רמב"ן/שבועות/לג/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רמב"ן שבועות לג ב

מתני': שאנס איש פלוני ופתה את בתו. פרש"י ז"ל אנס פלוני ופתה בתו של פלוני קאמר והא קמ"ל דאע"ג דכתב ליה הרשאה פטו' דלא כתבי' אורכתא אמאי דלא אתא לידיה ולא איחייב ביה מעול' ומכאן נלמוד דבר זה לפי פירושו שלא לכתוב הרשאה בבשת ופגם וכן בנזקין.
ויש מפרש דבתו דנפשיה קאמר ופטור משום דקם ליה בדרבה מיניה ומשכח' לה בבא בהרשאה דידה או שנשאת לו והשיב רש"י הא למה לי למתנא מי אית ליה קנס מאביה השתא אנסה אחר דאביה הוי אנסה אביה יהיב לה ואינה קושיא לפי ששנינו אף בפרק אלו נערות והבא על בתו אין לה קנס מפני שמתחייב בנפשו אלמא משום דקם ליה בדרבה מיניה איצטריך למעוטה ומשכחת לה ביתומה בחיי האב שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה ואליבא דרבי אליעזר דאמר אית לה קנס ולית ליה לאב וא"ת יתומה מפותה מי אית לה כלום מדעתה עבד משכחת לה בקטנה דפתוי קטנה אונס הוא עוד הארכתי בפירוש אותה משנה במסכת כתובות.

בבא בהרשאה כו' ה"מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן. איכא למידק וללישנא קמא דנהרדעי דאמרי לא כתבינן כלל נימא תהוי תיובתא דההוא לישנא.
וי"ל משכחת לה בפקדון דכי אמרינן בלישנא קמא לא כתבינן אורכתא כלל ה"מ במטלטלי דגניבה או דגזלה או בהלואה אבל במטלטלי דפקדון ואיתנהו בעין ודאי כתבינן דהא תלמוד טעמייהו משום דרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש והאי טעמא ליתא בפקדון דודאי יכול להקדיש כדאמרינן התם כגון שהקדישו הבעלים בבית שומר ואמרי' בפ' המוכר את הספינה ההוא גברא דאייתי קרי לפום בדיתא אתו כולי עלמא חטפו חדא מיניהו קם אקדשינהו וקדישי כיון דלאו לגזלה אכווני דהוו להו פקדון אלמא יכול להקדיש וכדכתב רבינו בפרק שנים אוחזין הילכך יכול להרשות אף ליתנו במתנה לכל מי שירצה וליכא מאן דפליג והילכך משכחת לה להא במנה לאיש פ' פקדון ביד פ' שחייבין בבא בהרשאה דכי פליגי במלוה או בגזלה פליגי ואפ"ה קי"ל כלישנא בתרא דכל היכא דלא כפריה מצי מרשה ואע"ג דלא קני קנין גמור דהא קימ"ל כרבי יוחנן שליח ומורשה מיהא הוי תדע דהאמרינן טעמא דלא כתבינן אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא הא לאו הכי כתבינן ואע"ג דלא מצי להקדיש ולא ליתן במתנה שהכופר בפקדון כל זמן שהוא עומד בכפירתו אין הלה יכול להקדיש ואפי' יכול להוציאו בדיינין כדמוכח התם בפרק שנים אוחזין אלא ש"מ אף בגנבה וגזלה והלואה מצי מרשה דקי"ל ללישנא בתרא דנהרדעי ולא מפקא מדרבי יוחנן.
ויש מביאין ראיה מההיא דאמרינן בפ' הנושא גבי הנהו תרי שטרי דהלואה מאי תקנתיה לכתבו הרשאה להדדי אלמא מצי מרשה במלוה וכן במסכת ערכין גבי שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד ניתנו יחזיר לבעלים ואם לשני כהנים נתנו אינן יכולין להוציא ומ"ש שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחה ליה וגבי האי ומדחה ליה בחד נמי אזיל האי ולידחייה אמר שמואל בבא בהרשאה וקאמרינן נהרדעי כו'.
ואיכא למדחי הך ראיה דהתם פקדון הוא משום דשמואל דאמר פדה בנו בתוך ל' יום ונתעכלו המעות אין בנו פדוי גם הראיה הראשונה אין ללמוד ממנה אלא למלוה בשטר שאדם יכול להקנותה בכתיבה ומסירה. הא במלוה ע"פ אין לנו ראיה אלא ממה שפירשנו למעלה ושמעתין נמי דייקא דקתני שאיש פ' כהן טעמא דאיש פ' כהן דלאו תביעת ממון הוא הא מנה לפ' בידי אפי' בכל מלוה נמי יכול ומש"ה נמי דיקא לן לישנא בתרא דנהרדעי וללישנא קמא לא דייקינן הכי וכן דעת רבינו הגדול ז"ל לפי מה שכתב בתשובותיו וכבר פירשתי השמועה שבפרק מרובה לפי דעתו בספר מלחמות השם.
אבל כאן יש לדקדק עליו, שהוא כתב בתשובותיו לא תימא כפריה ולא כפריה על הכתיבה הוא חוזר אבל אי כפריה לאחר כתיבה מפקינן בההיא אורכתא אלא לא דיינין בה כל עיקר (כגון) [כיון] שכפר וא"כ בכאן היאך מתחייבין העדים אם בשחייב מודה עדות למה לי אי בשאין חייב מודה הא איבטילא לה ההיא אורכתא משעת כפירה ולמה יתחייבו עדים ולא מצינן לאוקומה נמי בשכפר מקצת והודה במקצ' דבהדיא נמי כתב הרב ז"ל באותה תשובה דבטלה לה הרשאה ואין לו להשביעו על מה שכפר ולא עוד אלא מה שהודה אין נותן לו משום דאמר ליה הנשבע אורכתא זו כיון שכפרתי במקצתה בטלה ואפילו מה שהודיתי איני נותן לך דלאו בעל דברים דידי את.
וי"ל דאם השביע על העדים קודם שיתבענו לבעל דינו וכפרו ואח"כ הודה חייבין דע"כ לא מספקא לן בפ' הפקדון אלא בממון שיש עליו עדים דכפירת דברים הוא דהא קיימי הני אבל במשביע עדים כל זמן שלא הודה הלה חייבין דעביד איניש דכפר.
עוד נ"ל דכי אמרי' לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה ה"מ דליכא עדים אבל איכא עדים וראה אע"פ שהלה כופר א"נ לא ראה והלה טוען לא היו דברים מעולם וכ"ש בממון שיש עליו שטר כיון שעל פי עדים יתחייב באותו ממון לא מבטלה ההיא אורכתא משום דלא מתחזי כשיקר' דהא איכא עדים דקושטא קאמר אבל היכא דליכא עדים לא מצי לאשבועיה ולא לאשתעויי דינא אחרינא בהדיה משום דאורכתא פסילא דמיתחזי כשיקרא הילכך הכא משום הכי מחייבי סהדי אי אתו מסהדי אורכתיה שרירא וקיימא ומפיק ממונא והשתא משום דכפרו לא מצי לאפוקי לממונא ולא לאישתעויי נמי דינא בהדיה ומפסיד הילכך מחייבי עדים כנ"ל לפי דעת רבינו הגדול ז"ל וכן נראין דברי הרב רבי משה ז"ל שאמר בשם הגאונים ז"ל וללישנא קמא דנהרדעי מתוקמא מתני' בפקדון ולא כפריה בעידנא דאורכיה וההיא שעתא יכול להקדיש הוה וקניה וכי כפריה בתר הכי למורשה הוא דכפר ומחייבי עדים.
עוד אני אומר שלא אמרו דברים הללו אלא במלוה או במטלטלי דגניבה וגזילה אבל בפקדון אם הקנהו לו בקנין גמור כדין מתנה אע"נ דכתיב בה כל דמתענית מדינא עלי ושאר לישנא דאורכתא דשליחא שויה אי כפר היאך מצי לאישתבועי משום דמקבל מתנה הוא ובעל דברים דידיה הוא ואע"פ שאינו יכול לעכבם לעצמו דקי"ל שליחא שויה לגביה האיך מיהא מקבל מתנה הוי ומפיק ליה מיניה בעל כרחיה כדין קונה שטר חוב מחבירו שכיון שקנאו בכתיבה ומסירה כופה את הלוה לפרעו כדמוכח בהדיא בפ' האשה בתרא דיבמות ובפ' גט פשוט.
וכתב הרב אב ב"ד ז"ל [אע"ג] דקימ"ל שליחא שויה ותנן שלח ביד עבדו כו' איכ' למימר דכתב ליה למחצ' לשליש ולרביע ואיכא למימר נמי דמתניתין דקתני שלח ביד עבדו אע"ג דהוא שליח מן השבועה אינו שליח מתביעת הממון אבל בהרשאה דהוא שליח מתביעת ממון מפי התובע קרינא ביה וכבעל דין דמי ולשון ראשון אינו דומה לאיש פ' כהן ולשון אחרון אינו מחוור דאי הכי מאי דוחקיה דשמואל למימר בבא בהרשאה ולאקשויי ולפרוקי אליבא דלישנא בתרא דנהרדעי לימא כגון שעשאו שליח ועוד דכיון דשליח אינו יכול לכופו לבעל הדין לדון עמו [לא] קרינא ביה מפי התובע וכפירת דברים בעלמא הוא ובתוספתא תניא בואו והעידו לאבא כו' פטורין עד שישמעו מפי התובע מת אביו וירשו בנו נכנס תחתיו הרי הוא כמוהו הא מכלל ששליח פטורין אלא הרשאה קנין היא דהא יכול לכופו לדון עמו מה שאין כן בשליח.

כיצד מנה מניתי לך כו' יבואו פ' ופלוני ויעידו. פרש"י ז"ל אם יבואו ויעידו אני אתן, ולאו למימרא דמשום תנאה דידיה הוא דמיחייב דהא [אי] לאו דינא הוא לא מחייבי עדים דהא אין העדות מתקיימת בראיה בלא ידיעה כגון דאמר אם יאמרו פ' ופ' שאנסתי אשה מעולם אני אתן אלא דינא הוא שאם באו אותו פלוני ופ' והעידו שמנה חייב שהוא טען ואמר לא היו דברים מעולם ואיהו נמי הכי קאמר אם יבואו אני אתן בדין ולישנא בעלמא נקט ובעידי קנס לא משכחת לה דאי אמר נמי לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס לא מיחייב קנס אע"פ שהוחזק כפרן לפי שאינו משלם קנס עד שיבואו עדים ויעידו שהוא חייב אותו קנס שזה מפי עצמו הוא מתחייב.
ואי קשיא לך, כי אתו עדים מדינא אמאי מחייב לימא פרעתי והאי דאמינא לא היו ד"מ משום דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה כדאמרינן לקמן בפ' שבועת הדיינין ולאו מילתא היא דמידכר דכירי אינשי בכה"ג כדאמרינן לקמן הוחזק כפרן.
ויש מפרשים שלשון ברייתא הוא יבואו עדים ויעידו (כלום) [כלומר] אם באו והעידו הוחזק כפרן ובירוש' ידיעה בלא ראיה היאך עבידא תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין בידי (כלומ') ה) ולא הודית לי בפני פ' ופ' יאמרו ואני נותן לו זו היא ידיעה אתון אמרין אין דאודי ליה ואין דגזליה לינן ידעינן.
אבל תמהני, דגרסי' תו התם אנסת ופתית בתי והוא אומר לנ אנסתי ולא פתיתי אשה מימי ועדים מעידין אותו שאנס ופתה ולינן ידעין אין ברתיה או איתת אחרי והא פליגא אגמ' דילן דאמרי' לקמן ש"מ לרבי יוסי משביע עדי קנס פטור אלא דירושלמי פליגא דסבר דקנס נמי מתחייב על פי עדים בטענה כגון זה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.