אלא ודאי דגם אם בטל לא מהני בלא החלפה (נראה דכונתו להקשות לנפשיה למה שכתב דהאמת הוא דבבטל והחליף מותר להמחליף דהרי לפי דברי הפנ"י דודאי העוברי עבירה היו מבטלין החמץ דבזה אין להם שום הפסד ולא שבקי היתרא וכו' ואפילו הכי לא התירו אלא מטעם שהם מחליפין ובההיא דעוברי עבירה כתב רש"י מארי' דהאי דינא דלמחליף עצמו אסור דלדידיה אסור אלמא דגם בבטל והחליף אסור להמחליף לזה כתב) דבריו תמוהים והלא עוברי עבירה פירש"י שאם נתחמץ להם עיסה בפסח אנו יודעים שעוברים בבל יראה ואם כן אפילו שמענו וראינו שמבטלים ומפקירים אך מקיימי בביתם ואנו יודעים שאם יבא כלב או נכרי לאכול החמץ שבטל היה מבריחו ממנו וכו' ואיה ביטולו של זה ואנן מישראל כשר איירינן שבטל והפקיר ולא נחשד מעולם וליתר חשש הערמה מחמירינן ואהא נימא דכשהחליפו לא נאסור תו על המחליף דכולי האי לא ניחוש והוא אמת וברור וכל שכן בנדון זה שאינו אלא ספק דילמא היתה מכירה מעליתא עכ"ד (עיין לעיל בסי' זה אות ט"ו בד"ה ומ"מ בקנה מה שכתבתי על דבריו בזה) הארכתי להעתיק כל דב"ק להורות דאף דבאמת בנדוני אינו אלא ספק דשמא מכר כדין מכל מקום מהמשך כל לשונו הנ"ל נראה בעליל דגם בודאי עבר הפסח בלא שום מכירה דעתו להתיר להמחליף אם ביטל חמצו ואם כן בהכרח לומר דבההיא דסי' קי"ד איירי כשלא ביטל או שלא נודע אם ביטל או לא וכן בההיא דסי' ק"ו כיון שהיה עבריין ורשע ערום פשיטא שלא ביטל או על כל פנים ספק שמא לא ביטל אהכי כתב דאסורים לו הדמים:

ומזה תמיה לי על הגאון כתב סופר (מר בריה דמרן חתם סופר) בסי' פ"ב שנראה שנעלם ממנו דברי ר' אבה"ו בשו"ת חתם סופר הנ"ל והוא שנשאל באחד שבערב פסח ציוה לגיסו למכור חמצו לעכומ"ז כי היה נחפז לדרכו וכן עשה ומכר חוץ מחבית שהיה במרתף ושכח לצוות על זה ולא מכר ואחר הפסח מצא חבית זו במרתף ושם יד לפיו ולא שאל לחכם ומכר יי"ש זה מעט מעט במדה שאדם מודד בהקפה לעכומ"ז ואחר זמן נתנו לו תמורת היי"ש חטין ושעורין ונתערב דגן זה בדגן אחר ואינו אפילו חד בחד ושוב בא לשאול מה דינו של תערובת זה ובתשובתו כתב באריכות נפלא בדין חמץ שבטלו בזמנו ולא ביערו ועבר עליו הפסח בשוגג או באונס אם אסור והעלה שדעת הרי"ף והרמב"ם והרב בעל העיטור דחמץ שביטלו ולא ביערו אפילו במזיד מותר אחר הפסח ולא מצאנו מי שכתב מפורש או מוכח מדבריו שסובר לאסור א הרא"ש וטור ורמב"ן והר"ן הכי סברי גם בתרתי לטיבותא שביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור וכן קבע מרן בש"ע ומי ירים ראש להקל מכל מקום יש להקל בצירוף עוד צדדים להקל ובנדון זה שכבר החליף ודעת רוב הפוסקים דמותר להמחליף אם כן חזי לצרף שיטת הסוברים דחמץ שביטל מותר אחר פסח ושיטת הסוברים דמותר להמחליף וכל שכן בנדון דידן דנתן החמץ להעכומ"ז ואחר זמן זמנים טובא קבל החליפין ומהיות טוב ירבה עליו עד שיהיה חד בתרי וסמוכים להתיר בטח וראוי לקונסו מאחר שעשה בשאט בנפש ושם יד למו פה אלו תורף דב"ק. והוא פלא שלא זכר דברי החתם סופר דהג' מוהר"ג והסכים לדעתו הג' חות יאיר דבביטל החמץ אין לאסור החליפין ועוברי עבירה שאני דלא מהני בהו ביטול דידהו והסכים לזה הג' חתם סופר כמו שכתבתי ומעתה לא היה צריך לצירוף סברות הנ"ל דלפי האמור כשביטל והחליף בטלה מחלוקת ולכולי עלמא מותר גם למחליף דלא גזרו בכי האי גוונא ואף אם נאמר דמה שכתב בחת"ס בשם החו"י אין כונתו דכשביטל מותר אליבא דכולי עלמא אלא מכריע לפסוק כן מכל מקום אם היה רואה דבריהם היה מביא תנא דמסייע ליה בסברתו דבביטל והחליף מותר החליפין למחליף ותשובת החו"י הנ"ל הזכירה הרב שערי תשובה סי' תמ"ח אות ח' קרוב לסופו עי"ש ושם קודם לכן הביא בשם ספר רב משולם ד' ט"ו באחד ששכח למכור מאלצי"ן ואחר חצות בערב פסח נזכר ומכרו לעכומ"ז וזקף עליו המעות במלוה מותר ליקח הדמים מן הקונה ע"כ ואין מצוי אצלי ספר רב משולם לראות טעמו ונימוקו אם מה שהתיר הוא משום דמיירי בביטל חמצו כמו שכן דרך כל אדם וסובר כדעת מוהר"ג וחו"י וחת"ס דכשביטל לא אסרו למחליף או שסובר דמה שמכרו אחר חצות מצילו מליאסר עליו דסמכינן בדיעבד אדעת הרב בעל העיטור והרז"ה והראב"ד דמהני המכירה ולא עבר בבל יראה להתיר לו החליפין מיהא או אולי סובר כדעת רבנן קדישי הנ"ל דתפסו השיטה כמאן דאמר דחליפי איסורי הנאה מותרים גם להמחליף ואף דגם להמתיר אינו אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור ליקח דמי החליפין הנה כיון שכבר מכרו לו וזקף עליו המעות במלוה סובר הרב משולם דנקנו לו המעות להמוכר והוי כאילו כבר קבל החליפין ושרי להסוברים דחליפין מותרים:

ומצאתי בספר עצי לבונה ביו"ד סי' קב"ל ס"א שכתב וז"ל ועיין בתשובת רב משולם שאם עבר ומכר לאחר שש מותר ליקח הדמים ומ"ש שם (בסי' ת"ן ס"ד) בש"ע שאסור היינו דשם הוי תמורת הככרות דהוי כמכר לו עתה לכן אסור לו ליקח הדמים מה שאין כן בזה דכבר קנה לא הוי דמי חמץ עי"ש עכ"ד הרב עצי לבונה וכיון דנחית להעתיק מילתא בטעמא ולא כתב דההיתר מצד המכירה שאחר שש או מצד הביטול נראין הדברים דהרב משולם סובר כמאן דאמר דהדמים מותרים גם להמחליף אלא דהיה מקום לחוש כיון שעדיין לא לקח המעות הוי כמוכר עתה וזה ודאי אסור דלא אמרו להתיר אלא בדיעבד אהכי כתב כיון דכבר קנה הוי כאילו כבר בא לידי דמי החמץ ושרי אף למחליף גם במעין גנים (הוא הח"ב מעצי לבונה) בסי' תמ"ח סוף ס"ג הביא דברי רב משולם הנ"ל וציין לעיין במה שכתב בשו"ת פ"מ בזה ואינו מצוי אצלי:

והנה בעצי לבונה סיים וז"ל ולהש"ך כאן צריך הפסד מרובה אף לאחר ומשמע דלדידיה אסור אף בהפ"מ וצ"ע עכ"ל וכונתו בזה דמרן בש"ע שם סי' קב"ל ס"א כתב דאם הישראל מכר יין נסך לעכומ"ז אם נתן לו המעות קודם שקבל היי"ן אסורים ואם לקח העכומ"ז היין תחלה ואחר כך נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאף שלבעל היין אסורים בהנאה לאחרים מותרים וכתב שם הרב ש"ך בסק"ג דאף דהרא"ש נמי סובר כהיש מי שאומר וכן דעת המרדכי וכן מסקנת התוס' מכל מקום הרמב"ן והר"ן סוברים ולדעתו כן היא דעת רש"י דאסור וגם הרי"ו לא הכריע הילכך דוקא במקום הפסד מרובה שרי וסיים הש"ך דאף דלא נפקא מינה ביין נסך בזמן הזה דקיימא לן דשרי בהנאה מכל מקום נפקא מינה למכר עכומ"ז ומשמשיה דכשם שנחלקו ביין נסך הוא הדין בעכומ"ז ויש להקל בהפסד מרובה דוקא עי"ש וכתב בעצי לבונה דנפקא מינה עוד לענין חמץ לאחר שש שעות כמבואר בא"ח סי' ת"ן ס"ד ושוב הביא מה שכתב בשו"ת רב משולם וסיים ולהש"ך כאן וכו' ואולם נראה דנעלם ממנו דברי המג"א בסי' תמ"ג סק"ו וז"ל וכ' ביו"ד סי' קב"ל דאפילו ביי"ן דתופס דמיו אם לקח העכומ"ז היין ואחר כך נתן המעות שרי ומיהו לבעל היין אסורים ונראה לי דבחמץ שרי אף לדידיה לכולי עלמא אפילו להב"ח עכ"ד וכונתו לומר דבענין זה שקבל החמץ תחלה ואחר כך לקח הדמים אף דביי"ן ועכומ"ז כי האי גוונא אסור לבעל היין מכל מקום בחמץ כה"ג מותר לבעל החמץ עיין במחצית השקל וכן הבין בדעתו בש"ע הרב מוהרש"ז באות י"ב ואם משך העכומ"ז תחלה החמץ לרשותו ואחר כך נתן דמיו או חליפין מותרים גם למחליף וכו' עי"ש וציין מג"א הרי מפורש דדעת הרב מג"א דבחמץ אחר שש אם משך תחלה מותר הנחלף להמחליף גם כן אף דכי האי גוונא ביין נסך אסור ואולי כן דעת הש"ך הנ"ל ואהכי לא כתב דנפקא מינה בחמץ אחר שש וכו' דבזה גם לדידיה שרי לכולי עלמא כדברי המג"א ועם כי אינו מוכרח שכן דעת הש"ך מכל מקום הרב מגן אברהם כתב כן מפורש והיה העלמ"ה מהרב עצי לבונה:

וראיתי במקור חיים שכתב בביאורים סק"ז עמ"א ונראה לי דחמץ שרי אף לדידיה לכאורה כונתו דבחמץ כולי עלמא מודו דמותר אף לדידיה ותימה דבהדיא כתבו תוס' ורש"י בחולין דאסור לדידיה ועוד כיון דהאיסור לדידיה הוא משום קנס ולא מטעם התפסה אין לחלק בין ע"ז ויי"ן לשאר איסורי הנאה ועוד דהלשון אינו מדוקדק דהיה לו לומר דבחמץ שרי (עיינתי במג"א בכמה דפוסים ובכלם כתוב דבחמץ שרי וכן תפס במחצ"ה דברי המג"א ולפני הרב מקור חיים היה כתוב דחמץ שרי ולא דבחמץ ומה שכתב דכיון דלאו משום תפיסת דמים וכו' אין לחלק וכו' עיין בפרי מגדים שם שכתב דטעם החילוק הוא משום דיש לומר שאני ע"ז דחמיר) ושמא כונתו להתיר החמץ עצמו אחר פסח כיון שכבר קנהו העכומ"ז שוב אין הישראל עובר בפסח בבל יראה רק בעשה דתשביתו ולא קנסינן אלא בעובר בבל יראה ועיין בסי' ת"מ ותמ"ח שהעליתי דהחמץ אסור בכי האי גוונא ועוד אפשר לומר דכונתו דבחמץ שרי הדמים לדידיה דמדאורייתא אינו אסור בהנאה אחר הפסח רק דרבנן אסרו משום דעבר על בל יראה ואדמים לא שייך קנס דלא עבר בהו וכו' אלו תורף דב"ק עי"ש שנראה שלא הבין בכונת המג"א שרוצה לומר דבחמץ במשך תחלה ואחר כך נתן המעות הוא דשרי אף דביי"ן וע"ז אסור לדידיה אלא הבין שכונתו לומר אעיקרא דדינא דגם לדעת הסוברים דחליפי איסורי הנאה אסורים למחליף מכל מקום בחמץ מודה דשרי ואהכי קשיא ליה דמבואר ברש"י ותוס' בהיפך והיה לו להקשות גם כן דאיך סיים המג"א דגם להב"ח שרי והלא הוא עצמו הזכיר דברי הב"ח ודברי הב"ח קרו בחיל דאסור להמחליף ומה שהתיר ר"ת בשפחה שקנתה ירקות הוא משום שלא עשתה מדעת בעל הבית וכו'. וגם יש להגדיל התימה על הרב מג"א (לפי הבנתו) דכיון דהרב בית חדש מביא דברי רש"י ותוס' דחולין והרי הוא בבל יאמר על המג"א שנעלם ממנו דברי רש"י ותוס' הנ"ל אם כן איך יכתוב דמותר לכולי עלמא לכן נראה דכונת המג"א כמו שהבינו המחצית השקל וש"ע הרב הנ"ל דדוקא כשמשך החמץ ואחר כך קבל הישראל המעות מותרים להמוכר עצמו וכן הבין בכונתו בס' חוסן ישועות על מס' חולין על דברי התוס' ד' ד' ע"ב וז"ל והוי יודע שכתב המג"א שאם נתן חמץ לעכומ"ז ואחר כך קבל ממנו דמים מותר לכולי עלמא אפילו לדידיה ולא נהירא דאם כן אמאי דחקו רש"י ותוס' שמרויחים כו' לימרו שמרויחים בגוונא שכתב המג"א דאז שרי גם לדידיה וגם בעיקר הדין יש להשיב דכיון דלכתחלה ודאי אסור להחליף אף בכי האי גוונא ממילא אי עבר ועבד אסור לדידיה לעולם כמו מבטל איסור עכ"ל הרי גם הוא הבין בכונת המג"א דלא קאי אעיקרא דדינא אלא באופן זה שמשך העכומ"ז תחלה ואחר כך נתן הדמים ומה שהשיב דהוי כמבטל איסור וכו' בעניותי לא הבנתי דב"ק דהרי לדעת המתירים בעיקר הדין חליפי איסורי הנאה להמחליף עצמו תקשי ליה דהא ודאי גם הם מודים דלכתחלה אסור להחליף ואם כן היכי שרו באם החליף ולא חשו משום מבטל ומה שניישב ונאמר לדידהו בעיקר הדין כן נאמר לדעת המג"א דאף לדעת האוסרים לדידיה מותר בכי האיי גוונא שמשך תחלה וכו' אף דלכתחלה אסור להחליף בענין זה מכל מקום אם עבר ומכר מותר גם להמחליף:

ומה שכתב הרב עצי לבונה דלדעת הש"ך כדי להתיר לאחר צריך שיהיה הפסד מרובה אמת שכן כתב הש"ך ביי"ן כמבואר בדבריו אך אני בער ולא אדע מה שייך לומר לגבי הנאת אחרים הפסד מרובה דמה הפסד יגיע להם מזה ואינו אלא מניעת ריוח ולפי המשוער בדעתי במקומות שכותבים הפוסקים לסמוך אסברת המקלין במקום הפסד מרובה היינו כדי להתיר הדבר ההוא לבעל הממון שאם לא נתיר לו יהיה הפסד מרובה אבל להתיר רק לאחרים מטעם הפסד מרובה כעת לא ידעתי דומה לזה וצ"ע וחיפוש בדברי הפוסקים:

ומן האמור בענין חזות קשה הוגד לי על מה שראיתי בשו"ת זכרון צבי מנחם סי' ח' שבא לפניו שאלה שהאופה לא מכר קודם פסח הלחם והגלוסקאות רק נתנם לעכומ"ז למכור בפסח על פי ריוח ידוע והעכומ"ז מכר בכל יום והביא לו דמי המכירה ושאל הרב מדוע ככה עשית והשיב כי כן מנהגם מקדמת דנא כי סברו שאין צריך יותר ועתה לשאו"ל הגיעו מה דין המעות להמוכר עצמו (אחר הפסח כן מתבאר מתוך התשובה) והשיב דהמג"א מתיר דמי החמץ וב"ח וט"ז אוסרים והמק"ח בסי' ת"ן כתב דכשמוכר העכומ"ז שלא מדעת בעלים מותרים הדמים אבל בידיעתם אסורים הדמים (זהו סברת הב"ח אבל במקור חיים לא ראיתי שכתב כן כיעי"ש) ולזה הביא מה שנסתפק המשל"מ אם באיסורי הנאה דרבנן אמרינן דאסור להמחליף ושבתשובת ברית אברהם הכריע דלא אמרינן כן באיסור הנאה דרבנן ונשא ונתן לסתור הכרעתו ושספק המשל"מ עדיין במקומו לגבי חמץ שעבר עליו הפסח דאפשר דלדעת רש"י אסור להמחליף אף לרבי שמעון דאינו אלא קנס משום שכבר עבר בבל יראה על החמץ אסור לו גם המעות אך כל זה כשהיה מזיד על המכירה אבל אם היה שוגג על המכירה דפשיטא דאם נגזר שוגג אטו מזיד כפשוטו דשמא היה מזיד הוי גזרה לגזרה דהא בכל מקום בדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד רק שנאמר לקנוס דשמא יעשה בפעם אחרת כן ויבא לידי איסור תורה ולענין זה כשנאסור הריוח יצאנו מחשש זה יש להתיר המעות לבעלים אם יפקיר הריוח וביו"ד סי' צ"ט פסקו כל האחרונים דאומר מותר הוי שוגג (עיין מה שרשמתי בענין זה בשדי חמד ח"א בחלק הכללים במערכת האלף אות רל"ט) ואם כן בנדון זה כיון שהאופים סברו בדעתם שבזה שמוציאים החמץ מרשותם לרשות העכומ"ז והעכומ"ז מקבל אחריות יצאו ידי חובתם נחשבים כשוגגים ואין לומר דזיל קרי בי רב הוא והכל מוכרים החמץ ולא הוו שוגגים דהא באמת לדעת הגאונים די בזה ואף שהמנהג למכור החמץ יוכל להיות שסברו שזהו מחמת שהחמץ מונח ברשותו והוו שוגגים ולכן בצירוף דעת הר"ן שפסק כהגאונים מדין תורה רק דמדרבנן עברו על בל יראה ולא קנסינן שוגג אטו מזיד בדרבנן ובצירוף דעת הרב בעל העיטור דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור בהנאה ולא גרע המעות מהחמץ עצמו ולכן מותר להם המעות רק באופן שיתנו הריוח לעניים עד כאן דבריו ותמוה לי דמאחר דבנדונו הוא שהעכומ"ז משך לרשותו את החמץ קודם הפסח ואחר כך סילק דמי הפדיון להישראל אם כן לדעת המג"א בכי האי גוונא מותר אליבא דכולי עלמא בחמץ ומני"ר כבר ראה דברי המג"א דסוף סי' תמ"ג ואם כן היה לו להתיר מצד זה דאף שכתב דהב"ח וט"ז אוסרים והמג"א מתיר זהו בעיקר הדין אי חליפי חמץ אסורים להמחליף אבל במשך ואחר כך קבל הישראל המעות מהעכומ"ז הרי כתב המג"א דשרי אף להב"ח ולא הביא על דברי המג"א בזה שום חולק והיה לו להתיר מטעם זה ובאמת אף אם היה הביא חולק על זה הא מיהא גם סברת המג"א חזי ליה לאצטרופי להיתר שהרי הוא סניף סברת הגאונים והר"ן אף דבאמת לא קימא לן הכי וכן צירף סברת הרב בעל העיטור אף שסברא יחידאה חשיבא נגד דעת רוב הפוסקים ונקיטינן כן דאסור אפילו בהנאה:

וראיתי בתשובת הג' מוהרש"ק אשר בסוף ספר נאות דשא בסי' א' האריך לפלפל על דברי המג"א בדין משך ואחר כך קבל הדמים ולא יכולתי לעיין בדב"ק רק בהעברה בעלמא ראיתי בסוף הסימן שכתב דצ"ע אם נפסוק כהמג"א בזה. ועוד יש להעיר שכתב לצרף דעת הר"ן והגאונים וכו' כנז"ל ומשמע דלדעת הרא"ש ודעימיה דפליגי אסברת הגאונים אין שום צד סניף להקל בנדונו והדבר תמוה דלפי הנראה גם לדעת הרא"ש יש צד להקל לפי מה שכתב הרא"ש בטעם הדבר משום שמסתמא הנפקד משאיל מקום להמפקיד וחשיב ביתו של מפקיד משום הכי הוא דעובר עי"ש בפרק קמא סי' י"ד ובבית יוסף סוף סי' ת"מ וזה שייך במפקיד ממש אבל בנדון הרב זכרון צבי מנחם שהעכומ"ז לא לקח הככרות בתורת פקדון אלא כמו מקח וממכר אלא דלא היה שום מכירה בדבר וממילא הוי כפקדון אם כן אולי יש לדמות זה למה שכתבו הפוסקים שהבאתי לעיל אות י"א סק"ו (ד"ה שוב) דבכי האי גוונא אין שייך לומר דמושאיל מקום וכו' כיון שלא קבלו בתורת פקדון עי"ש והרב מקור חיים סי' ת"מ סק"ה כתב דבעכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו לא שייך לומר דמשאיל מקום להישראל דהעכומ"ז לצרכו הוא מחזיקו בביתו עי"ש והכי נמי בנדון הרב זכרון צבי מנחם הנ"ל יש לומר כיון דמגיע ריוח ושכר להעכומ"ז מן המכירה אם כן מה שמחזיק הככרות בביתו לצרכו הוא מחזיק ולא בשביל הישראל:

אחר שכתבתי כל זה ראיתי בשו"ת כתב סופר הנ"ל בסי' פ"ג שהזכיר דברי החתם סופר הנ"ל והוא שנשאל שם באחד שמכר לישראלים ונכרים חמץ שעבר עליו הפסח שביטל ולא ביער ולא מכר חמצו קודם פסח וזדון לבו השיאו שלא קיים תקנת חכמים לבערו או למוכרו ונסתפק הרב השואל אם החמץ שהוא בעין בידו או ביד אחרים אסור ועל הדמים שקבל עבור החמץ הנ"ל אם מותרים המעות להמוכר והשיב דהחמץ שהוא בעין אסור ולא מהני מה שבטלו אף אם היה אנוס על הביעור ועל השאלה אם מותרים המעות להמוכר הנ"ל האריך מאד בחריפות ובקיאות גדול צלל במים אדירים ים התלמוד ודברי המפרשים והפוסקים ראשונים ואחרונים כדרכו בקודש ובד"ה וכאשר בינותי וכו' הביא דברי הרב חות יאיר סי' מ' וסי' מ"ח תשובת הרב מוהר"ג דכשביטל החמץ והחליף מותר גם להמחליף והביא גם תשובת החתם סופר הנ"ל (שם נרשם סי' קמ"ז והוא ט"ס דבס"י קמ"ז לא דבר מזה וצריך להיות סי' קי"א) ושקיל וטרי במה שדחה החת"ס ראית הפנ"י הנ"ל ושוב עשה סניגרון לקיים מילי דאבות דמדברי הרשב"א והריטב"א מוכח דסברי דביטול דעוברי עבירה לא מהני כסברת מר אביו ומסיק כיון דהרשב"א בעצמו נראה שסובר דחליפי איסורי הנאה אפילו דאורייתא מותרים אלא שסובר דלשיטת רש"י ודעימיה אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן והריטב"א בסוף פרק שני דקידושין סובר נמי אפילו בדאורייתא מותר וכן היא שיטת הרמב"ם והרמב"ן והר"ן וכן נראה דעת מרן ריש סי' תמ"ג סמוכו לנו להקל על כל פנים באיסור דרבנן דגם הטור סובר דמותר (היינו מה שכתב בסי' ת"ן בשם הרשב"א דהדמים מותרים להמחליף וכתב שם בד' ע"ז ע"ב ד"ה אלא בסי' ת"ן מביא הטור וכו' דהטור מחלק בין איסור תורה כההיא דסי' תמ"ג דמיירי בערב פסח אחר שש דבזה אסור להמחליף ובין חמץ שעבר עליו הפסח כההיא דסי' ת"ן עי"ש) וסמוך לבי לא אירא וכל שכן וקל וחומר היכא דביטל ולא ביער אפילו במזיד דביארנו דכולי עלמא מודים בדרבנן כי האי עכ"ד:

ועל מה שכתב המג"א להתיר גם לדידיה כשהעכומ"ז משך תחלה כתב דאף דיש לומר בטעם המג"א שסובר דרק ביי"ן דחמיר אסרו לדידיה מכל מקום לא ידענו מנא ליה להמג"א זה והאריך להוכיח מתוך דברי הרא"ש בסוף פרק האיש מקדש שאינו סובר לחלק כן ומסיק כן לדינא דאין חילוק בין משך תחלה כו' וכתב שמצא חבר לסברתו מר ניהו מרן המשנה למלך בפרק ששה עשר מהלכות מכירה דמתבאר מתוך דבריו מתחילתן עד סופן דפשיטא ליה דלהסוברים חליפי איסורי הנאה אסורים למחליף גם כשמשך הלוקח עד שלא נתן המעות אסור וחדש עוד במשל"מ דגם להסוברים חליפין מותרים היינו כשכבר קבל הדמים או אותו דבר שנתחלף לו בשלו אבל אם כבר מכר ולא קבל דמי שיווים אסור לקבל לכתחלה דבשעת קבלה הוי כמחליף ונהנה וזה מהיפוך להיפוך מסברת המג"א דאם משך תחלה מותר לכולי עלמא ורחוקה שיטתו כרחוק מזרח ממערב ומסיק העולה לדינא:

א') חמץ בעין אסור בין לדידיה בין לאחרים אפילו אם זה יפקיר החמץ וירצו אחרים לזכות מההפקר שלא מדעת המפקיר.

ב') מה שמכר לישראלים בלא יודעים שמכר להם איסור מה שאכלו אכלו וצריך להחזיר להם כל הדמים כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ט"ז הלכה ד'.

ג') מה שמכר לעכומ"ז הדמים שכבר קבל בין משכו תחלה בין שלא משכו תחלה מותרים לו מכמה צירופים וטעמים שכתבנו.

ד') כל זה אם כבר קבל המעות אבל אם לא קבל עדין אסור לו לקבל כמו שכתב שם הרב משנה למלך דעיקר הנאה בשעת קבלה מלבד הראיה שהביא מבעה"ת מתחבר כן (נראה דצריך להיות מסתבר) דכולי עלמא מודים דאסור לקבל הגם שכבר מכר והוא כמו תחלת חליפי ואסור לו לגבות דמי זבינו דנהנה בקבלתו ואם אחר כך יתן זה מתנה לאחרים מכל מקום עושה איסור בקבלתו וגם הנתינה עצמה היא הנאה ואף אם ירצה ליטול מהנכרי כדי ליתנו לצדקה ומצות לאו ליהנות נתנו ולא מיקרי הנאה מכל מקום מיד כשמקבל מנכרי עושה איסור דמחליף איסורו וכו' (עיין במה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת האל"ף אות ש"ד בזה בשדי חמד ח"א) ולא ידעתי עצה רק שאחרים יגבו המעות מהנכרי באמרם שהם שלוחים ויעשו בו כרצונם מהיות טוב יחלקו לעניים או יתנו לקופת הצדקה וגם אם כבר גבה מנכרי ראוי לקונסו בסך מסוים שלא יהא חוטא נשכר יעויין כזה בשו"ת פני יהושע וחות יאיר וחתם סופר סי' קי"ז כל שכן בנדון זה דחטא והחטיא רבים ראוי לקונסו לא לבד שלא ירויח אלא שיפסיד מהקרן קרני רשעים יגדע וכו' אלו תורף דב"ק:

והנה אף שנראה קצת שאין דעתו נוחה להתיר בפשיטות כשביטל וגם עבר הפסח (אלא על ידי כמה צרופים וטעמים) מכל מקום ודאי כדאי הם הגאונים עה"ג וחו"י וחת"ס לומר דבזה כולי עלמא מודו דמותר להמוכר עצמו כי בלאו הכי כבר מתבאר מתוך כל הרשום למעלה דשלמים וכן רבים מרבני האחרונים וגם מגדולי המורים הרמב"ם והרמב"ן והריטב"א והר"ן (ושכן דעת מרן לדעת רבנן בתראי הנז"ל) דבכל איסורי הנאה סוברים דמותר להמחליף וכל שכן בחמץ שעבר עליו הפסח שלפי דברי הרב כתב סופר גם דעת הרשב"א ורבנו הטור להתיר במידי דרבנן להמחליף עצמו ומאי דלא ניחא ליה דברי המג"א לחלק בין לא משך תחלה להיכא דמשך תחלה הנה כבר כתבתי למעלה דהרב מוהרש"ז נמשך אחר סברת המג"א וקבע להלכה בשלחנו כן גם מפרשי דבריו מחצית השקל ואשל אברהם לא פקפקו עליו בזה ומה שפקפק בחוסן ישועות אינו כדאי לדחות בזה דעת המג"א רק מה שהאריך להוכיח הרב כתב סופר מדברי הרא"ש נראה לפום ריהטא שהדין עמו אמנם מה שהוסיף שמצא חבר הוא הקדוש רבינו המשל"מ בהלכות מכירה וכו' בהורמנותיה דמר אומר אני חלק עלינו את השוין ומאן לימא לן דהמג"א מתיר ליקח הדמים מהעכומ"ז שלא כתב אלא דאם לקח העכומ"ז היין תחלה ואחר כך נתן לו המעות שרי ומשמעות הלשון הוא דאחר כל המעשים הללו שהעכומ"ז משך וגם אחר כך נתן המעות אמר רב המג"א דהמעות מותרים ובסגנון זה הם דברי הרב מוהרש"ז כיעי"ש ולעולם אימא לך דגם הם מודים דרבנן דאם עדיין לא קבל המעות אסור לו לקבלם דבשעת קבלת המעות חשיב כמחליף ואסור וכדעת הרב משנה למלך ובגוף דברי המשל"מ עם כי ראיתי בגליון רש"א ביו"ד סי' רי"ו דנקיט כן ולמד מדברי המשל"מ לענין חליפי חליפין שכתב מרן שם דמותרים דהיינו דוקא כשכבר קבלם אבל אם עדיין לא קבלם אסור לקבל דבשעה שמקבל הוי כמחליף מכל מקום ראיתי להרב עצי לבונה בסי' רי"ו שכתב בשם ס' ש"ב דרש"י בחולין ד' ד' סובר דמותר לגבות הדמים מהלוקח בעבר ומכר דלא כדברי המשל"מ בהלכות מכירה וכו' עי"ש אלא דלא הבנתי דבריו וצריך לעיין בגוף הספר ואינו מצוי אצלי:

והרב פרי העץ ד' ק"י ע"ד כתב לדחות ראית המשל"מ מדברי בעל התרומות דיש לחלק בין כשהאיסור בעין דבזה הוא שכתב בעה"ת דאסור דחשיב כאילו מחליף באותה שעה לכשאין האיסור בעין דאז אינו חשוב כמחליף עתה עי"ש וכבר כתבתי לעיל (בד"ה ומזה תמיה) דברי הרב שערי תשובה בשם רב משולם דאם מכר החמץ לעכומ"ז אחר שש וזקף עליו המעות במלוה מותר ליקח המעות ממנו וזה נראה היפך סברת המשל"מ הנ"ל אלא דיש לומר שטעמו הוא משום דיש לסמוך בדיעבד אהמכירה דאחר שש להתיר לו החליפין מיהא או אפשר דמיירי אחר שכבר כלה האיסור וכדברי הרב פרי העץ שם וצריך להתיישב במה שפלפל בתשובת הרב מוהרש"ק הנ"ל בדברי המשל"מ הנ"ל עי"ש (בד"ה עוד נלפע"ד ומשם והלאה) ועל כל פנים נראה דמסברת המשנה למלך אין שום סתירה לדברי המג"א דהמג"א לא אמר אלא כשעכומ"ז קבל המעות כנז"ל ודברי הרב כתב סופר בזה צ"ע:

והנה מקרוב נדפס ספר מנחת משה לאחד מרבני גאוני דורנו יצ"ו וראיתי שבקונטריס חקת הפסח דין י"ו הביא שו"ת כתב סופר שבסי' פ"ב וכתב על דבריו ולענ"ד אין לגבב קולות בנדון כזה שעשה בשאט נפש עכ"ד ואני אומר לישרי לן מר דאין כאן גבוב קולות שכן שורת הדין מחייבת להקל מצד הביטול ונעלם מעיני דמר לשעתו דברי הגאונים חו"י ועה"ג ושו"ת חת"ם הנז"ל אף כי ראיתי שם באות מ"ד שהעתיק שו"ת חת"ס הנ"ל הא ודאי כל הכתוב בקונטריס הנ"ל לאו בסקירה אחת נסקרו ואכתי לא חזא שו"ת החת"ס עד אחר ומ"ר ושוב נשכח ממנו מה שכתב באות י"ו שאם היה עולה בדעתו היה מעביר קולמוס על מה שכתב בדין י"ו כי אדרבא יש לומר בפשיטות להקל מחמת הביטול ואין להאריך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף