צל"ח/חולין/נח/א

צל"ח חולין נח א

דף נ"ח ע"א

גמרא הני ביעי דספק טרפה כו' הנה מדנקט אמימר הני ביעי דטרפה ולא נקט דינו בולד טרפה שולד ראשון אסור מכאן ואילך זוז"ג ומותר וצריך לומר או דס"ל בולד אפילו ולד הראשון מותר דביצה מחשב גופה יותר מולד או דקמ"ל רבותא דמכו"א אפילו ביצה מותר דלא תימא בביצה אפילו מכו"א הוה ליה גופה וא"כ לכל הנך תרי סברות עכ"פ מוכח דיש סברא בביצה יותר לומר גופה. וא"כ אי אפשר לומר דללישנא דרבינא הוא שהמציא סברא זו אבל לרב אחא הוה ס"ד שאין לחלק כלל בין ביצה לולד ולפי זה הדרא קושיית התוס' בד"ה במאי קמפלגי לדוכתא דמה ענין קושיא זו לאמימר ואי בלאו אמימר הוה ניחא ליה דפליגי בעי"א א"כ גם השתא נימא כן ומה שכתבו התוס' דא"כ קם ליה אמימר כב"ש זה אינו שהרי כבר מוכח גם ללישנא דא דביצה מחשב יותר גופה מולד:

ונלע"ד דהנה זה ברור דביצה שכמוה נמכרת בשוק אינה מחשב גופה אפילו כמו ולד וכמו שכתבו התוספות בד"ה והלכתא בהוכחה גמורה שהרי פרה שהזיקה גובה הכל מולדה ותרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה. ולפי זה אם נימא דפליגי ר"א ור"י בעי"א ור"י שהוא מתלמידי ב"ה מתיר אפילו לגבוה וקשה הרי ב"ה מחמירין בביצת נבילה אפילו כמוה נמכרת וזה ודאי לא מחשבי ירך אם כמו ולד ובין שתאמר טעם הנ"ל ובין שתאמר טעם ר"ת אכתי קשה שהרי גם טרפה אסורה מדאורייתא ואסורה בפ"ע. וצריך על כרחך לומר טעם שלישי של תוס' דגזרינן ביצת נבילה אטו ביצת טרפה ובטרפה בשעה שמעורה בגידין אסור מן התורה. ולפי זה ג"כ גזרינן ש"ב אטו ש"ק כמ"ש התוס' וקשיא לאמימר שהתיר ומוכח דלא גזרינן ואעפ"כ אסורה ביצת נבילה וק"ו דאסור ולד משום עי"א. וא"כ ע"כ בנטרפה ואח"כ עיברה פליגי בזוז"ג. ואולי זה עצמו כיוונו התוס' במ"ש דא"כ קם לי' אמימר כר"א. משום דכר"א אתי שפיר דלדידי' ולד בהמה אסור והטעם דעי"א וא"כ גם ביצת נבילה הטעם משום עי"א אבל לא משום גזירה ולכן גם ש"ב לא גזרינן אטו ש"ק משא"כ לר"י דסובר עלי"א וא"כ ק"ו דביצת נבילה שכמוה נמכרת דלא אמרינן גופה והטעם משום גזרה כנ"ל:

ולפי זה ללישנא בתרא דהוא עיקר דהרי קיי"ל דטרפה אינה יולדת א"כ אי אפשר לפרש בביצת נבילה לא טעמו של ה"ג ולא טעמו של ר"ת כי אם הטעם השלישי משום דגזרינן ולהאי לישנא לא קשה כלל קושיית התוס' דהרי לא גזרינן ש"ב וכו' אטו ש"ק ולא אטו ספנא מארעא דהרי להאי לישנא ליכא שום ביצת טרפה המותרת דלא משכחת רק ש"ק. ואתמהה שיהיה פירוש ה"ג ופירוש ר"ת דלא כהלכה ובשלמא בשמעתין איכא למימר דבאמת לא כתב ר"ת וה"ג תירוץ זה רק ללישנא קמא אבל בעירובין (דף סב ע"ב) לא הביאו התוס' רק תירוץ ה"ג ותירוץ ר"ת ולא הביאו כלל התירוץ השלישי והרי כאשר הוכחנו להלכתא התירוץ השלישי עיקר אמנם במס' ב"ק (דף מז ע"א) בד"ה מ"ט באמת כתבו התוס' רק טעם זה דביצת נבילה אסורה משום ביצת טרפה:

ומהרש"א פירש דברי התוספות דאי לאו דאמימר הוה אמינא דפליגי בעי"א. והך ושוין בביצה מיירי בש"ב ואסור משום זוז"ג. והנה אם זה היה דעתו דרב אשי א"כ מאי מקשה על אמימר ואטו מי ליכא סתם משנה בערלה דמתיר זוז"ג. והר"ן בחידושיו היה קשה ליה זה ולכן פירש דדעת רב אשי היה דאפילו למ"ד זוז"ג מותר ביצה אסורה דכגופה דמי. ובזה אמרתי טעמיה דרש"י דפירש דהך ושוין היינו ר"א ור"י ולא פירש דהיינו ב"ש וב"ה שהוא משנה בעידיות ואפילו אם נימא דרש"י דייק מדמסיים בסוף דברי ר"א ור"י הך ומודין מכלל דעלייהו קאי וכמו שכתב הר"ן טעמיה דרש"י מ"מ על הגמרא גופה נשוב להקשות למה הניח מלהקשות ממשנה מפורשת בעידיות ופריך מושוין דר"א ור"י שאינה משנה. אכן לפי הנ"ל ניחא דממשנה דעידיות לא היה יכול להקשות דאולי ר' יהודא שהוא מרא דהך משנה שם ס"ל זוז"ג אסור ולכן אסר ביצת טרפה ואמימר פסק לפי ההלכה שזוז"ג מותר. ולומר דטעמיה דמתניתין הוא משום דביצה כגופה היא גופה מנ"ל לפרש כן ולהקשות. ולכן הביא מהך דר"א ור"י ומדהתיר ר"י ולד בהמה מכלל דס"ל זוז"ג מותר ואפ"ה אסר בביצה ש"מ דביצה כגופו ואפילו למ"ד זוז"ג מותר ביצה אסורה ואין לומר אכתי מאי קושיא דלמא פלוגתייהו בולד ראשון ושוין בביצה שאסורה דביצה כגופו יותר מולד זה אינו שהיה סבור מדאמר שגדלה באיסור ש"מ דלא איירי בש"ק דא"כ גמרה מבעיא ליה:

והנה למהרש"א בפירושו לתוס' קשה כיון שגם לדעתו דרב אשי עלה שזוז"ג אוסר א"כ מה הקשה במאי קמיפלגי וליכא למימר שהיה סבור שבודאי זוז"ג אסור ולא היה יודע טעמיה דר' יהושע שהרי שמע בפירוש מאמימר דזוז"ג מותר ועוד משנה בערלה מי איכא למימר דלא שמע ואין לומר דהיה סבור שאין שום סברא שיהיה פלוגתא בזוז"ג והיה סבור או דכ"ע שוים לאיסור או דכ"ע שוים להיתר. וא"כ בלא אמימר הוה ניחא ליה דפלוגתייהו בולד ראשון בעי"א ושוין דב"ש וב"ה היינו בש"ב וזוז"ג לכ"ע אסור אבל מדאסר אמימר ש"ק מכלל דפליגי בולד שני א"כ במה פליגי והיה דוחק בעיניו שיהיה פלוגתא בזוז"ג. דלפי זה הדרא קושיא ראשונה שהקשיתי לעיל לפירושו של מהרש"א לדוכתא שהקשיתי כיון דדעתו של רב אשי הך ושוין דב"ש וב"ה משום זוז"ג בש"ב א"כ מאי מקשה לאמימר שהרי יש משנה בערלה דמתיר זוז"ג. בשלמא בל"ז הייתי אומר לתרץ שבאמת קושיית רב אשי הראשונה לא היתה לסתור דברי אמימר מה שהתיר ש"ב אלא לסתור דברי אמימר מה שאסר ש"ק וכך היא קושייתו ושוין ב"ש וכו' דזוז"ג אסור וא"כ אף שאמימר יכול לומר אנא כמשנה דערלה ס"ל מ"מ ר"א ור' יהושע שהמה תלמידי ב"ש וב"ה דר"א שמותי ור"י מתלמידי ב"ה והמה ודאי לא יחלקו על ב"ש וב"ה וא"כ פלוגתייהו בודאי בולד ראשון ושרי ר"י וא"כ קשיא לאמימר דאסר ש"ק ולפי זה עיקר קושייתו מכח ר"א ור"י ולא מכח ושוין עצמו דב"ש וב"ה. והיינו נמי הך קושיא בתרא עצמה שהקשה במאי קמיפלגי לפירוש מהרש"א כפי שפירשתי שלא עלה על דעתו שיהיה שום פלוגתא בזוז"ג א"כ לחנם הביא כלל הך ושוין ותכף היה לו להקשות מדפליגי ר"א ור"י ובזוז"ג אין סברא שיהיה פלוגתא ופליגי בולד ראשון א"כ למה אסר אמימר ש"ק:

אמנם אין אנו אחראין לדברי המהרש"א דיש לומר פירוש אחר שיתפרשו דברי הגמרא בסיגנון אחד בין לרש"י ובין לתוספות. והנה כבר דקדקתי בתחלת דברי דלמה נקט אמימר ביצה ולא נקט ולד בהמה ואדקדק עוד מה דסיים אמימר מכו"א הוה ליה זה וזה גורם ומותר. הנה אומרו הוה ליה זוז"ג מיותר דאטו יש שום הוה אמינא שלא יוחשב זה זוז"ג דהא ודאי התרנגולת והתרנגול גרמי ולא הוה ליה למימר רק מכאן ואילך זוז"ג הוא ומותר אבל אומרו הוה ליה זוז"ג משמע דהיא גופה קמ"ל דזה מחשב זוז"ג ונראה משום דהש"ך בסימן פ"ז ס"ק ל"ו פסק דלא מקרי זוז"ג אלא אם אין באיסור לבדו כדי לחמץ ע"ש וכן פסק הט"ז שם ואני אומר דאפילו מי שפוסק כר' שמעון דסובר דבזה לבדו כדי לחמץ ובזה לבדו כדי לחמץ ג"כ מותר היינו שגם ההיתר לבדו יכול. אבל היכא שהאיסור לבדו יכול וההיתר לבדו אינו יכול בודאי לא מקרי זוז"ג שההיתר הוא רק מסייע ואין בו ממש ולפי זה יש סברא לומר בבהמה ודאי מקרי זה וז"ג שהנקבה לבדה בלי הזכר אינה יכולה להוליד אבל בתרנגולת היא לבדה יכולה להטיל בצים בלי זכר שהרי תוכל להיות ספנא מארעא. והזכר בלי הנקבה אינו יכול וא"כ לא מקרי כלל זוז"ג קמ"ל אמימר דהוה ליה זוז"ג לפי שצריכין טפי הביצים הבאים מזכר. וזה היה קושיית רב אשי ושוין בביצה שאסורה ולא שעלה על דעת רב אשי שישוו לאסור זוז"ג אלא דשוים בביצה דלא מקרי זוז"ג דהתרנגולת לבדה יכולה והזכר אינו יכול:

ולפי זה בין לרש"י ובין לתוס' ניחא דהוה סבר בלי אמימר דפלוגתייהו בולד ראשון שעיברה קודם שנטרפה ופליגי בעי"א והיה ניחא ליה פלוגתייהו ובולד שני הוה סבר לכ"ע מותר משום דבבהמה ודאי זוז"ג הוא ולא היה יודע שר"א אוסר זוז"ג כלל ושוין בביצה בש"ב שאסורה שגדלה באיסור וחד גורם מקרי שהתרנגולת עיקר שהיא יכולה לבדה ולפיכך לא היה יכול לומר הך ושוין על ולד גופה בולד שני שבולד שפיר הוה זוז"ג:

ומה מאד ניחא בזה דעת רש"י שפירש ושוין היינו ר"א ור"י ולא ניחא ליה דהיינו ב"ש וב"ה משום דא"כ קשה היא גופה מנ"ל לרב אשי שאין הטעם משום דסברי זוז"ג אסור ומנ"ל להקשות על אמימר אבל מר"א ור"י שפיר מוכח מדלא קאמר הך ושוין על ולד עצמו דאיירי ביה ר"א ור"י ושביק ולד ונקט ביצה אלא ודאי דבולד אינם מודים משום דהוה זוז"ג ובביצה מודו משום דלא הוה זוז"ג. ובזה נלע"ד דרש"י ותוס' לשטתייהו דהנה רש"י מפרש דבמאי קמיפלגי לאו קושיא בפ"ע היא אלא עקרו סובר להקשות א"ה. והתוס' פירשו שהיא קושיא בפ"ע והיינו דרש"י לשטתו דושוים היינו ר"א ור"י והיה מוכח זה לרש"י מדנקט בגמרא לישנא ושוים ואי על משנה דעידיות בב"ש וב"ה כיון שם הלשון ומודים וא"כ קשה על הגמרא עצמו רב אשי למה שביק מתני' דעידיות ומקשה מברייתא שלא ידענו מקומה אלא צ"ל כנ"ל שרב אשי לא היה יכול להקשות מב"ש וב"ה שיש לדחות שהטעם משום זוז"ג א"כ מוכח שכבר עלתה סברת איסור זוז"ג על דעת רב אשי. וסברת ההיתר שמע מאמימר וא"כ איך יוכל להקשות במאי קמפלגי אפילו אם לא ידוע ליה ברייתא דפסחים שר"א אוסר זוז"ג ולכן פירש רש"י שעיקר הוא קושיית אי הכי ודוקא על אמימר משום דבלא אמימר הוה אמינא דפליגי בעי"א ור"א רק לגבוה אוסר ומודים בביצה היינו ש"ב וכנ"ל דלא מחשב זוז"ג אבל מדאסר אמימר ש"ק א"כ ע"כ ר"א ור"י בולד שני פליגי ובזוז"ג ובזה אשכחן בפסחים דאוסר ר"א אף להדיוט שפיר מקשה ונפלגי להדיוט והתוס' לשטתייהו דבאמת ושוין היינו משנה דעדיות ולא עלה על דעת רב אשי כלל לאסור זוז"ג ולכן פירשו דבמאי קמפלגי קושיא בפ"ע היא:

עוד נלע"ד טעם רש"י דהך ושוין היינו ר"א ור"י משום דהא ודאי שלא בא רב אשי לאסור זוז"ג. ואדרבא הלכתא שזוז"ג מותר וכמשנה דערלה רק כוונת רב אשי נוכל לומר שהיה ס"ל דזה לא מקרי זוז"ג משום דביצה מחשב גופה דתרנגולת. אך דנוכל לומר הטעם משום דלא מקרי זוז"ג משום דאין חוששין לזרע האב ולפי זה היה מקום לומר דליכא קושיא לאמימר שהרי בזה אי חוששין לזרע האב או לא זה פלוגתא דתנאי לקמן (דף עט) ולפי זה יש לומר דמתניתין בעידיות ר' יהודה אמרה ואיהו לטעמיה אזיל דס"ל אין חוששין לזרע האב או עכ"פ מספקא ליה ולכך אסר ביצת טרפה שאין להתיר משום זוז"ג דאולי אין חוששין לזרע האב ואמימר כשמואל ס"ל דפסק לקמן (דף עט) כחנינא דחוששין לזרע האב ולכך התיר ש"ב מטעם זוז"ג. ולכך הקשה מושוין דר"א ור"י ור"י מדהתיר הולד מכלל דס"ל דחוששין לזרע האב והוה ליה זוז"ג ואפ"ה אסר הביצה מכלל דביצה מחשב גופיה דתרנגולת:

וכל הני תירוצים שכתבתי לעיל לתרץ כוונת רש"י מה שהביאו מושוין דר"א ור"י ניחא שינוי הגרסא בגמרא בין לישנא דרב אחא ובין לישנא דרבינא דלישנא קמא דרב אחא הגירסא אותיב רב אשי לאמימר ושוין בביצת טרפה וכו' ובלישנא בתרא דרבינא הגירסא ומודים בביצת טרפה. והיינו משום דשם בלישנא בתרא עיקר הקושיא על מה שאמר שטרפה אינה יולדת ומקשה דאיכא ביצה שגדלה באיסור והיינו ש"ב מדלא אמר שגמרה וא"כ יכול להקשות ממתני' דעדיות שהרי יהיה טעם האיסור מאיזה טעם שיהיה עכ"פ כבר מוכח דטרפה מטלת ביצים ולכך באמת מקשה ממתני' דעדיות ושם באמת הגירסא ומודים בביצת טרפה. ובמ"ש ניחא לשיטת רש"י דלשיטת מהרש"א בדברי רש"י שכתב דלאמימר ליכא למימר דביצה מחשב גופה יותר מולד דא"כ ש"ב נמי ליתסר א"כ מאי מקשה הגמרא ולוקי בש"ק דאיך אפשר לאוקמי בש"ק א"כ אדמפליג בין ולד לביצה נפליג בולד גופה דמודים בעיברה ולבסוף נטרפה שאסורה דעי"א דאין לומר דביצה מחשב גופה יותר מולד דא"כ ש"ב נמי ליתסר ולפי מ"ש הכל ניחא דלדידי שפיר נוכל לומר גם בש"ק ביצה אסורה יותר מולד ואעפ"כ ש"ב מותר וכל דברי הגמ' מתפרשין יפה כנ"ל:

אלא דקשיא מתחלה מאין סבר דאותביה מהך ושווין ולבסוף מאי קסבר דמקשה דלשני בש"ק ואפילו אם נימא דהך קושיא ולשני בש"ק לאו רב אשי קאמר לה אלא סתם גמרא אכתי קשה מאי דוחק דגמרא להקשות על המתרץ דכיון שכבר משני שפיר בספנא מה בצע אם יתרץ בש"ק יותר הוה ליה להקשות על רב אשי גופה ודקארי לה מאי קרי לה ודלמא בש"ק:

ונראה אדרבא כסברת מהר"ש ורב אשי היה סבר דליכא לאוקמי בש"ק דא"כ אדמפליג בין ולד לביצה נפליג בולד גופה לאסור עיברה ובסוף נטרפה דהיינו ש"ק מטעם עי"א ולחלק בין ולד לביצה אכתי לא רצה שא"כ ש"ב נמי כדמשני ליה בספנא מארעא קשה א"כ מאי קמ"ל פשיטא דבחד גורם וכל גידולו באיסור שאסור כמו ביצת עוף טמא וצריך לומר דבזה קמ"ל דפלוגתייהו לאו לגבוה לחוד אלא אף להדיוט פליגי דהרי ביצה מיירי להדיוט שאין לך ביצה קרב לגבוה ואין לומר דמיירי באפרוח הבא ממנה שזה באמת מותר למסקנא דתמורה (דף לא ע"א) ועוד בספנא ליכא ביצה. ולפי זה מקשה שפיר ונוקי בש"ק והא דנקט ביצה ולא נקט ולד היינו להורות דמיירי אף להדיוט:

ובזה מקושר קושיית אי הכי משום כיון דהך ושוין אין בו שום רבותא רק להורות דפליגי אף להדיוט א"כ נפליגי באמת להדיוט ואין להקשות א"כ מאי מקשה ולפלוגי להדיוט להודיעך כחו דר"א שהרי כחו דר"א ידעינן מכח ושוין דמיירי גם להדיוט ולכך תני פלוגתייהו לגבוה להודיעך גם כחו דר' יהושע יש לומר דרש"י לשיטתו דגרס דתנן והיינו משנה דתמורה והך ושוין הוא ברייתא לרש"י והמשנה לא תסמוך על הברייתא וא"כ נתני במשנה פלוגתייהו להדיוט להודיעך כחו דר"א:

והנה לכאורה יש להקשות במה דמשני גמרה מבעיא ליה ולכאורה תשוב הקושיא על הברייתא עצמה למה נקט גדלה דהיינו ספנא מארעא שאין בו מצד עצם האיסור שום חידוש רק ללמוד דמיירי להדיוט יותר הוה ליה למימר שגמרה ובש"ק ושמעינן מינה תרתי חידוש בגוף האיסור דעי"א וחידוש דמיירי אף להדיוט. אמנם הנה מש"ק דמיירי אף להדיוט היינו למסקנא דתמורה שמביא ברייתא דתניא בהדיא שר"א מתיר ביצת אפרוח ומדאמר מודה ר"א לחכמים והרי חכמים לגבוה איירי מכלל דמתיר אף לגבוה אבל כל זמן שלא ידעינן מברייתא זו אף דהוה תני ושוין בביצה שאסורה שגמרה באיסור אכתי הוה אמינא דהיינו לגבוה ומאי ביצה היינו אפרוח ביצה אלא אי מיירי בספנא מארעא שוב ליכא לאוקמי באפרוח ביצה שהרי אי ספנא מארעא אין אפרוח נוצר ממנה כמ"ש בריש מס' ביצה וכל זה למסקנא דמוכח מברייתא עצמה דלא מיירי ש"ק מדנקט גדלה ולא נקט גמרה אבל קודם שזכינו לזה אכתי לא שמעינן מהך ושוין דמיירי להדיוט דדלמא לגבוה ולא מיירי כלל בספנא רק מיירי בש"ק והא דנקט ביצה ולא נקט ולד אדרבא היא גופה קמ"ל דאפילו אפרוח ביצה ג"כ אסור ולא אמרינן מסרח והדר גביל ואם כן על כרחך הך ברייתא סמכה אברייתא שניה דתני בהדיא שאפרוח מותר א"כ לפי זה נוקי באמת בש"ק והא דנקט ביצה לומר דאיירי להדיוט דלגבוה ליכא למימר שהרי שנינו בברייתא אחריתי שאפרוח מותר לגמרי ומשני א"כ גמרה מבעיא ליה וכיון שזה מוכח מהך ברייתא עצמו דלא מיירי בש"ק א"כ ממילא מיירי בספנא מארעא ותו לא צריכין לומר דסמכה ברייתא זו אברייתא אחריתי וא"כ לכך לא תני באמת גמרה דא"כ הוה מיירי בש"ק והוה אמינא דאיירי לגבוה ועל זה קשה אכתי לא ידעינן דמיירי להדיוט דלמא לגבוה ובאפרוח ביצה ולא מיירי בספנא כי אם בזוז"ג ושוים תרוייהו דזוז"ג אסור לגבוה והא דנקט ביצה היינו רבותא שאפילו אפרוח אסור אלא ודאי זה אי אפשר דהרי בזוז"ג פליגי וא"כ על כרחך בזוז"ג פליגי ומקשה ולפלוגי להדיוט וזה כוונת רש"י בד"ה אלא הא דתנן וכו' כיון דאמרת האי ומודים וכו' בספנא דחד גורם הוא והרי זה בבא שא"צ דפשיטא שזה אסור אלא להורות דמיירי להדיוט וקשה אכתי היא גופה על מה סמך התנא דנוקי בספנא דלמא נוקי בנטענה מתרנגול ובזוז"ג ושפיר מיירי באפרוח אלא על כרחך דזה אי אפשר דהרי בזוז"ג פליגי וא"כ על כרחך בזוז"ג פליגי. ולא כמו שהבין מהר"ש מדמודה בחד גורם מכלל שהפלוגתא בזוז"ג שהוא ההיפך. רק כוונת רש"י כנ"ל ובזה מתורצים כל קושיות של מהרש"א ודוק. והנה פירשתי לשטת רש"י קישור אי הכי שהוא משום דהך ושוין מיותר רק להורות דפליגי להדיוט והקשה ונפליגו להדיוט וכל זה בלישנא קמא אבל בלישנא דרבינא דמשני תני גמרה ומוקי לה בש"ק שהוא רבותא דביצה מחשב גופה יותר מולד אין קישור להך אי הכי. ונלע"ד ונתרץ ג"כ דברי רש"י במס' תמורה (דף ל ע"ב) במשנה ר' אליעזר אומר ולד טרפה לא יקרב על גבי המזבח ופירש"י אבל להדיוט מותר ד"ה דלאו מגופה קא רבי. ודברי רש"י תמוהים שהרי כאן בחולין לכולהי לישנא מוכח דפליגי נמי להדיוט ונקט רק משום רבותא דר' יהושע לגבוה והתוספות שם הרגישו בזה וכתבו שדברי רש"י לא נהירא ונראה משום דשם בתמורה במשנה תנן כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ר"א אומר ולד טרפה לא יקרב ע"ג מזבח ובגמרא שם אמר רב כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ר"א אוסר אמר רב הונא ב"ח אמר ר"נ מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו דר"א סבר עי"א ורבנן סברי עלי"א אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין רבא אמר מחלוקת שנרבעו ולבסוף עיברו דרא"ס זוז"ג אסור וכו' אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין רבא לטעמיה וכו' היא וולדה נרבעו. והנה יש לדקדק במשנה כיון דבאמת תני עלה דבכל האסורין ר"א אוסר ולדותיהן א"כ למה אמר ר"א במשנה ולד טרפה. ג"כ הוה ליה למימר סתמא ר"א אומר לא יקרבו ע"ג המזבח והוה קאי אכל האסורין לגבי מזבח דנקט ת"ק והנה לשיטת ר"ה ב"ח ניחא בין אם נימא טרפה יולדת ובין אם נימא טרפה אינה יולדת דהתוס' כתבו בד"ה אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין וקשה דשמעינן לר"א דאית ליה בפ' כל שעה זוז"ג אסור ויש לומר דהתם מיירי בדבר שאסור אף להדיוט והכא מיירי באיסור גבוה לבד. ולפי זה לרב הונא ב"ח אין כל ולדות שוים לר"א בולד נרבעת ונוגחת שהוא אסור רק לגבוה אינו אוסר ר"א רק בעיברו ולבסוף נרבעו ובטרפה שהוא איסור השייך אף להדיוט ואוסר ר"א גם זוז"ג אוסר א' בין עיברו ולבסוף נטרפו ובין נטרפו ולבסוף עיברו. ובנרבעת ושאר איסורי מזבח אינו אוסר כי אם בעיברו ולבסוף נרבעו וא"כ לכך אחז ר"א במשנה בלשונו טרפה לפי שבזה דבר בפה מלא שבכל גווני אסור משא"כ שאר איסורים נתן דבריו לשיעורין לחלק בין עיברו תחלה או לא וזה אם טרפה יולדת. וכן אם טרפה אינה יולדת ג"כ ניחא דלהכי אחז ר"א ולד טרפה לא יקרב לומר דכולהי ולדות איסורי מזבח דאוסר ר"א היינו דומיא דטרפה דהרי ולד טרפה ודאי דלא משכחת כי אם עיברו ולבסוף נטרפו שהרי אחר שנטרפה שוב אינה יולדת ודומיא דהכי דוקא הוא דאסירי ולדות איסורי מזבח דהיינו עיברו ולבסוף נרבעו אבל נרבעו ולבסוף עיברו גם ר"א מתיר וכל זה לשיטת ר"ה ב"ח אבל לשיטת רבא דר"א אוסר בין עיברו ולבסוף נרבעו ובין נרבעו ולבסוף עיברו א"כ קשה למה נקט ר"א ולד טרפה דוקא וצריך לומר לרבותא נקט אפילו ולד טרפה שהוא איסור השייך להדיוט אפ"ה לא יקרב ע"ג מזבח אבל להדיוט שרי נמצא לרבא על כרחך מוכח דדוקא לגבוה אוסר ר"א אבל להדיוט מודה. ולרב הונא ב"ח לא מבעיא שאינו מוכח דמתיר להדיוט אלא אדרבא מוכח להיפך דר"ה ב"ח סובר שאף להדיוט אוסר דהא רב הונא אמר אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותר ועל זה קשה קושיית התוס' שהרי מצינו בפסחים בהדיא דר"א סבר זוז"ג אסור וצריך לחלק בין איסור האסור אף להדיוט וכמ"ש התוספות ולכאורה אין זה אלא דברי נביאות שהרי סתם אמר בפסחים וכן היה ר"א אוסר בכל איסורים שבתורה וא"כ מנ"ל לרב הונא לחדש סברא זו וצריך לומר שהוכיח כן מדברי ר"א עצמו מדנקט טרפה כנ"ל ועל זה קשה דלמא להכי נקט טרפה להשמיענו שאפילו טרפה דוקא למזבח הוא דלא יקרב הא להדיוט שרי וכמו שכתבתי לרבא אלא ודאי דסבר רב הונא דבטרפה באמת אף להדיוט אסור. ולפי זה יש לומר דהסוגיא שבחולין אתי כרב הונא בר חיננא. ורש"י בתמורה נקט בשיטת רבא שהלכתא כוותיה ולדידיה ודאי שמותר להדיוט אלא דהיא גופה קשיא מנ"ל להגמרא בחולין להקשות ודלמא אמימר כרבא ס"ל ובאמת אינו אסור רק לגבוה ולכן נראה לתרץ באופן אחר מתירוץ הנ"ל ואף לרבא ליכא הוכחה וטרפה דנקט לרבותא והוא ע"פ מה שכתבו התוס' כאן בחולין בד"ה והלכתא בסוף הדבור שאף שלשאר דברים עובר ירך אמו מ"מ לטרפה לא הוה ירך אמו דהוא תלוי בחיות והרי יש לעובר חיות בפני עצמו. א"כ אמר ר"א אפילו ולד טרפה אף שמדינא בין שהוא חי בפני עצמו אפ"ה לא יקרב וק"ו לשאר איסורים שאינן תלוים בחיות. ונראה לתרץ דברי רש"י והנה לעיל כתבתי דבלישנא בתרא דרבינא הגירסא איתבי' רב אשי ומודים בביצת טרפה והיינו משום דקאי אמתני' דעדיות ושם הגירסא ומודים. ועכשיו הדרנא בי דגם בלשון זה על ר"א ור"י קאי לרש"י כמו בתחלת שמעתין מדלא הביא רש"י כלל מתניתין דעדיות בכל סוגיא זו אלא דבלשון רבינא לא סלקא שמעתא כי אם שהגירסא בברייתא ומודים. והנה אני אומר בשלמא ושוים הוא לשון הגמרא דבזה נחלקו ובזה שניהם שוים אבל ומודים לא אתי שפיר דמאן מודה ר' אליעזר אינו מודה ר"י הוא דמודה לר"א ומודה הוה ליה למימר בשלמא בעדיות בפלוגתא דב"ש וב"ה דרבים נינהו שייך על ב"ש לחוד לומר ומודים לשון רבים דב"ש רבים נינהו אבל כאן על ר"י ומודה הוה ליה למימר. וצריך לומר משום דגם ר"א לא נחלק בבהמה על ר"י רק בעיברה ולבסוף נטרפה מטעם עי"א אבל נטרפה ולבסוף עיברה מודה דזוז"ג מותר ואף דסבר ר"א בהדיא בפסחים זוז"ג אסור מ"מ כאן זרע הזכר עיקר ולא מקרי זוז"ג רק הזכר שהוא מותר הוא העיקר וכמ"ש הר"ן בחידושיו וא"כ בבהמה שניהם ר"א ור"י מתירים ש"ב ומודים שניהם בביצה שאסור אפילו ש"ב דבביצה הנקבה עיקר או מטעם כגופה או מטעם שבזה הנקבה עיקר שהיא יכולה לבדה ע"י ספנא מארעא והזכר אינו יכול לבדו. והנה כל זה לפי סברת המקשה דביצת טרפה היינו ש"ב אבל לפי התרצן דמוקי בש"ק וביצה גופו יותר מולד א"כ הדרא קושיא לדוכתא הרי ר"א אסר אפילו בולד וא"כ מי מודה ר"י מודה לר"א א"כ ומודה מבעיא ליה ומאי ומודים וצ"ל משום דאף דאסר ר"א בולד היינו לגבוה שאמר לא יקרב אבל להדיוט אפילו ר"א מתיר נמצא דבבהמה להדיוט בין ר"א ובין ר"י שניהם מתירים ומודים שניהם דבביצה בש"ק אסור להדיוט והנה בין לדעת המקשה ובין לדעת המתרץ אכתי למה נקט ומודים נתני ומודה ואם ר"י אוסר ק"ו שר"א אוסר וצריך לומר שעיקר מה דתני ומודים הוא להורות לדעת המקשה שר"א התיר בהמה נטרפה ולבסוף עיברה ולדעת התרצן להורות שר"א התיר בבהמה להדיוט ולא אסר רק לגבוה ועל זה חוזר להקשות אכתי ניתני ומודה ואי משום להורות דר"א גופיה לא אסר הולד רק לגבוה בלא"ה ידעינן דאי ס"ד שאוסר אף להדיוט א"כ אדמפלגי לגבוה נפליגי להדיוט ומתרץ דאכתי הוה טעינן דר"א אוסר גם להדיוט ונקט לגבוה להודיעך כחא דר"י שהוא כחא דהתירא לכך תני ומודים להורות שגם על ר"א שייך מודה לפי שבולד לא אסר רק לגבוה ולא להדיוט ונמצא לאוקימתא דרבינא שפיר פירש רש"י בתמורה דלהדיוט שרי ודברי רש"י נכונים להלכתא שהוא כרבינא ובזה מקושר לשון אי הכי דהשתא דמוקמת בש"ק א"כ לשון ומודים הוא רק להורות דר"א אוסר רק לגבוה ועל זה סובב קושיות א"ה לומר שזה בלא"ה מוכח כנ"ל:

וע"פ מ"ש יש ליישב מה שיש לדקדק לשיטת מהרש"ל הובא בש"ך סי' נ"ז ס"ק מ"ה דדוקא תלוי בלידה אבל לא בעיבור לחוד דאפשר לטרפה שתתעבר אלא שלא תבוא לידי לידה שתמות בו ע"ש ולפי זה גם בעוף אין הטעינה ראיה כי אם ההטלה שתטיל בצים וכן משמע שם הלשון בש"ע וכן בעוף וכו' ואח"כ חזרה להטיל ביצים וכן כתב הפרי תואר בהדיא והביא גם לשון הרמב"ם שכתב שתטעון ותלד ולפי זה מאי מקשה ללישנא דרבינא דלמא ביצת טרפה שאסורה מיירי ששחטוה ומצאו בה הביצה. אמנם לפי מ"ש עיקר הקושיא מדנקט ומודים משמע שגם ר"א מודה ולדעת המקשה היה סבור דפליגי רק לגבוה ומדנקט ומודים היה סבור שהוא להורות דאפילו בבהמה לא אסר ר"א בנטרפה ולבסוף עיברה דבבהמה לא אסר רק לגבוה א"כ ע"כ בנטרפה ולבסוף עיברה דמתיר היינו ג"כ לגבוה ולגבוה לא משכחת במעי אמו שאין טרפה קריבה לגבוה ואם נשחטה הטרפה ונמצא בה בן ט' דניתר בשחיטת עצמו מ"מ לגבוה פסול דהוי יתום אלא בילדה מיירי ומוכח דטרפה יולדת. אלא דלפי זה לא היה צריך לדחוקי בש"ק ולהגיה בברייתא תני שגמרה הוה להניח בש"ב ורק לחדש דנקט ומודים משום דבבהמה ר"א לא אסר רק לגבוה ובביצה אוסר אף להדיוט וכנ"ל:

ולכן נלע"ד לתרץ באופן אחר ואדרבא היינו לשיטת התוס' דהך ומודים היינו ב"ש וב"ה בעידיות ונדקדק מתחלה לשיטת הרשב"א בתשובה ששאלוהו על יתרת אבר ששהתה י"ב חדש והשיב לא אמרו יתר אינו חי אלא כל יתר כנטול דמי וכל שאלו היה נטול לא היה חי עתה שהוא יתיר אף ירבה ימים כחול אסור הרי שלהרשב"א יתרת יכול לחיות וא"כ מינה דיכול לילד א"כ מאי מקשה מביצת טרפה דלמא היינו ביתרת וכן מקשים העולם לשטת מהרש"ל דטרפה ע"פ רוב אינו חי אבל מיעוט טרפות חיים ולהכי מהני בספק משום דאמרינן מסתמא מהרוב הוא וא"כ בודאי טרפה משכחת שחיה ויולדת א"כ ביצת טרפה מיירי בודאי טרפה:

ונראה דהרי יש לדקדק על המשנה דנקט שגדלה באיסור דהיינו ש"ב הרי שם איירי מתחלה מביצת נבילה שנחלקו בו ב"ש וב"ה וביצת נבילה לא משכחת רק ש"ק ודומיא דהכי הוה ליה למימר ושוים בביצת טרפה שאסורה ואי היא גופה קמ"ל דאפילו ש"ב אסור ואין מתירין אותה משום זוז"ג קשה דזה גם השתא אינו מוכח דהרי איכא למימר דאיירי בספנא מארעא דחד גורם הוא וגדלה באיסור וא"כ יותר הוה ליה למימר שגמרה ואשמעינן חידוש טפי שאפילו ש"ק אסור אף שלא גדלה רק גמרה באיסור והוה שפיר דומיא דביצת נבילה וצריך לומר משום דרצה לומר הטעם שאסרי ב"ה ביצת נבילה ועל זה אמר ושוים בביצת טרפה וכו' וגזרי נבילה אטו טרפה וא"כ הוצרך לומר ביצת טרפה שאסור מן התורה שאם היתה רק מדרבנן הוה גזרה לגזרה וש"ק אפשר דבאמת אסור רק מדרבנן אטו ספנא מארעא וא"כ עיקר האיסור נקט ומעתה מתורץ שטת מהרש"ל דמכאן מוכח דרוב טרפות יולדות דאי ס"ד רק מיעוטא א"כ לא הוה להו למגזר בשבוש דבר שאינו שכיח לאיסור רק במועט. וכן לרשב"א אולי יתרת ג"כ לא שכיח ולא הוה להו לאסור ביצת נבילה משום לתא דיתרת. אבל אכתי קושיא קמייתא במקומה עומדת כיון דטרפה רק אינה יולדת וכן אינה מטלת ביצים אבל מתעברת וכן טוענת ביצים א"כ דלמא במעי התרנגולת מיירי:

ונראה כאשר נדקדק בדברי אמימר ללישנא בתרא למה נקט ביעי כלל הוה ליה למימר על התרנגולת בעצמה והכי הוה ליה למימר האי עוף ספק טרפה משהינן ליה עד דהדרא טענה אי הדרא טענה שרי ואי לאו אסורה ואי משום להשמיענו דין זה בעצמו דביצת טרפה אסורה זה משנה שלמה ושוים בביצת טרפה וכו' ועל כרחך בש"ק מיירי לאמימר שהרי ליכא ש"ב שאינה יולדת לדעת הפר"ח שאפילו אינה טוענת ביצים וצריך לומר דהא קמ"ל דאי ממתניתין הוה אמינא כמו ביצת נבילה שדוקא ודאי אסורה אבל ספק מותרת הה"ד ביצת טרפה דוקא ודאי אבל ספק מותר קמ"ל דאפילו ספק טרפה אי לא הדרא טענה אסורות גם הביצים וכמו שפסק באמת בש"ע סי' פ"ו ס"ג לחלק בין ביצת נבילה לביצת טרפה שזו ספיקה שריא וזו ספק אסורה ע"ש ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק דמסיק והלכתא בזכר כל י"ב חדש ובנקבה כל שאינה יולדת והנה דין זכר י"ב חדש ודאי שלא היה צריך למימר והלכתא שהרי בהדיא אמר לעיל רב הונא סימן לטרפה י"ב חדש וכיון שלא מצינו שום אמורא שנחלק עליו אף שיש בזה פלוגתא דתנאי מ"מ אין אחר הכרעת רב הונא שהוא אמורא כלום וא"כ עיקר המסקנא והלכתא הוא רק בשביל הך דין בנקבה כל שאינה יולדת שהוא פלוגתא דרב אחא ורבינא וגם על זה קשה למה לי והלכתא והלא כבר נאמר כלל בכל הש"ס דהלכתא כרבינא לקולא נגד רב אחא שהוא לחומרא וע"פ מ"ש ניחא דהנה כלל זה נאמר במקום שרבינא לקולא אבל כאן יש חומרא לרבינא וקילא לרב אחא דהנה לרב אחא אין אנו מגיהין הברייתא ונשאר הגירסא מפני שגדלה באיסור והיינו בספנא מארעא ועל זה יש להקשות על המתני' עצמה דהוה ליה למימר שגמרה לאסור אף ש"ק שהוא חידוש יותר אלא על כרחך מתניתין איסור תורה רצה לאחוז בלשונו דבשביל איסור דרבנן לחוד לא הוה אסרי ביצת נבילה וכנ"ל וא"כ מוכח דש"ק באמת אסור רק מדרבנן גזרה אטו ספנא מארעא בש"ב וא"כ ספק ביצת טרפה בש"ק מותר לרב אחא ולרבינא אמימר בספק טרפה אסר ש"ק והוה רבינא לחומרא ואף דבדבר זה שאם שוב ילדה שהותר גם התרנגולת הוה רבינא לקולא מ"מ בדבר זה לאסור ש"ק הוה לחומרא וא"כ כיון דפלוגתא זו רבינא חדא לחומרא וחדא לקולא וכן רב אחא ואי אפשר לפסוק כקולי תרווייהו דסתרי אהדדי דממ"נ אם טרפה אינה יולדת א"כ על כרחך בספק טרפה אמרה אמימר וא"כ לא הוה ידעינן הלכתא כמר והוצרך הש"ס לפסוק בהדיא כרבינא ולכן מסיק והלכתא בנקבה כל שאינה יולדת. העולה מזה דלרבינא לאמימר ביעי דש"ק אסורים מן התורה ולכן החמיר בספק וא"כ אפילו לשטת הסוברים שאין הטעינה ראי' רק העיבור מ"מ מקשה שפיר ושוין מפני שגדלה וכו' היא גופה קשיא למה נקט שגדלה דהיינו ש"ב וספנא מארעא הוה ליה למימר שגמרה לומר שגם ש"ק אסור אלא ודאי דש"ק באמת אינו אסור רק מטעם גזרה אטו ש"ב דספנא מארעא וא"כ ש"מ דש"ק לאו דאורייתא וא"כ למה אסר אמימר בספקו ועיקר הקושיא לאו להוכיח שטרפה יולדת רק להוכיח דספק טרפה ביעי דש"ק מותרות ומשני תני שגמרה דמודו ובזה נלע"ד לתרץ מה שיש להקשות על הגמרא ללישנא בתרא דס"ל לאמימר טרפה אינה יולדת מה אותביה רב אשי מברייתא דמודין הלא זה הוא פלוגתא דתנאי לעיל (דף נז ע"ב) אי טרפה יולדת או לא וא"כ אמימר אמר אנא דאמרי כהאי תנא דס"ל סימן לטרפה כל שאינה יולדת. והנה חוץ לדרכנו אמרתי לתרץ זה ע"פ מ"ש התוס' לעיל (דף נז ע"ב) בד"ה ודלמא סבר שכתבו דטרפה אינה מקבלת זכר אלא שהתוס' נסתפקו אם יש לחלק בין שבורת רגלים לשאר טרפות. וא"כ אם נימא שאין חילוק א"כ אף שטרפה אינה יולדת לאו משום שאינה מתעברת ויולדת אלא משום דלא מקבלת זכר ואיך תלד וזה בבהמה אבל בעופות שפיר מטילה ביצים ע"י דספנא מארעא. ולפי זה שפיר מקשה רב אשי לאמימר משום דאמימר אין לו סיוע מהאי תנא דטרפה אינה יולדת דזה בבהמה דוקא ובזה ניחא לי מה שיש לתמוה על התוספות איך כלל הוה סלקא דעתייהו למימר שאין שום חילוק בין שבורת רגלים לשאר טרפות. א"כ הרי מרא דהך מתני' ומודין בביצת טרפה הוא ר"י במס' עדיות ומאי הקשה רב אשי לאמימר הרי תקשה לר"י לנפשיה אלא ודאי שיש חילוק בין שבורת רגלים וכו' ומאי מספקא להתוס' אמנם לפי מ"ש לחלק בין עוף לבהמה ניחא ועיקר קושייתו לאמימר דאמר אי הדרא וטענה שריא הלא אין הטלת ביצים ראיה דדלמא מארעא ספנא ואף שאמרו בביצה דהיכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא וא"כ דלמא אמימר מיירי היכא דאיכא זכר בהדה. גם זה אינו דהני מילי היכא דמקבלת זכר אבל זו שאינה מקבלת זכר הוה לדידה כמו דליכא זכר בהדה כלל ושפיר ספנא מארעא:

ולדרכנו הנ"ל בלא"ה ניחא שעיקר הקושיא על מה שאוסר ביצת ספק טרפה ובזה אין לו שום סיוע משום תנא. אלא אי קשיא הא קשיא תינח קושיית ומודין אבל אחר זה דמקשה במאי קמיפלגי מאי קושיא ודלמא בזוז"ג פליגי שהרי יכול להיות דהאי תנא ס"ל טרפה יולדת ואעפ"כ לא קשיא לאמימר דאיהו ס"ל כאידך תנא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף