קנאת סופרים/שורש/ה

קנאת סופרים ‏ שורש ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

באר לנו הרב בזה השרש דאין למנות למצוה מה שבא בכתוב לתת טעם לצווי הקודם כמו ולא תחטיא את הארץ ולא תזנה הארץ וכדומים שהוא"ו מוסיף לענין ראשון דהיינו לחזק את האזהרה הקודמת בעבור אותו הטעם ואף שיבאו אצלם ז"ל דרשות או אסמכתות באותן לאוין לחדש דינים ולהוסיף או לגרוע על הצווי הקודם לא יספיק זה שיתמנה אותו הלאו למצוה בפני עצמה מהכלל המסור בידינו לעיל בשרש הב' שלא יכנסו במנין הנלמדים בי"ג מדות או שאר לימודים אם לא שיאמרו בו להדיא שהוא נחשב ככתוב להדיא, ועם זה החילוק נוכל להעמיד דברי הרב בישוב נאה ומתקבל מבלי חשש לטענות הרמב"ן ז"ל עליו. אמנם כשהלאו השני יורה על חידוש פעולה שאינו בכלל הלאו הראשון אפשר שיתמנה גם הוא בפני עצמו כגון ההיא דיומא שהביא רמב"ן ז"ל המקרע בגדי כהונה ומזיח החשן מעל האפוד ומסיר בדי הארון מן הטבעות שכל אלו וכיוצא בהן יובנו למניעות מתחלפות מהלאוין הקודמין כיון שיש בהן חילוף פעולות ולא ידמו להן אותן שהביא הרב ז"ל שאין בהן שום חידוש פעולה ולזה ההבדל כיון הרב ז"ל באמרו בזה הלשון, ואמנם יבוש מי שמנה אותן לאוין כשישאלוהו ויאמרו לו זה הלאו מאיזה דבר מזהיר ולא יהיה לו אז מענה כלל ע"כ. וכבר עמד על טענות רמב"ן ז"ל מהר"י די"ל והשיב עליהן בטוב טעם ודעת יעו"ש, ואני אוסיף מה שנראה לע"ד לחדש בקצת סוגיות הביאן רמב"ן ז"ל:

בפ"ב דסנהדרין תנן לא ירבה לו נשים אלא י"ח ר' יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו ר"ש אומר אפי' אחת ומסירה את לבו ה"ז לא ישאנה א"כ למה נאמר לא ירבה לו נשים אפי' כאביגיל ע"כ. והני תלתא דעות דמתני' כך פירושם עולה:

הדעת הא' לת"ק דלא דריש טעמא דקרא אפי' הוא מפורש בקרא כגון הכא דקרא כתיב ולא ימור לבבו וגו' וס"ל דגזרת הכתוב היא שלא להרבות אלא עד י"ח בין פרוצות בין כשרות וטעמא דקרא לא אתא למעוטי ולא לרבויי מידי כי אם לחזק הענין של מצוה הקודמת בלבד הוא דאתא שיזהר מלהמר בו:

הדעת הב' לר"י דס"ל דדרשינן טעמא דקרא היכא שהוא מפורש בקרא ולפ"ז דריש הכא מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו ובה"ג בפ"ב דיבמות ופרק האומר דקדושין דריש מכי יסיר את בנך למעוטי שאר אומות דלא אדיקי בע"ז ורבנן דהנך סוגיות דלעיל היינו ר' יהודה ובפרק המקבל סתם לן מתניתין כוותיה לענין דלא דריש טעמא דקרא היכא דלאו מפורש בקרא וכדת"ר התם עלה דאלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה דאתיא כר' יהודה, ור"ש פליג וס"ל עניה אין ממשכנין אותה עשירה ממשכנין אותה משום דר"ש דריש טעמא דקרא אפי' היכא דלא מפורש בקרא כדאיתא התם ובכן הושוו ביניהם ת"ק דמתני' דפ"ב דסנהדרין ור' יהודה ודלא כר"ש דפליג אתרוייהו:

הדעת הג' לר"ש דפליג את"ק דמתני' דלעיל בתרתי ואדר' יהודה בחדא וקא דריש ר"ש טעמא דקרא אפי' דלא מפורש בקרא במתני' דפרק המקבל גבי אלמנה דלעיל דסבר עשירה ממשכנין אותה עניה אין ממשכנין אותה שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה וכשבא הטעם מבואר בכתוב בההיא דפ"ב דיבמות או דסנהדרין דלעיל מדאייתר ליה טעמא קא דריש ביה לרבויי או למעוטי כגון לא יסור לבבו לרבות אפי' אחת ומסירה את לבו וכן כי יסיר את בנך לרבות כל המסירין, ובאותן סוגיות דלעיל דפ"ב דיבמות ופרק האומר דקדושין איכא למימר דאף לת"ק דמתני' דפ"ב דסנהדרין בלא ירבה לו נשים וכו' דלא דריש טעמא דקרא כלל לאו דלא תתחתן בם לאסור החיתון בכל אומות עע"ז הוא דאתא דומיא דלא תחנם דמוקי ליה נמי בפ"ק דע"ז בכל אומות עע"ז ואיכא למסברה שפיר דכיון דבשבעה עממין בא הצווי לבערן מן העולם כדכתיב בהו החרם תחרימם ולא תכרות להם ברית כ"ש דאין להתחתן בם דבדרבה מיניה קיימי וא"כ סברא הוא דלא תתחתן בשאר אומות עע"ז נמי קאי ולר' יהודה רפ"ב דסנהדרין דהיינו רבנן דהנך סוגיות דלעיל דלא דריש טעמא דקרא אלא היכא דמפורש בקרא אתי כי יסיר למעוטי דלאוקומי איסור החיתון בשבעה אומות לחודייהו משום דמסירין טפי אבל לר"ש דהוא דריש טעמא דכי יסיר אפילו כי לאו מפורש בקרא אייתר ליה לרבויי כל המסירים:

נמצא דלענין דינא ת"ק דמתני' דפ"ב דסנהדרין ור"ש שוין הן בלאו דלא תתחתן בם דאכולהו אומות עע"ז קאי ובמשמעות דורשין פליגי ולזה לא הוזכר בהנך סוגיות דלעיל אלא מחלוקת דרבנן דהיינו ר' יהודה רפ"ב דסנהדרין ור"ש דכל חד מינייהו לטעמיה אזיל ואיכא בינייהו נפקותא לענין דינא וא"ש מה שפסק הרב במתני' דפ"ב דסנהדרין ופ"ג מהל' מלכים כת"ק דהתם דלא דריש טעמא דקרא כלל וניחא נמי מה שפסק בפי"ב מהל' איסורי ביאה דלאו דלא תתחתן אכולהו אומות עע"ז קאי ולאו משום דקי"ל כרבי שמעון דוקא קאמר הכי אלא כתנא קמא דמתני' דפ"ב דסנהדרין דלעיל דלדידיה נמי איסור חיתון הוא שוה בכל אומות עע"ז ממשמעות הכתוב וכמו שהביא ראיה ג"כ מנשים נכריות שנאמרו בעזרא ונחמיה והיינו דדייק שפיר שלא כתב בחיבורו טעמא דר"ש מכי יסיר לרבות כל המסירים וז"ל בפ"א מהל' יבום וחליצה אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית אינו פוטר את אשתו שזרע הבא מן השפחה עבדים והבא מן הנכרית נכרים וכאלו אינם הרי הוא אומר בשפחה האשה וילדיה תהיה לאדוניה מלמד שולדה כמותה ובנכרית הוא אומר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מליחשב בקהל וכו', וסוגיא דלעיל הכי מיפרשא לפי שיטת הרב ז"ל דכי יסיר אאת בתו לא תקח לבנך הסמוך לו קאי דהמשיא את הנכרית לבנו יסיר בן בנו הנולד לו מליחשב בקהל לפי שהוא הולך אחרי יחס אמו וכנכרי גמור הוא נחשב, ועם זה דייק שפיר לישנא דתלמודא בנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה, כלומר אותו הזרע שהוא בנך מצד התולדת אינו קרוי בנך מצד היחס לפי שהוא מתיחס אחרי אמו ונמצא דבנישואין עם הנכרית הוא מסיר את הזרע הנולד לו ממנה מליחשב בקהל בדברי הרב ואתא רבינא בתר הכי וקאמר ש"מ בן בתך הבא מן הנכרית קרוי בנך פירוש דמסמיכותא דקרא דכי יסיר אבתו לא תקח אגמרן קרא דבנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך וכה"ג נמי בקרא דלעיל מיניה בתך לא תתן לבנו מדלא אסמכיה לכי יסיר דייקינן שפיר דהבא מן הישראלית קרוי בנך שהולד ביוחסין הולך אחרי האם:

ומאי דשקיל וטרי תלמודא להוציא מן הכתוב שאר אומות חוץ משבעה עממין הוא כדי לאוקומי מתניתין אליבא דכ"ע דאילו לר' יהודה דדריש כי יסיר למעוטי שאר אומות אצטריך לקרא אחרינא לאתויי דאף בהן הולד הולך אחרי יחס האם ולר' שמעון דדריש לרבויי בכלהו אומות לא אצטריך לקרא אחרינא ולת"ק דמתני' דפ"ב דסנהדרין דלא דריש כלל טעמא דקרא איכא למימר דלא אתא כי יסיר לרבויי ולא למעוטי אלא לחזק הלאו הקודם גרידא וגלי לן קרא נמי דבכולהו אומות הולד הולך אחרי האם דלאו דלא תתחתן בם בכולהו אומות קא מיירי וכוותיה פסק הרב ז"ל ואתי שפיר נמי מאי דפסק כת"ק דמתני' דספ"ק דב"מ גבי אלמנה בין עניה בין עשירה ממשכנין אותה בפירוש המשנה וברפ"ג מהל' מלוה ולוה ודלא כר"ש, לא קשיא מדידיה אדידיה מאי דפסק בפ"ב מהל' איסורי ביאה לחייב שתים את הבא על אחותו והיא בת אשת אביו כת"ק דאיתא התם פרק כיצד ודלא כר"י ב"ר יהודה דפליג עלויה אע"ג דאמרינן התם דתנא דפליג עלויה דר"י ב"ר יהודה ר"ש הוא דקושטא דמלתא הכי הוא דאתי אף אליבא דר"ש כדכתיבנא לעיל דבין לר"ש בין לת"ק דמתני' דפ"ב דסנהדרין מכי יסיר נפקא לן ההוא דינא דחוץ ממה שיש לו מן הנכרית, ונמצאו כל דברי הרב מיושבין על נכון ודלא כמ"ש הרב בעל כ"מ בפי"ב מהל' איסורי ביאה דפסק הרב דהלכתא כר"ש אלא אם נאמר דלאו מטעמיה פסק הרב וכמו שהעליתי לעיל ויתורץ שפיר מה שהקשה בעל תי"ט בפ"ב דיבמות מדידיה אדידיה והניחו בצ"ע ויתיישב ג"כ מה שהקשה עליו הטור בא"ה סי' ט"ז:

והאמת יורה דרכו דלא היתה כוונת הרב לפסוק כטעמא דר"ש ממ"ש לקמן בל"ת סימן נ"ב שהזהיר הכתוב איסור חיתון בכל האומות מלא תתחתן בם וביאור החתנות מהו בתך לא תתן לבנו וגו' ולא הזכיר מאומה בכי יסיר לרבות כל המסירים משום דהאי טעמא דוקא אליבא דר"ש איתיה דדריש לרבויי איסור חיתון אשאר אומות. ובמה שהצענו לעיל לפי שיטת הרב ימצא המעיין נחת רוח לעצמו מכמה שינויי דחיקי שירגיש בהתבוננו בפירש"י ז"ל והתוס' בשם ר"ת על אותן סוגיות דפ"ב דיבמות ופ' האומר דקדושין דלעיל דאתו שפיר טפי לדעת הרב ובפרט לענין איסור חיתון מסתבר טפי שיתפשט בכל האומות כיון שבשבעה עממין נצטוינו לאבדם הרוג וכלה מקרא דהחרם תחרימם כמו שמנאה הרב למ"ע לקמן סי' קפ"ז וכן בל"ת מ"ט הזהיר שלא להחיותם בלאו דלא תחיה כל נשמה ושלא לכרות להם ברית ולפ"ז בחנם ייוחדו בעדם שאר לאוין דלא תחנם ולא תתחתן בם שהרי בדרבה מינייהו קיימי לבערם מן העולם לגמרי ואע"ג דאותן לאוין עצמן בשבעה עממין נכתבו יש לדון בהו דאם אינו ענין באינהו גופייהו שהרי בלאו הכי נתחייבו כליה למקום תנהו ענין לשאר אומות עע"ז לאסור בהן החיתון עד שיתגיירו ולא נצטרך ג"כ לדחוקי נפשין ולמימר בז' אומות דאפי' בגרותן נאסרו להתחתן בהם כמו שנדחקו בזה בעלי השיטה האחרת דקרא דכי יסיר לא אתי שפיר לדידהו שהרי משנתגיירו לאו בני הסרה נינהו, וניחא נמי טפי מאי דאמרינן בפ"ב דמגילה דף י"ד ע"ב דרחב הזונה איגיירה ונסבה יהושע והתוס' נדחקו שם לומר שלא היתה משבעה עממין אלא מאומות אחרות שבאו לגור שם ולפי שיטת הרב ז"ל רויחא שמעתא טפי וכ"ש דברייתא דמכילתא הויא תיובתייהו הובאה בילקוט יהושע ב' שדרשו על רחב ומה מי שהיתה מעם שנאמר בו לא תחיה כל נשמה על שקרבה עצמה קרבה המקום וכו':

וראיתי בספר לב שמח שנשא ונתן בענינים דלעיל והביא מה שהוקשה לו לבעל להם משנה על הרב בפ"ג מהל' מלוה שהרגיש בו גם בעל תי"ט המובא לעיל ויעו"ש כי לע"ד מה שכתבתי בזה הוא הנכון בדקדוק השמועות כדעיל, ואני תמה ממה שלא מצאתי אצל המחברים שום זכר מדעת ת"ק דמשנה ב' פ"ב דסנהדרין המובא לעיל ולא עשו ממנו עיקר כלל כי אם להביא מחלוקת דר"י ור"ש במאי דאית להו לגבי טעמא דקרא ודעת ת"ק דלעיל לא הוזכר אצלם כלל וכמו כן בעל לב שמח דלעיל נקט בפשיטות דהרמב"ם פסק כר"ש בענין לא ירבה לו נשים דאפי' אחת ומסירה את לבו ה"ז לא ישאנה והביא זה גם בשם הרב בפ"ג מהל' מלכים ונפלאתי מאד ממה שלא השגיח כראוי לו בדברי הרב ויחס אליו מה שלא עלה על דעתו מעולם אדרבא פסק להדיא התם כת"ק דלעיל ודלא כר"י ולא כר"ש ולא עוד אלא שהמחבר הנזכר כתב שלא ראה מי שהתעורר על סתירה זו דהרב ז"ל מדידיה אדידיה לפי המונח אצלו דפסק כר"ש בלא ירבה לו נשים ועל בעל לחם משנה הקשה במה שלא הרגיש בסתירה דלעיל והוצרך להביא עצות מרחוק להקשות על הרמב"ן ז"ל ממקום אחר, וכל דבריו בזה אינן אלא הבל ורעיון רוח בנויות על קו תהו ואבני בהו ומה החלום הזה אשר חלם דברים שלא היו בעולם דמה שתלה בדעת הרב ז"ל לא היה ולא נברא ולא למשל היה ומה שלא דמה ולא עלה על לבו ייחס לו ע"פ הראיה:

אחרי כתבי מה שנ"ל בדעת הרב ז"ל כדלעיל מצאתי תנא דמסייע לי הרב בעל ל"מ במקום המצויין לעיל, שאחרי שנשא ונתן בדקדוק השמועות לקיים דברי הרב כדרכו הוסיף עוד לבאר דרך אחר בארו בקוצר מילין שנ"ל מכוון למה שכתבתי ואע"פ שאמר עליו שהוא דוחק כבר כתבתי לעיל מה שהוא מספיק לבררו ולבי אומר לי שהוא אמיתי בכוונת הרב ז"ל:

עוד אתינן למ"ש הרמב"ן ז"ל על דברי הרב בענין הלאו דלא יחלל שנאמר בתורה אחר הפסוק דומן המקדש לא יצא ולביאור הצריך לענין זה ראוי להקדים מאי דאיתא בת"כ פרשת שמיני ז"ל ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה ע"כ. פירוש הזהיר הכתוב שלא יצא כדי שלא יחלל דהיינו שלא יזלזל העבודה ביציאתו וא"כ מניעת היציאה אינה אלא בשעת עבודה דשייך בה חילול עבודה ונמצא דלאו דלא יחלל הוי נתינת טעם לאזהרת לא יצא הקודמת לה ודייק מינה הא אם יצא חלל, פירוש דכ"ג באנינות לא יניח עבודתו ויצא מפני שהוא הגון לעבודה וכיון שכן אם הניחה חלל דהיינו זלזל בעבודה ומינה איכא למגמר נמי לכל ההגון לעבודה שאם הניחה בשעת עבודה חלל בה והיינו דומפתח אהל מועד לא תצאו שהוא בשעת עבודה:

והרב ז"ל לפי זאת הברייתא דת"כ כתב כאן וז"ל וכן אמרו ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אם יצא חלל ע"כ. דכיון דלא יחלל הוא לטעם של לא יצא הקודם לו לא יתכן למנותו לאזהרה בפני עצמה ודלא כבה"ג שמנה בתוך הלאוין לא יצא ולא יחלל דהשני הוא לטעם בלבד כמ"ש רמב"ן ז"ל בפירוש התורה פרשת שמיני וז"ל כבר אמרו רבותינו שכ"ג מקריב אונן ואינו אוכל ואם מת לו מת אסור לפרוע ולפרום עליו ולהטמא לו שנאמר את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא ובעבור שהוא רשאי להיות מקריב כשהוא אונן אמר בו הכתוב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו הטעם שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש ויניח העבודה כי זה חילול השם הוא ע"כ. וכ"כ עוד אחר זה אבל הכהנים שבכל הדורות מוזהרים שלא יניחו עבודה מן הכתוב שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כי כל כהן שיצא והניח עבודתו מחלל ע"כ. הרי שבאר גם הוא דולא יחלל בא לתת טעם ללא יצא הקודם לו דהיינו כי זה חילול השם דקאמר, ולא הבנתי אמאי כתב הכא על הרב ולא ידעתי טעם לטעם היה שהרי טעמו מובן מדברי עצמו דלעיל בפירוש התורה דיהיב קרא טעמא ללא יצא כדי שלא יחלל אם הניח העבודה שהוא עובד בה ודייק ביה הא אם יצא חלל כמ"ש הרב דהיינו חלל בעבודה ומזלזל ומדלא שייך זה אלא בשעת עבודה ילפינן בקרא דומפתח אהל מועד לא תצאו דבשעת עבודה הוא דאזהר רחמנא לכל כהן שהוא הגון לעבודה שלא יניחנה בעת שהוא עסוק בה. וגם על מהר"י די"ל אני תמה במ"ש על השגות רמב"ן ז"ל נ"ל שהטעם הוא בזה האופן כי התורה התירה לכ"ג להקריב כשהוא אונן וזהו ומן המקדש לא יצא שאין לו לצאת שמ"מ הוא יכול להקריב אפי' כשהוא אונן מפני כי על זה לא תקרא עבודתו מחוללת וכן פירשו הרב בסמ"ק שלו בלאו קס"ה ע"ב. ואחרי המחילה אמינא דלא דק שפיר בדברי הרב דלא ניחא ליה השתא בההוא טעמא דכתב לקמן בסימן קס"ה דהכא לפי שיטת בה"ג הוא הולך שמנה לאו דלא יצא לאזהרה ולפ"ז לא יתכן למנות לאו דלא יחלל שאינו אלא נתינת טעם ללאו הקודם דהיינו כדי שלא יחלל בעבודה הא אם יצא חלל כלומר שזלזל בה ולא שייך זה אלא בשעת עבודה דוקא. אבל לפי טעמו של מהר"י די"ל דקאמר דבשביל זה לא תקרא עבודתו מחוללת דנידוק מינה הא אחר שלא יצא חלל פירוש שתהא עבודתו מחוללת ואחר דקאמר היינו הדיוט שאינו עובד באנינות דדוקא כ"ג לא הוי עבודתו פסולה באנינות אבל הדיוט פסול לה אין זה מכוון ללימוד ששנו בברייתא דת"כ דלעיל אלא הוא נמשך למאי דאיתא בסנהדרין הביאו רמב"ן ז"ל לקמן אונן מנ"ל דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל והתם י"ל דומן המקדש לא יצא לאו אזהרה היא אלא שלילה ולא יתישב עם מה שמנאו הרב בה"ג לאזהרה והרב ז"ל מביא הדיוק העולה כפי הברייתא דלעיל משום דקאי בשיטתיה של בה"ג והקשה עליו לפי דרכו אבל לדידיה לא קים ליה כהך שיטתא אלא כמו שבא בגמרא דסנהדרין נקט להו לקושטא דמלתא דלאו דלא יצא היינו שאינו צריך לצאת מן המקדש ולהניח עבודתו כשהוא אונן מפני שאינה מתחללת באנינות שלו ודייקינן מינה הא כהן הדיוט באנינות חלל מפני שעבודתו נפסלת. וניחא לפ"ז מה שהביא הרב זה הטעם עצמו לקמן בלאוין סי' קס"ה וגם בחיבורו פ"ב מהל' ביאת מקדש דהיינו סברתו בזה לפי האמת אבל לפי סברת בה"ג דמנה לא יצא לאזהרה לא יתכן לומר בו מ"ש מהר"י די"ל כי התורה התירה לכ"ג להקריב וכו' ויש לתמוה עליו במה שלא הבחין בלאו דלא יצא אם יובן לשלילה או לאזהרה לפי חילוף השיטות כמ"ש לעיל:

ותו איכא לאתמוהי במה שרצה הרמב"ן ז"ל לדמות זה הלאו של ומן המקדש לא יצא ולא יחלל לקרא אחרינא שכתוב באותה פרשה את אלה לא יקח ולא יחלל זרעו בעמיו שהוא נדרש את אלה לא יקח ולא יחלל הא אם לקח חלל ועשאוהו לאו בפני עצמו ואמרו בקדושין כה"ג באלמנה לוקה שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל אע"פ שהוא טעם למניעה הראשונה כמו שאמר רבא התם מה טעם לא יקח משום לא יחלל ע"כ. ולפי מה שנראה לע"ד ברור לא דמו אהדדי דבההיא איכא פעולה נוספת בלא יחלל דהיינו ביאה ועלה קא מזהיר ואע"ג דאיכא נמי טעמא למניעה הראשונה מה בכך הלא גם לגופיה אצטריך להזהיר על הביאה ולאו דלא יקח מזהיר על הקדושין אבל הכא גבי עבודה לאו דלא יחלל לא אתי על פעולה נוספת אלא לנתינת טעם לחודיה. והגם שאף מהר"י די"ל העיר בזה החילוק עדיין יש מקום תימה למה כתבו בלשון נ"ל כאילו יצא זה מלבו וסברתו ואיך לא הרגיש בדברי הרב עצמו שיורו ע"ז החילוק במילין ברורים כשכתב ז"ל ואמנם יבוש מי שמנה אותם כשישאלוהו ויאמרו לו זה הלאו מאיזה דבר מזהיר ולא יהיה לו אז מענה כלל ע"כ, הלא הן הנה הדברים הנזכרים בחילוק דלעיל והרמב"ן ז"ל לא שיער בהן אולי לא היו בנוסחתו, ומהר"י די"ל לא השגיח בהן וכתבן בשם עצמו והוא פלא:

תו קשיא לי במ"ש רמב"ן ז"ל על מאי דאפליגו התם פ"ב דזבחים ת"ק ור' אילעא דמר נפקא ליה חלול עבודה מלא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל ומר מהן הקריבו וכו', והוא ז"ל העלה דהסוגיא כלה בדעת הזאת השנית אזלא כר' אילעא, ולדידי אינו מובן דעתו זה דנ"ל דמוכחא איפכא מהתם דהא דר' אילעא לאו הלכתא היא דאסיקנא התם דאידך (היינו לת"ק) מ"ט לא אמר מהן הקריבו קסבר מפני טומאה נשרפה. ולפי העולה מהסוגיא דפ' טבול יום דף ק"א ע"א למ"ד מפני טומאה נשרפה הוא משום דאית ליה אנינות לילה לאו דאורייתא דהיינו לר"י דלשעה הותרה דאילו לדורות הא לדידיה אנינות לילה דאורייתא ולרש"י לדורות נמי לאו דאורייתא ונמצא שהיו ממתינין כדי לאוכלו בערב ובין כך ובין כך נטמא באונס ושרפוהו, ולמאן דאית ליה מחמת אנינות נשרפה משום דקים ליה אנינות לילה דאורייתא וכלהו כהנים אוננים הוו מדאורייתא ביום ובלילה שלאחריו דהויא ליה חטאת שאין לה אוכלין ושרפוה, ובסוגיא דפ"ב דזבחים דלעיל אסקינא דת"ק הוא דאית ליה כהני תנאי דמחמת טומאה נשרפה וא"כ לדידיה נמי אנינות לילה לאו דאורייתא ומשהיו ממתינין לאוכלה לערב נטמאה בין כך באונס ושרפוה, ור' אילעא בר פלוגתיה איכא למימר דסבר אנינות לילה דאורייתא כר' נחמיה דפרק טבול יום ושרפוה מפני שלא היו לה אוכלין ומדקי"ל לענין הלכתא כמ"ד אנינות לילה דרבנן כמו שפסק הרי"ף בפרק היה קורא למדנו דלית הלכתא כר' אילעא. ונמצא להרמב"ן בספר תורת האדם כתב על פסקו של הרי"ף ז"ל וז"ל ובודאי לענין אנינות יפה פסק דסוגיין אנינות לילה דרבנן ואע"ג דר' נחמיה סבר נמי אנינות לילה דאורייתא אפי' הכי דרבי ורבנן עדיפא עכ"ל. ומלבד דבה"ג עצמו בכלל גאונים שהביא הרי"ף ז"ל בשמן דפסקו אנינות לילה דרבנן עוד ניתוסף מקום חתימה על הרמב"ן ז"ל דהתם הכריע דלא כר' נחמיה אע"ג דר' אילעא קאי כוותיה והכא לפי הנראה לא עמד בשמועתו ועשה עיקר מר' אילעא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.