פרי חדש/יסודי התורה/ה

פרי חדש ‏ יסודי התורה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. התוס' בפרק אין מעמידין דף כ"ז ע"ב כתבו שאם רצה להחמיר על עצמו רשאי וכ"כ הרא"ש לשם והביאו ראיה מן הירושלמי פרק ד' דשביעית מר' אבא דאמר ליה אכול נבילה ואי לא קטילנא לך ואמר ליה אי בעית למקטל קטל ולאו ראיה דאדם גדול והדור פרוץ שאני וכמ"ש הנמוק"י ותו דהא מסיים בירושלמי דאי הוה מקיים מילי דרבנן הוה אכיל אלמא דשלא כדין עשה ונ"ל להכריע בדעת הרב ז"ל מדאמרינן בסוף פ' בן סורר אמר רבי ישמעאל מנין שאם א"ל לאדם עבוד עכו"ם ואל תהרג מנין שיעבור ואל יהרג ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם ומדר"י נשמע לדידן בשאר עבירות דאמרינן בהו וחי בהם ולא שימות בהם וגרסינן נמי בפרק ר' ישמעאל אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס וכן בדין דכיון דליכא שריותא דיהרג ואל יעבור מינה שמעינן דאהדריה קרא למילתיה קמא ומחייב בנפשו אם אינו עובר ונהרג ותדע דהא אמרינן בפרק בתרא דיומא מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת ומפקינן ליה מהך קרא דוחי בהם ולא שימות בהם והתם אמרינן בירושלמי דהשואל הרי זה שופך דמים א"כ שמעינן מינה דקרא דוחי בהם ולא שימות בהם איסורא איכא במילתא ודון מינה ואוקי באתרין לענין שאר עבירות דלא מצי לממסר נפשיה למיתה וזו היא ראיה מכרעת לסמוך עליה ומיהו בגדולי הדור לכו"ע מצו לממסר נפשייהו וכדלקמן:

כתב הגהות אשירי בריש כתובות בשם ר"י דאף בע"ז וג"ע ושפכ"ד בצינעא יעבור ואל יהרג:

ב

אפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד. אע"פ שנראה מדברי הרב דדוקא על מצוה ולא על מנהג וכמ"ש הכ"מ אינו מחוור כלל דהא איתא בירושלמי פ"ד דשביעית דאפילו על מצוה קלה כגון פפוס ולולואנוס אחיו שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו הם הרי שאע"פ שלא היו עוברים על דת אלא שהיתה כוונת הגויים להראות לעולם שהיו עוברים על דת ושהיו שותים סתם יינם אע"פ כן מסרו נפשם אלמא אכל דהו בעו למימסר נפשיה ומשו"ה מלתא דפשיטא דמודה הרב ז"ל באיסורא דרבנן שיהרג ואל יעבור דמצוה דרבנן מצוה מיהא מיקרי:

ג

ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם. דקדק הרב בלשונו דדוקא כשהגזרה היא לעבור על דת אבל אם הגזירה שגזר על ישראל אינה להעביר על דת אלא להנאתם יעברו ואל יהרגו והכי איתא בירושלמי פ"ד דשביעית לענין חרישה בשביעית דכיון שאין כוונת המלך להעבירם על דת לחרוש בשביעית אלא מפני הקרקע שלא ישאר בור ולענין גביית ארנונא שפיר דמי לחרוש בשביעית בהגהות אשרי בריש פ"ק דכתובות הניח ספק זה בצ"ע עיי"ש:

ואיכא לספוקי בשעת השמד אי אתי גוי וקאמר לישראל קטול אספסתא בשבתא ושדו לחיותא ואי לא קטילנא לך כיון דלא מיכוון אלא להנאת עצמו אי מיחייב למימסר נפשיה או לא ומדברי רש"י ס"פ בן סורר שכתב גבי ההיא דקטול אספסתא בשבתא ושדי לנהרא כתב הרב דלהעבירו מתכוין ואי פרהסיא הוא או שעת השמד ליקטיליה ולא ליקטול אספסתא מוכח להדיא דפרהסיא ושעת השמד שוין ובתרווייהו להנאת עצמו שרי וכן נראה מקיצור פסקי הרא"ש ומדברי הטור וכן נראה להדיא מדברי הרז"ה. אבל מדקדוק דברי רבינו שכתב וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה אבל וכו' נראה דבשעת הגזרה אף שמכוין הגוי להנאת עצמו יהרג ואל יעבור וכן נראה מדקדוק לשון הרמב"ן בס' הזכות וכן נראה מלשון השו"ע ביו"ד ולא מצאתי בש"ס הכרע לדין זה ומ"מ מסתברא כסברא קמייתא. ומיהו מ"ש המרדכי דפרהסיא אף להנאת עצמן יהרג ואל יעבור היא תמוה דהא אמאי דקשיא לן דאסתר פרהסיא הויא ואמאי לא מסרה נפשה משני רבא דהנאת עצמן שאני אלמא דלא אסיר פרהסיא אלא דוקא במכוין להעביר על דת ושמא סבור ז"ל דרבא סמיך אפירוקא דאביי דאסתר קרקע עולם היתה הא אי עביד מעשה אף להנאת עצמן כיון דהוי פרהסיא יהרג ואל יעבור. ועדיין צ"ע דהא אמרינן בגמרא דאי לא תימא הכי דימונקי היכי יהבינן להו משמע דאף במקום עשה יהבינן להו כיון דהוי הנאת עצמן. ולכן היותר נכון דג' חילוקים יש בדבר דהיכא דמיכוין בהדיא להנאת עצמן שרי אף בפרהסיא ואי מכוין להעביר על דת אפילו בצינעא יהרג ואל יעבור ואי קאמר סתם קטול אספסתא אז יש לחלק בין צינעא לפרהסיא. וקשה לי דא"כ דמיירי רבא בצינעא אמאי קאמר רבא ברישא קטול אספסתא ושדי לחיותא והלא אפילו בקטול אספסתא לחודיה כיון דהוי בצינעא יעבור ואל יהרג והיא קושיא גדולה. ולענין דינא לא קי"ל כותיה דהמרדכי שכל הפוסקים חלוקים עליו ואף דקאמר בסתם קטול אספסתא יעבור ואל יהרג אם לא שמכוין להעביר על דת להדיא ופרהסיא דאז יהרג ואל יעבור ודוק:

מ"ש הנמוק"י דישראל הבא על הכותית בכלל עריות חמורות הן פשוט הוא ונ"ל ראיה לזה ממאי דאיתא בסוף פ"ק דקידושין דרבי צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא הוה שגרא תנורא סליק ויתיב בגויה ותו מייתי התם עובדא דרב כהנא תבעתיה מטרוניתא סליק וקנפיל מאיגרא לארעא והא הכא להנאת עצמן קמכווני ואפ"ה מסרו נפשייהו אלא ודאי דבכלל גילוי עריות הם ומיהו לשיטת התוספות והרא"ש שאם רצה להחמיר על עצמו רשאי מצינן למימר דרבי צדוק ורב כהנא משום חסידות עשו כן למסור עצמם:

מ"ש הר"ן והנמוק"י דכשגזרו לבטל מצות עשה יעבור ואל יהרג הכי מסתברא דבשב ואל תעשה ליכא חילול השם וכדמשני אביי דאסתר קרקע עולם היתה ולא קעבד מעשה ומשו"ה לא מסרה נפשה ורבא לא פליג עליה בהא. ומה שהקשה הכ"מ על זה מר' חנינא בן תרדיון שמסר נפשו כדי לעסוק בתורה לא קשה דתלמוד תורה דרבים שאני וכן ר' יהודה בן בבא מסר עצמו כדי לסמוך זקנים כדי שלא תפסק הסמיכה ומצוה דרבים שאני. ומ"מ הראיה שהביא מן המדרש מה לך יוצא ליסקל על שנטלתי לולב היא ראיה נכונה לשיטת הסוברים דלא מצי למימסר נפשיה למיתה במידת חסידות ושוב מצאתיו בויקרא רבה ריש פ' ל"ב ונראה דההיא מיירי בשעת השמד וכן פירש הרב יפה תואר לשם יעו"ש. ויש לדקדק חנניה מישאל ועזריה למה מסרו עצמן למיתה ובשלמא לשיטת קצת מפרשים שהיה עבודה זרה ניחא אבל לשיטת ר"ת שכתבו התוספות משמו בפרק אלו נערות דלא הוה ע"ז אלא אנדרטי של מלכים וגם אם נאמר שמי שאינו מחוייב בדבר הרי זה מתחייב בנפשו א"כ קשה איך מסרו עצמן למיתה וי"ל דלגדולי הדור כמותם דאיכא קידוש השם טובא לכו"ע שרי למימסר נפשייהו ותדע דהא לכו"ע היו יכולין לברוח כדאיתא במדרש חזית שאמר להו יחזקאל חבי כמעט רגע עד יעבור זעם והם השיבו דבעו דיהון אמרין צלמא כל אומייא סגדין ליה לבר מישראל וכמ"ש התוספות בשם ר"י בפרק ד' דפסחים דף נ"ג והם לא ברחו ומסרו עצמן על קידוש השם ופשיטא דמי שיכול לברוח ואינו בורח דלכו"ע הוי מתחייב בנפשו אלא דהני שאני וכדכתיבנא אבל מה שדחה ההיא דאלישע דכבר קיים באותו היום מצות תפילין אינו כלום דמצות תפילין כל היום:

ד

ומ"ש הרב ז"ל ר' עקיבא וחביריו הם הרוגי מלכות וכו'. קשה דהא בפ"ק דבתרא ובס"פ אלו עוברין פרכינן אילימא ר"ע וחביריו משום הרוגי מלכות ותו לא פשיטא בלאו הכי נמי אלא הרוגי לוד ואולי כוונת הרב ז"ל לומר דהרוגי מלכות כעין ר"ע וחבריו שנהרגו אין מעלה על מעלתן:

ומ"ש ועליהם נאמר כי עליך הורגנו כל היום. הכי איתא בגיטין פרק הניזקין ובפרק חלק דף ק"י ע"ב:

ומ"ש

ועבר על מצות לא תעשה שהוא חילול השם. אעשרה מישראל קאי דבני ישראל דכתיב בקרא אלא תחללו דרישא דקרא נמי קאי וראיה לדבר דלא קעבר אלא תחללו אלא דוקא בפרהסיא מהא דאמרינן בפרק ד' דע"ז אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפי' באונס הא כיצד הא בצינעא הא בפרהסיא אלמא דקרא דלא תחללו ליתיה אלא בפרהסיא ודלא כהלח"מ שלא דקדק בזה ודוק:

ה

וכן אם אמרו להם כותים וכו'. נ"ל שפסק הרב כריש לקיש משום דההוא עובדא דר' יהושע בן לוי הכי מוכח שהרי מסתמא ההוא בר נש דתבעתיה מלכותא כדין הוה ומה גם דחזינא דכיון דערק ללוד אקיף מלכא מדינתא משמע דמורד במלכות הוה אי נמי עשה איזה ליסטיות וכיוצא דמחויב מיתה הוה א"כ אם איתא דהלכה כר' יוחנן דביחוד לחוד סגי א"כ משום מדת חסידות מסקינן דרגא שלא למוסרו ביחוד לחוד אבל אי מחייב מיתה נמי משמע ודאי דליכא אפילו מדת חסידות ומאי קאמר ריב"ל ולא משנה עשיתי הו"ל למימר דעבד טפי ממשנה דהא הכא מחוייב מיתה הוה אלא משמע ודאי דהלכה כר"ל וא"כ ממדת חסידות אף במחוייב למלכות אין למוסרו ומשו"ה איקפד אליהו עם ריב"ל ונכון הוא ותו דהכי דייק לישנא דברייתא וכמ"ש הכ"מ דלענין יחוד לא הוה צריך למיתני כגון שבע בן בכרי אבל מ"ש עוד הכ"מ משום דהוי ספק נפשות לאו מילתא היא דהא קי"ל כותיה דר' יוחנן לגבי ריש לקיש ולא מיקרי ספיקא והעיקר כדכתיבנא.

ו

ואם עבר ונתרפא עונשין אותו וכו'. וקשה לי אמאי לא ביאר הרב זה לעיל גבי מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג דעונשין אותו בי"ד וניחא לי דשאני התם שהמיתה ודאית אם לא יעבור וההצלה ודאית אם יעבור משא"כ הכא שאין המיתה ודאית אם לא יתרפא באותו איסור וכן אין הרפואה ודאית כי התם ומשו"ה עונשין אותו בי"ד ודוק:

ח

אבל שלא כדרך הנאתן. דע דג' חילוקי דינים יש לדעת הרב ז"ל הא' דליכא שום מלקות באיסורי הנאה שהרי אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן וכל מידי דחזי לאכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה ומשו"ה ליכא מלקות באיסורי הנאה וכמ"ש הרב בסוף פ"ח מהלכות מאכלות אסורות. הב' אם מכר איסורי הנאה וכן סיכה וכיוצא בה אסירא דאורייתא דהא הנאה מיהא מקריא אבל שלא כדרך הנאתן כלל כגון מלוגמא או רטיה מחמץ וכן לסוך בגוהרקי דערלה דהיינו בוסר זיתים בהך הנאה מדאורייתא שרי ומדרבנן אסיר ומשו"ה שרי אפילו שלא במקום סכנה וזהו החילוק הג'. ודע שמ"ש הכ"מ שפוסק רבינו כב' הלשונות הוא שלא בדקדוק אלא שהרב ז"ל פסק כלישנא בתרא:

ומ"ש הכ"מ שהרב לא התיר אלא בחמץ דנכרי ליתא דמה בכך סוף סוף הרי ניחא ליה בההוא חמץ וקם ברשותיה וקעבר אבל יראה ובל ימצא ולי נראה ברור דהרב לא נחית (מ)הכא אלא לענין לתא דאיסור הנאה ומשום הכי קאמר מותר ומה גם דלאינך שייך שפיר לישנא דמותר ורבותא כתב הרב בהל' גרושין דכותבין הגט לכתחלה על איסורי הנאה אע"פ שבאמת אסור מן התורה אלא ר"ל משום לתא דגרושין אבל מחמת שהוא אסור בהנאה אסור לגרש בו וכן נמי דכוותה דמצד איסור הנאה מותר להתרפאות בו אבל איכא איסור בל יראה ובל ימצא ובפריי פרי חדש או"ח הארכתי בדין זה יעו"ש:

י

וכן כל הפורש מעבירה וכו'. נראה שלמדה הרב מהא דאמרינן בפרק קמא דקדושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ובגמרא עשה אין לא עשה לא ורמינהי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה ומשני ההיא בשבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה וסבר הרב ז"ל שהשכר הוא מפני שקידש את השם ופירש מן העבירה:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.