פתחי תשובה/חושן משפט/פז

פתחי תשובה ‏ חושן משפט פז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) אם אמר לו הילך המקצת. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ואפי' בכופר הכל ועדים מעידים על מקצת שהוא בעין ג"כ מיקרי הילך כך נראה מדברי הש"ך לקמן ר"ס צ' ובלשון הש"ך לעיל סימן ע"ה סעיף קטן י"ב עכ"ל:

(ב) והוא מוד' לו וע' בב"י שכתב אבל תימא דאפילו בלא עדים ובלא הודאת הנטען למה לא יועיל טענתו כו' ועיין בשו"ת ח"צ דפוס לבוב בליקוטים שבסופו סימן כ"ד שכ' עליו תמה אני אם דברים אלו יצאו מפי הרב ז"ל שהרי הדבר פשוט כו' ע"ש:

(ג) הוא מעשה ב"ד. עי' לקמן סימן פ"ח סכ"ט ובש"ך ובתומים שם וע' בתשוב' עבודת הגרשוני סימן קי"ג מ"ש בזה:

(ד) שפוטרו משבועה. עבה"ט שכ' ומ"מ יש לו עליו ח"ס כו' וע' לעיל סי' ע"ה בבה"ט ס"ק כ"ט ולקמן סימן קכ"א ס"ק כ"ד. וע' בתומים ונה"מ שכתבו לחלק בענין הטלת חרם דאם טוען ברי יכול להטיל עליו חרם אבל כשטוען שמא פטור מחרם כיון דעד א' מסייעו ע"ש:

(ה) והעיקר כסבר' הראשונה. עיין בס' שער משפט לעיל סי' ע"ה סכ"ג ס"ק ט"ו שכ' דמדברי הרמ"א שם שכתוב דכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן אפילו קרוב שלו משביעין אותו היסת יש ללמוד מזה דין חדש לפי מה דקיי"ל דעד המסייע פוטר משבועה משום ק"ו כו' א"כ לענין שבועת היסת יש לפטור אפי' אם עד קרוב מסייע להנתבע כיון דעד א' קרוב מועיל לחייב הנתבע היסת כ"ש דיועיל ע"א קרוב לפטור את הנתבע מהיסת וגם יש סעד לזה מתשו' מהרי"ט ח"א סימן קנ"א דמבואר שם טעמא דעד מסייע פוטר מהיסת משום דאין אדם חוטא ולא לו א"כ אף בעד קרוב שייך האי טעמא דאף באב לגבי בנו שייך א"א חוטא ולא לו כדמוכח בפ' שבועת הדיינים דף מ"ב ע"ב כו' (צ"ע דהא כתב הנ"י ס"פ ג"פ דדוקא לגבי הקדש אמרינן הכי אבל נא לגבי הדיוט ועמ"ש בזה לקמן סי' ק"ד סי"ג ס"ק י"א עש"ה ועיין בתשו' בית אפרים חח"מ סי' י"ד שהשיב על דין זה להרב המחבר בעצמו וכתב דהרבה תשובות בדבר ומסיק לד נא דקרוב מהני לחיוב ולא נפטור עש"ב גם בס' מחנה אפרים הלכות עדות סימן ט"ו שהבאתי לעיל ס ' ל"ה ע"ד מבואר דפשיט' ליה דקרוב אינו פוטר וע"כ לא מספק' ליה אלא בקרוב ונתרחק ע"ש וכן מבואר בתשובת משכנות יעקב סי' י"ד שהבאתי לעיל סימן ל"ו ס"א עש"ה):

(ו) וכן ראוי להורות. עיין בתשו' ושב הכהן סי' פ' שכ' דהא דעד המסייע פוטר משבועה לאו דוקא שהעד מסייעו ממש ואומר כדבריו אלא אפי' אינו מסייעו ממש כי הוא אומר שפרע והעד אומר שהתובע הודה לפניו ולפני עוד א' בהודאה גמורה שזה אינו חייב לו כלום אע"פ שהוא אינו יודע אם העד אומר אמת או לא אפ"ה פוטרו משבועה. ואפי' באומר א"י אם נתחייבתי ועד א' מעיד שהודה התובע בפניו ובפני עוד אחר שאינו חייב לו כלום והנתבע א"י אם הוא אומר אמת בהא נמי פוטרו משבועה ע"ש:

(ז) דה"ה בנשבע ונוטל. עיין בתשובת חוט השני סי' ו' שכתב אילו היה הרשות נתונה לי לחלק הייתי אומר בענין זה שכל שבועה שדינו מן התורה ליטול בלא שבועה כגון פוגם שטרו ועד א' מעיד שהוא פרוע והנפרע שלא בפניו ומנכסים משועבדים והיכא דלוה טעין אשתבע לי דלא פרעתיך וכיוצא בהם שהחכמים הטילו עליהם שבועה שלא כדין בזה נאמר עד המסייע פוטרן אבל באותם שלא היה להם ליטול מדין תורה אף בשבועה אלא שחכמים הקילו עליהם ליטול בשבועה כגון שכיר ונגזל וכיוצא בו לא נאמר עד המסייע פוטרן דאין לך אלא מה שתקנו חכמים וסבר' נכונה היא בעיני לפסק הלכה כו' עכ"ל ע"ש עוד (וכה"ג מחלק הש"ך לעיל סי' פ"ב ס"ק י"ג ובש"ע לקמן סי' צ"ב סעיף ט' ע"ש) וכן הסכים בתומים סק"ו ע"ש:

(ח) בנשבע ונוטל. עבה"ט בשם ש"ך מ"ש מלבד בחשוד דאל"כ כל מי שיש לו ע"א יוציא ממון מהחשוד כן הוא בתשובת מיימוני כו' ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' כ"ז שכתב דהש"ך לא העתיק כהוגן דברי תשובת מיימוני כו' ע"ש ועיין בתשובת רע"ק איגר סי' קע"א מ"ש בזה ועיין בתשובת שמן רקח ח"א ס"ס ע"ה:

(ט) שאפשר להאמינו. עבה"ט ועיין ושב הכהן סי' פ"א מ"ש בזה באריכות ועיין בתומים ובנה"מ מזה. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' ס"ט בעד אחד המעיד שמחל הבעל לאשתו השבעת כתובה אי פוטר או לא. וכתב דנראה דבזה כ"ע מודו דאינו פוטר דע"כ לא פליגי אלא בגוונא דהמרדכי מקור דברי רמ"א אלו שהמגו הוא שהיה טוען מינך זבינתיה דאיכ' למימר מגו דאי משקר היה טעין מינך זבינתיה וגם הע"א היה משקר כמותו להעיד דזבנה מיניה אבל בנ"ד שעיקר שבועה היא שלא נפרעת ועל זה אין העד יכול להעיד ליכא מגו ולכ"ע צריכה לישבע. אך כל זה אי נימא דמחילת שבועת כתובה הוה כשאר טענת מחילה דהוי טענה גרועה ובעיא מגו אך באמת י"ל דדוקא טענת מחילת שט"ח היא טענה גרועה דאין אדם מוחל חובו ושטר לפרעון עומד אבל למחול שבועה דאשה אם הבעל יודע בעצמו דלא אתפסה צררי והיא מהימנת ליה ואינה חושדה הרי אינו יוצא ידי שמים שלא להאמינה ולהביאה לידי שבועת שוא א"כ מחילה גופיה טענה מעליית' היא בלא מגו ואי איכא עד אחד מסייעה פוטרה: אמנם יש לחלק דאי טענה שפטרה משבועה בפני עדים ואין לה עתה אלא עד א' בפנינו יש לומר כנ"ל מחילה גופיה טענה מעליות' היא אך אי טענה שפטרה בינו לבין עצמה ויש לה ע"א שהבעל סיפר והודה לפניו שפטר אשתו משבועה אם כן א"א לומר שפטרה מטעם דמהימנת ליה ולא בעי להשביעה על מגן דהא אכתי תצטרך לישבע על המחילה ומה הועיל במחילה בינו ובין עצמו וע"כ דלא מהמינת ליה רק רצה שלא תצטרך לישבע שלא תפסה משום שאפילו תפסה מחל לה וזהו טענה גרוע' שימחול לה תפיסתה ובעיא מגו בזה שפיר י"ל הדין דבהא אפי' החולקים על המרדכי מודים דלא מהני ע"א לפוטר' משבועה עכ"ד עש"ה:

(י) מהנשבעים ונפטרים. עבה"ט שכתב ע' בסמ"ע כו' ושאפי' אין מחרימין כו' ולפע"ד זה אינו כו' וע' בת' רע"ק איגר זצ"ל ס"ס קל"א שהביא ראיה לדעת הסמ"ע ע"ש:

(יא) שבאות על הספק. עבה"ט בשם ש"ך ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל עמ"ש הש"ך או בבעה"ב שמחולק עם השכיר בקציצה כו' נ"ב ז"ל תמיהני דבזה לא צריך מדין היפך דפשיט' דיכול הבעה"ב להטיל שבועה על השכיר דלא גרע מאילו היו ב' עדים ששכרו דאינו נוטל אלא בשבועה ועמ"ש הש"ך בתחלה בטוען בשטר פקדון החזרתי אין להקשות ג"כ כזה דהא בלאו ההיפוך יכול להשביע בטענת אשתבע לי דלא החזרתי כמו בשטר מלוה די"ל דנ"מ בתוך זמן כפי הסכמת הש"ך לקמן סי' ק"ח סק"ז דנאמן במגו דנאנסו דבזה צריכים לבא מדין היפוך עכ"ל:

(יב) רק שבועת היסת כו'. ע' בתשו' רע"ק איגר ס ' נ"ג ועמש"ל סי' צ"ג ס"א סק"ה:

(יג) אם יאמר התובע. עש"ך ס"ק ל"ה מ"ש ולמאי דבעי הרי"ף והרא"ש לא קשיא דהא יהיה לו עד מסייע דהא דהעד יועיל לחייב שבועה כו' וע' בס' ק"נ פ' הכותב אות ס"ג שכ עליו שאין דבריו מוכרחים גם מן הסברא אין נראה ע"ש:

(יד) אי אפשי. עבה"ט ועכשיו נהגו הדיינים אפי' בשבועה דאוריית' להפך על התובע היסת והיינו שמשליש תחלה המעות דהוי כאחר הפרעון. או"ת ונה"מ ע"ש:

(טו) נפטר הנתבע. עבה"ט שכ' ומ"מ התובע יכול להטיל עליו ח"ס כו' וכ' בתומים ובנה"מ ועכשיו נהגו כל מקום שנזכר חרם סתם מקבל חרם בב"ד ע"ש ועמש"ל סכ"ב ס"ק כ"ד:

(טז) בדבר משנה וחוזר. עבה"ט וע' בש"ך בד"ה וכנלפע"ד כו' שכתב ועוד נ"ל ראיה מהא דגרסי' בריש שנים אוחזין ההוא רעיא כו' ואם איתא מאי פריך כו' ובג"ע דהגרע"א זצ"ל נ"ב תמיהני הא גם אם איתא לדר"ח יכול לטעון הריני כשאר תובעים להשביעך היסת וכיון דאתה חשוד אנכי אשבע היסת בלא נקיטת חפץ ופשוט עכ"ל.

(יז) בשבועה הראשונה. עבה"ט ובגש"ע דהגרע"א זצ"ל נ"ב ע' בת' עבודת הגרשוני ס"ס ע"ד ובשו"ת הראנ"ח סי' פ"ה:

(יח) ולא ראיתי נוהגין כן. ע' בת' נו"ב סי' י"ג שכתב אודות שטענה הגבירה מרת פ' שהיא חלושה ואין בכחה לצאת מביתה ורצונה לישבע בביתה בפני השמשים הנה באמת המנהג פה שכל השבועות המה דוקא בבה"כ אנ"ש (הוא ר"ת אלט ניי שול) אך אין דנין שא"א ולכן תשבע בביתה אך בפני י' המבואר בסי' פ"ז סי"ז בהגה ואף שכתב שם רמ"א שלא נהגו כן אך הואיל וכבר יצאתי מן המנהג להקל לה שלא תשבע באנ"ש יצאתי גם בדבר זה מן המנהג והעמדתי על שורת הדין שתשבע בפני י' עכ"ל וע' בה"ט לקמן סי' קכ"ד סק"ד בשם הרדב"ז וע"ל סי"ט סק"כ:

(יט) אינה. עבה"ט וע' בת' כנ"י סי' נ"ה שכ' דאף להש"ך שכ' דהאידנא נוהגים להשביע היסת בשבועה היינו דוקא בשאר עמא דארעא כדי לאיים אבל בת"ח ח"ו לאיים עליו ותיתי לי שמימי לא פסקתי לת"ח בכופר הכל שבועה כ"א קבלת חרם וכן המנהג בכל מדינות פולין ברב ויושב בישיבה לפסוק בשבועת היסת קב"ח בצנעא לפני שלוחא דבי דינא וכן נוהגין בכל ארץ המערב כו' (גם בת' בית אפרים חח"מ ס"ס מ"ה בתשו' דודו הג' מו"ה סענדר ז"ל כתב דכבר פשט המנהג ע"פ תשו' כנ"י דלת"ח לא משבעינן היסת רק קב"ח ע"ש) וכתב עוד והנה י"ל (בעובדא דידיה) לפטור את הת"ח המומחה לרבים אף מקבלת חרם מכח עד המסייעו שאמר שיודע בברור שלא נשאר החכם חייב אפי' פרוטה ואף שהטור סי' פ"ד והש"ך סי' פ"ז ס"ק י"ד כתבו דמ"מ יש לו עליו חרם סתם י"ל הטור איירי בהודה בחוב וטען פרעתי דאיכא דררא דממונא כי ההלואה אמת משא"כ בטענת להד"ם פטור אף מקב"ח בעד המסייעו (וכ"כ בת' בית אפרים שם) אמנם מוטל על החכם להיות נקי מה' ומב"א לקבל בחרם אמנם בצנע' בכבוד עכ"ד ע"ש:

(כ) ונהגו להשביע בארור. ע' סמ"ע שכתב המחבר השמיט תיבת עשרה נראה דס"ל דרש"י והטור כו' ובפרישה כתבתי דנ"ל דצריך להזכיר שם או כינוי כו' עכ"ל גם בס' אורים כ' פ' מ"מ מזכיר השם ארור פ' לה' אם משקר רק מ"מ אינו כ"כ חמור משיאמר נשבע אני בה' ואע"פ שבטור נזכר שיאמר כן בעשרה השמיטן המחבר כו' ע"ש. וע' בת' ח"ס חח"מ סי' ע"א וסי' ע"ג דלא נ"ל כן דשבועת האלה בשם ג"כ ענשו חמור על כל העולם כמבואר ר"פ שבועת הדיינים ולעומת זה תיקנו שיהיה בעשרה כיון דלא מזכירים ש"ש בהדיא להוי עכ"פ בי' דכל בי עשרה שכינתא שריא והוי קצת כאילו הזכיר השם ודומה למ"ש ביו"ד סי' רכ"ח סכ"א רבים שנשבעו במעמד א' אע"פ שלא הזכירו עד"ר הוה כנשבע עד"ר ה"נ כיון שנשבעו במקום שהשי"ת שם בעשרה הוי כאלו הזכירו שמו על השבועה ע"ש:

(כא) בדברים אחרים. עבה"ט וכתב בכנה"ג בהגב"י אות כ"ט וז"ל אם נהגו שלא לעשות חומרות אלו ורוצה המשביע לעשותם אין שומעין לו ת' הגאונים סי' ער"ד עכ"ל. וע' בת' ח"ס חח"מ סי' ע"ג אודות שרצה התובע להוסיף איומים בהשבועה. והאריך בענין זה בפי' דברי המדר' פ' ויקרא שהזכיר הסמ"ע ובדברי הר"ן פ' הדיינים וגם הביא דברי כנה"ג הנ"ל ומסיק וכ' והנה מעידני שזה קרוב ל' שנה שאני יושב על כסא הוראה וכל ימי גדלתי בין חכמים גדולים ומעולם לא שמעתי ולא ראיתי איומים כאלו וכיו"ב ובכעין זה הוה לא ראינו ראיה וא"כ לפי עדות הכנה"ג בשם ת' הגאונים אין לשמוע להתובע להוסיף איומים ומכ"ש לפי מה שנהגו בזמנינו שתיקנו המלכיות נוסח השבועה בכל אלות הברית אשר השומע תצילנה אזניו אין לנו להוסיף כלום הנ"ל דלא עדיפי משבועת סוטה החמורה דסגי לה באלות המפורשות כו' ומכ"ש מ"ש התובע להשכיב הנתבע על המטה ולפרוס אצטלא דמיתנא זה לא נמצא בשום מקום והוא דבר שא"א שישבע בשכיבה שהרי שבועה מעומד ובפרט דאסור לישב בבה"כ אפי' אם אה"ק פתוח מכ"ש לשכב ומכ"ש אם מנקיטים לו ס"ת בידו ע"כ ישתקע הדבר ולא ניתן להאמר עכ"ד ע"ש:

(כב) לפצור בבעלי דינים. ע' בת' ח"ס חח"מ סי' צ' שנשאל מנא הא מלתא דרגיל על לשוננו דאפי' שבועת אמת עבירה הוא ועי"ז נמנעים מלישבע שבועת אמת ומתפשרים בכל מה דאפשר גם כי אחז"ל (במ"ר פ' מטות ושם איתא ב' אלפים עיירות וכ"ה בתנחומא שם אולם בש"ע א"ח סי' קנ"ו איתא אלף עיירות) אלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו על עון שבועת אמת מ"מ היא גופא היכא רמיזא. והשיב הנה נאמנים עלינו דברי חז"ל וע' ס"ח סי' תי"ח תי"ט ומ"מ ליכא מילתא דלא רמוז בקרא ואין להביא מש"ס תמורה ג' ע"ב דיש לדחות דלמסקנא אפי' איסורא ליכא אבל נ"ל דמפורש בקרא דדברי קבלה (קהלת ט) הכל כאשר לכל מקרה א' לצדיק כו' הנשבע כאשר שבועה ירא דפשוטו של מקרא אשר שבועה ירא פורש עצמו מלישבע אפי' באמת מטעם יראת כבוד ה' ומטעם שלא ירגיל לישבע ויבא ח"ו למעול בשבועה כו' ומעתה ודאי דע"כ לא גילה לן קרא ובשמו תשבע אלא דלא לילקי דהוה סד"א דלילקי כבש"ס תמורה הנ"ל אבל עכ"פ איסורא איכא ובזה א"ש מה שאחז"ל שאומרים סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה דק' איך מחליטים שניהם לרשעים בשלמא אנשבע לשקר הוו רשעים שניהם כמ"ש רש"י ל"ט ע"ב שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן אבל נשבע באמת נהי דהמשביעו הוא רשע שמשביעו בחנם אבל הנתבע מהחטא וע"כ משום דמ"מ הי"ל להשוית ולהפסיד משלו ולא לישבע אפי' באמת ובזה יתיישב מה דיהיב סמ"ע טעם אחר שלא כפירש"י כו' ע"ש עוד:

(כג) כל מי שנתחייב. עבה"ט מ"ש והט"ז כתב כו' וכן מי שהיפך ש"ה על שכנגדו א"צ המהפך כו' וכ"כ עוד לעיל סי' פ"ב ס"ט ולקמן סי' צ"ב סי"א וע' בנה"מ העתיק רק דעת הט"ז ומשמע שכך דעתו אולם באו"ת כתב דנהג עלמא דאף שבועת היפוך מחרימין ומנהג ישראל תורה ע"ש גם בת' בית אפרים חח"מ סי' ע"א פקפק על ראיית הט"ז מסי' פ"ב ס"ט ומסיק וכו' דיש להצריך חרם סתם אף בהיפוך אם לא במקום שנהגו כהט"ז ע"ש גס בס' עטרת צבי ס"ק מ"ב ובשו"ת שבסוף הס' כ' דנוהגים עכשיו כסמ"ע ולא כט"ז (וכ' עוד בשו"ת שם דשבועה דאורייתא שע"י עד א' א"צ התובע לקב"ח תחלה כיון דאף אם יש לו שבועה חמורה העד המסייע פוטר אותן ומכ"ש חרם (ע"ל ס"ו סק"ד ובודאי ל"ש כאן כדי להשביעו חנם ועוד הא יכול לכתחלה להשביע הנתבע ע"י עד אע"פ שאין ידוע לו כלל כמ"ש המחבר ומור"ם ומכ"ש שלא יצטרך לקבל בחרם ע"ש) וע' בת' ענו"ב סי' י"ג שכ' על נדון דידי' וז"ל ועוד כיון שהוא רוצה להוציא מהיורשים יכולים הם לטעון קים לן כדעת הסמ"ע שאף שבועת ההפוך צריך שכנגדו לקבל בחרם וגם יכולים היורשים להפך השבועה על הקציצה הנ"ל ואז הם א"צ לקבל בחרם כי יכולים לומר קים לנו כדעת הט"ו כו' עכ"ל ע"ש עוד:

(כד) המשביעו אמן. עבה"ט וכ' התומים ועכשיו כבר כתבתי (בסי' פ"ב ס"ט הבאתיו שם סק"ז ובסי' זה סי"ב ס"ק ט"ו) דנהגו לקבל בחרם לנוכח שיאמר אני מקבל בחרם וא"צ עוד אמן עכ"ל גם בת' שב יעקב ס"ס ו' (יובא לקמן סי' רכ"ד ס"א) כ' וז"ל ואנו נוהגים בכמה ענינים ליתן ק"ח ממש במקום חרם סתם כמו שאנו נוהגין ליתן ק"ח לבע"ד שלא יביא לצד שכנגדו לידי שבועת חנם אף דבש"ע סי' ט"ז איתא רק יש להחרים סתם קודם שישבע עכ"ל. וכן משמע בת' נו"ב תניינא ס"ס ל"ו ע"ש:

(כה) אלא שבועה אחת. ע' בת' הרדב"ז ח"ב סי' תרי"ט שנשאל בראובן שבא בהרשא' על שמעון ויש לראובן עצמו תביעה אחרת על שמעון ונתחייב שבועה על תביעתו ועל תביעת שליחותו וטוען ראובן ישבע לי שבועה אחת על תביעתי ושבועה אחרת על תביעת שליחותי מאי כיון שהוא בא מכח אחר שומעין לו כאילו תבעו המשלח עצמו או דילמא כיון דכתב ליה זיל דון לעצמך הוי כאילו שתי התביעות הם שלו ואין משביעין אלא שבועה א' ומגלגל עליו. והשיב דין זה כ' אותו הרב ז"ל פ"א מה' טו"נ ואמרו שכ"כ רבינו האי ז"ל בשערי שבועות ולא נמצא מבואר בתלמוד (ר"ל בבבלי) הלכך מסתברא שהדין עם ראובן ומשביעין אותו ב' שבועות והבו דלא לוסיף עלה ואע"ג דכ' ליה זיל דון לעצמך היינו לענין שלא יוכל לומר לאו בדד"א אבל מ"מ לא שווייה אלא שליח ויכול המשלח להוציא ממנו הילכך הוי כאילו המשלח טען טענתו ונתחייב עליה שבועה דמשביעין אותו כאילו טענו עליו ב' בני אדם ומ"מ מלמדין את ראובן דלא נפקא ליה מידי כי חומר גלגול שבועה כשבועה וא"כ למה תרבה בשבועות ואם עכ"פ אמר אין אני רוצה לזוז מן הדין רואה אני שהדין עמו ומשביעין אותו ב' שבועות דאסקינן בפ' מרובה דשליח שווייה עכ"ל וע' בס' בר"י סי' כ"ד אות ה' שהביאו וכ' עליו דמה שהוצרך הרדב"ז לטעם דהוי כאילו טענו שני בני אדם היינו לפי שראובן רצה שישבע לו שמעון עתה גם על טענתו ואינו רוצה להמתין אבל אם ראובן היה טוען שישבע לו שמעון רק על טענת הרשאתו ושבועה שנתחייב לו רוצה להמתין מאיזה טעם בלאו ה"ט דהם כשני בני אדם הדין היה עמו וכמ"ש הרב הנ"י והביאו הרמ"א בסי' כ"ד דיכול התובע לומר איני רוצה שתשבע לי עתה וכ"כ הרי"ף בתשו' כ"י סי' א' והביאה הרשב"ץ ח"ב סי' ב' שמי שנתחייב שבועה ואמר טול שבועתך או פטור אותי משבועה ואמר הלה איני משביעך עתה ואיני פוטרך הדין עמו שמא יחזיר ויודה וכ"כ הרדב"ז עצמו ח"ד סי' ר"ג כו' עכ"ד וע"ש עוד שהעיר מת' זו דהרדב"ז (דפשיטא ליה דלשני בני אדם שורת הדין שנשבע שתי שבועות) ע' תשו' פנים מאירות ח"א סי' צ"א (הבאתיו לעיל סי' כ"ד ס"ק ב') דנראה מדבריו דגם לב' בני אדם אם שניהם רוצים להשביעו עתה מצי פטר נפשיה בשבועה א' כו' ומסיים ועתה אמת אגיד שדברי הרדב"ז מפוקפקים הם אצלי כעת ע"ש וע"ל סעי' ל"ו מ"ש שם:

(כו) שיש לו עוד תביעות. ע' בת' שבו"י ח"ב סי' קמ"ח בתובע שאמר לפני ב"ד שאין לו עוד שום תביעה על הנתבע ואחר זמן אמר ששכח לטעון עוד איזה תביעה או אי טעיתי מהני שיכול לתבוע עוד והאריך שם בענין שכחה אי מקרי פשיעה או שוגג ואונס והשיג על תשו' שער אפרים סי' כ"ח בהגה לבן המחבר ומחלק בין שכח מחמת עצלות דמקרי פשיעה ובין סתם שכחה דהוי בכלל העלם דבר שחייב שגגת חטאת (וע' בת' ח"ס חח"מ סי' מ"ב מ"ש בענין זה) ומ"מ מסיק בנדון שלפנינו אינו נאמן לומר שכחתי כיון שמתחלה אמר לפני ב"ד שאין לו עוד שום תביעה עליו והוי כטוען וחוזר וטוען עש"ב:

(כז) הכל ביחד. ע' באה"ו אות מ' עד והסמ"ע כתב שם תירוץ אחר ע"ש ועמש"ל סי' כ"ד ס"ק ד' בשם ס' בר"י שכתב דכפי המבואר בתשב"ץ ח"ב סי' ב' נראה דס"ל דהכא מיירי כשניכר לדיין שכוונת התובע להשביעו הרבה שבועות כו' וכן משמע מת' הרדב"ז ח"ד סי' ר"י דאין לכופו בדברים לטעון כל טענותיו אלא אם הכיר הדיין שהוא רמאי ורוצה להביאו לידי שבועות הרבה אבל בלא"ה לא ע"ש:

(כח) לא יתחייב ממון. עמש"ל סי' כ"ב ס"א סק"ט בשם ת' חו"י:

(כט) אינו חייב לו כלום. עבה"ט בשם ש"ך דאם הוא עני משביעין היסת לזה כו' וע' בפנים בש"ך עד והכי אמרי' בש"ס פ"ק דקדושין כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק ע"כ אלמא דאמירה לגבוה הוי קנין גמור כו'. ובס' דגמ"ר כ' בזה וז"ל ולהכי עדיף אמירה לעני דהוי נדר מתקיעת כף לעשיר דאין משביעין אותו רק מזכירין לו שבועתו ראשונה (כמש"ל סל"ד בש"ך ס"ק ע"ב ובבה"ט סק"פ) היינו משום דת"כ אף שאם אמת הוא כופין אותו לקיים מ"מ אינו קנין גמור משא"כ אמירה לעני דהוה נדר הוה קנין גמור כו' ולקמן סי' קכ"ה בסמ"ע ס"ק כ"ה ובש"ך ס"ק כ"ז מבואר דאפי' אם הוא עני והוא נדר מ"מ יכול להתיר ע"י חרטה וא"כ משמע דאינו כמשיכה דאי הוה כמשיכה שוב אינו מועיל התרה אך הא אפי' בשור זה עולה דודאי הוה אמירה לגבוה והוא קדושת הגוף ואפ"ה כי כ"ז שלא בא ליד גזבר מועיל התרה אף שבודאי אמירה לגבוה בזה כמסירה להדיוט דמי עכ"ל וע' בתומים שכ' שדין זה במחלוקת שנויה אי אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט גם גבי צדקה לעני דאז הוי כמו קנין ולכן שפיר חייב שבועה כו' ע"ש (וע' בקצה"ח ובנה"מ מזה) וכ"כ בת' מים חיים חי"ד סי' מ"ה וביאר שם דלדעת הרב ב"י בסי' קכ"ה הובא בסמ"ע שם ס"ק כ"ה שכ' דלא מקרי גבוה אלא עניני הקדש כו' באמת אין כאן שבועה אך כיון שהסמ"ע שם מסכים דגם גבי צדקה שייך אמל"ג כמסירה להדיוט וכן דעת הש"ך בסי' ס"ו סק"ב בשם הריטב"א ובסי' פ"ז ס"ק נ"א וידוע שכל ישראל נגררין אחר פסקיהן לזאת ראוי לפסוק כדברי הש"ך כאן דבעני צריך לישבע (תימה שלא הזכיר דברי התומים שמחלק גם לדעה זו בין אם טען שהבטיח לו מנה זו או חפץ מיוחד דחל עליו קנין כמו מסירה להדיוט ובין מנה סתם ע"ש ועמש"ל סי' רי"ב ס"ז סק"ט) וע"ש עוד במעשה באשה א' עשירה שמת בעלה והניח ס"ת שהוא בבית איש אחר ואמרה האלמנה בתוך ז' ימי אבלה בזה"ל (איך וועל אפ נעמין דיא ס"ת פין ר' פ' אונ וועל געבין לבהמ"ד ווארין בעלי איז ווערט כו') ועד א' העיד ע"ז בתו"ע והאלמנה הודית לדברי העד רק שאמרה שהטילה תנאי בזה אם תהיה דירתה בעיר הנ"ל והעד מכחישה שלא שמע ממנה שום תנאי ונשאל אם מחוייבת לישבע להכחיש העד והאריך שם בדברי הש"ך הנ"ל וכ' דלכאורה בנ"ד חייבת האלמנה לישבע שד"א להכחיש העד דהא המקדיש לב"ה דינו כמקדיש לצדקה כמבואר במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"א וכבר הוכחנו דגבי צדקה אם מכחיש משביעין אותו היסת ומכ"ש אם מכחיש העד שחייב שד"א דהא אפי' גבי ת"כ דעת הסמ"ע דאינו פטור רק מהיסת אבל לא משד"ח אמנם כל זה אי היה הס"ת בשעת אמירתה שייך להאלמנה בזה שפיר אמרי' אמירתה לגבוה כמסלה"ד אבל לפי המבואר מל' השאלה לא היה אז הס"ת שייך להאלמנה שעדיין לא נשבעה על כתובתה ואפי' אם פטרה בעלה משבועה או אפי' כבר נשבעה מ"מ לא היה עדיין גוף הס"ת שלה דהא לא גבאוה אותה היורשים או הב"ד רק שהיה לה חוב ושעבוד מחמת כתובתה וא"כ אפי' אם היתה מקדשת בפי' הס"ת לא הוי הקדש כלל דהא הלכה כרבא דב"ח מכאן ולהבא גובה ואי אקדיש מלוה לא הוי הקדש כלל וכן מבואר בב"י ס"ס רנ"ט בשם ת' הרשב"א כו' ואף אם נדמה אמירתה (איך וועל אפ נעמין דיא ס"ת אין געבין לבהמ"ד) למה דמבואר ביו"ד סי' רכ"ח ס"ח דאם אמר חוב שיש לי על פ' כשיבא לידי אקדישנו חייב להשלים דבריו כו' מ"מ אין עליו חיוב רק משום נדר כמבואר בש"ך שם וא"כ שוב דמי למה שמבואר בח"מ סי' פ"ז סל"ד הנ"ל במי שנתן ת"כ ליתן מתנה דמה לי חיוב נדר או חיוב ת"כ ולדעת הש"ך שמשיג על הסמ"ע ופוטר אפי' משד"א מחמת שלא היה חיוב ממון רק שנתחייב מצד השבועה א"כ פטורה האלמנה בנ"ד משבועה להכחיש העד רק יש להזהירה בב"ד על חיוב הנדר ותו לא מידי עכ"ד ע"ש וע' עוד בקצה"ח ובנתיבות המשפט מענין זה:

(ל) אין משביעין על כפירתו. עש"ך ס"ק נ"ג שהעתיק ל' בעל העיטור ובגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ע' בש"ך לעיל ס"ס כ"ב:

(לא) דבר באתננה. עבה"ט ועמ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סי' קע"ז ס"ק י"א וע' עוד בת' ח"ס חח"מ סי' כ"ו מ"ש בזה:

(לב) אם תפס התובע כו'. ע' בתשו' צ"צ סי' ז' שכ' דדוקא בכה"ג אבל אם הנתבע הפך השבועה על התובע שישבע ויטול הוי כאילו אמר אני מאמין לך אם תשבע ותו לא מצי לתפסו אח"כ לישבע על טענתו כיון שכבר היה יכול לזכות בשבועה ולא רצה והאמין לחבירו אם ישבע לא מהני לי' תפיסתו אח"כ זולת אם באו עדים והכחישוהו אז בודאי מוציא ממנו משום דלא האמינו רק לגבי דידיה ולא לגבי עדים והאריך בזה ומסיים שהסכימו עמו בזה כל יושבי מדין ע"ש:

(לג) ונאמן במגו. עבה"ט מ"ש בת' עבה"ג סי' ק' כ' מי שפטרוהו הב"ד משבועה ע"י עד המסייע ואח"כ תפס התובע שלא בעדים כו' ע"ש שפסק דהדין עם התופס וישבע שד"ת להכחיש העד ול"ש כאן לו' כ"מ שהאמינה התורה לע"א הרי הוא כשנים כי מעולם לא האמינה התורה לע"א כ"א לפוטרו מן השבועה אבל לא לענין ממון להוציא מן התופס כו' עש"ה וכ"פ בת' שבו"י ח"א סי' קנ"א ע"ש. ומ"ש עוד שם בענין שנים התובעים זא"ז ואחד נתחייב שבועת התורה והשני שבועת היסת מי נשבע תחלה כתבתי בזה לעיל סי' ט"ו ס"ב בד"ה דין היתום וע' בתומים לעיל סי"א סקט"ו שכ' דשורת הדין להקדים שד"א אלא דמ"מ דבר זה מסור לב"ד שאם רואין שע"י שיקדימו השני לישבע יבא הדבר לפשרה יכולים לעשות כן ע"ש וכ"כ בנה"מ ועמש"ל סי' צ"ג ס"ה סק"ח שם:

(לד) ונשבע היסת. כ' בס' שער משפט נראה דהיינו דוקא בתפס מעות אבל בתפס חפץ צריך שבועה בנק"ח דודאי לא גרע ממשכון שנתבאר בסי' ע"ב סי"ז כו' ע"ש:

(לה) שיתברר הדבר. עבה"ט ועיין בתשו' עבודת הגרשוני סימן פ"ג מ"ש בזה:

(לו) פטור מן השבועה. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן קנ"ב באחד שתקע כפו לחבירו על דבר מה ותובע אותו שיקיים ת"כ שהוא במקום שבועה והנתבע משיב שלא נתן לו ת"כ שהיא שבועה רק מה שמנהג סוחרים ליתן זה לזה בל"א האנד שלאק שמכין כף אל כף ופה המנהג שהאנד שלאג אינו קונה מה דינם. והשיב הנה בח"מ סי' פ"א סכ"ח בהגה דת"כ הוי כשבועה ופי' שם הסמ"ע אפי' לא אמר באמונתו הוי כן וביו"ד סי' רל"ט ס"ב כתב והני מילי כשהיא דרך שבועה אבל כשהיא דרך הסוחרים שתוקעים כפם זה אל זה לקיים המקח אין לו דין שבועה כלל. ולכן כל שלא יאמר בפירוש אני נותן לך תקיעת כף לא הוי ל' שבועה כי ל' תקיעת כף הוי שבועה כדכתי' כל העמים תקעו כף תקעת לזר כפך וכן הוא בס' תשבי שהוא בל"א אן גלובן אבל הכאה כף אל כף אינה שבועה כלל ומ"מ במקום שנוהגים לקנות ע"י כך הוא קניה גמורה אבל פה ק"ק מיץ לא נהגו כן וא"כ בנ"ד כיון שאמר שלא היה בדעתו לשם שבועה ולא הזכיר כלל ל' ת"כ אין כאן שבועה כלל דל"ל שישביע על זה אלא יזהירו אותו ב"ד על שבועתו כדאית' סי' פ"ז סל"ד בהג"ה. אכן לפי המנהג שנהגו פה הדיינים ע"פ הגאונים הקדמונים דאף אם יש הכחשה בין התובע והנתבע אם נתן ת"כ או לא אפ"ה משביעין הנתבע שישבע שלא נתן ת"כ גם זה ישבע על כך שלא הייתה כוונתו בתורת ת"כ שהיא שבועה עכ"ל ועיין בתשובת חו"י בסוף הספר בהשמטות:

(לז) פטור מהאחרים. ע' בת' ושב הכהן סימן נ"ח שכת' דלהרמב"ם והטור דין זה אינו אלא היכא די"ל שליחותיה קא עביד ועמ"ש לקמן סי' קע"ו סכ"ד סק"ח:

(לח) למי שרץ אחר שבועה. כ' בס' שער משפט פי' דהב"ד יראו לפשר ביניהם שלא יבא לידי שבועה ובס' יפה תואר על המדרש פ' ויקרא פי' עוד דנ"מ במי שחייב היסת והתובע רץ אחר שבועה בכה"ג אין הנתבע יכול להפך את השבועה עליו כמו אם היה התובע חשוד שאין הנתבע יכול להפך היסת עליו אלא משלם או נשבע כמבואר בסי' צ"ב סי"ג ע"ש:

(לט) וכן אם נראה לו הטענה גרועה. בש"ע דפוס אמ"ד נרשם כאן מהרי"ו סי' ל' והוא ט"ס וצריך למוחקו וקאי אלמטה אין משביעין כו' והכוונה דבמקום שהטענה גרוע וגם ליכא דרד"מ אין משביעין (ובהכי ניחא דלא תיקשי דהא מבואר לעיל ס"א דמשביעין היסת אפי' היכא דליכ' דרד"מ ע"ש בסמ"ע ובטור וכן בסי' ע"ה ובכמה דוכתי) וכן מבואר להדי' בד"מ אות ג' ע"ש:

(מ) שהמזכיר ש"ש ע' בס' בר"י לעיל סי' ל"ד אות י"ז עש"ה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---