קרן אורה/נזיר/טו/ב

קרן אורה נזיר טו ב

דף ט"ו ע"ב

מ"ט דאבא שאול לאו משום דקסבר שביעי עולה לכאן ולכאן. לפי שיטת התוס' ז"ל דהא דאמר רב יום שבעים עולה לכאן ולכאן היינו דמיחשב לב' ימים לנזירות שלו הא לא שמעינן מדברי אבא שאול דאבא שאול לא אמר אלא דמקצת שביעי הוא ככולו אבל לא דמנינן ליה בתרתי יומי לענין שלשים וי"ל דעיקר טעמיה דרב הוא משום דעולה לנזירותו ולנזירות בנו והא דמיחשב בתרתי לנזירות שלו מסברא הוא דקאמר הכי כיון דאין זה אלא מדרבנן וכמש"כ התוס' לעיל והא דעולה לנזירותו ולנזירות בנו שפיר שמעינן לה מהא דאבא שאול דמקצתו עולה למנין ז' ומקצתו למנין שלשים לענין זה דחשיב כאילו נהג יום אחד לפני הרגל ולא אמרינן שיחשב יום זה אחר מנין ז' שקדם לו ולפ"ז מצינן למימר דת"ק דאבא שאול נמי מודה דמקצת ז' ככולו לענין דין שבעה אלא דס"ל דאינו עולה לכאן ולכאן ובעינן שינהוג יום א' משלשים לפני הרגל ומש"ה אמרו ח' ימים קודם הרגל בטלו ממנו גזירת שלשים אבל במ"ק פ' ואלו מגלחין אמרינן דרבנן פליגי על אבא שאול וס"ל דלא אמרינן מקצת היום ככולו בשבעה משמע דהא בהא תליא אי אמרינן מקצת היום ככולו ממילא עולה לכאן ולכאן והא דלרבנן אינו עולה לכאן ולכאן הוא משום דלא אמרינן הכא מקצת היום ככולו ולפ"ז ה"נ צ"ל דלמתניתין דס"ל דאינו עולה לכאן ולכאן הוא משום דלא אמרינן הכא מקצת היום ככולו וכל היום נחשב לנזירות שלו ורב דאמר דעולה לכאן ולכאן הוא משום דס"ל מקצת היום ככולו אבל קשה היכי מדמי הש"ס נזירות לאבל דהא בנזירות בעלמא לכ"ע ס"ל דמקצת היום כולו אלא דהכא מסתבר שלא נחלק היום מקצתו לנזירות שלו ומקצתו לנזירות בנו ולא אמרינן לענין זה מקצת היום ככולו משום דבאמצע המנין הוא אבל התם באבל מ"ט לא נימא דלענין שבעה מקצת היום ככולו דהא סוף מנין שבעה הוא כי היכי דאמרינן בסוף נזירות מקצת היום ככולו דהא דין שבעה לחוד ודין שלשים לחוד ואפילו אבא שאול דס"ל התם מקצת היום ככולו הכא מודה דלא אמרינן מקצת היום ככולו כיון דבאמצע המנין הוא וכן איפכא אפי' רבנן דס"ל התם דלא אמרינן מקצת היום ככולו גבי שבעה ושלשים גבי נזירות הכא מודה דאנרינן מקצת היום ככולו כי היכי דבסוף נזירות אמרינן לכ"ע מקצת היום ככולו ולענין אבל ס"ל לרבנן אפילו לגבי שלשים דלא אמרינן מקצת היום ככולו וכבר כתבתי לעיל דבירושלמי מקשה מהא דאם גילח ביום ל' יצא על אבילות דלא אמרינן מקצת היום ככולו וכן הביאו התוס' ז"ל במ"ק שם לדברי הירושלמי הנ"ל וע"ש בתוס' בד"ה אתיא פרע שכתבו בשם הר"ר י"ט ז"ל דיום ז' עולה לב' ימים למנין ל' ג"כ ומותר לגלח ביום כ"ט והוא כשיטתם הכא דיום שבעים עולה לכאן ולכאן דנחשב לנזירות שלו בב' ימים אבל זה אינו נראה גם לפי שיטתם דדוקא הכא אגב דשלים נזירות בנו מותר לגלח גם על שלו אבל לענין שלשים ודאי דלא מסתבר לחשבו בב' ימים ובש"מ הביא בשם הירושלמי שהקשה כצ"ל אמאי אינו עולה יום ז' לשני ימים למנין שלשים כמו הכא לענין נזירות שלו ולא מצאתי כנ"ל בדברי הירושלמי וגם שיטת הירושלמי הוא דלא כדברי התוס' ז"ל וכמו שכתבתי לעיל ועיין מש"כ בזה בחידושינו בס"ד במ"ק שם דף י"ט ע"ב במאי דמשמע התם דרב ס"ל כת"ק דאבא שאול:

שם דלמא ע"כ לא קאמר אבא שאול אלא באבילות דרבנן אבל בנזירות דאורייתא לא. עיין בש"מ שהקשה בשם הרא"ש ז"ל דהכא נמי מדרבנן הוא וכמש"כ התוס' ז"ל דמה"ת מותר לגלח ביום מאה עי"ש ולא הבנתי קושייתו דהא דרב דעולה לכאן ולכאן נפקא מינה נמי לענין דאורייתא למיחשביה מקצהו לנזירות בנו ומקצתו לנזירות שלו דאי לאו דעלה גם לנזירות בנו לא היה מותר לגלח ביום ק' וכבר כתבתי לעיל דעיקר מלתא דרב הא אתי לאשמעינן וכן משמע מדברי התוס' ז"ל לעיל שהקשו מהא דיום שלשים עולה לכאן ולכאן ואי נימא דרב אתי לאשמעינן דעולה לב' ימים לנזירות שלו א"כ אין כאן קושיא דהתם אמרינן דמקצתו עולה לנזירות ראשונה ומקצתו לנזירות שניה אבל לא שיחשב לשני ימים לנזירות אחת אלא ודאי ס"ל דעיקר מלתא דרב אתי לאשמעינן האי דינא דעולה מקצתו לנזירות שלו ומקצתו לנזירות בנו וממילא אמרי' מסברא כיון דמותר לגלח בשל בנו מותר לגלח נמי לשלו ושפיר הקשו לזה מהא דיום ל' עולה לכאן ולכאן וא"כ עיקר מלתא דרב בדאורייתא אתמר. ודו"ק:

אלא רב דאמר כר' יוסי דתניא רי"א שומרת יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה פטורה מלעשות פסח שני מ"ט לאו משום דאמרינן מקצת היום ככולו. ודחי הש"ס דלמא ס"ל לר' יוסי מכאן ולהבא הוא מטמא וכן הוא גירסת הש"מ וגירסא זו קשה לישבה דא"כ למאי דס"ד ס"ל לר' יוסי ג"כ דלמפרע הוא מטמא א"כ מ"ט פטורה מפסח שני ומה מהני בזה מקצת היום ככולו וכדפריך הש"ס לקמן דאי מדאורייתא אמאי פטורין מפסח שני ועוד דא"כ לא פליגי רבנן ור"י כלל דהא רבנן נמי מודו דמקצת היום ככולו לענין ספירה היכא דנגמר היום בטהרה וכדמוכח מהא דתנן דזבה טובלת ביום ובעילתה תלויה כדתנן בנדה ואם נגמר בטהרה טהורה היא למפרע מתחלת היום ואם ראתה בו ביום לר"י נמי מטמאה למפרע וא"כ במאי פליגי בזה אלא ודאי העיקר כגירסת התוס' ז"ל דר"י ס"ל מקצת היום ככולו לגמרי אפילו אם ראתה אח"כ אינה טמאה אלא מכאן ולהבא דאחר ראיה ראשונה כבר נגמרה ספירתה במקצת היום ולפ"ז א"ש דרב סבר לה כוותיה דר"י כי היכי דאמר ר"י דמה שראתה אח"כ אינו סותר למקצת היום שלפניו ועלה לספירתה ה"נ הכא אע"ג דנולד הבן ופוסק מנזירותו מ"מ מקצת היום שלפני לידת הבן עלה לנזירות שלו ולפ"ז היינו טעמא דפליגי רבנן ור"י אי להבא מטמא אי למפרע דרבנן ס"ל דלא אמרינן מקצת היום ככולו וכי ראתה אח"כ הוי כמו באמצע הספירה דלכ"ע סותר למפרע ור' יוסי ס"ל דמקצת היום ככולו ונגמר ספירתה וכי ראתה אח"כ מטמא מכאן ולהבא ולפ"ז לרבנן נמי גבי נזירות דהכא לא אמרינן מקצת היום ככולו כיון דלא נגמר בנזירות שלו מפני לידת הבן וא"כ יום הלידה עולה לנזירות בנו ולא לנזירותו. ולא משמע הכי לעיל דממתניתין דייק דאינו עולה לנזירות בנו אלא נמנה הימים שלפניו לנזירות שלו וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל והכא ביארו התוס' ז"ל דהא דרבנן מטמאין למפרע הוא משום דחשו זה היום כולו טמא כיום של אתמול. וכתב כן ליישב הנ"ל דכמו למתניתין שדינן להאי יומא אחרי הימים שכבר עברו ואינו עולה אלא לנזירות שלו ה"נ מסתברא להחשיבו כולו טמא כיום אתמול והיינו טעמא דרבנן ור' יוסי ס"ל דעולה לכאן ולכאן ולא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דבשלמא התם שפיר מסתברא למימר דשדינן ליה בתר מנין שכבר התחיל ולא הפסיקו במנין אחר אבל הכא מהיכי תיתי למימר דשדינן ליה בתר יום ראשון ולטמא למפרע אדרבה נימא דכבר הפסיק טהרה ביניהם מקצת היום בטהרה ולא יטמא אלא מכאן ולהבא וע"כ טעם פלוגתייהו כמש"כ דכיון דאמר רחמנא דטבילת זבה ביום שביעי ס"ל לר"י דמקצת שביעי ככולו ונגמר ספירתה ותו לא מטמא אלא מכאן ולהבא וה"ה בספירת זבה קטנה ורבנן ס"ל דנהי דאישתרי לטבול ביום ה"מ היכא דלא ראתה טהורה היא למפרע ממקצת יום ז' ואילך אבל אם ראתה אח"כ סותרת דבעינן שיהיו כל הז' שלמים בטהרה וה"ה יום אחד דזבה קטנה ועי' במגילה דף ח' דילפינן מוכבס בגדיו וטהר לטהר כלי חרס בהיסט דאע"ג דראה ביום השביעי סותר מ"מ כלי חרס שהסיט טהורים הם וי"ל דרבי יוסי דריש לה לטהרו לגמרי לאחר טבילה דלא יסתור כלל וא"כ אי נימא דדינא דרב תליא בפלוגתא דרבנן ור"י משמע דמקצת תחלת היום תליא בפלוגתא זו אי הוה מקצתו ככולו לעלות לחשבון נזירותו אי לא וכבר כתבתי לעיל משמעותא דהירושלמי בהלכה זו דהכי ס"ל:

ומדחי הש"ס דר' יוסי נמי ס"ל דלמפרע הוא מטמא ולא אמרינן מקצת היום ככולו והא דפטור מפסח שני משום דטומאת התהום דזיבה ג"כ הותרה בפסח ומייתי מהא דר' אושעיא דס"ל נמי אליבא דר' יוסי דמכאן ולהבא הוא מטמא ולמפרע אינו מטמא אלא מדרבנן ולפ"ז פריך הש"ס מכדי ר' יוסי סבר מקצת היום ככולו זבה גמורה היכי משכחת לה ופרש"י ז"ל הכא לשיטתו דהא דדחי הש"ס דלמא ס"ל מכאן ולהבא הוא מטמא שינויא דחיקא הוא משמע מדבריו דאי מכאן ולהבא הוא מטמא לא קשיא מזבה גמורה והרי בפסחים דף פ"א מסיק הש"ס לטעמיה דר"י משום דמכאן ולהבא הוא דמטמא ופריך התם נמי להך קושיא דזבה גדולה היכי משכחת לה אלא ודאי כוליה חד מלתא היא דמ"ט מטמא מכאן ולהבא משום דמקצת היום ככולו ונגמר הספירה והשניה כראיה ראשונה היא דאין לומר דבין להאי טעמא דמקצת היום ככולו ובין לטעמא דמכאן ולהבא הוא דמטמא פריך הש"ס זבה גמורה היכי משכחת לה והכא פריך הש"ס לטעמא דמקצת היום ככולו והתם בפסחים פריך הש"ס לטעמא דמכאן ולהבא הוא דמטמא דאם כן לכ"ע ליפרוך הש"ס בזב דמטמא בימים היכי משכחת זב גמור כיון דאינו מטמא למפרע וכדאיתא בנדה משכבות ומושבות שבין ראיה ראשונה לשניה ב"ה מטהרין וכן פסק הרמב"ם ז"ל אלא ודאי זב דלא בעי ספירה אע"ג דמכאן ולהבא מטמא מ"מ ע"י ג' ראיות הוי זב גמור אבל הכא בזבה דבעיא ספירה וכיון דעולה לה ספירתה במקצת היום ככולו כי הדר חזיא הוי כראיה ראשונה.

אלא דיש לדקדק דמנא לן דזב מטמא בימים משום דכתיב לזכר ולנקבה ואיתקש להדדי וכדאיתא בב"ק פ"ב א"כ לר"י דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכמו דזבה אינה מטמאה בימים אלא בשופעת הכי נמי בזב. אבל גם הא לא קשיא דעיקר טעמא דבעינן גבי זבה שופעת משום דאל"ה הא עבדי לה שימור וספירה והיכי מצטרפי ראיות אהדדי אבל בזב דלא בעי ספירה ליכא למימר הכי ומטמא בכל גוונא בג' ימים וי"ל עוד דרך פלפול דלר' יוסי לא בעינן למילף מהיקשא דלזכר ולנקבה אלא בק"ו ימים מראיות דלדידיה ימים עדיפי והכי ס"ל גבי מועד שם אבל אין צורך לזה דבלא"ה א"ש כנ"ל ועיין בזבחים דף כ"ג ע"א בתוס' בד"ה טומאת התהום דזיבה דנראה מדבריהם ז"ל דבזב ג"כ לר' יוסי אין מצטרפין ב' ראיות בב' ימים ונראה שם מד' דגם בזב איכא טומאה למפרע ולענ"ד הדבר ברור כמו שכתבתי דבזב לא שייכא פלוגתא כלל ולכ"ע אינו מטמא למפרע ואפילו הכי מצטרפי וכי פליגי בזב היינו בראה בשביעי שלו דלרבנן סתר הכל ולר"י לא סתר כלל ובהדיא איפלגו בה ב"ש וב"ה בריש זבים ומייתי לה בסוף נדה דלב"ש זב נמי מטמא למפרע כשראה ראיה שניה וב"ה מטהרין דאינו אלא כבעל קרי והר"ש ז"ל שם בריש זבים הביא דברי התוספתא דאמרי להו ב"ה לב"ש אי אתם מודים שהוא טובל ואוכל פסחו לערב כבעל קרי ולא הוי כשומרת יום דטמאה היא ביום ראשון ואינה יכולה לאכול לערב אמרו להם בית שמאי אי אתם מודים שאם תראה למחר שהוא טמא הרי הוא כשומרת יום שאם תראה למחר שהיא טמאה. משמע דב"ש מהאי טעמא ס"ל דזב נמי מטמא למפרע מדהוא טמא בראיה שניה ואם לא היה טמא למפרע לא היה בדין שיצטרפו ראיות אהדדי שוב ראיתי בבה"ז שם בזבחים שכתב לפרש סוף דבריהם שם בזבה עי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף