שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ד/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ד

יד) חטה שנמצאת בפסח בדבש או בשאר מ"פ. הנה לענין שומן יש אוסרים דמחמיץ מהמים שהודח בו אבל בדבש ושאר מ"פ אין שום אוסר (למאי דקי"ל מ"פ אין מחמצין, ועיין פר"ח סי' תס"ז סו' ס"ק ט"ו דחטה בקועה שנמצא ביין מותר היין, ובש"ע סי' תס"ב ס"ו ופר"ח שם), אך נסתפקתי בזה אם בשלו מקודם בכלי זה גם מים ועתה נפלטו המים להדבש ומחמיץ דאף מעט מים עם מ"פ מחמיץ. וי"ל דאף המחמירים במעט מים ה"ד במים ממש ולא בהנפלט מהכלי דהוי טעם בעלמא י"ל דכ"ע מודו דאינו מחמיץ, כ"כ ידידי הגאון מנחת משה נר"ו בא"ח סי' ט', וכ' שכן ראה בכ"י מהג' מהרש"ק עי"ש. ולכאורה יש סתירה לזה ממ"ש המג"א סי' תנ"ה ס"ק ט' בשם מט"מ שלא ליקח כלי של מ"פ לשאוב מים כי מ"פ עם מים ממהרים להחמיץ ומשמע דאין לו תקנה אלא ע"י הגעלה עי"ש, אבל אינו מועיל ניגוב כלל והיינו משום דפולט הטעם אלמא דגם בהפליטה יש חשש כמו בהמ"פ עצמן. ולפי מ"ש החת"ס סוס"י קכ"ט דאין הטעם משום חשש פליטה אלא משום דהחרסיס עצמן מחומצים בהמ"פ ניחא. אך בפרמ"ג שם לא הבין כן אלא משום הפליטה עי"ש. ולפי מ"ש החיים מדבר דף ט"ו ע"ג, הבאתיו לקמן סי' י"ב אות ד' דבטעם יש לחלק בין טעם של מ"פ כההיא דהמט"מ, לטעם של מים כההיא דתשו' הכנה"ג ניחא, וק"ל:

ודע דכ' שם במנחת משה דהיה מקום להסתפק לפי מ"ש בב"י יו"ד סי' ח"ץ בד"ה ומ"ש עוד רבינו בשם הרשב"א דחלב הנבלע בבשר הוי ממשו ולא טעמו דמשמע מזה דצלול הנבלע בגוש הוי ממש א"כ כן יש לומר דהמים שנבלעו בהכלי ונפלטים ממנו הוי ממש ומחמיץ כשנתערב עם מ"פ ואין לחלק בין אכל לכלי וכו' אך במקו"א הוכחתי להלכה דאף הצלול הנבלע ע"י כלי דינו רק כטעם בעלמא לכל דבר וה"ן לענין זה אלו תו"ד. ובעניותי אין ענין דברי הרשב"א לכאן דהרשב"א קאמר על שעת הבליעה דחלב שנבלע בבשר חשיב ממשו ולא טעמו, אבל לא מצינו דמה שיצא אח"כ מהבשר שהוא החלב ממש די"ל דאינו יוצא אלא הטעם, וכן המים שנבלעו בכלי לא יפלוטו הם בעצמם אלא הטעם. ומפני זה לא הרגיש הג' מוהרש"ק מדברי הרשב"א הנ"ל וטעמו ונימוקו עמו דאינו נפלט אלא טעם בעלמא, ויעויין בפרמ"ג יו"ד רס"י צ"ה במ"ז. כל הנ"ל כתבתי להג' מנחת משה נר"ו כשנתכבדתי בקבלת ספרו ששלח לי. ואחר זמן ראיתי מ"ש בשו"ת שם אריה יו"ד סי' ס"ו (והיא ע"ד הג' מנמ"ש הנ"ל בשאלה אחרת ששלח לו ושה ג"כ נשתמש בסברא הנ"ל לפי מ"ש הרשב"א וכו' כיעי"ש והשיב ע"ד (וכ' בד"ה והנה באמת וכו'). דאף כשבלע ממשו דבר צלול מ"מ מה שפולט אח"כ בהתבשיל ודאי דלא הוי רק טעמו ולא ממשו דמה שפולט אינו גוף הממש כלל עכ"ל והוא כמו שכתבתי בעניותי. שו"ר דבמנחת משה שם בחיו"ד סי' ט"ו כ' את אשר שלח להג' בע"ס ש"א. ובסי' ח"י הביא תשו' הש"א. והמחבר השיב ע"ד בסי' י"ט ועמ"ש הש"א דאינו פולט הגוף ממש כתב וז"ל, ומ"ש רו"ם דמה שפולט אינו הגוף ממש הא כתבתי בזה דא"כ לא תיהני הגעלה לכלי כמובן וגם מדברי הרשב"א הבאתי עכ"ד. ואני עני אומר דמדין הגעלה אין הכרח כלל דאנו אומרים דלעולם אינו פולט הכלי אלא הטעם ואם אינו מגעיל הכלי יש חשש איסור במה שיפלוט הכלי כישתמשו בו את הטעם הבלוע בו אבל ע"י הגעלה נפלט הטעם. והממש לא יצא בלא"ה כלל ושפיר מהני הגעלה. ומדברי הרשב"א כבר כתבתי מה שנלע"ד. ומה שרמזתי לעיל מדברי הפרמ"ג סי' צ"ה. הנה במנח"מ יו"ד הנ"ל כבר הביא זה עי"ש מה שהאריך, ולא יכולתי כעת לעמוד בענין זה היטב כי אינו מעניינינו. עתה נדפס ס' ברכת משה להגאון בע"ס מנח"מ הנ"ל נר"ו, ועי"ש בקונטריס התשובות סי' מ"א אות ב' מה שהשיב ע"ז:

ואם נמצאת חטה מרוככת במיני טיגון שנילוש בשמן ומים אם אוסר במשהו העלה הגאון ענג יו"ט בסי' ח"ל דלדידן דמי פירות עם מים אינו אלא חמץ נוקשה בטל, ועיין במה שרשמתי בסי' ב' אות ב':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף