רשב"א/בבא מציעא/סו/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סיפא [נעשה] כמאן דאמר מדעתיה אתמר. כתב הראב"ד ז"ל משמן של ראשונים, דאין עקר הטעם בזה מפני שהתנה הלוקח ולא המוכר, אלא רישא שהתנה בשעת המכר, ולא שנא התנה מוכר ולא שנא התנה לוקח, שעל ידי כן נגמר המכר, אבל סיפא כשהתנה לאחר (כ)שנגמר המקח, ולא שנא התנה לוקח ולא שנא מוכר, דכל שנגמר המקח, כשהוא מתרצה להחזיר לו הרי זה כמוכרו לו לכתחלה, ובטול מקח אין כאן וזוזי לא הוו הלואה. ולפי דבריהם כל שהוא קודם גמר המקח, הרי תנאי של המוכר לפי שהתנאי תלוי בדעת המוכר, וכל שהוא לאחר המקח הרי תנאי של לוקח, לפי שהדבר תלוי בו ולא במוכר. ואינו מחוור, דאם כן, היאך [עלה] על דעת רב אשי לומר שיועיל התנאי שאומר הלוקח לאחר גמר המקח (ו)במה זכה בו מוכר, וכן לוקח בתנאי האחריות, ועוד, בעובדא דההוא דיהיב גיטא כי אתני אפילו איהו מאי הוה, ומאי קאמר מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמיר ויהיב, והא כבר אגרשה ולאחר גרושיה תנאי דידיה מאי מהני. אלא הנכון מה שפי' הוא ז"ל דהכא כשהתנו לאחר שהתחיל ועדיין לא נגמר, כגון דנתן מעות ולא נכתב השטר באתרא דכתבי שטרא וכיוצא בו, ומשום הכי אמר אמימר, דכיון שנתרצה הלוקח בתחלת המקח ליקח שלא באחריות, אע"פ שאמר לו מוכר לאחר מכאן וקודם שגמר המקח מגבינא לך שופרא שבח ופירי ולא חיזק הלוקח את התנאי, שמע מינה שאין הלוקח רואה דברים אלו כעקר אלא כפטומי מילי, שאלולי כן כשאמר לו מוכר כן, היה לו לחלוט הדבר ממנו ולחזקו, וכן לגבי גט כשנכתב הגט ומסרו לשליח ליתנו לה, ועדיין לא נתן, ואלו כשאמרה היא רצה הוא בכך, היה לו לומר על דעת כן אני נותנו, והיה לו לחזק דבריה, והיינו דאמרינן מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמר ויהיב קא משמע לן. כשלא חזק הדבר, על דעת ראשונה הוא נונתו, ולקח דבריה לפטומי בלבד.
אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל. ואע"ג דאסמכתא היא, קסבר רב הונא דאסמכתא קניא. ואיכא למידק, דהא בפ' ארבעה נדרים (כז, ב) משמע דרב הונא סבר דאסמכתא לא קניא, דאמרינן התם, בההוא גברא דמתפיס זכוותיה בבי דינא, ואמר אי לא אתינא מכאן ועד יום פלוני ליבטלן זכוותי, ואיתניס ולא אתא, אמר רב הונא, בטלן זכוותיה, ומקשינן עליה והא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ופריק, שאני התם דאתפיס זכוותיה בבי דינא, ואקשינן תו עלה ממתניתין (ב"ב קסח, א) דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו', דאמר ר' יוסי יחזיר לו את שטרו ר' יהודה אומר לא יחזיר, ואמר רב נחמן, אין הלכה כר' יוסי דאמר יחזיר, דאסמכתא קניא, אלמא רב הונא כר' יהודה סבירא ליה דאמר אסמכתא לא קניא. וי"ל, דדלמא חזר בו מהא [כדרב נחמן] דאהדריה מניומי, ואיהו סבר כר' יוסי דלא אהדר ביה לגבי מניומי. עי"ל, דרב הונא לא מוקי לה להא מתניתין כר' יוסי, אלא מסבר סביר דאסמכתא כי הא קניא, משום דארעא שכונא גביה, אבל בעלמא דלאו בידיה, סבר דאסמכתא לא קניא, והיינו דכי אקשינן עליה התם, פריק, שאני הכא דמתפיס זכוותיה בבי דינא, ולומר דכל שהוציא הדבר מתחת ידו והעמידו ביד זוכה, אין בו דין אסמכתא, ונותן ביד שליש כנותן ביד בעל דבר ממש דמי, ולפיכך מקשו ליה מההיא מתניתין דהמשליש שטרו, דאלמא אף במשליש איכא אסמכתא וגם זה נכון.
ורב נחמן אמר, אף לאחר מתן מעות קנה הכל. וא"ת, בין לרב הונא דאמר לאחר מתן [מעות] קנה כנגד מעותיו, בין לרב נחמן דאמר קנה הכל, והלא הלואה היא, ואמרינן בקידושין (מז, א) דמלוה להוצאה נתנה ובמכר לא קנה ובאשה אינה מקודשת. תירץ הראב"ד, דשאני משכונא דשכונא גביה, וכמכירה ליומיה היא, וכשבעל הקרקע חוזר ופודה הרי הוא כחוזר ולוקח באותן דמים, ולפיכך קנה כנגד מעותיו לרב הונא והכל לדעת רב נחמן.
ובשעת מתן מעות שקנה הכל לדברי הכל ולא אסרינן משום רבית, ואע"פ ששנו בברייתא לעיל (סה, ב), כשתמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור, פי' הראב"ד ז"ל, דהתם שאני, שהדבר תלוי ברצונו של מוכר אם ירצה למכור, אבל כאן תנאי מכירה היא אם לא יפרענו ביום פלוני. אי נמי קנה אמרינן, אבל איסור רבית איכא, ומיהו אבק רבית הוא, דכל על ידי מכירה אבק רבית הוא, ולא מסלקינן ליה. כך כתב הרב ז"ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחין אין כאן איסור רבית כלל, שהרי שנינו וכן היה ביתוס בן זונין עושה על (דברי) [פי] חכמים. ועוד, שאלו היה בו אסור רבית ולא שנו כאן אלא לענין דינא, כיון ששנאוה הכא גבי אסור רבית לא היה שונה סתם הרי היא שלו, אלא היה לו לשנות, ואסור לעשות כן מפני אסור רבית וכיוצא בלשון הזה, אלא ודאי אין כאן עסק לאסור רבית, דכללא דרבית כל אגר נטר אסור (לעיל סג, ב), הא כל שאין בו אגר נטירא מותר, וברייתא דלעיל שהלוהו על תנאי שכל זמן שימכרנה ואפילו לאחר שיפרענו, לא ימכרנו אלא לו בכסף ידוע, ואפילו (השנה) [שוה] יותר, הרי יש כאן אגר נטר לי ואסור, אבל במתניתין ליכא אגר נטר לי כלל לא קודם (ש)הזמן שקבע לו [ולא לאחריו,] ולא נתכון זה אלא שיפרענו בזמנו, ואם לא שיסתלק ממנו לגמרי, ונמצא שאם פרעו בזמנו קרקע חוזר לבעליו, ואין כאן שכר המתנה, ואם לא, הרי השדה מכורה לו מיד, ואין כאן המתנה. וגדולה מזו אמרו במעות ממש, (שההעלמה) [שההעלאה – ש"מ] ניכרת בהן יותר, ומחזי טפי כרבית, שכן שנינו בפרק גט פשוט (קסח, א), מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו, ואמר לו, אם לא נתתי לו מכאן ועד זמן פלוני החזר לו את שטרו, ר' יוסי אומר יחזיר, ר' יהודה אומר לא יחזיר, ופלוגתייהו באסמכתא קניא או לא קניא, הא לאו הכי כולהו מודו דיחזיר, ולא חיישינן בה משום רבית, אלא שהטעם כמו שכתבתי לפי שאין שם אגר נטר לי כלל, לא בתחלה ולא בסוף. ונ"ל שכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל שם בפרק גט פשוט, וזה נכון וברור. ומ"מ אפשר, שאין הדבר מותר לכתחלה לעשות כן, דלא גרע מרבית מאוחרת שנותן לו לאחר הפרעון, שכל [ש]זה מקבל מיד הלוה יותר ממה שנותן לו, אסור משום מראית העין, ואלא מיהו קיל טפי מאבק רבית, ועל כן שנאוה סתם להתיר במשנתנו ובמשנת גט פשוט, וכללן (כו') רבן גמליאל במשנתנו (עה, ב) ברבית מוקדמת ורבית מאוחרת ור' שמעון שאמר יש רבית דברים, כך נראה לי.
ולמניומי קשיא מתניתין. פירש רש"י ז"ל, שהרי השדה שוה יותר. נראה מדבריו, שאין אסמכתא אלא במה שאמר דבר יתר, ויצא לו לרבינו ז"ל ממה שאמרו בפרק המקבל (קד, ב), בההוא דאמר ליה לחבריה, אי מוברנא לך יהיבנא לך אלפא זוזי, אמר רבא, אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ואקשינן, ומאי שנא מהא דתנן, אם אוביר ולא אעביד, אשלם כמיטבא, ופרקינן, התם לא גזים הכא גזים, אלמא ליכא אסמכתא אלא בדגזים. וההיא דאמרינן לקמן (ע"ב) רב בר שבא דאמר ליה לרב כהנא, אי לא פרענא לך ליום פלוני אתפרע מחמרא, ואמרינן דאסמכתא היא, ואע"ג דלזבוני קאי וליכא גוזמא בכלום, פירש רש"י ז"ל, שאמר לו שיפרע ממנו כשער של עכשיו, ואע"פ שבזמן הפרעון נתייקר, ואינו מחוור, דהא אמרינן עלה דההיא כל דאי לא קני, אלא טעמא דמילתא, לפי שאין אדם רוצה [למכור] נכסיו (ו)אפילו בשוויין (ולא) [ו]אפילו ביותר מכדי דמיהן, וכדאמרינן לעיל גבי אונאה (נא, א), בלוקח מבעל הבית לית ליה אונאה, דאי לאו דיהבי ליה זוזי יתירי לא מזבין (מיניה) [מאניה]. והיינו דהוה סבר רב פפא למימר בעובדא דרב שבא, הני מילי ארעא דלאו לזבוני קיימא אבל חמרא דלזבוני קאי כזוזי דמי, דהא נמי גבי אונאה אמרינן בבעל הבית דאית ליה אונאה בצרדויי, ואפילו הכי אסיקנא הכא דכל שאתה מכריחו למכור (ואפי') [ואמר] בלשון אם, אסמכתא הויא.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |