רש"י/ויקרא/כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ ויקרא כא

א

אמר אל הכהנים. אמר ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קי"ד):

בני אהרן. יכול חללים ת"ל הכהנים:

בני אהרן. אף בעלי מומין במשמע:

בני אהרן. ולא בנות אהרן (ספרא):

לא יטמא בעמיו. בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצוה (שם):

ב

כי אם לשארו. אין שארו אלא אשתו (שם. יבמות כ"ב):

ג

הקרובה. לרבות את הארוסה (ספרא. יבמות ס'):

אשר לא היתה לאיש. למשכב:

לה יטמא. מצוה (ספרא. זבחים ק'):

ד

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחלל בה בעודה עמו, וכן פשוטו של מקרא: לא יטמא בעל בשארו בעוד שהוא בתוך עמיו, שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהוא להחלו, להתחלל הוא מכהנתו (עי' ספרא. יבמות צ'):

ה

לא יקרחה קרחה. על מת והלא אף ישראל הזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל בין עיניכם (דברים יד), יכול לא יהא חיב על כל הראש, ת"ל בראשם, וילמדו ישראל מכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה ונאמר בישראל קרחה, מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת, אף כאן על מת (מכות כ'):

ופאת זקנם לא יגלחו. לפי שנאמר בישראל לא תשחית, יכול לקטו במלקט ורהיטני יהא חיב, לכך נאמר לא יגלחו. שאינו חיב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה, וזהו תער (שם):

ובבשרם לא ישרטו שרטת. לפי שנאמר בישראל ושרט לנפש לא תתנו (ויקרא יט), יכול שרט חמש שריטות לא יהא חיב אלא אחת, ת"ל לא ישרטו שרטת, לחיב על כל שריטה ושריטה, שתבה זו יתרה היא לדרש, שהיה לו לכתב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת (ספרא. מב' כ'):

ו

קדשים יהיו. על כרחם יקדישום בית דין בכך (ספרא):

ז

זנה. שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חיבי כרתות או נתין או ממזר (ספרא. יבמות ס"א):

חללה. שנולדה מן הפסולים שבכהנה, כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה (וחלוצה) מכהן הדיוט, וכן שנתחללה מן הכהנה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהנה (עי' ספרא, קידושין ע"ז):

ח

וקדשתו. על כרחו, שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש (ספרא. יבמות פ"ח):

קדש יהיה לך. נהג בו קדשה, לפתח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה (הוריות י"ב):

ט

כי תחל לזנות. כשתתחלל ע"י זנות, שהיתה בה זקת בעל וזנתה, או מן הארוסין או מן הנשואין. ורבותינו נחלקו בדבר והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה (עי' סנהדרין נ"א):

את אביה היא מחללת. חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל (שם):

י

לא יפרע. לא יגדל פרע על אבל, ואיזהו גדול פרע, יותר משלושים יום (שם):

יא

ועל כל נפשת מת וגו'. באהל המת:

נפשת מת. להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל (שם):

לאביו ולאמו לא יטמא. לא בא אלא להתיר לו מת מצוה (ספרא. נזיר מ"ז):

יב

ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה (סנהדרין י"ח), ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו: אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה:

ולא יחלל את מקדש. שאינו מחלל בכך את העבודה, שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל (זבחים ט"ז. סנהדרין פ"ח):

יד

וחללה. שנולדה מפסולי כהנה (קידושין ע"ז):

טו

ולא יחלל זרעו. הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדשת כהנה (שם):

יז

לחם אלהיו. מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו "עבד לחם רב" (דניאל ה'):

יח

כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין שיקרב, כמו הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א'):

חרם. שחטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו כאחת (ספרא. בכורות מ"ג):

שרוע. שאחד מאבריו גדול מחברו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארכה מחברתה (ספרא. בכורות מ'):

כ

או גבן. שורי"ציולש בלעז, שגביני עיניו שערן ארך ושוכב:

או דק. שיש לו בעיניו דק, שקורים טיל"א, כמו "הנוטה כדק" (ישעיהו מ'):

או תבלל. דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עגל המקיף את השחר שקורים פרוני"לא, והחוט הזה פוסק את העגל ונכנס בשחר. ותרגום תבלול "חליז", לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט, וכן כנוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון, נחש, עינב (בכורות ל"ח):

גרב או ילפת. מיני שחין הם. גרב זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ, ילפת היא חזזית המצרית, ולמה נקראת ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים, ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר "ובגרב ובחרס" (דברים כח), כשסמך גרב אצל חרס, קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת, קורא לחרס גרב, כך מפרש בבכורות (דף מ"א):

מרוח אשך. לפי התרגום מרס פחדין, שפחדיו מרססין, שביצים שלו כתותין, פחדין כמו "גידי פחדו ישרגו" (איוב מ'):

כא

כל איש אשר בו מום. לרבות שאר מומין:

מום בו. בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר (ספרא):

לחם אלהיו. כל מאכל קרוי לחם:

כב

מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים:

ומן הקדשים יאכל. אלו קדשים קלים, ואם נאמרו קדשי הקדשים למה נאמר קדשים קלים, אם לא נאמר, הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהתרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים, כך מפרש בזבחים (דף ק"א):

כג

אך אל הפרכת. להזות שבע הזאות שעל הפרכת.

ואל המזבח. החיצון. ושניהם הצרכו לכתב, ומפרש בת"כ:

ולא יחלל את מקדשי. שאם עבד עבודתו מחללת לפסל (ספרא):

כד

וידבר משה. המצוה הזאת.

אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. להזהיר בית דין על הכהנים (עי' ספרא):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.