קרן אורה/נדרים/לה/ב
הני כהני שלוחי דידן כו' משמעתין מבואר דהא דתנן ומקריב עליו כו' קאי אכהן המקריב. וכבר כתבתי לעיל דבירושלמי מפרש דמקריב עליו היינו דמפריש בשבילו קיני זבין כו' ולהש"ס דילן נראה דלא ניחא ליה לפרושי הכי משום דאסור להקריב קרבן מאיסורי הנאה וכמו שכתב המל"מ ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי מזבח ועיין רש"י ז"ל סוף פרק המזבח מקדש דבעינן ממשקה ישראל דבר המותר לכל ישראל. ועיין תוס' ז"ל שם. ואפילו לדברי התוס' ז"ל בסוף חולין שכתבו דיכול להקריב מאיסורי הנאה משום מצות לאו ליהנות ניתנו ולא אימעוט ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא היה להם שעת הכושר מ"מ הכא נראה כיון דהוי לגביה כהקדש הוי בכלל כל דבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין ובלא"ה דברי התוס' ז"ל בחולין תמוהין דהא טריפה נמי פסול לקרבן ומוכח בכמה דוכתי דכל איסורי הנאה פסולין לקרבן ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי מזבח שכתב אין מביאין מנחה מן הטבל כו' וכתבו מפרשי דבריו דתוספתא היא ונראה דאישתמיט להו הא דאתמר האי ברייתא בש"ס פרק המזבח הנ"ל ועוד כיון דמתכפר עושה תמורה אלמא דשלו הוא ויש לו זכיה בקרבן א"כ הרי הוא נהנה משל המדיר כי היכי דבשוקל את שקלו אי לאו דתורמין על האבוד היה חשוב הנאה מה שיש לו חלק בקרבנות ציבור וכ"ש הכא דהוא נותן לו כל הקרבן ומש"ה מוקי לה הש"ס בכהן המקריב ודו"ק:
קטנה בת לידה היא עיין ר"ן ז"ל שהקשה הא מסקינן ביבמות שמא תמות ע"ש ול"נ דמקטנה בת י"א פריך דבת י"ב הקדשה הקדש ויש לה דעת ולא הויא בכלל שאינן בני דעת:
רא"ש בד"ה הכל צריכין דעת כו' והכהן מקריבו אע"פ שאינו יודע שהוא של קטן עכ"ל. ולא הבנתי לשונו ז"ל דמשמע דהכהן אין צריך לידע של מי הוא וז"א דהא צריך להקריב לשם בעליו וצריך להודיע לכהן של מי הוא הקרבן ודעת בעלים הוא דילפינן דלא צריך:
גמ' שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה וכר' יהודה וכתב הר"ן דאל"ה למאן קמזהר רחמנא בשלמא בקטן לאבוה קמזהיר רחמנא. משמע דהאב מוזהר להביא קרבנות בנו קטן ולא ידענא אזהרתו מהיכא דאי משום חינוך הא קטן גמור לאו בר חינוך הוא ועוד דעיקר הקרבן להאכילו בזבחים הוא ואם הוא אוכל בעצמו קטן אוכל נבילות הוא. אלא להאכילו בזבחים א"כ כל מי שרוצה להאכילו בזבחים צריך להביא קרבנו ומש"א שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה וכר' יהודה כתב הר"ן ז"ל דלפ"ז איכא לאוקמי קרא לבעל דמביא קרבנה וגם על זה יש לדקדק אטו מה"ת הוא מחויב בקרבנה דהא מחמת שעבוד בעלמא הוא דמשעבד לה וא"כ היכי מוקמינן קרא בהכי ולפי גירסת הר"ן והרא"ש ז"ל דהא דאדם מביא קרבן עשיר על אשתו ד"ה היא י"ל דמחויב הבעל להביא קרבנה מה"ת ומש"ה מביא קרבן עשיר אע"ג דהיא עניה משום דעליו רמיא חיובא ומייתי ראיה מכתיבת שוברה כל אחריות דאית לי עלך מקדמת דנא דמשמע פטור מקרבנות ג"כ אבל למאי דאמרינן בנזיר דף כ"ד דרבנן ור' יהודה פליגי בזה ולרבנן לא משעבד לה ולר"י משעבד לה משמע דלר"י משועבד לה מחמת כתיבת השעבוד וכגרסא אחריתי שכך כותב לה כל אחריות דאית לך עלי א"כ היכי מוקי לקרא בהכי וכבר הארכתי בנזיר שם והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מח"כ כתב לענין זיבה הכל מתטמאין בזיבה קטן וחרש ושוטה ויראה לי שמביאין עליהן כפרה כדי להאכילן בקדשים שהרי הן כקטן שאינו בן דעת משמע דבכל מח"כ אם אירע באינו בן דעת מביאין בית דין בשבילו קרבנותיו להאכילו בזבחים אלא דק"ק מש"כ ויראה לי דמשמע דמסברא כתב כן והא מפורש אמרינן הכא שכן אדם מביא על אשתו שוטה וי"ל דבעל שאני דאשתו כגופו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בטעמא דמביא קרבן עשיר בפ"י מהלכות שגגות אבל בשאר מח"כ אימא כיון דשוטה הוא ולאו בר מצות הוא לא ליתי קרבן בשבילו לזה כתב ויראה לי כו' דבכל מח"כ כן הדין וחטאתן נאכלת אלא דא"כ למה ליה להש"ס למימר דכר"י דאמר אדם מביא כו' כיון דבכל מח"כ כן והב"ד מביאין בשבילן וצ"ל דלרווחא דמלתא קאמר הש"ס כן. ויש לדקדק עוד דלפי מאי דדריש הכא קרא דזאת תורת היולדת אחת פקחת ואחת שוטה ולאשמעינן דמביאין קרבן בשביל השוטה א"כ גבי זיבה נמי דלמא קרא דזאת תורת אתי לאחד פיקח ולאחד שוטה. ולאתויי דמביא קרבן זיבה בשבילן אבל קטן אינו מטמא בזיבה כלל משום דאיש כתיב בפרשה וי"ל דמטמא בזיבה יליף מאיש איש או מלזכר כל שהוא זכר כדאיתא מערכין ונדה וכי איצטריך זאת תורת לאתויי דמביאין קרבן בשבילן אע"ג דאין להם דעת. ועיין תוס' ז"ל שהקשו אמאי לא מייתי ברייתא דבנות כותים זאת תורת בין גדול בין קטן וליתא התם ברייתא הכי אלא גמרא הוא דקאמר הכי אליבא דב"ה וע"ש בתוס' דף ק"ד והיינו נמי טעמא דבריש ערכין מרבינן קטן דמטמא בנגעים מאדם כל שהוא אדם ולא מייתי מזאת תהיה תורת המצורע בין גדול בין קטן כדאמרינן לקמן משום דזאת תורת איכא למדרש בין פיקח בין שוטה:
ומהא דבכל מח"כ איצטריך קרא להכי דמביאין קרבן בלא דעתו משמע דלא ילפינן חד מחבריה להא מלתא ואם כן בגר ונזיר בעינן דעתו דוקא דלא אשכחן בהו קרא להא וי"ל דמשום הכי לא תנן עולה ושלמים משום דשלמים לא אשכחן אלא בנזיר ונזיר לאו בכלל מחוסרי כפרה להא מלתא אלא דאכתי עולה הוי מצי למיתני דאיכא במצורע ויולדת אלא ע"כ מתניתין רבותא קמ"ל דאפילו הני דמעכבי כפרה ומתירו בקדשים מותר וע"כ צ"ל כן דהא בכל עולה ושלמים אין צריך דעת בשעת כפרה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' מעה"ק. וא"כ בכל עולה ושלמים לא שייכא שליחות אלא ודאי רבותא קא משמע לן:
והנה בעיקר מלתא דמיבעי לן בהני כהני נראה דלא מיבעי לן אלא בחטאת ואשם שמכפרים על חטא דבעולה ושלמים כיון דאין צריכין דעת ודאי שלוחי דשמיא נינהו וכן בכל קרבנות של מח"כ דאין צריכין דעת ור"י נמי דאמר הכל צריכין דעת אי אשעת כפרה קאי האי הכל לא קאי אלא על חטאות ואשמות שבאין לכפר ואי אשעת הפרשה קאי מיירי בכל הקרבנות לבד קרבנות של מח"כ דאפילו בשעת הפרשה אין צריך דעת ולפ"ז לא תיקשי קושית התוס' שהביא הר"ן ז"ל לקמן בשמעתין מהא דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות אלמא דאין צריכין דעת ולפי הנ"ל בעולה ושלמים באמת אין צריכין דעת בשעת כפרה אלא דלכאורה ע"כ לא מיבעי לן אי שלוחי דידן אלא בעבודות כמו זריקה ושאר עבודות אבל שחיטה דמצוה בבעלים כי שחיט אחר ודאי מטעם שליחות הוא. וכדילפינן בריש האיש מקדש מושחט דשלוחו של אדם כמותו וא"כ בשחיטה גם בעולה ושלמים בעינן דעת ואכתי תיקשי מהא דבהמה שנמצאת אלא דמהא דאמרינן התם דדוקא בשעת הפרשה צריך דעת משמע דבשעת הפרשה לא בעינן דעתו אפי' בשחיטה וכן מוכח מהא דבמח"כ מביא על קטן ושוטה אלמא דאפי' בשחיטה לא בעינן דעת:
והתוס' ז"ל ביומא וקדושין כתבו לתרץ הא דלא פשטינן לבעיא דהני כהני כו' מהא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי כו' דרב הונא קאמר דפשיטא דלאו שלוחי דידן לחוד הם דאי שלוחי דידן לחוד מי איכא מידי כו' וכי מיבעי לן אי שלוחי דידן נמי הוי או שלוחי דרחמנא לחוד ונפ"מ למודר הנאה דאי שלוחי דרחמנא לחוד הוי מותר במודר הנאה אבל אי הוי נמי שלוחי דידן אסור במודר הנאה ובהא דרב הונא אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא נמי נפ"מ אם הקריב שלא לדעת בעלים דאי שלוחי דידן לחוד פסול ואי גם שלוחי דרחמנא כשר ולא הבנתי דבריהם ז"ל דא"כ למאי דפשיטא ליה לרב הונא דגם שלוחי דרחמנא נינהו יכול להקריב שלא לדעתו והא לכ"ע בחטאת ואשם בעינן דעתו ובעולה ושלמים בלא"ה לא בעינן דעת וי"ל דהא דבעינן דעת היינו שירצה להתכפר לאפוקי אם אינו רוצה להתכפר אבל היכא דרוצה להתכפר אלא שאינו רוצה בכהן זה אלא בכהן אחר בזה אין צריך דעתו ויכול הכהן להקריב אפי' שלא ברצונו אלא דאם יכול להקריב אפי' שלא ברצונו א"כ אמאי אסור במודר הנאה כיון דאין צריך דעתו לשליחותו ואי תימא דמ"מ שלוחו הוא אפי' שלא לדעתו א"כ אמאי משני הכא מח"כ שאני דא"צ דעת כיון דהוי שלוחו אפי' שלא לדעתו גם מש"כ ביומא דיכול לעכב על כהנים שבמשמר להקריב קרבנו ג"כ צ"ע כיון דזכי להו רחמנא לכהנים שבמשמר האיך יכול לעכב על ידם ודברי התוס' ז"ל צ"ע אצלי ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |