קובץ הערות/ט
|
< הקודם · הבא > |
א) יבמות (ד"ג) תוד"ה ל"ת שיש בה כרת מי דחי. וא"ת נילף מאשת אח. דעשה דיבום דוחה ל"ת שיש בה כרת. ותירצו דשאני אשת אח. דמצותו בכך עיי"ש. וכן כתבו לקמן (ד"ה) דא"א למילף מכלאים בבגד כהונה. דעשה דוחה ל"ת. דשאני בגדי כהונה דמצותן בכך עיי"ש. ואין כונתם דמה"ט אין זה משום דחיה אלא הותרה ומהותרה אין ללמוד לדחיה. כמו שראיתי מפרשים כן. דזה אינו דבהדיא כתבו שם. דבגדי כהונה הוא מטעם עדל"ת ומ"מ אין ללמוד מהכא לבעלמא. משום דאיכא למיפרך דמצותן בכך שאני. וכן הוא בגמ' פ"ק דמנחות (ד"ה). שאני כלאים דמצותן בכך עיי"ש. אבל הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין דנ"ג. (הקשה ג"כ קושית תוס'. דנילף מיבום דעדל"ת שיש בה כרת. ותירץ דמיבום אין ללמוד. דאינו מטעם דחיה). כתב וז"ל. דשאני איסור אשת אח. דכי קא מידחי במקום יבום. לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת הוא דמידחי. אלא משום דכיון דלא משכחת יבום אלא גבי אשת אח. ממילא שמעת דלא אסר רחמנא אשת אח. אלא שלא במקום יבום כגון היכא דיש לו זרע. אבל היכא דמת בלא זרעא. לא אסרה תורה. ואמטי להכי שריא. ואפילו בביאה שניה. אבל גבי חייבי לאוין. ליכא למימר דלא אסר רחמנא חייבי לאוין כלל. אלא שלא במקום יבום. דמהיכא תיתי לי. הא ודאי כיון דמשכחת לה למצות יבום. דמיקיימא בעלמא בשאר נשים דשריין. אימא לך דכדאסר רחמנא חייבי לאוין. אפילו במקום יבום אסרינהו. הילכך דוקא ביאה ראשונה. דאתי עשה ודחי ל"ת. אבל ביאה שניה לא עכ"ל. ומבואר מדבריו. דמה"ט דמצותן בכך הוי הותרה. ואינו מטעם דחיה. ולפי"ז ה"ה בכלאים בבגדי כהונה. אינו מטעם עדל"ת. אלא הותרה. דכיון דלא משכחת בגדי כהונה אלא בכלאים. ממילא שמעת דלא אסר רחמנא כלאים בבגדי כהונה כלל. אבל בציצית. כיון דמשכחת למצות ציצית בלא כלאים. הוא מטעם עדל"ת. ונראה שזהו טעמו של הראב"ד. שמחלק בין ציצית לבגדי כהונה. דבציצית הוא מטעם דחיה. ובגדי כהונה הותרה. ובשאגת ארי' סי' ל' הקשה דברי הראב"ד אהדדי. מציצית לבגדי כהונה. ולפי דברי הרמ"ה הנ"ל ל"ק:
ב[עריכה]
וכן כתב בתורת האדם להרמב"ן. וז"ל לפי פירוש רש"י בברכות (ד"כ). דלאו דכהן כיון דליתיה אלא לאו דלא יטמא. ומפיק מיניה מת מצוה. הא ליתיה ללאו אלא בשאר (קרובי) מתים. לא יטמא אלא למת מצוה. או לקרובים. וכה"ג לאו דיחוי הוא. דחד שמא הוא. ולא מיקיים האי אלא בדעבר על האי. אין קבורת מת מצוה בלא טומאה לעולם. אלא עשה דפסח. אי נמי סדין בציצית. כיון דעשה דפסח ולאו דכלאים משאר מצות הוא. כי אתי עשה דמת מצוה. או דציצית. ודחי להו. כה"ג מיקרי דיחוי. דהא אינהו גופייהו מצי למיעבד מצוה. דפסח וציצת כי לא עבר עלייהו בלאו. א"כ בעשה מצוה הוא דדחי להו. ודמיא הא מילתא לההיא דמס' יבמות. דאמרינן התם דאין עשה ד"ל שיש בה כרת. והיא גופא מצות יבום ל"ת של כרת הוא. דאשת אח כרת יש בה. אלא עשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח. לא מיקרי דיחוי. דהא ליתיה אלא בהכי. וערות אשת אחיך לא תגלה אלא במקום שאין יבום. וליתיה לכרת ולא ללאו בהכי. דהא לא מצי ליבם אלא בהכי. וה"נ גבי שבת אשכחן עבודה דדחיא שבת. ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בה כרת. משום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל הוא. וליתיה ללאו בהאי. והכי נמי לענין כ"ג ונזיר ליכא למיגמר מיניה. דכבוד הבריות לידחי ל"ת דכלאים ושאר מצות עכ"ל. ומבואר מדבריו דמשו"ה ליכא למילף מאשת אח. דעדל"ת שיש בה כרת. דביבום לאו משום דחיה הוא. אלא הותרה ומהותרה אין ללמוד לדחי'. אבל קשה דברפ"ק דיבמות. בעי בגמ' למילף מתמיד פסח ומילה. דדחו שבת. ומשני שכן תדיר. ומבואר ביומא (דמ"ו) דלכו"ע שבת הותרה בציבור. ולא דחויה. ומ"מ בעי למילף מיניה דעדל"ת שיש בה כרת. ויותר תימא דהרמב"ן הקשה אמאי לא גמרינן מעבודה דדחיא שבת. והא באמת בגמ' בעי למילף מתמיד. אלא דפריך לה משום דהוי תדיר:
ג[עריכה]
והנה דעת ר"ת דכלאים בציצית הותרה מדאורייתא. אפילו במקום שאפשר לקיים שניהם. וכן היא דעת הרמב"ן בחידושיו לשבת (דקל"ב.) ז"ל וכן אני אומר שסדין בציצית לאו מתורת עשה ול"ת הוא דמדחי. שא"כ כל מקום שאפשר לקיים את שתיהן וכו'. ובפ' התכלת אמרינן דאפילו לטלית של צמר עבדינן לבן של פשתן. אלא מדין היקישא אתי לן. סדין של ציצית וכו' עכ"ל. (אבל בחידושיו פ"ק דיבמות (ד"ה). הביא ג"כ שיטת ר"ת ודחאה. עיי"ש ודבריו סותרין זא"ז וצ"ע.) ומ"מ ילפינן מכלאים בציצית לכל התורה. דעדל"ת. וע"כ צ"ל דשפיר אפשר ללמוד מהותרה לדחיה. וטעמו של ד"ז נראה. דאפילו נימא דכלאים בציצית. הותרה אפילו בלילה. ואפילו לנשים. מ"מ יסוד ההיתר הוא משום המצוה שישנה בהבגד. ואם נפקע חיוב ציצית מהבגד. כגון שנעשה בת ג' כנפות. ודאי חזר איסור כלאים עליו לכו"ע. וא"כ מוכח מזה דההיתר הוא רק משום המצוה. ושפיר יש ללמוד מזה דעדל"ת. (אלא דאיפכא קשה. למה לא נלמוד מהכא. דבכל מקום דעדל"ת יהא בתורת היתר. ואפילו היכא דאפשר לקיים שניהם יהא מותר מדאורייתא. כמו בציצית. ובגמ' פ' כיצד (ד"כ) ובשבת (דקל"ג) מוכח להדיא. דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא דחי מדאורייתא. בכל עדל"ת. וכבר הקשה קושיא זו בחידושי הרמב"ן פ"ק דיבמות ד"ה עיי"ש) וכן בשבת דהותרה בתמיד. ההיתר הוא משום המצוה. ואילו היתה הקרבת התמיד רשות ולא מצוה. ודאי היה אסור להקריבו בשבת אבל בטומאת קרובים דהותרה לכהן. אין ההיתר מטעם המצוה. לדעת רש"י והרמב"ן. אלא דהוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. כמו בחלב חיה שהותר מכללו. וחכם אחד העיר ראיה לזה. דהא איכא מ"ד דלה יטמא רשות. ולא מצוה כלל. ולדידיה ע"כ הוא היתר גמור. כמו חלב חיה. ומדידיה נשמע לאידך מ"ד. דנהי דס"ל לה יטמא מצוה. מ"מ באופן ההיתר לא פליגי. וגם איהו מודה. דההיתר אינו מטעם המצוה:
ד[עריכה]
היוצא מכלל הדברים. דישנן שני אופנים בהותרה. א) היכא דההיתר היא רק מטעם המצוה. ומהיתר כזה אפשר ללמוד לדחיה. דיש בכלל מאתים מנה. ב) דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. כמו חלב חיה. וטומאת קרובים. דאין ההיתר משום המצוה. ונראה דהא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי. לא שייך אלא היכא שההיתר הוא משום המצוה. דאינו היתר גמור. אבל בחלב חיה. ודאי לא שייך לומר. הואיל ואישתרי איסור חלב בחיה. אישתרי נמי איסור אחר. וכן באשת איש שנתארמלה או נתגרשה. אין שייך לומר. הואיל ואישתרי איסור אשת איש. אישתרי נמי איסור אחר. וטעם החילוק ביניהן. דבאופן הא'. היכא דהמצוה מתרת את האיסור. אין ההיתר אלא בשעתו. היינו דסיבת האיסור לא פקעה מהדבר. אלא שהמצוה שישנה בו. מתירתו בכל שעה ושעה. וכיון דמצד עצמו ראוי להיות אסור. אלא שהמצוה מתירתו. בזה אמרינן. הואיל ואשתרי. אבל באופן הב' דסיבת האיסור נפקעה לגמרי כמו בא"א שנתגרשה שהותרה לחלוטין. אין זה אישתרי אלא שאינו ראוי להיות אסור, כלל:
ה[עריכה]
ובזה תתישב קושית הטורי אבן. פ"ק דמגילה (ד"ג) בכהן ונזיר. נימא הואיל ואישתרי. טומאת קרובים לגבי כהן. אישתרי נמי לגבי נזיר. דלשיטת רש"י והרמב"ן. דהוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. כמו חלב חיה. אין לומר בזה הואיל ואשתרי. אלא דקושיתו היא. לשיטת הרמב"ם פ"ב מהל' אבל. דלכאורה נ' מלשונו שם דההיתר הוא משום דחיה. ובזה יש להקשות. למאן דאמר בזבחים (דל"ג). דאמרינן בדחיה הואיל ואישתרי וכו' ובדברי הרמב"ם בהל' אבל וזה לשונו שם הטומאה לקרובים דחויה היא. ולא הותרה לכל. לפיכך אסור לכהן להתטמא למת. אפילו בשעה שמתטמא לקרוביו. שנאמר לה יטמא. אינו מטמא לאחרים עמה עכ"ל. ובמנחת חינוך תמה על לשון זה. דמשמע דאילו הוה אמרינן דהותרה. ולא דחויה גרידא. היה מותר להיטמאות גם לרחוקים. והא מנא תיתי. עיי"ש. ואפשר לומר דאין כונת הרמב"ם לחלק. בין דחויה להותרה. אלא דמיירי. באופן שאי אפשר לו להיטמאות לקרובים. רק אם יטמא גם לרחוקים. והוי אמינא. כיון שהתירה תורה. איסור טומאה. מפני כבוד הקרובים. מה לי טומאת קרובים או רחוקים. וכההיא דפריך בגמ'. ליתי עשה דאכילת קדשים כשרים. ולידחי ל"ת דקדשים פסולין. אף דבאכילת הפסולין. ליכא מצוה כלל. ולזה השמיענו הרמב"ם דהכא אינו כן. דדוקא הטומאה לקרובים דחויה ולא הותרה לכל. והטעם דילפינן מקרא. לה יטמא ולא לאחרים עמה]:
ו[עריכה]
ואפשר לפרש בזה דברי הרמב"ן. מה שהוכיח. אמאי לא פריך בגמ' משבת בקרבן ציבור. והוא תימא דהא בגמ' בעי למילף מתמיד דדוחה שבת. וי"ל דכונת הרמב"ן היא. לקושית תוס' שם ד"ה, ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור. וא"ת ונילף משאר קרבנות דדחי שבת עיי"ש. והיינו ממוספין. וס"ל להרמב"ן לתרץ קושיא זאת. דהיתרא דשבת גבי מוספין. הוא היתר גמור. דהוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. ואינו דומה לתמיד. דאינו היתר גמור. ועדיין צ"ע:
ז[עריכה]
אבל לפי"ז מוכח מדברי הרמב"ן. דשריותא דאשת אח גבי יבום. ג"כ הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. וכן מוכח מדברי הרשב"א. פ' החולץ (דמ"א). גבי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. כמ"ש לעיל בסימן ב'. לדעתו דאפילו תתבטל הזיקה. אחר שהותרה שעה אחת לא תחזור לאיסורה. ואילו בכלאים בציצית אם תתבטל מצות ציצית מהבגד. ודאי יחזור איסור כלאים למקומו. אפילו לדעת ר"ת. דכלאים הותרה. ולשיטה זו תיקשי מאד. מהא דאמרינן ס"ד הואיל ואישתרי גבי איסור אשת אח. ועיין ברמב"ן פ' נושאין על האנוסה. שהביא ראיה. דקירבא דאישות ליתנייהו בבני נח. מתמר. דאמר יהודה צדקה ממני. והא אכתי חייבת משום כלתו. והרשב"א כתב לדחות הראיה. דמותרת היתה לו ליהודה דבר תורה. משום יבמה. דקודם מתן תורה. היה יבום מותר בקרובים. אלא שרצה יהודה לנהג בה כדרך שצותה תורה באחיו לא באב. שהאח עיקר. ובקי היה בענינו. ויורה זה על בועז עכ"ל. ועיין ברמב"ן פ' וישב. והרמב"ן שהביא ראיה מזה. לא ס"ל כדחית הרשב"א. דלא הותר איסור ערוה. אלא במקום מצות יבום. אבל קודם מ"ת, שלא היה יבום מצוה. לא הותרו איסורי עריות בשביל יבום. והרשב"א ס"ל. דיבום מתיר איסור ערוה. אפילו במקום שאין יבום מצוה. אלא רשות. והוא כעין מ"ש למעלה. לדעת רש"י. בטומאת קרובים. ומצינו כה"ג בתוס' נדה (מ"ד). לענין פיקוח נפש בעוברין. עיי"ש דליכא מצות פיקו"נ בעובר. ומ"מ דוחה שבת. אף דליכא מצוה בהצלתו. דגוף פיקו"נ דוחה. ולא המצוה. וה"נ ס"ל להרשב"א גבי יבום:
ח[עריכה]
ולפי"ז יש לדחות הראיה שהובאה למעלה. לדעת רש"י. דטומאת קרובים הותרה לגמרי מהא דאיכא מ"ד. לה יטמא רשות. דאפשר לומר גם להך מ"ד. דאינו אלא בתורת דחיה. כמו בפקוח נפש שדוחה שבת. שאינו אלא בתורת דחיה. לדעת הרבה ראשונים. ומ"מ גם פיקו"נ דעובר. דוחה שבת. וכן כתבו תוס' פ' המקבל. דהא דנטמא אליהו להתינוק להחיותו. הוא משום פיקו"נ. אף שלא מצינו מצוה להחיות מתים. וא"כ גם מדברי הרשב"א. שכתב דיבום מתיר איסור ערוה. אפילו במקום דאין יבום מצוה. אין להביא ראיה. דאיסור אשת אח הוא היתר גמור:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |