קרית ספר/ביאת מקדש/ד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
אזהרת ריו שלא לעבוד טמא דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל וינזרו ויבדלו מלעבוד ואם עבד חלל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים אף על פי שלא שהה לשם דכתיב וינזרו וגו' ולא יחללו ויליף חלול חלול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו מה להלן במיתה אף כאן במיתה ולא יליף מנותר לכרת דחלול דרבים מחלול דרבים עדיף דחלול תרוייהו בלשון רבים יחללוהו יחללו וכל שחייבין עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו כחייבי כריתות שאם התרו בהם ישנן בכלל מלקות ואין כאן משום שתי רשעיות שאתה עונשו מלקות עם הכרת או עם מיתה בידי שמים לפי שיכול לפטור עצמו מן הכרת או ממיתה בידי שמים על ידי תשובה ואף על גב דלא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו לא פסיקא מילתא לכרת או למיתה בידי שמים הואיל והוא תלוי בתשובה אבל חייבי מיתות בית דין שאין בית דין של מטה מוחלין לו את המיתה אי אתה מחייבו שתי פורעניות מלקות ומיתה דמשום מיתה אחד אתה מחייבו כדכתיב כדי רשעתו ולא משום שתי רשעיות.
ב[עריכה]
ואף על פי שאינו חייב בבית דין אלא מלקות אחיו הכהנים לא היו מביאים אותו לבית דין אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו דגברא בר קטלא קטלי דהא ילפינן לעיל דהוא במיתה.
ג[עריכה]
ומשכחת לה טמא עובד בלא שהיה שיתחייב כרת על הטומאה כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה והפך בצנורא דחייב משום דעובד בטומאה ולא משום נכנס בטומאה דכל קרוב עבודה כעבודה היא שהרי מקרב עיכול האבר שהפך ויש כאן עבודה בלא שהיה כדאמרינן:
ד[עריכה]
אזהרת ריז שלא יעבוד טמא שטבל ולא העריב שמשו דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו וגו' ואם אינו ענין לטמא ששמש דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששמש ויליף חלול חלול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה ואף על פי שטבל אכתי טמא הוא כדכתיב ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא לא טהר אבל מחוסר כפורים אף על גב שחלל עבודה כדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד השתא לא נגמרה טהרתה אפילו הכי פטור דלא ילפינן מיתה אלא לטמא ולטבול יום לא למחוסר כפורים.
ו[עריכה]
כהן שעבד ואחר כך נודע לו שהיה טמא בטומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין כדאמרינן מולא יחללו ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה דטומאת התהום דהותרה גמירי לה הלכתא הכי בנזיר ופסח ובזבחים גמירי לה הכי לא שנא בעלים ולא שנא כהן המקריב וילפינן כהן המרצה בתמיד שהותרה לו טומאת התהום מגזרה שוה דמועדו מועדו מפסח ואפילו נודע לו שהוא טמא טומאת התהום קודם זריקת הדם וזרק הרצה שהציץ מרצה ואף על פי שהוא מזיד כדכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים
ז[עריכה]
וכן מרצה על טומאת הדברים הקרבים על גבי המזבח כדכתיב עון הקדשים ולא על הנאכלין דכתיב ונרצה לו לכפר עליו בדם דכתיב בה כי הדם הוא בנפש יכפר אין לי אלא דם טהור דם טמא מנין תלמוד לומר ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' והא בדם כתיב דכתיב לרצון והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם ואין לי אלא דם מנין לרבות שאר העולין תלמוד לומר לכל מתנות קדשיהם וגו' הרי שלא נתרבו לריצוי הציץ אלא דברים הקרבים ולא הנאכלין ואינו מרצה אפילו על דברים הקרבים אלא בטומאת התהום כדילפינן מפסח דהותרה ביחיד שהוא טמא טומאת התהום ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אלא אם כן היתה טומאה הדחויה בצבור שהיו רוב הקהל או הכהנים או כלי שרת טמאים למת שהציץ מרצה דילפינן נמי מפסח הבא בטומאה דכתיב ביה במועדו ובתמיד כתיב ביה במועדו ובשאר קרבנות הצבור כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמו תלמוד לומר בשלהי פרשת' דשור או כשב וגו' וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל הכתוב קבע מועד אחד לכלן דמועד משמע שלא יעבור זמנן אפי' בטומאה וצריכי כולהו קרא כדאיתא התם הילכך כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה את הטומאה ולא את השבת דאם לא יקרב היום יקרב למחר וכל שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד כפסח דוחה את השבת דכתיב בתמיד שקבוע לו זמן עולת שבת בשבתו על עולת לבד מעולת התמיד אלמא עולת תמיד נמי דחי שבת כעולת המוספין ופסח גמיר בגזירה שוה דמועדו מועדו ואת הטומאה כדילפינן מפסח והיינו בטומאת מת לחודה כפסח דלא נדחה בה אלא טומאת מת כדכתיב ביה לנפש אדם. ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו כדכתיב והיה על מצחו תמיד לרצון להם וגו'.
י[עריכה]
כל הקרבנות צבור קבוע זמנם לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת כדילפינן. ואינו נאכל אלא מקטירין דבר הראוי והראוי לאכילה נשרף משום טומאה דלא ילפינן ריצוי הציץ אלא לעולין ולא נאכלין כדאמר' חוץ מן הפסח שלא בא מתחלתו אלא לאכילה כדכתיב איש לפי אכלו וכי שרייה רחמנא אדעתא למישרייה באכילה.
יב[עריכה]
כיצד דוחה את הטומאה כשהיו רוב הקהל טמאי מת או הכהנים או כלי שרת רוב הקהל דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' יחידים ידחו לפסח שני אם היו טמאים ולא צבור שהם רוב הקהל כהנים או כלי שרת אף על גב דישראל טהורין נמי יעשו בטומאה כיון דלא איפשר בלאו הכי דלא תימא ידחו עד שיטהרו הכהנים או הכלים לפסח שני דאין צבור נידחין אפילו טמאין כל שכן טהורים ויתעסקו טמאים וטהורים כאחד ויכנסו כולן בעזרה שאין קרבן צבור חלוקה וכיון דרובן עבדי בטומאה אף היחיד עושה בטומאה אבל הטמאים בטומא' אחרת לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה וחייבין כרת על הביאה והכהנים מיתה על העבודה שלא נדחית בצבור אלא טומאת מת בלבד כדכתיב לנפש אדם ואם דחקו טמאי מת ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה פטורין אף על פי שלא הותרו אלא בעזרה דכיון דאין אני קורא בהם אל מחוץ למחנה תשלחום שהרי נכנסים לעזרה שהוא מחנה שכינה פטורים.
יד[עריכה]
היו מקצת בית אב טהורין ומקצתם טמאים אף על פי שרובן טמאי מת לא יקריב אלא טהורין היה כל בית אב טמאים יביאו בית אב אחר דמחזירין על הטהורים דלא הותרה הטומאה בצבור אלא דחויה היא ובקושי וכל מה דמצינו לאהדורי מהדרינן שיעשה בטהרה למצוה דאין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי איפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות דאי לאו הכי אלא שהותרה לא הוה צריך ציץ שהתורה התירה ונראה דאפילו היו רוב כהנים טהורים והקריבו הטמאים דאין חייבין מיתה משום טומאה כיון דרוב ישראל טמאים ונדחית טומאה בפניהם ולמצוה הוא דמהדרינן.
טז[עריכה]
ומנין שטומאת מת דחויה בצבור דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים הוא שידחו לפסח שני אבל צבור שהיו טמאי מת הטומאה נדחית מפניהם וכן לכל קרבן שקבוע לו זמן כדילפינן מפסח דכתיב ביה מועדו ובכולהו נמי כתיב מועדי ה' כדאמר' והרי הדבר מפורש בכתובים כי רבת הקהל אשר לא התקדשו וגו' ומה שכתוב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב לא על הטומאה נאמר אלא מפני עבור השנה ועבור ניסן בניסן וכתיב וישמע ה' אל חזקיהו וירפא את העם שנרצה קרבנם:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |