פני משה/שבת/יא/א

פני משה שבת יא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים. מפורש בפ"ק בהלכה א' איזהו רה"י ואיזהו ר"ה ומהו הכרמלית ומקום הפטור:

מרה"י לרה"י ור"ה באמצע ר"ע מחייב. האי תנא דמתני' ס"ל דלמעלה מעשרה פליגי דר"ע סבר ילפינן זורק ממושיט מה מושיט למעלה מי' חייב שכך היתה במשכן שהעגלות היו גבוהות עשרה ומישיטין הקרשי' מזו לזו כדקאמר לקמן במתני' וא"כ היתה הושטה מרה"י לרה"י דרך ר"ה למעלה מי' כך הזורק למעלה מי' חייב וחכמים סברי דלא ילפינן זורק ממושיט והיינו דקתני אבתרה כיצד ולפרש מילתייהו דרבנן. ולמ"ד דמוקי פלוגתייהו במלמטה מי' ופליגי אי אמרי' קלוטה באויר ר"ה כמי שהונחה דמיא או לא אבל בלמעלה מי' לד"ה פטור בזורק איהו לא קתני כיצד בסיפא דלא שייכא אמילתייהו דרבנן דבהא כ"ע מודו וה"ק בגמ':

גמ' זריקה תולדה דהוצאה היא. כלומר אע"ג דהיתה נמי במשכן כמו הוצאה כמפורש לעיל בפ"ק דזרוקה מרה"י לר"ה היתה במשכן מ"מ קרינן לה תולדה ולא אב דהואיל והן מלאכות גרועות לפיכך הוצאה אע"ג דמלאכה גרועה היא קרינן לה אב לפי דאית בה שתים כתיבא בקרא וגם היתה במשכן אבל זריקה דלא כתיבא לא הויא אלא תולדה דהוצאה ואע"פ שהיתה במשכן:

ולא שנייא בין על דעתיה דרבי בין וכו'. מילתא באנפי נפשה היא ולפרושי מתני' קאי דהא דתנינן הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים אין חילוק בין לרבי ובין לרבנן דפליגי בהא דלקמן ולכולי עלמא והיא שנחה בר"ה בעינן:

מרשות הרבים לרשות היחיד אבל באידך בבא דמתני' שזרק מר"ה לרה"י בהא איכא בינייהו דלדעת' דרבי אפי' לא נחה ברה"י מתחייב כדלקמן:

דאמר ר' בא בשם רב לא חייב רבי אלא על ידי רה"י מקורה. הא דשמעינן לרבי דס"ל בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"י שביניהן דחייב שתים כדאמרי' לעיל בפ"ק היינו דוקא אם הרה"י מקורה היא בהא אמרי' ביתא כמאן דמליא דמי והוה ליה עקירה מר"ה והנחה ברשות היחיד דמה שהוזרק דרך רה"י כמונח דמי והדר הוה ליה עקירה מרה"י והנחה ברה"ר והשתא לרבי כל הזורק מרה"ר לרה"י אפילו לא נחה בתוכו מיחייב אבל דעתיהון דרבנן דלא ס"ל ליחייב בכה"ג ומטעמא הואיל דלא נחה ברה"י א"כ הזורק מרה"ר לרה"י לא מיחייב אלא והוא שנחה ברה"י:

מילתיה דר' יוחנן אמרה. ממילתיה דר' יוחנן שמעינן דרבי מחייב אפילו ברשות היחיד דלאו מקורה היא דאמר ר' אימי בשם ר' יוחנן והוא שתרד לאויר מחיצות ואף על פי שאין קירוי מלמעלן דס"ל אויר מחיצות כממשן כמי שהונחה בהן דמיא כדאמרי' אליבא דרבי לעיל בפ"ק בהלכה א' ומייתי לה נמי לקמיה וכדמוכח מהא דלא השיב ר' יוחנן כן לר' אימי ולפיכך קיבל ר' אימי מיניה דהכי הוא ס"ל אליבא דרבי וא"כ לעולם קסבר רבי ביתא כמאן דמליא דמי ואפילו אינו מקורה:

מתניתא דרבי. לאו אמתני' דידן קאי אלא על מתני' דפ' הזורק בגיטין קאי והתם גרסי' להא בסוף הלכה ג' ואגב מייתי לה נמי הכא. דהתם תנינן היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה גט כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת ועלה בעי ר' אימי לפני ר' יוחנן מי נימא דהאי מתני' לא אתיא אלא כרבי דאיהו דעביד אויר מחיצות כממשן:

אמר ליה. ר' יוחנן לא היא אלא דדברי הכל היא הכא בגיטין ואפי' רבנן מודו דטעמא משום דמינטר ברשותה בעינן והא מינטר הוא:

ויתיביניה רבי אומר מקורה ואת אומר אינו מקורה. כלומר ואי ס"ד דר' יוחנן אליבא דרבי נמי ס"ל הכי דבעינן רה"י מקורה א"כ היה לו להשיבו מה אתה משיב מרה"י מקורה דבהכי דוקא מחייב רבי לההיא דגיטין דבאויר הגג הוא ואין כאן קירוי ע"ג ועל כרחך משום דטעמא אחרינא איכא בגיטין:

מה בין גיטין מה בין שבת. וקאמר ר' אילא דהיינו טעמא משום דבשבת כתיב לא תעשה מלאכה ונעשית היא מאיליה בתמיה וכי כאן שנעשית מאליה אסרה התורה דכל זמן שלא הונחה לא נעשית מלאכתו והלכך עד שתתקיים מחשבתו ועד שתנוח אבל הכא בגיטין התורה אמרה ונתן בידה ודרשינן אפי' ברשותה ולאו לידה ממש בעינן והלכך משהגיע לאויר שברשותה ה"ז מגורשת:

לא שנו. דפליגי רבנן עליה דר"ע אלא למטה מעשרה בר"ה ובקלוטה כמי שהונחה דמיא או לא פליגי אבל למעלה מעשרה אסור אפי' לרבנן דילפינן זורק ממושיט:

מילתא דר' אלעזר אמרה אפי' למעלה מעשרה מותר. כלומר ממילתי' דלקמיה שמעינן דבלמעלה מעשרה הוא דפליגי ואם כן לרבנן אף למעלה מעשרה מותר דלא ילפי רבנן זורק ממושיט דאמר ר' אילא בשם ר' אלעזר דטעמיה דר"ע משום דמעגלות המשכן הוא למד שהיתה שם הושטה מעגלה לעגלה וזהו למעלה מי' שהרי העגלות היו גבוהות עשרה וא"כ וכי הושטה בעגלות לאו למעלה מעשרה אינון ור"ע יליף זורק ממושיט והשתא לרבנן דפליגי עליה אפילו למעלה מעשרה מותר:

אית תניי תני כיצד. במתני' ואית דלא תני כיצד וכו' כדפרישית במתני':

זרק מרה"י לר"ה ונזכר עד שהוא ברשות הרבים. החפץ ולא נח עדיין אי נימא דעל דעתיה דר"ע דס"ל קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא וא"כ כאן יהא חייב אפי' שתים ואפי' נזכר הוא קודם שינוח מ"מ מכיון שיצאו מרה"י והגיע לאויר ר"ה כמי שהונח דמי והדר הוי ליה עקירה והנחה הכל באויר ועד שלא נזכר:

אמר ר' חונה. דלאו מילתא היא אפי' לר"ע דלא חייב ר"ע ולומר קלוטה כמי שהונחה בר"ה דמיא אלא על ידי רה"י השנייה שיש כאן שזרקו מרה"י לרה"י אחר ואתעבידא מחשבתו בהא הוא דאמר ר"ע דמה שעבר החפץ דרך אויר ר"ה כמי שנח היא ויש כאן עקירה והנחה מרשות לרשות אבל היכא שזרקו בתחלה מרה"י לר"ה לא אתעבידא מחשבתו עד שינוח ומכיון שנזכר הוא קודם שינוח אין כאן תחלתו וסופו בשגגה ולד"ה פטור:

היה עומד בר"ה וזרק. חפץ למעלה מעשרה רואין שאם תפול ותהא נחה בתוך ארבע אמות ממקום שעומד וזרקו פטור ואפי' לר"ע כדאמרי' דלית ליה קלוטה כמי שהונחה בכגון זה ועד שתנוח וא"כ אין כאן זריקה ד' אמות בר"ה ואם לאו אלא שתנוח חוץ לד' אמות חייב ואע"פ שזרקו דרך למעלה מעשרה בר"ה דהוי מקום פטור. ופריך והתני שמואל אליבא דרבי וס"ל כר"ע מר"ה לר"ה ורה"י באמצע רואין שאם תפול ותנוח בתוך ד' אמות פטור ואם לאו חייב והרי הך הנחה שהוא בר"ה ובדין הוא דלרבי דמחייב במר"ה לר"ה דרך רה"י שבאמצע ומטעמא דקלוטה באויר רה"י כמאן דמונח דמי א"כ אפי' נחה בתוך ד' אמות בר"ה ממקום שזרק ליחייב אלא ודאי דהיינו טעמא דמכיון דסוף סוף עד שתנוח בר"ה הוא דבעי' אין ר"ה שבצד זה לר"ה שבצד זה מצטרפות למיחייביה אפי' תנוח בתוך ד' אמות וא"כ קשיא דתמן את אמר אין ר"ה מצטרפת ואפילו הוא עובר דרך הרה"י ד' אמות בר"ה מיהת בעינן והכא את אמר ר"ה מצטרפת שהרי זה זרקו למעלה מעשרה שהוא מקום פטור ואת אמר שאם תפול חוץ לד' אמות ממקום שזרק חייב א"כ ר"ה שבצד זה במקום שעומד והוא קודם שהגיע למעלה מעשרה ור"ה שבצד זה אחר שתרד מלמעלה מצטרפת לד' אמות ומ"ש מההוא דתני שמואל:

אמר ר' חונה. דודאי שנא ושנא הוא דתמן שהחפץ עובר דרך הרה"י ושאם תפיל שם הרי קרקע שתחתיה רה"י ואם כן הואיל ורשות אחרת מפסקת בעינן עד שתנוח חוץ לד' אמות אבל הכא דזרקו דרך המקום פטור וסוף סוף אע"פ שהגיע למעלה מעשרה הרי אם תפול אף משם קרקע שתחתיה ר"ה הוא והלכך כל הד' אמות הן בר"ה וכל מקום שתנוח הוא בר"ה ואין כאן רשות אחרת מפסקת אלא דאנן ד' אמות בר"ה הוא דבעינן ואם יש ממקום שזרקו למקום שתנוח ד' אמות מיחייב הוא דכוליה מקום חיובא דד' אמות בר"ה הוא דהויא ואין רשות מפסיק ביניהן בכל מקום שתנוח:

תני בשם ר' יהודה זרק ד' אמות בר"ה חייב. כלומר דחשיב ליה אב כדמסיים דעביד ליה כמלאכה בפ"ע ולאו משום תולדה דהוצאה דלא דמיא לה שהיא מרשות לרשות והאי ברשות אחת היא ופריך א"כ על דעתיה דר' יהודה ארבעים מלאכות אינון וניתני למיחשבה בתוך אבות מלאכות וקאמר דלא אתינן מיתני במתני' דאבות מלאכות אלא מילין דכ"ע מודו בהו ובפלוגתא לא קא מיירי:

מתופרי יריעות למד ר' יהודה. שזורק ד' אמות בר"ה מלאכה מיקריא שהיו יושבין במחנה לויה שהיא ר"ה והיו מזרקין את מחטיהן אלו לאלו ופריך ולאו כרמלית היא דמ"מ הן היו יושבין מסתמא בצדי האהלים שלא למנוע מעבר לרבים וצדי אהלים לאו כר"ה הן כדאמרי' לעיל בפ"ק דצדי ר"ה לאו כר"ה דמי אלא ככרמלית מיחשבא:

מן הצד היו מזרקין. כלומר אע"פ שהן בצדי אהלים היו יושבין לא זרקו מחטיהן זה לזה דרך הצידין שהיו יושבין אלא מן הצד שחוצה להן היו זורקין ואותו צד ר"ה הוא דהויא ואם כן היתה זריקה במשכן ד' אמות בר"ה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף