רש"י/שמות/כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ שמות כב

א

אם במחתרת. כשהיה חותר את הבית:

אין לו דמים. אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעקרו. כאן למדתך תורה אם בא להרגך, השכם להרגו וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך על מנת כן בא שאם יעמד בעל הממון כנגדו יהרגנו (סנהדרין ע"ב):

ב

אם זרחה השמש עליו. אין זה אלא כמין משל: אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרג אפלו יעמד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות (שם):

דמים לו. כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית:

שלם ישלם. הגנב ממון שגנב ואינו חיב מיתה. ואנקלוס שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, לקח לו שטה אחרת, לומר, שאם מצאוהו עדים קדם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית נגדו התרו בו שלא יהרגהו, דמים לו , חיב עליו אם הרגו, שמאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות, ולא יהרג את בעל הממון:

ג

המצא תמצא. ברשותו, שלא טבח ולא מכר:

משור עד חמור. כל דבר בכלל תשלומי כפל, בין שיש בו רוח חיים, בין שאין בו רוח חיים, שהרי נאֱמר במקרא אחר על שה על שלמה על כל אבדה … ישלם שנים לרעהו (בבא קמא ס"ב):

חיים שנים ישלם. ולא ישלם לו מתים, אלא חיים או דמי חיים (מכילתא):

ד

כי יבער, את בעירה ובער. כלם לשון בהמה, כמו אנחנו ובעירנו (במדבר כ'):

כי יבער. יוליך בהמותיו בשדה או בכרם של חברו, ויזיק אותו באחת משתי אלו, או בשלוח בעירו או בבעור, ופרשו רבותינו ושלח הוא נזקי מדרך כף רגל, ובער הוא נזקי השן, האוכלת ומבערת (בבא קמא ב'):

בשדה אחר. בשדה של איש אחר:

מיטב שדהו … ישלם. שמין את הנזק, ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו, ישלם לו ממיטב שדותיו, אם היה נזקו סלע, יתן לו שוה סלע מעדית שיש לו. למדך הכתוב שהנזקין שמין להם בעדית (מכילתא, בבא קמא ו'):

ה

כי תצא אש. אפלו מעצמה (בבא קמא כ"ב):

ומצאה קצים. קרדו"נש בלעז:

ונאכל גדיש. שלחכה בקוצים עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחברת בקרקע:

או השדה. שלחכה את נירו וצריך לניר אותה פעם שניה (בבא קמא ס'):

שלם ישלם המבער. אע"פ שהדליק בתוך שלו, והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חיב לשלם, לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק:

ו

וגנב מבית האיש. לפי דבריו (שם ס"ג):

אם ימצא הגנב ישלם. הגנב שנים לבעלים:

ז

אם לא ימצא הגנב. ובא השומר הזה, שהוא בעל הבית:

ונקרב. אל הדינין, לדון עם זה ולשבע לו שלא שלח ידו בשלו (שם):

ח

על כל דבר פשע. שימצא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו, וירשיעוהו אֱלהים על פי העדים.

ישלם שנים לרעהו. למדך הכתוב, שהטוען בפקדון לומר נגנב הימנו, ונמצא שהוא עצמו גנבו, משלם תשלומי כפל. ואימתי, בזמן שנשבע ואח"כ באו עדים, שכך דרשו רבותינו: ונקרב בעל הבית אל האֱלהים, קריבה זו שבועה היא, אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין, שכיון שבא לדין וכפר לומר נגנבה, מיד יתחיב כפל אם באו עדים שהוא בידו, נאֱמר כאן שליחות יד ונאֱמר למטה שליחות יד, שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו, מה להלן שבועה, אף כאן שבועה (שם):

אשר יאמר כי הוא זה. לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו, הרי הוא אצלך, עד הדינין יבא דבר שניהם, ויחקרו את העדים, אם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה, ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים, שנמצאו זוממין, ישלמו הם שנים לשומר. ורבותינו ז"ל דרשו כי הוא זה ללמד, שאין מחיבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת, לומר כך וכך אני חיב לך, והמותר נגנב ממני (שם ק"ז):

ט

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, לפיכך פטר בו את הגנבה, כמו שנאֱמר (פסוק ו) וגנב מבית האיש, אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לשבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה זו. ופרשה זו אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב (פסוק יא) אם גנב יגנב מעמו ישלם, אבל על האנס, כגון מת מעצמו, או נשבר או נשבה בחזקה על ידי לסטים, ואין רואה שיעיד בדבר:

י

שבעת ה' תהיה. ישבע שכן הוא כדבריו, והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד ואח"כ נאנסה, חיב באנסים (בבא מציעא צ"ד):

ולקח בעליו. השבועה:

ולא ישלם. לו השומר כלום (בבא קמא ק"ו):

יב

אם טרף יטרף. ע"י חיה רעה:

יביאהו עד. יביא עדים שנטרפה באנס ופטור:

הטרפה לא ישלם. אינו אומר טרפה לא ישלם אלא הטרפה, יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם. טרפת חתול ושועל ונמיה משלם, טרפת זאב, ארי, ודב ונחש אינו משלם. ומי לחשך לדון כן, שהרי כתוב ומת או נשבר או נשבה, מה מיתה שאין יכול להציל, אף שבר ושביה שאין יכול להציל (מכילתא):

יג

וכי ישאל. בא ללמד על השואל שהוא חיב באנסין:

בעליו אין עמו. אם בעליו של שור אינו עם השואל במלאכתו (בבא מציעא צ"ה):

יד

אם בעליו עמו. בין שהוא באותה מלאכה בין שהוא במלאכה אחרת, היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה (שם):

אם שכיר הוא. אם השור אינו שאול אלא שכור, בא בשכרו ליד השוכר הזה, ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי ע"י שכרו נשתמש, ואין לו משפט שואל להתחיב באנסין. ולא פרש מה דינו, אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל שוכר כיצד משלם, רבי מאיר אומר כשומר חנם, ר' יהודה אומר כשומר שכר (בבא מציעא צ"ה):

טו

וכי יפתה. מדבר על לבה עד ששומעת לו, וכן תרגומו וארי ישדל, שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון עברי:

מהר ימהרנה. יפסק לה מהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתבה וישאנה (מכילתא):

טז

כמהר הבתולת. שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באנס, שנאֱמר ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף (דברים כב):

יז

מכשפה לא תחיה. אלא תומת בבית דין. ואחד זכרים ואחד נקבות, אלא שדבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות מכשפות (סנהדרין ס"ז):

יח

כל שכב עם בהמה מות יומת. בסקילה, רובע כנרבעת, שכתוב בהם דמיהם בם (ויקרא כ):

יט

לאלהים. לע"ז. אלו היה נקוד לאלהים, היה צריך לפרש ולכתב אחרים", עכשו שאמר לאֱלהים, אין צריך לפרש אחרים, שכל למ"ד ובי"ת המשמשת בראש התבה אם נקודה בחטף, כגון למלך, למדבר, לעיר, צריך לפרש לאיזה מלך, לאיזה מדבר, לאיזה עיר, וכן למלכים ולרגלים צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש, כל מלכים במשמע, כן לאלהים כל אֱלהים במשמע, אפלו קדש, אבל כשהיא נקודה פתח, כמו למלך, למדבר, לעיר, נודע באיזה מלך מדבר, וכן לעיר נודע באיזה עיר מדבר, וכן לאֱלהים, לאותן שהזהרתם עליהם במקום אחר. כיוצא בו אין כמוך באֱלהים, לפי שלא פרש, הצרך לנקד פתח:

יחרם. יומת. למה נאֱמר יחרם והלא כבר נאמרה בו מיתה במקום אחר והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא וגו' (דברים יז), אלא לפי שלא פרש על איזו עבודה חיב מיתה, שלא תאמר כל עבודות במיתה, בא ופרש לך כאן זבח לאֱלהים, לומר לך, מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים, אף אני מרבה המקטיר והמנסך שהם עבודות בפנים, וחיבים עליהם לכל ע"ז בין שדרכה לעבדה בכך, בין שאין דרכה לעבדה בכך. אבל שאר עבודות, כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק אינו במיתה:

כ

וגר לא תונה. אונאת דברים, קונטרארי"ר בלעז, כמו והאכלתי את מוניך את בשרם (ישעיהו מ"ט):

ולא תלחצנו. בגזלת ממון:

כי גרים הייתם. אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך, אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך". כל לשון גר אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם:

כא

כל אלמנה ויתום לא תענון. הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם (מכילתא):

כב

אם ענה תענה אתו. הרי זה מקרא קצר, גזם ולא פרש ענשו, כמו לכן כל הרג קין (בראשית ד), גזם ולא פרש ענשו, אף כאן אם ענה תענה אותו לשון גזום, כלומר סופך לטל את שלך למה, כי אם צעק יצעק אלי וגו':

כג

והיו נשיכם אלמנות. ממשמע שנאֱמר והרגתי אתכם איני יודע שנשיכם אלמנות ובניכם יתומים, אלא הרי זו קללה אחרת, שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות, שלא יהיו עדים למיתת בעליהן ותהיינה אסורות להנשא, והבנים יהיו יתומים, שלא יניחום בית דין לירד לנכסי אביהם, לפי שאין יודעים אם מתו אם נשבו (בבא מציעא ל"ח):

כד

אם כסף תלוה את עמי. רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה, וזה אחד מהן (מכילתא):

את עמי. עמי וגוי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, ענייך ועניי עירך ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין. וזה משמעו: אם כסף תלוה, את עמי תלוהו ולא לגוי, ולאיזה מעמי, את העני, ולאיזה עני, לאותו שעמך. (ד"א, את עמי, שלא תנהג בו בזיון בהלואה שהוא עמי:

את העני עמך. הֱוי מסתכל בעצמך כאלו אתה עני:

לא תהיה לו כנשה. לא תתבענו בחזקה. אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו אלא כאלו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו:

נשך. רבית, שהוא כנשיכת נחש שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאם הוא מבטבט ונופח עד קדקדו, כך רבית אינו מרגיש ואינו נכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה (תנחומא):

כה

אם חבל תחבל. כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה, אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע הזמן ואינו פורע. (חבל תחבל, כפל לך בחבלה עד כמה פעמים. אמר הקב"ה כמה אתה חיב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין ומתחיבת לפני ואני מחזירה לך, אף אתה טל והשב טל והשב:

עד בא השמש תשיבנו לו. כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבא השמש תחזר ותטלנו עד שיבא בקר של מחר. ובכסות יום הכתוב מדבר, שאין צריך לה בלילה (מכילתא, בבא מציעא קי"ד):

כו

כי הוא כסותה. זו טלית:

שמלתו. זה חלוק:

במה ישכב. לרבות את המצע (מכילתא):

כז

אלהים לא תקלל. הרי זו אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דין (סנהדרין ס"ו):

כח

מלאתך. חובה המטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל, והם בכורים:

ודמעך. התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע.

לא תאחר. לא תשנה סדר הפרשתן לאחר את המקדם ולהקדים את המאחר, שלא יקדים תרומה לבכורים ומעשר לתרומה (מכילתא):

בכור בניך תתן לי. לפדותו בחמש סלעים מן הכהן. והלא כבר צוה עליו במקום אחר, אלא כדי לסמך לו כן תעשה לשרך, מה בכור אדם לאחר שלשים יום פודהו, שנאֱמר ופדויו מבן חדש תפדה (במדבר י"ח), אף בכור בהמה דקה מטפל בו שלשים יום ואח"כ נותנו לכהן (בכורות כ"ו):

כט

שבעת ימים יהיה עם אמו. זו אזהרה לכהן, שאם בא למהר את קרבנו לא ימהר קדם שמנה, לפי שהוא מחסר זמן:

ביום השמיני תתנו לי. יכול יהא חובה לבו ביום, נאֱמר כאן שמיני ונאֱמר להלן ומיום השמיני והלאה ירצה (ויקרא כב), מה שמיני האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן, אף שמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן. וכן משמעו: וביום השמיני אתה רשאי לתנו לי (מכילתא):

ל

ואנשי קדש תהיון לי. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי ואם לאו אינכם שלי:

ובשר בשדה טרפה. אף בבית כן, אלא שדבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות לטרף. וכן כי בשדה מצאה (דברים כב), וכן אשר לא יהיה טהור מקרה לילה (שם כ"ג), הוא הדין למקרה יום, אלא שדבר הכתוב בהווה. ובשר דתליש מן חיוא חיא, בשר שנתלש ע"י טרפת זאב או ארי מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בחייה:

לכלב תשלכון אתו. אף הגוי ככלב. או אינו אלא כלב כמשמעו, ת"ל בנבלה או מכר לנכרי (שם י"ד), ק"ו לטרפה שמתרת בכל הנאות. אם כן מה ת"ל לכלב, ללמדך שהכלב נכבד ממנו, ולמדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאֱמר ולכל בני ישראל לא יחֱרץ כלב לשנו (שמות יא), אמר הקב"ה תנו לו שכרו (מכילתא):

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.