קרן אורה/נזיר/לא/ב

קרן אורה נזיר לא ב

דף ל"א ע"ב

גמ' אביי אמר כו' הכא במאי עסקינן דקאים בטיהרא כו' ואמר להון אילו הוי ידענא דלבן נפק לא אמרי שחור. וביארו התוס' דאביי ס"ל דהיכא דקאים בצפרא לא דמי להא דכולם נזירים דהתם דעתו היה לנזירות אלא שדימה שזה פלוני וטעות הוא אבל הכא כיון דאמר שחור דעתו אשחור ומהיכי תיתי למימר דדעתו היה גם אלבן אבל אי קאים בטיהרא ואמר על מה שעבר י"ל ג"כ שדעתו היה גם ללבן אלא שנדמה לו דשחור יצא ראשון ומש"ה כי אמר אילו הוי ידענא כו' הרי גילה דעתו דל"ד שחור קאמר אלא שכך נדמה לו וכמו כן צריך לומר גבי דינר וחבית דטעה ודימה שהיה של זהב והחבית של יין אבל דעתו היה להקדיש כל שיצא ראשון והא דאמרינן לעיל בהרי עלי מנחה מן השעורים דלב"ה נמי מביא מן החטים אם אמר אילו הייתי יודע כו' צ"ל דהתם כיון דעיקר מנחה מן החטים הוא כי אמר אילו הייתי יודע כו' מהני גם לב"ה דודאי טעה בזה אבל הכא ס"ל לב"ה דאפילו אמר אילו הייתי יודע לא מהני כיון דכבר אמר שחור ומנ"ל למימר דללבן נמי נתכוין ובאמת הקדש טעות כזה לא מצינו בשאר דוכתי דבכל דוכתי הוי הקדש טעות היינו שהוציא מפיו מה שלא היה בלבו כגון נתכוין לומר עולה ואמר שלמים דאזלינן בתר פיו למ"ד הקדש טעות הוי הקדש והוי שלמים והכא אזלינן בתר מחשבות לבו אע"פ שהוא נגד מה שהוציא בשפתיו ואמאי בעולה ואמר שלמים לא תהוי עולה כפי שהיה בלבו וכבר כתבו התוס' ז"ל ג"כ דבתמורה הא דמהני בטעות היינו דאזלינן בתר פיו ואי משום דאמר אילו הוי ידענא כו' הא כסבור לומר עולה ואמר שלמים אע"ג דאמר כן דסבור היה לומר עולה אפ"ה הוי שלמים וצ"ל דהיכא דע"י פיו ג"כ חל הקדש אזלינן יותר בתר פיו אע"ג שלא היה כן בלבו אבל היכא דע"י הוצאת פיו לא יחול הקדש כלל אזלינן בתר כוונת לבו וכן בהא דאמרי ב"ש דכולם נזירים היינו ג"כ משום דבתר כוונת הלב אזלינן ובלבו היה להיות נזיר אלא שנדמה לו שזה פלוני:

וראיתי בש"מ בשם הרא"ש ז"ל שכתב לעיל בהא דאמרינן לר"פ מהכא אין היינו דמהא דכולם נזירים שפיר שמעינן דהקדש טעות הוי הקדש ואזלינן בתר פיו שאמר הריני נזיר ודעתו היה בכל ענין ומה שאמר שזה פלוני היינו שנדמה לו כן ודומיא דהכי בתמורה אילו אמר שור שחור שיצא מביתי יהיה תמורה ע"ז ואח"כ אמר כסבור הייתי לומר לבן אזלינן בתר פיו מבואר מדבריו ז"ל דבכולם נזירים ג"כ אזלינן בתר פיו ונראה מדבריו דס"ל כשיטה זו דמתניתין גם במסקנא קיימי כשינויא דר"פ דלאו משום הקדש טעות הוא אלא הקדש בכוונה דבמתניתין לא שייך למימר דאזלינן בתר פיו דשור שחור קאמר ובשינויא דאביי כתב דבכולם נזירים ג"כ בעינן שיאמר אילו הוי ידענא שאין זה פלוני ג"כ הוי אמינא הכי ולא ידענא מי הכריחו לזה דהתם משמע דהוי הקדש טעות בכל ענין. ובמתניתין הוא דאיצטריך למימר הכי וכו' ומדבריו אלו נראה דס"ל דמהא דכולם נזירים איפריך הא דר"פ גם ברישא דמתניתין דרישא דמתניתין והא דכולם נזירים דמיין להדדי והשתא אביי דס"ל דלא הוי הקדש טעות ברישא דמתניתין אלא באומר אילו הוי ידענא כו' א"כ בהא דכולם נזירים ג"כ צ"ל כן דאמר אילו הוי ידענא ולפ"ז יש לומר דלאביי טעמא דב"ש לאו משום דילפי מתמורה אלא משום דאמר אילו הוי ידענא כו' אבל בשאר הקדש טעות אפשר דמודו דלא הוי הקדש אלא דא"כ אמאי לא פריך לאביי נמי מהא דאמרי ליה ב"ה לב"ש אי אתם מודים כו' מכלל דסברי ב"ש כו' וע"כ משמע דאע"ג דאמר אלו הוי ידענא מ"מ מטעם הקדש טעות דהוי הקדש הוא דאתינן עלה:

העולה מכל הנ"ל דבשינויא דר"פ איכא תרי שיטתא בטעמא דרישא דמתניתין או דגם לפי המסקנא קיימי שינויא דר"פ ושחור הוא דקדוש וטעמא דסיפא דכולם נזירים הוא משום הקדש טעות אבל ברישא לאו הקדש טעות הוא דגם בתמורה כה"ג לא הוי תמורה או דלמסקנא דשמעתין מסיפא דס"ל לב"ש דכולם נזירים משום דהוי הקדש טעות ה"ה דרישא טעמא משום הקדש טעות ולא דמי לתמורה לחצי היום ואביי ס"ל דהיכא דקאים בצפרא כו' לכ"ע לא הוי אפילו הקדש טעות והיינו משום דדמי לתמורה לחצי היום ומתניתין מיירי דקאים בטיהרא כו' והוסיף עוד ואמר אילו הוי ידענא כו' בהא הוא דהוי הקדש טעות וסיפא דמתניתין דכולם נזירים להך שיטתא דר"פ לא איפריך מהא דבכולם נזירים חשיב שפיר הקדש טעות לאביי נמי אתיא סיפא כפשטיה ואין צריך שיאמר התם אילו הוי ידענא כו' אבל להך שיטתא דר"פ איפריך מסיפא משום דכולם נזירים דסיפא דמי לרישא ואי בהא הוי הקדש ברישא נמי הוי הקדש א"כ לאביי דאמר דברישא לא הוי הקדש אלא אם אמר אילו הוי ידענא כו' ה"נ בסיפא צריך שיאמר אילו הוי ידענא וכמו שכתב הרא"ש ז"ל:

ונפ"מ מכל הלין גם לדידן לענין תמורה אם אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהיה תמורה ע"ז דלשינויא דר"פ אי נימא דקיימא גם לפי המסקנא גם בתמורה לא מהני דאין זה בכלל הקדש טעות ואי נימא דלמסקנא הוי הקדש טעות א"כ בתמורה כה"ג לדידן נמי הוי תמורה. ולאביי אי קאים בצפרא כו' גם בתמורה לא הוי תמורה והיכא דקאים בטיהרא צריך שיאמר אילו הייתי יודע כו' ואז מהני בתמורה:

והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' ערכין כתב המשנה כצורתה שור שחור שיצא כו' דינר זהב שיעלה כו' וכתב הטעם דהקדש טעות לא הוי הקדש צ"ל דס"ל דלמסקנא דר"פ אפי' בכה"ג הוי הקדש טעות דלאביי אין כאן רבותא דהא בכה"ג לא חשיב הקדש טעות ואפילו בתמורה דאיתא בטעות לא מהני וכש"כ דמוכח הכי לפי מה שהגיה הלח"מ ז"ל שם בדבריו התפיס באחרת הוי הקדש בכה"ג משום דמתפיס הוי כתמורה ולאביי הא בכה"ג גם בתמורה לא מהני אלא ע"כ צ"ל דס"ל דמסקנא אליבא דר"פ הוא דבכל גווני הוי הקדש טעות:

אלא הא דמדמה התפסה לתמורה כבר תמה בזה המשל"מ ז"ל שם מהא דיכול לשאול על דבר הנתפס ואי התפסה חל אפי' בטעות לא יוכל לשאול עליו ג"כ כמו בתמורה דאין נשאלין ומש"כ שם לחלק בין נדר דעיקרו ע"י התפסה ובין הקדש אינו מובן דהא בנזיר עצמו ג"כ מצינו כן הותר האחרון כו' ונזיר הוי כהקדש ואע"ג דמסתבר לומר כן דהתפסה הוי כתמורה לענין זה דהא התפסה נמי הוי סוף הקדש כמו תמורה ואמאי לא נילף התפסה מתמורה דיחול אפילו בטעות אלא דצ"ל דמהא גופא דעיקר שאלה נאמרה בנדר דעיקרו ע"י התפסה ש"מ דהתפסה אינה חלה בטעות דאל"ה לא הוי מהני שאלה ודברי הרמב"ם ז"ל צ"ע:

שם גמ' אילו הוי ידענא דלבן נפיק כו'. מכאן משמע דהלבן קדוש ודלא כלישנא אחרינא ברש"י ז"ל במתניתין דהשחור קדוש וק"ל:

רישא קשיא לרב חסדא כו' כי אמרי בתורא דקרמנאי ומסקנת הש"ס דמתניתין סברי בעין רעה מקדיש והיכא דעלה בידו גרוע ממנו הוי הקדש אבל אם עלה דבר מעולה לא הוי הקדש דאין דעתו על היפה והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' ערכין כתב דלא הוי הקדש בין שעלה גרוע או יפה והיינו משום דלב"ה בכל גוונא לא הוי הקדש אלא דמש"כ בהתפסה כה"ג הוי הקדש קשה דאם עלה בידו מעולה אפי' לב"ש לא הוי הקדש ונהי דאנן קיי"ל דמקדיש בעין יפה מקדיש א"כ קשיא איפכא היכא דעלה גרוע ממנו אמאי הוי הקדש גבי התפסה וכן נפ"מ לכ"ע לענין תמורה אם אמר שור שחור שיצא מביתי יהיה תמורה ויצא לבן דגרוע הוא לא יהיה תמורה לדידן דקיי"ל בעין יפה מקדיש והיה נראה דהא דמחלק הש"ס בין עלה דבר גרוע או יפה היינו לאוקימתא דאביי דאמר דצריך לומר אילו הוי ידענא כו' דבזה אמרינן דאם עלה דבר היפה ודאי לא היה דעתו לזה כיון דמקדיש בעין רעה מקדיש אבל לאוקימתא דרב פפא בכל גוונא הוי הקדש וה"ה לדידן בהתפסה או בתמורה ודו"ק:

ועיין תוס' ז"ל שכתבו צריכותא לכל הני בבי דמתניתין דשור איצטריך לא שמעינן דשחור עדיף מלבן ודלא כרב חסדא ודינר איצטריך לאשמעינן דבעין רעה מקדיש ושמן איצטריך לאשמעינן דלא אזלינן בתר רוב מקומות דמשחא עדיף והרע"ב ז"ל כתב דאשמעינן בקדושת הגוף ובקדושת דמים שור הוי קדושת הגוף ודינר הוי קדושת דמים ודקדק התוסיו"ט ז"ל שמן למאי איצטריך וכתב דאתי לאשמעינן דבר הקדוש קדושת דמים ונפדה דמקדיש סתם יפלו דמיהם לבדק הבית. ולא הבנתי רבותא זו דהא קדושת דינר לא עדיף מקדושה זו דיין ושמן גם מש"כ ביין ושמן דדמיהם יפלו לבדק הבית לא כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' ערכין ע"ש עכ"פ מוכח ממתניתין דבכל הקדש אמרי ב"ש דהקדש טעות הוי הקדש ועיין מה שכתבתי בזה בעירובין דף למ"ד עיי"ש:

משנה נשאל לחכם והתירו היתה לו בהמה מופרשת כו' תרעה בעדר כו'. והקשו התוס' ז"ל מ"ש מאשה שהפר לה בעלה דהחטאת תמות כו' ואפי' למ"ד מיעקר עקר הא אוקמינן כר"א הקפר אבל לרבנן נפקי לחולין נראה מד' לפי תי' זה דלר"א הקפר אפילו אם נשאל לחכם לא נפקי לחולין ומתניתין דילן אתיא כרבנן והוא דחוק למימר דסתמי פליגי אהדדי למ"ד מיעקר עקר. דמתניתין דלעיל אתיא כר"א הקפר ומתניתין אתיא כרבנן וכתבו עוד דאפילו לר"א נראה דלא דמי דהתם מיפר לה בלא חרטה אבל הכא לא חל הנדר שעה אחת כדפרישית עכ"ל ויש לדקדק בדבריהם אלו דלכאורה משמע מדבריהם דדוקא בהפרה דמיפר בלא חרטה הוא דלא נפקי לחולין לר"א אבל בשאלה לחכם דמתיר ע"י חרטה אפילו לר"א נפיק לחולין ובסוף דבריהם משמע דדוקא הכא הוא דלא דמי דלא חל הנדר שעה אחת כדפרישית היינו דמיירי הכא שטעה בלשון הנזירות והתיר לו החכם ואמר לו שאין הלשון לנזירות כלל וכמו שפי' לעיל בתוס' בד"ה נשאל לחכם אבל התיר לו החכם ע"י שאלה וחרטה ה"נ דלא נפקי לחולין לר"א אבל לפי האמת נראה יותר דאפילו ע"י שאלה לחכם נפקי לחולין לכ"ע אפילו לר"א כיון דעקר הנזירות ע"י טעות ונהי דהיתר חכם דמתניתין הדבר מוכרח לפרש היינו שאמר לו שאין בלשון נזירות דאל"ה לב"ש אינו יכול לשאול על נזרו מ"מ לענין דתצא ותרעה בעדר ליכא נפ"מ ואפי' ע"י שאלה ממש ג"כ תרעה בעדר וכן משמע מהא דאמר ר' ירמיה בגמ' מדב"ש נשמע לב"ה לענין תמורה דהיכא דמתעקר עיקר הקדש איתעקר תמורה והתם ודאי נראה דאפילו ע"י שאלה בהקדש ראשון ג"כ מיתעקר התמורה כיון דהוי חולין למפרע ומאין תחול התמורה וה"נ במתני' לענין דתצא ותרעה בעדר כיון דהנזירות בטלה למפרע אין קרבנות ג"כ וכמו שכתבו התוס' ז"ל בד"ה נשאל דהוי כמו שהקדיש לנזירותו ולאו נזיר הוא דאין זה הקדש והכי משמע בירושלמי הכא בשמעתין דפריך הכא את אמרת תצא ותרעה בעדר וכא את אמרת הכין היינו מ"ש דברישא הוי הקדש אע"ג דבטעות הוא והכא תרעה בעדר ומשני תמן לנזירותו הוא נשאל מנזירותו יצאו קרבנותיו לחולין כיון דאין נזירות אין קרבנות:

ומסתימת דברי הירושלמי נראה דמפרש להיתר חכם דמתני' היינו ע"י שאלה ממש ואפשר ס"ל דנזירות לא דמי להקדש לענין זה וכמו שכתבתי במקום אחר בזה אליבא דר"א אלא דמהא דאמרו ב"ש לקמן דכולם נזירים משמע דאין לחלק בין נזירות להקדש וכי היכי דהקדש טעות הוי הקדש ה"נ נזירות בטעות הוי נזירות וכיון דאפילו בטעות גמור הוי נזירות כ"ש דלא מהני שאלה בנזיר דהא איצטריך קרא לב"ה דיש שאלה בהקדש. כדאיתא בנדרים ובב"ב אע"ג דהקדש טעות דהוי הקדש מסברא קים להו אלמא דכל היכא דהקדש טעות הוי הקדש פשיטא דשאלה לא מהני ועיין בכ"מ פ"ד מהלכות נדרים שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דשאלה מהני גם בקדשי מזבח דשמעינן לה מדליתא בטעות. והרי איצטריך ליה לב"ה קרא להכי כדאיתא בנדרים ואמאי לא הביא ש"ס מפורש התם בנדרים דגם קדשי מזבח ישנן בשאלה ולפוטרן משחוטי חוץ עכ"פ זה נראה ברור דגם ע"י שאלה ממש יצאו וירעו בעדר:

אלא דמלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' נזירות לא משמע כן דכתב שם בהלכה ח' מי שדימה שהוא חייב נזירות והפריש קרבנות ואח"כ שאל לחכם והורהו שאין זה נדר יצאו וירעו בעדר משמע דוקא בכה"ג שטעה בלשון הנזירות הוא דיצאו וירעו בעדר אבל בהיתר שע"י פתח לא יצאו לחולין ומ"מ נראה דגם בזה יצאו לחולין בכל היתר חכם ומ"ש והורהו שאין זה נדר כוונתו ג"כ ע"י פתח או חרטה וקצת קשה אמאי לא הביא הרמב"ם ז"ל הא דר' ירמיה בגמרא דבתמורה כה"ג ג"כ לא הוי תמורה וגם מה שמסיים בהל' נזירות שם יצאו וירעו בעדר שזה הקדש טעות הוא שאינו הקדש כמו שיתבאר במקומו עכ"ל ובאמת זה עדיף מהקדש טעות דהא אפי' בתמורה דאיתיה בטעות בכה"ג לא הוי תמורה ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף