קרן אורה/נזיר/יא/א

קרן אורה נזיר יא א

דף י"א ע"א

מתני' מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו ה"ז נזיר. וכתב התוס' יו"ט ז"ל היינו כדתנן לעיל הריני נזיר מן החרצנים כו' משמע מד' דלר"ש לא הוי נזיר ובש"מ כתב דאפילו ר"ש מודה בכה"ג ע"ש:

גמ' אלמא בהאי הוא דאסר כו'. משמע דבאותו כוס אסורה אע"ג דאמרה בלשון נזירות. ולעיל גבי נזיר מן הגרוגרות משמע דלא הוי נדור ג"כ לת"ק דר' יהודה והכא קאמרינן בפשיטות דבאותו כוס אסורה וי"ל דדוקא גבי גרוגרות דלא שייכא בנזירות כלל הוא דגם נדר לא הוי אבל בכוס יין דשייכא בנזירות אלא דאמדינן דעתיה דלא נתכוונה אלא לאסור עצמה ממנו שפיר חל האיסור אפילו בלשון נזירות וא"כ לר"ש דפליג בהריני נזיר מן החרצנים דלא הוי נזיר ה"נ אע"ג דליכא לאו דנזירות בחרצנים מ"מ איסור נדר חל עליו כמו הכא דאסור באותו הכוס אך יש לומר דוקא הכא דאומדן דעת הוא דנתכוונה לאוסרו עליו משום דכבר שיכורה היא ומצער לה אבל בעלמא אמרינן דלנזירות נתכוין ולאו כלום קאמר ואפילו נדור לא הוי ובירושלמי אמרינן מתניתין בשאינו יכול אבל ביכול ונראה דצ"ל איפכא מתניתין ביכול דלאו שיכור הוא ויכול לשתות ולהכי כי אמר הריני נזיר אמרינן דלנזירות נתכוין אבל בשאינו יכול לשתות אמרינן דלאסור האי כוס בעלמא הוא דנתכוונה וכדתנן מעשה באשה אחת כו' והרמב"ם ז"ל הוסיף עוד דאם היה מר נפש או מתאבל ונתנו לו כוס ג"כ אינו אסור אלא באותו הכוס וזה ג"כ בכלל אינו יכול הוא כי מפני מרירותו לא יערב לו לשתות וזה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דרישא דמתניתין מיירי באדם בריא והיינו יכול דהירושלמי עוד אמרינן התם בירושלמי דקרבן נמי לא הוי בלשון נזירות ולא נאסר גם באותו כוס ועיין פ"מ שם:

הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין כו' ה"ז נזיר ואסור. יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין פלוגתא דר"ש ורבנן. יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי ג"כ פליגי ר"ש ורבנן. ואיכא דאפיך לה כמו באמצעיתא דחכמים אוסרים ור"ש מתיר וכולהו בבי חד טעמא להו ותליא במחלוקתן דפ"ק בנזר מאחד מהן דלרבנן הוי נזיר ולר"ש לא הוי נזיר ויש לדקדק כל הני בבי למה לי ועוד דהא איפלגו חדא זימנא לעיל בפ"ק ונראה דלרבינא בגמ' דרישא אתיא אפי' כר"ש ומשום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ודאי רבותא קמ"ל אלא אפילו לריב"ל דאמר דר"ש חלוק ברישא אפ"ה איצטריך לאשמעינן לרבנן דאסור משום דסד"א דע"מ לאו כחוץ הוא והוי כעוקר הנדר מעיקרו בהאי תנאה קמ"ל דאפ"ה אסרי רבנן אלא דאכתי לא איצטריך דאי תנאי הוא לכ"ע אסור משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וע"כ צ"ל דמשום רבותא דר"ש תני לה דאפילו ע"מ חוץ הוא ולא הוי מתנה כו' ומש"ה מותר.

וכ"ת אי רישא תנא לה משום רבותא דר"ש א"כ הוי ליה למיתנייא פלוגתא דר"ש דמתיר ברישא דהוי רבותא טפי וי"ל דנטר להו עד דמסיימו למלתייהו והדר פליג עלייהו כדאמרינן ביבמות ריש פרק כיצד כה"ג ע"ש ואי תיקשי בבא מציעתא לרבנן למה להו כבר כתב בזה בש"מ ז"ל דהוי רבותא ולא שמעינן ליה מרישא כיון דלא ידע שהנזיר אסור ביין ה"א דהוי נדר טעות קמ"ל דאסור וי"ל דריב"ל ורבינא פליגי בפלוגתא דר' אושעיא ורב פפא שם בפ' כיצד דריב"ל הכריח דר"ש פליג נמי ברישא דאל"ה רישא למאן קתני לה דאי לרבנן השתא אם לא ידע דהנזיר אסור ביין דהוי כעין נדר טעות אפ"ה אסור לרבנן כ"ש ברישא דאסור לרבנן ואי תני רישא לאשמעינן דר"ש מודה בה הא ר"ש לא איירי ברישא כלל אלא ע"כ אשמעינן דפליג ר"ש גם ברישא ורבינא ס"ל כרב פפא דלא זו אף זו קתני ובפי' דמציעתא צריך לדקדק מלשון רש"י משמע דקודם קבלתו אמר יודע אני כו' ואח"כ אמר הריני נזיר כו' ומד' התוס' ז"ל דאחר קבלתו אמר דלא קיבל עליו איסור יין מפני שלא ידע דנזיר אסור ביין וצ"ל דנאמן הוא על עצמו לומר כן דלא קיבל עליו איסור יין אע"ג דאמר סתם הריני נזיר וא"כ איכא למימר דמציעתא רבותא היא גם לר"ש דמתיר אע"ג דבשעת קבלה סתם הריני נזיר קאמר אפ"ה מותר אם אמר אח"כ דיין לא קיבל עליו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דאח"כ אמר לא ידעתי שהנזיר אסור ביין וכתב טעם לזה דאפילו אם אמר בפירוש שלא קיבל עליו אלא ליין לחוד או לתגלחת לחוד לא מהני ואסור בכולן ולקמן בגמרא יתבאר שיטת הירושלמי בזה דנראה דלשיטתו לא שייכא פלוגתא דמתניתין לפלוגתייהו בפ"ק:

וסיפא דמתניתין דסבור הייתי שחכמים מתירין לי למאן דאפיך ופליגי נמי בהך פלוגתא דבזה נמי לא קיבל עליו איסור יין מפני דעתו שחכמים מתירין לו והוי כנזר מאחד מהם דפליגי רבנן ור"ש והך סיפא מאי קמ"ל וצ"ל דרבותא לר"ש היא אע"ג דידע מאיסור יין ואפ"ה קיבל סתם נזירות אפ"ה כי אמר דדעתו היה שלא יאסר ביין מחמת היתר חכמים ה"ז מותר כמו אם לא קיבל עליו בפי' אלא לאחד מהם:

שם וליפלוג נמי ר"ש ברישא אמר ריב"ל חלוק הי' ר"ש אף ברישא. וכדמסקינן דע"מ לאו תנאי הוא אלא חוץ ורבינא אמר משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וראיתי לבאר דברי הירושלמי בשמעתין ומזה יבואר גם שיטת תלמודין דאמרינן התם מתניתא דר"מ דאמר צריך לכפול התנאי ומש"ה אסור ברישא דמתניתין דלא כפליה לתנאיה תמן אמרין ד"ה [כאומרים לו שמור ושמעת כצ"ל וכדאיתא בפ' התודה במנחות לענין אם אמר אח"כ לשון הסותר דבריו הראשונים וריב"ת דאמר כל תנאי דא"א לקיימו לאו תנאי וכדאמר ר"י בן תימא ה"ז גיטך ע"מ שתעלי לרקיע ה"ז גט וה"נ א"א לקיים התנאי והיינו הך דתלמודין דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וס"ל להירושלמי דלהכי לאו תנאי משום דא"א לקיימו ואינו אלא כמפליג בדברים בעלמא [וכ"כ בחי' בכתובות דף נ"ו אבל בפ' המגרש ד' פ"ד לא משמע הכי עיי"ש]. מתניתא דר"ש דר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים וע"כ צ"ל דמיבעי ליה אי אתיא רישא דמתניתין כר"ש הא ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים כמו בהרי עלי מנחה מן השעורים או הריני נזיר לגלח בבית חוניו., וה"נ במתניתין לא התנדב כדרך המתנדבים ואמאי מודה בה ר"ש ואמר ריב"ל שניי' היא ששייר תגלחת. פי' דהכא מיקרי שפיר כדרך המתנדבים דתגלחת קיבל עליו כדין נזיר ומה שאמר ע"מ שאהיה שותה יין חשיב תנאי שא"א לקיימו והוי נזיר גם לר"ש ולפ"ז פליגי תלמודין אהדדי דבש"ס דילן אמר ריב"ל דר"ש פליג נמי ברישא ובירושלמי אמר ריב"ל דר"ש מודה ברישא והוי כדרך המתנדבים משום ששייר תגלחת. ר"י בעי אי בששייר תגלחת אמור דבתרא ה"ז אסור ור"ש מתיר הרי ששייר תגלחת וטומאה ופוטר ר"ש ומ"ט פוטר במציעתא ובדלא ד' ריב"ל הוי ניחא דר"ש מתיר משום דלאו דרך המתנדבים הוא אבל לד' ריב"ל מ"ט פוטר ר"ש שניי' היא משום פתיחת נדר פי' דר"ש מתיר משום דהוי נדר ופתחו עמו כיון שלא ידע שהנזיר אסור ביין והוי נדר טעות וכן מבואר בתוספתא ר"ש אומר אין לך פתח גדול מזה אי משום פתיחת נדר אמור דבתרא בסיפא דר"ש אוסר ומשני דר"ש סובר בסיפא לאו פתיחת נדר הוא הא דסבור היה שחכמים יתירו לו ולשיטתו מבואר דלא שייכא הך פלוגתא דמתניתין להא דלעיל בנזיר מן החרצנים משום דהכא הריני נזיר סתמא קתני אלא דס"ד אמינא דברישא לר"ש לא הוי נזיר משום דלא התנדב כדרך המתנדבים אבל כיון דשייר תגלחת וקיבל עליו נזירות במקצת הוי כדרך המתנדבים ותנאו לאו כלום הוא והוי נזיר גם לר"ש ומציעתא טעמא דר"ש משום דהוי נדר ופתחו עמו ועיין מש"כ לעיל דף ג' בזה וא"ש לפ"ז הא דמייתי שם דמתניתין דהריני נזיר מן החרצנים אתי דלא כר"ש דאמר בברייתא דאינו נזיר עד שיזיר מכולן ולא מייתי ממתניתין דהכא דפליג ר"ש בנזר מחד מינייהו משום דמתניתין אינו מוכרח דבהא פליגי די"ל דטעמא דר"ש משום פתיחת נדר כדאמרינן בירושלמי וכמשמעות לשון התוספתא ולפ"ז יש לומר דהשתא קיימינן בתלמודין ג"כ בהאי שיטתא וריב"ל ס"ל דהאי ע"מ כחוץ הוא להכי פליג נמי ברישא או משום שלא התנדב כדרך המתנדבים או משום פתיחת נדר וחד טעמא ברישא ומציעתא. ולקמן הוא דמוקמינן לה בפלוגתייהו דלעיל משום דאיצטריך למימר דבשאלה הוי איפכא דלרבנן סגי אי מיתשיל מחד מינייהו ולר"ש עד דאיתשיל מכולהו. וע"כ שייכא פלוגתייהו להך פלוגתא דלעיל אלא דלמאי דאמרינן הכא דלריב"ל ע"מ כחוץ הוא ע"כ שייכא בפלוגתא דלעיל דאם אמר הריני נזיר חוץ מיין לא הוי נזיר לר"ש מטעמא דלעיל דבעינן שיזיר מכולן ולפי שיטת הירושלמי היה נראה דטעמא דר"ש לעיל דפליג בהריני נזיר מן החרצנים דוקא בכה"ג פליג דלא שייר מידי ולא אסר עצמו אלא מחרצנים וזה הוי שלא כדרך המתנדבים אבל אם אסר עצמו ביין או בתגלחת או בטומאה חשיב כדרך המתנדבים ואסור בכולן בין אמר חוץ ובין אם אמר ע"מ משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה:

תוס' בד"ה דהוי מתנה כו'. והקשו תיפוק ליה דבלא"ה לא מהני תנאי כיון דהוא דבר שא"א לקיים ע"י שליח ותירץ כיון דאחרים יכולין להביא קרבנות תחתיו חשיב כאילו כל המעשה נעשה ע"י שליח ואין זה מובן דמה ענין הקרבנות לכאן וכי יש בקרבנות ענין שליחות אפילו אם הביא קרבנות בשביל נזיר חבירו צריך שיתן לו הקרבנות אבל לא בתורת שליחות ועוד מאיזה טעם יחשב כל המעשה כנעשה ע"י שליח בשביל הקרבנות שאפשר ע"י אחרים והיה אפשר לומר דרבינא לטעמיה דס"ל ביבמות דיש תנאי בחליצה אע"ג דא"א לעשות ע"י שליח והיינו דקאמר הכא משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא דתיקשי לכ"ע מברייתא דתני בה מפני שהוא מתנה כו' ולמ"ד דבעינן דוקא שיקיים ע"י שליח למה ליה האי טעמא. ע"כ נראה כמו שכתבתי בנדרים בזה. דבנדרים ונזירות לא בעינן כל משפטי התנאים דבעינן פיו ולבו שוין וכל שיש בהן איזה תנאי לא הוי פיו ולבו שוין ומהאי טעמא לא בעינן כפליה לתנאיה ולא תנאי קודם למעשה הן אמת דמדברי התוס' ז"ל בכתובות דף נ"ו בד"ה הרי זו כו' משמע דבעינן הכא כפליה לתנאיה וכמשמעות הירושלמי שהבאתי לעיל אבל לפי שיטת תלמודין משמע בכמה דוכתי דלא בעינן כל משפטי התנאי בנדרים ונזירות והיינו דאמרינן בכל דוכתא מעשה קודם לתנאי ובמשפט התנאי בעינן דוקא תנאי קודם למעשה וכן מצאתי מבואר בש"מ ז"ל בשם הר"ר עזריאל ז"ל:

בא"ד וא"ת הא דאמרינן הריני נזיר לגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש. גילח בבית חוניו יצא. ואמאי הא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה והל"ל בחוניו לא יצא. ותירצו דיש לפרש דבריו בשני פנים או דלא נתכוין בקבלת נזירותו אלא לצעורי בעלמא ואז גילח בחוניו יצא ובמקדש הוי חולין בעזרה או נתכוין לנזירות גמורה ואז בחוניו לא יצא ונזירותו מיתלי תלי וקאי אם גילח במקדש איגלאי מלתא דלנזירות נתכוין. גילח בחוניו איגלאי מלתא דלצעורי מכוין ולא לנזירות עכ"ל והרבה יש לדקדק בדבריהם ז"ל חדא היכן מצינו נזירות כזו לצעורי בעלמא ואטו אם קיבל עליו נזירות על מנת שלא יביא קרבן כלל אטו יפסיק נזירותו לאחר שלשים בלי קרבנות ונימא דלצעורי קמכוין. אלא ודאי ליכא בנזירות אלא דין נזיר האמור בתורה להביא קרבנות. ה"נ ליכא נזירות אלא לגלח במקדש כדין אבל לא בחוניו ועוד דהא משמע מלישנא דמתניתין דלכתחלה יגלח במקדש ובדיעבד אם גילח בחוניו נמי יצא ולמה יגלח לכתחלה במקדש דלמא לצעורי קמכוין והוי חולין בעזרה וכן איתא התם בהרי עלי עולה להקריבה בבית חוניו דלכתחלה יקריב במקדש ואם הקריבה בבית חוניו יצא משום דלדורון בעלמא מכוין ולפי סברת התוס' ז"ל ליכא מעילה בעולה כי האי דלמא לדורון מכוין ולא קדשי ה' הוא ועוד אי איכא נזירות לצעורי בעלמא א"כ אמאי פליג ר"ש התם ואמר דלא הוי נזיר דלא התנדב כדרך המתנדבים וממ"נ אי לצעורי מכוין הא גם זה דרך המתנדבים הוא כיון דיצא בזה לרבנן ואי לנזירות גמורה איכוין ליהוי נזיר גם לר"ש משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דמודה ר"ש הכא תנאו כלום והוי נזיר אבל במנחות שם משמע דלרבנן באמת אינו נזיר גמור וכן בעולה אין עליו דין עולה גמורה ולרבא דמוקי לה בהכי דלדורון בעלמא מכוין אם שחטה בחוץ אין ענוש כרת ונהי דרב המנונא שם בעולה פליג עליה וס"ל דהוי עולה גמורה וכאומר ע"מ שלא אתחייב באחריותה קאמר אבל בנזיר מודה לרבא דלצעורי מכוין ולאו נזיר הוא וא"כ ניחא טפי למימר דודאי לצעורי קמכוין ואפ"ה אמרינן ליה לכתחלה לגלח במקדש כדין תורה ואם עבר וגילח בחוניו יצא ידי נדרו ומש"ה פליג ר"ש ואמר דלא הוי נזיר משום דנזירות כה"ג לצעורי בעלמא לאו דרך המתנדבים הוא. וא"ש בזה מה שיש לדקדק לד' הירושלמי שהבאתי לעיל דהא דר"ש מודה במתניתין אע"ג דלא הוי דרך המתנדבים משום דדוקא במנחה מן השעורים לאו דרך המתנדבים הוא דלא שייר כלום אבל הכא במתניתין דשייר תגלחת הוי כדרך המתנדבים א"כ מ"ט דר"ש בהריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו דלא חשיב ליה דרך המתנדבים. ולכאורה זה עדיף מע"מ שאהיה שותה יין כו' כיון דקיבל עליו כל הנזירות ולא חיסר בקבלתו אלא קרבנות ולפי הנ"ל ניחא דזה הוי חסרון בגוף הנזירות כיון דלא נתכוין אלא לצעורי בעלמא וזה לא הוי דרך המתנדבים:

והתוס' ז"ל שם בכתובות כתבו נמי להך סברא דיגלח במקדש היינו אם רצה לגלח במקדש חל עליו נזירות ואם אינו יכול או שאינו רוצה לגלח במקדש יצא ולא הוי נזיר כלל דאדעתא דהכי לא נדר ואיגלאי מלתא דלאו נזיר הוא ואפ"ה הקשו והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא היינו כיון דאמר הריני נזיר. היכי מצי למימר דלצעורי בעלמא קמכוין ולא לנזירות ותירץ שם דע"כ לא אמרינן דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא אם מתכוין לעקור דבר מן התורה אבל הכא סבור דמצוה קעביד ובבית חוניו ג"כ יש מצוה כמו במקדש לא חשיב מתנה ע"מ שכתוב בתורה ולפי"ז ג"כ תנאו קיים ונדרו בטל וא"כ אכתי תיקשי מאי קאמר ת"ק דיצא הול"ל דלא הוי נזיר כיון דתנאו קיים וא"א לקיים התנאי ומה בין ת"ק לר"ש ואי לר"ש אין צריך לגלח במקדש הא לתנא קמא גם כן לאו חיובא היא לגלח במקדש אלא אם רצה:

וראיתי להרמב"ם ז"ל שם בפי' המשנה במנחות שכתב דלרבנן חייב בנזירות וכן חייב להביא עולה משום דבעולה הוי כאלו אמר על מנת שלא אתחייב באחריותה ואפי' קטלה, אח"כ יצא ידי נדרו כאלו גנבה אחר ובנזיר כ' שם ג"כ דהוי כאלו אמר ע"מ שלא אתחייב באחריות קרבנות. וזה אינו מובן דבנזירות ליכא למימר הכי כדאמרינן בגמרא שם אלא כמש"כ בסוף דבריו דהוי כאלו נשבע שלא לשתות יין זמן ידוע וחייב לקיים נזירותו אבל לר"ש פטור מכלום אבל לא ביאר זאת דאינו דומה דין עולה לקרבנות נזירות. דבעולה קדושה חלה עליה וענוש כרת על הקרבתה בחוץ וקרבנות נזיר כזה אין קדושה חלה עליהם ואינו ענוש כרת על הקרבתן בחוץ וכמו שכתב רש"י ז"ל שם ויותר קשה קצת על לשונו ז"ל בחיבורו פי"ד מהל' מעה"ק הלכה ז' שכ' כבר ביארנו שהעושה בית להקריב בו קרבנות חוץ למקדש אינו כבית עובד כוכבים והאומר הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית זה הקריבה באותו בית יצא וכן אם אמר הריני נזיר כו' הרי הוא כמי שנדר לצער עצמו והרי ציער ואינו נזירות עכ"ד. ומאי וכן כיון דלא דמיין להדדי כנ"ל ועוד דכבר דקדקתי לעיל א"כ היכא דאמר הריני נזיר ע"מ שלא להביא קרבנות כלל ג"כ יהיה נזיר ונימא דלצעורי נפשיה מכוין. כיון דהכא נמי קרבנותיו לאו כלום הם אם לא כפי סברת התוס' דלא הוי תנאי אלא אם סבור דמצוה קעביד גם בתנאו אבל שלא להקריב כלל לא הוי תנאי דמתנה כו' וכן נראה מראשית דברי הרמב"ם ז"ל כבר ביארנו כו' לאו עובד כוכבים הוא ולענין מאי כתב כן ולפי הנ"ל ניחא דלמ"ד דעובד כוכבים הוא לא הוי תנאו כלום:

ולי היה נראה לומר כיון דבזמן היתר הבמות יש נזירות בבמה. אלא דבזמן הבית נאסרו הבמות ועבר עליהם משום שחוטי חוץ וא"כ כי נזר ע"מ שיקריב בבית חוניו הוי נזיר ואם הקריבן שם יצא ידי נדרו ולא מיקרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה. דאיסור הבמות לאו מדיני נזיר הוא אלא דין כללי בכל קרבנות התורה ואיסורא בעלמא הוא דעבד וידי נדרו יצא והוי נזיר גמור וענוש כרת גם על הקרבנות אבל לא משמע כן בגמרא סוף מנחות שם:

ומ"ש דדינא דמתניתין ליתא אלא אי בית חוניו לאו עובד כוכבים הוא ג"כ קשה קצת דא"כ למה ליה להש"ס לדייק שם במנחות מאידך מתניתין דס"ל דחוניו לאו עובד כוכבים הוא אמאי לא מוכח מקמייתא דהריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו ועיין בתוספתא סוף מנחות דתני התם הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש ואם הקריב בבית חוניו לא יצא וחייב עליה כרת הריני נזיר ע"מ כו' יגלח במקדש ואם גילח בחוניו לא יצא וחייב על זבחיו כרת וזה דלא כמאן לא כת"ק ולא כר"ש דמתני'. ונראה דצ"ל אם הקריב בחוניו יצא וכן אם גילח בחוניו יצא וא"כ הא דתני התם וחייב על זבחיו כרת מסייע לדבריו הנ"ל דבנזיר ג"כ חלה קדושה על הקרבנות וענוש כרת עליהם ועדיין צ"ע:

ויש לי עוד מקום עיון בהאי ענינא בהא דבעי ר"ל מר' יוחנן בביצה דף י"ט הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה. הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני מהו ופשיט ליה ר"י נדור בתודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה נזיר ואינו מגלח מן המעשר אלא צריך להביא מן החולין וכתבו התוס' ז"ל שם דוקא דקאמר תחלה הריני נזיר דתפוס לשון ראשון אבל אמר איפכא לא ונראה כוונתם דאם אמר איפכא ע"מ שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר לא הוי נזיר כלל וכן בתודה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה הרי עלי תודה אינו נדור כלל דשניהם יחד א"א להיות והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חגיגה כתב להאי דינא דהרי עלי תודה ע"מ כו' דאינו יוצא בה ידי חגיגה דאינה באה אלא מן החולין והראב"ד ז"ל כתב שם דאם אמר בלשון תנאי יכול להתנות דאדעתא דהכי נדר ולא ביאר דבריו ז"ל אם כוונתו דיכול להתנות וכן יעשה יביא תודה ויצא בה ידי חגיגה או דיכול להתנות דאין דבריו כלום ותנאו מבטל דיבורו ומשמעות דבריו נראה דצריך לקיים נדרו ויוצא בו ידי חגיגה ונראה דס"ל להראב"ד ז"ל דע"כ לא אמרינן תפוס לשון ראשון אלא היכא דלא אמר בלשון תנאי אבל אמר בלשון תנאי אדעתא דהכי נדר ומ"מ לא הבנתי דעתו של הראב"ד ז"ל דאם אדעתא דהכי נדר היה לו להנדר להבטל לגמרי ולא שיקיים נדרו ויצא ידי חגיגה כיון דאינה באה אלא מן החולין ואם אפשר שיקיים שניהם אפילו אמר ואצא בה ידי חגיגה שלא בלשון תנאי אמאי לא יצא בה כיון דתכ"ד אמר ואצא בה כו' נימא ג"כ דאדעתא דהכי נדר וכדאמרינן בעלמא נדר ופתחו עמו ועיין בלח"מ ז"ל שכתב דגבי נזיר מודה הראב"ד ז"ל דאע"ג דאמר ע"מ שאביא מן המעשר יביא מן החולין ואני לא ידעתי לחלק בזה כיון דאפשר להביא חובה מן המעשר בכה"ג דאדעתא דהכי נדר גבי נזיר נמי נימא הכי וי"ל דדוקא גבי חגיגה הוא דאפשר לקיים שניהם דהתורה הקילה בה לבוא קצת מן המעשר בנפל ומהאי טעמא כתב הרמב"ם ז"ל דיכול לצאת ידי חגיגה במעשר בהמה ועיין ראב"ד ז"ל ולח"מ שם אבל קרבנות נזיר ודאי א"א להביא אלא מן החולין וא"א לקיים תנאו. אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דבין בתודה בין בנזיר תנאו לאו כלום הוא משום דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ובין אמר התנאי קודם ובין אמר המעשה קודם לא הוי תנאי אלא דלפי סברת התוס' ז"ל בכתובות דאם לא נתכוין לעקור לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא א"כ הכא נמי אינו מתכוין לעקור וליהוי תנאו קיים לבטל נדרו וי"ל דמשום הכי כתבו טעמא דמלתא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ותפוס לשון ראשון ומה שחזר ואמר ע"מ לאו כלום הוא ומ"מ קשה מ"ש בע"מ שיגלח בבית חוניו דאזלינן בתר תנאי והכא לא אזלינן בתר תנאי. ומש"כ התוס' ז"ל שם במנחות דלא שייך למימר התם תפוס לשון ראשון משום דלצעורי נפשיה קמכוין וטפי לא מצי ה"נ נימא הכי דאם הביא קרבנותיו מן המעשר יצא ידי נדרו משום דלצעורי נפשיה קביל עליה ואי יכול להביא מן המעשר יביא אבל להביא מן החולין לא טרחנא ולפי משמעות הש"ס שם דליכא קדושה על הקרבנות כלל א"כ כי אמר הכא להביא מן המעשר. ע"כ לנזיר גמור נתכוין דאל"ה אינו יכול להביא מן המעשר להפסיד את המעשר. ועדיין לא נתבררו אצלי דינים אלו וצריכים להשקל עוד במאזני צדק ועיין בכ"מ ז"ל בפ"ח מהל' נזיר שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל דברי התוס' ז"ל דאם אמר תחלה ע"מ להקריב ממעות מעשר הריני נזיר דיעשה כן ומגלח ומביא ממעות מעשר ולענ"ד לדברי הרמב"ם ז"ל אין חילוק בזה. וגם התוס' ז"ל לא נתכוונו לקיים שניהם דזה א"א דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין:

שם גמרא וריב"ל האי ע"מ כחוץ דמי. פירש"י ז"ל דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דלא קיבל עליו כלום אבל הכא דקיבל נזירות במקצת לא הוי מתנה כו' דלא תלינן בתנאי אלא כחוץ אבל היכא דלא קיבל כלום לא שייך למימר ביה חוץ וע"כ תנאו הוא והוי מתנה כו' אבל פירושו קשה דאטו כי אמר התם ע"מ שאין לך עליה שאר או כסות ועונה תנאו קיים וזה ודאי אינו כדמוכח בכתובות בכמה דוכתי אבל התוס' ז"ל כתבו בד"ה האי ע"מ כו' דבקדושין שאני דבחוץ ודאי ליכא למיתלי דחוץ לא מהני בקדושין ואפילו אמר חוץ משאר לאו כלום הוא דאין קדושין לחצאין ואם רוצים לקיים דבריו ע"כ צריך למיתלי בתנאי ותנאי גם כן לא מהני דהוי מתנה כו' משא"כ הכא דחוץ מהני תלינן דע"מ דקאמר כוונתו חוץ הוא ודבריו קיימים והא דר' יהודה אמר בדבר שבממון תנאו קיים אע"ג דחוץ לכ"ע לא מהני אפילו בדבר שבממון מ"מ מהני לר"י משום תנאי. וכל היכא דמצינן לקיים דבריו מקיימינן להו בדוכתא דמהני חוץ תלינן דחוץ קאמר ובדוכתא דלא מהני חוץ תלינן בתנאי אבל מאי דפשיטא להו דחוץ משאר לאו מידי קאמר וחייב בכולן דאין קידושין לחצאין לדידי צ"ע למאי דאיפשט בריש המגרש דפליגי רבנן ור"א לענין קדושין ג"כ באומר חוץ מפלוני דלר"א הוי קדושין חוץ מפלוני ולרבנן לא הוי קדושין כלל א"כ הכא נמי לא ליהוי קדושין כלל כי אמר חוץ משאר כי היכי דלרבנן דר"ש אי לאו דכתיב מיין ושכר כו' ה"א דלא הוי נזיר כלל אם אמר חוץ מיין ה"נ בקדושין לא ליהוי קדושין כלל ונראה דדוקא בחוץ מפלוני הוא דלא הוי קדושין לרבנן משום דשייר בקנינו ולאו כלום הוא אבל חוץ משאר בקדושין עצמן לא שייר בקנינו ולהכי חלין הקדושין אלא דאמר חוץ משאר שלא יתחייב במזונותיה לאו כלום קאמר כיון דהקדושין חלין חל החוב עליו ממילא ומסתברא דשאר לא הוי שיור בקדושין דהא בשעת קדושין לא נתחייב עדיין בכל הג' דברים עד אחר כניסתה לחופה וא"כ קנין הקדושין לא בא לחייבו בשאר ואי אמר חוץ משאר אין דבריו כלום לבטל הקדושין וכשכונסה לחופה ממילא חייב הוא בשאר אלא דמשמע דעיקר חיוב הג' דברים חל עליו משעת קדושין מדלא הוזכר כל הני דיני דחוץ וע"מ אלא בשעת קדושין ולא בשעת כניסה לחופה וקצת צריך לדקדק באמת אמאי חשיב הרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר כו' מתנה על מה שכתוב בתורה כיון דבשעת קנין הקדושין אין עליו החוב עדיין והרי לחד נוסחא בדברי הרמב"ם ז"ל דפילגש הוי בקדושין בלא כתובה נראה דלא נתחייב בה בכל הג' דברים ועיין בפ"ד מהל' מלכים ובפ"א מהל' אישות וא"כ אמאי אינו יכול להתנות תנאי זה בשעת קדושין וצ"ל כיון דאין צריך לתנאי זה אלא לאחר כניסה לחופה א"כ כי אמר ע"מ שאין לך עלי כו' לאחר כניסה לחופה נתכוין ושפיר הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולפ"ז בלא"ה אתי שפיר הא דלא אמרינן התם דהוי כחוץ דחוץ לא שייך כלל גבי קדושין כיון דלא נתחייב בזה על ידי קדושין ולא חל קנין קדושין על זה כלל:

ובלא"ה נמי אין כאן קושיא כ"כ דודאי משמעותא דע"מ הוא דלא שייר קנינו ותנאי בעלמא קאמר וזה שייך בע"מ שאין לך עלי שאר כו' דלא חשיב שיור בקדושין כי היכי דמיבעי לן התם בגירושין אפילו בחוץ מירושתך או מתרומתך אי הוי שיור. אלמא דכל שאר דברים חוץ מעניני אישות לאו שיורא הוא וה"ה בקדושין. וכש"כ ע"מ ולמה לן למימר דנתכוין לשייר בלשון חוץ כיון דאמר בלשון תנאי. אבל הכא ע"כ לחוץ נתכוין דלא שייך הכא בלשון תנאי א"כ הוי חזרה דכשאמר הריני נזיר גם שתיית יין קיבל עליו דזה עיקר נזירות והיכי מצי למימר בתר הכי על מנת שאהיה שותה יין אלא ודאי האי ע"מ חוץ הוא אלא דיש לדקדק לפ"ז בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' אישות הלכה דאם אמר הרי את מקודשת חוץ מפלוני ה"ז ספק מקודשת וכשיטתו שם אבל אם אמר ע"מ שתנשאי לפלוני ה"ז מקודשת מפני שהתנה בדבר שא"א לקיימו דהתנה על מה שכתוב בתורה ואמאי לא נימא התם נמי דהאי ע"מ חוץ הוא דזה ממש דומה להך דהכא ויהיה רק ספק קדושין והיה נראה דהרמב"ם ז"ל כתב כן לפי שיטתו דפסק כרבינא דגם כאן חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאי בטל והמעשה קיים אבל לריב"ל התם נמי ע"מ כחוץ הוא והרמב"ם ז"ל למד כן מסוגיא דשמעתין ולא מדין גירושין ועיי"ש בדברי הה"מ ובלח"מ ז"ל כללא דמלתא לריב"ל כל היכא דאמר ע"מ בתנאי שהוא נגד עיקר המעשה כמו הכא כחוץ מפרשינן לה:

שוב ראיתי בפרק הזרוע והלחיים דף קל"ד פלוגתא דתנאי בכה"ג בכהן שמכר פרה לישראל ואמר חוץ מן המתנות דבריו קיימים והמתנות שלו אבל אם אמר ע"מ שהמתנות שלו איכא תנא דס"ל דהמתנות שלו משום דע"מ נמי שיורא הוא ואיכא תנא דס"ל דנותנן לכל כהן שירצה דע"מ לאו שיורא הוא אלא תנאי והתנאי בטל דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דהתורה נתנה רשות לבעלים ליתן לכל כהן שירצה וכמש"כ התוס' והרא"ש ז"ל שם והוא כעין פלוגתא דריב"ל ורבינא הכא דריב"ל ס"ל דאם לא נתקיימו דבריו בע"מ מפרשינן להו כחוץ כהאי תנא דאמר התם דהמתנות שלו ורבינא ס"ל כאידך תנא דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. אלא די"ל דריב"ל נמי מודה התם דהוי הנאה דהא אינו עוקר בתנאי זה הקנין אלא דמתנה שיתן לו המתנות ושפיר י"ל דלתנאי בעלמא נתכוין. ופסקו ז"ל התם כהאי תנא דע"מ לאו שיורא הוא אלא תנאה ונותנן לכל כהן שירצה וכה"ג איתא בברייתא בב"ב פרק המוכר את הבית בכהן או בן לוי שמכר שדה לישראל על מנת שהמעשרות שלי דהמעשרות שלו ופריך התם והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ופירש הרא"ש ז"ל שם דע"כ ס"ל להאי תנא דע"מ שיורא הוא ולא תנאי דתנאי אינו יכול להתנות שיהיה המעשרות שלו דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דלא שקיל לה חלף עבודתו וכיון דלאו תנאי הוא אלא שיור א"כ היכי מצי לשייר לעצמו המעשר שלא בא לעולם עדיין ואמר ר"ל זאת אומרת דשייר מקום המעשר לעצמו. ואיפסק הלכתא התם כהאי ברייתא דהמעשרות שלו ולאו תנאה וכבר הקשו ז"ל הני פיסקי אהדדי מ"ש גבי ע"מ שהמתנות שלי אמרינן דתנאי הוא ותנאו בטל דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. וגבי ע"מ שהמעשרות שלי דבריו קיימין ואמרינן דשיורא הוא ולא תנאה עיין ט"ז וש"ך ביו"ד סי' ס"א אבל בדברי הרמב"ם ז"ל מבואר טעם החילוק ביניהם דבפ"ט מהל' בכורים כתב דהא דע"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה לאו משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. דזה לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה וכדמוכח במתניתין דפ"ו דדמאי דיכול הכהן להתנות שיהיה המעשר שלו עיי"ש. וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בכתובות דלא חשיב מתנה אלא אם מתכוין לעקור וכמ"ש לעיל הכא אין מתכוין לעקור דאם יתן לו המעשרות נמי יקיים המצוה אלא עיקר טעמא כיון דאמר ע"מ ולא שייר לעצמו במתנות כלום אפי' אמר ע"מ שהמעשר שלי במה קנאן ע"כ דבריו בטלים ונותנן הלוקח לכל כהן שירצה. אבל בכהן שמכר שדה ע"מ שהמעשרות שלו אמרינן דשייר לעצמו מקום בשדה לקנות המעשרות ולא משום דהוי כמו אילו אמר חוץ ממעשר דזה אי אפשר דשייר לעצמו המעשר בשעת המכירה דא"כ היכי יפטור הישראל את שלו בשל כהן מה שלא מכר לו כלל אלא ודאי מכר לו את הכל ותנאי בעלמא הוא דקאמר ע"מ שהמעשרות שלי אלא דתיקשי נמי במה קנאן וכדפריך הש"ס התם והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואפילו אם ירצה הישראל להקנות לו המעשר אינו יכול. ומשני דשיורי שייר מקום המעשר והוא יקנה לו המעשר כשיבא לעולם ואין צריך למ"ש הרא"ש ז"ל דהא דפריך הש"ס התם והא אין אדם מקנה כו' היינו משום דס"ל להאי תנא דע"מ נמי כחוץ דמי לשייר לעצמו המעשרות דאי תנאי הוא הא יכול להתנות אפי' בדבר שלא בא לעולם ולפי הנ"ל ניחא דודאי הכא נמי אילו אמר ע"מ שתתן לי המעשרות או המתנות היה תנאו קיים ומחוייב ליתן לו אבל הכא דאמר על מנת שהמעשר שלי או מתנות שלי במה הן שלו ובמה קנאן ומשני דשייר לו מקום המעשר ועפ"ז נראה לי דלא כמ"ש הכ"מ ז"ל בפכ"ב מהל' מכירה גבי מכר דקל לאחר ופירות שייר לעצמו דהפירות לעצמו משום דשייר מקום הפירות ולא ביאר הרמב"ם ז"ל דדוקא לו לעצמו אבל לא לבניו כמו בכהן שמכר לישראל ע"מ שהמעשר שלו (וכתב דסמך על הלכות מעשר) משום דגבי מוכר דקל ושייר פירות לעצמו י"ל דשייר לעצמו בגוף הדקל בשביל הפירות ומש"ה הם לו ולבניו אחריו אבל גבי ע"מ שהמעשר שלו ע"כ ליכא למימר דשייר לעצמו בגוף הקרקע לכל חלק המעשר דא"כ מעיקרא הם שלו ואין עליהם שם מעשר אלא ע"כ הכל לישראל אלא ששייר לו מקום לקנות המעשר וזה אינו אלא לו לבדו ולא ליורשיו ועי' בש"ע ח"מ סי' ר"ט ובדברי הראשונים ועיין בנימוקי יוסף ז"ל שם בב"ב שכתב ג"כ לחלק בין ע"מ שתתן לי המעשר דהוי תנאי גמור וצריך לקיימו וזה ג"כ דלא כמו שכתבו התוס' ז"ל דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה והיכא דאמר ע"מ שהמעשר שלי משמע דשיורי שייר ולדבריו ג"כ צריך לומר דס"ל להאי תנא כמאן דס"ל גבי ע"מ שהמתנות שלי דשיורא הוי וא"כ תיקשי למאן דס"ל דלאו שיורא הוא אמאי אינו צריך לקיים תנאו כיון דס"ל דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל לפי מה שכתבתי בדעת הרמב"ם ז"ל אתי שפיר דאין תנאו כלום דאין לו במה לקנות ונפקא מינה בזה לענין מתנות אם אמר כהן המוכר ע"מ שתתן לי המתנות דלדברי התוס' והרא"ש ז"ל אין תנאו כלום ויכול ליתן למי שירצה ולפי מה שכתבתי וכן לדברי הנימוק"י צריך לקיים תנאו וליתן לו המתנות וכן מבואר בלשון הרא"ש ז"ל בפ' הזרוע דאפי' ע"מ שתתן לי המעשר לא הוי תנאי והנך רואה כי הדבר במחלוקת שנויה ומדברי הרמב"ם ז"ל והנימוק"י לא נראה כן ובאמת דברי הרא"ש ז"ל בחולין קשה מאד לעשות מחלוקת בין סוגיא דחולין לסוגיא דב"ב דאתמר התם בלי שום חולק ומשמע התם דאמוראי הכי ס"ל. וכן נאמרה ונשנית ברייתא זו דע"מ שהמעשרות שלי בתוספתא דמאי ובירושלמי שם בלי שום חולק וכן משמע ממתניתין דדמאי פ"ו דכהן ולוי שקבלו שדה מישראל דס"ל לר"א דהמעשרות שלהם משום דע"ד כן באו והוי כאילו התנו בפירוש שיהיה המעשר שלהם ורבנן פליגי עליה משום דבמאי קנו כדאיתא התם בירושלמי הביאו הר"ש והרע"ב ז"ל והתוי"ט שם אלמא דלכ"ע יכול להתנות תנאי זה ובכהן שקיבל מישראל ודאי לא שייך אלא לשון תנאי דשיורא לא שייך התם ומהא גופא דאין המעשרות אלא לו ולא לבניו משמע נמי דלאו שיור גמור הוא דאי שיור גמור הוא אמאי לא יהיה גם לבניו כיון דאין ללוקח זכות בהם יהיה ליורשיו אחריו וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם דלא הוי אלא לשון תנאי כיון דלא שייר דבר מסויים וצ"ע עוד בזה בדברי הראשונים ז"ל ועי' בלח"מ ז"ל שדקדק על הרמב"ם ז"ל שכתב בטעמא דמתניתין משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולמה ליה האי טעמא לרבנן הא אפילו אי כחוץ הוא הוי נזיר לרבנן ואין כאן קושיא דלפי האמת דס"ל דע"מ לאו כחוץ הוא היה תנאו קיים אי לאו משום דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא ועיין בא"מ מש"כ בזה ונראה מדבריו דחוץ מיין ג"כ לא שמעינן לרבנן וכ"כ בק"ע ואין זה נראה ודו"ק:

שם תוס' בד"ה כיון דנשרי להו חדא כו'. עיין בדבריהם ז"ל ונראה מפשטות לשונם ז"ל דפלוגתא זו הוא כעין פלוגתא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ורבנן ס"ל הכא דהותר כולו אפילו למ"ד התם לא הותר כולו משום דהכא כל נזירות חד הוא ולר"ש לא הותר כולו ואפילו נשאל על אחד לא הותר השני ואפי' למ"ד התם הותר כולו דהכא כיון דנזירות אינו בא לו אלא אם יפרש את כולם צריך שאלה לכולן ויש לדקדק בדבריהם ז"ל חדא הא התם ג"כ צריך לפרש לכולם ואפ"ה אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ומ"ש הכא בנזיר דצריך שישאל על כולם ועוד מש"כ דלא הותר השני משמע דזה שנשאל עליו הותר גם לר"ש וזה אינו דר"ש אוסר בכל אבל נראה דלא שייכא כלל לפלוגתא דנדר שהותר מקצתו כו' והכי קאמרינן לרבנן דס"ל דאם נאסר במקצתו גורר אחריו לאסור בכולן דכולן כחד איסור הוא א"כ בשאלה נמי כיון דיש לו פתח על מקצתו הרי זה כאילו נשאל על כולו והחכם מתיר לו את כולן אבל ר"ש דס"ל דצריך שיאסור עצמו בכולן משום דכל חד איסור לעצמו הוא לא מהני אם ישאל על אחד מהם כיון דאין לו פתח על שאר האיסורין ולהתיר לו את זה שנשאל עליו א"א דאין נזירות לחצאין ולהכי אסור בכולן ויש לדקדק בהפרת בעל אי נמי דינא הכי לרבנן דאם הופר לחד מלתא הופרו כולן או לא מהני הפרתו כלל ועי' נדרים דף פ"ג דבעי למימר התם דמיפר למתענה ואינו מיפר לשאינה מתענה ופריך מנזירה דהבעל מיפר ומופר כולו אפילו מחרצן וזג אע"ג דאינה מתענה ומשני התם דאין נזירות לחצאין וכיון דמקצתו מופר כולו מופר והארכתי שם בס"ד בזה בחידושי לנדרים עיי"ש:

ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר האי דינא אי מיתשיל אחדא אי מישתרי בכולהו ונראה משום דמסקינן ואב"א בנדרי אונסין פליגי ואוקימתא קמייתא אידחי לה ולרבנן נמי בעינן דמיתשיל על כולהו דווקא ומתחרט מכולהו אבל אם אמר דמתחרט הוא מחמת איסור אחד יין או טומאה ובשאר איסורין הוי ניחא ליה לא מהני שאלה בזה כיון דניחא ליה בשאר איסורין ממילא אסור בכולן כמו אם לא נדר מתחלה אלא מאחד מהם דאסור בכולן ועי' בפ"א מהלכות נזירות דנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד ז"ל דמסתימת דברי הרמב"ם ז"ל משמע דלא מהני שאלה אפילו אם לא ידע שהנזיר אסור ביין ובא לחכם ואמר אילו הייתי יודע שהנזיר אסור ביין לא הייתי נודר מטעם הנ"ל כיון דאיסור אחד ניחא ליה אסור בכולן והראב"ד ז"ל כתב שם דמהני בזה שאלה לחכם ובאמת לפי אוקימתא זו מוכח כדברי הראב"ד ז"ל דאפילו לא מיתשיל אלא אחדא מישתרי בכולהו ומ"ש היכא דבא לשאול מפני שאינו יכול לחיות בלא יין או שבא לשאול מפני שלא ידע שאסור ביין ואילו ידע לא היה נודר וכי היכי דלרבנן בסיפא מתירין לו את הכל ע"י שאלתו בחדא ה"נ במציעתא אמאי לא יתירו לו ע"י שאלה כזו ואם נאמר בדעת הרמב"ם ז"ל דלא מהני שאלה בחדא ע"כ צ"ל דס"ל דלפי המסקנא לא ניחא ליה להש"ס בהך אוקימתא משום דלרבנן נמי לא מהני שאלה אחדא אפילו אם אומר אילו הייתי יודע שיאסרו יין עלי לא הייתי נודר כלל דע"כ בהכי מיירי דאין לפרש דמיתשיל אחדא היינו שאינו שואל אלא שיתירו לו יין לחוד דזה דבר שא"א והיכי ס"ד לאוקימתא זו דלרבנן מתירין לו אלא ודאי מיירי דאומר שלא היה נודר כלל ואפ"ה ס"ל להש"ס למסקנא כיון דבשאר איסורי ניחא ליה אין מתירין לו דהוי כאילו לא קיבל אלא אחד דאסור בכולן וכמש"כ הרמב"ם ז"ל טעם זה אלא דלפ"ז לר"ש דס"ל דאם נזר מאחד לא הוי נזיר מהני ביה שאלה דהכי משמע מטעמו של הרמב"ם ז"ל וא"כ לפי המסקנא סברתם להיפך מאוקימתא קמייתא דלהך אוקימתא לרבנן מהני שאלה ולר"ש לא מהני ולמסקנא הוי איפכא וצ"ע ופלא בעיני על נושאי כלי הרמב"ם ז"ל שלא הזכירו הך אוקימתא כלל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף